הפרסומת האהובה עליי היא הפרסומת המיתולוגית של קסטרו עם המעיל. הפרסומת מבטאת אומץ לב אל מול הלא נודע, עם סיכוי גדול לנצל הזדמנות שהייתה על הרצפה, ומנגד סיכון אדיר להתרסקות.
הפרסומת עשתה שימוש בפריצתו של הערוץ המסחרי, כשבמקום לדבר על קולקציית בגדים, העבירה נרטיב על הלוך רוח של אישה. כדי להדגיש את האישה שלא תסכים להתקפל או להבליג, היה צריך לשרטט משהו קיצוני, שיאתגר אותה. הגבורה להשתמש במתערטל סדרתי כדי לייצר את הדרמה הרצויה, הייתה של בעלי החברה, גבי ואתי רוטר. היצירתיות - של משרד הפרסום ראובני פרידן. אני הייתי האסטרטגית, וזו שהפצירה בבעלי קסטרו שלא לבדוק את התסריט בקבוצות מיקוד, שהיו גורסות ומחרימות אותו עד היום.
פרסומת אהובה נוספת מבחינתי היא זו של גולדסטאר: "אז איפה איפה הם הבחורים ההם", של משרד הפרסום מנצ'. גולדסטאר מדברת בשפת רחוב, משחררת שדים מהארון, לרבות המשאלה הכמוסה לחזור לגברים קדמוניים וחייתיים ולנשים שמרגישות יותר נוח בחברתם. זו פרסומת שנועצת נס של דגל במרחב התודעתי, ומודיעה לנו שיש לנו סיכוי אחרון לעשות פניית פרסה לפני שנשכח מי אנחנו, גברים כנשים, ולמעשה מפצירה בנו לחזור לגבריות הזאבית ולנשיות המתרפקת, כדי שלא לאבד קשר עם החלקים הקמאיים האלה שפועמים אצלנו.