X

שיתוף

סגירה
חזרה לרשימת הנשים

מיהו אקטיביסט

מה הופך אדם לאקטיביסט? חוקרים הצליחו למפות אזורים במוח שאחראים להתנהגות פרו–חברתית וגילו כי במוחם של אקטיביסטים משתחרר יותר דופמין בעקבות פעילות חברתית. מהם המכניזמים שמפעילים את האנשים שאכפת להם יותר, בדיקת 'ליידי גלובס'

גלי וינרב

אנחנו רואים את זה קורה סביבנו: פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש כי הוא אקטיביסט ומתחיל ללכת, ולכל הנקרא בדרכו קורא הוא "אחריי". מה גורם לו להפוך לפעיל חברתי? מה יש לו שאין לאחרים?

ה'מתכון' לייצור אקטיביסט כולל רכיבים רבים: גנטיקה שהופכת אדם ליותר אמפתי, וגם יכולת גבוהה לדחיית סיפוקים; חשיבה אופטימית וסקרנות; ואינטליגנציה מילולית גבוהה - שכן חלק נכבד מעבודת האקטיביסט היא להתווכח, אז רצוי שהוא גם ייהנה מזה.

האקטיביסט זקוק למבנה אישיות המאפשר לו להיות גם 'סוטה' מהחברה, אך גם ליהנות מנוכחות מוגברת בתוך תת–קבוצה קטנה. הוא צריך להיות בעל רכיב באישיות שמאפשר לו להאמין שהוא הקטן מסוגל להשפיע על ההיסטוריה הגדולה. לצד האישיות יש גם השפעות סביבתיות, ואדם 'נופל' לאקטיביזם לעתים קרובות כשהוא נמצא בתקופה שבה הוא מחפש חידוש, ריגוש, או שייכות, וגם זמן פנוי וסקרנות לא מזיקים.

אנג'לינה ג'ולי / רויטרס

פרופ' מרטין רוטר מאוניברסיטת בון הציג ב-2010 את המיפוי הראשון של האזורים בגנום האנושי ששינוי בהם מתואם עם הבדל בהתנהגות פרו–חברתית. האזורים הללו קשורים לקידוד של אוקסיטוצין, הורמון האמון, שמקושר להתנהגות אימהית, לאהבה בין בני זוג ולתחושת שייכות חברתית; ושל זופרסין, שהשפעתו החברתית–רגשית דומה לזו של אוקסיטוצין, בנוסף לחשיבותו בתפקוד כלי הדם והכליות.

מהמחקר עולה כי אלטרואיזם, ככל הנראה, קשור לאותם רגשות אמפתיה וקרבה שאנחנו חשים כלפי הקרובים אלינו, אך ניתן להרחיב את הטווח, ולחוש בהם גם כלפי אנשים רחוקים יותר, שיש לנו עניין לעזור להם. במובן מסוים, אותם זרים ‘תופסים טרמפ’ על המערכת שנועדה לכוון אותנו לעזור לקרובינו.

מחקר נוסף, בהובלת ד"ר אלכסנדר סטרובל מאוניברסיטת דרזדן בגרמניה, גילה את הקשר שבין דופמין לאלטרואיזם. דופמין הוא גן החיזוק החיובי, שמקשר בין המעשה המהנה לתחושה הטובה. אנשים שמפרישים יותר דופמין בעקבות התנהגות אקטיביסטית, ייטו יותר לחזור עליה. כאן השאלה היא מדוע, ועבור מי, נתפס המעשה האקטיביסטי כמעשה מהנה. הרי באותה המידה תרומה של זמן ללא תועלת מיידית לעצמי, יכולה להיחוות כאובדן הנאה.

נראה כי הדבר קשור לגן אחר, שיש בו מוטציה הקשורה להתנהגות אימפולסיבית יותר. אימפולסיביות קשורה לחוסר יכולת לקבל חיזוק חיובי, כלומר תגמול, ככל שהוא מרוחק בזמן מהמעשה עצמו. אנשים אימפולסיביים יופעלו בעיקר על ידי תגמולים קצרי טווח, ואילו אקטיביזם הוא התנהגות שהתועלת שלה מורכבת - הוא לא בהכרח מהנה בטווח המיידי, אלא בטווח הרחוק יותר, ובקשר בלתי ישיר. לכן, ככל הנראה, רוב בעלי הנטייה הגנטית להיות יותר אימפולסיביים ופחות מווסתים, ייטו פחות לאלטרואיזם.

כאמור, אלטרואיזם ואקטיביזם אינם בדיוק אותו הדבר. אדם שתורם שיעור משמעותי מכספו לצדקה באופן קבוע אך בשקט הוא אלטרואיסט, אך לא אקטיביסט. אדם שבאופן קבוע מתחשב באנשים שנמצאים סביבו ודואג להם, גם הוא אינו בהכרח אקטיביסט. האקטיביזם הוא פעילות פוליטית שנועדה ליצור שינוי בקנה מידה גדול יותר. הוא מונע לא רק מאמפתיה, אלא לעתים קרובות מזעם על חוסר הצדק, ורצון לשנות את המערכת מן היסוד. למעשה, הוא מורכב מאלטרואיזם לצד מעורבות פוליטית, כלומר התייחסות לתהליכים שקורים מחוץ לסביבה המיידית.

לוחמים מטעם עצמם

לצד הנתונים לגבי הגנטיקה של המעורבות הפוליטית, ישנם גם נתונים שמראים כי גנטיקה יכולה לקבוע את כיוון המעורבות, ימין או שמאל. מחקרים של תאומים שהופרדו בלידתם מראים כי לגנטיקה יש השפעה של כ-40% על ההבדלים הבין-אישיים בנטייה פוליטית. עם זאת, גנטיקה היא עניין מורכב: לפעמים גן הופך פעיל רק במגע עם סביבה מסוימת (למשל, מלחיצה), ואילו אצל מישהו אחר אותו גן לא יהיה פעיל. כך, אדם שחי במדינה שוחרת שלום יכול לגבש דעה מסוימת, ובמדינה במלחמה דעותיו ישתנו כליל, בתיווכו של אותו הגן.

החוקרת פרופ’ לורה דנקן מאוניברסיטת סמית במסצ’וסטס, שבדקה את השאלה מה הופך בני אדם לאקטיביסטים, סבורה כי אישיות אקסטרוברטית (מוחצנת) היא מנבאת טובה לפעילות אקטיביסטית ממושכת. בכל זאת, רוב הפעילות האקטיביסטית מבוצעת בסופו של דבר לצד בני אדם אחרים, ואדם מופנם עלול פשוט למאוס בכך.

"שייכות ואקטיביזם הולכים יד ביד, על פי כל המחקרים", אומרת דנקן. "הנטייה לאקטיביזם עולה דרמטית ברגע שאדם מרגיש שייכות לקבוצה יחד עם תחושה שאותה הקבוצה מקופחת. זה בולט מאוד אצל נשים - רבות מהן לא חשות שייכות מיוחדת למין הנשי, או מרגישות שהמין הנשי מאוד מקופח, אבל פתאום יום אחד זה מתחבר להן.

"אחד הדברים שארגונים אקטיביסטיים עושים הוא להעניק תחושת שייכות. בני אדם רוצים להיות חלק מקבוצה, וארגונים לא רק מספקים זהות וקהילה, אלא גם מלמדים אותך איך להסתכל על העולם. למשל, הם אומרים לך ‘זה לא אשמתך, זה הדיכוי’".

אגב, החוקר זיאד מונסון מאוניברסיטת Leigh בפנסילבניה, טוען שהאקטיביסטים הנלהבים והפעילים ביותר הם לאו דווקא אנשים שמאז ומתמיד האמינו בשכנוע רב בדעות שאותן הם מקדמים. מדובר בתהליך, שמתחיל עם שינוי מסוים בחיים. רק לאחר ההצטרפות לקבוצה הם משתכנעים בצדקת הדרך, וכדי למלא היטב את תפקידם כאקטיביסטים, הם בוחרים לוותר על המורכבות, ומתחילים לראות את העולם בשחור–לבן.

 

עושים היסטוריה או עושים חיים

החוקר ריצ’רד פלאקס מבחין בין אנשים שמעוניינים 'לעשות חיים' (making life) לבין אנשים שמעוניינים 'לעשות היסטוריה'. רוב בני האדם, הוא אומר, מרגישים שלחיות את חייהם זו משימה ראויה בפני עצמה. הם חשים כי 'לעשות היסטוריה' זו משימה ששמורה לאנשים עוצמתיים מהם, בעלי כוח רב יותר, אולי לאליטות.

אלה ש'עושים היסטוריה' פונים לאקטיביזם בין היתר משום שהם מרגישים שהיכולת שלהם 'לעשות חיים' בשקט כבר איננה קיימת.

במחקר שנערך בעקבות התיאוריה של פלאקס נבדקה קבוצה של נשים אקטיביסטיות הפועלות למען איכות הסביבה. רובן החלו להילחם נגד מפגע ספציפי בשכונה שלהן, שהן חשו שמסכן את חייהן ואת חיי משפחתן. הן הרגישו שאי אפשר עוד לשתוק, משום שהסכנה או הנזק גדולים מדי.

פרופ’ לורה דנקן רואה דמיון בין האירוע הזה לבין קמפיין MeToo# שהופיע, לדעתה, בתגובה לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. "נשים רבות חשו שעם טראמפ בשלטון, החיים הרגילים כבר לא אפשריים, שהשוויון והביטחון האישי שלהן נמצאים בסכנה כזו שהטעם כבר ניטל מהיומיום".

נשות קמפיין MeToo#, כמו אותן נשים שנלחמו נגד מפגעים אקולוגיים בשכונה שלהן, לא התכוונו להפוך זאת לחלק מהזהות או מחיי היומיום שלהן. אחרי שהמפגעים סולקו או שהאקטיביסטיות עברו דירה, חלקן חזרו לחייהן, אולם חלקן המשיכו להילחם נגד עוולות סביבתיות אחרות. אולי משום שגילו כי זה בעצם כן אפשרי, 'לעשות היסטוריה'.

חזרה לרשימת הנשים