הפיקסיז ביפו: הרוויחו ביושר מחיאות כפיים על רבע מאה של ייחודיות

חמודים ושטניים: הפיקסיז נתנו בבלומפילד הופעה טובה מאד, אבל לרגעים הכי מפעימים בה היה אחראי דווקא הקהל

פיקסיז צילום: אורית פניני
פיקסיז צילום: אורית פניני

הפיקסיז נתנו הופעה טובה מאד, אבל לרגעים הכי מפעימים בה היה אחראי דווקא הקהל. זה קרה אחרי סיום אדיר, בשיא המוזיקלי והרגשי עם gouge away וdebaser, כשאלפי ישראלים מחאו לפיקסיז כפיים במשך דקות מאד ארוכות. ולא על השעה ו-40 דקות האחרונות, אלא על כל רבע המאה האחרונה.

חברי אחת מלהקות הרוק האמריקאיות האחרונות שבאמת תרמו משהו חדש ומסעיר לתרבות הפופולרית, שהתפרקו וחזרו לעבוד יחד רק לפני כעשור, עמדו דקות ארוכות על הבמה, נבוכים מעוצמת ההודיה של הקהל. ביקורם הראשון בארץ קרה באיחור ניכר, אבל הסתבר כשווה את ההמתנה.

בלי לפנות לקהל, עם אפס החצנת כריזמה אבל עם טונות של אישיות ואופי וטעם, ועם הפסקות הכי קצרות שאפשר בין השירים רק להחלפת גיטרות, הפיקסיז ירו את רוב הלהיטים, וגם כמות לא מבוטלת אך מענגת של שירים מהאלבום החדש והחלש.

בשני השירים הפותחים חשבתי שאולי הפכו שריריים מדי עם השנים, מהוקצעים מדי, ואולי איבדו את הרישול והחן והתום של מי שאינם "מקצוענים". חן שבראשית דרכם הפך אותם, בו זמנית, ללהקה הכי חמודה והכי שטנית של שלהי שנות ה-80.

אבל אז בשיר השלישי הגיע wave of mutilation ושטף אותי בצמרמורות ולחלח את עיניי. כי מי יכול ואמור וצריך בכלל להישאר בדיוק עם אותן תכונות ותווים ואופי מלפני כל-כך הרבה שנים? להקות ואמנים, כמו שאר היצורים שנקראים בני אדם, לא אמורים להתקבע. מי שלא משתנים הרי מתים מבפנים.

אז כן, הפיקסיז הפכו לקצת פחות בלתי צפויים, וליותר מכונה משומנת ומצוינת שיודעת לתקתק את הקלאסיקות האינסופיות שלה. והם כולם, כולל הבסיסטית המחליפה פז לנשנטן, מבצעים מעולים. ויש להם, כמו ב"היי" וכמו ב"לה לה לאב יו" שהוביל המתופף דייויד לאברינג, גם רגעי קסם על סף השואו ביזנס.

אבל הם הכי לא בדרנים ולא מתקשרים עם הקהל, ומאד מרוכזים בדבר שלהם: בכתיבת המילים והלחנים העדיין חדשנית והכה משפיעה של פראנק בלאק, שמטופלת ומוגשת בהרמוניות ובדיסהרמוניות ששינו למאות אלפי אנשים את השמיעה ואת הטעם, ולאלפי מוזיקאים את היצירה והביצוע.

ויש להם גיטריסט שהוא לכאורה אנטי-גיבור גיטרה כפי שהפיקסיז כולם היו ונותרו, בין שאר המשמעויות שהם מגלמים, דמויות של אנטי-גיבורים. ובכל זאת לג'ואי סנטיאגו יש מגע וסאונד רושפים ומכשפים ומעוותים מוחית ומפצפצים נפשית מהמופלאים ששמעתי בלייב.

והקהל, שלמרבה הצער לא ממש גדש את בלומפילד במלואו, הוכיח שגם ל"אלטרנטיב ניישן" בסניף הישראלי שלה יש היכולת להעביר ערבי שירה בציבור.

היה משהו מעט מוזר בהקשבה לחומר הכה מקורי ובלתי ניתן למסגור של פרנק בלאק הופך בבלומפילד משירת יחיד לשירת מקהלה. וזה היה הערב הראשון בפסטיבל הצעיר "רוקנרולר", שיש לקוות שיהפוך למסורת ושיינעל היום עם אלישע בנאי, גוגול בורדלו וסאונדגארדן.

* ציון: 8