"לא צריך לברוח מהאורתודוקסיה. צריך לתקן אותה"
יוכי רפפורט רוצה להניח תפילין כל בוקר ולהיאבק למען שוויון הזכויות של בתה, גם בלי שיגדירו אותה כרפורמית
"את תופסת אותי ביום הולדת שלי, היום אני בת 30", אומרת יוכי רפפורט, שמונתה השנה למנכ"לית ארגון "נשות הכותל". "זה די מרגש, כי זה גיל שהוא אבן דרך בחיים. אני הרי מייצגת את הדור הבא של נשות הכותל. כשהן התחילו להגיע מדי חודש לכותל לפני 31 שנה, הן תמיד אמרו שהנשים שהתחילו את המאבק עשו את זה בשביל יוכי - בשביל בנות הדור שלי. כדי שאנחנו לא נצטרך להילחם".
הרבה הישגים רשמו לזכותן נשות הכותל לאורך השנים, במהלך שמלווה בהרבה אמוציות, באלימות פיזית ומילולית, במאבק על דעת הקהל, ובמשא ומתן מתיש מול מקבלי החלטות ופוליטיקאים. אך המשימה לא הושלמה עדיין. לרפפורט ברור מה היעד שלה בשנים הבאות: "כיום מותר לנשים להתפלל בכותל בקול רם עם תפילין וטלית. זה הישג עצום שהשגנו ב-2013. הדבר היחיד שנמנע מאיתנו גם היום זה קריאה בספר תורה, ואת זה נפעל לשנות".
זאת מהפכה שרק צעירות יכולות לעשות?
"אני מביאה חשיבה צעירה כדי להגיע לקהלי יעד חדשים. אני לא ראיתי את כל מה שנשות הכותל עברו לאורך כל השנים. אני לא מיואשת או חושבת שאין תקווה. להפך - אני חושבת שהפתרון ממש קרוב".
איך נראה היום־יום של מנכ"לית הארגון?
"הרבה ביורוקרטיה, פיקוח ודברים מנהלתיים. אבל יותר מהכול זה תפקיד שדורש לבוא עם חשיבה חדשה ורעיונות חדשים. יש הרבה פגישות עם מקבלי החלטות כדי לנסות ללחוץ שהעניין יקודם, ובהקדם. השנה עבדנו הרבה עם הפוליטיקאים כדי שמתווה הכותל יהיה חלק מהמשא ומתן של המפלגות. כחול לבן הצהירו מהתחלה שמתווה הכותל זה אחד הדברים החשובים לכינונה של ממשלה. לצערנו זה לא קרה".
חזית אחת היא הפוליטיקאים ומקבלי החלטות. חזית שנייה היא דעת הקהל. את רואה שינוי?
"זה מאוד תלוי. הקהל האמריקאי איתנו ותומך בנו. אמריקאים צעירים שנמצאים בארץ במסגרות תגלית למשל, מגיעים הרבה פעמים לתפילות שלנו. אני גם שומעת מאמריקאים שהילדים שלהם שמעו עלינו בבית ספר. בישראל אני רואה שינוי בשנים האחרונות. מתחילים להבין שהסיפור בכותל הוא לא רק על נשות הכותל, שרוצות להתפלל, אלא שזה סיפור גדול יותר - שקשור למונופול הדתי ולהדרת נשים".
אי אפשר להגיד שיש קונצנזוס בדעת הקהל לגביכן. יש קולות שקוראים לכן "פרובוקטיביות".
"לכן כשנכנסתי לתחום החינוך בנשות הכותל, אחד היעדים הראשונים שלי היה להגיע לכל מכינה בישראל ולכמה שיותר תיכונים, כדי שהסיפור שלנו יישמע. שיפסיקו למתג אותנו בתור הפרובוקטיביות, כפי שהתקשורת עושה. בשני וחמישי ב'כותל המשפחות' את תראי משפחות אמריקאיות שעושות בר ובת מצווה, אבל תראי גם משפחות ישראליות שרוצות טקס מעורב. הם לא רוצים שהסבתא תעמוד על כיסא פלסטיק ותשקיף על הנכד, הם רוצים שהיא תעמוד ליד הנכד. שהאמא תוכל להיות נוכחת בטקס. הסיפור מחלחל".
מתי תגידו "עשינו את זה"?
"המטרה הראשונית של הארגון הייתה תפילה חופשית לנשים בכותל, בקול רם ועם טלית, תפילין וספר תורה. ב-2013 הארגון ישב למו"מ עם רב הכותל, המפלגות החרדיות ועוד. הפשרה שהוצעה היא קשת רובינסון (מתחם אלטרנטיבי, כ-50 מטר מדרום לכותל, שנקרא גם "כותל המשפחות" וגם "עזרת ישראל") שתעבור לניהול שלנו. אנחנו הסכמנו לפשרה מתוך הבנה פרגמטית שזה פתרון טוב לכולם, אבל מתווה הכותל כידוע בוטל בלחץ המפלגות הדתיות. מבחינתנו האפשרויות הן שתיים: או שיאפשרו לנו לקרוא בספר התורה בעזרת הנשים או שיתנו לנו את 'כותל המשפחות' בדיוק כמו שהבטיחו לנו ב-2013".
את גדלת בצפת לתוך עולם ההפרדות, עזרות הנשים ואי השוויון. מהי החוויה בסביבה הזאת?
"לא רק שזאת חוויה משפילה, אלא שזאת חוויה של ‘אין לך חלק’. אני מדברת כמובן רק מהפרספקטיבה שלי. כל אחת יכולה להתפלל איך שהיא רוצה ולשבת מאחור בבית הכנסת הדתי שלה, אם זה עושה לה טוב. אבל בתור מי שגדלה בתורה וחוותה את זה רוב החיים, הרגשתי שמשהו שם לא ישב טוב. כשניסיתי להבין מה חסר לי בחוויה הדתית ובחיים הדתיים הבנתי שזה כל כך פשוט - להיות חלק. שמישהו יספור אותי ויכליל אותי. דווקא בגלל שאני באה מתוך המערכת אני מבינה שלא צריך לברוח ממנה, צריך לתקן אותה".
את מניחה תפילין מדי בוקר ונאבקת לשוויון בין המינים בדת. אז אומרים "שיוכי תגדיר את עצמה כרפורמית ולא כאורתודוקסית".
"אבל אני לא רוצה להגדיר עצמי כרפורמית. אני חושבת שההלכה האורתודוקסית מאפשרת לנשים לקחת חלק. נכון שלא בכול, אבל בטח לא להדיר אותנו באופן שהפכו את ההלכה למדירה לאורך הדורות. הסיבה היחידה שמותר לנשים לשיר ב-2019 בכותל זה בזכותנו, אנחנו מגש הכסף".
לפני שנתיים וחצי נולדה גולן, בתה הבכורה של רפפורט ובן זוגה. "הילדה שלי היא הסיבה שאני עושה את זה", אומרת רפפורט. "אחת הפעמים הראשונות שהגעתי לכותל כשעבדתי בארגון הייתה תפילה מאוד קשה. הצלחנו להכניס 14 ספרי תורה בגלוי, וההתנגדות הייתה כל-כך אלימה, אלימות פיזית מטורפת. אף אחת לא ידעה, אבל אני הייתי בחודש השני להריון. כל-כך פחדתי עם כל הדחיפות שהיו שם. לקח לי קצת זמן להיכנס להריון ולא רציתי לאבד את מה שכל-כך התאמצתי בשבילו.
"התקשרתי נסערת לאיש שלי, בוכה, לא ידעתי מה לעשות. האם אני יכולה לעמוד בפעילות של הארגון בהיבט הפיזי שלה? אבל כשגילינו שיש לנו בת אמרתי לו: 'איך אני יכולה להפסיק עכשיו, מה אני מעבירה לה, שאני לא נאבקת בשבילה? הרי אני דואגת לה לגן טוב, לבגדים חמים, לאוכל. אני חייבת לדאוג גם לעתיד שלה במדינת ישראל, שלא יפלו אותה'. זה הדרייב שלי - שהילדה שלי תהיה אישה שווה בין שווים. אגב, כששואלים אותה איפה אמא עובדת, היא עונה: 'בכותל'".