עופר ללוש בסטודיו שלו. ''אני איש אופטימי'' / צילום: אריאל ינאי
בכניסה לסטודיו של עופר ללוש, בין שלל פסלים מונוכרומטיים הנראים כמו יציקות גבס של קורבנות שנמצאו בפומפיי, ניצב פסל של איש עומד ומרים ידיים כמו מתחנן על חייו. הדימוי הראשוני והקמאי של הרמת הידיים ומשמעותה - הבקשה הפשוטה לחיות - היא מכמירת לב ורלוונטית מתמיד. ללוש, צייר, פסל ואמן תחריט, הוא האמן של הצמצום. ביצירתו הוא מבקש לזקק דימויים ארכיטיפיים שעוסקים בקיום האנושי ונכונים הן לציורי המערות הפרה-היסטוריים והן למאה ה-21 העקובה מדם.
● על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין אומנות לבעלי ההון
● 'החירות מובילה את העם': שיקום של סמל מפעים
ללוש (77), הוא אחד האמנים החשובים ביותר שפועלים כיום בישראל ובחו"ל. הוא הציג במוזיאונים החשובים בעולם בפורטוגל, בסין, בשוויץ ועבודותיו מוצגות לצד אלה של פיקאסו וג'קומטי. לפני כשלוש שנים הציג ללוש במוזיאון אלברטינה בווינה תערוכת יחיד רחבת היקף. עם כל אלה הוא מציין שהוא זוכה פרס נחום גוטמן מטעם ההסתדרות הכללית "וגאה בזה מאוד". גוף יצירתו כולל אלפי עבודות, מציורי נוף ועירום ועד דיוקנאות. בשנים האחרונות הפך ללוש מזוהה בעיקר עם פסליו של הראש האנושי ובעיסוק בלתי פוסק בגוף האדם.
ביום שישי הוא יציג לראשונה בישראל את סדרת פסלי הענק המונומנטליים "האטלייה", במוזיאון פתח תקווה לאמנות. פסליו הם חלק מהתערוכה המרכזית "לו הייתי גוף" שאוצרת אירנה גורדון.
שוק האמנות נפגע מאז המלחמה?
"(צוחק) אין לי מושג. עד גיל 50 חייתי מהיד לפה. רק אחרי שהעבודות שלי נכנסו לגלריה חשובה, המחירים קפצו. הכסף לא מעניין אותי, אני צריך שיהיה לי מספיק בשביל ליצור. אם אני מרוויח כמה גרושים, אני ישר משקיע את זה בפסל חדש. הכסף הוא אמצעי ולא מטרה".
ללוש לא אוהב לדבר על כסף, אבל היצירות שלו נמכרות (כפי שניכר למשל באתר המכירות של גלריה תירוש) בעשרות אלפי דולרים.
"האטלייה" (הסטודיו של האמן) נוצר עבור תערוכה מקיפה שלך בסין. ספר עליו.
"ב-2008 יצרתי את פסל הראש למוזיאון תל אביב. עבדתי עליו כשנתיים ועשיתי מאות סקיצות, גם בפיסול וגם ברישום. הנושא הוא קשה מנשוא: הייתי צריך לעשות פסל לזכר הטבח הראשון של יהודים על שפת אגם מאג'ורה באיטליה. ירקתי דם על הדבר הזה לא רק כאמן, אלא כאדם. הנהר הזה הוא אחד המקומות היפים בעולם, הקורבנות עוד בתוך האגם, היופי הזה בעצם מסתיר זוועה. כשהראו לי את המקום התגובה הראשונה הייתה להניח אבן גדולה על שפת האגם, בצורת ראש שמסתכלת עליו. פיסלתי דווקא את הראש של אשתי, כי הרגשתי שאני צריך שם מבט של אהבה ולא של סבל או שנאה".
"אחרי שמסרתי את הפסל הרגשתי ריקנות נוראית"
אבל אז, כמו שמתארים אומנים לא אחת, הפרידה מהיצירה יצרה אצלו תחושות קשות. "אחרי שמסרתי את הפסל לבית יציקה הרגשתי ריקנות נוראית, לא יכולתי לעבוד. חזרתי לסטודיו והיה מדף עם פסלים קטנים והחלטתי לצייר רישומים קטנים ולאט לאט הנושא התפתח כשהבנתי שחמישה פסלים - הם פסל אחד. עד כה אני הייתי האמן של האחד - עירום עצמי אחד, דיוקן עצמי אחד. הרגשתי שאני רוצה להרכיב פסל מדברים שונים. לקחתי את 5 הנושאים הכי חשובים בעבודה שלי עד כה: הדיוקן עצמי, הראש של אשתי, דוגמנית העירום, דמות בהריון והראש גולגולת - זה האדם האוניברסלי. סידרתי אותם בסידור שמזכיר את "האָטֶלְיֶיה" של גוסטאב קורבה (1855), לדעתי הציור החשוב ביותר בעידן המודרני, שמסמל שהאומנות עוברת לעסוק במעשה היצירה עצמו, הנושא של האומנות הופך להיות האומנות עצמה ובעיקר החלל שעושים בו אומנות".
ללוש מפרט על חלקי היצירה שלו. על דוגמנית העירום הוא אומר: "דוגמנית היא לא אישה שמדגמנת. יש קשר ייחודי בין הצייר לדוגמנית. יש בדיחה שאני אוהב לספר, שצייר והמודלית שלו שותים קפה והיא לבושה, ופתאום הוא אומר אני שומע את אשתי באה, מהר תתפשטי!. היו לי כל הקריירה חמש דוגמניות ואני שומר אותן שנים, גם כשהגוף שלהן משתנה".
"הדמות האחרת בפסל, זה האישה בהריון, או אולי איש", הוא ממשיך. "אני מאוד אוהב לצייר הריונות. האישה בהריון היא מאיה, הבת של קדישמן שהייתה בהריון לפני 30 שנה. והמשכתי לפסל אותה מזיכרון. לא ברור אם זאת מאיה או הגוף של מנש'קה".
"בפריז הייתי פריזאי, ובישראל עופר הצבר"
ללוש עבר תחנות רבות ומגוונות בחייו, והוא מעיד שהן ניכרות היטב ביצירה שלו. "באומנות שלי אני מנסה להתחבר לדברים אוניברסליים. אולי מפני שעברתי בין ארצות ועזבתי חברים ואת מולדתי. בכל פעם הייתי מאמץ לעצמי אישיות אחרת. בגיל 14 עברתי מתוניס לפנימייה בדרום צרפת רק עם אחי, שהיה בן 12, ובפנימייה דיברו במבטא דרום צרפתי כבד, לא הבנתי כלום. בתוך חודש דיברתי עם מבטא כבד יותר מהם. אחר כך הייתי בפריז והפכתי לפריזאי, ואז הגעתי לישראל - והפכתי לעופר הצבר עם מכנסיים קצרים וכובע טמבל".
"בערך בגיל 30, כשהפכתי לאבא, פשטתי את כל התלבושות הללו. ובאומנות שלי חשוב לי לדבר על משהו אוניברסלי, עירום. לא סתם אני מצייר את עצמי בעירום. זה לעזוב את כל 'הביגוד' שאנו עוטים על עצמנו. לכן, גם איכרים סינים שראו את העבודות שלי כשהצגתי בסין - התחברו לזה, וגם ילדים בסאן פאולו התחברו לזה. הם הבינו. לי תמיד היה חשוב לעשות משהו פשוט. המכנה המשותף הפשוט ביותר הוא הגבוה ביותר לדעתי. לתפוס את העירום שבתוכנו. ולעזוב את כל השטויות. לכן הרבה פעמים אני לא מפסל שיער, אלא מתייחס לדמות כדבר אטום ומאוד ראשוני. מאז שאני 'עופר ללוש', שזה גיל 30 פלוס. את כל מה שעשיתי לפני זה, שרפתי בנמל יפו".
מתי היה הרגע שהפכת ל"עופר ללוש"?
"אחרי שלמדתי בבוז-אר (בית הספר הגבוה בצרפת לאומנויות, י"פ), חזרתי לארץ, וזאת הייתה תקופה קשה בעולם האמנות הישראלי. היה זרם מרכזי של אמנות מושגית, ואני רציתי להיות עצמי".
איך הושפעת מהמורים שלך?
"למדתי אצל הצייר יחזקאל שטרייכמן במכון אבני ואחרי זה אצל הפסל סזאר, וממנו למדתי שאני פסל, אבל אני חושב שאני בעיקר רשם. הרישום זה הדבר הכי בסיסי שיש בחיים. צריך נייר, עיפרון ומחק, ולפעמים העיפרון מיותר. שטרייכמן היה מורה ליטאי עם הרבה חוש הומור, והוא לימד אותי חופש בעיקר, חופש בתנועה. לא הצלחתי לקחת ממנו את חוש ההומור שהיה נוכח גם בעבודות שלו (צוחק). אני איש כבד בסך הכול".
מאיפה מגיע העיסוק שלך בראש ובפנים מושחתות או מטושטשות?
"הראש האנושי הוא תמצית של נוכחות האדם. זה הגרעין, תרתי משמע. לגבי המחיקה של הפנים, אני מתחיל מהפורטרט כדי להבין, ולאט לאט מגיע לרגע הזה, כמו שזוכרים אדם כשסוגרים עיניים. אני הולך וחוזר מהפורטרט לזיכרון שלו. אבל הפורטרט הוא רק התחלה. צריך לפרוץ את המחסום של האופטיקה, להגיע לדבר תמציתי וערום".
הפנים המטושטשות ביצירה שלך מסרבות להיות אובייקט למבט. הפילוסוף עמנואל לוינס אומר שהפגישה עם הפנים מצד אחד קוראת לאלימות, משום שהן חשופות ופגיעות, ומצד שני הן בעלות צו מוסרי, "לא תרצח". האם אתה רואה באמנות שלך מעין קריאה מוסרית כזו? כיסוי הפנים הוא גם כיסוי המוסר. אם נחשוב על מחבלי חמאס שכיסו את פניהם על מנת לעשות מעשי זוועה.
"יש משהו מאוד מאיים בפנים. עם זאת יש איסור, לא תהרוג".
"מכבדים אותי ממרחק. אני לא בזרם הכללי"
איך נראה היום שלך?
"אני קם לפני הזריחה והולך לשחות כל בוקר בבריכת גורדון קילומטר וחצי, אני מגיע לסטודיו ועובד עד השקיעה, ככה כל יום".
ה-7 באוקטובר שינה משהו ביצירה שלך?
"אני חזרתי לעבוד ב-10 באוקטובר. אבל קודם ירדתי לים, והוא היה יפה ואדיש עד גועל".
יש לי סדרה שלמה של עבודות שאני עומד להציג באוקטובר הבא בגלריית גורדון", מגלה ללוש, "שכוללת נופים של דשאים בקיבוץ, ציורים גדולים של 5 מטר. אלה העבודות הכי עצובות שציירתי אף שהן צבעוניות וירוקות. אחרי 7 באוקטובר עבדתי כל כך קשה ואינטנסיבי עד שקיבלתי דלקת בכתף. גמרתי את כל הפחמים לציור שהיו לי וצלצלתי לחבר שלי בפריז, ג'ים דיין, שהוא אמן מוכר, והוא שלח לי ארגז עם פחמים. הרגשתי כמו ישראל שביידן שלח לה תחמושת. עשיתי יותר מ-100 רישומים, בעיקר של דיוקן עצמי. הרגשתי כמו אחרי השואה".
שנים רבות ללוש צייר בלי צבע, והצבע חוזר אליו דווקא באותם ציורים של שדות קיבוצים אחרי 7 באוקטובר. כך, באופן פרדוקסלי, הצבע חוזר דווקא ביצירה העצובה ביותר שלו.
יש לדעתך משהו נבואי ביצירה שלך?
"אני איש אופטימי, ותמיד חייתי בשכנות עם ערבים, גם בילדות בתוניס וגם היום ביפו בבית משותף. אני יודע שאפשר אחרת. הדבר המפלצתי שקרה - לא ניתן לתפיסה. כולנו קורבנות".
מה אתה חושב על עולם האמנות הישראלי היום?
"נדבר קודם על מה שהיה. שנות ה-70 היו תקופה מרתקת ומעצבנת. היא הכריחה אותי להגדיר את עצמי בצורה מחמירה. אמרו 'הציור מת'. ואז חשבתי מאיפה להתחיל? אז ראיתי בדיוקן העצמי את ההתחלה, את האקט של היצירה. התערוכה הראשונה שעשיתי הייתה בשדרות חן, עם חובבנים ויצירות תלויות על חבל כביסה. אחרי זה מסגרו כמה עבודות שלי ותלו - ואז שיה יריב מגלריית גורדון ראה את זה ונהייתי מפורסם. אבל זה לא היה מיידי".
"היום יש לומר - עולמות האמנות. אני עדיין זאב בודד. אין אמנים שעובדים בצורה שאני עובד בה. ואני חושב שמכבדים אותי, אבל ממרחק. אני לא משתייך לזרם הכללי".
גרת ויצרת תקופה בסין. מה אתה חושב על הפערים התרבותיים בין ישראל לסין?
"הציעו לי תערוכה באחד המוזיאונים החשובים בסין, CAFA. הסינים אנשים חמים אבל יותר מדי רציניים, בגלל זה הם אוהבים אותנו, כי אנחנו מחוץ לקופסא. אבל הם לא יודעים מי אנחנו. הגעתי למסעדה שהיה עליה סמל של מגן דוד ושאלתי אותם מה זה, והם אמרו 'הסמל של הנוצרים'. הסצנה האמנותית שם אדירה".
אומנות הפכה למוצר שמשקיעים בו וסוחרים בו.
"זה כואב לי. אני תוהה לעצמי כמה אספנים של אמנות עכשווית למשל הולכים לקונצרטים, כי שם אי אפשר להשוויץ. צריך לשבת שעתיים ולהקשיב. אני חושב שזה בזבוז של חיים לסחור כך. אני לא רוצה שיקנו עבודות שלי בגלל כבוד, כי הצגתי במוזיאונים חשובים.
"אני אומר, כבוד זה בשביל המתים, החיים צריכים אהבה. ואני רוצה שיסתכלו על עבודות שלי באהבה ולא בגלל שהן שוות משהו".