עיקרון הרצף: החיים המשוגעים של טלי אדרי

"אני מפיחה באבנים את הנשמה שלי", אומרת היזמית טלי אדרי, שבחרה להקים חברת ריצוף לבתי יוקרה, במקום להצטרף כמו אחיותיה לעסקי הקולנוע של אביה, המפיק ובעלי סינמה סיטי, משה אדרי

לפני 15 שנה הלכה טלי אדרי לקורא בכף היד ביהוד, כדי שיכוון אותה מקצועית. "הייתי בת 22, ניהלתי חנות בגדים ברמת-אביב, עמדתי להתחתן עם מי שאהבתי, אבל הרגשתי לא מסופקת", היא נזכרת. "ישבתי אצלו 3 שעות, והוא הודיע לי שמהר מאוד אני אעוף מקצועית. כשיצאתי ממנו, דבר ראשון הלכתי להירשם ל'בית של תמר', בית-ספר לדיסלקטים. למדתי שם 3 שנים, השלמתי בגרויות ובמקביל, כדי להתפרנס, עבדתי כקופאית בקולנוע ברעננה, כי כבר התחתנתי וילדתי את עומר.

"את מבינה?" היא עדיין לא נרגעת, "רק בגיל 22 התחלתי להבין שאני באמת יכולה. הייתי ילדה עם דיסלקציה קשה, עם בעיית קשב וריכוז, שכל הזמן למדה וקיבלה אפס. בסוף כיתה י"א התייאשתי והפסקתי ללמוד. ב'בית של תמר' הבנתי שאני לא טיפשה כמו שחשבתי שאני. פתאום קיבלתי 94 במתמטיקה. אני?! סיימתי את כל הבגרויות בציונים מעולים והבנתי שהמפתח להצלחה הוא הביטחון העצמי".

אדרי, 37, בתו של משה אדרי, מבכירי תעשיית הקולנוע הישראלי ובעלי הסינמה סיטי, כבר מזמן לא מוכרת בגדים, לא קופאית בקולנוע וגם לא עובדת עם אביה. כשהייתה בת 27 ואימא לתינוק בן שנתיים וחצי, התגרשה, והקימה את אבני טל, חברה שמייצרת חיפויים וריצופי אבן, שיש ופרקטים, ומגלגלת מחזור שנתי של 10 מיליון שקל. ארבע שנים לאחר גירושיה נישאה שוב לשי, מפיק טלוויזיה, שהגיע לנישואים עם גיא (10), ויחד הולידו את דניאל (4) וליה (3).

- איך מכל התחומים בחרת בתעשיית הריצוף?

"זה היה הצעד הראשון שלי להוכיח לכולם שאני יכולה לבד. כולם היו אנטי, ואני התעקשתי שלמרות שיש מתחרים בשוק, אני אהיה הכי טובה ושאני יכולה לקחת את הנישה הזאת למקום אחר. אולי בגלל שבאופיי אני מרדנית. אמנם בשנים האחרונות אין לי במה למרוד, אבל אני יכולה לומר שאני טיפוס מעז. אני לא פוחדת. בעצם, אני פוחדת רק מכבישים וים. רוצה להרוג אותי? תכניסי אותי לים בלילה.

"ההתעסקות באבנים שולחת אותי לפחות שבוע אחד בחודש לחו"ל. אני מגיעה למקומות מטורפים ופוגשת מקומיים, ודרכם מכירה את התרבות של המקום. הייתי בסין, קרואטיה, איטליה, פורטוגל, ספרד, וכל פעם אני מתלהבת מחדש מהאנשים, מהאוכל ומההבדלים העצומים בחומריות - אבן בסין היא משהו אחר לגמרי מבספרד. כל הנשמה שלי נמצאת באבני טל, כל האכפתיות והאושר. אני לא רק מוכרת ידע, אלא משלבת דמיון וחזון, מפיחה באבנים את הנשמה שלי. זה מקצוע שמביא לי הרבה אושר וריגושים".

- במחשבה הסטריאוטיפית זה עולם של גברים.

"המתחרים שלי הם באמת גברים. זה לא חידוש שנשים נמשכות למקומות גבריים, כי יש בהם משהו מושך ומסעיר. במהות שלי אני לא אישה טיפיקלית. אני מוקפת בנשים, ורוב העובדים שלי הן נשים, ובכל זאת מסעירים אותי דווקא האתגרים שנתפסים גבריים, אולי בגלל שלאבא שלי אין בנים, והוא גידל אותנו קצת כמו בנים. תמיד אמר שאנחנו לא צריכות לפחוד, שצריך להעז, ועליי זה השפיע במיוחד. אפשר להלביש על העבודה שלי לקסיקון נשי - להגיד חיפוי, מרצפות פסיפס - הצליל אולי נשמע מעודן, אבל בשבילי אלו אבנים. כשהתחלתי, הייתי מגיעה לאתר בנייה ורואה את ההלם בעיניים של האנשים, שלא לדבר על הרגעים שהייתי נוהגת לשטחים. אני לוקחת פלטות ויוצרת מהן אמבטיות מטורפות, וזה מרגש מאוד. יש באבנים גם משהו יציב, שמייצב אותי כטיפוס של אקשן, כמי שכל הזמן צריכה משהו חדש".

- מה בסופו של דבר היה הגנרטור לביסוס העסק?

"הייתי ילדה כשהכרתי את אבי, בעלי הראשון. התחתנו מהר מדי וצעירים מדי. הפתיחה של העסק שלי הייתה ההוכחה שאני פייטרית, שאני בדרך לעצמאות אמיתית. הייתי לבד, וידעתי שאלו השנים שאני צריכה לפרוץ. את החושים האלו ואת האומץ ללכת אחרי הלב לא לומדים בשום מוסד אקדמי. נשארתי עם תינוק בן שנתיים וחצי וגידלתי אותו לבד כאימא מחייכת וכאדם ישר. התחלתי מהבית עם פקס, ואז אבא נתן לי חדר בגודל של 12 מ"ר במשרדים שלו. אחר כך זה הפך 50 מ"ר בסינמה סיטי, והגעתי עד 280 מ"ר תצוגה. בניתי לבד עסק של 13 עובדים עם מפעל באור עקיבא. בתחושה שלי עדיין לא עשיתי מספיק. יש בי אומץ שבא מהרצון להתנסות בכול, לא לוותר לעצמי על כלום בחיים".

- הגבול בין אומץ לשיגעון יכול להיות די דק.

"עד שהפכתי לאימא בגיל 24, היו קוראים לי 'טלי המשוגעת'. הייתי טום בוי לגמרי, בלי גבולות, בלי פחד, לא מוכנה לחיות בתוך מסגרות ונורמות. אף פעם לא חשבתי יותר מדי. עם הגיל, אני כבר חושבת יותר, וכשחושבים - מגיעות החרדות. אני רואה אנשים שפוחדים להיכשל, לעומת אלו שנופלים, אבל למחרת בבוקר הם קמים וממשיכים. זה אולי אופי, אבל גם שילוב של אירועים בחיים וחינוך. הפסיכולוגית שלי לימדה אותי שלא מתעסקים וקודחים בעבר, רק בנגיעות, וההתמקדות היא בהווה. בשיא הדיכאון אני מתרגלת דמיון מודרך של 'מחר יש יום חדש', ואני במקום אחר ומהר. כך אני מנתבת את האומץ שלי למקומות טובים - למשל הסטודיו שפתחתי בזמנו באלנבי, שהוביל אותי לפני כשנה ללופט שאני נמצאת בו עכשיו בשיכון דן, 600 מ"ר שכביכול חיכו רק לי. המקום היה סגור ארבע שנים ומג'ויף כולו, התאהבתי בו וחתמתי מיד חוזה לעשר שנים. צריך אומץ כדי לדעת למנף את ההזדמנויות בחיים".

טלי אדרי / צלם : רמי זרנגר
 טלי אדרי / צלם : רמי זרנגר

"דאגתי לאימא"

היא נולדה בדימונה בפברואר 74', ביום שבו ירד השלג. שם, ב"סוף העולם שמאלה", כמו בסרט שהפיק אביה, גדלה עד גיל שנתיים וחצי. בעקבות עסקי האב עקרה לתל אביב, ביחד עם אמה מארי ושתי אחיותיה - הבכורה בת 39, חזרה בתשובה, הצעירה בת 34. למשה אדרי בת נוספת, לימור (14), מנישואיו לאשתו הנוכחית, פנינה. "לימור ועומר, בני, חברים טובים. יש ביניהם הפרש של שנה, ויצא שאבא ואני דחפנו ביחד את העגלות בפארק", היא נזכרת בחיוך.

- את מדברת על אומץ. לפתוח עסק כשיש אבא שנותן גב כלכלי זה לא מעשה התאבדות.

"נכון, יש לי גב כלכלי, אבל אבא שלי מעולם לא נתן לי כסף. והייתי עושה את זה גם לולא הוא היה אבא שלי. לא להתבלבל, אבא שלי התחיל מלמטה, ממינוס 200. ראיתי אותו נופל וקם, וגם היום אני עדיין זוכרת בתור ילדה קטנה את ההצגה שהוא הביא לקולנוע בדימונה. ההצגה קרסה, והחובות נפלו עליו. הוא היה קם בבקרים ומכין מאות כריכים לפועלים במפעלי ים המלח. בנוסף, אז הוא היה מנקה לבד את הקולנוע ומקרין ביחד עם אבא שלו. הוא הגיע לאן שהגיע לבד ובעבודה קשה. אני נכנסתי לעסקי האבנים במקרה. כשבעלי הראשון ואני שיפצנו בית והלכנו לחפש אבנים, המוכר אמר שהוא מחפש מישהי שתנהל לו את העניינים, ובעלי אמר לו, 'הנה היא פה, לפניך'. מאז, 15 שנה, בניתי את עצמי. נכון שהיכולת שלי יותר גבוהה בזכות אבא שלי. אני צריכה להתבייש בזה? להפך. יש לי גב ואני עובדת כמו חמור, הרבה יותר קשה מנשים שאין להן גב. חוץ מזה, השם משה אדרי אומר משהו רק בשנים האחרונות".

- ואז, כשאביך כבר מטפס למעלה ומתחילה רווחה כלכלית, הוא קם ועוזב את הבית.

"לא תמיד יש לנו שליטה על מה שקורה. דאגתי לאימא שלי, הכאיב לי הקושי שלה בעקבות הפרידה, אבל קיבלתי את המציאות החדשה. אבא שלי בנה את עצמו מחדש והסתכלתי על זה מהמקום הכי מפרגן, שהעיקר שיהיה לו טוב. מה שחשוב זה לא להתנהג בחוסר אחריות ולנסות לא לפגוע באחרים. הוא היה 25 שנה עם אימא שלי, שלא קל היה לה מעולם להסתדר עם שלושה ילדים קטנים לבד ולחיות עם אדם שכל הזמן עובד קשה, ובגיל 42 עצר ואמר שזהו, שעכשיו הוא רוצה שיהיה לו טוב. כמובן שכעסתי עליו. ראיתי איך אימא שלי נשארת פגועה מאחור, אחרי כל מה שהיא עברה. אבל בכל ילד גם יש איזה צד אגואיסטי, מחשבה שאמנם להורה קשה, אבל הוא יצליח להתגבר, כי הורה יכול לסבול הכול. נכון שפנינה קיבלה את אבא שלי במתנה ביג-טיים, אבל היא עושה אותו מאושר וזה חשוב לי".

- איך הצלחת להתגבר על הכעס?

"סבתא שלי לימדה אותנו, שבנקמה אתה בסוף נוקם רק בעצמך. אני לא כועסת ולא נוקמת. לאן זה יוביל אותי? אבא שלי הרי לא התגרש ממקום רע, והוא גם עזב את אימא שלי ולא אותנו, המשפחה לא התפרקה. אמרתי לאימא שלי, 'לנשים יותר קשה לחיות בשקר, לגברים יש יותר יכולת לזה'".

- עד כמה הנטישה השפיעה על מערכות היחסים שלך?

"אחרי כל מה שעברתי, אני לא מוכנה להתפשר על פרגון הדדי. לא אחיה עם אדם שקשה לו לחיות לצד אישה חזקה, ובוודאי לא אתפשר על חוסר יושר. חוויתי את זה עם בעלי הראשון, ואני לא מדברת על בגידות - בקודים שעליהם גדלתי, במיוחד כבת לאיש עסקים, לא לשתף אותי במשהו שקרה בעסקים, זו דוגמה לחוסר יושר. עם בעלי הנוכחי אנחנו יחידה אחת בהכול. זה המקום שממנו הבנתי את אבא שלי, ואמרתי לו 'אני איתך'. האבסורד הוא, שדווקא בשנה של העזיבה שלו, גיליתי את אבא שלי והפכתי להיות 'הבת של אבא'. אבא תמיד לימד אותנו שלא נשכח בחיים מאיפה באנו, הוא עשה כסף, עזב את הבית, אבל נשאר בן אדם".

בעיניה, אביה הוא מודל למי שטורף את החיים. "הוא טורף בגדול - מפנק את עצמו בלי לוותר, הוא לא פולני. הוא עובד כמו חמור, אבל זוכר לדאוג לעצמו, מפנה זמן למסז', לפדיקור ומניקור, לאוכל טוב, הוא נהנתן שבולע את החיים. אבל עם כל העושר הזה שיש לו היום, הוא תמיד נשאר מרוקאי שהגיע מדימונה. את צריכה לראות אותו הולך לשוק ביום שישי לקראת אירוח, וקונה לכל אורח את מה שהוא יודע שהוא אוהב. גם פנינה יודעת לתת, אבל הרבה פחות ממנו".

- לאיזו אימא את הפכת?

"מתוסכלת על זה שאני כמעט ולא בבית. עם זאת, אם יש רגעים שבהם הנשיות שלי מגיעה לידי ביטוי, זה דרך האמהות, ביכולת שלי להיות רכה, להתפרק. פעמיים בשבוע אני מגיעה הביתה בשעה סבירה, ולא עושה כלום מלבד להיות עם הילדים. אימא שלי תמיד הייתה אומרת 'תזרקו את טלי למדבר, ואחרי חודש תראו אותה חוזרת משם עם בדואי, כשהיא מנהלת את כל השבט'. כבר אז הבנתי לאילו מקומות אפשר להגיע אם נותנים לך ללכת עם מי שאת עד הקצה".

- מהם שלושת האירועים המסעירים בחייך?

"שלוש הלידות שלי, אבל גם היום שאבא שלי הודיע שהוא עוזב את הבית. זה מסעיר במובן הקשה, הצד השני של המראה, כמו לידה ומוות. זה היה הרגע שבו חתכו את חבל הטבור שעליו גדלתי. זה היה בדיוק לפני החתונה שלי, בכיתי המון, היה לי קשה להתמודד עם זה. האירוע המסעיר השלישי הוא כמובן פתיחת אבני טל במקום החדש לפני כשנה. אבל אני כל הזמן נסערת מחדש. עכשיו, למשל, מכרנו את הבית בצהלה וקנינו בית בשיכון דן והחודש אני מתחילה לשפץ אותו. אני כל הזמן קונה בתים ישנים, משפצת, גרה בהם ומוכרת ועוברת הלאה".

- הקצב הזה צורך הרבה אנרגיה. את עוצרת לפעמים, אוספת כוחות?

"כנראה שאני לא באמת רוצה, כי אחרת הייתי עוצרת קצת. אני אדם עמוק ועם המון תשוקה ואולי הפחד מחוסר עשייה, משעמום, משתק אותי".

- דמייני רגע מסעיר אחד, שבו את טורפת את החיים בכפית. מה את עושה?

"נחה".

- בטוחה?

"לגמרי. טסה לאיזה אי בתאילנד ונחה, למרות ששעמום זה הדבר שהכי מפחיד אותי. רק שדווקא היום, כשאני יכולה להרשות לעצמי מבחינה כלכלית, אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה מבחינת הזמן. מזל שיש סופי שבוע. בכל שבוע אנחנו בארוחת שישי אצל אבא שלי ופנינה, עושים קידוש, אני מביאה את הלחם, כמו שאימא שלי לימדה אותי לאפות, או ממולאים, כי אחרי הכול גם אני מרוקאית שאוהבת לבשל, שיודעת שכשנכנסים לבית ויש בו ריח של בישול, אז זה בית. בארוחות האלו אני מסתכלת על המשפחה שלי, על אבא שלי, שהוא המודל שלי, ואומרת לו שאני יודעת שאתגעגע לימים האלו. אני כבר מרגישה את הגעגוע, לכן צריך לנצל כל רגע".

צרו איתנו קשר *5988