העמק הוא חלום: היינות מעמק הרון שלא משחקים אותה רציניים מדי

שתיית יין אדום בקיץ הישראלי הלוהט (ובשנים האחרונות, בעצם גם בזה האירופי), היא אחד מרעיונות העוועים המזעזעים ביותר. לפחות אם נצמדים לחלקו הכבד של האגף האדום, קרי יינות עתירי אלכוהול, גדולי גוף ובעברית קלה - יינות מתוקים למדי על אף הגדרתם כ"יבשים". כן, יין יבש יכול להיות מתוק למדי כשהוא פירותי, אלכוהולי וכבד.

דמיינו את עצמכם יושבים על המרפסת עם אבטיח וקברנה סוביניון שהתיישן שנה וחצי בחביות עץ ומגרד את 15 אחוזי האלכוהול מלמעלה. לא נעים. אלא שזה לא חייב להיות ככה. עולם היין, גם האדום, הוא מגוון ועשיר עד מאוד, ויש לא מעט יינות אדומים קלים, לפעמים אפילו קלילים, חומציים כדבעי, או לפחות לא מתוקים מדי וקצת פחות עתירי אלכוהול, גם בעידן של התחממות גלובלית שמסבך קצת את העניינים.

שכן כשענבים מבשילים מוקדם מהרגיל וצוברים לא מעט סוכר עד הבציר, הסוכר הופך בתורו לאלכוהול. למשל יינות בורגון או קיאנטי פשוטים, יינות עמק הלואר ואחרים. ישנם אפילו כמה יינות ישראליים שיודעים לעשות את העבודה גם בקיץ. לא מזמן דיברנו כאן על אלו של יקב אורטל, ויש עוד.

אחד מאזורי היין הכי מגוונים ומרתקים בצרפת ובכלל, הוא עמק הרון. העושר האינסופי של יינות מבוססי סירה או גרנאש - ויש גם זנים אחרים, לא מעט - הוא מופלא ממש. רוב חובבי היין ה"רציניים" מחפשים בנרות איזה הרמיטאז’ או קוט רוטי נדירים של יקבים כמו גיגאל או שפוטייה, או לפחות שאטונף דה פאפ של בוקסטל. אלא שעולם היין של העמק המבורך והענק הזה לא מתחיל ולא נגמר ביינות היוקרה היקרים הללו.

כל חובב יין, או לפחות חובב יין צרפתי, ובעצם כל מי שטייל ברצינות בצרפת, או אפילו בילה שבוע בבתי הקפה של פריז, מכיר כנראה את יין הבסיס של עמק הרון, הלוא הוא הקוט דה רון.

בשנים האחרונות עבר גם יין הביסטרו ובתי הקפה החביב הזה שדרוג רציני שהפך אותו לא פעם, לפעמים שלא בטובתו, ליין הרבה יותר עשיר, עמוק ומורכב ממה שאני זוכר לפני 30 שנה מבית הקפה שבשוק רי די סיין ברובע השישי.

אבל לא כולם כאלה. בין ה"מיץ" של פעם ליינות המושקעים של היום, ישנם עדיין לא מעט קוט דה רונים שאינם מתפקדים רק כמשקה מרווה ולא מחייב, ועדיין אינם משחקים אותה רציניים מדי. יינות שיודעים גם לשמח, ואם מקררים אותם קצת, אפילו לרענן ולהרוות צימאון, וגם להעניק למי שמעוניין בכך חוויה עשירה של ניחוחות וטעמים המציגים את המיטב של הטרואר הדרומי המפורסם הזה.

כזה הוא למשל הקוט דה רון של יקב דומיין ד’אוראה, יקב שהוקם רק בשנת 2009 על-ידי היינן הצעיר אדריאן רוסטאן בלב ליבו של דרום עמק הרון, בין הכפרים ואקירס וז’יגונדס, שני כפרים שזכו כבר ליינות שעלו דרגה ונקראים על שם הכפר שממנו הם מגיעים, ולא סתם קוט דה רון. רוסטאן קיבל לידיו את אחוזת הכרמים של סבו, ריימון ברטרנד, אחרי סיום לימודיו.

לאחרונה החלו שמעון לסרי ודני מובשוביץ’, צמד יבואני היין הוותיקים והמנוסים, להביא לישראל את יינות היקב. הבשורה המשמחת, גם לכבוד הקיץ וגם לטובת התקציב המשפחתי, היא שמובשוביץ’ ולסרי אינם מסתפקים רק בז’יגונדס והוואקיראס המיוחסים טיפה יותר, אלא מביאים גם רוזה שמח ואפילו יין שולחני פשוט לכאורה ושמח לאללה.

הנה לפניכם אם כן כמה מיינות היקב:

• טיר בושון 2017 Tire Bouchon. בלנד רב משתתפים, המורכב מ-30% גרנאש, 30% קריניאן, 10% סירה, 10% קונואז ו-10% אראמון (זן פחות מוכר אצלנו). התוצאה היא יין קליל, פירותי ושמח, שאינו מתיימר להיות מה שאינו. יין פשוט וכיפי. הפתעת הטעימה. 70 שקל

• קוט דה רון 2017 Cotes du Rhone. בלנד דרומי קלאסי של 60% גראנש, 20% סירה, 20% מורבדר והשאר סינסו. קצת יותר רציני ומורכב מהבושון, אבל עדיין יין מרענן ושמח, שגם אותו כדאי מאוד לקרר קצת. יין חושני וכיפי. 90 שקל

• וואקיראס. 65% גרנאש, 20% סירה, 5% סינסו, 5% קריניאן ו-5% מורבדר בבלנד מורכב ומעניין מכרמים בוגרים בכפר וואקיראס, המציג רעננות שמחה עם מאפיינים קלאסיים של הטרואר הדרומי ובראשם ניחוחות עשבי תבלין מפתים. תענוג. 140 שקל

• ג’יגונדאס 2016. יחסית ליינות הקודמים, זה יין הרבה יותר מורכב. אבל זה עדיין יין קל יחסית, עשיר בניחוחות עשבי תיבול ופרי שופע, אך לא מטופש. בלנד של 70% גרנאש, 20% סירה והשאר סינסו. כיף. 185 שקל