"אחת הבעיות של מערכת החינוך היא חוסר הצלחתה בשבירת הקשר בין המצב הסוציו-אקונומי של הילד להישגים שלו. למה היא נכשלה? זאת שאלת מיליארדי השקלים, אבל הפערים במדינה הם לא רק פונקציה של החינוך והפיתרון לא כזה פשוט - כסף לא מספיק, צריך גם צוות הוראה איכותי, קהילה חזקה, שירותי רווחה טובים ותעסוקה. לצערי, מי שמתחיל היום כיתה א' יסבול גם הוא מפערים כלכליים-חברתיים, לפחות כל עוד אין לממשלת ישראל מדיניות עומק כוללת לצמצום פערים".
על הדברים האלו חתומה מיכל כהן, מי שהייתה עד לפני 15 חודשים אמונה על ניהול מערכת החינוך, קביעת סדרי העדיפויות שלה והקצאת התקציבים. במארס שעבר סיימה ארבע שנים בתפקיד מנכ"לית משרד החינוך וכמה חודשים לאחר מכן נכנסה לתפקידה הנוכחי, מנכ"לית קרן רש"י, קרן פילנטרופית שמתמקדת בפעילויות לצמצום הפערים בחברה הישראלית. "הפער נולד במקום שבו נולדת, וככל שתקדים לתת סיוע וטיפול נכון לאוכלוסייה מודרת או מוחלשת - ככה תוכל לגרום לכך שהפער לא יגיע כשהילד יעבור לחטיבה העליונה", אומרת כהן בראיון ל"גלובס".
תחום הניידות (מוביליות) החברתית באמצעות חינוך והשכלה זכה ללא מעט מחקרים. נתמקד כעת בשתי מסקנות ממחקרים אלו: קיים קשר ישיר בין השכלה לשכר (תשואה להשכלה) ובין הישגי התלמיד להשכלת הוריו. כלומר, כדי שאדם יוכל לשפר את שכרו הוא צריך לרכוש השכלה נוספת, אך הסיכוי שיעשה זאת גדל ביחס ישיר להשכלה של הוריו. כדי להצליח לגרום לניידות חברתיות, צריך לשבור את ההעברה הבין דורית של העוני שנובע בין השאר מהשכלה נמוכה.
בישראל זה לא קורה - מבחני המיצ"ב מראים באופן חד משמעי כי ככל שהרקע הכלכלי של התלמיד טוב יותר, כך הישגיו גבוהים יותר. לפי מחקר שנערך באוניברסיטת בר אילן על ידי ד"ר זוהרית דדון גולן, הדבר נכון גם לגבי הישגים בבחינות הבגרות. המחקר, שפורסם באחרונה, הצביע על ירידה באי השוויון בשנים 2016-2012, אך זאת לאחר גידול משמעותי בעשור שלפני כן.
את הקשר בין השכלת האם להישגי הילדים ניתן לראות למשל בלימודי המתמטיקה בישראל. לפי סקירה שערכה הלשכה המרכזית לססטיסטיקה (למ"ס) ופורסמה בתחילת השנה, השכלת האם של רוב הנבחנים ברמה של 3 יחידות לימוד היתה ברמה של פחות מתעודת בגרות, ואילו השכלת האם של רוב הנבחנים ברמת 5 יחידות לימוד היתה ברמה של תואר ראשון ומעלה.
בישראל יש היום שתי כלכלות - כלכלת הייטק, שבה נהנים משכר ופריון גבוהים, וכלכלה נוספת שבה ההשכלה נמוכה יותר, ובהתאם לכך גם השכר והפריון. היום תעשיית ההייטק מהווה, עדיין, סוג של קטר למשק הישראלי, אך מספר העובדים בה לא מצליח לעלות מעל שיעור של 8%-10%. כדי שהכלכלה הישראלית תמשיך לשמור על חוסנה גם בעוד 10-20 שנה, פערי ההשכלה יהיו חייבים להצטמצם משמעותית. זאת כמובן בנוסף לחובה המוסרית שיש למדינה לתת הזדמנות שווה לכל התלמידים, ולנתק את הקשר בין מקום מגוריהם לתקציבים שהם מקבלים.
"זה גם לא מספיק שתתערב ותיתן לילד להגיע לבגרות, כי גם אם הוא עשה 21 נקודות אבל חסר לו עורף משפחתי ואין לו הזדמנויות כשהוא חוזר למקום מגוריו - אז יכול להיות שההתערבות של ה-21 נקודות לא תשפר את המצב ביחס להוריו. לכן אנחנו מדברים במוביליות על בניית יכולות, ומצד שני על תוצאות שישברו את הקשר בין המקום לבין ההישג", אומרת כהן.
"מתעלמים מהאשכולות הנמוכים"
כהן צמחה במערכת החינוך והייתה חלק ממנה לאורך 26 שנה. בשנת 1991 החלה את דרכה כמורה, והתקדמה לתפקיד מנהלת בית ספר במעלה אדומים ומפקחת במשרד החינוך. בשנת 2008 מונתה ליועצת פדגוגית למנכ"לית משרד החינוך שלומית עמיחי ולאחר שנתיים בתפקיד קודמה לתפקיד מנכ"לית בכירה ומנהלת המינהל הפדגוגי. לתפקיד מנכ"לית משרד החינוך מונתה על ידי שי פירון ונשארה לעבוד תחת השר הנוכחי נפתלי בנט.
מיכל, משרד החינוך נכשל בתפקידו?
"אני חושבת שמערכת החינוך היא מערכת טובה. יש לה קשיים, חולשות, והיא מערכת ענקית. האם היא מערכת כושלת? לא. היא לא יכולה לצמצם פערים לבד, והתפקיד שלה הוא בצמצום פערים לימודיים, היא לא יכולה לצמצם פערים כלכליים ולא חברתיים. האם החברה הערבית התקדמה הרבה מעבר למה שהיה בעשור הקודם? כן. האם זה מספיק? לא. האם החברה הבדואית היא בתחתית? כן. האם זה רק מערכת החינוך? לא. אם אין אוטובוסים ומשפחה תומכת, אז מה מערכת החינוך יכולה לעשות?
"המערכת כן עושה היום יותר ממה שעשתה בעבר - למשל תקצוב דיפרנציאלי בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, תהליך שהתחלנו בתקופת פירון. זה היה צריך לקרות קודם לכן, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. צריך גם לזכור - תקצוב דיפרנציאלי פוגע בקבוצות החזקות ולכן קשה לפוליטיקאים לקדם את זה.
"עם זאת, כשרוצים לתמרץ אוכלוסיה מסויימת, לא צריך לקרוא לילד בשמו. למשל, דרישה למצ'ינג (השתתפות של הרשות המקומית במימון תוכנית מסויימת - ע"ז) מובילה להתעלמות מאשכולות 1-3 שלא מסוגלים לשלם ולמעשה זה מכשיר נוסף להרחבת פערים. אם דורשים מהם להשתתף בשיעור נמוך יותר מרשויות חזקות, זאת למעשה דרך אחרת לעשות תקצוב דיפרנציאלי. התחלנו עם זה בחלק מהתוכניות במשרד החינוך, למשל במימון של בית הספר של החופש הגדול".
האם בכל זאת המדינה מתרשלת בתפקידה? למשל בכך שהיא לא מפקחת על תשלומי הורים או משלימה עם כך שהרשויות המקומיות משקיעות סכומי כסף גדולים במערכת החינוך בעיר?
"מתרשלת זאת לא המילה הנכונה לדעתי, המילה מתקשה היא המילה הנכונה. זאת אחת החולשות של השלטון המרכזי - הוא צריך להתמקד בקביעת מדיניות, בתקצוב ובפיקוח והוא לא מספיק מחודד בשלושת התחומים האלו. למשל, השלטון המרכזי היה יכול להקים ועדה לצמצום פערים שלא מוטה פוליטית שתקבע מדיניות למשרדי הממשלה, תקצה את התקציבים וגם תבדוק את היישום"
"השלטון המרכזי גם מאוד אוהב את פעילות השטח - וזאת טעות. אני אתן דוגמא מתחום החינוך - במשך הרבה שנים החלטנו על רפורמות וניהלנו את זה מול המפקחים ובתי הספר, במקום להשתמש במחלקות החינוך ביישום המדיניות, דבר שהשתפר בשנים האחרונות. ככה גם אפשר לעשות הבחנה בהתייחסות לרשויות - על רשות חזקה ניתן להפחית את הרגולציה ולא לחנוק איתה, אלא רק ללוות אותה. ברשויות יותר חלשות הייתי עושה עבודה יותר מעמיקה, ומסייעת לה לעמוד על הרגליים על ידי ליווי ופיקוח, וכן בקרה על הקצאת הכספים ורמת הפדגוגיה".
כהן גם ביקרה את המצב הנוכחי שבו תקציבי החינוך של הרשויות המקומיות משתנים בהתאם לעושרה של הרשות ופוגעים בשוויון ההזדמנויות: "ילד בת"א מקבל 15 אלף שקל, ובירוחם 5,000 שקל - גם אם הילד בירוחם יהיה וירטואוז, אין לו את אותה נקודת פתיחה. כמה באמת מושקע בראיית הצרכים של האוכלוסיות שיותר מוחלשות? אנחנו יודעים שהכוח נמצא באליטות, שהן קרובות לשלטון ושהאוכלוסיות החזקות יותר יודעות גם לצעוק יותר חזק. צריך לעשות פה שינוי אמיתי. הבעיה שאין תכנון ארוך טווח, שהתכנון המקסימלי הוא לסיום הקדנציה של השר, ולא מדברים על תהליכי ארוכי טווח, רציפות של תכנים ושל תוכניות, בין השאר כי שרי הממשלה נמדדים על ההישגים המיידים שלהם".
"הממשלה לא צריכה לחשוש"
קרן רש"י, שבראשה עומדת כהן, תחגוג בשנה הבאה 35 שנה להיווסדה. מי שהקים אותה היה גוסטב לוואן, איש עסקים יהודי-צרפתי, שנפטר לפני כעשר שנים. בתחילת דרכה נתנה הקרן מענקים לפרויקטים ויוזמות חברתיות, אך לאחר כמה שנים עברה לגישה של פילנטרופיה יזמית - זיהוי צרכים חברתיים ופיתוח מענה להם. הקרן פועלת ב-170 רשויות מקומיות ומגיעה לכ-300 אלף איש בשנה. היא עושה זאת באמצעות 8 עמותות כמו רשת בתי הספר דרכא, ארגון "מעשה" שמתמקד בקידום התנדבות של צעירים, "יחדיו" ו"יעדים לצפון" שמתמקדים בשיפור השירותים החברתיים בדרום ובצפון בהתאמה, ועוד.
בקרן מדגישים כי אוכלוסיות היעד שלהן הן מגיל לידה ועד גיל 35. "אחד הדברים שחסרים זה רצף בטיפול. אי אפשר לטפל באוכלוסייה מוחלשת באמצעות טיפולים נקודתיים, בגיל הרך, ואז שוב לאחר כמה שנים בבית הספר היסודי. בכלל, אין עבודה מתוכננת ומאורגנת לחיזוק היכולות בפריפריה", אומרת כהן.
ארגוני חברה אזרחית לא יכולים לדאוג לרציפות, בשביל זה צריך את המדינה.
"אתה צודק. תפקיד החברה האזרחית הוא לא לפעול בעצמה אלא לקדם אינטרסים לאומיים, ליזום, ליצור ולהשפיע על דעת הקהל ומקבלי ההחלטות. במובן הזה, ארגונים רבים בחברה האזרחית שוגים בגדול כי כל אחד בטוח שבפרויקט ספציפי של עצמו הוא יעשה טוב, אבל אם בסוף נגעת ב-2,000 איש, לא תצליח לחולל את השינוי במדינה. הדרך היחידה לעשות שינוי הוא שגם ארגוני החברה האזרחית יעבדו אחד עם השני, יישבו בקואליציות וינסו לשנות את דעת הקהל. הם אלו שצריכים לדרוש מהמדינה שיהיה רצף בטיפול, למשל על ידי ביצוע מחקרי מדיניות ופיתוח תוכניות, וקידום היישום שלהם.
"התפקיד של החברה האזרחית הוא לחזק את הממשלה ולא לעשות במקומה. גם כשהייתי במשרד החינוך חשבתי שהממשלה לא צריכה לחשוש מאובדן שליטה כתוצאה משותפות עם החברה האזרחית. הממשלה זקוקה לחברה האזרחית בגלל הגמישות התפעולית, הקרבה לשטח והיכולת לזהות פערים שבמשרדי הממשלה לא יכולים לזהות. החברה האזרחית גם צריכה להיות מעין מעבדה - במהלך השנים השכילה קרן רש"י לעשות את זה".
"כשאתה מנכ"ל משרד החינוך אתה מטפל בהכל, אבל אתה משקיע הרבה זמן בצרות של ארגונים, הסכמי שכר, תקציבים. במהות שלי באתי מהחינוך, עשיתי את כל הדרך ממורה עד למנכ"לית המשרד, ולבוא לרש"י היה כדי לבוא מהצד הזה, להיות בצד של אלו שמזהים את הצורך, מאתרים את הפיתרון ומחזירים את הפרויקט לממשלה, לא לבוא במקומה".
אחת הדוגמאות היא תוכנית "נושמים לרווחה" אותה יזמה הקרן בשיתוף משרד העבודה הרווחה וג'וינט ישראל. התוכנית כוללת בניית תוכנית התערבות למשפחה כולה, שכוללת התייחסות למגוון היבטים - התנהלות כלכלית, עבודה, חינוך, בריאות, יחסי הורים-ילדים ועוד. התוכנית אמורה לעבור בשנה הבאה לתפעול מלא של משרד העבודה והרווחה. דוגמאות נוספות הן תוכנית הזנה לילדים ממשפחות עניות ויום לימודים ארוך, שהחלו בשיתוף פעולה עם רש"י. בסך הכל יש לקרן 140 תוכניות.
תוכנית חדשה של קרן רש"י עוסקת בפיתוח היישוב, מתוך תפיסה כי מוביליות היא תוצאה של שלושה מעגלים - הפרט עצמו, הקהילה והיישוב, והמעגל השלישי הוא המדינה כמערכת תומכת. הקרן עוזרת ליישובים לבנות תוכנית אסטרטגית באמצעות בניית מאגרי נתונים, הגדרת יעדים מתחום החינוך והרווחה, וגם שמה דגש על שיתוף הציבור כדי להגדיל את השקיפות והמחויבות.
"אי אפשר להגיד שמדינת ישראל לא משקיעה בפריפריה, אבל לדעתי יש בעיה בחלק גדול מהמקומות - חולשה של הון אנושי ושל מנהיגות מקומית. אם השקעת הרבה כסף ולא בנית תשתית חברתית ותשתית של הון אנושי - אז אולי סייעת למספר מסויים של אנשים אבל לא הבראת את המקום. נוצר מצב שמי שמצליח עוזב את הפריפריה ולכן החולשה נשארת כל הזמן".
"אנחנו עוזרים למנהיגות המקומית להתחזק על מנת שתוכל לטפל בעצמה על ידי מיצוי המשאבים של המדינה ואני מקווה שנשפיע על דעת הקהל על איך מחזקים פריפריה - גם היבטים כלכליים וגם פיתוח הון אנושי, תשתיות חברתיות ולא רק פיזיות. אנחנו גם שמים דגש על בניית זהות כבר בגיל הצעיר, חיזוק המחויבות ליישוב. מנהיגות, מודעות של זהות לפריפריה והשקעה דיפרנציאלית של המדינה יעשו את השינוי".
"ארבע או שש ועדות? מה שחשוב זאת המהות"
במהלך הקדנציה שלה כמנכ"לית משרד החינוך הובילה מיכל כהן את רפורמת למידה משמעותית, שיזם השר הקודם שי פירון. הרפורמה שמה דגש על פיתוח יכולת חשיבה, לימוד בצוות, חשיבה ביקורתית ויצירתית וכן שימוש בטכנולוגיות, במקום התמקדות בשינון חומרי לימוד ובחינות. אין חולק על חשיבות הרפורמה, בין השאר כדי להכין את התלמידים לשוק העבודה העתידי. ואולם בדו"ח מבקר המדינה שפורסם בחודש שעבר נמתחה ביקורת על כהן, ובין ביתר נכתב כי הנהלת המשרד לא הובילו את מערכת החינוך ל"שינוי של ממש". ממצאי הדוח מציגים תהליך חפוז ולא מספיק מקצועי, הן בתכנון הרפורמה והן בהטמעתה בבתי הספר.
"אפשר להתווכח מה היה נכון יותר - ארבע או שש ועדות, אפשר להתווכח אם המזכירות הפדגוגית או המנהל הפדגוגי לא צריכים לדבר אחד עם השני והאם זה המבנה הנכון. על דבר אחד אי אפשר להתווכח - על המהות", אמרה כהן. "המבקר התייחס בעיקר לפרוצדורות. אז בסדר, נמחל על כבודנו, הפרוצדורות לא היו במיטבן, למרות שגם את זה אני לא מקבלת. המהות היא שילד נכנס לכיתה א' והסקרנות נעלמת - זאת הבעיה של מערכת החינוך, והדרך לשנות את זה היא להפסיק לשנן ולהפסיק לבחון ולהפסיק להשתמש במבחנים כשוט - לא רק שזה לא מעמיק למידה, זה מרדד".
"אי אפשר לצפות לשינוי פדגוגי בתוך שנה, אנחנו דיברנו על עשור. האם התוכנית היתה מושלמת? ממש לא. אבל כל הניסיון אומר שאי אפשר לתכנן חמש שנים ורק אז ליישם - זה לא היה קורה".