גירעון הממשלה: הטוב, הרע והמכוער

אנחנו נשלם ביוקר על האשליה שהממשלה יכולה "להיטיב" עם האזרחים ללא העלאת מסים

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון /  צילום: איל יצהר
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון / צילום: איל יצהר

על פי רוב ההערכות בנוגע לתקציב הממשלה, הגירעון במשק יחצה כבר השנה, 2019, את היעד שנקבע, כ-40.2 מיליארד שקל, ויעלה על 53 מיליארד שקל. השאלה היא: אם גירעון כזה הוא באמת אסון.

גירעון נוצר כאשר הוצאות הממשלה עולות על ההכנסות ממסים וממקורות אחרים. במקרה כזה, הממשלה מחויבת לממן את הפער בהנפקת חוב (הלוואה), או העלאת מסים.

הממשלה פועלת לפי כללי אמנת מאסטריכט מ-1992, שלפיה מדינות שרצו להצטרף לאיחוד האירופי נדרשו לעמוד בשורת סטנדרטים פיסקליים. אחד מהם היה שגירעון הממשלה לא יחצה את רף ה-3% מהתמ"ג. מאז נראה, ששיעור זה נעטף בהילת קדושה ע"י קובעי המדיניות, וסלל את הדרך לשליטה בגודל החוב הממשלתי.

נציין, שגירעון שונה מחוב הממשלה. בעוד שהגירעון נוצר ממצב שבו הוצאות הממשלה עולות על ההכנסות, חוב הממשלה - בגדול - הוא סכום הגירעונות, לרבות הריבית שנצברה על החובות.

הטוב - השקעות: ממשלה שיוצרת גירעון לפי הכללים של האיחוד האירופי (עד 3%), עדיין מוציאה יותר ממה שהיא מכניסה, ולכן, בסופו של דבר היא מגדילה את החוב שלה. האם יצירת גירעון באופן תדיר מסכנת את יציבות הכלכלה?

אחת ממילות הקסם של חברות דירוג האשראי וכלכלנים רבים, הן "יחס חוב-תוצר". מצב שבו יוצרים לדוגמה גירעון שמגדיל את החוב נטו בעוד 3%, והתוצר צומח בקצב מוגבר, נניח ב-4%, וכך נוצר מצב שיחס חוב-תוצר, קטן.

כלומר, גירעון אינו מילה גסה כל עוד יש מאחוריו תקציב שמכיל זרעי צמיחה כלכלית, וכזה שמשתלב עם יעדים ארוכי-טווח ברורים, כמו השקעה ובניית תשתיות, פירוק מונופולים, השקעה בהשכלה גבוהה, במעונות יום וכו'. השקעות כאלו מביאות להגדלת שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה, הפריון, והתוצר לנפש, ובהמשך, מובילות להקטנת יחס חוב-תוצר ואפילו להקטנת המסים על ההכנסה.

הרע - הוצאות חריגות: חריגה מהגירעון המתוכנן נחשבת ל"הפתעה" שלילית, מצב שאיש אינו אוהב - לא משרד האוצר, לא משקי הבית, וגם לא שוקי ההון. לעיתים הפתעה כזו עלולה לצוץ מכיוונים שאין לממשלה שליטה עליהם, כמו התמתנות הפעילות הריאלית בחו"ל, בפרט כשמדובר במשק מוטה יצוא כמו ישראל, או בעקבות הוצאה ביטחונית בלתי מתוכננת.

מנגד, חריגה כזו יכולה להיות גם תוצאה ישירה של בעיה מבנית בתכנון הוצאות הממשלה. בעיתות שבהן הכלכלה צומחת והאבטלה נמוכה, דוגמת נתוני המאקרו של ישראל בשנים האחרונות, מצפים לראות גירעון הרבה יותר נמוך; אך מתברר שלא כך הם פני הדברים, וזה כבר מצב מדאיג.

בשנים האחרונות זרמו לקופת המדינה כספים מאקזיטים ענקיים, בהם עסקת ווייז (1.1 מיליארד דולר), מובילאיי (15.3 מיליארד דולר), כתר פלסטיק (1.4 מיליארד דולר) ועוד. בנוסף, רשות המסים הגבירה את הגבייה באמצעות מבצעים, כמו מיסוי רווחים מצטברים בחברות ארנק, ומיסוי של יחידים וחברות ("גילוי מרצון"). השאלה היא - האם ניתן לבסס הוצאות ממשלתיות על הכנסות לא ודאיות מהסוג הזה. והתשובה היא חד-משמעית - לא. כאשר יש עודפי הכנסות כאלה עדיף להקצות אותם להקטנת החוב הציבורי (788 מיליארד שקל בסוף 2018), חוב שעליו משלם הציבור ריבית של מיליארדים בכל שנה.

המכוער: הפרחת "מציאות מדומה" שלפיה הממשלה יכולה להיטיב עם כולם, באמצעות הקטנת מסים, קניית שקט מוועדים חזקים, הסכמים קואליציוניים יקרים ועוד - ללא פעילות מקבילה ונמרצת/לגביית יותר מסים או הקטנת גובה חוב הממשלה, היא דרך מכוערת - שתגרום לכך שבסופו של דבר האזרח הפשוט יישא בתוצאותיו. זוהי כלכלת בחירות, שיש בה אחיזת עיניים.

רבים טוענים שניתן להמתיק את הגלולה של הגירעון, למשל, באמצעות הנפקת אג"ח במקום העלאת מסים. ובכן, לפי העמדה של הכלכלן הבריטי דיוויד ריקארדו (בן המאה ה-19) - אין הבדל בין השניים. כי לקיחת הלוואה היום למימון הוצאות, תחייב החזרי קרן וריבית בעתיד, ומי שיממן תשלומים אלה בעתיד הוא שוב הציבור, שעליו יוטלו עוד מסים.

הגירעון האמיתי של הממשלה ייוודע בחודשים הקרובים, ובכל מקרה "גירעון טוב", זה לא יהיה.

הכותב הוא מרצה בחוג למינהל עסקים - אוניברסיטת חיפה