שלב ההכרעה: האם יהיה דיון נוסף בפס"ד ששלל מאישה שבגדה זכות בבית המשותף?

בית המשפט העליון יצטרך לדון ולהכריע בקרוב אם יתקיים דיון נוסף בפסק הדין שזכה לכינוי "פסק דין הבוגדת", שבמסגרתו בחר בית המשפט העליון שלא להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, על אף שהוא שלל מאישה את זכאותה לשיתוף בדירת מגורים. זאת בין היתר עקב מתן משקל לבגידה - נטענת על-ידי בעלה - שלה בבעלה.

רגע ההכרעה הגיע היות ולבית המשפט הוגשו כל עמדות הצדדים, ומה שנותר הוא לבחור ביניהן. העמדה האחרונה להתקבל היא עמדתה של האישה. זו הגישה בשבוע שעבר את תשובתה לעמדה שהציג היועמ"ש, שלפיה אין לקיים דיון נוסף בפסק הדין, מהטעם שלא חודשה בו הלכה.

לעמדת האישה, היועמ"ש טועה. בתשובה שהגישה לבית המשפט על עמדת היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, טוענת האישה כי בפסק הדין נקבעו למעשה שתי הלכות דרמטיות - האחת, בנוגע לגבולות עילת ההתערבות בפסיקת בתי הדין הדתיים וסמכותם של בתי הדין הדתיים לתת פירוש עצמאי לדין האזרחי בענייני רכוש הנידונים לפניהם.

ההלכה השנייה - לטענתה, צמצמה הלכה קודמת בדבר משמעותה של אי-נאמנות מינית לגבי חלוקת הרכוש.

בפסק הדין שעומד בלב המחלוקת, קבע העליון כי אין להתערב בקביעתו של בית הדין הרבני הגדול, ששלל מהאישה מחצית משווי דירת המגורים שבה התגוררה יחד עם בעלה וילדיהם ב-20 השנה שקדמו לגירושים. בפסק הדין נחלקו שופטי בית המשפט העליון בשאלה - האם זכויותיה של האישה נשללו עקב בגידתה (הנטענת ולא מוכחת), או שזה היה רק אחד השיקולים לשלילת זכאותה.

בעוד שופט המיעוט יצחק עמית, קבע כי בית הדין הרבני שלל את זכויותיה עקב הבגידה, כענישה מוסרית, ועל כן יש לבטל את פסק הדין; שופטי הרוב, אלכס שטיין ודוד מינץ, קבעו כי היה זה רק אחד השיקולים לשלילת הרכוש, בהם בין היתר העובדה שהקרקע שעליה נבנה הבית הייתה בבעלות הבעל לפני הנישואים, ולכן אין להתערב בשיקול-הדעת של בית הדין הרבני הגדול.

היועמ"ש: אין חידוש

על הכרעה זו הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף, אשר לעמדת היועמ"ש, אין הצדקה לקיימו היות שאין בפסק הדין כל חידוש על ההלכות המשפטיות הקיימות.

בתשובה, שהוגשה באמצעות עו"ד איל מנחם, טוענת האישה כי "העובדה שדעת הרוב הציגה את הדברים כאילו אין המדובר בשינוי מההלכה, אל מול המציאות הפשוטה שהלכה למעשה אכן מדובר בשינוי הלכה, מצדיקה לכשעצמה קיומו של דיון נוסף".

עוד נטען בתשובה האישה כי "יש מקרים שבהם פער בין ההלכות של בית המשפט העליון יכול להצדיק דיון נוסף. כך למשל, כאשר הסטייה מההלכה הקודמת - להבדיל מעצם קביעת ה"הלכה" - לא הייתה מפורשת ולא מכוונת, שאז לא ברור אם ההלכה הקודמת השתנתה אם לאו".

לטענת האישה, פסק דינו של השופט מינץ הכריע בשאלת עילת ההתערבות של בג"ץ בפסיקת בית דין רבני הסוטה מן הדין האזרחי, בדרך שמצמצמת משמעותית את הפיקוח השיפוטי על בית הדין הרבני.

על-פי הנטען, שאלת סמכותה של הערכאה הדתית לתת פרשנות משל עצמה להלכות של בית המשפט העליון, הוכרעה על ידיו עד כה בדרך של שלילה מוחלטת. זאת, בהתאם להלכה המכונה "הלכת בבלי", שבה נקבע בין היתר כי בית הדין הדתי מחויב לא רק לפסיקת בית המשפט העליון, אלא לפסיקה האזרחית בכללה - "הדין האזרחי הכללי" - כפי שנתפרש על-ידי בתי המשפט האזרחיים, ובראשם בית המשפט העליון.

לטענת האישה, "השופט מינץ צמצם את הלכת בבלי", ו"צמצום עילת ההתערבות בפסיקת בית הדין הרבני יביא בהכרח למצב שבו רכושו של אדם משתנה בין ערכאה לערכאה, ובהתאם לכך יביא להחרפת מרוץ הסמכויות, חרף פסיקת בית המשפט העליון שלפיה יש לחתור לצמצום מרוץ הסמכויות, תוך מתן עדיפות למערכת האזרחית".

בנוסף, נטען, צמצום עילת ההתערבות יהיה בו כדי להביא לפגיעה קשה בזכויותיהם של המתדיינים השונים בפני בית הדין הרבני, אשר זכויותיהם תקופחנה בערכאה זו.

שאלת הנאמנות המינית

עוד טוענת האישה כי גם בכל הנוגע למקומה של אי-נאמנות מינית במהלך חיי הנישואים, מצמצם השופט מינץ את ההלכות הנהוגות במשפט האזרחי, צמצום משמעותי. בעבר, נטען, הכריע בית המשפט העליון כי אין להעניש בן זוג שלא היה נאמן מינית על-ידי שלילת רכושו, ומעבר לכך - קבע קביעה נורמטיבית, שלפיה שאלת הנאמנות המינית היא שאלה לא רלוונטית לשאלת חלוקת הרכוש בין בני הזוג.

אולם, לטענת האישה, בפסק הדין של העליון שבעניינו היא מבקשת לקיים דיון נוסף, חרג בית המשפט מקביעות אלה, באופן המעלה את שאלת הנאמנות המינית למרכזו של הדיון המשפטי.

באשר לחוות-דעתו של השופט אלכס שטיין, טוענת האישה כי בכל הנוגע למקומה של נאמנות מינית ביחסי בני הזוג, מצמצת חוות-הדעת של השופט שטיין עוד יותר את הלכות העליון הקודמות, וקובעת כי בידי הערכאה הדתית, אשר ממילא נותנת משקל משמעותי לשאלת הנאמנות המינית, לשלול בדיעבד שיתוף שהתקיים בין הצדדים לאור אי-נאמנות מינית.

עוד נטען בתשובה לעמדת היועמ"ש כי היא סותרת, בין היתר, את הכתיבה האקדמית שהספיקה להיכתב עד למועד הגשת התשובה, כאשר המומחים תמימי-דעים לכך שהתהפכו הלכות קודמות, וכי יש הצדקה לקיום דיון נוסף. בין היתר, מציינת האישה את מאמרם של חנוך דגן ודפנה הקר "הלכת השיתוף הספציפי - לקראת המערכה הרביעית בבג"ץ 4602/13", ואת מאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים, אוטונומיה ו"משילות".

פסק דין הבוגדת: סערה ציבורית ופרשנויות שונות

פסק הדין של בג"ץ שעומד בלב הבקשה לדיון נוסף, עורר סערה ציבורית ופרשנויות שונות באשר למשמעויותיו. המחלוקת שהתעוררה בין מומחים ועורכי דין בתחום דיני המשפחה סבבה סביב השאלה - האומנם אישר בית המשפט העליון פסיקה השוללת רכוש מאישה עקב בגידתה, ובדרך גם ביטל הלכה ששלטה במשפט ב-25 השנה האחרונות, שלפיה אין לשלול זכויות רכושיות עקב התנהלות "לא מוסרית" במסגרת הנישואים, ואין לשקול שיקולים "דתיים" בפסיקה אזרחית בנוגע לחלוקת הרכוש (הלכה המכונה "הלכת בבלי").

סביב המחלוקת הזאת נערכו ימי עיון מקצועיים ונכתבו מאמרים סותרים רבים; וגם שרת המשפטים היוצאת, איילת שקד, התייחסה לפסיקה זו, וטענה כי אין בה כל חידוש של ההלכה הקיימת.

ראשיתו של פסק הדין מעורר המחלוקת - החל בסיפורם של בני זוג שנישאו בשלהי שנת 1982, ונולדו להם שלושה ילדים, שהיום הם בגירים. בחודש פברואר 2013, לאחר יותר מ-30 שנות נישואים, הגיש הבעל תביעת גירושים לבית הדין הרבני, שבה כרך גם את ענייני הרכוש.

בתביעת הגירושים טען הבעל, בין היתר, כי האישה בגדה בו. לאחר הליכים סוערים וכואבים התגרשו בני הזוג; אולם נושא חלוקת הרכוש לא הגיע לפתרון, וההתדיינות בין הצדדים נמשכה.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על בית המגורים. הבעל הביא לנישואים מגרש שקיבל בירושה בשנת 1982, מספר חודשים לפני הנישואים. ב-1988 התקשר הבעל עם קבלן בעסקת קומבינציה, שבה העביר 3/4 מהמגרש לקבלן כנגד בניית בית המגורים על הרבע הנותר (ותשלום נוסף של הקבלן בסך 30,000 דולר). בני הזוג התגוררו בבית המגורים שנבנה, במשך יותר מ-20 שנה, עד לקרע ביניהם בשנת 2013.

הסוגיה שהובאה לפתחו של בית הדין הרבני האזורי הייתה - האם יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים. בית הדין הרבני האזורי פסק לטובת האישה, וקבע כי יש להכיר בשיתוף בבית המגורים.

אולם השיתוף לא נמשך זמן רב, וערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול הפך הלכה זו. דעת הרוב ברבני הגדול קבעה כי לאישה לא מגיע כל חלק בבית המגורים. הדיינים קבעו כי לא הייתה כוונת שיתוף בבית, וחלקם ציינו כי "בגידת האישה" היא עניין השולל כוונת שיתוף.

האישה לא השלימה עם ההכרעה, ועתרה נגד פסק הדין לבג"ץ, בטענה ששאלת נאמנותה המינית לבעלה אינה רלוונטית לדיון בחלוקת הרכוש של הצדדים; וכי דווקא נושא זה הקרין על החלטת בית הדין הגדול כולה.

השופט עמית קיבל טענתה זו, ובהתאם לכך הורה על בטלות פסק הדין הגדול; אולם שופטי דעת הרוב דחו את העתירה. השופט מינץ הורה על דחיית העתירה מהטעם שעניין הבגידה לא היווה שיקול מרכזי בשיקולי בית הדין הגדול, והשופט שטיין הצטרף לדבריו של עמיתו, והוסיף כי בית הדין הגדול אמנם נתן משקל לעניין אי-הנאמנות המינית של האישה, אבל לשיטתו שקילת עניין הנאמנות המינית היא לגיטימית בכל הנוגע לבחינת הלכת השיתוף הספציפי.