נשיא ארה''ב דונלד טראמפ מציג את תוכנית המכסים / צילום: ap, Mark Schiefelbein
"מדינות זרות שדדו, בזזו ואנסו" את אמריקה, הכריז הנשיא טראמפ לפני חצות (שעון ישראל), בנאום בגן הוורדים של הבית הלבן, במעמד מאות מוזמנים.
והוא הגיש למדינות ההן את החשבון: מכסים כלליים ואינדיבידואליים, מ-10% עד 49%, העתידים להכניס לממשלת ארה"ב בסביבות 700 מיליארד דולר. הפורענות נפקדה על כל אחת מן השודדות, על יסוד המכסים שהיא עצמה מטילה, לדברי טראמפ, על יבוא מארה"ב.
● תוכנית המכסים שמסעירה את העולם: המדינה שנפגעה הכי הרבה, והאם יש פה הזדמנות קנייה
המכס הגבוה ביותר נופל בחיקה של קמבודיה הקטנה, שהיבוא ממנה מגיע רק ל-0.4% מסך כל היבוא האמריקאי. נענשות רציניות יותר הן סין, 34% מכס (היבוא ממנה מגיע ל-13.4%); האיחוד האירופי, 20% על 18.5% יבוא; אחר-כך באות האסיאניות (יפן, דרום קוריאה, טייוואן, הודו).
גם לישראל היה הכבוד להופיע ברשימת 25 הסוררות הבכירות, ששמותיהן הופיעו על לוח לבן. לישראל נועד מכס של 17%, שהוא, לפי הרשימה, חצי המכס שהיא מטילה על סחורות אמריקאיות. לישראל יש עודף של 8 מיליארד דולר במאזן המסחרי עם ארה"ב, פחות מאחוז אחד של סך כל היבוא האמריקאי.
אגב, טראמפ לא נקב בשמה של ישראל, בשעה שנקב בשמותיהן של רוב המדינות הסוררות האחרות על הלוח, אולי מפני שראש הממשלה הקדים להודיע ברשת X-טוויטר, שישראל תפטור סחורות אמריקאיות ממלוא המכס שהוטל עליהן עד כה.
הואיל והמכסים של טראמפ מסווגים כ"מכסי גומלין" (או "מכסים הדדיים", בתרגום מכאני מאנגלית), הנחת נתניהו הייתה שאם ישראל לא תטיל אותם על ארה"ב, אף ארה"ב לא תטיל אותם על ישראל. אבל נראה שראש הממשלה לא נחפז מספיק להודיע, וממילא ישראל תיזכר על מקומה ה-18 ברשימת המדינות הזרות ש"שדדו, בזזו ואנסו". נשיאת מקסיקו היטיבה יותר: היא ניהלה משא-ומתן ארוך עם טראמפ, והוא נמנע לכלול אותה ברשימה. גם קנדה לא הופיעה שם, אם כי לשתיהן מחכים מכסים ניכרים מקטגוריות אחרות.
העתיד מתחיל ב-1913
הנאום הזה, כמו נאומיו הפרוגרמטיים האחרים של טראמפ במרוצת השנים, היה משופע בהפלגות לשון, ושזור בטפיחות עצמיות על השכם. "זה אחד הימים החשובים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. זו הכרזת עצמאות אמריקאית", הוא אמר. "מקומות עבודה ובתי חרושת ישובו בקול תרועה, ואמריקה תחזור ותהיה עשירה".
הנשיא הבטיח, לא בפעם הראשונה, לחזור ולכונן את "תור הזהב של אמריקה". התור הקודם, הוא הכריז, הסתיים לפני 112 שנה. הוא שרר בין הקמת הרפובליקה האמריקאית, ב-1789, לבין 1913, שבה "מסיבות מסתוריות", לפי טראמפ, אמריקה הנהיגה מס הכנסה פדרלי (יש גם מס הכנסה ברוב המדינות, אם כי לא בכולן). עד אז, ארה"ב נהנתה מ"שגשוג דיספרופורציונלי".
הוא הזכיר כי בסוף המאה ה-19 היה צריך אפילו להקים ועדה מיוחדת למצוא דרכים להשתמש בעודפי הכנסותיה של הממשלה. אחרי 1913 התמוטטו חומות המכס שהגנו על אמריקה מפני זרים, והתחיל המהלך שהוביל אל השפל הגדול של שנות ה-30.
התיאור הזה הביא שורה של היסטוריונים לכעכע בגרונם. בתקופה שהוא תיאר, ממשלת ארה"ב לא הגישה כמעט שום שירותים לאזרחיה, כמו למשל ביטוח בריאות או ביטוח סוציאלי, ולא החזיקה צבא סדיר. היא לא הייתה זקוקה למסי הכנסה. זה היה גם עידן שבו הממשלה הפדרלית לא פיקחה על שוקי הכספים, הניחה לבנקים להתמוטט, ולא נקפה אצבע כדי למנוע מחזורי שפל ומיתון.
"לא סחר חופשי, אלא סחר טיפשי"
הנשיא מביע נוסטלגיה לימי הזוהר של התעשייה הכבדה, שהייתה מקור עושרה של אמריקה. בהשפעת סחר חופשי ("זה לא סחר חופשי, זה סחר טיפשי", הוא אמר בהזדמנות אחת) התעשייה התחילה לקרוס לפני 50 שנה. לפי טראמפ, בחצי המאה האחרונה נסגרו 90 אלף בתי חרושת בארה"ב, וקווי הייצור שלהם נדדו אל מעבר לגבול, והעשירו זרים, על חשבון מיליוני עובדים אמריקאים.
הוא גמר אומר להחזיר אותם. בין המוזמנים לכר הדשא של הבית הלבן היו פעילים של איגוד פועלי הרכב. הם הריעו להודעת הנשיא כי הוא מטיל מכס של 25% על כל הרכב המיובא לארה"ב. היום (ה') הוא עומד להטיל אותו מכס גם על חלפים לרכב, המגיעים ברובם מקנדה וממקסיקו. ההיגיון פשוט: התייקרות הרכב הזר תגדיל את התעניינות הצרכנים ברכב מתוצרת בית; והיא תעודד עוד יצרנים זרים לפתוח מפעלים בארה"ב (כמעט 50% מהרכב הזר הנרכש בארה"ב כבר מיוצרים על אדמת אמריקה).
לא ברור כלל כמה זמן יידרש להעתקת קווי ייצור זרים אל ארה"ב, לא רק ברכב כי אם גם בפלדה, באלומיניום ובטכנולוגיה עלית. ארה"ב איבדה במרוצת השנים את היכולת לחזור אל רמות ייצור קודמות, מפני שאבדו לה כוח העבודה המיומן והכלים הטכניים.
חזרה אל ייצור מלא תחייב שנים של מאמץ. כשלעצמו, אין כל פגם בתכנון ארוך-טווח. אדרבא. אבל האומנם טראמפ הוא פוליטיקאי כזה?
בשבועות האחרונים הוא אמר, או שדובריו אמרו בשמו כי תיתכן תקופת-מעבר שתהיה כרוכה ב"הפרעה" (disturbance), או ב"שיבוש" (disruption). הוא אפילו נמנע מלסתור עיתונאית ששאלה אותו על הסכנה של מיתון. לפחות פעם אחת הוא קרא לאמריקאים להבין, שקצת כאב בהווה יבטיח מקומות עבודה משגשגים "לנכדיהם".
בדרך אל אינפלציה?
אבל טראמפ מיטיב לדעת יותר מרוב האנשים את היתרונות ואת החסרונות שמשברי-ביניים מניבים. הוא יצא נשכר מאינפלציה זמנית תחת קודמו, ג'ו ביידן. טראמפ גם מטופל במפלגה, שנציגיה בקונגרס מתעניינים מאוד בתוצאות של משברים זמניים, שתיוודע להם השפעה על יכולתם לחזור ולהיבחר.
מיד לאחר נאומו, ארבעה סנטורים רפובליקאים הצטרפו אל הדמוקרטים באימוץ חוק, האוסר על הנשיא להטיל מכסים על קנדה. אומנם ברור שלא יימצא להצעה רוב בבית הנבחרים, אבל העריקה ממחישה את אי-הוודאויות הפוליטיות המעיקות על מכסי טראמפ.
הנשיא מתאר את המכסים כתשלומי זרים לקופת ארה"ב. רוב הכלכלנים חולקים עליו, אומרים שהצרכן הוא שישלם, וממילא האינפלציה תגבר. הערכה המצוטטת הבוקר ב"וול סטריט ג'ורנל" מעמידה את השיעור החזוי של האינפלציה עד סוף השנה על 4%, כמעט כפליים משיעורה הנוכחי. הכלכלנים האלה מעריכים, שהמכסים יכניסו לממשלה בערך 700 מיליארד דולר, או 2.3 של התוצר המקומי הגולמי, כאין וכאפס לעומת אובדן ההכנסות הצפויות מקיצוצי המס של טראמפ.
טראמפ אומר כי 2 באפריל יזכר עוד דורות רבים כ"יום השחרור האמריקאי". באחת מעצרות הבחירות שלו בשנה שעברה הוא נקט לשון קצת יותר מחוספסת, כדי להסביר את תוכנית המכסים שלו: "הם דופקים אותנו, אנחנו נדפוק אותם". נראה שהוא עמד בהבטחת הבחירות הזו.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.