"בלק אאוט": מופע מחול חדש של הלהקה הקיבוצית

במרכז סוזן דלל בתל-אביב תעלה בכורה למופע "בלקאאוט" של הלהקה הקיבוצית, שבו קושר רמי באר בין התרבות המקומית לחרדה קיומית

מתוך המופע "בלקאאוט" / צילום: אורי נבו
מתוך המופע "בלקאאוט" / צילום: אורי נבו

זכרונות ילדות מרירים-מתוקים עומדים, כך נראה, בבסיס ההשראה של "בלק אאוט", מופע המחול החדש של הלהקה הקיבוצית, העולה בבכורה במרכז סוזן דלל בתל-אביב בשבוע הבא. הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של הלהקה, רמי באר, רקח מחול לירי-דרמטי, המתרחש על במה כהה, כמעט עירומה. ברקע משמשים שני אלמנטים מרכזיים: קיר טיפוס, הניצב בצד הבמה, שמעליו, מאחוריו ומצדדיו מגיחים הרקדנים ושירו של יהודה עמיחי "שיר ערש", המוגש בקריינות של ישראל ברייט.

שני היסודות הללו - האחד גוף מסיבי בחלל והשני טקסט, בעל נוכחות חסרת גוף - הם שני הקטבים שביניהם מתמתחת היצירה. כמו אקדח במערכה הראשונה פותחות שורות השיר את המופע, ויוצרות ציפייה לבאות. "תן לילד שיר ערש, שיר לו שיישן: / אבא הלך לעבודה, אבא הלך למלחמה*/ אבל תישן...", כותב עמיחי, והמילים מהדהדות חרדה הורית, של מי שיודע שהבטחות שירי הערש מתבדות עם ההתבגרות.

צלילי השיר הגוועים מותירים חותם קודר על הבמה. הרקדנים נדמים בעיני הצופים כילדים פגיעים. הם נציגי ילדות שהולכת ואובדת, ילדות נשכחת. גם קיר הטיפוס נראה פתאום כאלמנט משחקי. רק הקדרות העוטפת אותו מרמזת על התפקיד הדואלי שהוא ממלא - הוא חוצץ ומתווך, כקו גבול בין הפרקים השונים במחול.

כמו שירתו של יהודה עמיחי, שהיא עמוד תווך בתרבות הישראלית, כך גם הקיר הוא ציטוט, החוזר כהד מעבודות מוקדמות וחשובות במחול, שהפכו לאבני דרך. אם זה "קיר" של נהרין, או "זכרון דברים" של רמי באר עצמו, ולאחרונה גם "מנא" של נועה ורטהיים. הפעם אל הקיר מצטרפת דמות עלומה, נפרדת מקטעי המחול המתחוללים על הבמה - שמשנים פניהם באופן דינמי, בדואט, בקבוצה או בטריו. היא נותרת בודדה, ספק מטפסת ויורדת מהקיר, אך לעולם לא מגיעה למנוחה - כמו במשחק "אסור לגעת ברצפה". היא נותרת רוב הזמן באפילה חלקית, כיצור לא אנושי, אולי אפילו לא קיים. ספק-זוחלת במרחב הזקוף, האנכי, ובכל נגיעה היא מותירה שובל של רישומי גיר על לוח.

בעידן של לוח כיתה לבן ולוח חכם, המוטיב של רישום בגיר על לוח כהה הוא תזכורת לעידן ילדות אחר. באר, בן קיבוץ געתון, צמח כרקדן בלהקה הקיבוצית בשנות ה-70-80. בעבודותיו, הוא מרבה לצטט ממקורות בתרבות שהוא מוסיף ומצרף למחול. נראה שהפעם, עם שירו של עמיחי והקיר המסמל את עולם המשחק, הוא מיטיב לנסח את החרדה הקיומית המלווה ילדות, התבגרות והורות ישראלית.

23-22 בפברואר, 21:00, מרכז סוזן דלל, תל-אביב