ב-1936, במסגרת המרד הערבי בישראל, הושבת נמל יפו והתנועה ליהודים בו נאסרה. היישוב היהודי החליט להקים נמל בצפון בתל אביב, והמשימה הוטלה על כתפי אנשי הפלי"ם, בהם גם מנשה ברוך, אביו של יחזקאל ברוך, שעומד בראש חברת "מנשה ברוך" ליציקות ברזל. "אבא שלי הלך להקים את נמל תל אביב, והיום המפעל שהוא הקים מספק את כל מכסי התשתיות בנמל. עבורי, כן, זו סגירת מעגל. ואנחנו עובדים גם עם נמל יפו היום, עוד סגירת מעגל", אומר ברוך.
בעצם, הטיול במפעל של "מנשה ברוך" למוצרי תשתית ברזל, בטון ופלסטיק ברמלה הוא כמו שיטוט ברחבי ישראל - בכניסה למשרדים מוטבעים בבטון מוצרי תשתיות מכל רחבי הארץ, של חברות מים בעיריות שונות, חברת החשמל, בזק, כביש 6, בערך 300 לקוחות שחלקם הם מהגדולים ביותר בארץ. אם אתם צועדים ברחוב, בכל רחוב בישראל, רוב הסיכויים שאתם דורכים על המוצרים של "מנשה ברוך".
"המוצר העיקרי שלנו הוא מכסי הביוב והתקשורת שבמדרכות, בכל עיר ממטולה ועד אילת - זה לאט לאט הפך למוצר המרכזי שאנחנו מייצרים", מפרט ברוך, "תאגידי מים, רשויות, הגבולות עם מצרים, ירדן, סוריה".
- גבולות?
"כן, כן. כל גדר המערכת שישראל עשתה עם מצרים היא חשמלית, יש קו של חשמל ואחת לקילומטר יש תא שהחוטים עוברים בו. התא צריך מכסה? זה כמויות אדירות, 6-7 קונטיינרים שהבאנו רק לשם, עם 150 מכסים בכל אחד מהם".
2,000 מוצרים מדי חודש
מדי לילה מפעילים במפעל תנורי אינדוקציה ענקיים ובתוכם מתיכים מתכות מסוגים שונים, שנקנו כגרוטאות או כמטילים, תלוי באיכות המוצר הנדרשת. את המתכת שופכים לתוך תבניות ענקיות וכבדות שמסדרים במהלך היום, ותוך כמה שעות כבר יש מוצרים שאפשר לשנע לרחבי הארץ - 100 מוצרים מדי יום, כשמונה טון משקלים. המפעל עובד פחות או יותר מסביב לשעון, אבל לא עומד בצריכה וברוך מנהל גם את חברת "מנשה ברוך סחר" שמייבאת מסין מוצרים דומים שמיוצרים שם לפי הוראות מדויקות. בסך הכל מוציאים מהמפעל כ-2,000 מוצרים בכל חודש, החל ממכסי ביוב, דרך רשתות ניקוז ועד רשתות דריכה לערוגות עצים. וכל זה, בעצם, לא היה בכלל בתכנון כשאביו של ברוך, אותו מנשה ברוך ממקימי נמל תל אביב, ייסד את המפעל שלו.
"אבי הקים את החברה כבית יציקה, שנתן שירותי יציקה למקורות ולמפעלים לאומיים אחרים, הוא בכלל לא היה בנישה של התשתיות", נזכר ברוך, "הוא היה ממקימי הפלי"ם, והם הביאו מעפילים לארץ, ואבי הפך למבוקש על ידי הבריטים.
"בלית ברירה הוא נאלץ לעזוב את הים, והקים בית יציקה קטן באזור שהיום ניצבת בו התחנה המרכזית החדשה, שם הוא ייצר רימונים עבור ההגנה. אחרי שהמדינה הוקמה הוא הפך למפעל גדול, בחולון. המדינה אז היתה בצמיחה מטורפת, והוא התחיל לתת שירותי יציקה של חלקי משאבות מים, חלקי מכונות, חלקי חשמל וכיוצא באלה. העסק צמח, אבל לא היה בממדים של היום".
זה כמו לשחק
ברוך נכנס לעסק של אביו בגיל צעיר. "באתי לבד, בחופשים, כי רציתי, לא כי הוא ביקש ממני. זה היה מרגש, לראות את התהליך". גם היום הוא אומר ש"מה שמוביל אותי זה חדוות יצירה, זה לא רק הכסף, זה כיף. אני אוהב את זה - זה כמו לשחק״. כעובד ממש הוא נכנס ב-1977, אחרי השחרור מהצבא, ונאלץ לקחת את המושכות כשאביו נפטר ב-1984. "אני עשיתי שינוי, והתחלתי לחדור לכיוון התשתיות, הכנסתי מיכון חדש, עברנו לרמלה, פה יש לנו 4 דונם, הכפלתי את כושר הייצור והעסק החל לגדול. הקפיצה הגדולה שלנו היתה ב-2006. היתה לנו חברה מתחרה, שככל שאנחנו זזנו קדימה, הם הלכו אחורה.
"נגסנו בהם עוד ועוד, וראינו איך אנחנו גדלים והם לא, והתכוננו ליום שבו נשתלט על העסק. ב-2006 הם נסגרו. היינו במחזור של 15 מיליון שקל והוא הוכפל ל-30 מיליון. היום אנחנו ב-33 מיליון ואני רוצה להגיע למחזור של 50 מיליון בשנת 2020".
בראש של ברוך עובד כל הזמן, חושב על גדילה. יום אחד, בביקור שגרתי בתחנת הדלק, הוא הביט על מכסי הפלסטיק הגדולים שמכסים את תאי אחסון הדלק, וזה הספיק: הוא עשה תחקיר וגילה שמדובר בפלח שוק אטרקטיבי, מיהר לנצל את קשריו בסין כדי למצוא מפעל שמייצר את המכסים האלה במחיר תחרותי ויתחיל לייבא את המכסים האלה.
פלסטיק במקום בטון
"אנחנו כבר ב-60% מהשוק בתחום שלנו היום. כדי לגדול אנחנו צריכים להכניס מוצרים חדשים - החברה תלך בחמש השנים הקרובות ותשנה את פניה לכיוון המסחר, להביא לארץ מוצרים בתחום שמשתלבים עם המכסים שלנו". ברוך שולף קטלוג ומסביר: "כל מכסה שלנו שאתה רואה ברחוב, יש מתחתיו תא מבטון.
"אבל אנחנו לא נקים תא בטון, נעשה את החיים שלנו קלים יותר: נביא את אותו מוצר, אבל מפלסטיק. מה אתה אומר? עמיד כמו בטון, נקי, ידידותי לסביבה, קל לעובד, איכותי לשימוש וההתקנה והעלות פחות מבטון. זה תא שמגיע לארץ מפורק, אז גם קל לייבא. וזה עשירית ממשקל הבטון. ועם כל אלה, אל תשכח, שאנחנו לא פורצים לתחום חדש. כמו עם מכסי הדלק, זה מוצר חדש בנישה שלנו שאנחנו מכירים, אנשי המכירות שלנו ידעו למכור אותו וחברות השיווק שמשווקות אותנו יישווקו גם את המוצרים החדשים לאותם לקוחות".
זה עול להיות תעשיין בארץ
באופן כללי, ברוך רואה את העתיד של המפעל בפלסטיק ובבטון. את הברזל, מתברר, גונבים כל הזמן, וגם הצד האסתטי של הפלסטיק והבטון תואם יותר לזמן שלנו. אבל את המפעל כבר לא יגדילו כנראה. "זה לא משתלם. אין עובדים, והמדינה לא עוזרת. אף אחד לא רוצה לעבוד בתעשייה, בבית יציקה. זה לא המקצוע שילדים חולמים עליו. וזה לא קשור לשכר, אנחנו משלמים 12 ו-14 אלף שקל נטו. בכל זאת אין עובדים, והמדינה לא נותנת היתרים לעובדים זרים. בחקלאות נותנים, בשירותים נותנים, בבניין נותנים, ובתעשייה - לא. אז אין לנו ברירה אלא לייצר בסין".
"כל הקטע של הייצור לא מעניין אותי", תאמר אחר כך שירן, בתו בת ה-28 של ברוך, המשמשת כסמנכ"לית בחברה, כמנהלת המפעל וכאחראית שרשרת הייבוא (לצד בנו בן ה-23, העובד במחלקת המכירות), "אם זה היה תלוי בי - היינו עוסקים רק בייבוא ומסחר. זה עול, להיות תעשיין בארץ. זה כמעט בלתי אפשרי. אין פלא שהמתחרים שלנו נסגרו - מבחינת עלויות ורווחים זה ממש קשה להיות יצרן בארץ, לכן לאט לאט עולים באחוזי הייבוא לעומת ייצור". ברוך מסכים איתה, "בית היציקה היה פעם המפעל. היום הוא מחלקה בתוך המפעל".
- אבל אתה ודאי סנטימנטלי למפעל שהקים אביך.
"אני סנטימנטלי לגבי הרווחיות של החברה. אני אעשה כל מה שצריך ואם יידרש 100% ייבוא, זה מה שנעשה. אם כי בעיניי זה לא ריאלי. המפעל נותן גיבוי ומאפשר לך לתת מענה ללקוח שנתקע מהיום למחר".
היום הייבוא הפך להיות חלק מרכזי מהמפעל, אבל ההחלטה לייבא הגיע בלית ברירה. "הדבר הכי גרוע לעסק הוא לעבוד עם בנק אחד. זו העצה הכי חשובה לעסק, אסור לעשות את זה. חייבים לעבוד עם שני בנקים ועדיף שלושה. אני קניתי את המקום ברמלה ב-1996, שילמתי המון כסף ובניתי 1800 מ"ר. הקמתי חשמל שעלה המון כסף. נכנסתי להוצאות והשקעות אדירות. ב-1997 לקוח גדול שלי פשט את הרגל, וזה היה קטלני מבחינתי. הבנק שעבדתי איתו התיישב לי עם הצוואר, נכנסו לי לוורידים ושתו לי את הדם, כל יום. הם עשו לי את המוות ודרשו ממני למכור את הבית שלי, בטענה שהאשראי גבוה מדי לפעילות. ככה התחלתי לייבא".
כמו גלגל ענק בלונה פארק
"בשנת 2000 יצרתי קשר עם בנק אחר ופתחתי חשבון עם חברה חדשה כי לא ידעתי מה יקרה, והתחלתי לייבא. ככה התחיל הסיפור של הייבוא: לוויתי כסף, הבאתי קונטיינר, מכרתי, ובכסף הבאתי עוד קונטיינרים ושוב מכרתי, וגדלתי. עשיתי ממש כדי להכניס כסף וכדי שתהיה חברה לעת צרה. יום אחד צלצל אליי מנהל האשראי האזורי של הבנק החדש, אדם שלא אשכח לעולם עד יום מותי, וקבע איתי פגישה, הם באו לפה והציעו לי להעביר אליהם את כל הפעילות, והבטיחו לכסות את כל החובות לבנק הקודם. למחרת הלכתי לבנק הישן שלי, בתחושה אדירה.
"אני לא אפרט מה עשיתי שם אבל זה היה תענוג. זה כמו גלגל ענק בלונה פארק, הייתי למטה והופ, התהפך למעלה. מאותו רגע הרווחים החלו לבוא, הבנק נהיה רגוע ונינוח, המכירות גדלו. אני אומר לך שלא אעזוב את הבנק החדש לעולם, וגם הם עשו את ההשקעה הכי טובה שלהם: ההיקפים שלנו שם גדולים פי כמה. למרות זאת אני עובד בהיקפים קטנים עם בנקים אחרים. חובה - עסק בצמיחה, במיוחד עסק קטן או בינוני, חייב עוד בנק או שניים. צחוק הגורל הוא שלפני שנה התחילו לרדוף אחרי מהבנק הישן שאבוא לעבוד איתם. לא אמרתי כלום, בעסקים לא אומרים, צריך לשמור בלב, אבל העסק הזה לעולם לא יעבוד עם הבנק הזה שוב".
"ב-1989, כשהמפעל עוד היה בחולון, פגע בי אחד הפועלים שלי, עובד מהשטחים, ושפך עליי דלי של 50 ליטר ברזל מותך. הייתי במצב אנוש. אושפזתי ל-4 חודשים במחלקת כוויות, עברתי השתלות עור, קטעו לי את האצבעות ברגליים, הייתי בעולם הבא. אבל התגברתי גם על זה, עברתי שיקום של שלוש שנים, וכל זה תוך כדי ניהול המפעל".
חיפוש באתרי גלובס
חיפוש ני"ע
