ד"ר ריי ביטון התגברה על אינספור מכשולים שעמדו בדרכה להיות רופאה ● עכשיו היא מובילה את התארגנות המתמחים
רוח לחימה וכוח רצון יוצא דופן - לא מעט בשל שתי התכונות האלה, הצליחה ד"ר ריי ביטון להגשים את חלום ילדותה ולהפוך לרופאה, חרף שורה ארוכה של מכשולים וחסמים שעמדו בדרכה. הן גם אלה שדחפו אותה, ושצפויות לעזור לה להצליח, בתפקיד החדש שלקחה על עצמה באחרונה: יו"ר ארגון המתמחים מרשם; אופוזיציה לארגון העובדים הוותיק והרשמי של הרופאים, ההסתדרות הרפואית (הר"י).
ביטון עלתה לתודעה הציבורית לפני כשנתיים, אחרי שחשפה בפוסט שעורר הדים בפייסבוק את דרך החתחתים שעברה עד למעמד הנכסף של קבלת תואר ה-MD ברפואה. הפוסט היה חריג בכנותו וברשימת האנשים שביטון "הודתה" להם על שסייעו לה להגשים את החלום: "תודה לאולפנת עפרה שלא קיבלה אותי כי הצלחות נמדדות בסנטימטרים של אורך החצאית; תודה לראש האולפנה באלקנה שחזר ואמר לי שלא אגיע לשום מקום; תודה למורה למתמטיקה שהשפילה אותי...; תודה לצה"ל שאבחן אותי עם קב"א 49; תודה למדריך הפסיכומטרי שאמר שאין רופאים עם פסיכומטרי של 580; תודה לראש החוג שאמר לי שלצערו לרפואה מגיעים רק הטובים ביותר".
ביטון לא התייאשה: היא שיפרה בגרויות, חזרה שוב ושוב על הבחינה הפסיכומטרית ואף השלימה תואר ראשון ברפואת חירום מאוניברסיטת בן-גוריון, מתוך כוונה לעבור בהמשך לרפואה. הניסיון הזה כמעט והצליח, אבל רק כמעט. "הייתי מצטיינת מחלקתית עם ציון ממוצע של 93 בתואר, אבל חסרו לי 9 נקודות בפסיכומטרי, אז נחסמתי", היא אומרת. אך גם המכשול הזה לא ריפה את ידיה: יחד עם בן זוגה היא עברה ללמוד רפואה בהונגריה. בזכות סיוע של 15 אלף דולר ממשפחתה - יחד עם עוד מלגות והלוואות - היא הצליחה לצלוח שלוש שנות לימודים. לבסוף, היא סיימה את הלימודים בישראל דווקא, במסלול התלת-שנתי של הפקולטה לרפואה בצפת, המיועד לבוגרי חו"ל.
זה כשלוש שנים היא מתמחה ברפואה פנימית בבית החולים אסותא אשדוד, שם היא מובילה את התארגנות המתמחים. את החוויה האישית והתובנות ממנה, היא מקווה לשלב במאבק המתמחים, שעיקרו, לדבריה, הוא "אי צדק וחוסר שוויון שיש כרגע במערכת".
למה פסיכומטרי נחשב יותר?
ביטון מספרת שאחרי פרסום הפוסט, אנשים הקרובים לה תהו "למה אני לא יכולה פשוט להיות סיפור הצלחה. למה אני צריכה לספר על זה שנשארתי כיתה ושהיה לי קב"א 49 בצבא. גם לי לא נוח עם הדברים האלה, אבל אני מבינה שאולי דווקא בגלל מה שעברתי אני נמצאת איפה שאני נמצאת היום, ושיש אנשים שיכולים לשאוב כוח מהסיפור שלי".
ביטון אמנם לא הרימה ידיים, אך צעירים רבים השואפים להיות רופאים נושרים לא פעם לאורך הדרך. "הסיפור שלי ממחיש שיש הרבה תבניות להצלחה, שהפוטנציאל נמצא בהרבה מקומות ושילדים צריכים אנשים שיאמינו בהם. למזלי, ההורים שלי תמיד עמדו לצדי. הם האמינו בי ולימדו אותי לחלום הכי גדול והכי רחוק. בזכותם יכולתי להפנות עורף למורה שהמליצה לי ללכת ללמוד נגרות, רק כי לא הצלחתי להשלים משוואה בשלושה נעלמים".
ההורים של ביטון עבדו שניהם כאנשי חינוך, והאווירה בבית, היא מספרת, הייתה של "להט, רוח לחימה, רגישות לאי-צדק חברתי וחתירה לתיקון שלו. את הדברים האלה אני שואפת להביא גם היום למאבק המתמחים". אחותה של ביטון היא המשפטנית והפעילה החברתית פרופ’ יפעת ביטון, שהתמודדה בבחירות האחרונות לכנסת במסגרת המחנה הדמוקרטי.
היא גדלה בקריית מלאכי ובהמשך בבית-אל, מכירה היטב גם את החסמים הכלכליים שעומדים בפני צעירים שלא הגיעו מרקע אמיד ושואפים להיות רופאים. בשל העובדה שמדובר במסלול הכשרה ארוך ורב-מכשולים, הוא גם דורש אמצעים כלכליים ניכרים. "ראיתי את זה בעיניי", היא אומרת. "בקרב החברים שלי לספסל הלימודים היה ייצוג נמוך לפריפריה. הרוב המכריע הגיעו ממשפחות חזקות; היו לא מעט ילדים של רופאים".
הדפוס הזה ניכר אפילו יותר בקרב ישראלים שלומדים רפואה בחו"ל, כי שם עלויות הלימודים מרקיעות שחקים: 100-50 אלף שקל לכל שנת לימודים. "לכן, התחושה שליוותה אותי בעת הלימודים בחו"ל הייתה של חרדה קיומית, של איך אני עוברת את המחר, שזו הרגשה נוראית. בעוד חברים שלי יכלו להשקיע את כל כולם בלימודים, אני נלחמתי בעוד חזית - החזית כלכלית".
מה לדעתך צריך להשתנות בשיטות הסינון והקבלה ללימודי רפואה בישראל?
"זו שיטה שחייבת להשתנות, בעיקר ההסתמכות על הבחינה הפסיכומטרית. הרי הבחינה הזו נועדה לנבא יכולת ההצלחה בלימודים אקדמיים. מדוע מדובר בניבוי חזק יותר מאשר מי שהוכיח כבר הצלחה אקדמית? אני, למשל, סיימתי תואר ראשון ברפואת חירום כמצטיינת מחלקתית. חסרו לי נקודות ספורות בפסיכומטרי כדי שאוכל להתייצב לראיונות לבית הספר לרפואה. האם לא הוכחתי מצוינות אקדמית כבר בתואר הראשון? האטימות בתגובת הפקולטה הייתה בלתי נתפסת. התחננתי להגיע לראיונות. זה לא עבד. לא פייר למדוד את כל הסטודנטים לפי אותה סקאלה. זה גם לא רלוונטי".
"שני שלישים מהיממה בידיים שלנו"
אל מחאת הרופאים המתמחים, שהרימה ראש בקיץ 2011, נחשפה ביטון כשעוד הייתה סטודנטית לרפואה בהונגריה. המתמחים מחו אז על כך שהאינטרסים שלהם אינם מובאים בחשבון כחלק ממאבק הרופאים הרחב, שהובילה ההסתדרות הרפואית - מחאת מתמחים שהגיעה לשיא בהגשת אלף מכתבי התפטרות.
"עקבתי אחר פעילות המתמחים בקיץ 2011 והם נראו לי גיבורים", היא מספרת. "הם יצאו נגד מערכת כל-כך גדולה וחזקה. היה לי ברור שמדובר בקבוצה ערכית מאוד". כמה שנים אחר-כך, לקראת סוף הסטאז’ ברפואה, היא נפגשה עם ראשי ההנהגה של מרשם, "ומיד התחברתי לאג’נדה הכללית ולרוח הדברים. היה לי ברור שאני מתכוונת לקחת חלק בארגון ובמאבק שלו, שתכליתו, בסופו של דבר, היא חיזוק הרפואה הציבורית. הרי המתמחים הם כוח העבודה העיקרי כיום בבתי החולים. כמעט כל רופא שתפגשי בשעות אחר הצהריים הוא רופא מתמחה. זה אומר שכשני שלישים מהיממה הם בידיים שלנו, של המתמחים".
בכל זאת, משימת העל של המתמחים - צמצום התורנויות מ-26 שעות רצופות כיום ל-13־16 שעות לכל היותר - טרם הושגה. בקרוב צפוי להתחיל המשא ומתן של המדינה מול הרופאים לקראת הסכם שכר חדש, וביטון מקווה שהנושא סוף-סוף יגיע לכדי פתרון. לאורך השנים נטו רופאים בכירים להתנגד לתביעה זו של המתמחים, מהטעם שקיצור התורנויות יפגע ברצף הטיפולי ושאם הם שרדו תורנויות של אפילו 36 שעות רצופות - גם הדור הצעיר יכול.
אך המאבק סביב התורנויות מחדד את שורש הבעיה: מחסור בתקנים למתמחים במערכת הציבורית - ובמילים אחרות, מחסור בתקציב. המחסור הזה מייצר מציאות מעוותת, כאשר מדי שנה יש מאות רופאים צעירים מובטלים, לאחר שלא הצליחו למצוא משרת התמחות פנויה, בעוד ישראל סובלת ממחסור באלפי רופאים.
"המאבק הוא לא ‘שלנו’, של הרופאים או של המתמחים", אומרת ביטון. "זה מאבק ציבורי על טיבה של הרפואה הציבורית בישראל. בזמן שאני משוחחת איתך (עשר בלילה, ה’ ו’), אני רופאה יחידה שאחראית על מחלקה של 44 חולים. זו רפואה לא מספיק טובה. לציבור לא מגיע לקבל רפואה כזו. באסותא אשדוד החל באחרונה פיילוט לקיצור תורנויות מתמחים לתשע שעות. ראו זה פלא, כשרוצים למצוא פתרון - מוצאים".
על תפקיד יו"ר מרשם, ביטון אומרת ש"הוא בחר בי, יותר מאשר אני בחרתי בו". היא הייתה מועמדת יחידה לתפקיד, אחרי שפינו לה את הדרך כשהחליטה להתמודד. "לא רציתי את זה", היא מודה, "כי גם כך החיים אינטנסיביים כרופאה מתמחה ואם לשתיים. אבל אחרי שיחות ארוכות עם החברים במרשם, החלטתי להתמודד. כל חברי ההנהגה נעמדו מאחוריי וגיבו את הבחירה בי כיו"ר".
מה את מביאה לתפקיד? מהן המטרות שלך?
"רוח של אופטימיות ונכונות לשמוע את כולם. תורנויות של 26 שעות הן עוול חשוב וראשון במעלה לטפל בו. אלימות נגד רופאים היא עוולה נוספת. חזון אחרית הימים שלי הוא לסמן v על כל העוולות. כמה שיותר מהן".
ומה לגבי הסכם הרופאים המתקרב? "אין לנו שאיפה לנהל את המשא ומתן, אבל אנחנו כן דורשים להיות חלק ממנו, בהתאם לחלק היחסי של המתמחים ברפואה הציבורית", היא אומרת. "יש כל הזמן ניסיונות לשיתופי פעולה והידברות מול הר"י. אם יו"ר הר"י מודיע מחר שהצליח להביא לקיצור תורנויות המתמחים, אני מתפטרת מיד מתפקיד יו"ר מרשם".