*הכתבה בשיתוף מקורות
מה עושה ענבל סיבוני הרחק מהמיטה החמה בביתה במושב תל עדשים, בחמש בבוקר התשובה המפתיעה: רפתנית. "אנשים שמסתכלים עליי חולבת את הפרות לעיתים מצקצקים בלשונם", אומרת סיבוני "אבל בעיני אלו החיים האמיתיים וזו העבודה שתמיד חלמתי עליה."
לאחר קום המדינה, נשים חקלאיות ורפתניות נחשבו למראה שכיח. אך עם הזמן הן השליכו את המגרפות לטובת עבודות משרדיות יותר, כך שאת המקצועות הללו תבעו לעצמם בני המין השני.
ענבל מתייצבת במתקן החליבה עוד לפני 05:00 בבוקר, כשרובנו עדיין ישנים. היא מארגנת את הפרות לחליבה ומובילה אותן למתקנים בצורה מסודרת, מהר, לפני שהרכב של תנובה יגיע לאסוף את החלב.
סיבוני (32) נשואה לטל, מנהל מכירות שוק ישראל של מכוני חליבה לרפתות ודירים, אם לשתי בנות קטנות, קבלה את הרפת בירושה מהוריה שנפטרו בטרם עת. "אני דור רביעי לניהול הרפת", היא מספרת" וכל מי שניהלו אותה לפני היו נשים. הרפת עוברת בירושה מאם לבת, יש לנו 70 פרות חולבות ואני מנהלת אותה מזה שמונה שנים".
את המפגש הראשון שלה עם פרה, סיבוני בקושי זוכרת. הרפת היתה חלק מחייה מהרגע שנולדה. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שפרה ליקקה אותי ואת הפעם ההיא שאני ואבי יצאנו לאסוף את הפרות ושקענו בבוץ".
ולמרות שהיא נשמעת כמו "טום בוי" אמיתית, אל תטעו לרגע, היא אהבה לשחק עם בובות ברבי בילדותה, להתאפר ולהתהדר בשמלות יפות, וגם כיום היא מקפידה לחלוץ את נעלי העבודה לנעול נעלי עקב כשהיא יוצאת מהבית.
היום שלה מתחיל, כאמור, בארבע וחצי בבוקר, אז מתבצעת החליבה הראשונה. לאחר שעה וחצי, כשכל הפרות והעגלים סיימו לאכול, סיבוני חוזרת הביתה מתקלחת ומעירה את הבנות להתארגנות לגן. עם סיום מטלות הבוקר בבית, היא שבה לרפת לעבודות שטח ועבודות ניהול - מתחתיה שלושה עובדים ואת החלב שהרפת מייצרת היא משווקת לתנובה.
לשאלתי האם תמיד רצתה להיות רפתנית, היא משיבה: "אמי נפטרה כשהייתי בת 13 ואבי נפטר לפני שמונה שנים. היו לי תוכניות אחרות בעבר, התחלתי לימודי חינוך גופני, אבל ידעתי בתוך תוכי שאני עתידה לנהל את הרפת, בדיוק כמו ארבעת הדורות הקודמים במשפחתי".
"בסך הכל אני מאוד מרוצה", אומרת סיבוני, "אני חשה סיפוק אדיר מהדרך שעשיתי מיום שקיבלתי את הרפת לניהולי ומהיכן שהיא עומדת כיום. מלבד זאת, היכולת להיות אשה שעוסקת במקצוע שאינו נשי בעולם שוביניסטי, לנהל גברים ולהצליח להוביל את המפעל המשפחתי קדימה, מאוד מספקים. לא הייתי יכולה לשבת במשרד ממוזג בחברת הייטק, אני אשה של עשייה ולא כזו שיכולה לשבת כל היום בין 4 קירות".
40 מעלות בצל
את שרון פלדברג, מהנדסת איכות המים במרחב דרום בחברת מקורות, כתמי מלט וחול על הבגדים אינם מרתיעים. להפך, האפשרות לצאת לשטח ולבחון בפועל איך המכונות לבדיקת איכות המים פועלות, מאוד מרגשת מבחינתה.
"צפצופי הדחפורים הנוסעים ברברס, ורעשי הקידוח בבטון, הם חלק משגרת העבודה שלי", מספרת פלדברג (35). בימים אלו היא אחראית על איכות המים באזור הנגב המרכזי, בחברת מקורות היא עובדת למעלה מעשור. בחמש השנים הראשונות עבדה באזור אילת והערבה ולאחר מכן באזור הנגב.
"גם היום כשאני נוסעת לטיול באילת, אני עוצרת בדרך מול המתקנים באזור הערבה, שליוויתי את תהליך הקמתם, זה נותן לי תחושת סיפוק אדירה לשוב לשטח ולראות אותם פועלים ועובדים".
את שרון תמצאו בנוף המדברי של הנגב, תחת השמש היוקדת בשיא הקיץ בחום של 40 מעלות בצל, ומול רוחות עזות בימי חורף קשים. עם קסדה על הראש, נעלי שטח קשיחות על רגליה ובגדים ארוכים להגנה על גופה. "אני אוהבת את השילוב המיוחד בין עבודת שטח לעבודה משרדית", מספרת פלדברג, "בשטח אני יכולה לראות את כל מה שתוכנן במשרד יוצא לפועל. בין אם מדובר בתכנון מתקנים, ליווי תהליכי בדיקות, פיקוח על תהליכי איכות מים, הפעלת מתקני טיפול במים ועוד".
כדוגמה לעבודת שטח שהיא מבצעת במקורות, מסבירה פלדברג על תהליך בדיקת מים מליחים לצרכנים."מים מליחים משמשים לחקלאות ולא לשתיה והתעריפים שלהם זולים יותר. לכן חשוב לבדוק את רמת המליחות במים בצורה מדויקת.
"אני מגיעה לשטח בליווי איש איכות מים ובליווי החקלאי אליו המים מיועדים. בשטח אני שואבת מים לבדיקה ומעבירה אותם דרך מתקן לבדיקת מוליכות המים, כך אני בוחנת את מידת המוליכות שלהם. את תוצאות הבדיקה אני מציגה לחקלאי אליו מובלים המים, על מנת שיחתום על תוצאות אחוז המליחות והתעריף המתאים לכך."
בנוסף לבדיקות מוליכות, מבצעת שרון במסגרת העבודה במקורות, תפעול וליווי של מתקני התפלה והכלרה חדשים והתקנת מערכות לבדיקת איכות מים והפעלתן.
"בדרך כלל אני האשה היחידה שעובדת בשטח", מספרת פלדברג, "כשהתקבלתי למקורות לפני כעשר שנים, המנהלת שלי היתה אשה ואני הייתי המהנדסת היחידה במחלקה. כיום ישנן מהנדסות נוספות".
- למה לדעתך זה קורה?
"ראשית כיוון שנשים רוצות ויכולות לעבוד בתחומים הללו, ושנית כיוון שהן הולכות ללמוד את המקצועות הללו".
- בתקופת לימודיך, היו איתך נשים בכיתות הלימוד?
"אני למדתי הנדסת ביו טכנולוגיה לתואר ראשון ואת התואר השני עשיתי בהנדסה סביבתית. היו איתי נשים בלימודים, לא רבות אומנם, ויש כאלו שבחרו לעבוד במעבדה וכאלו שפנו לתחומים אחרים".
- איך את מרגישה כשאת חוזרת מהשטח עם בגדים מוכתמים ומאובקים?
"אני אוהבת את עבודת השטח ומלבד זאת, אני חושבת שנשים יכולות לעשות לא פחות מגברים אם לא יותר".
"הרבה עבודה עם הידיים"
אילונה גולוב (29) מקבלת אותנו בכניסה למעבדה במפעל "ארקל אוטומטיב" בו היא עובדת, אוחזת בידיה לוח פלסטיק ענק. היא מניחה את הלוח בו ביצעה חיתוכים לצורך בדיקות מעבדה, על השולחן ולוחצת את ידינו ברכות.
לנו זה אולי נראה מפתיע לראות בחורה עדינה נושאת כלים כבדים ומגושמים, אך לאילונה ולחבריה במפעל מדובר במראה שגרתי לחלוטין, כיוון שגולוב מועסקת כמהנדסת מכונות במפעל המייצר חלקי פלסטיק לתעשיות הרכב. "אני עובדת במעבדה, ומבצעת את כל הבדיקות עבור החלקים כולל פיתוח וייצור מתקני בדיקה לתעשיית הרכב. מדובר בהרבה עבודה עם הידיים כגון: חיתוך פלסטיק, הרכבה ובדיקות וכן עיסוק במכשירים כבדים, "מספרת גולוב, "אני האשה היחידה בתפקיד הזה, עובדים איתי במחלקה שני גברים נוספים".
גולוב למדה הנדסת מכונות במכללת 'אורט בראודה' בכרמיאל. ומיד לאחר לימודיה החלה לעבוד במפעל. "בהתחלה הייתי צריכה להוכיח את עצמי. אנשים במפעל אמרו לי 'את אשה, מה את קשורה לפה?!', הרגשתי שבוחנים אותי כל הזמן. אבל לאחר שהוכחתי שאני יכולה לחתוך, להרים ולייצר בדיוק כמו גבר, הם קיבלו אותי כאחת משלהם".
"גם בתקופה שהייתי סטודנטית להנדסת המכונות למדתי בעיקר עם גברים ששאלו למה בחרתי במקצוע הזה ולמה אני עושה את זה לעצמי, אבל באתי עם רקע טכני עוד מהתיכון, למדתי שרטוט בעזרת מחשב בדגש על התמחות במכונות ותמיד הרגשתי שייכת לתחום הזה".
את בעלה, גם הוא מהנדס מכונות, הכירה אילונה בלימודים. "אם לא הייתי בוחרת את התחום הזה, לא היינו מכירים", היא אומרת בחיוך. "השיחות שלנו עוסקות לרוב בנושא. ואנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות מדברים על מכונות, תכנון של מתקנים שונים וכדומה".
- לא קשה לך פיזית בעבודה?
"אני נתקלת בהרבה עבודה פיזית, אבל כיום יש מכשירים, מכונות וכלים שבעזרתם ניתן לבצע אותה ביתר קלות".
חיפוש באתרי גלובס
חיפוש ני"ע
