אבי ילאו, ממנהיגי מחאת הקהילה האתיופית ומייסד מפלגת "צדק", סירב להצעות להצטרף למפלגות קיימות ● "כדי לעשות שינוי, צריך כוח פוליטי שיאתגר את המערכת"
אבי ילאו הספיק השנה להיות גם הפנים של מחאת בני העדה האתיופית, עם עשרות הופעות טלוויזיוניות בזמן המחאה, וגם להקים מפלגה בישראל, "צדק", שהתמודדה בבחירות האחרונות אך לא עברה את אחוז החסימה.
איך היית מסכם את השנה האחרונה?
"שנה גורלית. אני חושב שבשנה הזאת התחדדו כל האתגרים שיש בחברה הישראלית, בטח בהקשר של הקהילה האתיופית, אבל לא רק. בשנה האחרונה רמת הפילוג והקיטוב בחברה הישראלית הגיעה לממדים שלא היו כדוגמתם, וזה מדאיג".
איך זה להיות אקטיביסט בישראל?
"כל אקטיביסט, ולא משנה באיזה תחום או נושא, מגיע לזה בדרך כלל כי יש משהו אישי שמעורר אותו. אצלי זה קרה ב-2012, אז הייתה מחאה מאוד גדולה, שהחלה בגלל שקבוצה של בעלי דירות בקריית מלאכי חתמו על הסכם שהם לא משכירים דירות ליוצאי אתיופיה. בתור מי שגדל והתחנך בקריית מלאכי, זה נגע בי ברמה האישית. ותודה לרשתות החברתיות שאפשרו להביא לידי ביטוי את הזעם שהצטבר גם לשטח. שם הבנתי שזה לא מספיק רק לכתוב ולבקר, אלא חייבים לעשות ולפעול".
האתגרים של הקהילה האתיופית בישראל כוללים טענות על אלימות משטרתית, דיור, פערים בשכר, ספק ביהדות ועוד. "מהר מאוד הבנתי שהגזענות לא מתחילה או עוצרת בקהילה האתיופית, אלא כוללת עוד קבוצות שסובלות. מצאתי את עצמי די מהר נאבק גם בגירוש מבקשי מקלט ונאבק בחוק הלאום ומצטרף למחאות של להט"בים, חטיפת ילדי תימן ועוד. כי הבנתי שהדבר הזה יושב על תשתית רעיונית מאוד דומה - ההבנה שמי ששולט באמצעי הכוח והמערכות הוא זה שגורם לכך שהקבוצות נאבקות יום-יום כדי להשיג שוויון ולהתקיים בכבוד כשהן נאבקות על כל פירור".
במחאות האחרונות העליתם הילוך, שיתקתם את כבישי המדינה.
"היה הרבה פייק ניוז סביב זה, שהתקשורת פרסמה. למשל פורסם שאישה בהריון נתקעה בפקקים ואיבדה את העובר שלה, וזה היה פייק ניוז. פרסמו את זה פעם אחר פעם, והתחיל שיח בציבור שהמחאה פרצה גבול ואלה ברברים. ואנחנו הרי יצאנו למחות נגד אלימות משטרתית וגזענות. אותם אנשים שאמרו ‘איבדתם אותנו’, שכחו שרק חצי שנה קודם למקרה של סלומון טקה יצאנו אלפים להפגין בכיכר רבין, הפגנה שקטה שבה יוצאי הקהילה שרו ‘הבה נגילה’ במחאה על אלימות משטרתית".
אבל בשלב מסוים באמת הייתה תחושה שאיבדתם את אהדת הציבור.
"הביטוי הזה 'איבדתם אותנו' מביא הנחת יסוד שצריך להעמיק בה. הרי לא תשמעי את המטבע הלשוני הזה כלפי מאבקים אקטיביסטיים אחרים בישראל, רק כלפי הקהילה האתיופית. ולמה? כי הקהילה האתיופית אמורה למלא תפקיד שהמערכת ייעדה לה - היא אמורה להוקיר תודה מהמקום הצנוע על כך שהבאתם אותנו לכאן וחילצתם אותנו מהעתיד הרע שהיה לנו אם היינו נשארים באתיופיה. ואם אתה מעז להרים את הראש, אתה מאתגר את המערכת ופתאום הופך למתויג כאלים".
ארבעה חודשים חלפו. זה היה אפקטיבי לדעתך?
"אפקטיביות נמדדת לאורך זמן. המאבק שלנו קודם כול הוא לעשות שינוי תפיסתי. מדובר בקהילה קטנה, פחות מ-%2, פחות מ-150 אלף איש, שנעדרת כוח כלכלי או פוליטי ואין לה גם כוח מספרי. ברגע שאין לך את הכוחות האלה חייבים לייצר כוח שיאזן, ומה שנותר לנו זה לגרום לכך שאנחנו נשתק את המדינה ונחסום את איילון, גם אם זה אומר לאבד את אהדת הציבור".
היום חבר'ה צעירים אתיופים מרגישים אחרת כשהם רואים שוטר?
"כן. קודם כול, עצם זה שאומרים עלינו שאנחנו לא פראיירים או נחמדים וצנועים. היום יותר חבר’ה מבינים איך להתנהל מול המשטרה, ויש סמארטפון וכל אינטראקציה עם שוטר מצולמת".
אלה שינויים דוריים - אתם מתנערים מהדימוי שדור ההורים שלכם סבל ממנו בגלל פערי שפה ותרבות.
"נכון. זה לא שהם היו פחות חזקים, אבל הם באו להגשים את החלום הציוני והיו מוכנים לספוג הרבה. אנחנו, הדור הצעיר, כבר נולדנו פה. גדלנו כאן, לטוב ולרע. רוב הנערים ממוצא אתיופי ילידי הארץ מדברים עברית וחולמים בעברית. ילידי הארץ מבינים שכאן נחמדות וצניעות לא יביאו אותך לשום מקום. אתה רוצה לייצר שינוי? אתה חייב לעמוד על שלך, לא להיכנע לתכתיבים של המערכות, ולקרוא תיגר. ברגע שאתה מבין את כללי המשחק, אין לך אפשרות אחרת אלא לעשות את מה שעשינו בשנים האחרונות".
ואז, בדקה התשעים הקמת מפלגה בבחירות האחרונות, מפלגת "צדק". אמנם לא עברתם את אחוז החסימה, אבל הקמפיין שלכם היה בולט בשטח.
"הבנתי שכדי לשנות את המציאות צריך להכיר את החברה הישראלית בכללותה. לכן, כדי להוביל שינוי בקהילה הקמתי מפלגה, שבה התשתית הפוליטית תהיה בית לערבים, רוסים, פריפריה וחרדים. המטרה לבנות כוח פוליטי משמעותי שיוביל לשינוי. הבנתי שכדי לייצר את הכוח הפוליטי אני חייב להסתכל מעבר לקהילה האתיופית.
"הציעו לי לא פעם ולא פעמיים להצטרף לכל מיני מפלגות, אם זה המחנה הדמוקרטי, העבודה ואפילו גישושים בכחול לבן. אבל הבנתי שאם אהיה חבר כנסת במפלגה קיימת, יהיה לי כוח להשמיע את קולי מעל בימת הכנסת ואולי לקדם חקיקה כזאת או אחרת, אבל כדי לשנות פרדיגמה וקונספציות צריך כוח פוליטי שיקרא תיגר. תראי את ליברמן - עם שמונה מנדטים הוא מצליח להחזיק את המדינה בביצים. קיווינו שנייצר כוח פוליטי של 5-4 מנדטים.
"עופר צופן מימן את הקמפיין והיה תורם משמעותי. הוא אמר: 'אני כבר עשיתי לביתי ואני רוצה לעזור לחברה הישראלית להיות במקום טוב יותר'. עשינו קריאטיב וצבענו את אילון בשילוט ומסרים מטרידים. נכון שתויגתי כ'שמאל עוכר ישראל שמתודלק על-ידי כסף גרמני', אבל כל זה לא היה אלא ניסיון להפוך אותנו ללא-לגיטימיים בשיח"..
מה היו התגובות של המשפחה שלך למהלכים האלה?
"המשפחה מאוד מרוצה, אבל כמובן שהם גם קצת מפחדים. אמא שלי מפחדת נוכח הביטויים והניסיון של חלק מהגורמים הממסדיים להלך עליי אימים ברמה האישית. אנשי ימין שכותבים עליי ברשתות החברתיות שאני עוכר ישראל או פרא אדם או בוגד, זה מעלה חשש. אבל בגדול הם מאוד מרוצים וגאים בי, שאני מצליח לבטא את רחשי הלב שלהם ושל הקהילה. אני לא רק מאמין בשינוי, אלא חושב שהוא מתבקש. ובלי שינוי אמיתי - קיומה של החברה הישראלית יהיה מוטל בספק".
ומה אתה עושה כשאתה רוצה להירגע מהמאבקים ומהמרוץ לשינוי?
"אני אוהב לקרוא. יש שני ספרים שאני באמצע לקרוא אותם - אחד זה ‘מלחמת היהודים’ של יוספוס פלביוס, והספר השני על יוליוס קיסר. מאוד מעניין שהמציאות לא השתנתה כל-כך מבחינת הטקטיקות, האסטרטגיות והמאבקים. כלומר, הצורה השתנתה, והיום אין חרבות, אבל המהות של המלחמות והמאבקים לא השתנתה, רק השחקנים משתנים".