חובות | פרשנות

יש דרכים לטפל בחוב (צעד מספר 1: להקים ממשלה)

לפי בנק ישראל, בגלל הגירעון המבני הגבוה בישראל, גם כדי להגיע לתרחיש שבו החוב מתייצב סביב 80% מהתוצר, עדיין יהיה צורך במהלך משולב של שימוש בחוב, העלאת מסים והתייעלות במגזר הציבורי, כדי לממן את ההשקעות הנדרשות במשק • בשביל כל אלו - צריך קודם כל ממשלה

מליאת הכנסת / צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת
מליאת הכנסת / צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת

החוב הממשלתי זינק בשנת 2020 ב-20% והעמיד אותו בסוף השנה עלח קרוב לטריליון שקל. זה סכום אימתני, אבל כשלעצמו הוא לא אומר יותר מדי - ישראל היא הרי מדינה עשירה עם תוצר לא מבוטל. כדי להבין מה היכולת של הממשלה לעמוד בנטל החוב נהוג להסתכל בין היתר על היחס בין החוב לתוצר. גם כשמסתכלים ככה על החוב אפשר לראות את הזינוק: יחס החוב הציבורי לתוצר עמד בסוף השנה על 72.4% אחרי שכבר הגיע ל-60% בסוף 2019.

זה היפוך מגמה דרמטי אחרי עשור שלם של ירידה ביחס החוב תוצר. אבל הוא היה מוצדק. בדיוק בשביל זה הושקעו מאמצים כה רבים בהורדת יחס החוב תוצר: כדי שבשעת משבר תהיה לממשלה יכולת ללוות כסף ולהגדיל את ההוצאות שלה, וככה לבלום את הזעזוע שפגע במשק. זה בדיוק מה שקרה בשנה החולפת.

בנוסף - הכל יחסי. בשנת הקורונה כל מדינות העולם ניסו לפרוס רשת ביטחון לאזרחיהן, והגדילו משמעותית את החוב. ישראל הייתה במצב סביר יחסית. "העלייה ביחס החוב לתוצר לא הייתה חריגה ביחס למדינות אחרות ואף מתונה מההערכות המוקדמות", קובע הדוח. ובאמת, כשמסתכלים על יחס החוב של בריטניה (108%), או אפילו גרמניה (73.3%), פתאום יחס חוב של 72.4% לא נראה כזה מפחיד.

 
  

להסתכל דווקא על הריבית

זה נכון שיחס החוב תוצר של ישראל בסוף 2020 היה גבוה יותר מזה של מדינות הייחוס (שכוללות בין היתר את צ'ילה, קוריאה, פולין וצ'כיה), שעמד בממוצע על 52.8%. אבל חשבונאות היא עניין יצירתי, וגם במקרה הזה אפשר לאמץ זווית הסתכלות שמוציאה אותנו לא רע: במבט של עשור, העלייה בחוב של ישראל הייתה נמוכה בהרבה מזו של מדינות הייחוס.

אם כבר, יש נתון אחד מפתיע שתופס את העין בדוח החשב הכללי. למרות הזינוק הדרמטי בחוב הציבורי, ההוצאות על החוב גדלו באופן מזערי: אם ב-2019 ההוצאות על הריבית ביחס לתוצר עמדו על 2.7%, הרי שבסוף 2020, הן עמדו על 2.74%.

הנתון הזה מתחבר לשינוי מסוים שאפשר לזהות בשנים האחרונות בשיח הכלכלי בעולם בנוגע לחוב. הטיעון, שמגיע מצד כלכלנים בכירים, הוא שלא צריך בהכרח לשים את הדגש על יחס החוב לתוצר. יכול להיות שנכון יותר להתמקד ביכולת הממשלה לעמוד בעלות החוב - בוודאי במציאות בה הריביות על החוב נמוכות ביותר.

ניהול סיכונים: קיזוז חוב מול השקעה

כך שמי שרוצה יכול אולי למצוא כאן הוכחה לכך שישראל יכולה לנצל עוד את התנאים הנוחים בשוק, לגייס עוד כסף, ולהשקיע אותו למשל בתשתיות או במנועי צמיחה אחרים. הנימוק הנגדי כמובן הוא שתנאי השוק יכולים להשתנות, וממילא יש לנו לא מעט גורמי סיכון - הוצאות ביטחון גבוהות, סכנה להידרדרות ביטחונית, כשאליהם מתווסף משבר פוליטי מתמשך. ומי יודע מתי יפרוץ המשבר העולמי הבא. אי אפשר בהכרח להניח שהריבית תישאר נמוכה.

אלה גורמי סיכון מוכרים, אבל הם לא הסיכונים היחידים. גם להשקעה נמוכה מדי יש מחיר. כמו שאנשי החשב הכללי מציינים בעצמם, גם "פערי הכנסה וחינוך בקרב אוכלוסיות מסוימות עלולים להכביד על פוטנציאל הצמיחה של ישראל בטווח הארוך".

בקיצור, יש כאן עניין של ניהול סיכונים, של טרייד אוף בין הקטנת החוב לצורך בהשקעה. גם נגיד בנק ישראל, פרופ אמיר ירון, דיבר על הצורך הזה במסיבת עיתונאים השבוע: "חייבים למצוא את הדרכים להשקיע בתשתיות, בחינוך, בהון אנושי, בהורדת הביורוקרטיה והרגולציה". להשקעות האלה, הסביר, תהיה תשואה גבוהה.

למרות זאת, לפי בנק ישראל, בגלל הגירעון המבני הגבוה בישראל, גם כדי להגיע לתרחיש שבו החוב מתייצב סביב 80% מהתוצר, עדיין יהיה צורך במהלך משולב של שימוש בחוב, העלאת מסים והתייעלות במגזר הציבורי, כדי לממן את ההשקעות הנדרשות במשק.

בשביל כל אלה, צריך קודם כל ממשלה.