פרופסור מרסל מכלוף

איך זה גורם לילדה בת 11 להרגיש?

"אמא שלי לימדה אותי שכל עבודה מכבדת את בעליה. לא התביישתי בזה ולא הסתרתי, זה רק המריץ אותי לצאת מהעולם הזה, להשיג יותר. ילדים שגדלים כמוני, בבתים שאין בהם שפע, מבינים שככל שהם ימהרו לחשוב מה לעשות עם החיים שלהם, זה יקדם אותם. אף אחד לא רוצה להישאר במעגל הזה של עבודה קשה בלי הנאה, לראות שיש דברים יותר טובים ולך אין".

הפער מול הסביבה היה בולט במיוחד כשמכלוף שולבה בתוכנית אינטגרציה חלוצית. "חבריי מהשכונה ואני היינו בין הראשונים ששולבו בבית הספר לצד ילדים מבתים מבוססים. תמיד הייתי ילדה שצופה מהצד, ודי מהר הבנתי שאני לא רוצה את מה שיש לי, אלא יותר מזה. ידעתי שאני לא רוצה להיות שווה לחבריי מבית הספר, אלא להיות יותר טובה מהם.

"גדלתי בשכונה שרוב תושביה היו עולים ממרוקו ומאלג'יר. לחברים שלי מבית הספר, שחלקם היו עולים מאירופה, היה פסנתר בבית והם למדו עם מורה פרטית. פעם אחת, כשבאתי לבקר חבר, שמעתי את ניגון הפסנתר והתאהבתי בזה. זה נראה לי הדבר הכי יפה שיש. עד היום אני מקנאה באלה שמנגנים, וזה משהו שחסר לי. האירוע הזה בנה את האישיות שלי".

כיום מכלוף, 55, היא חוקרת סרטן ומבכירות החוקרות בתחום הננוטכנולוגיה. היא מכהנת כדקאנית הפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון, ובמקביל מנהלת מעבדה להנדסת איברים בסינגפור. המחקר פורץ הדרך שלה בתחום הנדסת רקמות הלב הוביל לבחירתה כאשת השנה של 'ליידי גלובס' 2018.

במעבדה שלה בטכניון היא מפתחת ומהנדסת ננו מערכות ומיקרו מערכות להובלת תרופות ולעריכה גנטית (ראו מסגרת). "הלב הוא איבר בעייתי, ולהרבה מהבעיות שלו אין פתרון. הוא תמיד משך אותי בגלל הפעילות שלו. הלב הוא הרגש והחיים. בלעדיו אדם לא חי, וזה איבר מאתגר ביותר.

"אנחנו עובדים במעבדה על הנדוס של הלב, כדי להחליף במקרה של פגיעה. פיתחנו אינקובטור מיוחד שמקנה את כל התנאים שהלב דורש, ושם אנחנו מגדלים רקמה שמבוססת על שלד שמופק מלב חזיר. כשהיא מוכנה, אנחנו לוקחים אותה להשתלה באזור הפגוע. זה נועד לתחזק את דופן החדר השמאלי של הלב, שנפגע בזמן התקף לב.

"בתחום המחקר השני שלי אני מפתחת סוג של נשא לתרופה לסרטן, שעובד כמו אוטובוס - הוא מיועד להסיע את התרופה אל המטרה, כמו ווייז. זאת, מבלי לפגוע באיברים בריאים", היא מסבירה. "בדרך כלל, כשנותנים טיפולים לסרטן - כימותרפיה או תרופות ביולוגיות, מכניסים אותם לזרם הדם והם מתפשטים בכל הגוף. התוצאה היא גם תופעות לוואי וגם נזק לאיברים. ככל שאת ממקדת את הטיפול בגידול הסרטני עצמו, את עוזרת לטיפול. במצב כזה גם לא צריך הרבה מהתרופה - בטיפול רגיל נותנים הרבה, כדי שחלק ניכר יגיע לגידול".

בימים אלה יוצא המחקר של מכלוף להליך מסחור. "המטרה היא לגמלן (מלשון יחסי גומלין, ח"ב) את התהליך בצורה כזאת שנוכל להתאים אותו לניסויים קליניים בבני אדם. ברגע שנקבל את אישור מינהל התרופות והמזון האמריקאי, ה–FDA, נתחיל את הניסויים הקליניים הראשונים בבני אדם. משם נמשיך לניסויים שניים ושלישיים שהם הסופיים, ואז, לפי התוצאות, ה–FDA יאשר או לא יאשר את השימוש בתרופה. זה עניין של בערך שלוש שנים וחצי".

כעסתי, אבל לא התלוננתי

כדי להבין את המוטיבציה האדירה של פרופ' מכלוף להתקדם, לחקור ולפתח, צריך לחזור אל הרקע שבו גדלה. אמה, אליס ז"ל, ילדה אותה בגיל מבוגר יחסית, כשהיא בת 36, לאחר שמונה הריונות ולידות כושלים. היא התינוקת היחידה ששרדה, ושנה לאחר לידתה החליטה האם לעלות לארץ ממרוקו. אביה לא היה מעוניין בכך, והשניים התגרשו. האם השאירה לו את כל רכושה, ועלתה לארץ עם הסבתא, בחוסר כל, בלי השכלה ובלי לדעת את השפה.

השלוש הגיעו היישר לדירת 48 מ"ר ברובע ב' באשדוד. מרסל ואמה ישנו בחדר השינה היחיד בבית, וסבתה ישנה בסלון. לאחר שהיא נפטרה, עברה אמה ללון שם, והשאירה למרסל את החדר. אביה עלה לארץ כעבור כמה שנים, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן, והותיר אחריו בן ובת מנישואים שניים, עמם היא נמצאת בקשר עד היום.

"אמא שלי הייתה חד הורית שפרנסה אותנו. מבחינתה, כל שעה שהיא עבדה בחוץ זה אקסטרה כסף. היא עשתה כל מה שביכולתה - שעות נוספות, לקחה עבודה הביתה. ואז היא הייתה חוזרת בערב עייפה, וצריכה לבשל ולנקות.

"הטרגדיה קרתה כשהייתי רק בת 12. במהלך הניקיונות לפני חג הפסח, היא נפלה ושברה חוליות בגב. מאותו יום היא כבר לא יכלה לעבוד קשה כמו שהייתה רגילה. כדי לקנות טלוויזיה לבית היא מכרה תכשיטים שלה, שהביאה ממרוקו. אבל היא אף פעם לא התלוננה. היא עשתה את זה, וגם כל מה שבעל היה עושה: צבעה את הבית, תלתה מדפים, תקעה מסמרים בקיר. ולה היה ברור ומובן מאליו שאני עוזרת לה. זה לא היה 'בואי בבקשה תעזרי לי רגע'. אין מה לעשות, אי אפשר לצפות מבן אדם אחד שיעשה את הכול".

זו חוויה קשה, ויתור גדול. התמרמרת?

"כשהייתי קטנה לא התמרמרתי ולא נעלבתי מזה. רק כשהייתי יותר גדולה, נערה, היה לי קשה, כי רציתי לבלות עם חברים. אז כעסתי, אבל לא התלוננתי, כי הבנתי אותה. מעולם לא הבעתי חוסר כבוד כלפי אמא שלי. היא החזיקה אותי קצר. מעולם לא התחצפתי אליה".

היה לזה חלק בעיצוב ההישגיות שלך, החתירה למצוינות?

"כילד שגדל ככה, אתה יכול לקחת את זה לשני כיוונים. או שאתה נכנע לזה, ואומר: אלה החיים, או שאתה רוצה יותר טוב, אתה רוצה לצאת מהמעגל, אז האלמנט של הרצון להצליח חזק יותר. ככל שאתה בא ממצב יותר בעייתי כך יותר קשה לך, אתה כל הזמן נלחם. צריך אופי חזק, שלא מוותר בקלות, כי במהלך הדרך, יהיו מי שינסו לעכב אותך".

בבית, כילדה, קיבלת רוח גבית מעצימה?

"אני לא קיבלתי מאמא שלי חיזוקים. היא אף פעם לא הדגישה את התכונות החיוביות שלי. אף פעם לא שמעתי אותה אומרת שאני הילדה הכי חכמה בעולם. זה פשוט לא היה בה. היא רק רצתה לשמוע שאני בסדר. היה לה ברור שאני צריכה להסתדר בעצמי, ולי היה ברור שאני צריכה להסתדר בעצמי.

"בבית הספר היו לי מורים שבפירוש אמרו לי שאני מוכשרת. הייתי טובה מאוד בלימודים, והמורים נוטים להיות עם הטובים. אבל היו גם כאלה שאמרו לי שאני לעולם לא אצליח בעולם הזה, לא אבין אותו. באקדמיה היו כאלה שלא חשבו שאגיע לאן שהגעתי, אולי בגלל העדה שלי. אלה בדרך כלל היו גברים אשכנזים".

זה פגע בך?

"זה רק דרבן אותי. כשהייתי בתיכון הייתה לי מורה לכימיה שאמרה לי שלא אצליח בתחום, ובתואר הראשון דווקא היו לי ציונים מאוד גבוהים בכימיה. חזרתי לבית הספר, ואמרתי שאני רוצה לעשות את הבגרות בכימיה מחדש. אבל אי אפשר היה".

לעשות את המהפכה

את שירותה הצבאי עשתה מכלוף בבית הספר הטכני של חיל האוויר, שם למדה להיות טכנאית קשר. כשהשתחררה החלה ללמוד לתואר ראשון במחלקה למדעי החיים באוניברסיטה העברית. בערך באותה תקופה נישאה ליגאל, ונולדו להם שלושה ילדים. את התואר השני עשתה במחלקה להנדסה ביו–רפואית והנדסה כימית באוניברסיטת בן גוריון, "היו שם יותר חברי סגל מחברות סגל והם באו מאוטוריטה מסוימת. אבל נלחמתי בזה. עבדתי קשה כדי להוכיח את עצמי. לא הגשתי תלונה, פשוט אמרתי לעצמי 'תעבדי יותר קשה'". לאחר מכן עשתה שם גם את התואר השלישי, וכשקיבלה את הדוקטורט נסעה ללימודי פוסט באוניברסיטת הרווארד היוקרתית.

למרות הרזומה המרשים, מסלול ההתקדמות של מכלוף לא היה לגמרי חלק. "תמיד היו מסביבי פרופסורים שוביניסטים, ובמעבדה היו רק גברים שלא מיהרו לשום מקום, בבית הייתה להם אישה שגידלה את הילדים. הרגשתי שאני חייבת לעשות את המקסימום, ולהוכיח שהריון וילדים בבית לא מפריעים בכלל לעבודת המעבדה ולדוקטורט שלי. כשילדתי נשארתי בקושי שבועיים בבית בחופשת לידה, וחזרתי מיד לעבוד.

"גם כשבני האמצעי נולד פג, בשבוע ה–29, חזרתי מיד לעבוד, קפצתי מהפגייה למעבדה מספר פעמים ביום, וכשאמרו לי לקחת את הזמן לא הסכמתי. ידעתי שעצם היותי אישה לא צריך להפריע באיזושהי צורה לעבודה שלי. מעל הכול ידעתי שיש לי על מי לסמוך, אמא שלי הייתה שם וטיפלה בילדיי, וזה מה שעזר לי להמשיך ולהתקדם".

כשנסעה להרווארד היה ברור שאמה, שאליה הייתה קשורה מאוד, מגיעה איתה לארה"ב. "קיבלתי שם יחס לא טוב מהמנחה שלי. הוא היה אדם לא קל, ואיים עליי שאם לא אתן מה שאני צריכה מבחינה מחקרית, הוא יפטר אותי. בכיתי, אבל לא התמוטטתי. התעשתי וחשבתי מה לעשות, איך להתמודד עם הסיטואציה.

"אמא שלי עזרה לי מאוד וטיפלה בילדים, עד שחלתה במחלה קשה. לאור מחלתה נאלצנו לחזור לארץ. פרסומיי הטובים בהרווארד אפשרו לי להתקבל לטכניון, והשתקענו בחיפה. כולנו, מלבד אמי שהייתה מאושפזת בפתח תקוה. מדי יום במשך שנתיים נסעתי לשם. זו הייתה תקופה קשה מאוד עבורי, אבל היה לי ברור שאמי באה לפני הכול, מה גם שידעתי שלא נשאר לה הרבה זמן לחיות".

היום קל יותר לחוקרות באקדמיה? הן מגיעות לתפקידים הבכירים ביותר?

"צעד אחרי צעד, אבל בהחלט יש מומנטום עכשיו. בסופו של דבר, אי אפשר לעשות את המהפכה אם הנשים עצמן לא עושות את המהפכה. צריך שנשים יאמינו בעצמן ויפעלו, לא יחכו. מתסכל אותי שמדברים על מהפכה, ואז אני מקבלת הודעה מסטודנטית שלי שהיא לא תעשה פוסט דוקטורט, כי לבן הזוג שלה זה לא מתאים.

"אני נתקלת הרבה בנשים שמוותרות על הקריירה בשביל הבעל, כי הן מרגישות שלא תהיה להן משפחה או שלא יהיו להן חיי משפחה טובים. כאן חוסר השוויון. איפה, למשל, הבנות שגמרו 5 יחידות מתמטיקה? יש אחוז גבוה יותר של בנות כאלה היום, שגם מסיימות בציונים גבוהים יותר מהבנים.

"העצה שלי לנשים היא לא לוותר על השאיפות האישיות, ולא לחשוב שאם את רוצה קריירה אז את מוותרת על המשפחה. זה לא נכון. זה דורש יותר השקעה ועבודה, ואין מנוחה, אבל זה שווה את זה. אחרת מתחרטים אחר כך".

התמסרות לקריירה גובה מחיר, ולא כולן רוצות או מוכנות לשלם אותו.

"ואני לא שילמתי מחיר, כשגדלתי במשפחה שגדלתי בה? שילמתי. אם אתה מקרין בבית את החוזקות שלך והערכים שלך, זה לא ויתור, גם אם אתה לא נמצא 24 שעות עם הילדים שלך. יש לי שלושה ילדים, וילדיי למדו ממני שלא מוותרים, שצריך לעבוד קשה. כשאני בונה את עצמי, זה לא רק בשבילי. אם לא הייתי עובדת ככה, לא הייתי יכולה לאפשר את החיים שנתתי להם".

את סבורה שהדור הצעיר מפונק?

"כן. זה תוצאה של חינוך, טכנולוגיה, חברה, והפסיכולוגיה שנכנסת למשוואה הזאת - כל הסוגיה של איך לטפל בילדים, איך להכיל אותם. אולי הלכנו קצת רחוק מדי מהבחינה הזאת. צריך להיות יותר הורים, ופחות חברים שלהם".

זה היה האוורסט

היא קמה כל בוקר בחמש וחצי, עוברת על אימיילים וצופה בתוכניות הבוקר בטלוויזיה. הזמן שלה בטכניון מחולק בין המעבדה, פגישות, ניהול הפקולטה ומחקר. היא מסיימת לעבוד בתשע בערב. "אני באה הביתה, נחה, אוכלת, ויושבת לקרוא חומר או דברים שלא הספקתי במהלך היום. הולכת לישון בחצות, או באחת, אם יש הגשה של מחקרים".

זה מצריך משמעת מאוד כבדה.

"בכל סיטואציה שבה אני מרגישה 'סוף העולם' באותו יום, אני נותנת לעצמי יום אחד לחשוב על זה, ואז אני קמה בבוקר ומחליטה להתמודד. אני אף פעם לא גוררת סיטואציות בעייתיות. או שאני מתמודדת, או שאני מרגישה שהן לא שוות את ההתמודדות.

"אצלי במעבדה אני לא מאלה שמגבילים את הסטודנטים בשעות, מתי לבוא או ללכת. יש להם אחריות אישית, אבל כשהם מגיעים אליי הם יודעים שהם צריכים לנמק כל מה שהם עשו בתקופה שלא הגבלתי אותם. צריך לתת חופש ליצירתיות ולהשקעה האישית של כל סטודנט, ככה מוציאים מהם את הדברים הכי טובים".

בכל השנים הקשות, ידעת שתגיעי רחוק?

"מבחינתי, היה ברור שאצליח לצאת מהשכונה. לאן זה יגיע, לא ידעתי. אבל הייתי בטוחה שמה שאני רוצה, יקרה. רציתי להוכיח שאני יכולה להיות משהו מיוחד. במשפחה שלי לא למדו באוניברסיטה, אז זה לא היה עניין רגיל ללכת לאקדמיה".

הכסף היה מנוע?

"לא בדיוק, כי ידעתי שהכסף יבוא עם ההצלחה. המנוע שלי היה שלא רציתי להישאר במקום שהייתי בו - המצב הכלכלי, הבית שגדלתי בו, השכונה. גם אמא שלי אמרה לי כל הזמן: 'אם תלמדי, לא תהיי כמוני. את לא רוצה לנקות את החרא של אחרים'. כשהורה אומר את זה, וחוזר על זה כל הזמן, אתה מבין שאתה צריך מקצוע שיוציא אותך מהמקום הזה.

"מגיל צעיר רציתי להיות רופאה בחלוק לבן, להיות אוטוריטה. אז כיבדו את הרופאים, הם היו כמו אלוהים, ולהגיע למעמד הזה שאתה בודק מישהו ואתה יודע מה יש לו וקובע מה לעשות איתו, זה היה האוורסט מבחינתי. היום אני יודעת שאם לאמא שלי הייתה אפשרות ללמוד, היא גם הייתה מגיעה להישגים, כי היא הייתה אישה יוצאת דופן. במרוקו הייתה האישה היחידה שרכבה על אופניים לעבודה, שיחקה טניס, עבדה כמו גבר, ככה הגדירו את זה פעם".

את מרגישה שעדיין יש קיפוח?

"לא כמו בעבר. אני חושבת שמדור לדור זה הולך ופוחת. יש את ערי הפיתוח, שאת הנזק שנעשה שם עדיין מתקנים, וזה ייקח עוד הרבה זמן".

את יכולה להזדהות עם מירי רגב וטענותיה בעניין הקיפוח?

"לא בהקצנה שבה היא בוחרת ללכת, אבל כן יש מקום לכולם, ולא ראוי שתהיה אוכלוסייה אחת שמועדפת על השנייה".

מאיזה בית פוליטי באת?

"בהתחלה היינו בית ימני, אבל בסוף אמי הייתה ממצביעי ש"ס הראשונים. אני ימנית".

מימון של 20 מיליון דולר

את השיחה השלישית שלנו אנחנו מנהלות בטלפון. מכלוף בדיוק נמצאת במעבדה שלה בסינגפור. כבר כמה שנים שהיא נמצאת 'על הקו'. "אני עוסקת כאן בבניית איברים, בעיקר לב וכלי דם".

למה דווקא בסינגפור?

"ממשלת סינגפור פנתה אלינו בבקשה לפתח את הטכנולוגיה הזאת, והעניקה לנו מימון של 20 מיליון דולר. בארץ אין מימונים בסדר גודל הזה".

את צריכה לחזר על הפתחים?

"אנחנו תמיד מבקשים תרומות, כי האקדמיה בארץ חסרה במימון והשקעות של הממשלה. ההקצבה השנתית שנותנים לטכניון, למשל, עומדת על 350–400 מיליון דולר, וזה לא מספיק. צריך לעשות רה–אורגניזציה בחלוקת המשאבים, אבל כרגע זה מה שיש. ובלי תרומות, קשה להשיג מכשירים שנמצאים בקדמת המדע או לגייס חוקרים צעירים".

ובכל זאת אנחנו סטארט–אפ ניישן.

"אנחנו נחשבים ככה בזכות, כי עם מינימום כסף אנחנו עושים הרבה יותר ממה שעושים בארה"ב או באירופה, ושם יש הרבה יותר משאבים. יש משהו במוח היהודי. עם דולר אחד אנחנו עושים דברים שאחרים עושים עם 10 דולר".

אז איך מגייסים?

"יוצאים למסע. הכי קל, אגב, לגייס מיהודים אמריקאים. בהתחלה זה גרם לי אי נוחות, אבל כשראיתי מה המשמעות של הנתינה בעיני התורמים הבנתי שאנחנו באותו צד של המטבע. זה כמו הורה שרוצה שלילדים שלו יהיה הכול ושיצליחו, אז התורמים שלנו מאוד קשורים אלינו ומרגישים חלק מההצלחה".

ממשלת הימין טובה למדע?

"אפשר לומר שכן, יש הרבה יותר מענקי מחקר יישומיים של המדען הראשי".

מתי אמרת לעצמך 'עשיתי את זה'?

"כשהתקבלתי לטכניון. זו הייתה הגשמת פנטזיה. כשצלצלו והודיעו לי, ממש בכיתי. גם כשהתפרסם מאמר שלי ב–NATURE התרגשתי מאוד. רעדתי. ידעתי שבעזרת זה אוכל להצליח".

איך מגדלים איבר באינקובטור | גלי וינרב

במעבדתה של פרופ' מרסל מכלוף בטכניון עוסקים בשני תחומים: מערכות לשחרור מבוקר של תרופות נגד סרטן, ותרפיה תאית, לשחזור רקמות לב, כלי דם ולבלב.

הקו שמחבר בין שני התחומים הוא הנדסת התאים: היכולת שפרופ' מכלוף פיתחה 'לשחק' עם התא החי כאילו היה חומר בניין, הובילה אותה גם ליכולת לפתח רקמת לב מלאכותית. היא פיתחה חומר ביולוגי, המהווה בסיס לטכנולוגיה חדשנית ליצירת רקמות לב מהונדסות להשתלה בלב פגוע. המחקר נעשה בשיתוף עם פרופ' איל זוסמן והקרדיולוג פרופ' ליאור גפשטיין.

כדי להבין את חשיבות הפיתוח, יש להבין את הקריטיות שלו: במקרה של התקף לב נפגע חלק מרקמת הלב. ברגע שזה קורה, הלב יוצא מסנכרון, ובהדרגה נחלש ולא יכול עוד לפעול ביעילות כמשאבת הדם המרכזית של הגוף. הפתרון של מכלוף הוא סוג של 'פלסטר רקמת לב', שמאפשר את תיקון הרקמה שנפגעה באופן מהיר.

הרקמה מופקת מהחומר החוץ תאי שבתוכו שוהים תאים בגוף החי. החומר מהונדס למעין חוט מוצק, שמאפשר לרקמה החדשה לתקשר עם רקמת הלב ולהפוך לחלק ממנה. אם יושתל הפיתוח החדש בכל מי שנפגע מהתקפי לב, תהיה זו רפואה חדשה לגמרי. "זה מתאים לשימוש גם כאשר הנזק לא ניתן לתיקון בשום שיטה קיימת", היא אומרת.

לעבוד על הסרטן

בתחום הסרטן היא מצליחה 'לעבוד' על הסרטן כדי שייצר עבורה את החומרים או המנגנונים שיהרגו אותו.

"מערכות הולכת התרופות שלנו נקראות 'רוחות רפאים', משום שאנחנו עוטפים את הגורם שאנחנו רוצים להעביר אל התאים במעטפת שמערכת החיסון אינה יכולה לזהות. לכן היא נקראת רוח רפאים - אין לה חתימה חיסונית. מאידך, מאפיינים אחרים של אותה מעטפת מושכים אותה באופן מדויק אל הגידולים הסרטניים".

לדבריה, הייחוד של רוחות הרפאים הוא שהן מצליחות לחדור לתוך הגידול, בעוד תרופות ממוקדות אחרות לסרטן מגיעות בעיקר לתאים החיצוניים של הגידול. אולם למעטפות הללו יישומים מעניינים אפילו יותר. לתוך המעטפת ניתן להחדיר חומר גנטי, וכאשר היא מגיעה לגידול היא יכולה להחדיר אותו לתאי הסרטן ו'לשכנע' אותם למות או להפסיק להתפתח, כלומר להפסיק להיות סרטן.

את המעטפת החכמה הזו מפיקים מתאי גזע שאינם בהכרח ספציפיים לחולה מסוים. אלה תאים שמלכתחילה בנויים כך שאינם מעוררים את מערכת החיסון. "מה שאנחנו עושים הוא לרוקן אותם מהתוכן התאי שלהם, ולהשאיר רק את הממברנה החיצונית. על הממברנה הזו יש מולקולות שמזהות את התא הסרטני".

בימים אלה מוקמת חברה לפיתוח ההמצאה הזו. במעבדתה של מכלוף עובדים על יישום טכנולוגיית ההולכה הזו גם למחלות נוירולוגיות; ועל ייצור 'קפסולות לבלב' עבור חולי סוכרת המופקות מתאי לבלב חזיריים, אשר לאחר השתלתם מתחת לעור מפרישים אינסולין על פי הצורך, במקום הלבלב שנפגע.