מיכל עוזיהו, ראשת מועצת אשכול / צילום: מועצה אזורית אשכול
זו הייתה אמורה להיות חגיגת בחירות במועצת אשכול. גדי ירקוני, ראש המועצה זה כעשור, נכנס לישורת האחרונה של מערכת הבחירות, כשמולו שלושה מתמודדים. בשיחה שקיימנו איתו בתחילת אוקטובר 2023, ומעולם לא פורסמה, הוא כבר ראה איך הקדנציה הבאה שלו תיקח את עוטף עזה למקום אחר.
● פרויקט הנשים המשפיעות של גלובס 2025: הרשימה המלאה
אלא שאז הגיע 7 באוקטובר והעולם כולו התהפך. הבחירות ההן כמובן נדחו, אך גם במועדן החדש, בנובמבר 2024, לא באמת היה בהן צורך. שני מועמדים, כולל ירקוני עצמו, החליטו לוותר, המלחמה הכריעה אותם. מועמדת אחת נוספת - תמר קדם סימן טוב - נרצחה באכזריות עם כל משפחתה באותה השבת. המתמודדת היחידה שנותרה - מיכל עוזיהו - הוכרזה כראשת המועצה.
"הייתי במשך שנים במערכת הציבורית והתבוננתי בהרבה תצורות של מנהיגים", מסבירה עוזיהו. "עבדתי לצידו של גדי יחסית מתחילת הדרך ותמיד היה לי נוח להיות מספר שתיים מאחורי הקלעים. אבל הגיע הזמן שהרגשתי שזה חזק ממני ושיש דברים שצריך לעשות אחרת. הרגשתי שאשכול צריכה רוח אחרת".
אחרי 7 באוקטובר היו גם לך מחשבות לפרוש?
"שאלתי את עצמי אם אני יכולה לעשות את זה, אם אני מסוגלת. ישבתי עם הסגן שלי, ליאור דפנר, הסתכלנו על האתגרים העומדים בפתח, ושאלנו את השאלה הזאת. בסופו של דבר, הבנתי שלבד אני לא אצליח. ובאמת, אני מסתכלת על ההנהגות במועצה האזורית, על בעלי התפקידים וגם על המנהיגים הלא פורמליים - אנשים כמו גדי מוזס, שיוצאים מהשבי ואומרים שהם ישקמו את ניר עוז. זה הדנ"א של המקום הזה והתחושה היא שאני לא לבד. המחשבה הייתה שיש לי שותפים לדרך, ואם אדע להשתמש בהם אז אוכל להצליח בזה".
"המשימה הגדולה ביותר היא השיבה הביתה"
עוזיהו (47) גרה בעין הבשור, מושב שמשפחתה הייתה ממקימיו לאחר שפונתה מסיני ב־1982. בתחילת דרכה המקצועית היא הקימה וניהלה את המערך התיירותי הראשון בנגב המערבי, הייתה השליחה הישראלית מטעם הסוכנות היהודית במדינת קולורדו בארה"ב ומילאה כמה תפקידים ציבוריים במועצה האזורית באשכול.
בבוקר 7 באוקטובר היא התעוררה בביתה. "כבר כשהכול התחיל הבנו שזה שונה - בהיקפי הירי, בשריקות הטילים. ישבנו בממ"ד וניסיתי להסתיר מהילדים את ההודעות שאני רואה בקבוצות. אבל אז קלטתי שהם חשופים לכול בערוצים שלהם. הם הראו לי את התמונה של יפה אדר על הקלנועית בעזה וגם את החטיפה של החבר שלהם ליאם אור (יפה וליאם חזרו בעסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023 - א"פ).
"המחבלים אמנם הגיעו לעין הבשור, אבל למזלנו הייתה לנו כיתת כוננות מחוזקת של 70 גברים שהתנגדו, לחמו והדפו. בשלב מסוים גם פתחנו חמ"ל בניסיון להבין יותר מה קורה. כל היום ישבנו בממ"ד והבנו כמה חברים אנחנו מאבדים. ככה זה נמשך עד הבוקר שלמחרת, ואז המושב פינה את עצמו. לא קיבלנו הוראה מאף אחד, להפך, אנחנו נתנו הנחיות לצבא לאן להגיע כדי ללוות את השיירות".
ואחרי כל הטירוף הזה את מקבלת את הכיסא של ראשת המועצה. מהן המשימות הכי חשובות שלך?
"המשימה הגדולה ביותר היא השיבה הביתה; קודם כול - של החטופים והחטופות. כשהם חוזרים זה מאפשר לנו לנשום. אנחנו לא יכולים להשאיר אותם שם, ערכית ומוסרית. מה שהחזיק את העם היהודי לאורך השנים הוא הידיעה שנעמוד זה לצד זה. ואם נפרק את המרכיב הזה - לא יהיה מה שיחזיק אותנו אלפי שנים קדימה.
"אבל השיבה הביתה כוללת גם את היישובים שטרם חזרו. צריך לייצר לכך את התנאים. ראשית, ברמה הביטחונית - המציאות של 6 באוקטובר לא תחזור על עצמה. לא נאפשר שייקחו מכיתות הכוננות שלנו נשקים, לא נאפשר שימסמסו אותנו ויגידו לנו לסמוך על כוחות הביטחון, אין דבר כזה יותר. ייקח הרבה מאוד זמן עד שנגיע למצב שאנחנו נסמוך עליהם בעיניים עצומות. אנחנו חייבים כעת לחזק את העצמאות הביטחונית של כל יישוב ואת החוויה שאנחנו שומרים ומגינים על עצמנו".
ומה לגבי הצד השני של הגבול? תקבלו מציאות שבה חמאס עדיין קיים?
"קודם כול צריך אזור חיץ ברור ואפס סבלנות לכל ירי. לא נכיל מציאות שבה בצד השני של הגבול יש פעילי חמאס עם נשקים. לא נקבל מציאות שבה משאיות של בטון מוזרמות לעזה, בזמן שאנחנו רואים שאין בניינים שעולים כלפי מעלה. שנים ראינו את המשאיות האלה ומבנים לא עלו. לא נקבל את זה יותר. אנשים לא יחיו במקום שבו המדינה לא מגינה עליהם, נפעיל כל לחץ אפשרי".
את מאמינה שאנשים יחזרו?
"אנשים כבר חוזרים, הרוח כאן מאוד חזקה, גם כשהלב מרוסק. מתוך 32 יישובים במועצה - ב־22 כבר חזרו יותר מ־90% ועד חודש יוני שבעה יישובים נוספים צפויים לחזור בכמויות האלה. מה שישאיר אותנו עם שלושה יישובים שייקח להם קצת יותר זמן, כי צריך לשקם את המקומות.
"אבל זה קורה. בארי למשל שועט קדימה - כבר יש מאות ואלפי עובדים ביום, ונבנית שם עכשיו שכונה של 52 בתים. בניר עוז משפצים בתים מסוימים ועובדים גם על בתים נוספים. אני מאמינה שבשנה הקרובה אנשים כבר יחיו שם. הם עושים שם תוכניות יפהפיות של שיקום פיזי והכנה לחזרה לחיים. אנחנו גם יודעים שיהיו משפחות שלא יחזרו, ולנצח נחבק אותן ונזכיר שהן חלק בלתי נפרד מאיתנו".
איך העבודה מול מנהלת תקומה, זו שאמורה להוביל את תקומת העוטף?
"תראה, יש שם הרבה כוונות טובות, אבל יש גם הרבה במה להשתפר. הפרוצדורות והביורוקרטיות הממשלתיות מאוד מגבילות את היכולות שלה, כספים לא מספיק זורמים כמו שצריך, ואין שם מספיק גמישות בשביל שיקום משמעותי. אנחנו רואים לראות שמשרדי הממשלה לא מזדכים על האחריות שלהם כאן. אם נקבל את מה שמגיע לנו - נהיה במצב טוב".
"לדעת לחבק ומצד שני להילחם כמו לביאה"
קצת קשה להאמין, אבל מאז כהונתה של הדסה ברגמן תירוש, שנגמרה בשנת 1953, לא הייתה אישה שהובילה את מועצת אשכול. "זה לא שלא נבחרה אישה, פשוט כמעט לא היו מועמדות, ונשאלה השאלה למה. גם אחרי 7 באוקטובר היו הרבה שאמרו לי שירצו להביא אנשי צבא לתפקיד. אבל עבורי זה הרגיש כל כך טבעי. בכלל, אני קוראת לנו הנשים להיות יותר נוכחות. כיום יש רק 16 נשים שעומדות בראש רשויות מקומיות. זה פספוס, אנחנו 50% מהאוכלוסייה ויש לנו המון מה לתת".
הרגשת יחס שונה בגלל שאת אישה?
"בגדול לא, אבל לפני הכניסה שלי לתפקיד מישהו אמר לי 'מיכל, רק אל תחשבי מהרחם'. אמרתי לו שיש לי רחם, ואני חושבת ממנו ומהראש. זה מה שצריך להביא היום: מצד אחד להתחבר לאנשים ולדעת לחבק ברגעים הקשים, מצד שני להילחם כמו לביאה, לוודא שהמועצה הזאת תצמח מתוך המשבר".
בדרך לצמיחה הזאת אחת השאלות שעוזיהו מתמודדת איתן היא שאלת ההנצחה ופינות הזיכרון שיהיו בעוטף. "אנחנו עם שמעולם לא הגדיר את עצמו דרך האסונות, אלא דרך הבחירה לקום ולהמשיך ביום שאחרי. אנחנו מחוברים לאדמה הזאת בשורשים עמוקים מאוד. לעמוד פה ולהסתכל על השדות החקלאיים והנופים - זה מזכיר לנו כמה אנחנו נחושים לבחור בחיים. אם נאפשר למרחב הזה להפוך לבית עלמין אחד גדול אנחנו חוטאים לרעיון התקומה שהעם שלנו החזיק שנים.
"מתחם הנובה למשל צריך לדעתי להפוך לאתר הנצחה לאומי. אבל אי אפשר שנראה את הזוועות בכל פיסת דרך במרחב הציבורי. אי אפשר לראות את המוות בכל צעד ושעל. אנחנו לא חיים במוזיאון, אנחנו חיים במרחב של חיים. בשביל לצמוח צריך שהוא יאפשר את זה".
איפה את רואה את העוטף בעוד עשור?
"וואו, אני רואה אותו משגשג ומלא בחבר'ה צעירים. אנשים יבואו ללמוד מהקהילות כאן איך קמים מאסון, נהיה מודל לעם היהודי שבוחר בחיים - עם רוח ציונית, עם חינוך פורץ דרך. גם המגזר העסקי מחויב ורוצה להיות חלק אז אני רואה גם שגשוג כלכלי בעתיד.
"אתה יודעת, גרתי ארבע שנים בחו"ל והאמריקאים כל הזמן שאלו אותי למה אני חוזרת לארץ, מה יש לי לחפש במקום שיש בו מנהרות וטילים. אבל גם אחרי האסון הגדול הזה, וגם אחרי שהילדים שלי היו בבתי העלמין יותר ממה שאפשר לדמיין, אני גאה ושמחה שנתתי להם את הזכות לגדול במקום כזה עוצמתי, שורשי וציוני כמו אשכול".