פרשת השבוע: קרח / צילום: תחריט גוסטב דורה / wikimedia

  הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף   

"לִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד"

בפרשה שנקרא השבת נחשף למודל הכלכלי המשוכלל שהתוותה התורה, כזה המסנכרן את האינטרסים של הציבור והפקידים גם יחד. אהרון ובניו נבחרו להפעיל את המשכן והמקדש, ועל השירות הציבורי הופקד שבט לוי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ... וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ..." (במדבר יח, א-ב). לאורך התנ"ך מילאו הלויים תפקידים מיניסטריאליים שונים: הוראה וחינוך, רבנות קהילה, גביית מיסים ואחריות על האוצר, ניהול חשבונות, שיטור ומשפט ועוד.

שכר הלויים הוצמד להצלחה הכלכלית של המדינה, תוך שמירה על תחרות חיובית בין אנשי השירות עצמם והמרצתם להעניק שירות טוב ומועיל לאזרחים: "זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ. ...כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה’ לְךָ נְתַתִּים. בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה’ לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ. כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה. כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ... וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר יח, ט-כא).

פונקציה של הצלחה

בבסיס מודל זה עומדים שלושה פרמטרים: מדדי הצלחה, מחיר ותחרות. הכוהנים והלויים אינם מקבלים שכר קבוע. מתנות הכהונה והמעשר ללויים (עשרה אחוזים מהיבול) ניתנים כפונקציה ישירה של ההצלחות בענפי המשק השונים: צמיחה תוביל להעלאה ישירה בשכר, מיתון יוביל להפחתה. כך שומרת התורה על הלימה בין ההוצאה על המנגנון הציבורי לבין המתחולל במשק, ומונעת מצב שמקורבים לשלטון נהנים ממשכורות מובטחות או ניפוח הוצאות הממשלה, במנותק מהמצב הכלכלי של כלל הציבור.

המינוי והשכר של הלויים דורש מהם לשלם מחיר כואב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יח, כ). הכוהנים והלויים, בשונה מכל שאר העם, לא קיבלו שטחים חקלאיים לעיבוד. כל אחד מהשבטים הקצה להם ערים בתחומו: "כֹּל עָרֵי הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ אֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עָרִים אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה וּמִגְרְשֵׁיהֶן" (יהושע כא, לט). ללא נחלה באזור גיאוגרפי ספציפי, נציגי הממסד קרובים וקשובים יותר לאזרחים. הפקעת הנחלה גם מחזקת את המוטיבציה של הלוויים לפעול למען הציבור ולא להתמקד ב"לעשות לביתם".

תמריץ לשירות יעיל

הרלב"ג - רבי לוי בן גרשום, שפעל בפרובנס שבצרפת במאות ה-13 וה-14 והיה גם מתמטיקאי, פילוסוף, רופא ואסטרונום - פירש: "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבֹדתם - מגיד שאם עבד יטול, ואם לא עבד לא יטול". למעשה, לכל בעל שדה שמורה הזכות להחליט בעצמו למי מהלויים הוא ייתן את המעשר מהתבואה השייכת לו. החלטה זו מתמרצת את כל אחד מהלויים להעניק את השירות הטוב והיעיל ביותר שאפשר עבור האזרחים.

מה שמתדלק עוד יותר את המוטיבציה לפעול בכל הארץ, כולל בפריפריה, הוא פוטנציאל ההצלחה הגבוה שהמודל הזה טומן בחובו: כל לוי צריך לשכנע עשרה בעלי נחלות לתת לו את המעשר שלהם, על מנת להגיע להכנסה ממוצעת של בעל נחלה.

על פי המספרים המפורטים בהמשך ספר במדבר, לקראת הכניסה לארץ היו כחמישים בעלי נחלות על כל לוי. המשמעות היא שהלויים עשויים להשיג הכנסה גבוהה מהממוצע, אם רק יתרכזו במאמץ לתת שירות טוב ומועיל לאזרחים.