תוכנית ממשלתית שתכליתה הריסה של בניינים ישנים ובניית בניינים חדשים במקומם על אותו שטח. במסגרת התוכנית כמה מסלולים במסגרתם ניתנים הקלות כספיות או סיוע כספי ליוזם התוכנית. מסלול אחד הוא מסלול רשויות — מסלול ובו הרשות המקומית מקדמת פרויקט פינוי בינוי בשטחה, אמונה על ההתקשרות עם בעלי הדירות ועם בעלי מקצוע וגם על תכנון המתחם. מסלול שני הוא מסלול מיסוי ובו יזמים מקדמים את הפרויקט, את התכנון שלו ואת הקשר עם בעלי הדירות וזוכים להקלות מיסוי ולהקלות נוספות בפרויקט. ההיתכנות הכלכלית בפרויקט פינוי בינוי היא תמורה רחבה שיכול לקבל היזם או הקבלן בדמות זכויות בנייה חדשות במתחם נוסף לדירות הקיימות. במסגרת הפרויקט נהרסים הבניינים הישנים, בעלי הדירות עוברים לדיור חלופי במימון היזם, ועל השטח שהתפנה נבנים בניינים חדשים. מאוחר יותר שבים בעלי הדירות הישנות לדירות חדשות ואת שאר הדירות בפרויקט יכולים היזם או הקבלן למכור בשוק החופשי.
היחס הנהוג באזורי הביקוש במרכז הארץ בין הדירות שנהרסות לבין הדירות החדשות הוא בדרך כלל סביב 1 ל-3 (שלוש דירות חדשות על כל דירה ישנה שנהרסת). אולם את היחס המדויק יקבעו רק מוסדות התכנון שיאשרו התוכנית. בניגוד לתמ"א 38, שהיא תוכנית ברמת היתר (דורשת רק אישור מוועדת התכנון והבנייה ברשות המקומית), תוכנית פינוי בינוי דורשת אישורים נרחבים יותר. ראשית כול, מתחם המיועד לפינוי בינוי צריך להיות מוכרז ככזה בידי משרד הבינוי והשיכון ומאוחר יותר אישור הפרויקט דורש גם ועדה מקומית לתכנון ולבנייה וגם ועדה מחוזית. במקרה שהפרויקט מקודם ברשות מקומית שבה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה היא ועדה עצמאית ומוסמכת, שהסמיך מינהל התכנון, נדרש רק אישור הוועדה מקומית.
במהלך השנים נוצר גם מסלול המכונה בינוי-פינוי-בינוי, תהליך שבמסגרתו קודם נבנה הבניין החדש ורק לאחר מכן ייהרסו הבניינים הישנים ובמקומם ייבנו עוד בניינים חדשים. מדובר במסלול המאפשר ליזם או לקבלן להימנע מפינוי בעלי הדירות הישנות, אולם הוא אפשרי רק במקרה שיש במתחם שטח המאפשר זאת, או שהמדינה או הרשות המקומית מייעדות שטח סמוך למיקום הבניינים הישנים למטרה זו (ראה "קרקע משלימה בהתחדשות עירונית").