צינית הוא מדבר אלייך

אמון יריב מציג בתערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד בתל-אביב, צילומים קודרים שגורמים לתחושת חוסר אוריינטציה

שתי תערוכות המוצגות בגלריה רוזנפלד בתל-אביב, האחת קודרת והאחרת הומוריסטית וצינית, מצליחות למלא יחד חוויה עשירה.

אמון יריב מציג בחלל הכניסה ובקומה מעל סדרת צילומים חדשים, שנעשו בסטודיו, והם מציגים מעין חלל בדוי, הזוי, קופסה או תא שבנה יריב והוא יוצק לתוכו תכנים בלתי מוסברים. המראה אינו חד-משמעי, לעתים הוא נראה כלקוח מחלום או אולי סיוט, מבלבל ומטלטל ומותיר תחושת חוסר אוריינטציה.

אך לא מדובר בסיוט רודף ומטריד. הנגיעה האסתטית של יריב יוצרת נינוחות מסוימת, אינטימיות בין הצילום למתבונן, המופרת במכוון על-ידי הפער בין מה שנראה לעין לבין חיפוש המשמעות החבויה. יריב מעניק לצילומים כותרות, אך אלה אינן מפרשות את התמונה, אלא דווקא מחריפות את הפער הזה. כך, צילום כלב בודד, מגולח שער, היושב ומישיר מבט עצוב לפנים, זכתה לכותרת "ילד". שני ראשי חזיר מתנודדים על אנקול הם "זוג". במקום שנראה הרקע הכמעט אחיד של הצילומים כשהוא ריק, הוא זוכה לכותרת "תא", וקשה שלא להצטמרר במחשבה שמישהו יכול להיות כלוא בו.

העבודה על התערוכה הזו החלה לאחר תערוכתו של יריב במוזיאון תל-אביב, לפני כמעט שנתיים. מהחלונות גדולי המידות שנראו בצילומיו אז, ובחלקם הייתה אף נגיעה לנוף, הפעם נראה שהוא מסתגר והולך, כמו כולא את ההתרחשות, הרגש והמציאות.

בקומה למטה מציג עידו מיכאלי תערוכת יחיד ראשונה, "מנקר בשמירה". אפילו השם מעורר מיד בצופה צחוק צבאי קצר. מיכאלי הוא אמן צעיר שסיים לימודי תקשורת חזותית בבצלאל לפני שפנה ללימודי אמנות במדרשה, וכעת הוא לומד לתואר שני באמנות בבצלאל. את הרקע הגרפי-תקשורתי שרכש הוא מנצל ככלי ליצירת דימויים פשוטים ורבי-משמעות. הוא יודע להשתמש בסימנים מוכרים וידועים - כמו סמלי יחידות בצבא או מגיני ההוקרה לבעלי דרגות והישגים - אך משבש אותם לצרכיו, ומביע מסרים שונים ומגוונים.

"הוא משתמש בפרקטיקת האמן החקיין", מסבירה שרי גולן, אוצרת הגלריה. "מחקה סימבולים שיש להם משמעות מקובלת, לוגו, סמל, היררכיה, כמו במערכת הצבאית שבה לכל דימוי ומיקום יש תפקיד". זוהי, לדבריה, תגובה פוליטית הומוריסטית למרכזיות של הצבא בחיינו, כסמל ללאומנות, ללוחמנות וגם לחולשה חברתית - שאלה הם סמליה.

סדרת המגינים שלו מציינת שמות טייסות בדויות, שמות מגוחכים, המייצרים דיסוננס מיידי בין קונוטציית ה"יחידה המובחרת" לבין ההיאחזות הנלעגת בסמלי גבורה וגאווה. "טייסת ברווזי הברזל", "טייסת הסנונית השנייה", "טייסת טווסים" - כל אחת מהן בעלת דימוי פשוט אך מתוחכם, מדויק ועשוי בקפידה, אך שומר על טון קליל. *

גלריה רוזנפלד, דיזנגוף 147 תל-אביב

סגור, לרגל המיצב

האמנית נועה צדקה תסתגר לכמה ימים בבית האמנים בתל-אביב, ותיצור במהלכם את חלקה בתערוכה מיוחדת של שישה אמנים, פולנים וישראלים, שעוסקת בצדדים האפלים של הקיום האנושי / חגית פלג-רותם

נועה צדקה מסתגרת בבית האמנים בתל-אביב השבוע, ויוצרת מה שיהפוך אחר-כך לחלקה בתערוכה "good night and bad luck", שתיפתח ביום חמישי הקרוב במסגרת פרויקט נוסף מאירועי שנת פולין בישראל. שלושה אמנים ישראלים ושלושה פולנים יעסקו בתערוכה באזורי נפש שנדחקים הצדה בחברה הצרכנית ובתקשורת ההמונים, וינתחו את עמדת האמנות כלפי תופעות כמו מוות, פחד ואסונות, כפי שהם משתקפים במדיה ובתרבות הפופולרית.

"פחד, מוות, חרדה וצדדים אפלים של הקיום האנושי תופסים מקום בולט בתרבות הפופולרית. התרבות הוויזואלית מציגה מוות, הרס, מלחמה, תאונות ושלל סוגים של אסונות. ההשלכות של התופעות הללו נדחקות מהזרם הראשי של חיינו, כדי לסלול דרך לתענוגות וצריכה", כותבות האוצרות, ד"ר קציעה עלון ומוניקה שבצ'יק מגלריה ארסנל בביאליסטוק.

צדקה, אמנית העוסקת בתיעוד מתמיד של חייה ויוצרת אמנות מחומרים בסביבתה הקרובה, נוהגת להסתגר מדי פעם ולעסוק ב"יצירה נטו", ללא מגע עם העולם בפרק זמן מסוים. זהו פרויקט ההסתגרות העשירי שלה, והבא אחריו יהיה בחודש יוני, בפולין. "כמה מילים על ההסתגרויות", כותבת צדקה, בניסיון להסביר את הצורך שלה להתנתק ולהתייחד עם חלל התצוגה:

"אני סוגרת את עצמי בכל מיני מקומות. זה יכול להיות חדר בביתי, מרפסת, מקלט, גלריה או מוזיאון, פשוט מקום שאוכל לנשום בו בסדר, שיש בו אוויר. זמן ההסתגרות: מכמה שעות עד שלושה ימים (לפני שאני נכנסת ל'חלל ההסתגרות' אני מחליטה כמה זמן אהיה שם ואיפה בדיוק אזוז, אני תוחמת לי שטח ואני לא זזה ממנו). בהסתגרות אני נמצאת לגמרי לבד, אף אחד לא יכול לראות אותי ואני לא רואה אף אחד".

לצדקה בן זוג ובת פעוטה. הניתוק המוחלט שהיא כופה על עצמה בהסתגרות הוא מעין ויפאסנה יצירתית, חופשה סגפנית מהיומיום. "להסתגרות אני מביאה איתי: שק שינה, חוטים, צינורות פלסטיק שקופים, טוש לכתוב על הקירות וטוש לכתוב על הרצפה, צמר גפן, חוטי תיל, ונטולין וסרטייד, נייר טואלט, חול, דשא, אטריות אורז לאכול ותה צמחים לשתות, סדין, גבס, דברים לעשות חורים בקיר, מגבת, דלי לעשיית צרכים וקערה לשטוף את הפנים, מגבת, סכין חיתוך ותחבושת.

"ולמה? למה אני עושה את זה? כי אני לא יכולה לסבול את הפער הכרוני, הבלתי נמנע והתמידי הזה בין אמנות לחיים, ואני מנסה לרכך את זה... את הפער, או לפחות להראות את זה, שיש פער. כי אני לא יכולה לסבול את האמנות ה'נאה' הזו ש'נראית טוב', נוצצת, מבריקה, זוהרת שאומרת 'buy me buy 'me כל הזמן".

לשאלתי על הכורח להתפרנס ועל הבחירה שלה ושל בן-זוגה באמנות כמקצוע היא עונה: "פרנסה, מכירה, זה באמת נורא קשה וסיוט לפעמים החוסר כסף הזה. אני מנסה כבר שנים להוציא ספר והוא לא יוצא כי אין לי כסף והכל תקוע. אני מתפרנסת מהוראה (לא רבה), ארקדיוש מתפרנס משיפוצים. אבל אני באמת חושבת שמשהו 'מת' באמנות נקייה וסטרילית". ההסתגרות עבורה היא זעקה. "אני מנסה להגיד משהו. בייאוש", היא כותבת.

בתערוכה משתתפים עוד דומיניק ליימן, הוברט צ'רפוק, מארק ואשילבסקי מפולין, וליליאנה אורבך וורד ניסים מישראל. *

"good night and bad luck", בית האמנים, אלחריזי 9 תל-אביב, הפתיחה: ה' 5.3, 19:30; שיח גלריה עם האמנים והאוצרות: ו' 6.3, 11:30