צייד מכונות ההנשמה: ראש מנהל הרכש במשרד הביטחון מתגייס למלחמה בקורונה

אני: אסטרטגי, אינטואיטיבי, אוהב דברים לוגיים ויצירתי.

משפחה: הסבים והסבתות נפטרו במרוקו. אבא, שגדל בהרים, עבר לקזבלנקה ועבד בסנדלרות. אמא התייתמה בגיל צעיר וגרה עם אחיה הגדול שגידל אותה מעל העסק של אבא. הוא ראה אותה ואמר לאח שהוא רוצה להתחתן איתה ולעלות לישראל, וכך היה. הם הגיעו למושב עגור ואבא הפך לחקלאי פורץ דרך ויזם שהפך ליצואן מצטיין, גידל סייפנים ננסיים, תותים באדמה כבדה והיה מהראשונים שעבדו עם תאורת לילה לפוטוסינתזה.

ילדות: במושב, הבכור מבין תשעה ילדים. לפני שהיינו עולים על ההסעה ב-6:30 כבר אספנו ביצים בלול או מתחנו יריעות ניילון בחממה, וכשחזרנו היינו רצים להספיק לעבוד בשעות האור ורק אז מכינים שיעורים. בכיתה ח’ עשיתי מבחן למחוננים וקיבלתי מלגה לתיכון. אבא הסכים שאלמד רק בגבעת וושינגטון. למדתי במגמה הומאנית ולכולם היה ברור שאהיה איש צבא.

שירות צבאי: התגייסתי לתותחנים ולקראת סוף השירות ביקשו ממני להיות קצין תחזוקה. התגלגלתי לחטיבה 890 וכשרציתי לפרוש הציעו לי תפקידים מאתגרים ויציאה ללימודי מדע המדינה וכלכלה, ולימודים בווירג’יניה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בחו"ל, בלי מילה באנגלית ועם אשתי ושלושה ילדים.

ריקי: אשתי, מנהלת חשבונות בפנסיה, מושבניקית משזור. כשהייתי בתעסוקה מבצעית בחטיבה 890, הטלפון צלצל ועל הקו היו השליש של הגדוד ועוד בחורה. הוא אמר, "שניכם מושבניקים, תדברו". נפגשנו בערב בקריית שמונה, יצאנו שלוש שנים, התחתנו וגרנו בהתחלה בכרמיאל. יש לנו ארבעה ילדים ושני נכדים, ואנחנו גרים בשכונה הצבאית בראש העין.

אזרחות: הייתי קצין לוגיסטיקה ותחזוקה של פיקוד מרכז, התמודדתי על תפקיד תת-אלוף וכשלא קיבלתי אותו, השתחררתי ב-2002. הגעתי ל"טיב טעם תעשיות". הכפלנו ושילשנו את הייצור ואחרי שלוש שנים עברתי להיות סמנכ"ל השירות והתפעול באלבר. אחרי שנתיים עברתי ל"סידס" ואחרי שנה עזבתי. כשהייתי בהמתנה לתפקיד, הרמתי טלפון למפקד אוגדה לשעבר שישב במשרד הביטחון והוא הציע לי להצטרף למיזם רגיש וחשוב.
משרד הביטחון: ההסתגלות בחזרה לשפה הצבאית לא הייתה פשוטה. בהמשך, כשמי שהביא אותי הפך לראש מנהל הרכש, מוניתי להקים יחידת סמך שאי אפשר להרחיב עליה את הדיבור. אחרי שבע שנים, כשהוא פרש, ניגשתי למכרז ונכנסתי לתפקיד ב-2017.

מנהל הרכש: אנחנו קונים תרופות, ציוד רפואי לנכי צה"ל, כל מה שקשור להתעצמות צה"ל - מטוסים, כלי שיט, טנקים - כשהתקציב עומד על כ-12 מיליארד שקל בשנה. אנחנו מעדיפים לייצר בארץ, בפריפריה, ונותנים פרנסה ל-50 אלף איש ולכ-3,500 חברות.

קורונה: ב-13 במרץ, יום שישי, 9:00 בבוקר, אני פותר סודוקו וראש אט"ל מתקשר ושואל אם אני יכול לבוא לדיון על רכש ציוד רפואי. בדרך הביתה, עוזר שר הביטחון קרא לי לישיבה רבת משתתפים על המוכנות הלאומית. המשימה הראשונה שלי הייתה לסגור חוזים עם המלונות למבודדים. אמרו לי שהם לא יסכימו, אבל ידעתי שהם יבינו שמדובר בעסקה טובה לתקופה הנוכחית. כרגע יש לנו שמונה מלונות ואם נצטרך, יהיו יותר. תוך כדי התחיל עניין הציוד. הפעלנו את משלחות הרכש בעולם, את מערכת התובלה המוטסת ואת היחידה שמוסמכת לשחרר מיידית ולטפל בענייני המכס בדיעבד. הזמן פעל לרעתנו כי אירופה נסגרה וגם ארה"ב בסגר חלקי. התחברנו ל"כיל" שיושבת בסין ודרכה אנחנו עושים את ההזמנות משם.

ביקשו מאיתנו 2,500 מכונות הנשמה ומיד הפעלנו את התעשייה האווירית ואינוונטק, גם כדי להשמיש מכונות מקולקלות וגם כדי להסב פס ייצור לטילים למכונות הנשמה, ואני מעריך שבחודש הקרוב נתחיל לראות אותן בפעולה. עד אז יגיעו בין 400 ל-500 בחודש וביוני כבר 6,000 מנשמים. כל זה בנוסף לפעילות השוטפת שלנו.

פנאי: סודוקו וייצור יין ובירה. ועכשיו הראש לא נותן מנוחה, אני עסוק בציוד, שינוע וגם בסיוע לאגף ההנצחה כי השנה לא יהיו טקסים למשפחות השכולות.

תפיסת עתיד: הייתי אמור להתחיל קורס רכש ממשלתי ראשון מסוגו לתואר שני במנהל עסקים בעברית, ובינתיים הוא נדחה. יש לי עוד שלוש שנים בתפקיד, אני נהנה ואשמח לפנות את המקום לצעירים בבוא היום.