שווים יותר ושווים פחות: למה נסגרה המרפאה לטרשת נפוצה באסף הרופא ומה זה אומר על הקשר בין הון לרפואה?

בתי החולים מפעילים מרפאות באמצעות קרנות המחקרים, מה שמאפשר הגמשת תקנים והזרמת כספים. אבל מה קורה כשיש הפסדים? סגירת המרפאה לטרשת נפוצה באסף הרופא, כשלא ברור כמה חולים טופלו בה ומה היה מצבה הכלכלי לאשורו, מציגה את הבעיה שבשיטה

בית חולים אסף הרופא - מיטות אישפוז / צילום: איל יצהר
בית חולים אסף הרופא - מיטות אישפוז / צילום: איל יצהר

סגירתה של המרפאה לטרשת נפוצה במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) הפתיעה את החולים המטופלים בה. ואילו הסיקור התקשורתי שנלווה לסגירה הפתיע את הנהלת בית החולים, שהסתפקה בשלב הראשון בתגובה רשמית, ולא השכילה להבין שדעת הקהל לא מקבלת בקלות סגירת מרפאה - ועוד של מחלה קשה כמו טרשת נפוצה - "משיקולי רווחיות כלכלית", כפי שנתבשרו החולים במכתב שנשלח אליהם שלושה שבועות לפני הסגירה. המכתב, שעליו היה חתום מנהל המרפאה ד"ר שלמה פלכטר, הביך את בית החולים, שמצא את עצמו מתמודד עם הדימוי הלא מחמיא של מי שסוגר משיקולי רווח שירות שעליו נסמכו מאות חולים.

ד"ר פלכטר הגיע לפני 30 שנה ממכון ויצמן כדי להקים את המרכז לטרשת נפוצה, שהיה אז "הראשון מסוגו בארץ", לדבריו. "מדובר בבית חולים ציבורי", אומר פלכטר בראיון ל-G, "גם את היחידה לטיפול נמרץ הם יסגרו בגלל שהיא לא רווחית? מה גם שהתרומות והמחקרים שהבאתי במהלך השנים, הכניסו הרבה מאוד כסף לתאגיד הבריאות. על כל חולה שנכנס למחקר, קיבלה קרן המחקרים עשרות אלפי שקלים, זה מה שהחזיק את המרפאה ואת העובדים כל השנים. אז לבוא ולומר שאני לא מפרנס את בית החולים מספיק טוב? ובנוסף, מהכסף שבית החולים קיבל מטופסי 17 של המטופלים שלי ומהמקרים שבהם שלחתי חולים לאשפוז יום, לא ראיתי אפילו שקל".

מנהלת בית החולים, ד"ר אסנת לבציון-קורח, שסירבה עד כה להתראיין או להיפגש עם חולים שביקשו ממנה לחזור בה מן ההחלטה, מגיבה כאן לראשונה. לבציון-קורח, שהגיעה לנהל את בית החולים הממשלתי הרביעי בגודלו לפני שנתיים וחצי, אחרי שניהלה את הדסה הר הצופים, לא מעוניינת להתייחס לנתונים שהציג פלכטר, ומנמקת: "הוא רופא טוב, ואני לא מתכוונת להתעמת איתו בתקשורת, אבל המסרים שלו מתארים תמונה מנותקת מהמציאות". מבחינתה, הדברים ברורים: "זו לא בושה לדבר על כסף, סדרי עדיפויות ותיעדופים. אנחנו לא בית חולים שהוא רק רווחי, והלוואי שלא הייתי בגירעונות בכלל. אבל כשמרפאה היא תחת קרן המחקרים, היא לא יכולה להיות הפסדית, וזה מה שקרה פה. את הכסף שהשקענו בה, החלטנו להשקיע לרווחת החולים במקומות אחרים".

ובעצם ויתרתם על החולים האלה.

"מאז שהמרפאה נפתחה, נוספו עוד מרכזים לטרשת נפוצה. כיום הפעילות בה דלה, והיא רק הולכת ומתמעטת. בתקשורת מציגים אותה כמרכז לטרשת, אבל זו מרפאה קטנה, 260 חולים, כמעט ואין בה כיום מחקרים פעילים, והחולים הבודדים שעדיין משתייכים לאיזשהו מחקר, ימשיכו אותו במקום אחר. העלויות שבהחזקת רופא, אחות, מזכירה ומרפאים בעיסוק על מספר ביקורים קטן בשנה, לא משתלמות. 400 ביקורים בשנה זה כלום. אולי ביקור וחצי לבן אדם. אם החולים כל-כך זקוקים למרפאה, איך זה שהם בקושי מגיעים?".

חלק מהם מתקשה להתנייד, והדברים נפתרים טלפונית. המטופלים שדיברתי איתם אמרו שזה היה מאוד מועיל להתנהל ככה.

"זו פעם ראשונה שאני שומעת על זה. את לא אמורה לנהל רפואה בטלפון - לא רק בגלל שביקור זה ביקור ואם חולה לא מגיע, בית החולים לא מקבל כסף עבור הטיפול בו. זה חשוב גם מבחינת התיעוד, בטיחות הטיפול, ניהול סיכונים. מה קורה אם לא שמעת טוב את ההוראות שהרופא נותן לך או את המינון שהוא שינה?".

את זה אני יכולה שלא לשמוע גם כשאני יושבת מולו.

"ואם הוא לא תיעד את כל השיחות? זה לא נראה לי רציני מבחינת תיעוד הטיפול ואני מתכוונת לבדוק את זה".

"אני לא משנה מינונים של תרופה בטלפון", אומר פלכטר בתגובה, "אבל לא על כל דבר צריך להיפגש. כשמטופלים מצלצלים להתייעץ, יש מקרים שאני פותר בטלפון וחוסך להם את הטרחה, ויש מקרים שאני מבקש שיבואו, אפילו בלי תור, כי זה חשוב. יש חולים שבאים פעם בשנה ויש שבאים שלוש-ארבע פעמים בשנה. סטטיסטית, ראיתי למעלה מ-700 חולים בשנה. את החשבון אני עושה לבד, הם מפחדים לתת לי את הנתונים על המצב הכלכלי של המרפאה".

היחס של פעם, ה־MRI חדיש

המתח בין פלכטר להנהלת בית החולים מתבטא כמעט בכל פרמטר. כל צד חש שהשני עושה מניפולציה על המידע שהוא מעביר לתקשורת. בית החולים אומר שמדובר במרפאה קטנה? פלכטר משיב ש"היא אחת הגדולות בארץ. אני אולי לא מתחרה ב’שיבא’ על אלפי החולים שלו, אבל בהחלט אפשר לומר שהמרפאה בינונית בגודלה". פלכטר אמר שהוא בוכה עם החולים? דוברות בית החולים מזכירה כי הוא התכוון ממילא לעזוב, כשהסאבטקסט הוא: איפה הייתה דאגתו למטופלים, כשהוא איים ללכת אם לא יעלו את היקף משרתו? פלכטר מצידו לא מבין מה הקשר. "אסור לי לבכות על החולים ולבקש לעבוד בהיקף משרה יותר גדול? אסור להיות סנטימנטלי ולכאוב את כאבם, אם ביקשתי להגדיל את המשרה מ-10% ל-30%? גם אם הייתי עוזב לפני שנה, הייתי דואג להם, וכמו שאת רואה, לא עזבתי, כי דברים הסתדרו. גם היום אני מתכוון לדאוג להם ולעזור להם להשתלב במקום החדש".

העלית במהלך המשא ומתן את האפשרות שתעזוב עם החולים לבית חולים אחר?

"לאן בדיוק הייתי עוזב עם החולים? הייתי מכניס אותם לכיס שלי? לא העליתי טענה כזו. רציתי לעבוד שלושה ימים ושהרופאה שעבדה איתי, ועזבה מאז את בית החולים, תעבוד יומיים נוספים כדי שיחד ניתן מענה לכל השבוע. החזון שלי היה להקים מערך שיכיל שיקום נרחב כי אני מאמין בטיפול הוליסטי. חבל שכספי הפיצויים שקיבל בית החולים, בעקבות שריפת המרפאה שעלתה באש בחג השבועות האחרון, לא הוקדשו למערך כזה".

לצריף המרפאה, שנשרף בגלל קצר חשמלי, יש מטבע הדברים מקום של כבוד גם במאבק הנוכחי. מתברר שחלק מהתיקים הרפואיים היה שמור שם. אומנם בדיקות הדמיה כמו MRI מתועדות במחשב, אבל ההערכות הן שחלק מהתיקים נשרפו. אוהד כהן מנתניה, שמטופל במקום, מספר: "יש תיקים שהיו בביתן שנשרף, ועכשיו לכי תסבירי במרפאה חדשה את כל ההיסטוריה הרפואית שלך. הרופא הזה מכיר אותנו, אנחנו סומכים עליו".

בכל זאת, מי עובד עם תיקים מקרטון? אנחנו ב־2020.

"זה היה חלק מהקסם הישן והטוב של המקום הזה. יחס אישי של פעם עם MRI חדיש, שזמינות התורים אליו הייתה טובה. מאז שהמזכירה התקשרה להודיע שב-1 בינואר הם כבר לא שם, אני מרגיש תלוש. נכון שיש מקומות אחרים, אבל טיפול חם, מסור ואישי כמו שהיה אצל הצוות באסף הרופא לא ראיתי בשום מקום. באף מרפאה לא נתקלתי ביחס כזה ובאפשרות לקבל מענה אחרי שעות הפעילות, אז בשביל כסף לסגור כזה מקום? החיפוש אחרי מקום חדש מכניס לסטרס וזה משפיע על המחלה. גם ככה כל דבר לוקח לי הרבה זמן, והמצב הזה רק מכביד עוד יותר".

רן ששון, מטופל נוסף, מגיע למרפאה מהיישוב נווה חריף שבערבה. "המרכזים החלופיים מוכרים למרבית המטופלים, אלא שלכל מרפאה יש גישה טיפולית שונה וגם הפיזור הגיאוגרפי די גדול", הוא אומר. "לי, למשל, היה נוח להגיע בטיסה ממצפה רמון לנתב"ג. המרפאה נסגרה תוך שלושה שבועות מרגע שנשלח לנו המכתב, זה חלון זמנים בלתי אפשרי לאנשים עם מוגבלות בניידות. במקצועי אני עוסק בחדשנות ובניהול תהליכים, ואני חושב שהמרפאה הזו יכלה להיות כדאית לבית החולים אילו הוא היה מאמץ שיטת תמחור אחרת, שלפיה בית החולים יקבל סכום קבוע על כל מטופל, בלי קשר למספר הביקורים שלו במרפאה בשנה, וכך שני הצדדים היו מרוויחים.

"צריך להבין שכמות המטופלים במרפאה הזו גדולה משנדמה. בגלל שהפוקוס של המקום הוא לכוון אותנו לתפקוד מלא, הרבה מהייעוץ נעשה טלפונית. גם ככה טרשת זו מחלה שתופסת חצי משרה אצל כל אחד מאיתנו, והמרפאה ניסתה להקל עלינו".

לבציון־קורח מסרה שהיא אינה מכירה תמחור כזה.

"הוא קיים בבית חולים ממשלתי אחר, זו לא שיטת תמחור שאני המצאתי. אני גם לא בטוח שהיא הייתה מודעת לכך שהביתן שנשרף לא היה מונגש כמו שצריך לחולים כמונו. חבל שהיא לא מוכנה לדבר איתנו ומבקשת שנגיש את הצעותינו בכתב. היה לה את הרופא הכי טוב בארץ לטיפול במחלה, שהוא גם הוותיק והנועז ביותר, ולכן המטופלים שלו כל-כך נסערים מהסגירה. הטיפול הלא קונבנציונלי, החשיבה האחרת שלו, קידמו אותנו מאוד. המרפאה הזו לקחה אותי מהמקום החולה שהייתי בו פעם, וחוויתי פרסטזיות (בעיות נמלול, ח’ ש’) עד הכתפיים, לזה שאני היום הולך על שתי רגליים".

למה קשה למצוא מקרבכם מרואיינים נוספים, אם יש לשיטתך כל־כך הרבה מטופלים מרוצים?

"בגלל הסטיגמה שיש עלינו, אנשים לא רוצים להיות מזוהים עם המחלה. אני מרגיש נוח לדבר בגלל המצב היחסית תקין שלי היום. לפני חמש שנים לא הייתי מעז, הרבה מטופלים מגבים אותי אבל מעדיפים להיחבא אל הכלים ולא להיות מזוהים עם הטרשת".

כללים אחרים לקרן מחקרים

מה הלאה? ד"ר פלכטר בן ה-71 ממשיך לקבל באופן פרטי. מאחר שעבר את גיל הפרישה, הוא יכול לעבוד רק דרך קרנות המחקרים שמעסיקות רופאים עד גיל 75, ולא בתוך בית החולים, כך שלהכניס אותו כיועץ במחלקה הנוירולוגית של אסף הרופא, גם אם יחסיו עם ההנהלה היו הרמוניים - היה בלתי אפשרי. לבית החולים אין כיום מומחה לטרשת נפוצה. "אנחנו בוחנים אפשרות לרה-אורגניזציה של השירות", אומרת לבציון-קורח, "אבל זה ייקח זמן. זה בסדר לומר שאין לך תמיד את המומחיות לכל דבר. לא כל דבר צריך להיות בכל בתי החולים. נשמח מאוד שהחולים ימשיכו לבוא אלינו לבדיקות ה-MRI, וכמובן נעזור להם למצוא מקום בבתי חולים אחרים".

במה מתבטאת העזרה הזאת?

לבציון-קורח מתרגזת כשנכנסים לפרטים הקטנים, ובסוף מציינת ש"המזכירה תדבר עם בתי החולים האופציונליים".

פלכטר שומר על אופטימיות: "את החולים של המחקרים העברתי כבר למקומות אחרים, הבעיה היא למצוא מקום טוב לכל החולים שבשגרה. אני בדיבור עם כל מיני מקומות, ואדאג שהם יקבלו מעטפת טובה ותומכת, ואני מאמין שהפתרונות יהיו טובים, אפילו טובים מאוד".

ששון עדיין מקווה "שהמקום ייפתח באיזושהי מתכונת. ואם לא, שיתנו לנו את התיקים הרפואיים שלנו ומספיק זמן כדי לחפש מקום חדש". הוא פנה באמצעות הקליניקות המשפטיות של המכללה למנהל והקריה האקדמית אונו למשרד הבריאות, בדרישה לדחות את סגירת המרפאה בשלושה חודשים, ובנוסף כדי לדעת אם התקבל אישור של מנכ"ל המשרד למהלך. מנגד טוענת לבציון-קורח כי "אנחנו לא זקוקים לאישור משרד הבריאות כדי לסגור מרפאה, בפרט כשמדובר במרפאה שהפעילה קרן המחקרים, ולפיכך הכללים לגביה שונים".

וזה בדיוק הסיפור של קרנות המחקרים המכונות גם תאגידי בריאות. מנהלי בתי החולים אוהבים אותן, כי הן מאפשרות פתרונות זריזים, אלתור תקנים, רמות שכר משתנות והכי חשוב - אין עליהן רגולציה. משרד האוצר שואף להסדיר אותן כדי לקבל התנהלות שקופה יותר. ישנן כמה החלטות ממשלה שמנסות לעשות סדר בסיפור, אבל אי הוודאות לגבי התנהלותן עדיין רבה. כמו שמוכיח המקרה הנוכחי.

ביקשנו את תגובת משרד הבריאות לשאלה האם בית החולים צריך לבקש אישור כדי לסגור מחלקה מטעמים כלכליים. ואם כן, האם התקבל כזה במקרה של המרפאה לטרשת נפוצה. המשרד בחר שלא להשיב עניינית ורק מסר: "תאגיד הבריאות שליד המרכז הרפואי שמיר הפעיל מרפאה לטרשת נפוצה אשר טיפלה במספר מצומצם של מטופלים. ממוצע המפגשים בשנה הוא 260 בלבד. מאחר שהמדובר במרפאה קטנה מאוד, גירעונית, ונוכח העובדה שקיימים מרכזים רפואיים ממשלתיים נוספים אשר מעניקים שירות מקצועי בתחום, הכולל שירותים רבים נוספים על אלו שניתנו במרפאה הקטנה שבמרכז הרפואי שמיר, ואשר יכולים לתת מענה מצוין למטופלים, סגירת המרפאה לא תפגע בהם. המרכז הרפואי מסייע למטופלים באופן פעיל בהכוונתם למרכזים רפואיים אחרים לצורך המשך מעקב וטיפול".