קו המשווה | פרשנות

המזרח התיכון עשה אמבוש לביידן. מה הוא יעשה עכשיו?

הנשיא ג'ו ביידן רצה שקט • היו לו עדיפויות מדיניות אחרות • הוא לא מינה אפילו שליח, אבל המזרח התיכון עשה לו אמבוש • מה הוא יעשה, חוץ מהפסקת אש? האם הוא מקשיב לקולות הגוברים של חוסר סבלנות כלפי ישראל במפלגתו? • כמובן, תמיד אפשר לחכות לטראמפ

הפגנה של תומכים פרו־פלסטינים בתחילת השבוע מול הבית הלבן / צילום: Reuters, Alejandro Alvarez
הפגנה של תומכים פרו־פלסטינים בתחילת השבוע מול הבית הלבן / צילום: Reuters, Alejandro Alvarez

לפחות הסכמה אחת שוררת בוושינגטון על ההתלקחות הישראלית-פלסטינית: ממשל ביידן לא רצה בה. היא אינה מתיישבת עם סדר יומו, היא מסיחה את דעתו מעדיפויות אחרות של מדיניות החוץ, ויש לה תוצאות לא רצויות בפוליטיקה פנים-אמריקאית.

אבל, "הבעיה היא שגם אם אתה מנסה להפנות את עורפך למזרח התיכון, המזרח התיכון לא יפנה את עורפו אליך", צוטט אתמול מרטין אינדיק, שגריר ארה"ב לשעבר בישראל, ב"ניו יורק טיימס".

ללמדך עד כמה הממשל הזה העדיף להפנות עורף, הוא מינה שני שליחים מיוחדים לטיפול במשברים באיזור המזרח התיכון: תימן והקרן המזרחית של אפריקה. בחודש הרביעי של כהונתו, לג'ו ביידן אין שליח מיוחד לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ברק אובמה מינה שליח כזה ביום השני של נשיאותו. לדונלד טראמפ היה שליח מיוחד מן היום הראשון.

אי אפשר לחשוד בביידן שהוא אינו מתעניין. מדיניות חוץ הייתה חלק מרכזי של הקריירה הפוליטית שלו. במשך שנים הוא היה חבר בוועדת החוץ רבת ההשפעה של הסנאט, וזמן קצר היה גם יושב ראשה. כסגן נשיא בממשל אובמה הוא יצא בשורה של שליחויות. הוא מכיר יפה את הנפשות הפועלות, והוא ראה את בקעת הירדן מסיפונו של מסוק צבאי מספר לא ידוע של פעמים. את בנימין נתניהו הוא מכיר זה 40 שנה, מאז שנתניהו היה סגן השגריר בוושינגטון וביידן היה הסנאטור הזוטר ממדינת דלאוור.

זה לא עניין של יחסי ציבור

ניסיונות להשכין שלום במזרח התיכון פירנסו במרוצת השנים את הזיות פרס נובל של המנסים. אבל ביל קלינטון היה האחרון שניסה באמת, לפני 21 שנה. השאלה הרצינית היחידה שהעסיקה ממשלים אמריקאיים מאז הייתה מידת היכולת לכונן סטאטוס-קוו, ולשמור עליו. אם ממשל ביידן האמין בתוחלת החיים של הסטאטוס קוו הנוכחי, נראה שהשבוע הוא הועמד על טעותו.

הבעיה אינה התמונות מעזה ומהר הבית. זה אינו עניין של יחסי ציבור. לפחות במובן הזה היו ימים קשים בהרבה למעמדה של ישראל בארה"ב.

הקיץ לפני 40 שנה, חיל האוויר התחיל הפצצות מסיביות על מערב ביירות, אז הבירה דה-פקטו של אש"ף. שנה אחת אחר כך פלשה ישראל ללבנון, וכתב ה"ניו יורק טיימס" בביירות, טום פרידמן, דיווח לעיתונו שישראל "מפציצה ללא אבחנה". מאות בני אדם היו נהרגים מדי יום ביומו. הנשיא רונלד רייגן, ידיד מושבע של ישראל, הציב על שולחן הכתיבה שלו בבית הלבן את תמונתה של ילדה פלסטינית שנפגעה מפצצה ישראלית. הוא הורה להפסיק אספקת פצצות מצרר לישראל. אבל אפילו סברה ושתילה לא העלו את היחסים על שרטון.

"לא הזמן להצהרות פושרות"

השאלה התלויה ועומדת עכשיו היא באיזו מידה שינוי הנסיבות הפוליטיות בוושינגטון ישפיע על עמדת הממשל. ההכרזות הרשמיות של הימים האחרונים היו נוחות לישראל. דוברת הבית הלבן, היועץ לביטחון לאומי ודובר מחלקת המדינה הטעימו את זכותה של ישראל להגן על עצמה. הרמזים היחידים של אי-נוחות נגעו לעניינים כמו מסלול המצעד המתוכנן ברובע המוסלמי של העיר העתיקה.

אבל יש סימנים שפוקעת סבלנותם של חלק מן המשתתפים הפוליטיים. היה מעניין לקרוא את ציוצו של הסנאטור הדמוקרטי, כריס ואן הולן, ממדינת מרילנד, חבר ועדת החוץ של הסנאט. הוא כתב בתחילת השבוע: "פינוי משפחות ממזרח ירושלים יפר את החוק הבינלאומי. אם אמנם ממשל ביידן מעמיד את שלטון החוק ואת זכויות האדם בלב מדיניות החוץ שלו, אין זה הזמן להצהרות פושרות". 

ואן הולן בא מרקע של מדיניות החוץ. אביו היה דיפלומט בכיר במחלקת המזרח התיכון של מחלקת המדינה, אמו הייתה אנליסטית בכירה בסי.איי.אי. ברקורד שלו אפשר למצוא ביקורת מסוימת על ישראל. אבל הוא מעולם לא נתפס כאנטי-ישראלי. במובן הזה הוא אינו שייך לקטגוריה של רשידה טלייב ושל אילהאן עומר, המבקרות החריפות ביותר של ישראל בקונגרס, שהשמיעו השבוע הצהרות בוטות.

עומר, מוסלמית ילידת סומליה, מייצגת מחוז בחירה במדינת מינסוטה. היא הסתמכה על ציטוט של המשנה לראש עיריית ירושלים, פלר חסן-נחום, כדי להאשים שישראל זוממת "טיהור אתני" בירושלים. טלייב, ממוצא פלסטיני, מייצגת מחוז בחירה במדינת מישיגן. היא הכריזה, שישראל היא "שיטת אפרטהייד", והשיאה לפלסטינים "אותה עצה שאני משיאה לחבריי השחורים בארה"ב על הדרך להיאבק נגד ברוטליות של המשטרה".

ההשוואה היא רבת כוח ועתירת-סכנות. היא לא הייתה עובדת לפני שנה, אבל רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר במדינת מינסוטה שינה את אוצר המלים והדימויים.

שגריר ישראל בוושינגטון, גלעד ארדן, השיב לטלייב בשרשרת של ציוצים אגרסיביים, שנפתחה במלים "אולי את צריכה לפקוח את עיניך". טון כזה כלפי אישה "בעלת צבע" (of color), כפי שהאמריקאים אומרים מועד לאי הבנה ויש בו פוטנציאל ניכר של נזק.

המידה שבה עומר וטלייב יכולות להשפיע על ממשל ביידן מוטלת לפי שעה בספק. אבל כוחו של השמאל הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית עומד בסימן עלייה, ויש סיבה להניח שהוא יוסיף להתחזק.

"לנפץ את הסטטוס-קוו"

אולי חשוב מן השיח הפוליטי הוא שינוי הערכים המסתמן בתחום שתמיד היה חיוני להבנת מדיניות החוץ האמריקאית: מרכזי המחקר של וושינגטון. ב-19 באפריל התפרסם נייר עמדה מקיף מטעם "קרן קארנגי למען שלום בין לאומי" תחת הכותרת "לנפץ את הסטטוס-קוו הישראלי-פלסטיני". אינני חושב שראיתי אי פעם מסמך רדיקלי כזה, ממוסד אקדמי מרכזי בוושינגטון. עד לאחרונה נשיא קרן קארנגי היה ביל ברנס, המשנה לשעבר למזכיר המדינה, שהנשיא ביידן העמיד בראש הסי.איי.אי.

המסמך הזה קורא לממשל החדש להתנער לחלוטין ממהלכי קודמו, ולשים קץ לניסיונות סרק לנהל "תהליך שלום". תחת זאת הוא מציע מדיניות חדשה ומעשית, שתעניש את ישראל על סיפוח, על התנחלויות, על עקירה ונישול, על הפרת זכויות אדם, ועל שימוש לא לגיטימי בנשק אמריקאי. כפסע בין המסמך הזה ובין קריאה להטיל סנקציות כלכליות על ישראל.

הוא קורא לארה"ב לעמוד על זכויות הפלסטינים במזרח ירושלים, לנתק את הקונסוליה האמריקאית בעיר מן השגרירות, ולהפוך אותה ל"שגרירות אל הפלסטינים". הוא קורא לארה"ב להשתדל "לשכך את חוסר הסימטריה העמוקה בין ישראל, המדינה הכובשת, לפלסטינים, העם הכבוש". ארה"ב, לשיטתם של מחברי המסמך, צריכה גם להתערב לטובת זכויותיהם של אזרחי ישראל הערבים.

כמעט קשה להאמין שמוסד מרכזי בוושינגטון יוציא מסמך כזה מתחת ידיו. נובעת ממנו הצעה להפוך על ראשן 50 שנה של מדיניות חוץ אמריקאית, להתנער מן המעמד של בעלת ברית ופטרונית של ישראל, ולסיים בעצם את מדינת-הלאום היהודית.

האם לשם נוטה אמריקה? בהחלט לא. אבל כאשר רעיונות כאלה מנסרים בחלל, ומקבלים במה רצינית, אין מנוס מלהניח שתהיה להם השפעה. מי שירצו יוכלו כמובן להתעלם מהם, ולהתפלל לחזרת דונלד טראמפ, בעוד שלוש שנים ושמונה חודשים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny