דמוקרטיה צרה: יש להגן על מוסדות הציבור העצמאיים בישראל

הצעת "הקוד האתי" שחיבר פרופ' אסא כשר, הנתמכת על-ידי שר החינוך נפתלי בנט, כמו גם ניסיונותיה של שרת המשפטים איילת שקד לשנות את שיטת מינויו של נשיא בית המשפט העליון, מצטרפים לשורה של ניסיונות של הממשלה הנוכחית להצר את צעדיהם של מוסדות "לא נבחרים" בדמוקרטיה הישראלית. בית המשפט העליון, השירות המשפטי הציבורי, התקשורת, ארגוני החברה האזרחית וכן "פרשת הרחבת קלקיליה" ואפילו צה"ל - כולם על המוקד.

התפתחויות אלה מבטאות שינוי חוקתי עמוק באופיה של הדמוקרטיה הישראלית: ממשטר דמוקרטי, שבו שורה של מוסדות, חלקם נבחרים וחלקם מייצגים חלקים שונים של החברה - הופכת ישראל למדינה שבה שלטון הרוב הוא המרכיב הדמוקרטי הכמעט בלעדי; לדמוקרטיה צרה.

בכ-30 השנה הראשונות לקיומה נשלטה ישראל על-ידי מפלגה דומיננטית אחת - מפא"י. בחלק הראשון של תקופה זו הונחה התשתית הרחבה למדינת ישראל הדמוקרטית, במובן של שלטון הרוב. מהותית הייתה ישראל תחת שליטתה של אליטה הגמונית, שלא ראתה צורך במתן קול לקבוצות אחרות.

מאז אמצע שנות ה-70 ועד לשנות האלפיים נוצרה תחרות על השלטון. ה"תיקו" בין הימין לשמאל, שהתבטא בחילופים תכופים ובתקופות של "ממשלת אחדות", הביא לכך שכל אחת משתי המפלגות הגדולות חששה מאיבוד השלטון.

הפוטנציאל התמידי לחילופי השלטון היה מצע נוח לפריחתם של מוסדות "לא נבחרים", משום שמוסדות כאלה מגנים על המיעוט מפני שרירות ליבו של הרוב. כיוון שכל צד חשש שמא יהפוך למיעוט, הוא מוכן לקבל מוסדות כאלה. המוסדות גם גורמים לכך שמדיניות שהתקבלה על-ידי צד אחד תזכה להמשכיות, ויהיה קשה יותר לשנות אותה. לבסוף, מוסדות לא נבחרים מסוגלים לקבל הכרעות קשות, שבמצב של תיקו הפוליטיקה אינה מסוגלת לקבל.

על קרקע זו התפתחו מוסדות דמוקרטיים חשובים, כמו בית המשפט העליון, תקשורת חופשית, חברה אזרחית חזקה ואקדמיה פתוחה. משטר דמוקרטי זה הביא לקידום זכויות האדם ולשמירת זכויות המיעוט הערבי, שנתפסו כמייצגים מדיניות של השמאל; אך גם לאימוץ מדיניות כלכלית-קפיטליסטית ושימור מפעל ההתנחלויות, אשר נתפסו כאינטרסים של הימין.

ב-20 השנה האחרונות השתנתה המגמה. בישראל שולטות פעם אחר פעם ממשלות ימין או מרכז-ימין (פרט לאפיזודה של ממשלת ברק). נכון להיום, הימין סבור כי שלטונו מובטח לטווח הנראה לעין. אין אופוזיציה אמיתית ומשמעותית לשלטון, ולא נראה סיכוי ריאלי לעלייה לשלטון של מפלגת מרכז, קל וחומר שלא מפלגת שמאל.

מצב זה הביא לכך שמבחינת השלטון, המוסדות הלא נבחרים איבדו את תועלתם. הימין אינו חושש כי יהפוך למיעוט וגם לא, למשל, שממשלת שמאל תרמוס את זכויות המתיישבים ביהודה ושומרון שיזדקקו להגנת בג"ץ והייעוץ המשפטי לממשלה בעתיד הנראה לעין.

התוצאה היא תהליך שינוי חוקתי דרמטי: ממדינה שבה שלטון הרוב מוגבל - למדינה שבה עיקרון שלטון הרוב הוא הגורם המשמעותי ביותר.

קיומם ותפקודם של מוסדות עצמאיים המגנים על המיעוט הם קריטיים להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית המוכרת לנו. שלטון של הרוב שאינו מוגבל בצורה משמעותית יוצר מערכת מעוותת ובלתי צודקת. הוא מאפשר לרוב לשלול את זכויות המיעוט ומקטין את שוק הרעיונות, שהוא לב-לבו של הרעיון הדמוקרטי.

בסופו של דבר, גם קבוצות המהוות חלק מהקואליציה השלטת היום עלולות להיפגע מתהליך זה. החרדים, העשירונים הכלכליים הנמוכים ואפילו המתנחלים עלולים למצוא עצמם נפגעים ללא הגנה של מוסדות המגבילים את שלטון הרוב.

נכון שבעבר הוכיחה הדמוקרטיה הישראלית גמישות ויכולת התאמה לשלטון הגמוני, ותהליכים ארוכי-טווח אולי ישנו את המגמות הנוכחיות; אך בטווח הקצר אנו נמצאים בעיצומו של משבר, שבו תפקידם של מוסדות מסורתיים בחברה הולך ומצטמצם.

רק קואליציה חוצת גבולות מפלגתיים, שתבהיר את מקומם של המוסדות העצמאיים בדמוקרטיה הישראלית, תוכל להגן עליהם ועל עושרה של הדמוקרטיה הישראלית.

■ הכותב הוא ראש התוכנית לביטחון לאומי ולדמוקרטיה ע"ש אמנון ליפקין-שחק במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו.