מיסטר G | פיצ'ר

לפני שהקרחונים נמסים. גרינלנד ולא לפלנד היא הדבר האמיתי. יומן מסע

תשכחו ממזחלות הכלבים בלפלנד המתוירת, גרינלנד היא הדבר האמיתי • סוד הקסם של מזרח גרינלנד הוא בראשוניותה • כשבכל העולם הטמפרטורות מטפסות מעלה-מעלה, זה הזמן לצנן את האווירה עם יומן מסע על פני פיורדים קפואים

מבצר צף בפיורד סרמיליק/  צילום: גליה גוטמן
מבצר צף בפיורד סרמיליק/ צילום: גליה גוטמן

לפני שבועות ספורים, באמצע יוני, רעשה התקשורת העולמית שלא כדרכה עם חדשות מתחום האקלים. ידיעות העוסקות בהתחממות הגלובלית כבר מזמן אינן חדשות, ואייטמים שמספרים על קרחונים נמסים, לעיתים רחוקות מצליחים לפלס את דרכם למהדורות החדשות. אלא שהפעם זה היה שונה: ב-13 ביוני דיווחו רבים מעיתוני העולם, גם בישראל, על כך ש-2 מיליארד טונות של קרח נמסו בגרינלנד ביום אחד בלבד.

בעיתון וושינגטון פוסט ניסו להמחיש את הכמויות: עם כמחצית מכמות הקרח הזאת ניתן למלא את המול בוושינגטון הבירה עד לגובה של בערך 680 מטרים, כתבו. לדברי מומחי אקלים בגרינלנד, הפשרה קיצונית בתקופה כה מוקדמת של הקיץ עלולה ליצור תגובת שרשרת, ולגרום ליותר קרח להפשיר עד תום העונה. הידיעה הזאת נבלעה מהר מאוד בחדשות הקיץ הלוהט שלנו, אבל אותי היא החזירה לחוויה הקפואה שחוויתי בגרינלנד בדיוק שלושה חודשים קודם לכן.

גלקסיה לא מוכרת
שישי, 15.3

ברגע שהתיישבנו במזחלת, הכלבים התחילו לרוץ. נוקה נהג המזחלת האינואיטי (האסקימואי) אחז ברצועות הכלבים שכבר ייללו בקוצר רוח, העיף מבט לאחור לוודא שאנחנו בסדר, ובלי מילה מיותרת יצאנו לדרך. כך החל מסע מזחלות הכלבים שלנו במזרח גרינלנד. דהרנו צפונה-מערבה, אל הלא נודע. קור כלבים. די מהר התחרטתי שלא לבשתי את כל שכבות הביגוד שדחסתי בצ’ימידן.

נוקה נהג המזחלת /  צילום: גליה גוטמן
 נוקה נהג המזחלת / צילום: גליה גוטמן

השעה הייתה כמעט שש בערב, השמש כמעט נעלמה. אנה חברתי ואני ישבנו כמו פולניות טובות לבד בחושך, במזחלת הנוסעת לאור הירח, אי שם בגלקסיה לא מוכרת, בין הרים מושלגים ולבנה חיוורת. בלי להתנשא, תשכחו ממזחלות הכלבים בלפלנד, המיועדות לתיירים שדוהרים בהן כשעתיים במסלול חרוש ומוגדר היטב. לפלנד אכן יפהפייה בחורף, אך מתוירת לזרא והחוויה בה לא מתקרבת לדבר האמיתי. האמינו לי, הייתי שם.

אחרי כשלוש שעות ראינו אור קלוש. הגענו למתחם בקתות עץ בפופיק (כן, זה השם, Pupik), יישוב זעיר בלב ישימון לבן, הצופה על חלקו הדרומי של פיורד סרמיליק. על חשמל ומים זורמים אין מה לדבר, אבל לרשותנו עמדו תא שירותים בחוץ ותנור גז בחדר.
נוקה, שלאורך כל הדרך שוחח עם כלביו, לעיתים בפקודה, לרוב במעין ניגון, פתח את סבכת הרצועות שאליהן היו רתומים וקשר כל אחד מהם לחוד למוט כדי לאפשר להם להתחפר בשלג וכך לשמור על חום גופם בלילה.

אלה לא כלבי מחמד עם כרית ועצם לכרסום, אלא כלבי עבודה מגזע Greenlandic sled dogs, חזקים ובעלי סיבולת יוצאת דופן. לאורך אלפי שנים הם אומנו לשמש אמצעי התעבורה היחיד על פני הפיורדים הקפואים במקום הקשוח הזה, ובשל היותם כה חיוניים לדרך החיים בגרינלנד, חל איסור חמור להכניס לכאן כל גזע אחר של כלבים.

כלבלב בשלג  /  צילום: גליה גוטמן
 כלבלב בשלג / צילום: גליה גוטמן

בין תשעת הכלבים שמשכו את המזחלת שלנו דהרו שלושה בני משפחה: סבא כלב, שאותו רתמו בצד כדי להקל עליו את המאמץ, ובן ונכד שכבר מאומנים היטב, וביחד עם הכלבים האחרים נושאים במאמץ האדיר.

נמלטנו מהכפור אל המטבח החמים של ה"מלון" שלנו והתנפלנו על התבשיל מבשר חַדְשֵן (מין מסדרת הלווייתנים במימי האזור הארקטי) שהכינו לכבודנו נהגי המזחלות. טעמו היה כשל עז. שתינו תה חם, ודניאל, מהוותיקים שבנהגי המזחלות (נהג מזחלת נקרא musher, מילה שימושית מאוד בגרינלנד) במסע שלנו, בן למשפחת ציידים אינואיטים מדורי דורות, הראה לנו בטלפון הנייד סרט שבו הוא נראה משתתף בציד לווייתן.

סבו חתר בקיאק כדי לתפוס כלבי ים, צד לווייתנים בצלצל וצד דובי קוטב בעזרת סכין בלבד. זאת הייתה, ובמידה רבה עודנה, המציאות בגרינלנד, ובמיוחד במזרח האי ובצפונו, אם כי כיום לא צדים יותר בסכין אלא לרוב ברובה. ציד דובים לבנים ולווייתנים אסור בחוק, אבל לאנשים שלהם זאת דרך חיים מדורי דורות, מותרת מכסה שנתית.

יש הבדל גדול בין מזרח האי למערבו. לוחות הקרח הענקיים המוסעים דרך קבע בזרמי הים סביב מזרח גרינלנד, הופכים את הניווט באזור למסוכן מאוד, ולעיתים קרובות לבלתי אפשרי. אל מערב האי הניווט פשוט יותר, ועל כן הדנים שהשתלטו על האי הקימו בו תחנות מסחר, התערבבו יותר עם המקומיים, פיתחו בו יישובים וקבעו בו את הבירה. מזרחה של גרינלנד נותר לרוב מבודד, מקום נידח עם בסך הכול כ-3,500 תושבים, רובם אינואיטים, החיים על פני שטח אדיר, שהקדמה עדיין זוחלת אליו.

בלילה, המגבונים הלחים שהשארתי בשירותים קפאו למוות. תנור הגז בחדר שלנו כבה, כי לא ידענו שצריך להשאיר את החלון טיפה פתוח בשביל החמצן, וכך גם אנה ואני כמעט קפאנו. בלילה הכלבים המחופרים פתחו מדי פעם ביללה. כך כנראה נראה ונשמע גן עדן קפוא.

הלא צפוי הוא הצפוי
רביעי, 13.3

את הטיול התחלנו כמה ימים קודם בריקיאויק, בירת איסלנד. אחרי שהצ’ימידנים כבר נשקלו בנמל התעופה המקומי הקטן, התבשרנו שהטיסה לא תצא בשל מזג האוויר בגרינלנד. זה היה משחק מקדים למשחק של איתני הטבע בנו. ברצותם תצא הטיסה וברצותם Uppa, ביטוי רב ערך שפירושו אולי.

הטיסה מאיסלנד למזרח גרינלנד אומנם קצרה, שעה ו-50 דקות בלבד, אבל רחוקה מאוד בזמן ובמרחב. הגענו אל אדמה הנשלטת על-ידי קרח, פיורדים והרים תלולים עם פסגות מחודדות. לפי התוכנית היינו אמורים להמריא כעבור כשעתיים במסוק לטאסילאק, הבירה של מזרח האי, ומשם להתחיל במסע. אלא שאז, מנהל שדה התעופה, דני שתקע כאן יתד לפני שלושים שנה שבהן כבר ראה הכול, הודיע לנו בשלווה שההליקופטר לא ימריא היום. הייתי בטוחה שהוא מתבדח, אבל הדני בתגובה סיפר על אנשים שהתעכבו/נכלאו פה למשך 14 ואף 31 יום בגלל תעתועי מזג האוויר. בישראל כבר היינו הופכים כמובן עולמות, אבל בגרינלנד, כפי שלמדנו בימים הבאים, מזג האוויר הוא האדון והלא צפוי הוא הצפוי.

קשרתי שיחה עם ג’ייקוב, המנהל את המלון החמוד בקולוסוק. אימו אינואיטית ממערב האי, אביו דני והוא עצמו בלונדי עם תווי פנים מעורבים והרבה חוש הומור. "אחי הרבה יותר כהה, אינואיט אמיתי, לא תאמיני שאנחנו אחים", צחק וסיפר על החיים במקום הזה. "כל שנה פה שונה מקודמתה, וארבע העונות שונות מאוד זו מזו. בחורף הימים חסרי אור ולכן שומעים הרבה על דיכאון בלילה הארוך שבין דצמבר לפברואר. בקיץ אני יורד לפעמים לפיורד, מניח לכל הדברים להיסחף בזרם וסופג אנרגיות".

העובדים במלון היו כולם מקומיים והדבר ניכר היטב בעצמות לחייהם הגבוהות, בפניהם הרחבות ובעורם הכהה. הם מדברים גרינלנדית (שפה משורש אסקימו-אלאוטי) וחלקם בקושי דיברו אנגלית. דומה שגם שפת הגוף שלהם שונה משלנו. דמיינתי את הצעירה שעבדה בניקיון כורעת ללדת באיגלו. אלא שאיגלו כיום יש רק בסיפורים או בסרטים, והמקומיים שעדיין אמונים על בניית המבנה העגול והמקסים הזה, נקראים מעת לעת להקים איגלו בשביל מפיקים מהוליווד שמגיעים לעשות סרט. עם זאת, במובנים רבים הם חיים עדיין כמו אבות אבותיהם, מתנייעים במזחלות כלבים ומתפרנסים מציד ומדיג.

שישי, 15.3

שש בבוקר. הסערה של אתמול נרגעה. צעדנו בשלג לשדה התעופה, המרוחק כשבע דקות הליכה מהמלון. ההליקופטר האדום שנראה כמו צעצוע, נחת. רק תשע דקות טיסה מעל לפיורד אמסליק הקפוא בחלקו, ושום דרך אחרת לחצות אותו בעונה הזאת. סוף-סוף נחתנו בטאסילאק, עיר בת כאלפיים תושבים, עטופה בשלג. אפילו מוזיאון יש פה, בית חולים ואף בית כלא חדש. כשעתיים אחרי הנחיתה וההתארגנות, מצאנו את עצמנו במזחלת, וקדימה לפופיק.

תלוליות קצפת על הפיורד
שבת, 16.3

ארוחת בוקר בבקתה בפופיק. נוקה ניצל את הזמן לתפור רתמה חדשה לכלבים. לינה, הדנית הנהדרת שלנו האחראית על המסע, הופיעה לפתע רכובה על אופנוע שלג מטאסילאק והביאה שקי שינה חדשים ומזון לכלבים. כשרצתה לעשות את דרכה בחזרה, האופנוע התקלקל. "אופנוע עלול להתקלקל, אבל הכלבים תמיד ימשיכו לרוץ", אמרה. "רק שאם תאכיל אותם לשובע יום קודם, שום דבר לא יגרום להם לזוז. הם רצים בשביל לאכול".

יותר מאוחר עלינו בסנדלי שלג (snowshoeing) על גבעה שממנה נשקפת תצפית מרהיבה על פיורד סרמיליק הקפוא בחלקו, שהקרחונים הצפים בו נראים כמו תלוליות קצפת על קרם ברולה. זהו טרק לא ארוך במיוחד, אבל תובעני ואף טובעני, וסנדלי השלג עוזרים לא לשקוע בשלג העמוק.

המזחלות והכלבים/  צילום: גליה גוטמן
 המזחלות והכלבים/ צילום: גליה גוטמן

בדרך חזרה עצרנו ליד מלכודת שנוקה טמן כמה ימים קודם. כנהוג באזורים הארקטיים, הוא קדח חור בקרח, שלשל דרכו חוט עם פיתיון וקרס בקצהו, וקשר למוט עץ. כשחזר לשם בחברתנו, החוט היה מתוח. בעזרת את הוא הרחיב בזהירות רבה את הפתח, ובעזרת חבר מהצוות העלה באיטיות כלב ים והם גררו את היצור האומלל על פני הפיורד הקפוא.

נוקה לקח סכין ובמיומנות של מנתח מוח ביתר את היצור לאבריו, בעוד כלבי היבשה יוצאים מדעתם בציפייה לאיזה נתח. את חלקי הגפיים הוא זרק לכלבים המשתוללים, את יתר החלקים אחסן בשקיות - חלקי פנים, בשר ועור לחוד - ואת הכבד, מאכל תאווה בריא ונחשק, לקח לעצמו. הוא פרס אותו לפרוסות ובלי כל טקס זלל את הכבד החי והמדמם. הודיתי לאל שהוא לא הציע לי פרוסה.

בערב, לינה סיפרה קצת על עצמה: היא אחות במקצועה שמאסה בקופנהגן ובעבודה השוחקת בעיר הגדולה, החליטה לעבור לגרינלנד, וזה שלוש שנים שהיא חיה בטאסילאק. בהמשך גם מאסה בעבודתה כאחות וכיום היא אופרייטורית בחברה שארגנה עבורנו את הטיול. נראה שהיא נהנית מכל רגע מהחיים במחיצת הכלבים ונהגי המזחלות, שאיתם יצרה קשרי ידידות עמוקים. "הם לא צריכים חדר כושר, ולו היו משתתפים בתחרות איירונמן, היו זוכים בה", אמרה. "אצלם זה החיים. אלה האנשים שעליהם אני סומכת הכי בעולם. הם אמני המזחלת, וכיף אדיר לדהור איתם גם בירידות. אף אחד לא יודע לעשות את זה כמותם".

ה-mushers אכן עבדו בפרך. במישור ובעליות הם יושבים מלפנים, מנווטים ביד אמונה את הכלבים, ובירידות, כשהמזחלת טסה במהירות למטה, הם קופצים עליה מאחור, שם נמצא המעצור - מין סכין שננעץ מספיק עמוק בשלג.

טרק בסנדלי שלג /  צילום: גליה גוטמן
 טרק בסנדלי שלג / צילום: גליה גוטמן

זו מזחלת, לא רכבת
ראשון, 17.3

כדרכם של תיירים, כל הזמן התעניינו לדעת מה הטמפרטורה בחוץ. אבל לינה ונהגי המזחלות משכו בכתפיהם. איזו תועלת תצמח להם ממידע מיותר שכזה? כשקר אז קר, וכשיש רוח אז יש רוח, וחיים עם האלמנטים.

בשעת צהריים עלינו על המזחלות ונסענו צפונה לטיניטקילאק (Tiniteqilaaq ובקיצור Tinit). למודי ניסיון, לבשנו הפעם את כל שכבות הביגוד שדחסנו בצ’ימידן, כולל שני זוגות גרביים עבים, מגן אף ומחמם צוואר, משקפי סקי וכפפות דקות ועליהן כסיות עבות. איך אומרים כאן? "אין דבר כזה קר מדי. יש דבר כזה שאתה לא לבוש כמו שצריך". אלא שברגע שמוציאים מתוך הכסיות את הידיים המכוסות כפפות דקות כדי לצלם, קופאות האצבעות, וכך גם הסוללה במצלמה.

הנסיעה במזחלת היא סוג של ספורט גם לשני הנוסעים מאחור. לא רק שמדי פעם צריך לרדת ולבוסס בשלג בעליות כדי להקל על הכלבים, אלא שהמזחלת רחוקה מלהיות רכבת, והיא קופצת ב"בום" על כל מהמורה וסלע המתחבאים מתחת לשלג. כדי לרכך את עוצמת הזעזוע אחזתי חזק בידיים בשני צדי המזחלת והרמתי קצת את הישבן לפני הקפיצה הבאה, שגם אותה לומדים לצפות די מהר. כך מתניידים כאן מדורי דורות, בלי חגורות בטיחות ובלי ווייז, והאמא או הסבתא פשוט אוחזות חזק את הפעוטות בין זרועותיהן. והכי נפלא זה כשהכלבים שועטים במורד, ואנחנו על המזחלת הדוהרת עם חיוך אווילי על הפנים.

טיניט הוא יישוב זעיר בן כמאה תושבים, עם סופרמרקט שבו ניתן לקנות שטויות כמו שקיות צ’יפס וממתקים וקולה, ודברים רציניים כמו פחיות בירה שתוקעים בשלג ונהנים מבירה צוננת. במחלקת הירקות מצאנו בצל, אך לא תפוחי אדמה. ככה זה כשתלויים בהליקופטר אספקה שלא תמיד יכול להגיע ובספינת אספקה מדנמרק שמגיעה לטאסילאק רק פעמיים-שלוש בשנה בקיץ.
אבל יש פה בית ספר קטן עם שלוש כיתות של בני גילים שונים, בכל כיתה בין שישה לשמונה תלמידים, ובהפסקה הילדים מתגלגלים בשלג כשרק עיניהם מציצות מהכובע.

בקתת העץ שלנו בטיניט ניצבה על גבעה מעל לפיורד סרמיליק היפהפה והייתה לוקסוס אמיתי, עם חשמל ומטבח, ולינה משותפת בשקי שינה בקומה השנייה. על מים זורמים אין מה לדבר כמובן, אבל במרחק קצר ניצב טנק המים של הכפר שממנו ממלאים ג’ריקנים. בתא השירותים היחיד שבבקתה יש אסלה שבתוכה שקית פח גדולה וחזקה, ובמקום לשטוף מחליפים שקית אחת ליממה בערך.

שני, 18.3

סוד הקסם של מזרח גרינלנד הוא בראשוניותה. יצאנו שוב במזחלת, מרחפים עם הכלבים בין פתיתי שלג. בדרך חזרה לבקתה כבר לא ראינו ממרחק של מטר. "גם אם איני רואה את הדרך, אני סומך על הכלבים שלי שהם יודעים אותה", אומר פתגם אינואיטי. ואכן, למרות הסופה, המזחלת עצרה בדיוק בנקודה שבה עלינו עליה בבוקר.

אחר הצהריים יצאנו בספינת המנוע של דניאל לשיט על הפיורד. הספינה הקטנה השמיעה קולות חריקה כשניתבה את דרכה במימי הפיורד שהרגישו כמו זכוכית שברירית. הקרחונים השתקפו במים.

לכודים בבקתה
שלישי, 19.3

סופת השלג הלכה והתעצמה. התחלנו לדמיין את הכותרות באתרי החדשות בארץ על חמישה קשישים מישראל שנכלאו בבקתה בסערת חורף במזרח גרינלנד. בקבוצה הקטנה שלנו, שמנתה שבעה אנשי צוות אינואיטים ועשרה תיירים שלא הכירו זה את זה לפני המסע, התפתחה דינמיקה מעניינת ואף משעשעת - כמו בסרט. היינו חמישה ישראלים, בחורה אוסטרלית ושני זוגות אמריקאים.
את רוב היום בילינו בשיחות, בסיפורים, משחקי קלפים, משחקי חברה, בדיחות, נשנושים, ומדי פעם יצאנו אל שפת הפיורד לספוג את המראות הפנטסטיים. "איזה ניגוד דרמטי בין נופי בראשית הנשקפים מהחלון ומשתנים מול עינינו, לבין החמימות של הבקתה", אמר מוטי. "כבר ביקרתי בגרינלנד בקיץ, במערב האי" אמר אשי, "ההבדל הוא שכאן אנחנו מתנסים בחיים כמות שהם, חווים את המקום מיד ראשונה באמת".

את הסופה שהתחוללה באמצע הלילה כנראה שאיש מאיתנו לא ישכח. בשתיים בלילה, אולי שלוש, הבקתה התחילה לרעוד. משב רוח רצחני, שקט שלפני הסערה ועוד משב אדיר שהרים מסך של שלג שהיכה בכוח עצום על החלונות והרעיד את הבקתה עוד יותר. האם לברוח החוצה ולמות מקור, או להישאר בבקתה ולחכות עד שהיא תקרוס עלינו?

הבקתה בטיניט שנכלאנו בה בגלל סופת השלגים  /  צילום: גליה גוטמן
 הבקתה בטיניט שנכלאנו בה בגלל סופת השלגים / צילום: גליה גוטמן

בעיצומה של מהומת האלוהים הזאת, שנמשכה אולי שעה וחצי, איש לא פצה פה, שקט של בית קברות. כל אחד מאיתנו היה בטוח שתשעת האחרים ישנים כמו בולי עץ. בבוקר התווספו שני מטרים לערימת השלג שמתחת לחלון, אולי יותר. שבתאי וניל השתחלו מהחלון, לקחו את ובכוחות משותפים הצליחו להזיז את ערימת השלג שחסמה את הדלת.

בבוקר שאחרי הסופה גילינו קרחון אדיר נוסף - ענקי בכל קנה מידה - שניתק מאיפשהו והצטרף לעיר הקרחונים המלכותית שצפה מול חלון הבקתה, כמו קתדרלת קרח אדירת ממדים. אני השתגעתי מהשקט האינסופי, הריקנות המפעימה, המראות עם משטחי הקרח המוסטים ונמסים, האשליות האופטיות, הקרחונים הצפים ושטים - שהם תיאור של נוף בה במידה שהם שיר תהילה ליופיו של הארעי עלי אדמות, בלי עצים ופרחים שיסתירו את העוצמה חסרת הגבולות.

באותו בוקר קיימו אנשי הצוות התייעצות כיצד להביא אותנו במהירות ובבטחה לטאסילאק. אומנם לא הבנו מילה, אבל הרצינות שבה דיברו והנימוס שבו הקשיבו זה לזה היו מעוררי התפעלות.

רביעי, 20.3

בגלל הדחיפות והחשש שלא נצליח להגיע גם לטיסה החלופית ארצה, ומשראו שהנסיעה במזחלת לטאסילאק עלולה להתמשך מעבר לרגיל, וגם בגלל הקור - הוחלט שאת 40 הקילומטרים שבין טיניט לטאסילאק נעשה הפעם על אופנועי שלג. ושוב, ולא מתוך שחצנות - תשכחו מחוויית אופנועי השלג המסורבלים האלה בלפלנד.

הרכיבה על אופנועי השלג החייתיים כאן מיועדת לנהגים מקומיים ומיומנים בלבד, והיא מטריפה ביופייה וברמות האדרנלין. זה היה כל-כך מסעיר, עד שלמרות הקור לא רציתי שייגמר, מן סוג של חוויה חוץ-גופית. אחרי כשעתיים וחצי נראתה במרחק גבעה עם בתים. הגענו לטאסילאק, לציוויליזציה נוסח מזרח גרינלנד.

טיסת ההליקופטר הקצרצרה לקולוסוק מעל לפיורד אמאסליק הקפוא הייתה הפעם מכשפת. נזכרתי בדיווח על גוש הקרח האדיר שרק לפני פחות משנה הופיע כמו מפלצת עצומה מול בתי כפר הדייגים הזעיר Innaarsuit שבצפון גרינלנד, ועולם שלם עצר את נשימתו מחשש שייסדק. בדרך הארוכה הביתה מצאתי את עצמי מחזיקה אצבעות לידידיי בטיניט, שהלבן הגדול ימשיך להיות ביתם, כמו מימים ימימה.

חמישי, 27.6

גם השבוע הצליחה ידיעת אקלים לפלס את דרכה אל מהדורות החדשות העולמיות. גל חום קיצוני וחסר תקדים תקף את אירופה וגרם לשיבושים בחיי היומיום. בפריז נרשמו 47 מעלות חום. גם גרמניה, שוויץ ובלגיה מתמודדות עם שיאי טמפרטורות. נראה שלא רק דפוסי החיים, גם תיירות הקיץ עומדת להשתנות, ובקרוב.

גרינלנד

שטח: גרינלנד היא האי הגדול בעולם, שטחה 2.17 מיליון קמ"ר ורובו מכוסה קרח-עד שעוביו הממוצע כ-300 מטר, ובכמה מקומות מגיע ל-4,300 מטר
מספר תושבים: 56,200
מצב חוקתי: אוטונומיה מורחבת תחת שלטון דנמרק
שפות מדוברות: גרינלנדית, דנית
עיר בירה: נוק (Nuuk)
מטבע: קרונה דנית, אירו

מידע מעשי

עונה: טיולי מזחלות כלבים, פברואר-אפריל
עם מי: יש כמה חברות המפעילות טיולי מזחלות כלבים בגרינלנד, בהן Greenland Tours, Pirhuk, Arctic Dream
טיסות: יש להגיע באופן עצמאי לריקיאויק, איסלנד, שם מתחיל הטיול. אנחנו טסנו באל על (דרך אמסטרדם)