המנגנון של מירון: לאן הולכים עשרות המיליונים שהמדינה מעבירה?

הממשלה מתקצבת את ההילולה במירון באמצעות המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים - יצור כלאיים שההתקשרות עימו מתבצעת מדי שנה מחדש באמצעות פטור ממכרז • איך זה עובד? מסע בעקבות מנגנון המימון המפותל של אחד האירועים הגדולים בישראל

משה גפני, יהדות התורה "בחצי היום", כאן ב', 2.5.21 / צילום: איל יצהר
משה גפני, יהדות התורה "בחצי היום", כאן ב', 2.5.21 / צילום: איל יצהר

האסון במירון הפנה את הזרקור לקשר של המדינה למתרחש במקום, לאחריות שלה עליו, וגם למימון שהיא מעבירה כדי לאפשר את קיומו של אחד האירועים הציבוריים הגדולים שנערכים בישראל מדי שנה. עיקר הדיון הציבורי בהקשר זה נגע להשקעות הגדולות בפיתוח, שהיו נדרשות במקום. אלה היו אמורות לעלות, על פי הערכות, מאות מיליוני שקל - אך מעולם לא יצאו לפועל.

אבל גם ללא ההשקעות הללו, המדינה, כך מתברר, משקיעה עשרות מיליוני שקל מדי שנה במתחם. הדרך שבה היא עושה זאת אינה טריוויאלית. חלק הארי של המימון הממשלתי לאתר במירון מגיע דרך המשרד לשירותי דת, אך המימון הזה לא מועבר באופן ישיר.

הגוף שמתקצב בפועל את מה שמתרחש במירון הוא המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים. זה גוף שהוקם בהחלטת ממשלה מ-1989, וייעודו הוא לשמור, להפעיל ולפתח את המקומות הקדושים ליהודים בכל רחבי ישראל, למעט הכותל, שאת ענייניו מנהלת קרן ייעודית. לפי אתר האינטרנט שלו, המרכז מטפל בכ-130 אתרים קדושים, אך קבר הרשב"י ביישוב מירון הוא המרכזי שבהם, ובפער גדול. כפי שנראה בהמשך, רוב כספי המרכז מנותבים לשם.

המרכז הזה הוא חיה מוזרה למדי. מצד אחד הוא נסמך על כספי משלם המסים באמצעות המשרד לשירותי דת, שמעביר לו עשרות מיליוני שקל מדי שנה (ראו תרשים). הוא שייך למדינה, ודוחותיו השנתיים מתפרסמים באתר רשות החברות הממשלתיות. מצד שני, מדובר בגוף חיצוני, ולכן התקשרות המדינה איתו צריכה לקבל אישור במכרז, או לחילופין, אישור באמצעות פטור מיוחד ממכרז.

הפטור הזה ניתן, כמובן, מדי שנה, ובדרך כלל יותר מפעם אחת בשנה. זאת למרות שלפחות מאז 2008 מציינים מסמכי הפטור שהממשלה רואה במרכז זרוע ביצועית שלה, שאמורה להפוך לחלק אינטגרלי מהמשרד לשירותי דת.

לא מדובר בהתעקשות נוקדנית על עניינים פרוצדורליים. לעובדה שהתקצוב הממשלתי לא נעשה בדרך המקובלת יש משמעות בכל הנוגע לשקיפות ולמינהל תקין. לו המרכז היה הופך לגוף ממשלתי מן המניין, ניתן היה לראות בקלות את רשימת הספקים שלו בכל אחת מהפעולות שהוא מבצע, והפיקוח עליו היה גובר. במצב הנוכחי, קשה יותר לדעת לאן בדיוק הולך הכסף שמעבירה לו המדינה.

 
  

פי 4 תוך עשור

לאחר שהבנו את מנגנון המימון העיקרי של האתר במירון, מעניין לראות כיצד הוא התפתח לאורך השנים. שימו לב למספרים: אם לפני כעשור, ב-2010, עמד תקציב המרכז לפיתוח מקומות קדושים - שרובו, כזכור, מוקדש לאתר במירון - על כ-10 מיליון שקל, הרי שב-2016 הוא כבר הסתכם בקרוב ל-30 מיליון שקל, וב-2019, השנה האחרונה שלגביה פורסמו נתונים, הוא הגיע ליותר מ-40 מיליון שקל. כלומר, גידול של פי ארבעה בתוך עשור.

המימון של האתר במירון מתחלק לשני סעיפי גג עיקריים: התחזוקה השוטפת של המקום, והמימון הייעודי שמוקדש להילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר, אותו פוקדים לפי פרסומים שונים בתקשורת מאות אלפי בני אדם מדי שנה.

המימון השוטף לאתר גדל באופן משמעותי בשנים האחרונות. ב-2016 הועברו עבורו כ-7 מיליון שקל; בשנה שלאחר מכן ההוצאה קפצה ליותר מ-8 מיליון שקל, כשבדוחות המרכז הוסבר שהגידול נועד לענות על דרישות מחמירות יותר של המשטרה, בעקבות הגידול במספר המבקרים לאורך השנה. העלייה בהוצאות בסעיף הזה נמשכה גם בשנים הבאות: 9.4 מיליון שקל ב-2018, ו-11.3 מיליון שקל ב-2019.

ממה מורכבות ההוצאות הללו? מכיוון שכאמור לא מדובר בגוף ממשלתי רגיל, הפירוט עמום יחסית. אם ניקח את 2019 כדוגמה, מתוך אותם 11.3 מיליון שקל הוקדשו 9.3 מיליון ל"אחזקה, שמירה וניקיון".

התקצוב השוטף הזה, שמתפרס על פני כל השנה, מתגמד אל מול האירוע ההמוני של ל"ג בעומר. בשלוש השנים המדווחות האחרונות מסתכם התקציב בכ-15.5 מיליון שקל. ב-2019 הסכום התפלג כך: כ-8 מיליון שקל הוקדשו להוצאות עבור תחבורה לאירוע, 3.6 מיליון שקל לחשמל ותאורה, 2 מיליון שקל לתברואה, וכ-1.8 מיליון הוקדשו לאבטחה.

הוצאות האבטחה אינן כוללות את הוצאות השיטור על האירוע, אך מהמשטרה נמסר לנו כי אין בידיה נתונים שאומדים את הוצאות האירוע. משיחה עם נציג אחת החסידויות שעורכות במקום טקס הדלקה בל"ג עומר, וביקש שלא לחשוף את שמו, עולה כי גם החסידויות נדרשות לשלם עבור הוצאות אבטחה.

מלבד שני סעיפי ההוצאות הקבועים הללו - אחזקה שוטפת, ותקצוב האירוע בל"ג בעומר - מתווספות מדי פעם גם הוצאות חד פעמיות לשם פיתוח האתר. ב-2019, למשל, הועברו לצורך כך 7.3 מיליון שקל. אלה היו אמורים לשמש להקמת "משטחי התקהלות לקהל הפוקד את קבר הרשב"י ביום ההילולה", הקמת מבני שירותים, תכנון דרך גישה חדשה ושדרוג תשתיות החשמל והביוב.

הנטל על התושבים

מי עוד נוטל חלק במימון האתר? ראשית, הציבור סופג את העלויות הללו לפחות בעוד דרך אחת. ב-2010 שלח עמית סופר, ראש המועצה האזורית מרום הגליל שבשטחה שוכן היישוב מירון, מכתב מפורט ליו"ר ועדת הפנים בכנסת.

במכתב התלונן סופר על כך שתשתיות המועצה לא עומדות בעומס הרב שנוצר בשל מספר המבקרים הגבוה במקום - בעיקר בזמן ההילולה, אך לא רק. עוד טען סופר שלמועצה נגרמת הוצאה שנתית קבועה בגובה 6.7 מיליון שקל בשל האתר, והוא נקב גם בהוצאה חד פעמית בגובה 3.2 מיליון שקל לטובת תשתיות.

לא ברור האם בעקבות המכתב הועבר לידי המועצה הכסף שדרש סופר, או חלק ממנו. בתגובה לפניית המשרוקית בעניין נמסר מהמועצה ש"הנושא כולו נמצא בבדיקה, ואנחנו חושבים שממלכתי יותר לתת לגורמים האמונים למצות אותה".

חלק משמעותי נוסף למימון האירוע מגיע מכסף פרטי. ההילולה היא יום חגם של מוסדות דתיים רבים, וחלקם משקיעים בה סכומים לא מבוטלים. הבולטת שבהם היא ישיבת אור הרשב"י, שעיקר המימון שלה מגיע מתרומות. ב-2019 הסתכם תקציב הישיבה בכמעט 30 מיליון שקל. ההוצאה הגדולה ביותר שעליה היא מדווחת היא 7.8 מיליון שקל, סכום שמוקדש ל"ארגון אירועי ל"ג בעומר והסעדת ההמונים".