ביבי, ההחלטה שלך. לבד

בנימין נתניהו הביא היום (א') לישיבת הממשלה הצעות לשינוי תקנון הממשלה, באופן שסמכויותיו בקבלת החלטות יוגדלו. העניין נקשר באופן טבעי לשאלת התקיפה באיראן. מיד קמה ביקורת מכל עברי האופוזיציה, בטענות של פגיעה בדמוקרטיה. שלי יחימוביץ מיקדה את ביקורתה במשפט: "סוגיות הרות גורל לא מוכרעות ע"י אדם אחד ולא שניים".

האומנם?

אם אחד משניים זה לא בסדר, כמה זה כן בסדר? כלומר, כמה אנשים צריכים להחליט על איראן כדי שזה יהיה דמוקרטי? לא אחד או שניים, את זה הבנו. שלושה? חמישה? כל חברי הממשלה, שהם עשרות במספר? אולי הכנסת על שלל 120 חבריה? מה המספר שמתאים מבחינה דמוקרטית? לשאלה הזאת אין התייחסות. ובלי אמירה כזאת, בלי שנדע מספר, או לפחות פורום, קשה לנהל את הדיון הזה, ומשקלה של הביקורת, לכן, אינו רב.

אבל נעזוב רגע את הדמוקרטיה. אנחנו אמורים לשאול גם מה טוב למדינה, לא? כלומר, איך נכון להחליט - מן ההיבט הביטחוני. בעניין הזה הייתי מבקש לקבל מיחימוביץ, וגם מאחרים, תשובות לשתי שאלות. את, שלי, מכירה את השרים. אני לא רוצה לנקוב כאן בשמות, כדי לא להעליב אף אחד - אבל את באמת חושבת שיש להם, ברובם, ערך מוסף להביא להחלטה הכה מסובכת ומורכבת?

אולי זה לא כל כך "דמוקרטי", אבל זה עובדתי: ככל שמגדילים את מספר האנשים האמורים להשתתף בדיון על ההחלטה - כך מפחיתים את רצינות הדיון ויעילותו. יותר אנשים זה יותר נאומים, יותר מריבות, יותר צעקות, יותר הדלפות, זה יותר מהכול - ופחות מכל מה שצריך להיות דיון כזה.

גם לא נכון לומר שסוגיות הרות גורל אינן מוכרעות על ידי אדם אחד או שניים. סוגיות רבות מן הסוג הזה הוכרעו בצורה כזאת. אחת הדוגמאות הבולטות: דוד בן גוריון, שלא רק הכריע לבדו על הקמת המדינה, אלא שעשה זאת בניגוד לדעת רוב חבריו להנהגה. מאוד לא דמוקרטי מצדו - למזלנו.

מה גם שאין כאן עניין של דמוקרטיה. העם בוחר את נציגיו שבוחרים את המנהיג - והוא זה שמחליט. אם המנהיג לא טוב - הדמוקרטיה אוכלת אותה. ולהיפך. אבל זו מהות הדמוקרטיה, שהמנהיג נבחר בשביל להחליט. להציג את הדברים בצורה אחרת, זה לשאת את שם הדמוקרטיה לשווא.

ההחלטה, אם כן, היא תמיד של המנהיג, אדם אחד. אבל זה כמובן לא אומר שהוא לא מקשיב ומתייעץ. שר הביטחון, הרמטכ"ל, אנשי המודיעין - אנשים לרוב מעורבים בתהליך של קבלת החלטות אלה.

נכון, הם לא שרים. אבל האם זה חיסרון, יחימוביץ?