כך גרמו לנו לשלם יותר

באוגוסט 2007, כמעט במחשכים, החליטו שרי הבריאות והאוצר דאז לאסור על קופות החולים לכלול תרופות מצילות ומאריכות חיים במסגרת הביטוחים המשלימים, וזאת חודשים ספורים אחרי שקופ"ח כללית ומכבי השיקו תוכניות כאלה. שר הבריאות, יעקב בן-יזרי (הגמלאים), התפתה להאמין לדבריו של רוני בר-און כי הביטוחים המשלימים פוגעים באלמנט השוויון, שכן כ-30% מהאוכלוסייה לא מחזיקים בהם בשל קשיים כלכליים.

בר-און הציע גם תמורה מעניינת: כ-1.2 מיליארד שקל תוספת לסל התרופות, בפרישה לשלוש שנים. כך הסל הבסיסי יגדל, לטובת כווולם. בן-יזרי, שידע כי רבים מ-30 האחוזים הללו הם אזרחים קשישים שאותם הוא אמור לייצג, קנה את הדיל.

אבל אם במשרד האוצר מדברים על שוויוניות, ופתאום מצטטים מתוך דו"חות של מרכז אדוה, סימן שיש משהו מאוד כלכלי וצר מאחורי זה: באגף התקציבים של אותם ימים נתקפו בדאגה עמוקה.

הם חששו שהכללת תרופות מצילות ומאריכות חיים בתוך הביטוחים המשלימים תביא למה שקרה בצרפת. שם הלחץ הציבורי גרם לכך שהממשלה נאלצה לממן את אותם ביטוחים עבור השכבות החלשות. באוצר עשו חשבון פשוט, והעדיפו תשלום חד פעמי בכמה פעימות על פני רכישת ביטוחים לכל מקבלי הקצבאות בישראל, לכל החיים.

האם האיסור לכלול תרופות מצילות ומאריכות חיים במסגרת הביטוחים המשלימים שווה משהו היום? לא הרבה. קופות החולים, בשיטת "הבה נתחכמה לו", החליטו לשווק כעת פוליסות ביטוח במסלול עוקף.

הן משווקות למבוטחים שלהן ביטוח משלים דומה לזה ששיווקו בשנת 2007, אולם באמצעות חברת ביטוח פרטית. למשרד האוצר, כמובן, אין בעיה עם חברות ביטוח פרטיות. במיוחד אם הן יכולות להרוויח יותר. כך קורה שהיחידים שמרוויחים מהמהלך ההוא של אוגוסט 2007 הן חברות הביטוח.

מדוע?

עד לאותה עת, מכבי והכללית הציעו את כל התרופות בעולם, בתוספת כמה שקלים בחודש. כעת, באמצעות חברת הביטוח, משפחה תשלם תוספת של כמה עשרות שקלים בחודש. איפה השוויוניות? תשאלו את בן-יזרי.