סמנכ"ל הכספים שיצא לטרק סובב אנאפורנה בהרי ההימלאיה

אחרי עשור של קריירה תובענית וחופשות מינימליות, החליט ברק נרדי לחגוג את יום הולדתו ה-40 בגדול: לקחת חופשה מהעבודה ומהמשפחה לטובת טרק האנאפורנה בנפאל, יחד עם חברו הוותיק מהטיול אחרי הצבא

רגע לפני גיל 40 הייתי צריך להחליט כיצד לחגוג את ה"משבר", שעל-פי כל התחזיות מחכה בסיבוב. חופשת סקי באירופה נראתה סטנדרטית מדי, מסיבה לחברים נשמעה כמו משהו שאפשר לדחות לגיל 50, והתפטרות מהעבודה הרגישה כמו צעד קיצוני מדי, ודאי ביחס לגובה המשכנתא שלנו ולעובדה שאשתי מתעקשת לעבוד למחייתה בעולם העיתונות (ואף כותבת במוסף זה). חופשה של חודש ימים בחו"ל נשמעה כמו הפתרון המושלם, והמחשבות הפליגו לטיול בנפאל, כשגולת הכותרת היא טרק סובב אנאפורנה בהרי ההימלאיה.

לפני כן, כך לפחות היה נדמה לי אז, היה עליי לצלוח כמה מסלולים מקומיים ומאתגרים לא פחות. למשל, לקבל אור ירוק מאשתי ואם שתי בנותיי הקטנות, שלהפתעתי נתנה מיד את ברכת הדרך. נדמה לי שהיא בנתה על כך שהמנכ"ל שלי יהיה זה שינפץ את הפנטזיה, אבל גם הוא נתן את אישורו למהלך.

אם כך, נשארתי רק אני. האם אני מסוגל להתנתק לחודש שלם מהמשפחה ומהעבודה, בעיצומם של חיים לחוצים וקריירה תובענית? בארבע השנים האחרונות אני משמש כסמנכ"ל הכספים של חברת האשראי כאל, תפקיד מרתק ואינטנסיבי בשוק תחרותי ומורכב מאוד. לפני כן שימשתי כסמנכ"ל הכספים של של מיקרוסופט ישראל, גם הוא תפקיד תובעני, והתוצאה היא בערך קרוב לעשור של עבודה סביב השעון עם חופשות מינימליות שנעות בין לילה בצימר בצפון לסוף שבוע חטוף בבירה אירופית כזאת או אחרת.

הרעיון עבר לשלבים פרקטיים כשמצאתי פרטנר מוצלח למסע. עם יעקב גדנקן (בקרוב 40), איש פיננסים וחברי הטוב מתקופת הצבא, טיילתי לפני 17 שנה במשך כחצי שנה בדרום אמריקה. היינו אז מעין "מותג" בקרב המוצ'ילרים הישראלים - חילוני גמור (אני) ודתי (הוא), שמטיילים יחד בימים שהיו שיא המתיחות בין דתיים לחילוניים בארץ, אחרי רצח רבין.

הוכחנו לעצמנו ולסביבה שאפשר להסתדר לא רע יחד, תוך גילוי יצירתיות, גמישות וסובלנות הדדית בכל הנוגע לשבתות, לאוכל ולחגים. מאז נשארנו חברים טובים והמשפחות הפכו לקרובות, וכל שנותר הוא לשחזר את ההצלחה. וכך, שבועות מספר לפני פסח השארנו מאחורינו נשים מפרגנות, ילדים קטנים (שתיים שלי, ארבעה שלו) ומסר בעבודה שאנחנו לא זמינים, נא לא להשאיר הודעה.

נוף מגוון, חברה מגוונת

הנחיתה בקטמנדו מלווה בהלם תרבות. עם היציאה משדה התעופה נחשפים לרעש, לפיח, ללכלוך ולאופנועים שועטים שעליהם רכובים שלושה או ארבעה אנשים, בכבישים סואנים נטולי רמזורים ומדרכות. אחרי הסתגלות קצרה מתחילים להיפתח לצבעוניות ולקסם של קטמנדו, שמתגלים במהלך שיטוט ברחובותיה הצרים והצפופים. המקדשים הרבים, הבנויים בארכיטקטורה מרשימה, פסלי האלים הפזורים כבדרך אגב בסמטאות, הטיפוסים הצבעוניים.

לאחר כמה ימים בקטמנדו האינטנסיבית, שמחנו להתחיל בניקוי הראש האמיתי ולצאת לסובב אנאפורנה (Round Annapurna) - הטרק הפופולרי ביותר בנפאל, שרבים כבר תיארו אותו כטרק היפה בעולם. אורכו של המסלול המעגלי 260 קילומטרים, מסע שאורך בין שבועיים לשלושה. כמטיילים "קשישים" יחסית אפשרנו לעצמנו לשכור פורטר (סבל לסחיבת התרמילים) שענה לשם קומאר, ומדריך מקומי דובר אנגלית מצוינת, שעונה אף הוא לשם קומאר. זוהי תחילתה של עונת התיירות באנאפורנה, והקומארים נפרדו מבני משפחותיהם לתקופה של כארבעה חודשים רצופים לטובת הפרנסה התיירותית בהרים.

נקודת ההתחלה של הטרק הייתה הכפר סאנג'י, מרחק נסיעה-זחילה מקרטעת של כשבע שעות מקטמנדו. משם עוקב המסלול אחר נהר מרשיאנגדי קולה הגועש, ובמהלכו חוצים גשרי חבלים ארוכים ותלויים, עוברים בכפרים ציוריים ומשקיפים על פסגות רכס האנאפורנה המרהיבות שגובהן עולה על 7,000 מטרים.

הדרך מטפסת מגובה 1,100 מטרים מעל פני הים ועד לשיאו של הטרק: חציית מעבר ההרים ת'ורונג לה, הנמצא בגובה 5,416 מטרים. תוואי הנוף מגוון ועוצר נשימה: נהרות שלצדם צמחייה טרופית עם אקלים חם ולח, יערות גדולים, כפרים קטנים, מקדשים נידחים, פסגות מושלגות מעל נוף מדברי.

על-פי אומדנים לא מבוססים, כארבעים אלף איש עושים מדי שנה את טרק סובב אנאפורנה. כמו הנוף המשתנה בטרק, גם הטיפוסים שפוגשים לאורכו מגוונים: הולנדי שמטייל ארבעה חודשים בכל שנה וביקר כבר בכ-130 מדינות; משפחה יהודית-אמריקאית המשוטטת עם חמישה ילדים; קבוצה של בריטים בני כ-70 שגמאו את המסלול בהצלחה; סינים עשירים עם מצלמות ענק; אב שמטייל עם בתו המתבגרת חודשים ספורים לאחר מותה של אם המשפחה, וכמובן ישראלים צעירים, (רוב לבעלי כיפות סרוגות), בטיול של אחרי הצבא.

את שנת הלילה עשינו בבתי אירוח קטנים בכפרים שלאורך הדרך, שהלינה בהם עולה שקלים בודדים והם מציעים ארוחות זולות וטעימות יחסית. אגב, ככל שמתקדמים בטרק ועולים בגובה, תנאי הלינה משתנים: מחדר מפנק יחסית עם שירותים צמודים ומקלחת חמה עוברים לשירותי "בול פגיעה" ציבוריים ולדלי מים חמים בתור מקלחת.

משך ההליכה הממוצע ביום הוא כשש-שבע שעות, מה שהותיר לנו לא מעט זמן לנוח, לחשוב, לדבר, לקרוא ספרים ולשחק קלפים (כולל קאמבק מפואר למשחק ה"קנסטה" שליווה אותנו בעבר). היה מפתיע לגלות שכמעט בכל הכפרים הנידחים, נעדרי המים החמים והשירותים המערביים, היה WI-FI - מה שאפשר לנו לשמור על קשר כמעט רציף עם המשפחה. ההודעות מהבית סיפרו שהכול בסדר גמור ושמסתדרים בלעדינו פשוט מצוין, לא מסגירות את העובדה שהילדים חטפו מחלות מנג'סות וארוכות במיוחד, הפגינו מרד מרשים, שמכשירי החשמל בבית התקלקלו זה אחר זה, ועוד.

האם יק בהמה כשרה?

גם הניתוק מהעבודה היה מהיר ומוחלט. אחרי שמתרגלים לחיות את הג'וב 24/7, בתרבות הישראלית שדוגלת בישיבות לחוצות מבוקר עד ערב ובדחיית העבודה האמיתית לאחרי השעה שבע כשהמשרד סוף-סוף מתרוקן, לא נרשמה ולו הודעה אחת מהעבודה או הצצה מצדי אל תיבת המיילים (כאלף הודעות הצטברו שם במהלך התקופה, אגב). אני מודה שהופתעתי; כהרף עין חזרנו להיות המטיילים הצעירים מלפני כעשרים שנה, שכל מה שמטריד אותם הוא איפה ילונו ומה יאכלו.

נטמענו באורח החיים הנפאלי והרגוע מאוד. תחילה סבורים שהתושבים שם עניים ומסכנים - מחשבה שהתחלפה מהר מאוד בתובנה שאם הנפאלים היו קופצים לביקור בישראל היו ודאי מרחמים עלינו, שמבלים 12 שעות ביום מתחת לפלורסנטים בחדרים בלי חלונות.

ביום ההליכה החמישי הגענו אל הכפר מנאנג, שנמצא בגובה 3,500 מטרים ושבו נוהגים לעצור יומיים כדי להסתגל לגובה. בשל שמירת השבת בילינו שם את כל סוף השבוע. פינקנו את עצמנו במלון יוקרתי יחסית (4 דולרים ללילה, ובכל זאת עם שירותי "בול פגיעה"), עשינו קניות לשבת (כולל חטיף "טוויקס" כשר, שחברי גדנקן שמח למצוא שם), והתוודענו לחיית התשבצים Yak, בהמת משא טיבטית ארוכת שיער שמסוגלת לחיות רק בגבהים, ושהנפאלים אף נוהגים לאכול אותה. דסקוס קצר בסוגיה לימד אותי שאף שהחיה ככל הנראה כשרה, אף שוחט, ככל הידוע, לא העפיל לגובה כזה על מנת לבצע שחיטה כהלכתה.

דתיים רבים מסתובבים בנפאל עם סיר שהביאו מהבית, ומבקשים שיבשלו להם בו. גדנקן החליט לאכול אוכל צמחוני בלבד, ואני איתו, כך שצרכנו בעיקר את מאכל הדגל המקומי דל-באט - אורז עם תוספות. כשהחבר'ה הדתיים ארגנו במנאנג תפילת שישי מאולתרת תכננתי לשקוע בקריאת ספר, אך התוכניות השתנו לאחר שגדנקן מיהר למלון והזעיק אותי כדי להשלים עשירי למניין.

אחרי מנאנג נפרדנו מהנופים הירוקים, ומכאן ואילך הקרקע הפכה לצחיחה יותר ונוף הפסגות לקרוב יותר. לאחר יומיים נוספים של טיפוס הגענו למחנה ההיי-קמפ, הנמצא בגובה 4,800 מטרים, העצירה האחרונה לפני ה"פאס" (מעבר הרים) הגדול. למחרת חיכה לנו היום הגדול - היום הקשה ביותר של הטרק, שבו חוצים את מעבר ההרים ת'ורונג לה. לאחר לילה ללא שינה, ככל הנראה בגלל שילוב של הגובה הרב וההתרגשות, יום חציית הפאס התחיל בחמש וחצי בבוקר. צעדנו בשלג בעלייה קשה, ארוכה ולא נגמרת, חשים היטב את חוסר החמצן.

כעבור כשלוש שעות וחצי של טיפוס הגענו אל היעד הנכסף: מעבר ההרים בגובה 5,416 מטרים. הגענו לגובה הזה עם תחושת סיפוק אדירה. המעבר החד בין תחושת הקושי שבעלייה לתחושה העילאית שבפסגה הוא עוצמתי. חיוך גדול עולה על הפנים כשמצטלמים ליד השלט שמסמן את הפאס בתנועת ניצחון, במיוחד אחרי שגדנקן שלף מהתרמיל הפתעה: חולצה שאשתי הכינה לי מראש ועליה מתנוסס הכיתוב "אני בן 40 והגעתי לפסגה". קצת קלישאתי, אבל לגמרי מסמל את ההרגשה באותו רגע. אחרי חגיגות וצילומים התחלנו בדרך למטה - ירידה ארוכה ותלולה של כ-1,500 מטרים בגובה, עד למוקטינאת.

לאחר עשרה ימי הליכה רצופים, את המקטע האחרון של המסלול, ממוקטינאת ועד לפוקארה, עשינו בג'יפים ובאוטובוסים מקומיים. מרבית הדרך עוברת בתוואי נוף מדברי, ובחלקים ארוכים ממנה נסענו בדרכים צרות ומפותלות על סף תהום עמוקה, רגעים שבהם שמחתי על הכיפה שעל ראשו של גדנקן ועל האמונה שבלבו, ובניתי על כך שתפילת הדרך שלו תזכה לאוזן קשבת.

לאחר יום בדרכים עצרנו ללילה בטאטופאני, המפורסמת במעיינות החמים הטבעיים שלה. הישיבה במעיינות עם בירה מקומית ביד, נוף ההרים ברקע וגשם שיורד עלינו היוותה סיום ראוי.

הטרק באנאפורנה היה חוויה אדירה וחד-פעמית, וניתן לדמות אותו לחיים ה"אמיתיים" - מאתגרים וארוכים, רצופים בעליות ובירידות, רגעי משבר ונפילות לצד רגעי אושר והנאות וכיבוש פסגות. נשמע קיטשי? זה עוד כלום לעומת המפגש המרגש עם המשפחה בחצות הלילה בשדה התעופה, השלטים והבלונים שהכינו הילדות, שזינקו עליי ושאלו: "אבא, מחר בבוקר אתה הולך לעבודה?".

מידע מעשי

עונה: מרס-אפריל, ספטמבר-נובמבר

משך הטרק: בין 15 ל-23 יום

מה לקחת: כמה שפחות, כי בסוף אתם והפורטר סוחבים הכול על הגב. אבל לא לוותר על מכנסי טרק שמתייבשים בקלות, שתי חולצות תרמיות, גרביים תרמיים, מעיל ומכנסי פליס ללילה, תחתונים תרמיים, כובעי צמר, כפפות, נעלי הליכה מצוינות (חובה), הרבה פלסטרים לשלפוחיות ברגליים, פנס ראש, שק שינה, פירות יבשים, חטיפי אנרגיה, ספר קריאה, חפיסת קלפים.

התמודדות עם גבהים: להתייחס לנושא ההתאקלמות לגובה ברצינות. מחלת גבהים היא עניין מסוכן. להתייעץ עם רופא ולשהות שני לילות ב-Manang לשם הסתגלות.

מסגרת כספית: כרטיס טיסה לנפאל (כ-1,200 דולרים), תשלום לפורטר (8 דולרים ליום) אישורים לטרק (כ-21 דולרים לאדם), לילה בגסטהאוז (כ-20 דולרים לזוג, כולל שתיים-שלוש ארוחות ביום).

צרו איתנו קשר *5988