יאיר לפיד, יש עתיד (פוסט באיקס, 25.2.25) / צילום: נועם מושקוביץ/דוברות הכנסת
פתרונות שונים ומשונים מוצעים ל"היום שאחרי" ברצועת עזה, כדי לא לחזור ל־6 באוקטובר. חלק סבורים שיש להביא לשם כוח רב־לאומי, הבנוי מכוחות מערביים וערביים מתונים, שישלוט ברצועה וישקם אותה. אחרים מאמינים שאם רק נפתח את גדר הגבול עם מצרים, הפלסטינים כבר יעזבו מרצונם ויחסכו את הצורך בפתרון ארוך טווח. וראש האופוזיציה יאיר לפיד הציע בשבוע שעבר פתרון אחר: שליטה מצרית בעזה, תמורת מחיקת החובות של מצרים. לדבריו, היא כבר שלטה בעבר ברצועה, כך שלא מדובר בתקדים. וזה הוביל אותנו לשאלה: האם ההיסטוריה יכולה לספק לנו פתרון למשבר הזה?
● המשרוקית|מה עשו ממשלות ישראל לגבי גיוס חרדים בעשורים הראשונים של המדינה?
● המשרוקית| חקלאים רוצים שלישראל תהיה עצמאות בייצור מזון. האם זה אפשרי?
כוח רב־לאומי
ניסיונות עבר: הדוגמה ההיסטורית שמועלית כראיה לכך שכוח מערבי או סוני מתון יכול להצליח היא הכיבוש של גרמניה הנאצית ויפן לאחר מלחמת העולם השנייה. בניגוד למלחמת העולם הראשונה - שסיומה הגיע עם הסכם כניעה משפיל למדינות המפסידות, אך כזה שלא כלל התערבות חיצונית - הפעם בעלות הברית הנחילו שלטון כיבוש בשתי מדינות הציר. גרמניה נחלקה בין ארבעה שלטונות: ברית־המועצות שלטה במה שנודע לימים כגרמניה המזרחית, וגרמניה המערבית חולקה בין ארה"ב, בריטניה וצרפת. ביפן שלטון הכיבוש היה אמריקאי במלואו. כיום, שתי המדינות מהוות חלק בלתי נפרד מהמערב.
מסמך מדיניות שנועד לספק מתווה ליום שאחרי - עליו חתומים פרופ' נטע ברק־קורן, פרופ' דני אורבך, ד"ר נתי פלמר וד"ר הראל חורב, ושמקדם בניהול הרצועה על ידי כוח רב־לאומי במעורבות ישראלית או על ידי ישראל - מספק מידע על האופן בו התנהלו הכיבושים בשתי המדינות. בגרמניה משטר הכיבוש כלל שלוש פאזות: כיבוש ישיר (1945־1949), כיבוש עקיף (1949־1955) ובמקרה המערבי החל מ־1955 עצמאות תוך שמירת קשרים עבותים עם המערב, בעיקר דרך נאט"ו. ביפן הכיבוש היה עקיף מהרגע הראשון, שכן ממשלת יפן המשיכה לכהן והקיסר הירוהיטו נשאר על כסאו ובכך סיפק לגיטימציה לכוחות האמריקאים.
לשני המקרים ניתן לשייך כמה מאפיינים משותפים, שעזרו להם להפוך לסיפור הצלחה. ראשית, תבוסה צבאית מוחלטת של שתיהן. שנית, משפטים לפושעי המלחמה, שסייעו להנחיל בקרב הגרמנים והיפנים שהמשטר הישן אחראי לאסון שנפל עליהם. שלישית, ניסיון לטהר את המערכת מאנשים שהיו מעורבים מדי במערכת השלטונית המובסת (דה־נאציפיקציה בגרמניה ודה־מיליטריזציה ביפן). רביעית, תוכנית לשיקום כלכלי שהתבססה על תשתית כלכלית איתנה. חמישית, תהליכי דמוקרטיזציה שבאו לידי ביטוי באמצעות חוקה חדשה, רפורמות חינוכיות שהוקיעו את פשעי המשטרים תוך כדי שהם משמרים עוגני המשכיות בתרבות של אותן מדינות, ובנייה של טכנוקרטיה מודרנית שנשענה על אנשי המקום.
"זה לא שהגרמנים והיפנים נהיו דמוקרטים וליברלים פתאום", אומר פרופ' עזר גת מביה"ס למדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב, שנמנה על מבקרי המסמך. "הם הכירו בכך שיש מציאות חדשה, שעתיד גרמניה ויפן הוא בעולם המערבי, ובגלל שהם היו פטריוטים הם התנהגו בהתאם. לקח עוד 25 שנה עד שהגיע דור חדש עם אוריינטציה ליברלית".
לקחים להיום: האם מה שעבד בגרמניה ויפן יעבוד בעזה? מחברי המסמך מזהירים שלא בהכרח, ומביאים כדוגמה את כישלון הכיבוש האמריקאי באפגניסטן ועיראק. לדבריהם, הכישלונות שם נבעו מחוסר התייחסות לסכסוך העדתי, גילוי יחס משפיל לאוכלוסייה המקומית והתמהמהות בביצוע השיקום - מה שהביא לכך שהוא בוצע "תחת אש". אבל לפרופ' גת יש טענה אחרת: "גרמניה ויפן היו מדינות מודרניות, תעשייתיות ומפותחות, בעוד במזרח התיכון ברובו מדובר בחברות אגרריות ומסורתיות. וגם, בשתי המדינות האלו היה את החשש מהקומוניזם, בעיקר בגרמניה המערבית שבה האיום שכן מעבר לגבול. בעזה יהיה צורך בשינוי שייקח עשורים אם לא דורות".
אבל לא רק זה. גת מזכיר שבגרמניה ויפן לא היה כיבוש של צד שלישי, אלא של בעלות הברית ישירות. ויש לזה משמעות: "ראשית, הכוחות הזרים לא ירצו להיכנס לעזה. שנית, הם לא יילחמו בחמאס כמו שכוחות האו"ם לא נלחמו בחיזבאללה בדרום לבנון. שלישית, הם יפריעו לנו להילחם בחמאס, כי לא יעלה על הדעת שנילחם מעל הראש של המערב או המפרציות. רביעית, זה יגרום לפגיעה ביחסים עם אותן מדינות".
אז אולי ישראל צריכה לשלוט בעזה ישירות? "תפישת הביטחון של ישראל, שפיתח בן־גוריון, אומרת שישראל אינה מעצמה ולכן לא יכולה לכפות שלום על היריבות שלה", מסביר גת. "לכן צריך להסתפק בניצחון צבאי מהיר שיסיר את האיום. בכל פעם שניסינו להנדס את החברה לא הצלחנו".
האופציה המצרית
ניסיונות עבר: מאז תום מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים, רצועת עזה הייתה תחת שלטון צבאי מצרי (מלבד תקופה קצרה מסוף 1956 לתחילת 1957, אז ישראל השתלטה על הרצועה בעקבות מלחמת סיני ונסוגה בלחץ בינלאומי), עם מושל צבאי מצרי שהוצב שם מטעמה. תושבי עזה והפליטים החדשים שנמצאו שם לא קיבלו אזרחות מצרית או זכויות אזרח מצרי.
בעשור הראשון, תחת הכרת הליגה הערבית, המצרים עזרו לייצר בעזה את "ממשלת כל־פלסטין". ממשלה זו הוקמה ב־1948 ופעלה למען מדינה פלסטינית ריבונית. אך למרות שהמצרים הצהירו על תמיכתם בתוכנית, בפועל הם גם חתרו תחתיה. ממשלת כל־פלסטין הייתה רק סמלית, מנהיגיה ישבו הרחק בקהיר, והמצרים לא הכירו בעזתים כאזרחי מדינתם, עד כדי יצירת דרכון כל־פלסטין נפרד עבורם. כך נשמר השלטון הצבאי באזור, עד שב־1959, עם התוכנית לרפובליקה ערבית מאוחדת בין מצרים וסוריה, הנשיא המצרי דאז גמאל עבד אל־נאצר פירק את הממשלה הכל־פלסטינית.
אל"מ (במיל') דוד חכם, ששירת כראש המנהל האזרחי בעזה לעניינים ערביים בזמן האינתיפאדה הראשונה, נציג מערכת הביטחון בהסכמי אוסלו ויועץ לשבעה שרי ביטחון לעניינים ערביים, מסביר: "בשנים 1958־1962 מצרים ניסתה לקדם מדינה פלסטינית. הוקמה ממשלה פלסטינית ופרלמנט פלסטיני כחלק מניסיון לאוטונומיה פלסטינית, אך כל המערכת הזאת הייתה בפיקוח האח הגדול: היא הייתה תלויה, מפוקחת ומושפעת על ידי המצרים".
השלטון המצרי היה אמור להיות זמני, כביכול, עד להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ברצועה. אך קשה להבחין אם המצרים באמת רצו לקדם מדינה פלסטינית ובכך להוריד מעצמם את החסות, או שמא חתרו והשפיעו על הממשלות הפלסטיניות הסמליות במטרה לקדם את מטרותיהם שלהם. מעבר לכך, ב־1953 מצרים שקלה להעביר 12 אלף פליטים מעזה לסיני באמצעות תוכנית של אונר"א - בניגוד לעמדתה המוצהרת של מצרים כיום נגד עקירת עזתים. לבסוף התוכנית בוטלה בעקבות מהומות אלימות של פלסטינים, שהבינו כי היא תחתור תחת הלאומיות שלהם ותפגע בזכות השיבה.
לאחר תום הכיבוש המצרי, הזרם המרכזי בעזה היה אש"ף (פת"ח), שלא רצה קשר למצרים. חכם מסביר שהיו אז עדיין זרמים שוליים אך חשובים באוכלוסיית עזה - ביניהם הזרם המצרי - שראה במצרים כלי חשוב שכדאי להשתמש בו במאבק הפלסטיני נגד ישראל. זרם זה הצטמצם עם השנים, במיוחד לאחר שמצרים הראתה שאינה מעוניינת להשתתף בסכסוך, ובקמפ דייוויד הנשיא המצרי סאדאת אפילו לא רצה לקחת את עזה בחזרה.
לקחים להיום: ראשית, חשוב לזכור כי בעשורים הללו לא היה שלום בגבול הישראלי־עזתי (אז מצרי). מעבר לכך שבתקופה זאת התחוללה מלחמת סיני, אל"מ (מיל’) חכם גם מוסיף: "בשנות ה־50, תחת שלטון מצרי, התקיימה פעילות 'פדאיונים' (שכונו בעברית 'המתאבדים'). אלה היו מחבלים מעזה שהסתננו לישראל כדי לבצע פיגועי טרור. על רקע זה ישראל פעלה בעזה נגד מוצבים מצריים ומחבלים עזתים. דוגמאות בולטות למבצעים אלו הם חץ שחור נגד יעדים מצריים של הפדאיון, ומבצע אלקיים שפעל נגד משטרת חאן יונס".
אז כשלפיד טוען ש"לפתרון הזה יש תקדים היסטורי: מצרים שלטה בעזה בעבר, הדבר נעשה בתמיכת הליגה הערבית, בהבנה שמדובר במצב זמני" - האם ניסיון העבר מלמד שהוא באמת ישפר את המצב ברצועה ובגבולותיה עם ישראל? או שהוא רק יוריד מישראל את האחריות למתרחש שם?
עזה תהיה תחת שלטון מדינה אחרת עם אינטרסים משלה, שאולי יחפפו לאינטרסים הישראליים ואולי יהיו מנוגדים להם כמו בעבר. ואם הרצועה תהיה לגבול ישראלי־מצרי, זה יכול לחמם את יחסי ישראל־מצרים כל עוד יש כוח עוין בצד השני, כמו שהפלישות של ישראל לעזה בשנות ה־50 גרמו למצרים לתמוך בפדאיון. לכן, הפתרון של לפיד לא בהכרח יביא להיעלמות הבעיה הביטחונית שמעבר לגדר.
הגירה מרצון
ניסיונות עבר: כפי שהראה ד"ר עמרי שפר רביב במאמר שפרסם בכתב העת "הזמן הזה" מבית מכון ון ליר, לאחר שישראל השתלטה על רצועת עזה ב־1967, ממשלת אשכול שאפה לצמצם את מספר התושבים שם, במטרה לספחה. המהלך שנבחר הושתת בעיקר על אמצעים כלכליים, ולא לחץ צבאי. המטרה הייתה לגרום לעזתים לעבור לגדה המערבית מתוך תקווה שמשם ימשיכו לירדן.
בין נובמבר 1967 ליולי 1968 יצאו מעזה בחודש ממוצע כ־2,800 איש. בנוסף, נרשם גם ניסיון נפל לעודד הגירה מעזה לפרגוואי, שהסתיים בירי שביצעו שני פלסטינים בתוך השגרירות הישראלית במדינה. בסופו של דבר, הירדנים שמו סוף לתוכנית ואסרו על כניסת עזתים לשטח המדינה.
אבל האם יש דוגמאות אחרות מהעולם? ד"ר יניי שפיצר, היסטוריון כלכלי מהאוניברסיטה העברית, הזכיר לנו כמה כאלה. המקרה המוכר ביותר של הגירה בעקבות מצוקה כלכלית הוא סביב "רעב תפוחי האדמה הגדול" שהתרחש באירלנד באמצע המאה ה־19, אז רבים היגרו לבריטניה וארה"ב. אלא שלפי שפיצר, "אחרי כמה עשורים אוכלוסיית אירלנד התכווצה ב־25% בלבד, בין השאר הודות לשיעורי הילודה הגבוהים".
מקרה אחר שמציין שפיצר הוא רעידת האדמה שהתרחשה במסינה שבאיטליה ב־1908. ההערכה היא שבין 60 ל־90 אלף איש נהרגו ברעידת האדמה הזו, ולפי שפיצר מדובר ב"רעידה ההרסנית ביותר בהיסטוריה של אירופה המודרנית". אלא שגם כאן, "למרות העובדה ששערי ארה"ב היו פתוחים אז, ולנפגעים היו קרובים שיכלו לתמוך בהם שם - הדבר לא דחף רבים מהם לעזוב". לדבריו, קצב ההגירה השנתי מהאזור עמד לפני רעידת האדמה על 2.5%־3.5%, ונותר דומה גם בשנים שלאחר מכן.
לקחים להיום: אף שניסיונות העבר יכולים ללמד אותנו לא מעט, ההשוואה רחוקה מלהיות מושלמת. לטענת שפיצר, "בדרך כלל מקובל שהדברים העיקריים שמשפיעים על כמויות ההגירה הם התנאים הכלכליים בארץ המוצא ובארצות היעד, משטר ההיתרים והאיסורים להגירה אל הארצות הקולטות, והמידה שבה ישנן כבר פזורות מבוססות של מהגרים ממקום המוצא בארצות היעד. כיום המקרה של עזה נראה חריג מאוד ומקשה לחזות מה בדיוק יקרה אם, למשל, תיפתח להם האפשרות להגר לארצות המערב או המפרץ הפרסי".
הקושי להסתמך על תקדימים אלו, כך שפיצר, נובע מכך ש"בשנה וחצי האחרונות ההרס לתשתיות בעזה הוא בקנה מידה כמעט חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית", וגם כי בניגוד לעבר, "בעזה קשה לראות איך בעתיד הנראה לעין מוקמות מחדש תשתיות המאפשרות לאוכלוסייה להתפתח ולהתפרנס ולא רק לשרוד על בסיס העברות משאבים מחוץ לטריטוריה". "מכל מקום", הוא מסכם, "אם תהיה הגירה המונית כזו, היא תהיה תוצאה של האסון הגאו־פוליטי שהופך את התקווה לשיקום משמעותי לחלום רחוק. האם אפשר לקרוא להגירה כזו 'הגירה רצונית'? אני חושב שמדובר כאן על משהו אחר לגמרי".