יאיר גולן, הדמוקרטים. הצהרה לתקשורת, 13.2.25
קטאר נמצאת בשיח הציבורי מאז פרוץ המלחמה, בשל הכסף שהעבירה לחמאס, נתינת מקלט לבכיריו, ערוץ אל־ג'זירה שברשותה, מקומה כמתווכת באו"ם ועוד. אבל בשבוע האחרון היא נמצאת בכותרות ביתר שאת, לאחר התפוצצות הפרשה לפיה יועצי ראש הממשלה, לכאורה, היו בקשר חסוי עם גורמים מהנסיכות. "מדובר בעדות, לכאורה, לקשר עסקי, כספי, אישי - בין לשכת ראש הממשלה למדינת אויב לפני ותוך כדי מלחמה", אמר יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן. לעומתו היו פרשנים שהסבירו כי קטאר אינה מדינת אויב.
● עורכי דין ויחסי ציבור: כך דוחא קונה השפעה, והדילמה הישראלית
● ההסתבכות הקטארית: הבכיר שפתח תיבת פנדורה, ולא רק
אבל, מה בעצם הופך מדינה למדינת אויב? ואיפה קטאר נכנסת בתוך ההגדרות האלו? ניסינו לברר. התשובה, כרגיל, קצת מורכבת.
מה אומר החוק?
אין חוק אחד שיורד לשורש השאלה מהי מדינת אויב. עם זאת, ישנם ארבעה אזכורים בחוק הישראלי לנושא. הראשון הוא פקודת המסחר עם האויב 1939, שאומצה מהמנדט הבריטי ומגדירה עם אילו מדינות אסור לקיים מסחר. וזו הגדרת החוק: "'ארץ אויב' פירושו כל אזור הנתון לריבונותה של כל מעצמה שאיתה נמצאת מדינת ישראל במצב מלחמה, או התפוס בידי מעצמה כזו, ואינו אזור התפוס בידי מדינת ישראל או בידי מעצמה שהיא בת בריתה של מדינת ישראל, וגם כל אזור שלגביו יורה שר האוצר בצו, כי ינהגו בו לצורך הפקודה הזאת כבארץ אויב".
ההגדרה הזו מבלבלת, אבל להקלתנו משרד האוצר קבע רשימה של מדינות עמן אסור לקיים סחר: סוריה, עיראק, איראן ולבנון. ככה פשוט. בשנים האחרונות, נציין, שרי האוצר מכל המפלגות מחדשים אישורים זמניים לקיום סחר עם עיראק (אם כי סמוטריץ' חידש את האישור רק עד סוף מרץ במקום לכל השנה).
החוק הבא הוא סעיף 91 לחוק העונשין, שקובע: "'אויב' - מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים". גם ההגדרה הזו מעורפלת שכן לא ברור מיהו אותו אויב שלא הוכרזה עמו מלחמה. במקרה הזה, גם אין רשימה.
החוק השלישי הוא חוק יסוד: הכנסת. סעיף 7 לחוק קובע שאסור שמועמד לכנסת יתמוך במדינת אויב או ישהה בה שלא כדין בשבע השנים שקדמו להגשת מועמדותו. כאן, אין אפילו הגדרה למדינת אויב, שלא לדבר על רשימה.
החוק האחרון הוא החוק למניעת הסתננות מ־1954. הוא לא משתמש במונח "אויב", אך בסעיף 2(א) נכתב: "היוצא, ביודעין ושלא כדין, מישראל ללבנון, לסוריה, למצרים, לעבר־הירדן, לסעודיה, לעיראק, לתימן, לאיראן או לכל חלק מארץ ישראל שמחוץ לישראל, דינו - מאסר ארבע שנים או קנס חמשת אלפים לירות". הרשימה הזו, ניתן לראות, לא מאוד מעודכנת: עם מצרים וירדן יש הסכמי שלום ובהתאם יש היתרי יציאה אליהן. בהנחה ש"חלק מארץ ישראל שמחוץ לישראל" פירושו יהודה ושומרון, הרי שגם לשם מותר ללכת.

דברים משתנים
החוקים אולי עשויים להיות מבלבלים ולא תמיד ברורים לגבי השאלה מיהי מדינת אויב, אבל דבר אחד ברור: איפה שיש רשימות מפורשות, קטאר לא מופיעה. אבל האם זה בהכרח אומר שהיא לא מדינת אויב? הרי כפי שמצרים וירדן חדלו להיות מדינות אויב, אולי מדינות יכולות לעשות את המסלול ההפוך?
דוגמה לכך ניתן לראות בפרשת נחום מנבר, שהורשע בשנות התשעים בסיוע לאויב לאחר שמכר חלקי נשק כימי לאיראן. מנבר ניסה לטעון שלא ניתן להוכיח שמדובר במדינת אויב ולכן לא עבר על החוק הישראלי. ראש חטיבת המחקר באמ"ן דאז, עמוס גלעד, הביא בפני בית המשפט הצהרות של בכירים איראנים שהראו שיש לרפובליקה האסלאמית שאיפה להשמיד את ישראל. היום אין אפילו צורך להתווכח בשאלה.
פרופ' אלי פודה מלימודי מזרח תיכון ואסלאם באוניברסיטה העברית מסביר בספרו "מפילגש לידועה בציבור" שגם עם קטאר היחסים אינם כפי שהיו. בשנות התשעים הייתה בישראל נציגות מסחרית קטארית, שתפקדה כשגרירות בפועל עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה. הנציגות חזרה באופן חלקי, אך נסגרה באופן מלא ב־2009 בעקבות מבצע עופרת יצוקה. לאחר מכן היו ניסיונות קטאריים לפתוח אותה מחדש, אך בישראל סירבו.
האם קטאר היא אויבת?
לפי ד"ר תמי קנר, ראש התכנית למשפט וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS): ״גם אם קטאר אינה מדינת אויב לפי החוק הישראלי היא בוודאי איננה ידידה של ישראל, שלא לומר עוינת אותה. היא מתווכת במו"מ מול חמאס בשל השפעתה על ארגון הטרור, כמי שמממנת אותו ומדבררת אותו במשך שנים". לגבי הסוגייה שעל הפרק היא אומרת: "השאלה אם גורמים בסביבת ראש הממשלה, שבמקביל מועסקים או מעניקים שירותים לקטאר, עברו על החוק, איננה תלויה אך ורק בשאלה אם קטאר היא מדינת אויב או לא כפי שכולם נוטים לחשוב, אלא במעמדם של אותם גורמים כעובדי ציבור ובשאלה אם הם פעלו תוך ניגוד עניינים ועברו עבירה של הפרת אמונים או פגעו בביטחון המדינה, וזאת מבלי להיכנס לשאלות הערכיות שעולות".
ד"ר אריאל אדמוני, חוקר המדיניות הקטארית באוניברסיטת בר אילן, סבור שלא רק שקטאר אינה ידידותית, אלא אף מסוכנת לישראל: "היא מדינה שמחפשת את רעתנו: היא תומכת בחמאס ואולי אפילו מימנה את המנהרות. ראינו שהיא מממנת את חמאס - אגב, עם יותר כסף מאשר ישראל וארה"ב אישרו. מצאנו גורמים קטאריים שנכנסו ללבנון ולסוריה, היא משקיעה כסף באוניברסיטאות בחו"ל, ואפילו יש שמועות שהייתה מאחורי הקלעים בתביעה של דרא"פ נגדנו בביהמ"ש הבינ"ל".
אבל, כפי שמזכיר אדמוני, "זה לא עוצר אותנו מלעבוד עם קטאר". הוא מביא כדוגמה את השתתפותה של ישראל בתערוכת היהלומים שהתקיימה בקטאר, שנחשפה לראשונה בגלובס על ידי עמיתנו דין שמואל אלמס. לכך אפשר להוסיף את היתר הכניסה הזמני לישראלים שנסעו לקטאר כדי לצפות במונדיאל 2022. לפי ספרו של פרופ' פודה, סגירת הנציגות המסחרית לא מנעה שמירה על דיפלומטיה ויחסים סודיים בינינו לבינם.
"קטאר מנסה לשמור על תדמית מתונה", הוא מסביר. "היא שומרת על קשרים עם כולם. צריכים לזכור שהיא גם חברה קרובה של ארה"ב. הבסיס האמריקאי הכי גדול במזרח התיכון נמצא בקטאר. היא לא קרובה אלינו כמו ארה"ב, אבל היא גם לא אויבת שלנו כמו איראן. היא איפשהו באמצע".
ד"ר יואל גוז'נסקי, ראש תכנית המפרץ ב־INSS, חושב שיהיה פשטני להגדיר את קטאר כמדינת אויב: "מהיבט אחד, היא פועלת נגדנו עם חמאס ועם אל־ג'זירה שמפרסמת תקשורת אנטי־ישראלית, אפילו לפני תחילת המלחמה. מצד שני, הם עובדים איתנו: אנחנו עודדנו אותם לממן את הרצועה. הם עשו את התיווך להחזרת החטופים והכריזו על גירוש מנהיגי חמאס משטחם.
"גם ישראל פועלת בשני מישורים: אנחנו תופסים את קטאר כתומכת טרור והעברנו את חוק אל־ג'זירה, אך אנחנו עדיין מקיימים מולה דיפלומטיה בעשורים האחרונים. קודם כל צריכים להסתכל על מעשינו. זה לא אומר שקטאר נקייה. אבל בוא נעשה סדר בחצר האחורית שלנו לפני שמסתכלים עליהם".
לקריאה נוספת: