להבדיל מרהיטים מאיקאה, ילדים לא מגיעים עם חוברת הוראות. ומצד שני, הגוף של ילדים קטנים שביר לא פחות מרהיטים של איקאה. את זה למדתי על בשרי, בשני המקרים. בתי הקטנה הייתה בת שלוש בערך כשהמרפק שלה יצא מהמקום. לרפואה המערבית יש שם שחושף את סיבת הפציעה: "מרפק משּוך" (Pulled Elbow). באנגליה הוויקטוריאנית היו קוראים למצב הזה "מרפק מטפלת" (Nursemaid Elbow), מכיוון שמטפלות הואשמו בכך שמשכו את הילדים וגרמו להם לפציעות. לנו אין כסף למטפלת, ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. הילדה רצתה לרוץ לכיוון אחד, אני רציתי שהיא תלך לכיוון אחר, החזקתי לה את הזרוע, ולפתע נשמע צליל של רהיט שוודי שבור, והילדה החלה לבכות. רגשות האשם היו אינטנסיביים. תוך כדי שניסיתי להרגיע את הבכי של הילדה, לא יכולתי שלא לחשוב שאולי הילדה הקטנה שלי הייתה יכולה להיות ענת דרייגור הבאה, וכרגע מנעתי ממנה את האפשרות לעלות לג'אמפ שוט מהמקום. המוח האנושי הוא דבר מאוד מטופש לפעמים. אם ילדים היו מגיעים עם חוברת הוראות, אז "מרפק משוך" היה מופיע שם בעמוד של "תקלות נפוצות". האמת היא שהמרפק לא באמת יצא לה מהמקום, אלא מדובר בתזוזה של אחת הרצועות שעוטפות את המרפק. זה משהו שקורה רק אצל ילדים מתחת לגיל חמש, ובלי להיכנס ליותר מדי הגדרות רפואיות מסובכות, מדובר במצב די שכיח שהורים במשך הדורות אכלו עליו כאפות לשווא. אני אחד מההורים האלה. וכך, לקחתי את רגשות האשם שלי, וגם את הילדה, ומיהרנו למיון ילדים. הילדה התלוננה על כאבים חזקים. היא לא הייתה מסוגלת ליישר את היד או לסובב אותה, וכל מגע באמה גרר כאבים עצומים ובכי עצום לא פחות. לא יכולתי שלא להאשים את עצמי, בעיקר כי הייתי אשם. הכוח העצום שלי, הרקולס המודרני, הוציא את הזרוע של הבת שלי מהמקום ועיוות אותה לנצח. היא לעולם לא תהיה מטילת כידון אולימפית, וגם לא קלדנית בבית המשפט העליון. בבית החולים לקחו לה מדדים וקבעו שהיא צריכה לעשות את כל הבדיקות הידועות לרפואה המערבית. הסצנה הזכירה לי את המערכון שפותח את הסרט "מונטי פייתון וטעם החיים", בו אישה מגיעה עם צירים לבית החולים והרופאים מכניסים לחדר הלידה את כל המכשירים הכי חדישים כדי להרשים את ההנהלה שעורכת ביקורת באותה השעה. "את כל כך בת מזל", אומרים הרופאים לאישה שכורעת ללדת, "יש לך בחדר את המכונה הכי יקרה בבית החולים, המכונה שעושה 'פינג'". זה קרה בשבת וכל האחים והאחיות היו עם מבטא ערבי. מודה שלא שמתי לב לזה בזמן אמת אלא רק בדיעבד. כולם היו מאוד נחמדים, אבל הנונשלנט שלהם, שהעביר את הפעוטה הבוכה שלי במין שרשרת חיול מוזרה, לא הצליח להרגיע אותי, ואפילו להפך. הייתי צריך להסביר לשלוש אחיות שונות מה קרה לילדה, וכל פעם מחדש פחדתי שהם מנסים למשוך את הזמן כי הם מחכים שהמשטרה תבוא לקחת אותי לכלא על אלימות נגד הילדה. גמלה בלבי ההחלטה שלמרות שאני אשם בגרימת נזק פיזי קשה לילדה התמה הזאת, אני אדאג שהיא תקבל טיפול רפואי לפני שייקחו אותי לאבו כביר. לבסוף, אחרי בדיקות דם מיותרות ובדיקת רנטגן שהוכיחה שזה לא שבר, קיבל אותנו ד"ר פארס. הוא הסתכל בבדיקות ובתצלום, ואז הסתכל בילדה ושאל אותה איפה כואב לה. היא הפסיקה לרגע לבכות והצביעה על האמה. הוא נגע בה וביקש ממנה לסובב את היד והיא הנידה ראש לשלילה בלי להוציא הגה מהפה. כנראה ששידרה לו בטלפתיה: "אנא סלח לי שאני לא מדברת איתך, דוקטור, אני ילדה מאוד ביישנית, אבל אני מודה לך שאתה עושה את המיטב כדי לעזור לי, אבל לשאלתך, לא, אני לא יכולה לסובב את הזרוע". כל מה שאני שמעתי בשתיקה בין השניים היה: "אבא שלי משך לי את היד מהמקום, איפה הרווחה?". ואז קרה דבר מדהים, שלא ראיתי בכל 40 שנותיי על כדור הארץ. הרופא הושיט את ידו אל הילדה, ביצע כמה מניפולציות על המרפק, ואז ביקש ממנה לנסות להזיז שוב את היד. היא הצליחה. הוא שאל אותה אם כואב והיא שוב הנידה ראש לשלילה. שאלתי אותה: "באמת? הכל עבר?", והיא חייכה אליי ואמרה: "כן". כל כך הרבה פעמים השתמשתי במילה "רופא" בחיי, אבל בפעם הראשונה ראיתי אדם מרפא מישהו מכאב בתוך שניות. בלי כדורים, בלי מכשירים. רק באמצעות הידיים. ד"ר פארס הסביר לי על תופעת המרפק המשוך, אמר שזה שכיח מאוד ואין מה להתרגש, ובטח שאין מה להאשים את עצמי. אמרתי לו שהוא קוסם, והוא אמר שזה משהו שכל רופא ילדים יודע לעשות, אבל אם זה יחזור על עצמו אני יכול להיכנס ליוטיוב וללמוד בעצמי איך לעשות את זה. אמרתי לו שאני בקושי יודע לחבר רהיטים מאיקאה, ואם זה יקרה שוב, אני אגיע אליו ישירות בלי כל הבדיקות בדרך. הוא צחק.למזלי, לא פגשנו שוב את ד"ר פארס, והמרפק של הילדה לא עבר עוד מניפולציות מאז, טפו טפו טפו. ועדיין, בכל פעם שלילדה כואבת הבטן, או שהיא נופלת ומקבלת מכה, או סתם בוכה בגלל שאחותה הגדולה לא נותנת לה לצפות ב'בלואי', היא מבקשת ללכת לד"ר פארס, האיש שבמו ידיו יכול לגרום לכאב להפסיק. לפעמים, החדשנות הכי חשובה בעולם הרפואה, זה הטאץ' האנושי.

"הניסיון לחזות את מה שיקרה בעתיד, נועד לכישלון משום שאנחנו חיים בתקופה שבה אין רק עתיד אחד אלא מספר תרחישי עתיד. העולם המודרני משתנה בקצב אקספוננציאלי, ואין אפשרות לחזות את העתיד בצורה ליניארית כפי שנהגנו בעבר. אנחנו חיים בעולם שבו יש כל הזמן ברבורים שחורים, כמו המלחמה, וקצב השינוי רק יילך ויעלה. אז אין לך שום דרכים לייצר הבנה על העתיד"  מעניין לשמוע את הדברים האלו במיוחד מפי מי שמגדירה את עצמה כעתידנית: ד"ר מיכל חמו לוטם, יזמת, רופאה בכירה ולשעבר סגנית הנשיא לחדשנות במרכז הרפואי שיבא. כאשר חיזיון ממוסגר מראש כפעולה שנועדה לכישלון, יש בזה משהו משחרר ומרגיע. אולי זה יקרה, ואולי לא. בקיצור, אל תבנו על זה, תמשיכו לשמור על הבריאות שלכם כאילו אין חדשנות רפואית, ומנגד, תמשיכו לרדוף את החדשנות הרפואית כאילו הבריאות שלכם תלויה בזה. בינתיים אנחנו כאן כדי לזרוע מחשבות יפות. בשנים האחרונות, העולם הרפואי הוא חלק מהאצה טכנולוגית שכוללת פיתוחים חדשניים, בינה מלאכותית ודיגיטציה של נתוני הבריאות, שיוצרים אופק חדש בתחום הבריאות. "חדשנות", מדייקת ד"ר חמו לוטם, "מגיעה כתוצאה מטרנדים וממגה טרנדים". ההבדל בין טרנדים למגה טרנדים, הוא ש"טרנדים הם תופעות זמניות שמתרחשות לפרקי זמן קצרים יחסית ויכולות להשפיע על קבוצות אוכלוסייה מסוימות או תחומים מסוימים. לעומת זאת, מגה טרנדים הם כוחות גדולים ועמוקים שמשפיעים באופן רחב על החברה כולה, על פני תקופה ממושכת, ובמגוון רחב של תחומים. מגה טרנדים מעצבים את העולם לטווח הארוך ומשפיעים על תחומי חיים רבים, מדינות, תעשיות וקבוצות גיל שונות, והם גלובליים מטבעם. מגה טרנדים, אותם כוחות גדולים וארוכי טווח, מעצבים את העולם ומובילים את השינויים שאנו חווים בכל תחום, כולל רפואה". אחד המגה טרנדים המרכזיים שינהלו את החיים הבריאותיים שלנו הוא פרסונליזציה, התאמה אישית. לדברי חמו לוטם, "הבריאות שלנו אינה תלויה רק במערכות הבריאות הקיימות כמו בתי חולים וקופות חולים, אלא מושפעת מהתנהגויות של הפרט, אורחות החיים והסביבה בה הוא חי. פרסונליזציה היא ההתאמה של הבריאות לצרכים האישיים של כל אדם באמצעות טכנולוגיות לבישות מתקדמות, כמו שעונים חכמים שמודדים את קצב הלב והצעדים, או באמצעות ביג דאטה שמאפשרת לנו להתאים את הטיפול הרפואי בצורה המדויקת לכל אדם. זה בדיוק כמו שאנחנו כבר לא מסוגלים היום לבחור סדרה בנטפליקס או תיק באמזון בלי שהאלגוריתם ילמד את ההתנהגות שלנו או הרגלי צפייה או רכישה של אנשים כמונו ויבצע התאמות". אחד המגה טרנדים המשפיעים ביותר בתחום הבריאות, כפי שמסמנת חמו לוטם, הוא "Quantified Self" - תהליך המדידה העצמית שמתאפשר בזכות הטכנולוגיות המתקדמות הזמינות כיום ומסייע לנו לא רק לקבל מידע רפואי יבש, אלא גם לעבד אותו לכדי החלטות בריאותיות מושכלות יותר מאי פעם. "היכולת שלנו למדוד את הבריאות שלנו באופן אישי, החל בקצב הלב, דרך איכות השינה, ועד רמת הפעילות הגופנית, ולבנות לעצמנו על בסיס זה תוכנית כושר ותזונה מותאמות אישית - היא לא פחות ממהפכה. בעבר הלא כל כך רחוק, לא היינו מודעים לכל כך הרבה פרטים על הגוף שלנו, אבל היום אנחנו מסוגלים לדעת בדיוק מה הסטטוס הרפואי המדויק שלנו ולייצר טיפול ייעודי ובלעדי". על החיים ועל המוות החיים רצופים מגה טרנדים. אבל מה לגבי המוות? כאן שולפת חמו לוטם את "שיבוש המוות" - המהפכה הרפואית בתחום ההזדקנות והארכת החיים. "אם בעבר היינו מתמקדים בטיפול במחלות, היום אנחנו מתמקדים בהארכת תוחלת החיים ובשיפור איכות החיים", היא אומרת. "אנשים רוצים לא רק לחיות יותר שנים, אלא לשפר את איכות החיים בשנים שהתווספו, ולמעשה, לשבש את פעולת המוות של הגוף עצמו". חמו לוטם נוקבת בשמה של תרופה בשם מטפורמין. "התרופה הזו הוכחה באין-סוף מחקרים כמאריכת חיים, אבל הציבור הרחב לא מכיר אותה מספיק, למרות שהיא קיימת בשוק כבר שנים רבות, בטוחה לשימוש וזולה מאוד", היא טוענת. מטפורמין, שמשמשת בעיקר לטיפול בסוכרת סוג 2 נבדקה גם עבור השפעותיה הפוטנציאליות על הארכת חיים ושיפור הבריאות. לפי מחקרים, מטפורמין עשויה להפחית את הסיכון לסרטן, מחלות לב ודמנציה, ובכך לעכב את תהליכי ההזדקנות ולהאריך את תוחלת החיים. עם זאת, יש לציין כי השפעות אלו עדיין נמצאות בשלבי מחקר, ונדרשים מחקרים נוספים כדי לקבוע האם היא יכולה להיחשב כתרופה מאריכת חיים. כך או אחרת, כפי שמדגישה חמו לוטם, הסיפור המרכזי הוא לא למתוח את הגיל הכרונולוגי אל עבר הרי החושך התלת-ספרתיים: "אנחנו לא מדברים רק על אריכות ימים, אלא גם על איכות ימים. המטרה היא לחיות חיים בריאים ומאושרים יותר גם כשמזדקנים". ובדיוק בנקודה הזו נכנסת לתמונה הבריאות הנפשית והחברתית. "בריאות הנפש ורווחה נפשית (Well-Being) הן מגה טרנד בפני עצמו", אומרת חמו לוטם. "ההגדרה של 'בריאות' לפי ארגון הבריאות העולמי היא מצב של שלמות פיזית, נפשית וחברתית, ולא רק היעדר מחלה. התודעה הבריאה, השמחה, והיכולת להתמודד עם אתגרים נפשיים, הם חלק בלתי נפרד מהבריאות שלנו". חמו לוטם רותמת כדוגמה את בני ברק, עיר שיש בה תוחלת חיים מהגבוהות בישראל. "למרות שמדובר בעיר ענייה, תושביה מאריכים ימים בזכות הקהילה החזקה והתמיכה החברתית. יש חשיבות גדולה לקהילה ובריאות נפש כחלק בלתי נפרד מהבריאות הכללית". טכנולוגיות רפואיות לא רק לעשירים המחשבה על בני ברק מעלה לאוויר את אחת השאלות המטרידות לגבי חדשנות רפואית. האם רפואת העתיד בהכרח סותרת שוויון חברתי? האם החדשנות עלולה לייצר מצב שבו היכולות הטובות ביותר של תחום הרפואה יהיו פריווילגיה של עשירים בלבד? "היסטורית, כל טכנולוגיה חדשה מגיעה בהתחלה רק למעטים", חמו לוטם מזכירה ומיד מרגיעה, "אבל עם הזמן, היא הופכת לנגישה לכולם. זה נקרא 'Trickle Down Effect', אפקט חלחול". הקצב שבו טכנולוגיות מפתחות ומגיעות לקהל הרחב הוא מהיר מאי פעם. "אם נסתכל על המאה הקודמת, תוחלת החיים עלתה לא רק בקרב העשירים, אלא בכלל האוכלוסייה", היא מסבירה. "אנחנו יכולים לצפות שהחדשנות הרפואית של ימינו תביא לשיפור הבריאות של כולם, ולא רק של המעטים שיכולים להרשות לעצמם טכנולוגיות מתקדמות. כמו שיש דמוקרטיזציה של הידע הרפואי באמצעות אפליקציות ומידע זמין לכל אחד, כך גם יהיה תהליך דומה בתחום הבריאות. בסופו של דבר, כל אדם יוכל לגשת לטכנולוגיות ולכלים רפואיים מתקדמים שיאפשרו לו לנהל את הבריאות שלו בצורה יעילה ואפקטיבית". חמו לוטם גם מתייחסת לאופן שבו הדיגיטציה תשלוט על חיינו ועל עולם הרפואה. "אנחנו חיים בעידן שבו הדיגיטציה משנה את כללי המשחק. הטכנולוגיות החדשות מאפשרות לנו לחיות חיים היברידיים, שבהם הגבול בין העולם הפיזי לעולם הדיגיטלי מיטשטש. אנחנו יכולים לנהל את הבריאות שלנו באמצעות סמארטפון, להפעיל רופא וירטואלי ולעקוב אחרי המדדים הבריאותיים שלנו מכל מקום ובכל זמן". לא לשכוח להאט עברו כבר למעלה משלוש שנים מאז נקודת השיא של הקורונה, ועדיין קשה לעכל את השפעתה העזה של המגפה העולמית על כל תחומי החיים שלנו - ברמה החברתית, החינוכית, הבריאותית, הפוליטית והטכנולוגית. הפתרונות שהיו נחוצים הן ברמת הבריאות הפיזית, כדוגמת החיסונים, והן ברמה הטכנולוגית שנועדה לדלג על אתגרי הבידוד החברתי, כדוגמת אפליקציית זום ודומותיה, גרמו לעולם הבריאות והרפואה לנהוג בדרכים לא קונבנציונליות. "לצד הדגשת החשיבות של בריאות הנפש, התמודדות עם לחצים נפשיים והצורך הקריטי בקשרים עם הקהילה בתקופות משבר, הקורונה יצרה במהירות אדירה תהליכים רבים בתחום הבריאות שמתנהלים בימי שגרה בקצב אחר לגמרי", מסבירה חמו לוטם. "המגפה הובילה להאצת השימוש בטכנולוגיות דיגיטליות, כמו רפואה מרחוק ובינה מלאכותית, והיא חיזקה את הצורך בטכנולוגיות שמאפשרות לנו לנהל את הבריאות שלנו בצורה עצמאית". אז מה יקרה מחר? "אנחנו עומדים בפני עידן שבו הטכנולוגיה תאפשר לנו לחיות חיים ארוכים וגם בריאים ואיכותיים יותר", מסכמת חמו לוטם. "אנחנו יכולים להיות אופטימיים לגבי העתיד, ולהאמין שהחדשנות הרפואית תביא לשיפור הבריאות של כלל האוכלוסייה, ולא רק של המעטים. אבל יש משהו שחשוב לזכור כשמדברים על חדשנות ועל עתידנות: בעולם ממהר חשוב ללמוד להאט. קצב שינוי אקספוננציאלי, וגם האטה, הם בעצמם כלים לאיכות חיים, בריאות ואושר. מאחורי המדדים והנתונים יש גם נשמה - והרבה פעמים אנחנו שוכחים אותה". 

השם קרסומיצין לא אומר לכם הרבה. אבל אם מישהו שהכרתם היה בין האלפים שמתו כאן השנה בגלל חיידקים עמידים, אולי שמעתם. אולי מתמחה נלהב מדי שחי את הספרות המקצועית סיפר לכם בלילה עייף שמדענים ב-NIH, מכון הבריאות הלאומי בוושינגטון ומרכז המחקר הרפואי הגדול בעולם, גילו תרופה שהורגת את כל החיידקים הרעים האלה. קרסומיצין (cresomycin). עובד יופי על עכברים, הוא אמר, אבל זה עוד לא בשימוש. האיש שלכם על המיטה כבר לא יספיק. יכול להיות שהוא נבהל מהכונן הבכיר שנכנס לחדר, אולי נזכר שצריך לומר לחולים וקרוביהם את האמת, כבר לא מסתירים, אבל למה לייאש אותם. למה לשלוח אותם הביתה עם תחושות החמצה כאלה. באמת למה. אנשים מתים בגלל חיידקים שאולי אבות-אבות-אבותיהם זוכרים בגנום שלהם את הרוצח הראשון שהרג אותם. "שואת פלמינג" - כך הם בטח היו קוראים לתהליך ההשמדה ההמוני של חיידקי הזיהום - התחילה כאשר המדען הסקוטי אלכסנדר פלמינג הביט על צלוחית הפטרי עם החיידקים ששכח לכסות, ראה את העובש שעלה בהן, התכוון לזרוק, אבל באמצע הדרך לפח התערב אסקלפיוס, אל הרפואה, ותפס לו ביד. עצור. תביט. פלמינג הסתכל וביד הפנויה מהצלוחית היכה לעצמו במצח. החיידקים שבדק מתו מהעובש. זה היה ב-1928. זה מה שהורג אותם, לעזאזל. עד אז, רופאים בשדה הקרב השתמשו בעיקר במסור כדי לטפל באיברים פגועים. אבל עברו עוד 15 שנים עד שהפכו את הפניצילין לתרופה שמצילה את החיילים הפצועים של מלחמת העולם השנייה, ואחר כך את כל העולם. החיידקים, שמתרבים בחלוקה כמו המטאטא של שוליית הקוסם, משנים את עצמם. הם לא שמעו על דרווין, אבל כמו כולם, הם משתמשים באבולוציה. המוטציות שורדות את התרופות האנטיביוטיות הופכות לשליטות, עד שהן נתקלות בנשק חדש. הקרב לא נפסק לעולם. בשנים האחרונות הרפואה איבדה את רוב כלי הנשק שלה. שימוש יתר באנטיביוטיקה הקטין מאוד את היעילות. קרוב למיליון אנשים מתו בעולם השנה מול רופאים מתוסכלים וחסרי אונים. עכשיו, יש פתאום תרופה יעילה שיודעת לחסל חיידקים כאלה. כלומר, תרופה פוטנציאלית. בינתיים, היא מרפאה עכברים לבנים. לקרסומיצין אין יחסי ציבור. בינתיים הוא רק עוד מחקר מעבדה, אחד מרבים, ומי יודע. תשומת הלב מופנית אל המחלות הגדולות. לב, סרטן, השמנה, סוכר, מחלות ניווניות בגיל מתקדם. שם התחרות, שם המיליארדים, שם המעבדות. החיידקים הטורפים ושאר הבקטריות הקטלניות שלא נכנעות, מסווגות עתה כמין רע הכרחי. בית החולים הפך ממקום מרפא לשדה קטל, כי שם, בעיקר, נדבקים בחיידקי המוות האלה. שומר נפשו ירחק. כל רופא יגיד לך. הקרסומיצין נכנס למסלול המכשולים הארוך של תרופות חדשות. אחרי שסיימו מחקר קדם-קליני, יש להם שלושה שלבים של ניסויים. בממוצע, עשר, חמש-עשרה שנים וכמה מיליארדי דולרים. לא בטוח שיהיו להם. המון הבטחות מככבות מדי חודש על דפי המגזינים המקצועיים והחצי-מקצועיים, רק מעטות מסיימות כתרופות על מדפי הרוקחים. מגפות, כמובן, מקצרות תהליכים. פייזר יצאה עם חיסון מסחרי 11 חודשים אחרי שכולם ראו בטלוויזיה אנשים סינים מוטלים ברחובות וארגון הבריאות העולמית הכריז על מגפה עולמית. המונים נכנסו לחרדות. אבל אחרים תקפו. עובדים עלינו. זו רק שפעת מה פתאום מגפה, קפצו החשדנים. עוד שפעת. איפה האנשים המוטלים ברחובות. איפה בתי החולים שמפוצצים באלפי חולים במסדרונות ובחניונים. עוד לא היה חיסון, והמדינות פעלו כמו שבני האדם עשו מאז ומתמיד. מבודדים את החולים, סוגרים את כל השאר. תוקפי הקונספירציות נזעקו. כמה פרופסורים אמרו שזו רק עוד שפעת. מנהיגים רבים הצטרפו. בוריס ג'ונסון גיחך וערך מסיבות קורונה סודיות בדאונינג 10. בולסונרו מברזיל העמיד את עצמו בראש צבא המתנגדים. שוודיה החליטה שזו שפעת, ומצאה דרך הגנה משלה. חיסון עדר. בלי סגר, להפך, שיידבקו כולם, וככה יתחסנו. טראמפ זלזל, עד שכמו ג'ונסון, חטף בעצמו קורונה קשה. הנתונים הראו כי אסור לתת הנהגה למדינאים שמתחנפים לבורים. בשוודיה מתו פי 14.5 יותר מאשר במדינות שנשמעו להנחיות. בברזיל היחס היה פי 67. ג'ונסון הכריזמטי איבד את השלטון בגלל זה. הקורונה, בדיעבד, חיסלה את המפלגה השמרנית והביאה עלינו ועל האי האומלל את הלייבור, מאמצת המהגרים האסלאמיסטים הקיצונים שרוצים, בדיוק כמו וירוס, להרוס את הגוף המארח. ישראל התגוננה כמו רוב העולם. סגרים, בידוד, לימוד מרחוק, מסכות. רבים כעסו. למה סוגרים אותנו בבית? למה רודפים ממסוקים מתרחצים בים? כאשר החיסונים הגיעו - הם כבר השתוללו. מנגלה. ניסוי בבני אדם. מה כתוב בחוזים המושחרים של ביבי ופייזר? והעיקר - למה מכריחים אותנו להתחסן. למה רודפים את אלה שלא רוצים מזרק. למה מחרימים אותם. טלאי צהוב. סלקציה. נאצים. תמיד יש אנשים שבטוחים כי האמת מוסתרת בידי כוחות על. כדור הארץ שטוח. אנשים לא נחתו על הירח. מגדלי התאומים הופלו בעזרת הממשל והמוסד. אנשי לטאה שולטים כאן. התרסקות החייזרים באזור 51. קונספירציות באות בגלים. מגפת הקורונה יצרה סופת ענק, גלובלית, גל שהטביע רבים. רבע מהאמריקאים בטוחים שהקורונה היא עבודה בעיניים. בפילוח עמוק יותר מתגלה כי מחצית ממצביעי הימין משוכנעים שהממסד משקר, אבל רק חמישית ממצביעי השמאל. חפיפת הקצוות קיימת גם בישראל. כל מחנה הרוחניקים, הטבעונים, קהילות פרדס חנה וכליל, נאמני הרופא שמבטיח כי תזונה נכונה מרפאה - הכל חוברים לשכבות הנמוכות של הימין. הכל חארטה, הם אומרים, בדוק, אחי. קונספירציית הקורונה הולידה כבר ספרים, סרטים, אתרים, מאמרים, ציוצים, פוסטים. הנרטיב גובש: נגיף מזויף שוחרר בסין, שעשתה הצגה לעולם. צעירים מוטלים ברחובות. בתי חולים מאולתרים במרכזי הערים. סגרים אמיתיים, לא דומים בכלום לאלה במערב. פשוט לא יוצאים מהבית. בכלל. תגידו, הם שואלים אותך, ככה אנחנו מכירים את סין? ממתי היא מראה לעולם את הפאשלות שלה? חחחחח. ותראו איך מבהילים אותנו. תראו את פרצופי האבל של המומחים באולפנים. האפוקליפסה בדלת, ורק הזריקה מונעת. מעניין. מאיפה יש להם פתאום עשרות ומאות מיליונים של מנות חיסון. ותראו את החיסון המוזר הזה. mRNA. יש שם שבב, שמתחבר למגדלי השידור החדשים של רשתות הסלולר, ה-G.5 ככה הם שולטים בנו. מה, הם תמהים, אתם באמת לא רואים את התמונה הגדולה? אתם לא רואים את ה א מ ת? התקשורת שיתפה פעולה. הגבולות שבידלו פעם בין מה שקרוי תקשורת ממוסדת וזו הקרויה עצמאית, או חופשית, נותרו רק בגזרות "הניו יורק טיימס". זה עולם של רייטינג, וממילא כל התקשורת נמצאת גם ברשת, ושם, בעיקר, היא נצרכת. יש חוקים בתקשורת הרשת. ההכנסה נובעת מחשיפה. אם לא תקליק על דף, אין לך כלום. הכותרות כבר לא מסכמות את העיקר, כמו שאומרים בבתי הספר לתקשורת. הן רק מפתות אותך פנימה, בלי לגלות מה יש שם. תיכנס ותראה. פעם, באירופה שלפני מלחמת העולם, קהילות צוענים נדדו בין הכפרים על הירידים שלהם. אישה עם זקן, נחש עם שני ראשים, דובים מרקדים, גילוי עתידות, מוזיקה, ריקודים, עשן. חגיגה. על אחד האוהלים תמיד הייתה כתובת מסקרנת. "הצגה צוענית". מי שנכנס ראה אחוריים של זקן ושמע גיחוך מלעיג בשפה זרה. כאשר יצא, דיווח לחברים בתור: אדיר, אסור לדבר על זה, חייבים לראות. למה שיהיה האידיוט היחידי בכפר. כך גם התקשורת. "התפתחות דרמטית בחקירת השר" הקלקת, ראית תחת. לוחמי הקונספירציה, אלה שנטלו את הגלולה האדומה והשתחררו מעולם הכזב של המטריקס, רואים את האמת. התקשורת מטפחת. זה עידן הנרטיבים. אין אמת. יש רק נקודות מבט, אין עדיפות לאף אחת מהן. ולכולם מגיע קול. גם לאלה שדווקא טוענים כי יש אמת מוחלטת, ואם מביטים לכיוון הנכון רואים אותה. בעולם שבו אלה שרוצים להחליף את הדמוקרטיה בדיקטטורה מקבלים גישה לקלפי, זה מסתדר מצוין. חופש הדיבור, התקשורת יודעת, טוב להכנסות. את מי מעניינים הניתוחים, שום VAR פוליטי לא ישנה את האמת שלך, השופט שנתן ליריבה פנדל הוא בן זונה. רק לפעמים איזה מראיין עקשן מנסה לצלול קצת, לפני שיעיפו אותו מהעבודה: מי בדיוק מרוויח מדחיפת שבבים לגוף של בני אדם? חברת הטמפונים שמחפשת פילוח טוב יותר שיוזיל את עלות הפרסום? בשביל זה השבב? הנשאלים מגחכים כמו המקהלה המדברת של ינון מגל באולפן.  בלדה לרופא היהודי קלאוס שוואב, הכלכלן השוויצרי-גרמני, הקים  את כנס דאבוס, לפני 53 שנים. היום, בן 86, הוא ממשיך להוביל את הכינוס השנתי הגדול בעולם של מנהיגים, כלכלנים, ראשי תאגידים, עיתונאים חשובים, ושאר משפיעני על. הוא לא ראש הקנוניה, אבל הוא הפרזנטור שמכין את דעת הקהל. הוא מקדם עולם חסר גבולות, עם ממשלות חלשות מאוד, אזרחים שמקבלים רק כסף דיגיטלי, בלי רכוש פרטי, מה אתה צריך, גם אם לא תעבוד תקבל משכורת. את ההצגה הזאת מנהלים תאגידי העל. שוואב חוזר על החזון שלו בכל מקום. זה לא סוד. אבל שוואב הוא לא הבבושקה האחרונה (כן, כן, אומרים מטריושקה, אבל כמה יודעים). מתחתיה שוכנים הבונים החופשיים, האילומינטי, ועוד כמה קבוצות סתרים. הבובה האחרונה, הקטנה מכולן בגודל, היא המנהיגה של הסדר העולמי והשליטה האמיתית כבר הרבה מאוד שנים. היהודים. המנומסים לא אומרים את זה, אבל מחליפים ביניהם איתותי הסכמה חשאיים. רק לפעמים נפלטת להם איזו הערת אגב. בחייך, כל הכסף והכוח תמיד אצלם, לא? תקראו את הפרוטוקולים הסודיים שלהם. אחרים פשוט מניפים זרועות לשמיים ונשבעים לחסל לגמרי את הגזע המאוס הזה שלוקח לכולם את המקום, אומר לו מה לעשות, ומנסה לפרק את מדינות הלאום של האנשים ההגונים והפטריוטים. היהודים מפיצים מגפות, מאז ומתמיד. הם היחידים שלא נפגעו במכות מצרים, הם אחראים למגפה השחורה, ובכלל, הם תמיד הרופאים שיודעים הכי טוב איך לחסל בני אדם. באנגליה של המלכה אליזבת כמעט לא היו יהודים, הם גורשו 300 שנים לפני כן. רק הרופא של המלכה היה יהודי, שבסוף גם הוא הוצא להורג. בגידה. גם לוחמי האמת בישראל לא מטשטשים לגמרי את אשמת היהודים. הם נותנים לה טוויסט. גם כאן הם בראש צבא ההרס. אלה הם הפריווילגים. הלבנים. האשכנזים. אלה שעברו את מסלולי ההכשרה והטיפוח של קרן וקסנר. הם בצבא, במשפט, באקדמיה, במוסדות הביטחון. זו האליטה. המטרה שלה היא חיסול המדינה היהודית. הממסד הרפואי שרימה אותנו עם הקורונה המזויפת הוא רק עוד זרוע בחיית הבגידה. פשיטת החמאס על יישובי העוטף אולי הפתיעה את המדינה, אבל לא אותם. זו הייתה בגידה מבפנים, אין שום הסבר אחר שיצדיק מקבץ כזה של מחדלים. למה? אתם עוד לא תופסים, מסבירים לכם מפענחי התרמית האנושית הגדולה, שליטה זקוקה לפחד ההמונים. זה הסימום האולטימטיבי שמשבש את החשיבה הביקורתית. תראו מה קורה בכל הדיקטטורות. בדמוקרטיות המדומות כאן משיגים את הפחד בעזרת איום חיצוני. אחרי שהאנשים שכחו מהקורונה, הם צריכים בוסטר חדש של פחד. מלחמה וטילים זה מעולה. תרופות קו אחרון בסקרי הקורונה האמריקאיים יש גם פילוח שמראה קשר ישיר בין רמת ההשכלה והמעמד החברתי. ככל שאתה פחות משכיל, פחות עשיר - יש סיכוי שלא תאמין לאלה שאומרים לך להתחסן. באמריקה של הימין, זו של הכובעים האדומים עם סיסמת הגדולה שתיכף תחזור, טראמפ הביליונר לוחם עבור החלשים, סובל ומתייסר למענם, בדיוק כמו ישו. אולי חסידי תאוריית הקונספירציה הם קשקשנים שמצאו לעצמם קהל, אבל זה קהל עצום, שמגיע לקלפיות. הנציגים והמועמדים לקונגרס חייבים להתחשב בקולות האנשים שהם רוצים לייצג. מגפת הקורונה, שבעיני רבים הוכיחה מה יכול לעשות שיתוף פעולה בינלאומי יחד עם אימוץ מהיר של חדשנות מדעית, מעוררת תגובה הפוכה אצל רבים אחרים. העולם הוציא בשנה האחרונה כרבע טריליון דולר למחקר ופיתוח בתחומי הבריאות. החלק של ארצות הברית בזה הוא מחצית. הכסף מגיע מהממשלה ומחברות פרטיות, שגם הן נעזרות בהקצבות ומענקים. אירופה מוציאה עוד רבע מהעוגה הזאת. בלי השקעות מסיביות של ארצות הברית, לא נתקדם. NIH לבדו מקבל 54 מיליארד בשנה, והוא הקטר הגדול של פיתוח הבריאות בעולם. ההאצה הגדולה במרוץ החיסון לקורונה - פחות משנה עד לתרופה מוכנה להזרקה - עלתה למשלם המיסים באמריקה מאה מיליארד דולר. תארו לעצמכם שהקונגרס מאשר הכפלה של הסכום לפיתוח מהיר של תרופות אחרות. אבל מה יקרה בקונגרס ימני, שמחליט לקצץ בהוצאות ולממן סוף-סוף את גירוש המהגרים הלא חוקיים מהמדינה. מאמיני הקונספירציה מדברים על אמת מוחלטת, שמוסתרת מכולם. יש כוח-על אדיר, סמוי, שקובע את הגורל שלך. באופן לא מוזר, זו תמונת מראה לאנשי הדת שסוגדים לאל סמוי מהעין, חזק מכולם. זו האמת המוחלטת. אבי הפילוסופיה של המדע קרל פופר קבע גבולות גזרה בין המדע והאמונות. הפרדיגמה המדעית, שבנויה על תצפית או ניסוי, מחייבת כל תאוריה לעמוד במבחן ההפרכה. רק אם באופן תאורטי אפשר יהיה למוטט את התאוריה, והיא לא נסתרת בינתיים בגלל ממצאים קודמים, מדובר במדע. אין בו שום אמת. רק עמידה בתנאי הפרדיגמה המדעית. כל מדען ישמח, אחרי מכה קלה לאגו, כאשר תאוריה חדשה תחליף את זו הקיימת. ככה מתקדמים. ליבוביץ, שהיה איש מדע רציני מאוד, אבל גם אדם דתי, הסביר: אם אפשר להוכיח את זה, לא צריך אמונה. אתה לא יכול להוכיח שסיבוב רצועות עור על היד עושה משהו. התאוריות המדעיות, לפי פופר, הן למעשה שקרים נועזים, שיופרכו בעתיד בידי תאוריות טובות מאלה שיש בידינו היום. "אמת" היא עניין של אמונות, ושלהן בלבד. הקִדְמה תמיד נבלמת בגלל שמרנות טבעית, פחדים מהחדש ונטייה לעבוד עם המוכר. 90% מהמרשמים של כל הרופאים מפנים אל התרופות הגנריות. רופאים חוששים מחדשנות. הם אוהבים להסתמך על המוכר, על הידע שנצבר, על המחקרים הרבים שיש לכל תרופה ותיקה. תרופות חדשות הן תמיד יקרות בהרבה, וניתנות בעיקר כ"תרופות קו אחרון". אחרי שניסינו את מה שהכרנו ולא קרה דבר, נלך אל החדש. על כל חברת ענק שמתמקדת בפיתוח תרופות חדשות, יש ארבע אחרות שמייצרות גרסאות גנריות של תרופות ישנות שכבר לא נהנות מהגנת זכויות על הפטנט. 70% מהאמריקאים מאמינים באל. מחצית מהימין, ועוד חמישית מהדמוקרטים - בוודאי שוחרי הבריאות הטבעית ושונאי הרפואה הממסדית - בטוחים בקונספירציה. זו לא אווירה שמעודדת מדע. זה יתבטא בתקצוב, בסנטימנט של תורמים ובתשומת לב ציבורית, שהיא, המניע הגדול. כל אלה, יחד עם מנגנוני רגולציה רבי כוח, עומדים בדרך אל המחר. מלחמות, כמו מגפות אנחנו על סִפֹו של מפץ עצום. דומה, אולי, רק לזה שקרה בעולם אחרי הטיסה הראשונה של האחים רייט בערבות קיטי הוק. זו הייתה רק קפיצת חרגול של ארבעים מטרים. אבל תקרת השמיים נופצה. המיתוס הגדול מכולם, תעופה עצמית של בני אדם, הפך למציאות. תמיד חלמו על זה. איקרוס ודדלוס. אלאדין על השטיח המעופף. כמה שנים אחרי הטיסה הראשונה בעולם, מטוסי קרב והפצצה זמזמו מעל שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. מלחמות, בדיוק כמו מגפות, הן המאיצות הגדולות של הפיתוח. יש עוד מיתוסים ענקיים. חיי נצח. מעיין הנעורים. צמחי מרפא כל יכולים. שיקויי בריאות מהפכי מצב. המיתוסים האלה איתנו מהיום הראשון של החברה האנושית. הרופא, שנעזר בלחשים וצמחים, היה האדם הכי חשוב. בלי יכולות הריפוי הפלאיות של ישו, ויכולת החייאת המתים שלו - "טליתא קומי" - הוא ציווה על הילדה המתה לקום, ההטפות שלו על שחיתות הכוהנים הייתה עוד נדנוד. מאות נביאים מטעם עצמם הסתובבו אז בירושלים. רצנו לא רע בעשורים האחרונים. מיפינו את הגנום האנושי, למדנו לתקן אותו בעזרת גזירה. השתלנו מיליוני איברים. מצאנו תרופות יעילות להרבה סוגי סרטן. מצאנו דרכי טיפול במחלות קטלניות. אילפנו כמה מהן, כמו וירוס האיידס, להימצא בשליטה מתמדת. ממש כמו הרפס ששוכחים ממנו אם הוא לא מתפרץ. רצנו עם הטכנולוגיות, זה תמיד מהיר יותר מאשר עם תרופות. קוצבי לב זעירים, שפעם הצריכו ניתוח לב פתוח, מוכנסים היום בפרוצדורה פשוטה בעזרת צנתור עדין דרך הווריד. מצאנו את התהודה המגנטית, שהשלימה את הרנטגן הוותיק ואת מכשירי האולטרסאונד, ואנחנו יודעים לעשות הדמיה תלת-ממדית של פנים הגוף. למדנו לאתר בעזרת בדיקות מקדימות הרבה מצבי סכנה. הלכנו הרבה, אבל אנחנו עדיין בהתחלה. למדנו להצמיח כל איבר שנרצה מתאי גזע שיודעים להתמיין. הניסויים נעשים כל הזמן. נפרונים - החלק העיקרי והחשוב בכליה שמווסת את הנוזלים ומסנן את הרעלים - כבר נבנו בהצלחה. גם חלקי כבד ולב. הדפסנו בתלת-ממד יריעות עור שיחליפו את אלה שנפגעו משריפה, פציעה, או זִקְנה. רוב הדברים האלה נותרו בינתיים במעבדות. עבודה עם תאי גזע ושִפְצּור הגנום האנושי מפחיד רבים. אנחנו כבר מתקנים תאי סרטן בעזרת טכנולוגיה שפועלת על הגן. זה יקר, לא לכולם, אבל שם העתיד. תרופות חדשות לסרטן נשפכות כל הזמן. הכל קורה, וזה קורה עכשיו. הטסלה של הרפואה צירוף המילים "רפואה" ו"מחשב" לא מעורר אהדה.  שיח עם רופא מזכיר מאוד שיחה עם מתבגר שיושב מולך, מביט במסך, ומהמהם. מפגש מבטים הוא תמיד אירוע נדיר. כרגע, כאשר הרופא מעביר את הכרטיס שלך, הוא מתעמק בהיסטוריה הרפואית שלך. משווה נתונים עדכניים לאלה שכבר נאגרו בו, מהרהר רגע על השפעות צולבות או סותרות של תרופות הנוגעות למצב שלך, קובע המשך טיפול, וקדימה, למטופל הבא. מי שחושב כי ביקור פרטי מניב יחס שונה בהרבה, לא השתמש כנראה באופציה הזאת. הרופא שבודק את הנתונים שלך לא משווה אותם עם אלה של דני מעפולה, שגם הוא חלה בדיוק באותו נגיף. הוא רושם לך תרופה שככל הנראה תפעל עליך היטב. הספרות המקצועית שהוא מכיר אומרת שזה מה שקורה ל-86% מהמטופלים. זו רפואת עקומה. בשוליים שלה, משני הצדדים, יש תוצאות שונות לגמרי. במרפאות המתקדמות לטיפול אונקולוגי יש כבר יותר מידע. המחשב מגיש לרופא את מפת הגנום של המטופל. זה מאפשר התאמה של טיפול אישי. המיפוי לא יקר במיוחד. בין כמה מאות לכמה אלפי שקלים. התוצאה מגיעה תוך שבוע, שבועיים. המחשבים של הרופא מגיעים, באופן תאורטי, למאגרים של מידע עצום. מיליוני חולים, מיליארדי אבחונים, טיפולים שניתנו, תוצאות. אם רק אפשר היה להשוות. אתה לא פתית שלג בעולם. יש המון מקרים זהים. גיל, משקל, מדדים. מחלות רקע. הבעיה החדשה שהביאה אותך לרופא. אם נוכל לבדוק מה קרה עם כל הקבוצה הזאת. מה באמת משותף לה. מה פעל, מה נכשל. המידע הזה שווה הון. אפשר להשקיע אותו. לאו דווקא במעבדות הפארמה. המידע שהוצג כאן בפסקה הפותחת של הכתבה, על תרופת הפלא נגד חיידקים עמידים, הוגש לי, בשניות, על הממשק של צ'ט ג'י-פי-טי .4 שעשוע של כלום עבור כלי הבינה המלאכותית. הטכנולוגיה החדשה לא מתקשה במיצוי מידע בכל תחום אחר, כאשר היא מוזנת באלגוריתמיקה המתאימה. החיבור של מיפוי גנטי, ביולוגיה ומדעי המחשב יצר את התחום המתקדם ביותר במחקר הרפואי. ביואינפורמטיקה. עבודה על מחשבים לא זקוקה לאישור של רגולטורים. תוצאות מדהימות מגיעות כל הזמן. לא פעם הביואינפורמטיקה שולחת את הביולוגים אל עכברי המעבדה המסכנים, אבל לא תמיד צריכים אותם. לא פעם, ההבנה לבדה מספיקה כדי לדעת מה לעשות. מכוניות חשמליות פעלו מצוין כבר בשנות השלושים של המאה שעברה. הנעה חשמלית פשוטה ויעילה בהרבה מאשר מנוע בוכנות רב-חלקים. יצרני המכוניות, יחד עם תאגידי הנפט, ריסקו אותן. פיזית. כאשר שי אגסי הגיע עם בשורת המכונית החשמלית שלו, הוא פנה בתמימות ילדותית לשיתוף פעולה עם חברת המכוניות רנו. הפרויקט גווע. רק כאשר אילון מאסק החליט שהוא עושה הכל לבד, בלי שום חסות של חברות מכוניות הדלק, זה עבד. טסלה איננה מכונית. היא ממשק תוכנה דינמי, על גלגלים, שפועל, כמו כל מחשב, על חשמל. ההצלחה המיידית כופפה את כל יצרניות הרכב בעולם יחד עם הרגולטורים. לכולן יש עכשיו גרסאות של רכב חשמלי. במדינות מסוימות מורידים, בחוק, את כל רכבי הבנזין והסולר מהכביש. הפיצוץ הגדול של הקִדְמה הרפואית מתקרב. זה כאן. ליכולות המופלאות של הריפוי הפרטני והביואינפורמטיקה נוסף כלי שלישי, שסוגר את החלק האחרון בטיל הקִדְמה. את הניצנים רואים באפליקציות הבריאות שיש על כל נייד מתקדם. אנרגיה, קלוריות, צעדים. השעון החכם מספק מידע על קצב הלב, נשימות, ואפילו עורך לך בדיקת אק"ג חלקית. תיכף תוכל למדוד לחץ דם בלי ניפוח שרוול ורמת סוכר בלי מחט. מכשירי ניטור נוספים קיימים לשימוש אישי. אפילו אולטרסאונד. הם מתרבים מדי יום. מזהירים אותך שזה לא אבחון, צריך רופא שיחליט מה הנתונים אומרים. גם על חום אומרים לך ככה, ובכל זאת, אתה לוקח על דעת עצמך שני אקמולים, וזהו. אין רגולציה על ניטור. עוד מעט, היכולות הטכנולוגיות יוכלו לאבחן אותך מרחוק, כמעט באופן מלא. המיפוי הגנטי יגיע אליך לנייד עם ניתוח מלא של מצבך הרפואי. יהיו גם המלצות לפעולה. לך לרופא, אולי יאמרו לך, אבל בטח תגיע הטסלה של הרפואה. מישהו שיבנה מערכת חיצונית לממסדים הרפואיים, שתבדוק אותך באופן מלא מרחוק. היא גם תספק לך את המרשמים הרפואיים. מה הבעיה. ברוב המקרים זה ממילא מה שעושים. גם היום הרופא קובע לפרוגנוזה אחרי התייחדות עם המחשב. עוד מעט.

הכתבה בשיתוף ההסתדרות הרפואית בישראל בעשור האחרון אנו עדים למפנה משמעותי בתחום הרפואה בישראל, כאשר חדשנות רפואית התבססה כאחת המגמות המרכזיות שמובילות את מערכת הבריאות המקומית. "עד לא מזמן עולם הרפואה ותעשיית ההייטק היו נפרדים זה מזה", מספרת לאה ופנר, מנכ"לית ההסתדרות הרפואית בישראל, "וזה התבטא בכך שהאנשים שהובילו את עולם החדשנות לא היו הרופאים אלא מהנדסים, מתכנתים ומומחי מחשבים". ופנר מסבירה, כי "לפני חמש או עשר שנים, תחום החדשנות היה בעיקר נחלתם של מוסדות גדולים - בתי חולים וקופות חולים - שהחלו לפתח מרכזי חדשנות כדי למסחר פטנטים וחידושים שנעשו במסגרת המוסד". אבל למרות היוזמות הללו, החיבור בין עולם הרפואה לתחום החדשנות נותר מוגבל. הרופאים, שעסקו במשך שנים בפיתוח מחקרים קליניים, תרופות וציוד רפואי, בחרו שלא לאמץ את הכלים החדשניים שנכנסו לשימוש. חדשנות בימי קורונה שינוי משמעותי בהתייחסות של הרופאים לתחום החדשנות התרחש בתקופת הקורונה. ופנר מציינת, כי "מגפת הקורונה אילצה רופאים רבים להיחשף לעולם הטכנולוגיה, ולזהות את היתרונות הגדולים שיש בשילוב חדשנות בחדרי הטיפולים. וזו הנקודה המרכזית, כי לנו בהסתדרות היה חשוב להתאים ולקרב את עולם החדשנות לקליניקה עצמה, ולא להשאיר אותו בשלב התאורטי". התקופה הזו המחישה לרופאים את חשיבות הקשר בין חדשנות לרפואה מעשית, והדגישה את הצורך בפיתוחים מותאמים לשטח, שיכולים להקל על העומס ולשפר את תהליכי העבודה. אבל כדי שחדשנות תהיה אפקטיבית, מדגישה ופנר, היא חייבת להיות מותאמת לקצב העבודה הרפואי. ויש לה דוגמה: "אם, למשל, מחשב רפואי נדרש לחשוב 30 שניות בין מטופל למטופל, הוא כבר אינו עומד בדרישות של הרופאים בשטח", אומרת ופנר, "ובמילים אחרות: אם המהנדסים לא יבינו את הצרכים הבסיסיים של הרופאים ואת אופי ודרך העבודה - החיבור בין רפואה וחדשנות לעולם לא יוכל להתממש". חשיפת הרופאים לחדשנות במטרה לחזק את החיבור בין חדשנות לרפואה, ההסתדרות הרפואית בישראל החלה לפעול להחזרת הרופאים למרכז העשייה בתחום זה. ופנר מסבירה כי "המטרה הייתה לחשוף כמה שיותר רופאים לחדשנות רפואית, ולאפשר להם לבחון מתי נכון לאמץ טכנולוגיות חדשות ומתי לא". אחת הדרכים שבהן נקטה ההסתדרות הרפואית בישראל היא קיום סדנאות בתחום הבינה המלאכותית, כמו למשל סדנת שימוש ב-ChatGpt, במטרה להעמיק את הידע של הרופאים בטכנולוגיה ולבחון את התאמתה לשימוש קליני. "סדנת ChatGpt, לשם הדוגמה, מהווה הזדמנות פז עבור הרופא ללמוד על הכלי שכל העולם מדבר עליו ולהחליט האם הוא יכול לסייע לו בצורה כזו או אחרת מול המטופלים", מוסיפה ופנר, "וזאת באמצעות הבנה עמוקה של התכונות הרלוונטיות של הכלי הספציפי הזה שהוא מצד אחד לא מדייק בעובדות, אבל מצד שני הוא יכול להועיל בכל הנוגע לחיסכון בזמן, לסיכום אירועים וכיוצא בזה". הסדרה בתחום הפטנטים נושא נוסף שההסתדרות הרפואית בישראל נתנה לו דגש הוא הסדרת הפטנטים ושיתוף הרופאים בתהליכי הפיתוח של חדשנות רפואית. ופנר מחלקת את עניין הפטנטים לשני חלקים - הראשון, נושא התגמול וההכרה והשני, נושא הרישום הפרוצדורלי והשלכותיו. לדבריה, "בהתחלה, הרופאים נהנו הכי פחות מהתהליך; בעוד המוסדות קיבלו את התגמולים על הפטנטים, הרופאים לא". הפער שנוצר בין הרופאים למוסדות הוביל לכך שמי שהיו שותפים מרכזיים במחקרים ובפיתוחים הטכנולוגיים מעולם לא קיבלו את ההכרה והתגמולים שהגיעו להם. וזה לא רק האחוזים שאמור הרופא להרוויח במקרה של מסחור הפטנט, אלא גם סוגיות ושאלות שעולות סביב רישום הפטנט, כמו למשל מה הסטטוס המשפטי של פטנט במקרה של מעבר של רופא מבית חולים אחד למשנהו - האם הפטנט נשאר בבית החולים או עובר עם הרופא? ולכן, ההסתדרות הרפואית בישראל שמה לעצמה מטרה להבטיח כי הרופאים יקבלו את החלק שמגיע להם בתהליך, ולהסדיר את הנושא הזה ברמת חוזים מוסכמים וברורים. שילוב רופאות ורופאים בחברות סטארט-אפ ההסתדרות הרפואית בישראל הבינה את חשיבות שילוב רופאים צעירים וסטאז'רים בתהליכי החדשנות. במסגרת זו, נוסדה תוכנית "מדעי היסוד בחדשנות". התוכנית, שבה משתתפים כ-25 רופאים מתמחים בכל מחזור, כוללת חודש של לימודים פרונטליים וחמישה חודשי התמחות בחממות טכנולוגיות או בחברות הייטק, במסגרתן נחשפים המתמחים לתחום החדשנות ובמקרים מסוימים אפילו שומרים על קשר עם אותם מקומות ומתחילים לעבוד בהם. ההסתדרות הרפואית בישראל שואפת לחשוף רופאים לנושאי חדשנות כבר בשלבים מוקדמים של הקריירה. לשם כך, פותחו תכניות לימודים והכשרות שמטרתן להקנות לרופאים ידע וכלים בתחום החדשנות הרפואית. אחת התוכניות המרכזיות היא תוכנית השתלמות עמיתים, שנפרשת על פני שנה וכוללת סדנאות והכשרות עבור רופאים מומחים. קהילת חדשנות של 1000 רופאים בנוסף, פיתחה ההסתדרות הרפואית בישראל קהילה פעילה של כ-1000 רופאים שעוסקים בחדשנות. הקהילה מציעה הכשרות שונות שיציבו את הרופאים בחזית הפיתוח הטכנולוגי הרפואי. למרות האתגרים שניצבו בדרכם של הרופאים בשילוב הטכנולוגיה בחדרי הטיפולים, מגמה זו הולכת ומתחזקת, כאשר יותר ויותר רופאים משתלבים בפיתוחים ובפרויקטים חדשניים. "אנחנו רוצים שהתחום יתפתח על ידי רופאים", מסכמת ופנר, "כדי לשרת את הקליניקה הרפואית ואת המטופלים שפוקדים אותה".

הכתבה בשיתוף אנבומד אחד האתגרים עמם מתמודדים בתי החולים והמרכזים הרפואיים בארץ ובעולם הוא טיפול בפסולת רפואית מזוהמת. "פסולת רפואית מזוהמת היא כזו שהייתה במגע עם חולה, כמו לדוגמה מחטים, מזרקים, תחבושות, אינפוזיות ואביזרי ניתוח. לפי ההערכה, במדינות מפותחות כמו ישראל, מצטברת בכל יום פסולת רפואית מזוהמת במשקל חצי ק"ג בכל מיטת חולה בבית חולים. לפי החוק בישראל, כדי למנוע הידבקות במחלות ולשמור על בריאות הציבור, לפני שמטמינים פסולת רפואית מזוהמת באתר אשפה, צריך לטהר את הפסולת הרפואית המזהמת ולהפוך אותה לפסולת נקייה", כך מסביר חגי יחידי, מנכ"ל חברת אנבומד (Envomed) בבעלות קיבוץ מעברות, המפתחת טכנולוגיות לטיפול בפסולת מזוהמת, שמאחוריו ניסיון רב בניהול ופיתוח עסקי של חברות בתחום הרפואי. לדברי יחידי, כיום השיטה הרווחת בעולם של טיפול בפסולת רפואית, היא באמצעות חום: "הפסולת הרפואית המזוהמת מוכנסת לתוך מכשירי מיקרוגל גדולים או אוטוקלאבים - מכשירים המחטאים בקיטור. המכשירים מחממים את הפסולת הרפואית המזוהמת בטמפרטורת חום גבוהה של יותר מ-100 מעלות צלזיוס ובלחץ אוויר גבוה. על אף שמדובר בשיטה הנפוצה בארץ ובעולם לטיפול בפסולת רפואית מזוהמת, יחידי מצביע על חסרונות רבים שקיימים בשיטת החום: "בתי החולים והמרכזים הרפואיים לא יכולים לחמם את הפסולת במרכזים שלהם. הם נדרשים להעביר את הפסולת המזוהמת על גבי משאיות המשנעות אותה לאתר הטיפול בפסולת. בתי החולים ממוקמים במרכזי ערים, וכשמובילים פסולת מזוהמת במרכז העיר יש חשש שהיא תישפך מהמשאיות ותסכן את בריאות הציבור, כמו למשל במקרה של תאונת דרכים. בנוסף לכך, עלות השינוע של פסולת מזוהמת במשאיות היא גבוהה מאוד ומהווה הוצאה גדולה לבתי החולים והמרכזיים הרפואיים. גם מבחינת איכות הסביבה יש כאן חיסרון גדול - בשיטת החימום נפלטת לאוויר רמה גבוהה של פחמן דו חמצני שמזהמת את הסביבה". מטהרת 80 ליטר אשפה ב-20 דקות מתוך הצורך במציאת פתרון שיהיה יעיל יותר, חסכוני יותר ובר קיימא, אנבומד שמה לעצמה מטרה לפתח טכנולוגיה מתקדמת לטיפול בפסולת רפואית מזוהמת. החברה הישראלית, שהוקמה בשנות ה-80 בקיבוץ מעברות, החלה את דרכה בפיתוח מכונות לתעשייה עד שבשנת 2019 החליטה להתמקד בפיתוח טכנולוגיות לטיפול בפסולת המדוברת. לפרטים נוספים על טיפול בפסולת רפואית בתוך בית החולים הקליקו כאן>> "הבשורה שלנו בתחום היא מכונה לטיהור פסולת רפואית מזוהמת שניתן להשתמש בה בתוך בית החולים. המכונה גורסת את הפסולת ומחטאת אותה על ידי חומר כימי ירוק וידידותי לסביבה שמתפרק בזמן התהליך. היא מגיעה לרמת טיהור החיידקים הגבוהה ביותר שקיימת בשוק - Staat4", מספר יחידי. "המכונה רשומה כפטנט ויש לה אישור מטעם משרד הבריאות ואישורי בטיחות אמריקאיים ואירופאיים והיא בטוחה הן למשתמש והן לציבור הרחב". לדברי יחידי, למכונה של אנבומד יתרונות רבים על פני שיטת החימום המסורתית: "המכונה, שגודלה 3 מטר על מטר, יכולה להיכנס בקלות לכל בית חולים ומרכז רפואי, כך שניתן לבצע את הטיפול בפסולת בתוך בית החולים. בכך, המכונה מייתרת את הצורך בשינוע הפסולת כשהיא עדיין מזוהמת במשאיות לאתר מיוחד, ומאפשרת לחסוך ב-50% מהוצאות בתי החולים על הטיפול בפסולת. לצד החיסכון הכספי, המכונה מבטיחה שהפסולת המועברת מבתי החולים לאתר ההטמנה היא פסולת נקייה, וכך היא שומרת על בריאות הציבור. המכונה יעילה מאוד ומטפלת ב-80 ליטר פסולת ב-20 דקות; היא מורידה את נפח הפסולת המוכנסת לתוכה בכ-80% - ובמשמרת של 8 שעות ניתן לטפל בפסולת רפואית מזוהמת של 500 מיטות בבית חולים. יחידי מדגיש שהיא גם שומרת על ערך הקיימות - בהשוואה לשיטת החום, היא צורכת פחות אנרגיה ופחות פחמן דו חמצני נפלט ממנה. בנוסף, לכך גם המשאיות שמוקצות במיוחד לשינוע הפסולת המזוהמת פולטות פחמן דו חמצני, ובכך שהמכונה מייתרת את הצורך הזה - היא מהווה פתרון ידידותי יותר לסביבה". הפטנט חצה את גבולות ישראל כיום, יותר ויותר בתי חולים ומרכזים רפואיים בארץ ובעולם משתמשים במכונה של אנבומד - בבית החולים סורוקה בבאר שבע פועלות בשנתיים האחרונות 3 מכונות של החברה, והשנה אנבומד החלה לעבוד עם בית החולים שערי צדק, ובקרוב היא תשלב את המכונות גם בבתי החולים ובמעבדות של שירותי בריאות כללית, מציין יחידי. בנוסף, המכונה פועלת באתר פינוי האשפה ברמת חובב. הפטנט הישראלי חצה גם את גבולות המדינה, והמכונות של אנבומד נכנסו למרכזים רפואיים באירופה, במזרח הרחוק ובאוסטרליה. יחידי מספר כי לאחרונה זכתה אנבומד להכרה עולמית, כשחברת התרופות היפנית 'טאקדה' (Takeda) הציבה אתגר תחרותי גלובלי להפחתת הפסולת שהיא מייצרת,במסגרת יוזמת "Climate Solution Prize" בשיתוף ארגון סטארט-אפ ניישן סנטרל(SNC) - הפועל לקידום תעשיית ההייטק הישראלית בעולם. "חברות רבות השתתפובתחרות ואנחנו זכינו באתגר ובפרס במסלול לסטארט-אפים. בעקבות זאת, נתחיל לספקלחברת טאקדה בארצות הברית את המכונות שלנו, כך שהבאנו את הבשורה גם לשוקהאמריקאי", הוא מוסיף. ומה בעתיד? "החזון שלנו הוא להיות חברה מובילה בעולם בפיתוח טכנולוגיות לטיפול בפסולת רפואית מזוהמת תוך כדי שמירה על איכות הסביבה", אומר יחידי לסיום. לפרטים נוספים על טיפול בפסולת רפואית בתוך בית החולים הקליקו כאן>>

נוסעים יקרים, שלום. הדקו את החגורות. אנחנו יוצאים למסע בזמן בשנת .2035 זה יעד לא כל כך רחוק כמו שזה נשמע, אבל כשנגיע אליו הכל יתהפך, ומה שנראה היום בדיוני יהיה אפשרי. במסע הזה נלמד על השינויים בקשר בין רופא ומטופל, נציץ בחידושים של תחום הרפואה ונקנח במבט אופטימי על המחלות הקשות שמאתגרות את האנושות. רפואה שלמה ונסיעה טובה. בינה מלאכותית ורפואה מותאמת אישית המהפכה של הבינה המלאכותית כבר יצאה לדרך, אבל בשנים הקרובות היא צפויה להפוך לכלי מרכזי בכל חדר טיפולים. ניתוח נתונים מתקדמים, כמו גנומיקה וביואינפורמטיקה, יהיו זמינים לרופאים בלחיצת כפתור, מה שיאפשר התאמה של טיפולים ברמת דיוק חסרת תקדים. מחלות כרוניות, כמו סרטן וסוכרת, יטופלו בעזרת בינה מלאכותית שתדע לזהות דפוסים ולהציע פתרונות אישיים. נסו לדמיין את עצמכם נכנסים למרפאה, והרופא, בעזרת מסך מחשב חכם, מציג לכם את כל האפשרויות הטיפוליות בהתבסס על מידע אינסופי שכולל נתונים אישיים, משפחתיים, סוציו־אקונומיים וסביבתיים, כולל הסיכויים והסיכונים של כל אחת מהן. העתיד הזה הולך ומתקרב. מתישהו, אל תתפסו אותנו בתאריך המדויק, אבל מתישהו, בין השנים ,2032-2028 רובוטיקה רפואית תהיה חלק בלתי נפרד בסיוע בניתוחים, בליווי אישי של תהליכי שיקום ארוכי טווח, בהדרכת פיזיותרפיה ביתית, ואפילו בתחום הטיפול הפסיכולוגי. הצלבת נתונים בין מיליוני מטופלים עד לא מזמן, כל פרט בריאותי שלנו הופיע בין עשרות דפים מצהיבים, תחוב בתוך תיקיות עמוסות שנערמות זו על גבי זו במדפי ארכיון מאובקים. כדי למצוא את תוצאות הבדיקה האחרונה של מטופל, הרופא נאלץ לפתוח תיק עב כרס, לפעמים בסוף משמרת ארוכה מדי, וכל טעות קטנה, כל דף שנשמט או מסמך שלא הוזן למערכת, עלול היה להבדיל בין טיפול מציל חיים לשגיאה גורלית. בעשור הקרוב, הגיליון הרפואי יעבור מהפכה דרמטית שתוביל אותנו לעידן חדש של טיפול רפואי חכם, מהיר ומדויק יותר מאי פעם. "הבינה המלאכותית פותחת בפנינו אופקים חדשים בתחום של ניתוח נתונים ויזואליים מהדמיות וביופסיות", אומר ד"ר בקר, מייסד ומנכ"ל חברת פנגיאה ביומד (Biomed Pangea), שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת לזהות אנומליות בביטוי של גנים שונים בגידול הסרטני. לפי בקר, הגיליון הרפואי יהפוך בעתיד לכלי חכם בעל ערך עליון בנושאים כמו שיפור איכות החיים, התאמה פרסונלית, הפחתת טעויות רפואיות ויכולת תגובה מיטבית למצבי חירום בזמן אמת. "באופן כללי, אני צופה שתהיה הרבה יותר אינטגרציה של מידע ממקורות שונים בשביל לתת לרופא תמונה מקיפה של מצב המטופל כבר משלבי הטיפול המוקדמים", הוא טוען. "זה יכלול גם דיאגנוזה מדויקת יותר, גם אלמנטים של מעקב וגם כלים טובים יותר לבחירת הטיפול המיטבי". ד"ר שטיין, מייסד שותף ומדען ראשי בחברת MedAware, פיתח סטארט-אפ המתמקד בזיהוי מצבי סיכון רפואיים על בסיס נתונים קליניים, תוך התמקדות בשילוב אלגוריתמים חכמים בתוך הגיליון הרפואי. לדבריו, "ברגע שיש לך את כל הנתונים כבר בתוך המערכת, אתה יכול להשתמש בנתונים האלה כדי להציף ולהדגיש מצבי סיכון בצורה חכמה ואינטליגנטית. השילוב וההצלבה של נתוני מטופל עם נתונים של מיליוני מטופלים אחרים יאפשרו לרופאים לקבל החלטות מושכלות ומהירות יותר, תוך מזעור הסיכון לטעויות רפואיות". הגיליון הרפואי יכלול כלים חדשניים למעקב שוטף אחר מדדי המטופל, שיתבססו על בדיקות מעבדה וניטור רציף באמצעות אלגוריתמים מתקדמים בסלולר, בשעונים חכמים, בטבעות אלקטרוניות ובעזרים טכנולוגיים נוספים. "זה יאפשר לרופא ולמטופל להבחין מוקדם במגמות מסוכנות, לאתר את מקורן ולמנוע אותן באחוזים גבוהים יותר לעומת היום", מאשר בקר. "השינוי המשמעותי יגיע כאשר נוכל להקים פרופיל גנטי זהה של המטופל ונדייק את הסטטוס הבריאותי באופן כזה שיאפשר לרופא להגיב לאינפורמציה ויאפשר למטופל לשנות את ההתנהגות שלו כתוצאה מההתראות שמתקבלות", מסכם שטיין. רפואה מרחוק - לא רק במקרים דחופים הפרחים לקורונה. בזכות המגפה הקשה נאלצה הרפואה לקדם את עצמה מרחק של כעשור בתוך שנה. הביקוש הקריטי ביותר בתקופת הסגרים מצד מערכת הבריאות והרפואה היה לפסוח על אתגר הריחוק החברתי - וזה קרה במהירות עצומה בזכות מערכות טלמדיסין. הרפואה מרחוק ממשיכה להתפתח ולהציע פתרונות יעילים יותר - לא רק בתחום הרפואה הדחופה אלא גם בתחום הרפואה המונעת. אם בעבר רופאים היו חייבים לראות את המטופלים פנים אל פנים, כיום הם נעזרים במכשירים חכמים שמנטרים את מצבנו הרפואי ואת פעילותנו הבריאותית בכל רגע נתון: החל באביזרים טכנולוגיים פרטיים כמו שעונים או טבעות, דרך מכשירי ניטור ביתיים, ולבסוף אפילו מצלמות חכמות שיתעדו ויאספו נתונים ומדדים בזמן אמת, באופן כזה שיהיה זמין ושמיש עבור הרופאים.MedWand הוא מכשיר ביתי קטן המשלב יכולות מרשימות כמו האזנה ללב ולריאות, סריקת עור, מדידת רמות חמצן בדם ובדיקת קצב נשימה. כל אלו מאפשרים לרופא לגשת לנתוני המטופל בזמן אמת ולבצע בדיקות מרחוק בצורה מדויקת ומעמיקה, תוך שמירה על בטיחות והגנה על המידע האישי של המטופלים. המכשיר יכול להקל על ניטור ומעקב אחרי מצבים רפואיים מגוונים ללא צורך בהגעה פיזית למרפאה או לבית החולים, במיוחד עבור מטופלים עם מחלות כרוניות או במצבי סיכון גבוהים. עד שנת ,2030 השימוש ב-MedWand, שאושר לשימוש על ידי ה-FDA, מִנְהל המזון והתרופות האמריקאי, יתרחב לא רק לניטור מרחוק של מצבי חירום, אלא יפלוש לתחום הרפואה המונעת והמעקב השוטף. מערכות הבריאות עשויות לאמץ את הטכנולוגיה הזאת בקנה מידה רחב, תוך שילובו כחלק אינטגרלי מהטיפול הרפואי בשגרה. האימוץ המתרחב של MedWand ודומיו צפוי להוריד את העומס על בתי החולים ולשפר את זמינות השירותים הרפואיים באזורים מרוחקים וכפריים, שבהם הגישה לטיפולים מתקדמים מוגבלת יותר.  כלב הים שנלחם באלצהיימר עוד עולם החדשנות הרפואי נשען על מידע רב וכוננים רבים של זיכרון אישי וקהילתי, משפחתי ואנושי, גנומי והיסטורי, יש בשורה גם במאבק נגד המחלה שמחסלת את הזיכרון - אלצהיימר. האתגר המיוחד בטיפול בחולי אלצהיימר בעשור הקרוב, יתמקד ביכולת האנושית והטכנולוגית להתמודד עם מחלה מורכבת ומתפשטת, שפוגעת לא רק במטופל עצמו, באורך ובאיכות חייו, אלא גם מטלטלת משפחות שלמות ומשפיעה עמוקות גם על כלל מערכת הבריאות, הקהילה והסביבה. לאריכות הימים והזדקנות האוכלוסייה הגלובלית בעידן שלנו, יש מחיר כבד כל עוד מערכת הבריאות מובסת בידי המחלות הקשות והארורות שמתרגשות עלינו. מספר חולי האלצהיימר ימשיך לגדול, שכן ישנו קשר הדוק בין גיל מתקדם ובין סיכון לפתח את אחת המחלות הנוירודגנרטיביות הנפוצות ביותר כיום בקרב קשישים, שסובלים מהידרדרות מתמשכת של תפקוד תאי העצב במוח ובמרכז מערכת העצבים המרכזית. לפי ההערכות של ארגוני הרפואה העולמיים הגדולים, אם לא תימצא תרופה או טיפול יעיל במיוחד בשנים הקרובות, מספר חולי האלצהיימר עלול להכפיל את עצמו עד שנת .2050 העלייה במספר החולים תעמיס עוד יותר על מערכות הבריאות, תדרוש יותר משאבים כלכליים וחברתיים ותחייב פיתוח של גישות טיפול ותמיכה חדשות ומתקדמות. כדי לספק מידה זהירה של אופטימיות, אפשר לציין את פרו (Paro), כלב הים הרובוטי, שהוכח ככלי טיפולי יעיל במיוחד עבור קשישים ואנשים הסובלים מדמנציה, ובמיוחד עבור מטופלים שהתקשו להתחבר לטיפולים המסורתיים או לחיות מחמד אמיתיות. השימוש בפרו הוביל להפחתת רמות החרדה, שיפור במצב הרוח והגברת האינטראקציות החברתיות בקרב מטופלים. התגובות האינטראקטיביות של פרו למגע, קול ותנועה, סיפקו למטופלים תחושת נוחות וביטחון. במהלך העשור הקרוב, צפוי פרו לעבור שדרוג באמצעות חיישנים וטכנולוגיות זיהוי מתקדמות, שיאפשרו לו להגיב בצורה מדויקת ומותאמת אישית להתנהגות ולרגשות המטופל, כולל זיהוי דפוסי דיבור והבנת מצבים רגשיים, ובעזרת חומרה מתקדמת שתהפוך אותו לעמיד יותר בפני שימוש לא נכון ולנעים יותר למגע. בנוסף, בזכות שילוב בינה מלאכותית, יעבור פרו התאמה אישית של הקול, המראה והתגובות, כמו גם שיפור בניידות וחיבור למכשירים חכמים ואפליקציות מעקב שיאפשרו ניטור של קצב ההתקדמות של המטופלים. סוף לקוקטייל במהלך העשור הקרוב, הטיפול במחלת הסרטן צפוי  לעבור מהפכה של ממש (ר' מסגרת), כשהטכנולוגיות החדשות יאפשרו רמה חסרת תקדים של דיוק והתאמה אישית בטיפול. במקום גישות כלליות ופולשניות, רפואת העתיד תתבסס על ניתוח גנטי ומולקולרי מעמיק של הגידול, שיאפשר לרופאים לבחור את הטיפול היעיל ביותר כבר בשלבים הראשונים של המחלה. לדברי ד"ר טוביק בקר, שינוי משמעותי במסע של חולה הסרטן אמור לקרות החל בעוד שלוש שנים. "כיום, כאשר חולה מגיע לרופא עם חשד לסרטן", מזכיר בקר, "התהליך מתחיל בבדיקות הדמיה, ואם נמצא ממצא חשוד, מתבצעת ביופסיה. הביופסיה נשלחת לפתולוג לבדיקת הרקמה ולקביעת הדיאגנוזה. במקרה שמדובר בסרטן מתקדם, מתחילים בתהליך של ניתוח גנטי ובחירת טיפול - מה שיכול להימשך חודשים, במהלכם החולה מתחיל טיפול ולעתים נאלץ להמתין זמן רב כדי לראות אם הוא יעיל. חדשנות אמיתית היא לשפר את דיוק התחזיות לטיפולים מותאמים אישית באמצעות פרופיל גנומי כדי להעניק לחולה את סיכויי ההחלמה הטובים ביותר. בפנגיאה ביומד אנחנו מחפשים מאפיינים שיהפכו את הסרטן רגיש במיוחד לתרופות מסוימות, ובעזרת הנתונים אנו יוצרים מאגר שיסייע לא רק למטופל עצמו, אלא גם יזין מחקרים וניסיונות קליניים בעתיד". הטיפול במחלת האיידס יעבור אף הוא שינוי מהותי בעשור הקרוב. ימיו של ה"קוקטייל" המפורסם, שנלקח על ידי נושא נגיף ה־HIV מדי יום כבר בתחילת הדרך, עומדים בפני סיום. "את הצורך בטיפולים יומיומיים, יחליפו בעשור הקרוב טיפולים שמתבצעים רק פעם בשנה, מה שיקל על המטופלים וישפר את איכות חייהם", טוען פרופ' איציק לוי, מנהל היחידה לאיידס ומחלות מין בבית החולים שיבא. "אנחנו מצפים לשיפור משמעותי בתחום הרפואה המותאמת אישית. לכל מטופל יהיה AI פרטי משלו והוא יוכל לנהל את המחלה בעצמו, כאשר מידע יישלח דיגיטלית לרופא בזמן אמת". עשר שנים - ושבע שאלות כדי לנצח מחלות קשות באמצעים פחות מזיקים - עשר שנים - ושבע שאלות ופולשניים, יצוצו עוד ועוד אמצעים טכנולוגיים זעירים, בגודל של פחות מתא. ננו־רובוטים יעילים ואמיצים יסתובבו לנו בגוף כדי לאתר ולהשמיד תאים חולים מבלי לפגוע בתאים בריאים, לבצע שיפוצים בתאים פגומים ולספק לנו תרופות ליעדים מדויקים. הגיליונות הרפואיים יוצפו בהרים של נתונים ואוקיינוסים של מידע שנגזרים מגנטיקה, מצב סוציו-אקונומי והיסטוריה אישית, קהילתית וגלובלית. רובוטים בעור של חתול או כלב ים יספקו מרגוע כמעט־אנושי לנפש. תחליפי איברים יתחזו לאיברים מקוריים ואף אחד לאישים לב מי זה מי. בעוד עשור, כשנחזה בנחת בהישגים הטכנולוגיים המרשימים ונחשוב מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו עם כל אריכות החיים האיכותית המשונה הזאת, עדיין נצטרך לשאול את עצמנו, את הרופאים ואת הפילוסופים בני דורנו שאלות מהותיות. הנה כמה מהן:1. לאן הולך הפוקוס של האנושות - אריכות ימים או איכות חיים?2. האם המידע הבריאותי העצום יגרום לנו ללכת לאיבוד כמו שתעינו במנועי החיפוש?3. האם אנחנו ממשיכים לפסוע לעבר המדרון החלקלק של אובדן הפרטיות?4. האם הטכנולוגיה והרובוטיקה תבוא על חשבון חמלה ואנושיות?5. האם כדאי לאנושות לפתח תלות מוחלטת בטכנולוגיה רפואית?6. האם החדשנות הרפואית תהיה נחלתם של אנשים עשירים?7. האם הפתרונות הטכנולוגיים יעמיקו את הפער בין מדינות מתקדמות ומתפתחות? כל הדרכים לנצח את הסרטןתוך עשור (או שניים) מאת: מאיה נהור סיבת המוות: סרטן. המתחרה היחיד שלה במצעד גורמי המוות השכיחים ביותר בעולם הוא החור השחור של תחום מחלות הלב. בכל שנה מתים ברחבי העולם כעשרה מיליון בני אדם מסרטן. אחד מכל שישה מתים. זו מחלה שמתאכזרת גם לבני אדם מהסוג שמתרוצץ לנו בין הרגליים - מדי שנה נכנסים למעגל הסרטן כ-400,000 ילדות וילדים. לצערנו, אין אחד שלא מכיר בסביבתו מישהו או מישהי שיש להם את "המחלה". אבל בזכות טכנולוגיות חדשניות, מבטיחות ופורצות דרך בתחום האבחון ובתחום הטיפול, אולי יש אור בקצה המנהרה. בדיקת דם לאבחון מוקדם הכלי האפקטיבי ביותר להחלמה הוא אבחון מוקדם. לכן זהו השדה העיקרי שמתחרות בו חברות טכנולוגיה רבות. אחת מהן היא Serimmune, שמנצלת את עוצמת הבינה המלאכותית כדי לפתח בדיקת דם (או ״ביופסיה נוזלית״) שתוכל לזהות סוגים שונים של סרטן ומחלות אוטואימוניות בשלבים מוקדמים, לפני הופעת סימפטומים, ובכך להגדיל את סיכויי ההחלמה ולמנוע טיפולים פולשניים. הרעיון מתבסס על זיהוי שינויים גנטיים או סמנים ביולוגיים (ביומרקרים) בדם הקשורים לסרטן, כגון די-אן-איי חופשי שמקורו בגידול (ctDNA) או תאים סרטניים חופשיים. במילים פשוטות, לכל אדם יש "חתימה" ייחודית של נוגדנים בדמו, כתוצאה ממגוון גורמים סביבתיים וגנטיים. הבינה המלאכותית מסוגלת לזהות את הפרופיל החיסוני הייחודי הזה ולהתריע על התפתחות סרטן עוד לפני שהוא מתפשט. יכולת זו עשויה להוות פריצת דרך באבחון מוקדם, מה שיאפשר בהרבה מקרים טיפול יעיל. חברות נוספות שמתמקדות באבחון הן Grail, שמפתחת טכנולוגיה שיכולה לזהות עד 50 סוגי סרטן בשלב מוקדם באמצעות בדיקת דם אחת; Health Guardant, שמתמחה גם היא בבדיקות דם לסרטן, כולל זיהוי מוטציות גנטיות המכוונות לטיפולים ממוקדים; ו-Sciences Exact, שמציעה בדיקות דם לגילוי סרטן המעי הגס בשלב מוקדם. רוב הבדיקות נמצאות בתהליך פיתוח ואישור רגולטורי. שימוש קליני נרחב יהיה אפשרי תוך 10-5 שנים. טיפול מותאם גנטיקה תופעות הלוואי הרבות שיש לתרופות הן נושא כאוב. החל מכדור לכאב ראש, שלפי העלון לצרכן עלול לגרום למותנו, ועד לתרופות לסרטן, שמלבד המחלה הנוראה בה הן נלחמות, מותירות את המטופל להתמודד עם אין-ספור השלכות. לקלחת הזו נכנסת "רפואה מותאמת אישית, מבוססת גנטיקה". שם מפוצץ, ומה שעומד מאחוריו לא פחות. המשמעות היא שבעתיד הלא רחוק ניתן יהיה לעשות שימוש במידע גנטי לאבחון מחלות ולהתאמה אישית של טיפולים, כולל תרופות שמותאמות בדיוק לפרופיל הגנטי של המטופל. התחום משלב בין גנטיקה, טכנולוגיה וביולוגיה מולקולרית במטרה לפתח טיפולים אינדיבידואליים שיובילו לתוצאות טובות יותר. כמה חברות שכדאי לעקוב אחריהן הן Medicine Foundation, שמתמקדת בניתוח גנטי של גידולים סרטניים במטרה לזהות מוטציות ייחודיות ולהתאים טיפול ספציפי; Tempus, שמספקת המלצות טיפוליות מותאמות אישית, במיוחד בתחום האונקולוגיה; ו-Watson IBM Health, שמעבדת כמויות גדולות של נתוני מטופלים ויודעת לסייע לרופא לדייק את הדיאגנוזה ולהעניק המלצות רפואיות, כולל התאמת תרופות. ננו-רובוטים להשמדת תאים ננו-רובוטים רפואיים נחשבים לאחת מפריצות הדרך הגדולות ברפואה המודרנית, עם פוטנציאל לשנות את האופן שבו מטפלים במחלות קשות כמו סרטן. הרובוטים הללו, שגודלם קטן מתא אנושי, מתוכנתים לנוע בתוך גוף האדם, לאתר במדויק אזורים חולים ולהעביר תרופות בדיוק רב לאותם מקומות. בכך, הם לא רק מציעים דרך יעילה יותר לטיפול במחלות, אלא גם מפחיתים את תופעות הלוואי שנובעות מטיפולים קונבנציונליים כמו כימותרפיה. היכולות שלהם לאתר תאים סרטניים ולהשמיד אותם ישירות עשויות להוביל לשינוי מהותי בטיפול במחלה. הרובוטים הללו יכולים להתמקד אך ורק בתאים הסרטניים, ולהשאיר את התאים הבריאים ללא פגע, מה שמבטיח טיפול ממוקד ומפחית את הסיכונים לנזק לרקמות בריאות. התחום נמצא בשלבים מתקדמים של מחקר ופיתוח, עם חברות מובילות כמו Labs Bionaut, שהוקמה בידי ישראלי, ו-Microsure. מחקרים ראשוניים מצביעים על פוטנציאל גדול, אבל הננו-רובוטים עדיין מצריכים אישורים רגולטוריים בטרם יוכלו להיכנס לשימוש רפואי נרחב. החידוש המהפכני הזה צפוי להיות זמין לטיפולים קליניים בתוך 15-10 שנים, ולאחר מכן עשוי להפוך חלק בלתי נפרד מארסנל הכלים הרפואיים לטיפול במחלות קשות. 

הכתבה בשיתוף טבע לפני כשנה וחצי, אחרי תקופה שבה טבע בעיקר התייצבה, התייעלה ונערכה לעתיד, נכנס ריצ'רד פרנסיס לתפקיד מנכ"ל חברת טבע והביא עמו אסטרטגיה חדשה: "Pivot to Growth". בליבת האסטרטגיה עמדה ההחלטה להפסיק "לשחק הגנה" ולחזור לנתיב של צמיחה, באמצעות התבססות על ארבעה עמודי תווך מרכזיים: מימוש מנועי צמיחה, חיזוק החדשנות, שימור ההובלה הגנרית ומיקוד עסקי. בשורה התחתונה, טבע, בראשות פרנסיס, כבר עושה כברת דרך במימוש חזונה החדש, ומתחילה לפלס נתיב לכיוון ימיה הטובים עם שווי שוק של למעלה מ-20 מיליארד דולר ושישה רבעוני צמיחה רצופים. מימוש מנועי צמיחה: במסגרת הרצון המחודש לצמוח, טבע כבר לא מסתפקת רק בהובלת תחום התרופות הגנריות בעולם, אלא שואפת להרחיב את השפעתה על בריאות המטופלים והגדלת נתחי השוק שלה גם בתחום תרופות המקור. דוגמאות לכך הן תרופה לטיפול בהפרעות תנועה הנובעות ממחלות הנטינגטון או טרדיב דיסקינזיה - שהפכה לבלוקבאסטר עם צמיחה שנתית של עשרות אחוזים במכירות, ותחזית מעודכנת לשנת 2024 בגובה של כ-1.6 מיליארד דולר, וכן זריקה חודשית או רבעונית למניעת התקפי מיגרנה שאף היא צומחת בשווקים רבים. תרופה אחרת שפותחה בטבע וקיבלה אישור רגולטורי בארה"ב, בזכות יעילותה וצורת המתן הייחודית שלה, מיועדת לטיפול בסכיזופרניה, והיא מהווה דוגמה נוספת למנוע צמיחה חדשני ומהפכני במיוחד. בניגוד לתרופות שמיועדות לחולי סכיזופרניה ומחייבות נטילה מדי יום דרך הפה, התרופה החדשה של טבע נלקחת באמצעות זריקה פעם בחודש או בחודשיים. "מה שמייחד את התרופה שלנו", מסבירה ד"ר יעל מרנץ, סגנית נשיא גלובלית, המובילה את הניסויים הפרה־קליניים בחברה, ומנהלת את אתר המחקר והפיתוח האינובטיבי של טבע בנתניה, "זו העובדה שמדובר בזריקה תת-עורית שיש לה שחרור מושהה. עבור אנשים שסובלים מסכיזופרניה ומתקשים בנטילת תרופות יום-יומיות - זה פיתוח חדשני ופורץ דרך שעשוי לשנות דרמטית את דרך הטיפול במחלה ולהקטין משמעותית את הסיכון להתקף פסיכוטי". חיזוק החדשנות: טבע משקיעה משאבים רבים במחקר ופיתוח (מו"פ), תוך התמקדות ביצירת פתרונות רפואיים חדשניים ופורצי דרך. מרכז המו"פ של טבע, הממוקם בנתניה ("אביק"), הוא אחד מהמרכזים החדשניים ביותר בעולם וממשיך להרחיב את צבר המוצרים של החברה, לרבות פיתוחים מקוריים כמו אלו שצוינו לעיל, לצד פיתוח תרופה אינובטיבית למחלות מעי דלקתיות, או שדרוגים לתרופות קיימות, כמו למשל, בתרופה נוספת הנבדקת לטיפול בסכיזופרניה, ונמצאת כעת בשלב מתקדם בניסוי קליני. "במקרים רבים אנחנו מקדימים אפילו את הרגולטור ברצון וביכולת להכניס כלים חדשניים לתהליך פיתוח התרופות", אומר ד"ר ערן הררי, סמנכ"ל בכיר במו"פ הגלובלי של טבע. "אם בעבר פיתוח תרופות היה יכול לקחת גם 12 שנים, כיום אנחנו משתמשים בטכנולוגיות מתקדמות, שהן תוצר של פיתוח פנימי או של שיתוף עם חברות סטראט-אפ, בתחומים כמו בינה מלאכותית, למידת מכונה וחיישנים, והן מאפשרות לנו לפתח תרופות טובות יותר, ואף להאיץ את התהליך המורכב, שכן כל שנה היא קריטית בעולם הבריאות. טכנולוגיות אלה גם מאפשרות לנו להבדיל בשלבים מוקדמים יותר בין תרופות להן סיכויי הצלחה גבוהים לבין כאלה שהן מבטיחות פחות". שימור ההובלה הגנרית: טבע ידועה בעולם בזכות היותה המובילה הבלתי מעורערת בתחום התרופות הגנריות. מדי יום, כ-200 מיליון בני אדם ב-58 שווקים ברחבי העולם נוטלים תרופות גנריות שיוצרו על ידי טבע. כעת הדגש הוא להגיע מוקדם ככל הניתן לשוק עם תרופות גנריות מורכבות, ולאו דווקא עם כל תרופה או מוצר. לפרטים נוספים על התוכנית "מטפלים בנפש" של טבע הקליקו>> מיקוד עסקי: טבע בוחרת להתמקד בתחומים ובמוצרים שבהם היא יכולה להביא את הערך הגבוה ביותר, ולוותר על תחומים שאינם תואמים את האסטרטגיה שלה. דוגמה לכך היא בחינת מכירת עסק החומרים הפעילים (API) שלה, בעוד טבע ממשיכה להתמקד בתחומים אחרים שבהם יש לה יתרון תחרותי מובהק. שבעה באוקטובר ובריאות הנפש מאז מתקפת הפתע על ישראל בשבעה באוקטובר, ומלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבותיה, טבע חיזקה את מעורבותה החברתית - הרבה מעבר לאספקה נחוצה של תרופות שהדרישה להן בתחילת המלחמה זינקה במאות אחוזים - והובילה "תוכנית דגל" לתמיכה נפשית והכשרת מטפלים בעקבות האירועים הטראומטיים שפקדו את ישראל. טבע השיקה תוכנית הוליסטית לטיפול בטראומה לאומית תחת הכותרת "מטפלים בנפש", במטרה לחזק את החוסן הלאומי ולטפל בטראומות באמצעות הכשרות מקצועיות בתחום בריאות הנפש, בשיתוף פעולה עם הקואליציה הישראלית לטראומה. תחת התוכנית הוכשרו עד כה כ-400 מטפלים שמעניקים מעל 120,000 שעות טיפול נוספות. המהלך כלל בין השאר חיזוק מרכזי חוסן בדרום ביחד עם העיריות ועם הקואליציה הישראלית לטראומה, לרבות הקמת מרכז חוסן חדש באופקים, שדרוג מרכז החוסן באשקלון והקמת חממת סטארט־אפים לטיפול נפשי בשדרות. הפעילות כוללת שימוש בטכנולוגיות חדשניות פיזיות ווירטואליות בתחום הטראומה, העלאת המודעות לנושא ואיתור חברות טכנולוגיה בתחום הטיפול בטראומה כדי לתמוך בהן ולסייע להן להתחיל את פעילותן בתוך הקהילה. חדשנות באקדמיה ו"ברית הענקיות" טבע ומרכז המחקר והפיתוח באביק, מקיימים כיום במסגרת "טבע אקדמיה" גם כ-50 שיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים נבחרים בישראל לפיתוח תרופות חדשניות וטכנולוגיות פוטנציאליות בתחומים כמו נוירולוגיה, פסיכיאטריה, אימיונולוגיה ואונקולוגיה. "אנחנו עובדים עם עשרות חוקרות וחוקרים מהטובים בארץ בעשרות מעבדות שמתאימות לצרכים שלנו", מספרת ד"ר מרנץ. "ההחלטה שלנו איזו תרופה לפתח ובאיזה תחום קשורה ישירות לניסיון מוכח ולהצלחות קודמות, בעיקר בתחומים אימונולוגיה ומדעי המח". אחד המהלכים הגדולים שנעשו בארץ כדי לפתח טכנולוגיות רפואיות חדשניות הוא הקמתה של AION Labs, מעבדה ייחודית לשימוש ב-AI שנולדה כתוצאה משיתוף פעולה בין טבע וענקיות פארמה אחרות, כמו פייזר, מרק ואסטרהזניקה, לצד Amazon Web Services וקרנות ההון סיכון IBF ו-Amiti, יחד עם רשות החדשות - אם תרצו, "ברית הענקיות". המעבדה מקימה סטארט-אפים שמתמקדים בטכנולוגיות בינה מלאכותית, מחשוב ענן, ביולוגיה חישובית וגילוי תרופות, במטרה למצוא פתרונות מהירים ופורצי דרך בתחום הרפואה. ד"ר מרנץ וד"ר הררי מפרטים את מגוון האפשרויות הרחב שמספקות כיום טכנולוגיות חדשניות וטכנולוגיות ה-AI בפרט. בפן הרפואי, כלי הבינה המלאכותית יכולים לסייע בבחירת תא לייצור אופטימלי של חלבון מתוך מאות אלפי תאים, יצירת נוגדנים משופרים בעלי מבנה חדש, שימוש בביומרקרים לזיהוי תגובתיות לתרופות, לצד טכנולוגיות חדשניות אחרות לשילוב אורגנואידים אנושיים, צמצום הניסויים בבעלי חיים, קידום רפואה מותאמת אישית, שימוש בהתקן הטכנולוגי "איבר על שבב" (Organ on a Chip) לטובת פיתוח תרופות, מדידת שינוי תנועתי בעזרת חיישנים על גוף המטופל, הקטנת מספר החולים בכל מחקר, ואפילו שימוש חדשני בניתוח קולי כדי לזהות התפרצות של מחלה או החמרה לפני שמופיעים הסימפטומים הקליניים. בפן הבירוקרטי, הבינה המלאכותית יכולה גם לעזור באיסוף וסידור המידע לטובת הגשה לאישור מִנְהל המזון והתרופות האמריקאי. לדברי ד"ר הררי, "הגישה החדשנית של טבע, שמשלבת בין שאיפה תמידית לפיתוח תרופות פורצות דרך ושילוב טכנולוגיות מתקדמות כולל בינה מלאכותית, היא זו שמזרזת את תהליך הפיתוח ומשפרת את הדיוק והאיכות". "שיתוף הפעולה עם האקדמיה ועם גורמי פארמה מובילים בעולם", מסכמת ד"ר מרנץ, "מסייע לנו לממש את האסטרטגיה של טבע בייצור תרופות חדשניות וייחודיות כמנוע צמיחה, ולא להתבסס בעיקר על התרופות הגנריות כפי שהיה בעבר, ובכך אנחנו למעשה יכולים להוביל את השוק גם במתן פתרונות רפואיים איכותיים מקוריים וייחודיים למאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם". לפרטים נוספים על התוכנית "מטפלים בנפש" של טבע הקליקו>>

אחד האירועים הכי טורדי מנוחה שעוברים על האדם השרוי במצוקה, הוא הרגע שבו מחלחלת ההכרה כי רופאים הם אינם אלוהים, שלא בכל פעם הם יצליחו לפתור את הבעיה שלנו או של היקרים לנו, שלא תמיד כל התשובות נמצאות בידיהם. התובנה הזו, שנייה בנוראותה רק להפנמה שהורינו אינם כל-יכולים, התפכחות שנוחתת על כולנו, אי שם בילדות. רופאים מסוגלים לבצע להטוטים מרשימים בגוף האדם, אך גם להם יש גבול, ואין כואב ממנו. את הגבול הזה בדיוק, תחום החדשנות הרפואית מעוניין לשבור. תוך שילוב בין אין-ספור דיסציפלינות, כדוגמת ביולוגיה מולקולרית, בינה מלאכותית, רובוטיקה, גנטיקה ועוד, מנסים מיטב המוחות לאתגר את המחשבה האנושית ואת הטבע עצמו, כדי להגמיש את גבולות יכולותינו ולהעלים מחלות שכרגע ניתן רק לחלום על מיגורן. רובוטים פוגשים רקמות ושלל מניפולציות גנטיות במטרה לאפשר לאדם, לרופא, לעשות קסם. בואו נכיר כמה מהחידושים פורצי הדרך, שעתידים להביא פתרונות למגוון תחומים ולשנות את חיינו בשנים הקרובות. עריכה גנטית של עוברים  מחלות גנטיות הן תופעה רחבה ונפוצה בעולם, עם שכיחות משתנה בין אוכלוסיות שונות. אחד מתוך 33 תינוקות נולד עם מחלה גנטית או מום. תסמונת דאון, למשל, מתרחשת באחת מכל 700 לידות ברחבי העולם. מחלות כמו תסמונת טאי-זקס נפוצות במיוחד בקרב יהודים אשכנזים. תרפיה גנטית היא תחום פורץ דרך שמטרתו לטפל במחלות תורשתיות וגנטיות באמצעות תיקון או החלפת גנים פגומים בתוך התאים. השיטה מתמקדת בהתמודדות עם המוטציות הגורמות למחלה על ידי החדרת גן מתפקד לתאים הפגועים או על ידי עריכה ישיר-איי בתאים עצמם, או בקיצור, קצת כמו "לשחק אותה אלוהים". תרפיה גנטית מתאימה במיוחד למחלות תורשתיות כמו תסמונת דאון, אנמיה חרמשית, מחלות נוירודגנרטיביות (כמו ALS ומחלת הנטינגטון) ועוד. השיטה כוללת שתי גישות עיקריות. הראשונה היא החדרת גן תקין לתוך תאים שמכילים גן פגום. הגן המתפקד נכנס לתוך התא ומתחיל לייצר את החלבון הנדרש, מה שמסייע בתיקון התפקוד הלקוי של התא. לדוגמה, בטיפול במחלות כמו אנמיה חרמשית, שבה חלבון המוגלובין פגום, החדרת גן תקין יכולה לשפר את תפקוד התאים האדומים. הגישה השנייה היא עריכה גנטית ישירה. המשמעות היא שבעזרת כלים מתקדמים כמו קריספר (CRISPR), מנגנון לעריכת די-א-איי, מתבצע חיתוך מדויק של הדי-א-איי במקום בו נמצאת המוטציה הגורמת למחלה, ומחליף אותה בגרסה תקינה של הגן. תהליך זה מהווה תיקון ישיר של הגנים בתאים הפגועים, ובכך מת אפשרת התמודדות יעילה עם המוטציה. חברות מובילות בתחום זה כוללות את Bluebird Bio, שמתמקדת בטיפול גנטי למחלות דם תורשתיות כמו בטא תלסמיה ואנמיה חרמשית; Spark Therapeutics, שפיתחה טיפול גנטי ראשון מסוגו לטיפול בעיוורון גנטי; ו-CRISPR Therapeutics, חברה חלוצה בטכנולוגיית קריספר, המתמקדת בטיפול לעריכת גנים במחלות כמו אנמיה חרמשית, בטא תלסמיה וסוגים מסוימים של סרטן. ישנם טיפולים גנטיים שכבר אושרו לשימוש קליני, כמו הטיפול בעיוורון שהוזכר, וכן טיפולים למחלות דוגמת SMA (ניוון שרירים שדרתי). בדצמבר שעבר, מִנְהל המזון והתרופות האמריקאי אישר לשווק את קאנגבי, תרופה ראשונה שעושה שימוש בעריכה גנטית לטיפול במחלת דם תורשתית, כחודש לאחר הרגולטור הבריטי. טיפולים נוספים נמצאים בשלבי מחקר ופיתוח מתקדמים. התחזיות מצביעות על כך שתרפיה גנטית תיכנס לשימוש קליני נרחב תוך 10-5 שנים, ותהיה זמינה לטיפול במגוון רחב של מחלות, חלקן נדירות ומורכבות. למרות הפוטנציאל האדיר של קריספר ותרפיה גנטית בכלל, השימוש בגישה מעלה סוגיות אתיות, בעיקר סביב השאלה האם נכון להשתמש בטכנולוגיה לעריכת גנים בעוברים, מה שעשוי להשפיע על הדורות הבאים. כך או אחרת, מדובר באחת הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בתחום הביולוגיה המולקולרית, ויש לה פוטנציאל לשנות לחלוטין את הדרך בה מתייחסים למחלות תורשתיות ולתת תקווה חדשה למטופלים ומשפחותיהם. ביופרינטינג במקום השתלות איברים מחלות לב וכלי דם, מחלות כבד כרוניות ומחלות נשימתיות הן מהגורמים העיקריים לתמותה בעולם. חברות ביוטכנולוגיה ורפואה משקיעות בפיתוחים חדשניים במטרה לשפר את איכות החיים של החולים, להאט את התקדמות המחלה ואף להציל חיים. אחת התובנות הקשות ביותר היא ההפנמה כי הגוף בוגד בנו, שאיברים קריטיים כמו כבד, ריאה או כליה כבר "אינם סוחבים" ועלינו לשים מבטחנו באלוהי הרפואה וההשתלות כדי להינצל. כיום, הציפייה בתור להשתלת איברים מייגעת ומייאשת במקרה הרע, ובמקרה הגרוע - לפעמים כאשר כבר מגיע תורך, מתברר שזה מאוחר מדי. לוואקום הזה נכנסו חברות שהמירו את ההמצאה - המדהימה בפני עצמה - של מדפסות תלת-ממד למשהו מרהיב בהרבה: הדפסת איברים (ביופרינטינג); הדפסה תלת-ממדית של תאים חיים והנדסת רקמות ליצירת איברים שמדמים מבנים טבעיים בגוף, לשימוש בהשתלות, מה שיפחית את התלות בתרומות איברים. תחום ההדפסה התלת-ממדית של איברי אדם אמנם מתקדם במהירות, אך עדיין לא קיימת חברה שמסוגלת להדפיס איברים מורכבים ומלאים שיכולים להיות מושתלים בגוף האנושי, כגון לב וריאות. ישנם עדיין אתגרים רבים לפתור, כמו בניית מערכת כלי דם מסועפת בתוך האיבר המודפס, תיאום בין סוגי תא שונים והבטחת תפקוד תקין לאחר השתלה. חברות ומכוני מחקר רבים, כמו למשל Organovo ו-Cellink עובדים על פיתוח טכנולוגיות להדפסת רקמות ואיברים עם הצלחות ראשוניות בהדפסת רקמות פשוטות יותר, כמו עור, כלי דם וסחוס. כשתגיע הטכנולוגיה לכדי יישום, ככל הנראה, לפי ההערכות, בתוך עשור או שניים, עד לשימוש קליני באיברים שלמים, זו תהיה מהפכה שתפחית את הסיכון לזיהומים ודחיית השתלה ותשפר את איכות חיי המטופל. חיישני מוח-מכונה לשיפור קוגניטיבי  מוגבלות פיזית ומחלות נוירולוגיות הן שני גורמי פגיעה המשפיעים על מיליוני אנשים ברחבי העולם. לפי ההערכות, כחצי מיליון בני אדם סובלים מפגיעות בעמוד השדרה בכל שנה כתוצאה מתאונות. לצד זאת, מחלות נוירודגנרטיביות כמו אלצהיימר, פרקינסון ו-ALS משפיעות על עשרות מיליונים ברחבי העולם. טכנולוגיות מוח-מכונה עשויות לסייע לכל אלה בניהול התסמינים ובשיפור איכות החיים, ואף להציע פתרונות עתידיים לשיפור תפקוד קוגניטיבי או האטת התקדמות המחלה. חיבור מוח-מכונה (Brain-Machine Interface - BMI) הוא תחום מהפכני שמאפשר חיבור ישיר בין המוח האנושי לבין מכשירים טכנולוגיים, תוך שימוש בחיישנים מתקדמים ובאלגוריתמים מורכבים. הטכנולוגיה מתבססת על יכולתה של המערכת לקרוא ולפרש אותות חשמליים שנוצרים במוח בעת מחשבה או תנועה מדומיינת. אותות אלה מועברים באמצעות חיישנים, כמו אלקטרודות, שמוטבעים או מוצבים על גבי הקורטקס המוטורי או האזורים האחראים על הקוגניציה במוח. המערכת מתרגמת את האותות לפקודות שמופנות אל מכשירים חיצוניים, כגון פרוטזות רובוטיות, מחשבים או התקנים אחרים, מה שמאפשר למטופל לשלוט במכשירים באמצעות מחשבה בלבד, וכך להחזיר לעצמו פונקציות שאבדו עקב פגיעות נוירולוגיות ובכך לשפר את עצמאותו. חולי ALS שאיבדו את יכולתם לדבר או להניע את שרירי הפנים, מסוגלים לשלוט בסמן על מסך מחשב או במקלדת וירטואלית, מה שמאפשר להם לתקשר גם במצבים קשים. חולי פגיעות עמוד שדרה יכולים להניע ידיים מכניות או ללכת באמצעות שלד חיצוני (Exoskeleton) שמזהה את הכוונות המוטוריות שלהם. ישנם חוקרים שבוחנים את השימוש בתחום גם לטיפול במחלות כמו אלצהיימר ופרקינסון, כאשר האתגר המרכזי הוא הקושי בשיפור תפקודים קוגניטיביים ומוטוריים באופן מתמשך ויעיל. חברות מובילות בתחום הן Neuralink של אילון מאסק, שמתמקדת בפיתוח ממשקים זעירים להשתלה במוח, במטרה לאפשר לאנשים עם מוגבלויות לשלוט במכשירים דיגיטליים ולשפר את יכולותיהם הקוגניטיביות; Synchron, המפתחת מערכת חיבור מוח-מכונה מינימלית פולשנית שאינה דורשת ניתוח מוח פתוח, ושמשתמשת בסטנטים עם אלקטרודות שמושתלים דרך כלי הדם כדי לקרוא את פעילות המוח; ו-Blackrock Neurotech, שמתמחה ביצירת פתרונות למטופלים עם מוגבלויות נוירולוגיות חמורות. למרות אתגרי אתיקה ושאלות בנוגע לעתיד האנושות, בעולם בו הגבול בין אדם למכונה הולך ומיטשטש, הטכנולוגיה נמצאת בשלבי מחקר ופיתוח, כאשר חלק מהחברות כבר מבצעות ניסויים קליניים בבני אדם. הציפייה היא להגיע לשימוש נרחב בתוך כ-20-10 שנים. ד"ר רובוט לשולחן הניתוחים צוותי הרפואה מצויים בקריסה מתמדת. שילוב של שעות עבודה ארוכות, כמעט לא אנושיות, חוסר בכוח אדם ותנאים כלליים ירודים, מאתגרים את המערכת ופוגעים הן בעובדים בתוכה והן במטופלים. לפער הזה נכנס אט-אט סיוע שאינו זקוק לשינת לילה, ותופס משמרות של לפחות חלק מעבודתם של רופאות, אחים ורוקחים - הרובוט. רובוטים מנתחים: חברת Intuitive Surgical פיתחה רובוט כירורגי בשם Da Vinci Surgical System, שמאפשר למנתחים לבצע ניתוחים מינימליים פולשניים תוך דיוק רב יותר. הרובוט נשלט על ידי המנתח, כלומר לא מחליף את הצוות, אלא מסייע לו. בשימוש במערכת ניתן לבצע מגוון רחב של ניתוחים, כולל ניתוחי לב, פרוסטטה וכלי דם, תוך הפחתת הסיכונים לפגיעה ברקמות הסמוכות ולזיהומים. רובוטים רופאי שיניים: חברות כמו Neocis מציעות רובוטים מתקדמים שמבצעים השתלת שיניים בדיוק מרשים שגם מפחית את הסיכונים הנלווים לתהליך. הרובוט Yomi משתמש בטכנולוגיות של מיפוי תלת-ממדי והנחיה בזמן אמת כדי לעזור לרופא לחדור לעצם הלסת במיקום המדויק ובזווית הנכונה. המערכת לא מחליפה את הרופא, אלא פועלת בשיתוף עמו כדי לשפר את התוצאות. השימוש ברובוטים כולל פחות כאבים ופחות סיבוכים, משפר את התוצאות האסתטיות ומקצר את זמן ההחלמה. רובוטים רוקחים: חברות כמו Diligent Robotics יצרו מערכות רובוטיות מתקדמות המסייעות לצוותים רפואיים בניהול מלאי תרופות, הכנת טיפולים ואפילו עזרה בביצוע בדיקות פיזיות. Aethon by TUG הוא רובוט אוטונומי המשמש להעברת ציוד, תרופות ודגימות, ובכך מפחית את העומס על הצוות הרפואי. רובוטי בית מרקחת, כדוגמת PillPick ו-Robotik Technology, יכולים לבצע תהליכי מיון, הכנה והפצת תרופות. רובוטים סיעודיים: ישנם גם פיתוחים של רובוטים המשמשים כעזר לסיעוד (Robotic Nurses), כמו Moxi, שמסוגלים לבצע משימות לוגיסטיות ולסייע בעבודות שגרתיות. ישנם גם רובוטים שמחטאים חדרי ניתוח ואזורי טיפול, מה שמקטין את הסיכון להידבקות בזיהומים בבתי חולים. הרעיון הוא לאפשר לצוות הרפואי להתמקד במתן טיפול אישי ואנושי למטופלים, תוך העברת המטלות הטכניות והשגרתיות לידי הרובוטים, בצירוף החיסכון בזמן ובעלויות שהרובוטים מייצרים. בתי חולים שיאמצו טכנולוגיות כאלה יוכלו לייעל את תהליכי העבודה ולשפר את חוויית המטופל. למרות ההתקדמות, תחומים כמו אבחון, קבלת החלטות רפואיות, ואינטראקציה עם מטופלים דורשים רמה גבוהה של מיומנויות אנושיות, אמפתיה ויכולת להתמודד עם מצבים בלתי צפויים, שהטכנולוגיה הנוכחית עדיין לא מסוגלת לספק; ואולי טוב שכך, כי מי מאיתנו היה רוצה ש-R2d2 ינגב לו את הדמעות. כמובן שתחום החדשנות הרפואית כולו אינו חף מאתגרים אתיים. אחד מהם הוא החשש שידלוף מידע אישי החוצה וינוצל לרעה על ידי חברות ביטוח או מקומות עבודה המגייסים מועמדים, תוך פגיעה בפרטיות וטובת המטופלים. שאלות עשויות להתעורר גם לגבי השימוש במידע אישי לצורכי מחקר או למטרות מסחריות, מבלי לקבל הסכמה מדעת מהמטופלים. בנוסף, ההתפתחויות המהירות בתחום עשויות לעקוף את קצב חקיקת ויישום הרגולציה על אותן חברות פרטיות, מה שעלול להוביל למצבים שבהם הטכנולוגיות לא מפוקחות כראוי. אבל אם נשים לרגע את החששות בצד, אנו נמצאים בפתחו של עידן חדש, בו אדם ומכונה יתמזגו. האם המגמה חיובית? תלוי את מי שואלים. מה שבטוח, ללא ספק, זו העובדה שהחיים שלנו הולכים להשתנות לטובה, שמחלות שלא נמצא להן עד כה מזור עשויות להפוך במהרה, כבר בדורנו, לצרת האתמול.

הכתבה במימון המרכז הרפואי קפלן "בלי מחקר אין חדשנות. המחקרים הם אלו שעוזרים לקדם ולפתח את עולם הרפואה, ולהעניק למטופלים שירות רפואי טוב יותר", כך אומרת פרופסור חנה לייבה, מנהלת מרכז ARIK במרכז הרפואי קפלן מקבוצת כללית, ומנהלת המחקר בחטיבת בתי החולים של שירותי בריאות כללית. פרופ' לייבה (68), מומחית ברפואת עיניים כבר 40 שנה, במרכז הרפואי קפלן שברחובות. היא בעלת תת התמחות ברפואת עיניים של ילדים ונוירואופתלמולוגיה העוסקת בקשר שבין העין והמוח, והיא הראשונה בישראל שהתמחתה בנושא. במשך שבע שנים היא ניהלה את מערך העיניים במרכז הרפואי קפלן, עד שלפני שנתיים "נקראה לדגל" וקיבלה את ההצעה לנהל את מרכז ARIK. "ARIK הן ראשי תיבות של - Academy research innovation Kaplan (אקדמיה, מחקר וחדשנות בקפלן). מדובר במרכז אקדמי במרכז הרפואי קפלן שמרכז את נושאי האקדמיה, המחקר והחדשנות תחת קורת גג אחת", אומרת פרופסור לייבה. "בהיבט המחקר, אנחנו עורכים מחקרי בסיס ומחקרי נתונים, ובמקביל מרכזים את כל המחקרים הקליניים במחלקות של קפלן. מדובר על מחקרים שבודקים תרופות חדשות, מכשיריםחדשניים או שיטות ניתוח מהפכניות". מרכז ARIK משויך לאוניברסיטה העברית, ותומך בסטודנטים של האוניברסיטה בדרכם לקבלת התואר: "אנחנו מסייעים לסטודנטים לרפואה בכתיבת מחקרים ומלווים את הרופאים בתהליך המינוי האקדמי לקראת קבלת תואר פרופסור", מציינת פרופ' לייבה. לדבריה, החדשנות היא חלק משמעותי במרכז ARIK: "כבר לפני שהקמנו את ARIK, המרכז הרפואי קפלן הצטיין בחדשנות. כך למשל, התיק הרפואי הממוחשב הראשון בארץ, שמשמש כיום כמעט את כל בתי החולים בארץ, פותח במקור בקפלן. אבל כעת אנחנו לוקחים את החדשנות לשלב הבא - זכינו במימון של משרד המדע והטכנולוגיה שמאפשר לנו להשקיע בפיתוח פטנטים ורעיונות חדשניים בתחום הרפואה. אנחנו מזמינים רופאים וחוקרים להציע רעיונות, ואנחנו מחברים אותם עם משקיעים על מנת להפוך את הרעיון שלהם למציאות. חשוב לציין שמי שדואג לרישום הפטנט היא חברת מור ישום מחקרים בע"מ - חברת בת של שירותי בריאות כללית. מאז שמרכז ARIK הוקם, הצלחנו לפתח כמה פרויקטים חדשניים, שחלקם נרשמו כפטנט", אומרת פרופ' לייבה וחולקת איתנו כמה מהפרויקטים הבולטים של המרכז בליווי הסברים. בדיקת אולטרסאונד שמחליפה את בדיקת הפתיחה הידנית מי שעומדת ללדת, נדרשת לעבור בדיקה ידנית כדי לבחון את פתיחת צוואר הרחם. כדי למנוע את חוסר הנעימות שאישה עלולה לחוש בעת הבדיקה, מנהל חדרי הלידה בקפלן יזם פתרון חלופי לבדיקת הפתיחה הידנית: "בזמן שהאישה עוברת לידה, השימוש באולטרסאונד מאפשר לזהות את הפתיחה, ולהתריע על כך לצוות המיילד. הדבר חוסך את הצורך בבדיקה הידנית הפולשנית. הרופאים שלנו חשבו על הרעיון, אנחנו חיברו אותם ליזמים, והפיתוח כבר רשום כפטנט", מסבירה פרופ' לייבה. שימוש במציאות מדומה בתהליכים רפואיים עולם המציאות המדומה התפתח מאוד בשנים האחרונות. במרכז ARIK זיהו זאת ובימים אלו שוקדים שם על מציאת דרכים לשילוב המציאות המדומה בתוך תהליכים רפואיים לטובת המטופלים. פרופ' לייבה מביאה דוגמה: "כשמטופל עובר בדיקת MRI ושוכב בתוך מגנט הסריקה, החוויה עלולה להיות לא נעימה. הוא נמצא בתוך חלל צר שמזכיר מנהרה ושומע תקתוקים שעלולים לגרום ללחץ. כדי להעניק לו חוויה מרגיעה יותר, אפשר להשתמש בטכנולוגיית המציאות המדומה, כך שהמטופל ירגיש כאילו שהוא מטייל בחיק הטבע בזמן הבדיקה". שימוש בסרטונים מותאמים אישית לרווחת המטופל כשמטופל עומד לעבור ניתוח, הוא עשוי להתמודד עם שאלות רבות לגבי מהלך הניתוח ותקופת ההחלמה. כדי לעזור לו להתכונן נפשית, במרכז ARIK חשבו על פתרון: "יצרנו קשר עם חברה שמפתחת סרטונים מותאמים אישית לכל מטופל. לפני הניתוח המטופל יצפה בסרטון שבו הוא מצולם כביכול עובר את הניתוח. זאת, בליווי הסברים על מהלך הניתוח שיינתנו על ידי הרופא המנתח. היוזמה הזאת אידיאלית במיוחד עבור ילדים שחוששים מהניתוח; עבורם נוכל לייצר סרטוני אנימציה כשה הכוכבים הראשיים בסרטון - וכך להפיג את החששות שלהם". אפליקציית ניווט תוך מבנית במרכז הרפואי קפלן הניווט בבתי החולים, הבנויים כמו עיר, עלול להיות קשה ומסובך. כדי לסייע למטופלים והמבקרים להתמצא בבית החולים, מרכז ARIK קידם פיתוח אפליקציית ניווט ייעודית למרכז הרפואי קפלן שהושקה ממש לאחרונה: "כשאדם מגיע לבית החולים הוא יכול לסרוק עם הטלפון שלו ברקוד ואז נפתחת מולו אפליקציית ניווט. הוא מקליד את המקום שאליו הוא רוצה להגיע בבית החולים, למשל 'מחלקת יולדות', והאפליקציה מנווטת אותו למחלקה בקלות. מעבר לכך, היא גם מעניקה מידע שמסייע בדרך, כמו לדוגמה - 'במסדרון שלפניך עוברות אלונקות לעיתים תכופות, נא להיזהר'". 'דירה חכמה' עבור מטופלי המרכז הרפואי הגריאטרי שיקומי הרצפלד אחד מפרויקטי הדגל של המרכז הוא 'דירה חכמה', המיועדת לאנשים שעברו אירוע מוחי או פגיעות קשות ונמצאים בתקופת שיקום: "כשאנשים שעברו פגיעה או נזק מוחי שבים לביתם, הם צריכים ללמוד מחדש איך לבצע מטלות פשוטות של חיי היום יום - כמו לטגן ביצה או להכין קפה. במסגרת פרויקט דירה חכמה, דירה בתוך המרכז הרפואי הרצפלד מרושתת בחיישנים שעוקבים אחר הפעולות שהמטופל מבצע וגם עוקבים האם הוא חווה נפילות. המערכת אוספת את הנתונים ולאחר מכן הפיזיותרפיסטים ואנשי המקצוע השונים עוברים עליהם, בודקים אותם ואז עובדים עם המטופל על ביצוע הפעולות שדורשות שיפור. הדירה החכמה מיועדת בשלב הראשון למטופלי המרכז הרפואי הרצפלד, והשאיפה היא לשלב אותה בעתיד בבתי חולים שיקומיים שונים ברחבי הארץ, לטובת המטופלים", מציינת פרופ' לייבה. קורס אקדמי למתאמי מחקר מרכז ARIK בשיתוף עם פרופ' רון שפירא, הרקטור של המרכז האקדמי פרס ונציג ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בנה קורס אקדמי למתאמות ומתאמי מחקר: "הקורס הינו חלק מהחוג לתזונה במרכז האקדמי פרס, הוא מעניק לתלמידות ולתלמידים את כל הכלים והידע הנדרש כדי להפוך למתאמות ומתאמי מחקר. כך למשל, לומדים בו על השימוש במכשירים חדשניים ועל חתימות דיגיטליות. למתאמי ומתאמות מחקר חלק חשוב מאד בפעילות המחקרית ובחיי המחקר. הם חייבים להכיר את כלכללי המחקר ואת כללי האתיקה; להיות בקיאים בסוגי המחקר השונים, להכיר את טופסי ההסכמה השונים ועוד; ובעת המחקר הם מקשרים בין החולים המגוייסים לבין החוקר". החזון: לאגד את כל בתי הספר במרכז הרפואי תחת קורת גג אחת פרופסור לייבה מסכמת ואומרת כי "בשורה התחתונה, אנחנו עמלים כל העת לייצר ולפתח פרויקטים חדשניים שיסייעו לקידום הרפואה בישראל. יש לנו בקפלן ארבעה בתי ספר אקדמיים לרפואה, בית ספר לאחיות, לטכנאי רנטגן ולהכשרת רופאים עולים לארץ. יש לנו סטודנטים מכל המקצועות תומכי הרפואה, כמו עובדים סוציאליים תזונאים ורוקחים. החזון שלנו ב-ARIK הוא שיוקם בניין שיאגד את כל בתי הספר לרפואה של המרכז הרפואי קפלן ואת כל כיתות הלימוד במקום אחד. בנוסף, אנחנו חולמים על 'מעבדות הנבטה' - אזור שבו כל חוקר יקבל שטח ומלווה מקצועי, וכן שואפים להקים מעבדות חברתיות למחקרים פסיכולוגיים, אולם הרצאות וספריה גדולה כמו כן, אנחנו מתכננים להקים חממת סטארט-אפ שתסייע לחברות בתחום הרפואה להתפתח ולצמוח". *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף איחוד הצלה לפעמים, ההבדל בין חיים ומוות הוא עניין של שניות - בין שמדובר בהתקף אלרגיה מסוכן, גוף זר שנתקע בדרכי הנשימה ו/או פציעה חמורה בתאונת דרכים שגורמת לאיבוד דם. פעמים רבות, מי שנמצא שם באותן שניות קריטיות הם המתנדבים המסורים של ארגון 'איחוד הצלה', ארגון מתנדבים שהוקם כבר ב-2006 במטרה לתת מענה רפואי ראשוני ומקצועי להצלת חיים, ולאחרונה זכה במנכ"ל חדש, פרופ' אהוד דודסון, לשעבר מנכ"ל בתי החולים מאיר וסורוקה ומנכ"ל שירותי בריאות כללית. "אני כאן בגלל איש אחד, נשיא ומייסד ארגון איחוד הצלה אלי ביר, שהצליח לייצר אצלי את ההתרגשות בעקבות שני ערכים חשובים מאוד שמאפיינים את הארגון הזה, ערך ההתנדבות והצלת החיים", מספר פרופ' דודסון. "אני פועל בעולמות הבריאות כל חיי, בריאות הציבור ורפואה מונעת, אבל בכל הנוגע להצלת חיים - להציל אדם תוך שניות, חיים שיכלו ללכת לאיבוד, זו עבורי התנסות אחרת לגמרי. את השילוב בין ערך ההתנדבות והצלת חיים לא חוויתי בכל שנותיי כרופא וכמנהל מערכות הבריאות מהגדולות בארץ, ולפיכך אני כאן". היעד של 'איחוד הצלה' הוא להגיש סיוע רפואי לכל אדם בכל רחבי הארץ בתוך 90 שניות בהתנדבות וללא קבלת כל תמורה, ולדברי פרופ' דודסון בזמן הקצר מאז הצטרף לארגון, הוא רואה שוב ושוב מקרים שבהם חייהם של אנשים ניצלו בזכות הגעה של מתנדבים תוך שניות. "ברגע שמגיעה קריאה השעון מתחיל לדפוק, ודרך מערכות ג'י פי אס שיודעת 24/7 היכן כל מתנדב נמצא, מאתרים מי הכי קרוב. יש את המקרים שבהם זה באמת בבניין שלך או בבניין הסמוך, יש את אותם מקרים שזה בבלוק הבא. רצה הגורל ולפני כמה ימים בדיוק כששהיתי עם אלי ביר, הוא קיבל קריאה שמיקומה שלושה בניינים מהמקום שבו היינו. יצאנו לשם מייד וכשהגענו גילינו כי כבר הגיע מתנדב לפנינו. עשר דקות אחרינו הגיע האמבולנס. לי כמנכ"ל זו הייתה ממש התנסות בליבת הפעילות של הארגון, הסיבה שעבורה אנחנו קיימים". טכנולוגיה מתקדמת לצד מקצועיות בלתי מתפשרת לצד מערכות הג'י פי אס המיוחדות המאפשרות לאתר את המתנדבים שנמצאים בקרבת המקום שבו התקבלה קריאת החרום, איחוד הצלה משתמשים גם במערכות טכנולוגיות מתקדמות אחרות, המאפשרות בין היתר לנהל שיחות חירום ולהתייעץ עם הגורמים הרלוונטיים, כולל העברת וידאו בשידור חי ממקום האירוע, ניהול של צ'אטים, ומערכת AI שמנתבת את השיחות לפי רמת הדחיפות, בין שמדובר בתאונת דרכים, אירוע פח"ע או חלילה מלחמה רב־זירתית, ובכך היא מייעלת את עבודת המוקדנים. "חלק מהטכנולוגיות החדשות שהוכנסו הן תוצאה של הפקת לקחים של אירוע ה-7 באוקטובר. באותו יום מתנדבי איחוד הצלה היו בשטח, בקיבוצים, בזירות הלחימה המדממות בדרום ובצפון והצילו חיים", מספר פרופ' דודסון. "מתוך האירועים האלו למדנו הרבה והפנמנו במערכות המידע החדשניות את הדברים, והכול למען אותה מטרה - להגיע הכי מהר לנפגע ולהציל חיים באותן שניות ראשונות". במבט קדימה מאמין פרופ' דודסון בהגדלת מספר המתנדבים, הרחבת השימוש במערכות הטכנולוגיה, לא רק בתחומי רפואת חירום אלא אפילו בתחומים אחרים, כמו בריאות הנפש, ובכך גם הרחבת טווח הפעילויות שבהן הארגון מעורב. "גם בבריאות הנפש לא אחת נדרשת התערבות ברמת חירום ולכן הקמנו את יחידת חוסן (חירום וסיוע נפשי). ראינו למשל ב-7 באוקטובר את בוגרי הנובה, שהסיפור שלהם רודף אותם וירדוף אותם כל חייהם, ובחלק מהמקרים גם הופך לכרוני. אני מאמין שגם אנחנו נוכל להמשיך ולהתרחב בתחומים האלו ולהרחיב את הפעילות שלנו לא רק לאותן 90 שניות אלא גם לשנייה ה-91". רשת המתנדבים של 'איחוד הצלה' ממומנת באופן מלא מתרומות, בעיקר מארה"ב אבל גם מישראל, שהלכו ועלו לאחר 7 באוקטובר. "מדינת ישראל מקבלת במתנה ארגון גדול מציל חיים, בלי שהיא משקיעה בו כמעט כלום", טוען פרופ' דודסון. "בתפיסת עולמי, בכל מקום שבו פעלתי תמיד עודדתי תרבות של מצוינות והובלה. ולכן אני מאמין שעלינו להמשיך להיות הארגון המקצועי ביותר בתחומים המאפיינים אותנו, להוביל את הענף שבואנו נמצאים בישראל וגם להשפיע על קבלת ההחלטות ברמה הלאומית, להשפיע על חלוקת המשאבים ולהביא לתעדוף נכון יותר של מקורות כספיים שמוענקים למערכת הבריאות בישראל. נכון שהארגון קם כיוזמה מקומית ופרטית, כיוזמה של כמה אנשים בעלי חזון, אבל בסופו של דבר הם משרתים את כל אוכלוסיית המדינה". ממג'דל שמס ועד אילת טכנולוגיה מתקדמת ככל שתהיה, איחוד הצלה מתקיים בזכות 7,000 המתנדבים שלו, אנשים שמגיעים מכל רחבי הארץ ומכל קשת החברה הישראלית, שזמינים יום וליל בהתנדבות מלאה לטובת משימת הצלת חיים, ואפילו ישנם מתנדבים על ארבע, כלבי חוסן המתנדבים באיחוד הצלה. "המתנדבים שלנו מגיעים מכל מקום, מתל אביב והרצליה, מנתניה ומבני ברק וגם ממג'דל שמס. באירוע הקשה שאירע לפני שבועות מספר במג'דל שמס, הגיעו ראשונים שבעה מתנדבים שלנו, כולם תושבי המקום. מתוך סך המתנדבים, 45% מהמגזר הכללי 24% חרדים, 19% דתיים, ו-12% ערבים כך שבאמת מדובר בארגון כלל ישראלי, ממג'דל שמס ועד אילת". המתנדבים עוברים הכשרות מקצועיות רלוונטיות הנמשכות כמה חודשים וריענון אחת לתקופה, כדי לשמר רמה מקצועית גבוהה. לשאלה איך משמרים את המוטיבציה של המתנדבים, עונה פרופ' דודסון: "אני מאמין שהמתנדבים קודם כל נתרמים בעצמם. זה נותן להם ערך עצמי גבוה, הם מוערכים על ידי המשפחה, הסביבה, הם גם יודעים שאם הם יהיו במצוקה, גם הם יקבלו את אותה עזרה. כשאני פוגש מתנדבים, אני רואה את הברק בעיניים, את ההתרגשות שלהם מהעשייה וגם את הפירגון ההדדי ביניהם, האחד עוזר לשני. הם עוברים תהליך חברתי שבסופו נוצרת קבוצת איכות מקצועית, ומה שמוביל אותה זה ערך עליון - הצלת חיים", מוסיף פרופ' דודסון ומסכם: "בעיניי, גם התנדבות וגם הצלת חיים הם קודם כל ערכים יהודיים חשובים מאוד. בסוף הצלה והתנדבות לטובת המשפחה הגרעינית שלנו מובנת לכל אחד. אני רוצה לנצל במה מכובדת זו ולהודות למתנדבים ולמתנדבות המסורים והמסורות על הצלת חיים 24/7, 365 ימים בשנה בהתנדבות מלאה וללא כל תמורה. אני גאה בכם ומציע להרחיב את המעגל הזה מעבר למשפחה שלנו ולהגדיל את המחויבות של כל אחד ואחת מאיתנו כלפי הקהילה שלו על ידי זה שהוא מתנדב ולוקח חלק בהצלת חיים. אני קורא לאזרחי ישראל - הצטרפו אלינו, בהתנדבות והצלת חיים אתם עוזרים קודם כל לעצמכם".

לצד התקווה הגדולה וההתפעלות המוצדקת, שמגיעות בכל פעם שמספרים על פיתוחים טכנולוגיים מסעירים בתחום החדשנות הרפואית, צצה לה בדרך כלל גם מחשבה קטנה שמתפתחת לחשש אמיתי: רגע, אבל מה עם המגע האנושי? מה עם החמלה? כי לפעמים, גם אם הטכנולוגיה מקצרת תהליכים סבוכים, מספקת הזדמנויות נדירות ובסך הכל מיטיבה, משפרת ומאריכה את חיינו, עדיין קשה לנו לוותר על הגורם האנושי, זה שיודע להעניק את המבט המשתתף, המילה התומכת והטפיחה על השכם. "בכל פעם שאני שומעת את צירוף המילים 'רפואה מותאמת אישית', אני משלימה מיד ל'רפואה אישית ואנושית'", אומרת ד"ר שני ברוש, ראש אגף רפואה באסותא מרכזים רפואיים. "לצד הפיתוחים הטכנולוגיים, אנחנו זוכרים כל הזמן ששירות אנושי - הוא זה שמחבר בין מטפל למטופל, מגביר את שיתוף הפעולה, מביא לתוצאות רפואיות טובות יותר, יכול להציל ולהאריך חיים. אצלנו באסותא זה מתבטא ברשימת שותפי הטיפול המקצועיים המגוונים - פתולוג, רוקחת, אונקולוג, פסיכולוגית רפואית, תזונאית ועוד אנשי ונשות צוות - שיושבים עם המטופל או המטופלת ביחד או לבד ומדברים איתם בגובה העיניים. זה חלק בלתי נפרד מהמסע שהמטופלים עוברים אצלנו, שכולל גם מעטפת טיפולית לבני המשפחה. השלב הזה, שבו כל מומחה בתחומו מספק מידע, הנחיות והמלצות, מעצים את המטופלים ומייצר עבורם תמונת פאזל שלמה בעלת ערך מוסף משמעותי". מעגל החיים של המטופלים הגישה הזו של ד"ר ברוש משקפת את הראייה החזונית של אסותא, שרואה בעצמה חולייה משמעותית ברצף הטיפול במטופלים שמגיעים לפתחה לקבלת שירותי רפואה מותאמת אישית. השלב הראשון במה שהיא מכנה "מעגל החיים" מתחיל בשלב המניעה - אנשים בבריאותם שרוצים לקבל הזדמנות לאתר נשאיות לתחלואים פוטנציאליים, כדי שיהיה אפשר להתערב מוקדם ולמנוע את התפתחותם. "רוב הטיפולים המוצעים היום, הותאמו למטופל הממוצע", מסבירה ד"ר ברוש, "והם מבוססים על מחקרים קליניים רחבי היקף שמטרתם למצוא פתרונות רפואיים שמתאימים לרוב האוכלוסייה. אבל הגישה הזו מתעלמת מההבדלים בין מטופלים שונים. טיפול מותאם אישית, לעומת זאת, מביא בחשבון פקטורים שונים, כמו: גנטיקה, סביבה, אורח חיים, היסטוריה רפואית ותגובות קודמות לטיפולים. גישה זו מאפשרת התאמה מדויקת יותר של הטיפול לצרכים הייחודיים של כל מטופל והיא משפרת את היעילות והבטיחות של הטיפול. בדיוק בנקודה הזו אנחנו רוצים להתחיל. אנחנו מדברים, למעשה, על מעגל שמתחיל ביכולת לגעת באנשים עוד בבריאותם, לצייר עץ משפחתי דינמי שיוכל לספק אינפורמציה תורשתית בניסיון למנוע מחלה, להתאים בדיקות סקר ייעודיות, לעשות שימוש בפרמקוגנטיקה כדי לחזות ולנבא תגובה לטיפולים תרופתיים, ובמקרה של הופעת מחלה, להתאים עבורם מעטפת טיפולית שלמה מותאמת אישית. אנחנו רוצים להיות גורם משמעותי במערכת הבריאות שפועל לקידום בריאות, וכחלק מעיצוב השירותים, במובן הכי הוליסטי, אנחנו שואפים להעביר לרופאי המשפחה את המידע הרלוונטי שיתקבל מבדיקות הסקר בצורה מעובדת וברורה, כולל המלצות פרקטיות לקידום בריאות, מניעה וטיפול". "במובן מסוים, הטכנולוגיה מעצימה את תפקיד המטופלים", אומר דניאל רבינא, מנהל זרוע חדשנות באסותא מרכזים רפואיים. "המטופלים יכולים לבחור כיום אם לבצע בדיקות מנבאות, ויש בכך לא מעט אתגרים: היכולת של מטופלים לקבל רגשית ולהבין את משמעות הבדיקה שעברו היא קריטית להצלחת הטיפול. לפרטים נוספים באתר אסותא הקליקו>> "יש לקחת בחשבון שהטכנולוגיות מתפתחות מהר, אבל היעדר ניסיון וידע מהווים חסם בפני עצמם להטמעתם לטובת המטופלים. כיום, כל מטפל ומטופל שמקבל תוצאות של בדיקות פורצות דרך צריך להבין שהידע עדיין לא חד-משמעי. אנחנו רואים כחלק מתפקידנו גם להגדיר קווים מנחים שראוי לפעול לפיהם, החל בשלב הניטור והגילוי ועד לקבלת החלטות רפואיות ואופן ההתמודדות איתן". רפואה מונעת מותאמת אישית העובדה שאסותא נמצאת לאורך כל המסע של המטופלים מאפשרת לה לקחת תפקיד פעיל בהתפתחות תחום הרפואה המונעת מותאמת אישית. "אנחנו חורשים את הדרך שעליה ירוצו גורמים נוספים מישראל ומהעולם", מציין רבינא. לדבריו, בשנים האחרונות חברות מדטק רבות מתמקדות בבדיקות מולקולריות שמסוגלות לאבחן ולגלות מצבים רפואיים בעזרת דגימה של איבר או רקמה ספציפיים. "הטכנולוגיות האלה התפתחו עם ירידת עלויות הריצוף הגנומי והתפתחות מכשירים שעוזרים לאבחן את הדי־אן־איי וההתבטאות שלו. אנחנו רואים את הטכנולוגיה הזו כבר נכנסת לשימוש שוטף של התאמת תרופה לגידול ספציפי ולא רק לאדם הספציפי. השלב האבולוציוני הבא של רפואה מותאמת אישית נמצא כרגע בחיתוליו, אבל אנחנו מתקדמים אליו בצעדי ענק כי הוא אמור לתת ערך מוסף לאוכלוסיית הבריאים - וזה תחום הרפואה המונעת". רפואה מונעת מותאמת אישית לוקחת את המטופלים ממציאות היסטורית של כללי סקר מופשטים, כמו: הנחיות כלליות לכל אוכלוסיית הגברים מעל גיל 50, לעולם של התאמה אישית של תוכניות ניטור וסקר שמאפשרות זיהוי מחלה לפי המאפיינים הייחודיים של כל אדם. זאת, בזכות רובד נוסף של בדיקות מולקולריות שעוזרות לזהות סיכון מוגבר למחלה, או לוודא שאין הופעה של מחלה או הישנות של המחלה במקרה של הפוגה. "זו הבטחהאמיתית: במקום ביופסיה, אפשר לחפש סממנים של סרטן בעזרת דגימה של נוזלי גוף - דם, שתן, צואה ורוק", מסביר רבינא. "בדרך זו, יתאפשר גילוי מוקדם של היתכנות מחלה עוד לפני שהמטופלים מראים סימפטומים, וניתן יהיה להתחיל בתהליך של אבחון וטיפול מוקדם. כך, בעזרת פעולה כירורגית, טיפול תרופתי או שינוי התנהגותי, נוכל לחסוך סבל רב למטופל ולחסוך בהוצאת משאבים למערכת הבריאות".ג'יני (Genie) - העתיד נמצא ב-DNA שלך חוץ מהאבחון והטיפול, ישנה גם זרוע שלישית - מחקר. "באסותא יש תחום מחקר ענף וקרקע פורייה למחקרים הבוחנים טכנולוגיות חדשות, לצד מחקרי עמדות ותפיסות", מספרת ד"ר ברוש, "כשהמטרה שלנו היא להוביל את תחום הרפואה המותאמת אישית ולעצב את השירות כמו שהיינו רוצים לראות אותו, כחלק מתפיסה הוליסטית, שכוללת את הבדיקות הכי מתקדמות, לסיקור ואבחון לצד ייעוץ גנטי, ליווי רגשי ונפשי - אישי ומשפחתי". זה המקום לספר על ג'יני (Genie), שירות שמספקת אסותא לאנשים בריאים שיכולים לבצע את הבדיקה בביתם או להגיע לבית החולים אסותא רמת החייל, ללא הפניה, ולבצע בדיקת רוק לטובת ריצוף גנטי עמוק של כ-100 גנים של מחלות ממאירות. הבדיקה נשלחת למעבדת בוטיק בפינלנד שנותנת תשובה תוך כמה שבועות. אם אין ממצאיםחשודים, הנבדק מקבל תוצאות חתומות על ידי הגנטיקאי פרופ' איתן פרידמן. אם יש ממצאים - הנבדקים מוזמנים לייעוץ גנטי עם פרופ' פרידמן, שמתאים תוכנית לשינוי אורחות החיים, תוכנית מעקב ספציפית והמלצות לבני משפחה שעלולים לסבול מאותן הבעיות. "יש מטופלות שהחיים שלהן ניצלו, כי בזכות הבדיקה נמצא בגופן סרטן בשלבים מוקדמים. זה שלב שבו בכלל לא היו מחפשים אותו אלמלא הבדיקה", מספר רבינא. "יש לבדיקה הזו משמעות גדולה בעיקר עבור צעירים בגיל 40-30, שבדרך כלל לא מבצעים בדיקות סקר לגילוי סרטן, והמקרים הממאירים באוכלוסייה זו מתגלים לרוב בשלבים מתקדמים ואלימים". כמות המידע הולכת וגדלה בקצב אקספוננציאלי בשנים האחרונות. "אם היום אנחנו מחזיקים מידע על די-אן-איי של אדם בנפח של כמה ג'יגות", מסכם רבינא, "במחקרים שאנחנו מקיימים כעת, המידע המולקולרי שמופק מבדיקה אחת כבר מגיע להיקף של חצי טרה. עם כמות המידע כיום, כל מטופל הוא סוג של ביג דאטה. האתגר הגדול עכשיו הוא לא למצוא את הנתונים, אלא לקחת משהו גדול, מורכב ולא חד-משמעי ולהפוך אותו לפשוט וחד-משמעי, כדי שיהיה אפשר להשתמש בו לקבלת החלטות טיפוליות". לפרטים נוספים על בדיקת הסקר הגנטי Genie הקליקו כאן>>

הכתבה בשיתוף מדיקה RMC אתגרי החיים בפריפריה אינם זרים לתושבי הצפון והעמקים, עוד לפני תקופת הלחימה. בין היתר, נראה שמאז ומתמיד הם נאלצו להתמודד עם אתגרים משמעותיים בנגישות לשירותי רפואה מתקדמים. המרחק ממרכזי הרפואה הגדולים והעומס על בתי החולים המקומיים הובילו לזמני המתנה ארוכים ולקושי בקבלת טיפולים מתקדמים. ואולם, מהפכה רפואית מתרחשת כעת למרגלות הגליל, עם פעילותו של המרכז הרפואי מדיקה RMC בעפולה. את הצוות המקצועי של המרכז הרפואי מוביל פרופ' נידאל מוהנא, מנהל המחלקה והמערך לאף אוזן גרון, ניתוחי ראש־צוואר, פה ולסתות בבית החולים איכילוב. פרופ' מוהנא, מראשוני המצטרפים לנתח במדיקה RMC, החליט להביא עמו את הניסיון העשיר ואת הידע המקצועי ברמה הבינלאומית שברשותו - אל לב הפריפריה. הוא מוכר כמומחה מוביל בתחומו, התמחה בבית החולים שערי צדק והשלים את התמחות העל שלו באחד המרכזים המובילים בעולם בטורונטו. הוא מתמחה בניתוחי אף וסינוסים, ניתוחי שקדים ושקד שלישי בילדים, ניתוחי אוזניים, ניתוחי בלוטות התריס וניתוחי בסיס גולגולת מורכבים. מעבר לעבודתו הקלינית, פרופ' מוהנא מוביל מחקרים פורצי דרך בשיתוף עם מרכזים מובילים בעולם, מתמקד בפיתוח טכנולוגיות חדשניות לניתוחי ראש צוואר. בשנת 2017 הקים את המעבדה למחקר בסיסי לחקר סרטן ראש וצוואר באיכילוב. הרקע הזה הוא שמאפשר לו להביא את החידושים האחרונים בתחום ישירות למטופלים באזור הצפון. פרופ' מוהנא נבחר לרשימת הרופאים הטובים ביותר לשנת 2024 של מגזין פורבס, ולרשימת הרופאים המומחים המובילים של DUNS100 בקטגוריית כירורגיה של ראש וצוואר לאותה שנה. בשיחה עמו, פרופ' מוהנא מדגיש את החשיבות של הבאת מומחים מובילים לפריפריה: "המרכז הרפואי שינה לחלוטין את פני הרפואה באזור עפולה, ואדי ערה, המשולש ובית שאן," מספר פרופ' מוהנא. "מאות אלפי מטופלים שבעבר היו צריכים להתנייד לחיפה או תל אביב כדי לקבל טיפול, יכולים כעת לקבל את הטיפול שאנחנו מספקים באזור מגוריהם. במדיקה RMC מדיגישים שהמרכז פועל בשיתוף פעולה מלא עם קופות החולים וחברות הביטוח, מה שמאפשר נגישות לשירותיו לכלל הציבור. "אנחנו, כרופאים בכירים מבתי חולים מובילים בארץ, מביאים את הניסיון והמומחיות שלנו למרכז הזה", מסביר פרופ' מוהנא. "בפועל, יש פה רפואה ברמה הגבוהה ביותר בארץ, שמונגשת דרך המערכת הציבורית, מכיוון שהמרכז עובד עם לקוחות כל קופות החולים, דרך תהליכי התחייבות (טופס 17, אישור מקופת החולים לקבלת טיפול רפואי במסגרת פרטית על חשבון הקופה; ד"א)". לפרטים נוספים על השירותים והטיפולים במדיקה RMC - הקליקו כאן>> לדברי מוהנא, החדשנות הרפואית עומדת בלב פעילות המרכז, וסל התהליכים הרפואיים שהוא מציע ממשיך להתרחב. כך, החל מהחודש הבא, המרכז יתחיל לבצע ניתוחי תירואיד (כריתת בלוטת התריס) תחת הנהגתו של פרופ' מוהנא. "אנחנו נשתמש בציוד המתקדם ביותר בעולם," הוא מדגיש, "כולל ניטור עצב שמעצבב את מיתרי הקול ומכשירים מתקדמים של אנרגיה במהלך הניתוח". חזון חדשני לרפואה בצפון ואכן, מדיקה RMC הוא מהמרכזים הרפואיים החדשניים בארץ, ומצויד במכשור רפואי מתקדם על מנת לייצר סביבת עבודה נוחה ומקצועית לרופא המנתח. במרכז 7 חדרי ניתוח מאובזרים לביצוע מגוון רחב של טיפולים. חדרי הניתוח יובאו במלואם מאירופה ועומדים בסטנדרטים של חדרים נקיים (Clean Rooms). המרכז החדשני, המצויד במיטב הטכנולוגיות הרפואיות, מספק שירותי רפואה מתקדמים לתושבי האזור, כולל ייעוצים וניתוחים בתחומי עיניים, ילדים, אף־אוזן־גרון, אורתופדיה, כירורגיה, פלסטיקה, גניקולוגיה, כלי דם ועוד. בין היתר, המרכז מציע תהליכים ייחודיים כמו ניתוחי קטרקט וניתוחי שקדים. הייחודיות של המרכז טמונה ביכולתו לספק טיפול ברמה הגבוהה ביותר, תוך שמירה על זמינות גבוהה וללא המתנה ארוכה. למעשה, זוהי אחת הבשורות שקיומו של המרכז מביא לצפון: באזור שבו פועל רק בית חולים גדול אחד, זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים שדורשים אשפוז יום, יכולים, לדברי אנשי מדיקה RMC, להגיע לחודשים ארוכים ואף שנים. למתאשפזים במקום ישנם 6 חדרים מרווחים ומשוכללים, המצוידים במיטב התנאים לשהות לילה ולהתאוששות נוחה ומפנקת. חדרי האשפוז נבנו מתוך מחשבה להקל על המטופל את החוויה ככל האפשר, והם כוללים מיטה מתכווננת, טלוויזיות שטוחות מסך, כורסא נוחה לבן המשפחה, שירותים ואמבטיה פרטיים ואבזורים נוספים. חיבור קהילתי מעבר לחדשנות הטכנולוגית, המרכז הרפואי מדיקה RMC מייצג מודל ראוי לחיקוי של שיתוף פעולה ודו-קיום. "זוהי מעין חממה שמכילה אנשי מקצוע מכל המגזרים, שעובדים יחד באווירה מדהימה ובשיתוף פעולה, כמו משפחה," מתאר פרופ' מוהנא. "עובדי המקום - אחים, אחיות וצוות אדמיניסטרטיבי - כולם מגיעים מהאזור, ומבינים את המטופלים וצורכיהם". הקשר העמוק לקהילה המקומית מאפשר למרכז להבין טוב יותר את צרכי האוכלוסייה ולספק מענה מותאם. "אנחנו לא רק מביאים רפואה מתקדמת לצפון," מדגיש פורמן, "אנחנו יוצרים מקומות עבודה, מפתחים מומחיות מקומית, ומחזקים את המחויבות לקהילה כולה". חזון לעתיד מדיקה RMC הוא ההוכחה לכך שרפואה מתקדמת, חדשנית ואיכותית אינה פריבילגיה של המרכז בלבד, אלא זכות בסיסית המגיעה לכל אזרח, בכל מקום בארץ. חזונו של המרכז הרפואי לעתיד הרפואה בצפון הוא שאפתני ומעורר השראה. "כיום מדיקה RMC מהווה חלק מרשת מדיקה הארצית הכוללת את בית החולים מדיקה אלישע בחיפה, מדיקה רמת החייל ומרכזים נוספים שיתווספו בקרוב לרשת. אנו מנתחים היום מעל 12 אלף מטופלים בשנה, חלקם הגדול ילדים. אנו מאפשרים בחירה מבין כ-150 רופאים מומחים בכירים מכל הארץ המנתחים אצלנו, רובם המכריע בהסדרים עם קופות החולים. בעתיד הקרוב אנו מתכננים פתיחת מכון דימות שבשאיפה יכלול גם MRI, וכן פתיחת תחומים נוספים בתחום רפואת עיניים, גניקולוגיה ורפואת ילדים", אומר חן פורמן, מנכ"ל מדיקה RMC. פרופ' מוהנא מוסיף: "אנחנו לא רק מטפלים במחלות, אנחנו משנים את פני הרפואה באזור. החזון שלנו הוא להפוך את הצפון למוקד של מצוינות רפואית, שימשוך אליו מטופלים ורופאים מכל הארץ". לפרטים נוספים על השירותים והטיפולים במדיקה RMC - הקליקו כאן>>

הכתבה בשיתוף כללית מערכות הבריאות בעולם, ובישראל בפרט, מתמודדות עם אתגרים ההולכים ומתגברים במתן מענה לאוכלוסייה המתבגרת ולתחלואה כרונית מורכבת יותר ויותר בכל קבוצת גיל. אירועי קיצון כמו כמו מלחמת "חרבות ברזל" מייצרים לחץ נוסף על האוכלוסיה ועל המטפלים כאחד, ומציבים אתגר לאיכות השירות הרפואי. לדברי פרופ' רן בליצר, סמנכ"ל וראש מערך החדשנות של 'כללית', "הסיכוי היחיד לשבור את מעגל הקסמים הזה ולשפר את איכות הטיפול והשירות, מבלי להגדיל בצורה דרמטית את מספר המטפלים, הוא באמצעות גישות חדשניות וחכמות יותר, שמותאמות אישית למטופל על בסיס כלל המידע שלו, ושנעזרות בכלים של בינה מלאכותית. בכללית, המטרה שלנו היא להיעזר בטכנולוגיה על מנת להפוך את המענה הרפואי לזמין ויוזם, ולתת את הטיפול הנכון ביותר למטופל כבר בשלב הראשון". כללית נחשבת לאחד הארגונים המובילים בעולם באימוץ ופיתוח של כלים חדשניים ובינה מלאכותית בפרקטיקה הרפואית. מערך החדשנות שלה כולל רשת של מרכזי חדשנות בכל אחד ממוסדותיה - מחוזות ובתי-חולים כאחד. המטרה היא לספק לצוותים המטפלים כלים חדשניים שייתנו להם 'כוחות על' - יועצים צמודים שמנתחים את כלל המידע ומסייעים להם בקבלת החלטות, תוך שמירה על כך שההחלטה הסופית תישאר בידי המטפליםובשיתוף המטופלים. בינה מלאכותית: יעילה פי 100 במניעת מחלות מסכנות חיים דוגמה לשינוי העמוק שבינה מלאכותית מאפשרת בטיפול ובשירות היא בעולם המחלות הכרוניות של הכבד. הפטיטיס C, דלקת כבד נגיפית, היא מחלה ויראלית הגורמת לזיהום שקט וממושך, שעלול להוביל לכשל בכבד או לסרטן הכבד, מצבים הכרוכים בתמותה גבוהה. למרות שהמחלה ניתנת לריפוי בקרוב ל-99% מהמקרים אם היא מאובחנת בזמן. מערכות הבריאות בעולם ובישראל אינן מודעות למחלתם של כמחצית מהנדבקים, וגם הנדבקים עצמם אינם מודעים לכך, משום שהמחלה אינה מראה סימנים עד לשלב מאוחר. פרופ' בליצר, שמשמש חבר בצוות המייעץ העליון למזכ"ל האו"ם בתחום הבינה המלאכותית, מציין כי "באופן מסורתי, כאשר פעלנו לפי הנחיות משרד הבריאות וארגונים מובילים בעולם ביצענו בדיקות שנתיות לכ-50,000 איש שלא נבדקו בעבר למחלה, כדי לזהות 38 נדבקים חדשים ולפעול לרפא אותם. אבל בזכות כלי בינה מלאכותית ייחודי ברמה עולמית שפותח בכללית יחד עם חטיבת הקהילה וחטיבת הדיגיטל, הראינו שניתן, באמצעות סקירה של 500 אנשים שהמודל הציע, לזהות אותו מספר - 38 נדבקים לא ידועים. המשמעות היא יעילות של פי 100 במניעת מחלה מסכנת חיים". הישג זה פורסם ב-"New England Journal of Medicine AI", כתב העת הרפואי המוביל בעולם בתחום. כללית שילבה את מודל הבינה המלאכותית במערכת הרפואה המנבאת C-PI, שפותחה כולה בכללית על ידי שלוש חטיבות - קהילה, דיגיטל וחדשנות. המערכת, שפרוסה במאות מרפאות ברחבי הארץ, נותנת מענה למחלות כרוניות משמעותיות נוספות, והיא ייחודית מסוגה בישראל. המערכת, שזכתה בפרסים בישראל ובעולם מאפשרת לרופאי משפחה לתת טיפול מדויק יותר, מהיר יותר ואפקטיבי יותר למטופלים. "המשמעות היא שבינה מלאכותית בכללית מצילה חיים כבר כעת מדי יום", מסכם פרופ' בליצר. מרכז החדשנות בצפון: פלטפורמה דיגיטלית לחולי אי ספיקת לב מרכזי החדשנות של כללית ברחבי הארץ ממשיכים להוביל את הדרך בפיתוח פתרונות חדשניים בתחום הרפואה, במענה לאתגרים עכשוויים ומתמשכים כאחד, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. מרכזים אלו משמשים נקודות מפתח להטמעת טכנולוגיות חדשניות ולקידום רפואת קהילה מתקדמת. בעוד מרכז החדשנות במחוז דרום הצטיין בפיתוח כלים לרפואה מרחוק שצמחו בשנים האחרונות כבר מתוך אתגרי מגפת הקורונה, מרכז החדשנות במחוז צפון, מתמודד עם האתגרים שנגרמו כתוצאה מהמלחמה, תוך מתן דגש על הנגשת שירותים לאוכלוסיות פגיעות ומפונות. מרכז החדשנות במחוז צפון, שהוקם בספטמבר 2023 כחלק מרשת מרכזי החדשנות של כללית, נועד להתמודד עם אתגרים ייחודיים, שכן הצפון מאופיין בפריסה גאוגרפית רחבה וכולל אוכלוסיות מגוונות תרבותית וחברתית. המרכז מתמקד בפיתוח והטמעת פתרונות לטיפול רפואי בבית המטופל המותאמים אישית ומבוססים על חדשנות דיגיטלית ורפואה מרחוק. בשל העובדה ששבועות אחדים אחרי הקמת המרכז פרצה המלחמה, הצוותים נדרשו להיערך במהירות לקראת ההחמרה במצב הביטחוני באזור, בעיקר נוכח מציאות של פינוי יישובים. פרויקט הדגל של מרכז החדשנות במחוז צפון הוא פלטפורמה דיגיטלית למניעת אשפוזים מיותרים בקרב חולי אי ספיקת לב. מערכת טכנולוגית זו, שפותחה בשיתוף עם חטיבת הדיגיטל של כללית וחברת דאטוס, מאפשרת לצוותים הרפואיים לנטר את מצב המטופלים מרחוק, לזהות סימני החמרה בשלב מוקדם ולבצע התאמות אישיות בטיפול. גולת הכותרת של הפרויקט היא העצמת המטופל לניהול מצבו הרפואי על-ידי הפיכתו לשותף פעיל בטיפול: המטופל או המטפל העיקרי שלו מבצעים את המעקב בבית על ידי מדידת משקל, לחץ דם, דופק, ריווי חמצן, ומילוי שאלונים באמצעות ערכה שהוא מקבל מראש וחיבור לאפליקציה באמצעות טלפון חכם או טאבלט. הצוות הרפואי עוקב מרחוק אחר הנתונים. בקרוב הפלטפורמה תורחב גם למצבים רפואיים נוספים כדוגמת מחלת ריאות כרונית וסוכרת. "הפלטפורמה הזו", מסבירה ד"ר טליה קינר, מנהלת מרכז חדשנות במחוז צפון, "מאפשרת לנו לזהות החמרה במצב הרפואי בזמן, לתת טיפול מתאים ולבחון את השפעת התרופה ולבצע טיפול דינמי מותאם אישית למצבו של המטופל. הדבר מאפשר למנוע החמרה רפואית שתוביל לאשפוז, וגם ללמד את המטופל ואת המטפל העיקרי שלו להבין טוב יותר את המחלה ולנהל אותה בצורה נכונה יותר". בנוסף, בולטת במיוחד פעילות המרכז בצפון בתחום בריאות הנפש. כך, למשל, פועלים במרכז להנגשת טיפולים עבור נשים שסובלות מדיכאון אחרי לידה, וכן, הוקמה מרפאה ייחודית לייעוץ ותמיכה נפשית בבני נוער תושבי האזור. "האתגר", מחדדת ד"ר קינר, "הוא לא רק לספק שירותים רפואיים, אלא לעשות זאת בצורה שמתאימה לצרכים הייחודיים והמגוונים של האוכלוסייה בה אנו מטפלים". מרכז החדשנות בדרום: מיזם "כללית בוקס" בדרום, שמכיל אזורים גיאוגרפיים רחבי היקף ואוכלוסיות שונות, נדרש הצוות לפתח פתרונות מותאמים אישית. מאז פרוץ מגפת הקורונה, המרכז בדרום שם דגש על הנגשת שירותים רפואיים מרחוק לאוכלוסיות מוחלשות, כגון קשישים ותושבי אזורים מבודדים. מיזם "כללית בוקס" הוא אחד הפרויקטים המובילים בדרום. המיזם מאפשר לתושבים באזורים המרוחקים לקבל ייעוץ רפואי בתחומים כמו אף-אוזן-גרון, עור ופסיכיאטריה - גם ביישובים שבהם אין קליטה סלולרית טובה או תשתית אינטרנט מתאימה. הכלים הטכנולוגיים שפותחו במסגרת המיזם עוזרים לגשר על הפערים בתשתית, ובכך להנגיש את השירותים הרפואיים למי שזקוק להם. "רוב העשייה הרפואית נעשית היום מחוץ לבתי החולים", מסביר ד"ר אסי סיקורל, מנהל מרכז חדשנות במחוז דרום. "שדה החדשנות והעתיד יושב בעיקר בפעילות שנעשית בקהילה, אצל הרופאים והמטופלים שזקוקים לסיוע שלנו ביומיום ובאופן שוטף". "עם פרוץ המלחמה", מוסיף ד"ר סיקורל, "הצוות בדרום עמד בפני אתגר משמעותי - הצורך להקים שירותים רפואיים זמניים במקומות שבהם התשתית הרפואית מצומצמת או אינה קיימת. מרכז החדשנות בדרום התמודד עם האתגר הזה בצורה מרשימה, בזכות היכולת לבצע טיפולים מרחוק ולהשתמש בכלים טכנולוגיים מתקדמים". אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מערכת ייעוץ גריאטרי מרחוק, שהופעלה, בשיתוף מרכז החדשנות של בית רבקה, לטובת הקשישים המתגוררים ביישובים המרוחקים ובכפרים הלא מוכרים. גם בתחום בריאות הנפש, הצליח המרכז להמשיך להעניק שירותים באמצעות פלטפורמות דיגיטליות, והקל על התושבים להתמודד עם הלחץ והמתח הנפשי שהביא עמו המצב הביטחוני. למרות האתגרים הביטחוניים והלוגיסטיים, מרכזי החדשנות של כללית בקהילה הוכיחו כי הם לא רק מגיבים למצבי חירום, אלא מובילים שינוי מהותי בטיפול הרפואי. ההתמקדות ברפואה מרחוק, בשילוב עם התאמה לצרכים המקומיים, מאפשרת לצוותים להמשיך ולהעניק שירותים ברמה גבוהה בכל מצב ולהביט אל עבר האופק כדי לגלות ביחד את הפתרונות לאתגרי המחר.

הכתבה בשיתוף המרכז הרפואי ברזילי לפני כשנה וחצי נקראה ד"ר טל ברגמן, סגנית מנהל המרכז הרפואי ברזילי, להוביל הקמה של מערך חדשנות במרכז הרפואי ולעמוד בראשו. "חדשנות רפואית נוגעת בתחומים רבים שמכוונים לרפואה טובה יותר, יעילה יותר, איכותית ומצילת חיים, אם זה בקידום ושיפור איכות הטיפול, שיפור הפעילות של המערכות או פיתוח של מכשור רפואי", אומרת ד"ר ברגמן, ששימשה בעברה כראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. מערך החדשנות הרפואית של ברזילי נועד להפגיש בין אנשי מקצוע בתחום הבריאות, יזמים, סטארטאפים ומומחים בתעשייה, לשיתופי פעולה שיניבו פיתוחים פורצי דרך לשיפור הטיפול בחולים ולקידום הרפואה. כבר היום פועלים כמה וכמה פרויקטים שונים המתמקדים במגוון של עולמות לקידום מערכות דיגיטציה, מכשור מתקדם, רפואה מרחוק וטכנולוגיות AI בתחומי אורתופדיה, נפרולוגיה, סוכרת, פלסטיקה ועוד. כשלושה חודשים לאחר שנקראה למשימה, גייסה ד"ר ברגמן את ד"ר עופר הנדין, דוקטור לפיזיקה בתחומי AI ויזם סדרתי. "מבחינתי המטרה הייתה להפוך את ברזילאי לאתר מועדף, שידוע בחדשנות שלו. מקום שיאפשר לחוקרים להגיע עם רעיונות ולהפוך אותם לפתרונות ממומשים, להוציא מהכוח לפועל", מספר ד"ר הנדין. ציונות של ממש המרכז הרפואי ברזילי, שמשרת את אזור אשקלון ודרום הארץ, תופס לדברי ד"ר ברגמן מקום דומיננטי מאוד בקהילה. "הסיסמה של ברזילי - 'אנשים לפני הכול', היא לא עוד סלוגן אלא מייצגת היטב את הקשר שיש לאוכלוסיית אשקלון ותושבי העוטף עם בית החולים, אוכלוסייה שרואה בבית החולים כחלק בלתי נפרד מהחיים של העיר, ולכן חשוב לנו שדרך החדשנות של בית החולים נביא לקידום של האזור כולו". החיבור של מערך החדשנות לאקו-סיסטם של אזור הדרום בא לידי ביטוי בשיתופי פעולה עם אקדמיה וחממות באזור, כמו מכללת ספיר שבשער הנגב, חממת southup שבאשקלון ובהמשך מתוכננים גם שיתופי פעולה עם מכללת סמי שמעון, חממת 'כאן נגב' ועוד. "מבחינתי זו ציונות של ממש, כולנו יחד פועלים להרים את אזור הדרום ולחזק כך כמה שיותר יוזמות משותפות באזור", אומרת ד"ר ברגמן. לצד שיתופי הפעולה עם קהילת היזמות בדרום הארץ, מערך החדשנות פועל כבר היום בשיתופי פעולה עם מרכזים אקדמיים וחממות במרכז הארץ, לרבות שיתוף פעולה מתמשך עם המכון הטכנולוגי חולון (HIT), ובכך ממצבת את מעמדה כיחידה מובילה בתחום החדשנות, שמושכת חברות מרחבי הארץ לקידום יוזמות. "בזכות העבודה שאנחנו יחסית בית חולים קטן ומשפחתי אנחנו מסוגלים להאיץ תהליכים, ולתת ליזמות לקרות. ראיתי במו עיניי כיצד רעיונות ששכבו במגירה הפכו תוך זמן קצר מאוד למציאות. היום חברות טכנולוגיה מכל רחבי הארץ יכולות להיעזר בידע וביכולת של רופאים וצוותי בית החולים ולקבל תמיכה מהירה ויעילה כדי לפתח מוצר לקידום בריאות" מספר ד"ר הנדין. לחשוב חדשנות לדברי ד"ר ברגמן, לצד המשימה לקידום רפואה טובה יותר, יש בתחום החדשנות גם עבודה שהיא קצת אחרת: "העבודה במרכז רפואי ברזילאי, בוודאי אחרי 7 באוקטובר, אך גם לפני, היא עבודה בעומסים גדולים מאוד. החדשנות מכניסה משב רוח מרענן למערכת, יש בה משהו ששובר את השגרה בחיי היום-יום של בית החולים, משהו שמטייב גם את כוח האדם". חשיבה דרך חדשנות, על פי ד"ר ברגמן, צריכה להיות חלק מהדי-אן-איי של המרכז הרפואי כולו. "לאורך הזמן אנחנו רואים כיצד הפעילות שלנו במערך החדשנות מחלחלת פנימה, ורופאים וצוותים נלהבים מאוד לשתף פעולה ולחשוב חדשנות. חשיבה דרך חדשנות הופכת כל חשיבה מחשיבה על בעיות לחשיבה על אתגרים. המאמץ להפוך משהו לאתגר ולחפש לו פתרונות, תוך כדי יישום של עבודת צוות, הוא משהו נכון ובריא מאוד למערכות בכלל, בלי קשר לאיזו מחלקה אתה שייך", מסכמת ד"ר ברגמן.

הכתבה בשיתוף חברת AbbVie מחלות מעי דלקתיות (IBD) כמו קרוהן וקוליטיס כיבית שכיחות מאוד בישראל. לפי דו"ח של משרד הבריאות משנת 2022, יותר מ-70 אלף ישראלים מאובחנים עם המחלות המדוברות. על פי ההערכות, שכיחותן צפויה לעלות בשנים הקרובות ולהגיע ל-100 אלף חולים בישראל. "מחלות מעי דלקתיות עלולות לפגוע באופן משמעותי באיכות החיים של המטופלים, ולעיתים מלוות בתסמינים קשים, גורמות לאי נוחות וכאבים, מובילות לירידה בפריון העבודה ואף עלולות להוביל לסיבוכים מסכני חיים", אומרת ד"ר תמר טורם, רופאה בכירה ביחידה למחלות מעי דלקתיות, המרכז הרפואי תל אביב על שם סוראסקי (איכילוב). לדבריה, כדי למנוע סיבוכים ונזקים מבניים קשים כמו חסימה של המעיים והיווצרות אבצסים, יש חשיבות רבה לטיפול מותאם אישית ולמעקב אחר המחלה והתגובה לטיפול באמצעות בדיקות פולשניות והדמיה של מערכת העיכול. "המעקב אחר המחלה נעשה לרוב באמצעות בדיקות פולשניות כמו קולונוסקופיה או גסטרוסקופיה. אלו בדיקות לא נעימות, שמתבצעות עם טשטוש או הרדמה כללית, והן עלולות להיות מלוות בסיכונים למטופל", מסבירה ד"ר טורם. "חולים רבים נרתעים מהבדיקה הפולשנית, מהססים לגביה ולעיתים דוחים אותה, דבר שיש לו השלכות בריאותיות. הדמיה מהווה פתרון לא פולשני למעקב מחלה, אך כרוכה בקרינה (בדיקת CT אנטרוגרפי) או בזמינות נמוכה, קרי המתנה ממושכת (בדיקת MR אנטרוגרפי)". בשנים האחרונות חלה פריצת דרך בתחום, עם כניסת הדמיה לא פולשנית של המעי באמצעות אולטרסאונד. "בדיקת האולטרסאונד המיועדת למחלות המעי הדלקתיות מאפשרת גם לאבחן וגם לעקוב אחר המחלה ויכולה להפחית תדירות ולדחות את הצורך בבדיקה פולשנית. זמינותה ועלותה הנמוכה יחסית לבדיקות הדמיה אחרות מהוות יתרון ברור. מטופלים רבים מעדיפים לבצע אותה על פני כל בדיקה אחרת, כולל בדיקות דם וצואה", אומרת ד"ר טורם; ובאותה נשימה מוסיפה כי "בדיקת אולטרסאונד דורשת ניסיון והתמקצעות ולא כל הרופאים מנוסים בה. בנוסף, הרופא שמבצע את הבדיקה נמצא לבדו עם המכשיר - ולא תמיד יכול להתייעץ עם רופא נוסף במקרים מסובכים ולקבל באופן מיידי חוות דעת נוספת שתאפשר אבחון מדוייק וטיפול מיטבי במטופל". תמונה מלאה על מצב המטופל לאור כל זאת, כדי לענות על הצורך בביצוע בדיקות הדמיה לא פולשניות של מחלות מעי דלקתיות, ולהאיץ את הטמעת האבחון הלא פולשני בקרב המומחים, חברת הפארמה AbbVie יזמה שיתוף פעולה עם מחלקות הגסטרו, החדשנות וה-IT של המרכז הרפואי וולפסון - במטרה לפתח הדרכה מתקדמת לאולטרסאונד מעי (TAUS) בזמן אמת ומרחוק. במסגרת הפרויקט, החברה הישראלית MindsView Technologies פיתחה את מערכת "ARNet", המאפשרת לבצע את בדיקת האולטרסאונד תוך כדי התייעצות אונליין עם רופא מומחה מרחוק. זאת כדי לשפר את היכולות של הרופא המבצע בפיענוח של בדיקת האולטרסאונד. "מדובר בפתרון טכנולוגי חדשני שמחבר בין הרופא שמבצע את הבדיקה וזקוק לחוות דעת נוספת לבין רופא מומחה שמעניק לו את הייעוץ בזמן אמת. כך נולדה פלטפורמת ה-"ARNet", אומר גבריאל דן, מנכ"ל MindsView. הוא מפרט ומסביר כי "הרופא המבצע את הבדיקה מרכיב על ראשו משקף חכם המשלב טכנולוגיה של מציאות רבודה ותקשורת בזמן אמת, תוך כדי שימוש במערכת בדיקת אולטרסאונד ניידת הנקראת 'פוקוס'. המערכת והמשקף החכם מחוברים זה לזה - כך שהנתונים מהמשקף ומפלט הדמיית האולטרסאונד מועברים באופן מוצפן ומאובטח בזמן אמת לרופא מומחה מרחוק. הפלטפורמה היא בעלת יכולת לצבירה ושידור נתונים המשלבת אודיו, וידאו ותמונות. הרופא המומחה הנמצא מרחוק מקבל את כל הדאטה של הבדיקה לאפליקציה המותקנת במכשיר הסלולרי שלו, וכך הוא יכול לקבל תמונה מלאה של מצב המטופל. בנוסף, אם ברצונו להצביע על אזור מסוים בהדמיה, הוא יכול לסמן באמצעות האפליקציה את האזור, והרופא המבצע את הבדיקה יקבל את הסימון בזמן אמת. כל אלו מאפשרים לרופא המומחה להעניק ייעוץ גם אם הוא נמצא בצד השני של העולם. באופן שכזה ניתן להעניק טיפול טוב יותר ובמקרים מסוימים אף להציל חיים". וכך, לאחרונה, באמצעות הטכנולוגיה של MindsView, פרופ' דן קרטר, מומחה TAUS בעל שם עולמי, העניק ייעוץ והדרכה לד"ר ברנרדו מלמוד, מומחה IBD במחלקת גסטרו בבית החולים וולפסון. "התגברות על החסמים לשם התמקצעות בשימוש בטכנולוגיות הדמיה לא פולשניות תאפשר טיפול זמין וטוב יותר לחולים, וגם טיפול זול יותר למערכת הבריאות, המותאם לאתגרים איתם היא צפויה להתמודד", אומר פרופ' קרטר, "משקף המציאות הרבודה פותח אופק חדש ללימוד אולטרסאונד, שמאפשר גם ניטור של מצב החולה ליד המיטה, בלי קרינה והמתנה ובלי צורך בבדיקה פולשנית, וגם מציע חוויה לימודית מצוינת". "מחויבות לשיפור הסטנדרט הטיפולי" חברת AbbVie, שיזמה את שיתוף הפעולה שהוליד את הפרויקט, נוסדה בשנת 2013 וצמחה מתוך חברת Abbott הוותיקה שהוקמה לפני יותר מ-136 שנה. בחברה, שהיא אחת מחברות הפארמה הגדולות והמובילות בעולם, מעל ל-50 אלף עובדים ורק בעשור האחרון היא השקיעה מעל 63 מיליארד דולר במחקר ופיתוח של תרופות חדשות. "AbbVie משקיעה מאמצים רבים במחקר במטרה לפתח טכנולוגיות רפואיות מתקדמות, על מנת לתת מענה לעשרות מחלות מתחומים רפואיים שונים, כגון: אימונולוגיה, אונקולוגיה, נוירולוגיה, מחלות עיניים ועוד. הטכנולוגיות שלנו מסייעות לכ-60 מיליון מטופלים ב-175 מדינות ברחבי העולם מדי שנה, לנהל חיים בריאים יותר, לשפר את איכות חייהם כמטופלים ואף להאריך אותם", אומר ד"ר אבי מתן, מנכ"ל AbbVieישראל. "ההיכרות הטובה שלנו עם פערי הטיפול במחלות מעי דלקתיות ביחס לעולם, והמחויבות שלנו לשיפור הסטנדרט הטיפולי עבור החולים, הולידה את הפרויקט החשוב הזה של הדרכה מרחוק במהלך אולטרסאונד לא פולשני. הפרויקט הזה מגלם בתוכו חשיבה חדשנית ומשלב טכנולוגיה מקומית ויישום פתרונות חכמים לטובת צמצום פערים בבריאות". המטרה: להרחיב את ההכשרות המעשיות ולהתמקצע ומה הלאה? בעקבות הצלחת שיתוף הפעולה עם בית חולים וולפסון, בהמשך השנה מתוכננים שיתופי פעולה עם בתי חולים נוספים, במטרה להרחיב את ההכשרות המעשיות ברחבי הארץ בהתמקצעות ספציפית זו. "שיתוף הפעולה בין רופא שמבצע את הבדיקה לרופא מומחה שמסייע בפענוח שלה מרחוק, מאפשר לצמצם טעויות, לשפר את האבחון והמעקב אחר מחלת המעי הדלקתית ולהעניק למטופל את הטיפול הטוב ביותר", אומרת ד"ר טורם. ד"ר מתן מסכם ואומר כי "אנחנו ב-AbbVie נמשיך למנף חדשנות ולשלב אותה עם המומחיות שלנו בתחומי הליבה בהם אנו פועלים, לצורך שיתופי פעולה עם כל הגורמים במערכת הבריאות. וזאת על-מנת לייעל את המערכת, לצמצם פערים טיפוליים ולשפר את איכות חיי החולים". *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף בית החולים בילינסון באופן מפתיע ועל אף הקשיים שנוצרו בזירה הביטחונית סביב מלחמת "חרבות הברזל" ועוד קודם לכן בזירה הפוליטית בהקשר למהפכה המשפטית, קמו בישראל בשנים האחרונות כ-150 חברות קרדיווסקולריות בתחום הביוטק והמדטק. בסך הכל תחום זה מעסיק בארץ כ-80 אלף עובדות ועובדים בכ-1,500 חברות. "בתוך תעשיית המדטק, הקרדיולוגיה היא דומיננטית במיוחד, ולמעשה היא אחראית ל-15% מכלל הפעילות בתחום זה", אומר פרופ' רן קורנובסקי, מנהל המערך לקרדיולוגיה בבתי החולים בילינסון והשרון. "לצד הקשיים שנובעים ממציאות כלכלית לא פשוטה של היעדר משאבים וגיוסים, הפעילות היצירתית גועשת ביתר שאת, רואים עלייה בכמות רישום הפטנטים והנבטת החברות, ויש עדיין מספר לא מבוטל של אקזיטים של חברות בתחום הלב, כולל ממש לאחרונה". איך מסבירים את הצמיחה האדירה על רקע המלחמה והקשיים? פרופ' ליאור פרל, מנהל יחידת צנתורי לב בבית החולים בילינסון, עונה: "בישראל, שיכולה להתגאות בשיעור מהנמוכים בעולם של תמותה ממחלות לב, יש סביבה רפואית חדשנית שוקקת ביותר הכוללת מיזמים ופיתוחים טכנולוגיים פורצי דרך, הטמעה של מִכְשורּ ברמה הגבוהה ביותר, נוכחות חזקה של ישראלים בכנסים בינלאומיים והרבה עשייה מסוגים שונים. ישראל נחשבת מעצמה עולמית ביחס ההמצאות שלה לנפש ומשתתפת כמעט בכל מיזם שמגיע לשלב הקמת חברות הזנק בתחום הלב, ובדגש על קרדיולוגיה התערבותית". אין קרדיולוגיה בלי טכנולוגיה פרופ' פרל שגם הקים לפני חמש שנים את מערך החדשנות בבילינסון, טוען כי לצד האיכויות המובנות מאליהן שכוללות אנשי - רפואה, טכנולוגיה וחדשנות מובחרים ותרבות ישראלית שמקדשת מאז ומעולם את תפיסת ה"סטארט-אפ ניישן" - הסיבה המקורית שהפכה את תחום רפואת הלב לחוד החנית של החדשנות הרפואית היא בראש ובראשונה פרוזאית והיסטורית. "צריך לזכור שתחום הקרדיולוגיה הפולשנית לא קיים ללא טכנולוגיה", מציין פרופ' פרל. "תחום הצנתורים שהחל לפני כ-40 שנים, נולד בזכות פיתוחים כמו שיקוף, צנתרים, מערכת דימות הכל - מבוסס על טכנולוגיה. כמעט כל טיפול אפקטיבי מציל חיים שנעשה אצלנו על בסיס יומיומי, לרבות טיפול בהתקפי לב, מחלות מסתמיות, או הפרעות קצב, מתאפשר בזכות טכנולוגיות פולשניות". למידע נוסף על המערך לקרדיולוגיה בבילינסון>> פרופ' פרל מדגיש שלא מדובר אך ורק בחדשנות שמשפרת בצעדים קטנים את הטכנולוגיה הקיימת, אלא בחדשנות מהפכנית ופורצת דרך, שמשנה את המציאות מן הקצה אל הקצה. "אם בעבר פתיחת אוטמים בעורקי הלב הייתה נעשית על סמך חומר ניגוד וצילומי רנטגן, על כל מגרעותיו, החל בחוסר דיוק, מבנה דו-ממדי וראייה חלקית, היום אנחנו במקום אחר לגמרי, הן בחלק האבחנתי והן בחלק הטיפולי. בכל מה שקשור לאבחנה, אנחנו מקבלים הערכה פונקציונלית לגבי תפקוד העורקים, וגם אנטומית, בעזרת צילום בטכניקות פולשניות שונות המאפשרות ויזואליזציה של העורקים ב-360 מעלות ברזולוציה של מיקרונים. ואילו בפן הטיפולי אנחנו חווים תהפוכות אדירות, עם הופעתם של בלונים מצופי תרופה ועם תומכנים משחררי תרופה מתקדמים המאפשרים לטפל באותן סתימות בעורקים בהצלחה גבוהה יותר". לפי פרופ' קורנובסקי, הונבטו בשנה, שנה וחצי האחרונה, עשרות חברות בתחום הקרדיווסקולר שעשו אינטגרציה עם תחום ה-AI, בעיקר בכל הנוגע למיפויים, CT ,MRI, אק"ג, ניטור הפרעות קצב וצנתורי לב. אחת החברות המצליחות בתחום היא קת'וורקס (Cathworks), שפיתחה טכנולוגיה פורצת דרך המשדרגת משמעותית את יכולת האבחון בצנתור ואף חתמה על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי עם חברת הענק האמריקאית מדטרוניק, כמו גם עם החברה הישראלית ננוקס-AI, שמאתרת מחלות סמויות בסריקת CT. חדשנות כחול-לבן פרופ' קורנובסקי, ממקימי קת'וורקס, מסמן את עולם הצנתורים כנושא דגל החדשנות הרפואית והקרדיולוגית, בעיקר בזכות ההתפתחויות שחלו בתחום פיתוח מסתמי הלב. "אנחנו יודעים היום לצנתר ולהשתיל, או לתקן מסתמים, ללא פתיחת בית חזה או צורך בהרדמה מלאה. המטופלים הולכים הביתה כעבור יום או יומיים. חלק גדול מהטכנולוגיה הוא פרי פיתוחן של חברות ישראליות וזה תמיד מלהיב כשאתה - משלב בין חדשנות רפואית ותוצרת הארץ". עם החברות הישראליות בתחום המסתמים ניתן למנות את טריסול מדיקל (Trisol), שפיתחה מסתם לב שהומצא על ידי פרופ' מרדכי ואטורי מהמערך לקרדיולוגיה של בית החולים בילינסון, ואינוולב ביו מדיקל (Innovalve) שהונבטה בבית החולים שיבא בהובלת פרופ' אהוד רענני. פרופ' קורנובסקי ופרופ' פרל, כאחד, מציינים באופן מיוחד את הפיתוחים הטכנולוגיים בתחום אי ספיקת לב. חברת מג'נטה מדיקל (Magenta) פיתחה משאבה מזערית לתמיכה בלב שפועלת לוויסות תפקוד הלב ולחץ הדם. חברת וקטוריוס מדיקל (Vectorious), המבוססת על טכנולוגיה ישראלית ומשתפת פעולה באופן הדוק עםבילינסון, מאפשרת לנטר חולי אי ספיקת לב בעזרת מכשיר דיגיטלי אלחוטי זעיר שמושתל בלב. המכשיר מקבל אותות ישירים של עליית הלחצים בלב, מה שמעיד על כך שהמטופל מתחיל לפתח החרפה של המחלה ומכוון את המשך הטיפול. חברת V-Wave, ששיתפה אף היא פעולה עם בילינסון בתחילת דרכה, פיתחה התקן רפואי לוויסות הלחץ בלב ולטיפול באי ספיקת לב. החברה נמכרה בקיץ 2024 לג'ונסון אנד ג'ונסון ביותר ממיליארד דולר והתווספה לשרשרת סיפורי ההצלחה של חברות הסטארט־אפ הישראליות בתחום הקרדיולוגיה. "כל הפיתוחים והתהליכים האלו", מסכם פרופ' קורנובסקי, "מתחברים לחזון הגדול של מרכז החדשנות של בית החולים ושל 'בילינסון נקסט' פלטפורמה שמאפשרת - לטפל בחולים בביתם באמצעות טכנולוגיות של רפואה מרחוק, שמושתתת על ניטור אלקטרו- קרדיוגרפי, נשימתי ותפקודי בעזרת חיישנים חכמים ומאפשרת לנו להציע למטופלים תקשורת והנחיות מבלי שיצטרכו תמיד להגיע לבית החולים. בתקופה לא פשוטה לכולנו, אולי החדשנות הרפואית שנמצאת בפריחתה יכולה להיות נקודת אור של אופטימיות. ואם אפשר לסכם בלשון ישראלית-קרדיולוגית: עם ישראל חי ופועם". למידע נוסף על המערך לקרדיולוגיה בבילינסון>>

הכתבה בשיתוף הרצליה מדיקל סנטר הרצליה מדיקל סנטר, בית חולים פרטי מהגדולים בישראל נמצא בסביבה כבר יותר מ-40 שנה. לאחרונה השיקו בבית החולים את מדיקל NOW - תפיסה חדשנית לניהול המעטפת של הטיפול הרפואי. לא מדובר בטכנולוגיה חדשנית - למרות שגם את זה מציעים בביה"ח - אלא בתפיסה שירותית הנוגעת לדרך שבה מטופלים באים במגע עם המערכת, השירות שניתן להם, מסע הלקוח והטיפול בניירת ובביורוקרטיה. "הניסיון מלמד כי במערכת הבריאות, הן בקהילה והן הפרטית, ברגע שהמטופלים חווים אירוע רפואי קטן או גדול כאחד, ברוב המקרים הם נכנסים לסחרור", אומרת שי הגואל, מנהלת אדמיניסטרטיבית-תפעולית של מדיקל NOW, מערך השירותים המהירים של הרצליה מדיקל סנטר. "מטופל מגיע לרופא משפחה, ויוצא ממנו עם חמש הפניות שונות - צילומים, מעבדות, רופאים מומחים, בדיקות. המערכת שולחת אותו לקבוע את התורים בעצמו, כל תור במועד אחר, בפערים של חודשים, במקומות ובמכונים שונים. הוא הולך לאיבוד, והטיפול נפגע". אחת המטרות של מדיקל NOW, מסבירה הגואל, היא לשחרר את הפלונטר הזה. "הרבה פעמים מה שעומד בין המטופל לבין הטיפול שהוא צריך לקבל, הם עניינים אדמיניסטרטיביים לחלוטין, שלא קשורים באופן ישיר למה שקורה בקליניקה, רצינו לתת לכך מענה, ולשדרג את החוויה במפגש שבין המטופל לנותן השירות. מכאן נולד מיזם מדיקל NOW. "במסגרת השירות", ממשיכה הגואל, "אנחנו מלווים את המטופל מא' עד ת', מתחילת האירוע הרפואי ועד שהוא נגמר. השיטה היא משולבת: קיצור זמן ההמתנה לתורים לקרוב לאפס, סנכרון ממבט על של התהליך הרפואי, ריכוז הידע והאינפורמציה של הטיפול וסיוע בתיאום מול הביטוחים השונים", היא מסבירה. "המטרה היא אחת: שחרור המטופל מהצורך לעסוק בכל אלה, כדי שהוא או היא יוכלו להתעסק בעצמם, ברווחתם האישית ובתהליך ההחלמה שלהם". ניסיון של למעלה מ-40 שנה הרצליה מדיקל סנטר הוקם, כאמור, לפני כ-42 שנים. כ-500 רופאים מומחים בתחומם, מהבכירים בישראל, מבצעים בו שורה ארוכה של ניתוחים מתקדמים בזמינות גבוהה, בהם: ניתוחי גב, החלפות מפרקים, אבחוני פרוסטטה, החלפת מסתמים מתקדמת בצנתור, הפריות חוץ גופיות, כירורגיה אונקולוגית ושלל הליכים רפואיים, המתבצעים בסביבה מלונאית נעימה ובטוחה כאחד. 600 אנשי הצוות שבביה"ח אמונים על גישה שירותית אישית, יוזמת, שאיננה מבוססת על שבלונות וביורוקרטיות, אלא על קשב, גמישות, זמינות ומתן מענה מיטבי בכל פרט, מקטן עד גדול. נדבך נוסף הוא הובלת רפואה מתקדמת המבוססת על חדשנות טכנולוגית וכן על שדרוגה המתמיד. "יש לנו פה יותר מ-200 מרפאות, והרופאים המומחים נמצאים בזמינות גבוהה", אומרת הגואל ומוסיפה כי "גם עבורם מערכת מדיקל NOW היא כלי יעיל ומשמעותי". לדבריה, "הרופאים שמחים על השירות הזה. הוא מסייע גם להם - כשאין תכלול, הרבה פעמים רופאים הופכים גם לפקידים, למנהלי חשבונות ולפסיכולוגים בעל כורחם. עם שירות הנותן מענה אדמיניסטרטיבי, הרופאים פנויים לעסוק ברפואה, ולא בתשלום, בביטוח או בקביעת תורים. בנוסף, קל הרבה יותר לעקוב מבחינה רפואית אחרי המטופל, במיוחד כשהכל קורה אצלנו in-house בהרצליה מדיקל סנטר".  לפרטים נוספים על שירותי מדיקל NOW הקליקו כאן>> הכירו: מנהל אירוע רפואי את היכולת לתת מענה מהיר, לקבוע תורים מהיום להיום ולרכז את כלל הטיפולים במיקום אחד במועד אחד לנוחיות המטופלים - תולים בהרצליה מדיקל סנטר במענה האנושי. בבית החולים הכשירו "מנהלי אירוע רפואי" - תפקיד חדש יחסית בעולם הרפואה - שמהווים גשר בין המטופלים לבין המערכת. "מרגע שמטופל מתקשר בפעם הראשונה ומתלונן על כאבים, למשל, מנהל האירוע הרפואי מתחיל ללוות אותו", מסבירה הגואל. "מאותו מועד ועד תום המעגל הטיפולי, אותו מנהל אירוע נמצא לצד המטופל. הוא קובע תור לרופא הראשון לאותו היום, ומשם מתקדמים לבדיקות, CT, אולטרסאונד, MRI, רנטגן, גסטרו וכולי; לכל ההפניות הראשוניות מנהל האירוע יקבע את התורים, ויעשה כל מאמץ כדי לרכז אותם במועד אחד, במיקום אחד. עד לרמה של לבדוק על המקום באותו הרגע, אם יש תור פנוי שאפשר לקבל אותו. "וכך הלאה, האירוע הרפואי כפי שאנחנו מגדירים אותו יכול להימשך גם אל טיפולים מורכבים, ניתוחי לב, ניתוחים רובוטיים, גינקולוגיה, כירורגיה כללית, אורתופדיה. בכל צעד מנהל האירוע יהיה עם המטופל, וידאג לו לתורים רלוונטיים, יעדכן את הרופאים בתיק הרפואי, יתווך בינו לבין חברות הביטוח ויבטיח שכל המאמצים ירוכזו בהחלמה. למעשה כל התהליך - רופא, אחות, בדיקות, הפניות, ניתוחים, אשפוז - הכל כולל הכל נעשה בהרצליה מדיקל סנטר, האירוע מתחיל ונגמר פה - זו One-Stop-Shop אמיתית לשירותי רפואה מתקדמים". עובדים יחד מול הביטוח לדברי הגואל, "המערכת הציבורית בישראל היא חשובה וטובה, אך יש בה גם חלקים הדורשים שיפור. הרצליה מדיקל סנטר נמצא כאן כדי להוות אלטרנטיבה מקבילה. "זה מתחיל כפי שציינתי מזמינות התורים, עובר באיכות הצוות הרפואי, ומסתיים ביכולת לספק שירות בסגנון מדיקל NOW; שליטה על המסע הרפואי ממעוף הציפור, דבר שכמעט בלתי ניתן לקיום במערכת המסורתית". כחלק מאותו שירות מקיף וכולל עליו מדברת הגואל, מדיקל NOW , כפי שהוזכר, גם מסייע למטופלים מול חברות הביטוח במידת הצורך. בישראל בין 1.8 ל-1.9 מיליון איש מבוטחים בביטוח פרטי כזה או אחר, אצל חברות הביטוח. אותם מבוטחים, בהתאם לפוליסות שלהם, זכאים להחזרים משמעותיים, לעתים 80%-100% על טיפולים רפואיים פרטיים, גם היקרים ביותר. "רבים מאותם מבוטחים לא מכירים את הכיסויים, לא מנצלים את הפוליסה ואפילו כשהם מקבלים שירות רפואי, חלקם מתמהמהים בשליחת הקבלות לחברת הביטוח לטובת שיפוי", אומרת הגואל. "גם אל הצד הזה של המעטפת לשירותים הרפואיים אנחנו מגיעים עם מדיקל NOW", היא מסבירה. "מנהל האירוע של המטופל יאסוף את החשבוניות השונות, ידע להתאים את הטיפולים לכיסויים הקיימים בפוליסה, יפנה לחברות הביטוח הרלוונטיות ויוודא תשלום". להישאר גמישים ולראות את התמונה המלאה בהרצליה מדיקל סנטר מרוצים מהפידבקים הטובים על שירות מדיקל NOW. "אנחנו רואים שביעות רצון הן מצד המטופלים והן מצד הצוות הרפואי", אומרת הגואל. "יעילות הטיפול משתפרת, הזמן שלוקח להכניס אדם חולה למערכת ולהוציא אדם בריא מתקצר והיכולת שלנו לחזות מקרים, להתאים מעגלי טיפול וליצור פרוטוקולים מתאימים להם משתדרגת בכל יום. "בסוף, אנחנו פועלים כמו 'צבא קטן וחכם'", היא מסכמת. "היכולת להישאר גמישים, לראות את התמונה הגדולה בכל עת, לתאם בין כל השחקנים ולזרז תהליכים - היא פריווילגיה ששמורה למוסד קטן יחסית ואיכותי. אנחנו מתכוונים להמשיך לנצל את היתרון הזה ולהוות מודל לדרך שבה רפואה פרטית מונגשת בישראל". לפרטים נוספים על שירותי מדיקל NOW הקליקו כאן>> *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף הג'וינט שנות הקורונה, אירועי "שומר החומות", קיטוב פוליטי וחברתי, ועכשיו אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". כל אלו מייצרים פגיעה בעוצמות שונות וברבדים שונים בחוסן והבריאות הנפשית של רבים מאוד בחברה הישראלית. "אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" יצרו פגיעה נרחבת, עמוקה, מורכבת, ומאוד מגוונת בין אדם לאדם", אומרת אפרת שטרן, מנכ"לית ג'וינט ישראל 'מעבר למגבלות', האגף בג'וינט הפועל לקידום חיים עצמאיים ואוטונומיים של אנשים עם מוגבלות בקהילה. "מדובר במשבר דרמטי המחייב מענה מיידי". ואכן, הנתונים בעקבות המלחמה הנוכחית מראים את עוצמת הפגיעה. על פי מחקר של איגוד רופאי הילדים ועמותת גושן לבריאות ורווחת הילד בקהילה, מחודש מרץ 2024, כחמישה חודשים מפרוץ המלחמה: - 75.5% מהילדים חווים מצוקה נפשית - 54% מהילדים חווים חרדה - 30% מההורים חוו מצוקה נפשית קשה וחרדה - ורק 14% פנו לעזרה  אולם לפי שטרן הטיפולים והמענים הקיימים כיום לרוב אינם נגישים, זמינים או מוכרים מספיק. ההתמודדויות הנפשיות באוכלוסייה בעת הנוכחית מחייבות הרחבה וגיוון בסוג המענים השונים שבנמצא. "המצוקה הרגשית של האוכלוסייה בישראל היא אתגר משמעותי שהמדינה צריכה להתמודד עימו. כל אוכלוסיית המדינה נמצאת כיום בסיכון", היא מסבירה. בימי שגרה מפתח ארגון הג'וינט פתרונות לאתגרים החברתיים-כלכליים הבוערים ביותר בחברה הישראלית, בשותפות עם ממשלת ישראל, רשויות מקומיות, המגזר החברתי, העסקי והפילנתרופי. החל מה-7 באוקטובר מערך חירום של הג'וינט סייע ללמעלה מ-100,000 ישראלים מהפגיעים ביותר בחברה, העניק תמיכה וכלים מקצועיים בחירום לכ-30,000 אנשי מקצוע בשדה החברתי מתחומים שונים ועזר ליותר מ-1,000 עסקים קטנים וענפי תעשייה במצוקה. במסגרת פעילות החירום של הארגון בצפון ובדרום, התחדדה אף יותר ההבנה כי אומנם יש מחסור באנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, אולם לא פחות חשוב מכך ישנו מחסור בהיצע ומגוון המענים, זמינותם ומקורות המידע הקיימים על מענים אפשריים. על כן, החליטו בג'וינט-ישראל 'מעבר למגבלות' להפוך את תחום החוסן והבריאות הנפשית למהלך דגל של הארגון, ושמו למטרה להגיע ל-80% מהאוכלוסייה הכללית. זאת באמצעות הרחבת היקף ומגוון המענים המוצעים בתחום הבריאות הנפשית, והנגשתם לכלל האוכלוסייה, קידום חוסן ברמת הקהילה, המשפחה והפרט ופיתוח תשתיות תומכות. על מנת לעמוד ביעד השאפתני במסגרתו רוב הציבור בישראל יוכל לקבל מענים נפשיים מגוונים, ביצעו בארגון עבודת מחקר ופיתחו מפת דרכים לפיה יש לפעול. להגיע לחלקים רחבים באוכלוסייה ולייצר תו איכות קידום גישה נוחה ומותאמת לשירותים מקצועיים מגוונים עבור כלל האוכלוסייה, נקבע כפרמטר מרכזי במפת הדרכים של הארגון. אחד הפתרונות הראשונים שפותחו במסגרת זו, הוא פורטל "נפשי" - פלטפורמה דיגיטלית המציעה מגוון פתרונות טיפוליים, קבוצתיים וקהילתיים לצד כלים לעזרה עצמית ועוד. בג'וינט מציינים כי הפתרונות השונים בפורטל "נפשי" נבדקו ותוקפו מקצועית בידי מיטב המומחים בתחום. הפלטפורמה מאפשרת לכל אחד ואחת למצוא את הפתרון המתאים לפי פרמטרים שונים כמו קבוצת אוכלוסייה, גיל, סוג הסיוע הנדרש ועוד. אלה כוללים קווי סיוע, כלים לעזרה עצמית, תכנים חינוכיים ומענים מקוונים לגישה ביתית. הפלטפורמה מאפשרת להגיע להיקפים גדולים של אוכלוסייה, כמו גם לפתח מענים חדשים כמו אבחון עצמי, טיפול עצמי ועוד. כל אלה, מסייעים במתן מענה מהיר ואפקטיבי במקרים רבים. עוד אומרים בארגון כי אלפי ישראלים נעזרו עד כה בשירותי הפורטל, והשימוש צפוי להתרחב משמעותית. מ', אמא לילד בן 7, היא אחת מהן: "בערך שישה שבועות לאחר תחילת המלחמה, הבנתי שבני מתקשה מאוד ולא ידעתי איך לסייע לו בכוחות עצמי", היא מספרת. "יש לו ADHD וחרדה, והמלחמה החמירה את המצב. האזעקות הבהילו אותו והוא סירב לצאת מהבית, למעט לבית הספר. בנוסף, אביו היה במילואים בעזה, וכל מה ששמע על חמאס העצים את החרדות שלו. בעבודה סיפרו לי על פורטל 'נפשי', והחלטתי לבדוק אותו. מצאתי משאבים רבים זמינים מסוגים שונים. בין היתר מענים מקוונים רבים שנועדו לעזור להורים לדבר עם ילדיהם על המלחמה - מדריכים דיגיטליים, טכניקות הרגעה, סיפורי ילדים להדפסה וקו חם לייעוץ להורים. המשאבים החינמיים האלו סייעו לי להתמודד עם בני בעצמי - ללא צורך בטיפול פרטי". השימוש הנרחב באמצעים טכנולוגיים מחייב לוודא את איכות המוצרים, רוני ספיר, מנהלת החדשנות הדיגיטלית, דאטה ומדידה בג'וינט ישראל, מסבירה: "מחקר בריטי שבדק את איכות המענים הדיגיטליים בבריאות העלה לפני שנה נתונים קצת מדאיגים. החוקרים בחנו 600 אפליקציות שהן הפופולאריות ביותר בתחום בריאות הנפש לפי מגוון רחב של קריטריונים מקובלים של איכות, שימושיות, הגנה על פרטיות, מקצועיות ועוד. המחקר מצא שפחות מ-30% מהן עומדות בסף המינימלי של הקריטריונים הללו. זה יכול לגרום לנזק ולכן יש צורך בסף של איכות". בג'וינט כבר החלו לפעול יחד עם הגורמים הרלוונטיים בתחום - בממשלה, בחברה האזרחית ועוד - ליצירת תו איכות לשירותים בנושא, באמצעות פיתוח אמות מידה מוסכמות ומתוקפות מקצועית. איתור מוקדם למניעת התדרדרות "ממחקר שערך מכון ברוקדייל ב-2009 וב-2017 עולה דפוס מדאיג ועקבי בקרב מבוגרים - 65% מהאוכלוסייה שחווה מצוקה נפשית לא פונה לטיפול, מחקר משנת 2019 בשם 'צעירים בטיפול בבריאות הנפש' העלה כי נתון זה תקף גם למתבגרים. תופעה זו חמורה שכן העדר טיפול הולם במצוקה נפשית עלול להתדרדר לבעיה תפקודית ואף תחלואה", אומרת שירית פרל-לוי, מנהלת תחום חוסן ובריאות נפשית בג'וינט-ישראל 'מעבר למגבלות', "איתור אוכלוסיות ופרטים הזקוקים למענה טיפולי מוקדם, יאפשר למקד מענים מותאמים ולהשקיע בטיפול מקיף יותר במהירות וביעילות". לשם כך, חברו בג'וינט למכון 'מפרשים' במכללה האקדמית תל אביב-יפו. שני הגופים פועלים יחדיו לפיתוח הכשרה לנותני שירות ברשויות מקומיות, שבאים במגע עם האוכלוסייה באופן יומיומי, לאיתור אוכלוסיות הזקוקות לסיוע. "מתן כלי אפיון ואיתור מוקדם לאנשי מקצוע בשטח, היא משמעותית לצמצום פגיעה ולמניעת הדרדרות", מסבירה פרל-לוי. יוזמה לאומית רב-מגזרית המציאות הנוכחית דורשת כלים מתקדמים לקבלת החלטות מושכלות בנוגע להשקעה בבריאות הנפשית. בג'וינט יזמו פיתוח דשבורדים דיגיטליים ומדדים למעקב אחר המצב הלאומי, שיאפשרו תקצוב נכון ומדיניות רחבה למניעה וחיזוק הבריאות הנפשית. בארגון סבורים כי פעילות מסונכרנת בין גורמי ממשל, חברה אזרחית, עסקים, אקדמיה ועוד, תאפשר להבין את הצרכים בזמן אמת ולספק מענה מותאם לכל אחד ואחת - דבר הכרחי לתהליכי שיקום בשגרה ובחירום. למהלך כבר חברו שותפים מהארץ ומהעולם, בהם ממשלת ישראל, פדרציית לוס אנג'לס, משפחות הורביץ וזוסמן ושותפים נוספים. אולם לאור מורכבותו והיקפו, בג'וינט מעוניינים להרחיב את מעגל הנוטלים בו חלק. "האתגר הוא עצום, אבל הוא בנפשנו", מסכמת שטרן. ובאותה נשימה היא מצביעה על פעילות הג'וינט הממוקדת גם בפתרונות המערכתיים יותר - בהם פיתוח מדדי הערכה, גיבוש מדיניות והרחבת סל המענים הטכנולוגיים, קהילתיים וחינוכיים שאינם קליניים ואינם בתצורה של אחד-על-אחד. "אין לנו את כל התשובות, וככל שנרחיב את מעגל השותפים שלנו בהובלת המהלך - מהממשלה, מהמגזר החברתי, העסקי, הפילנתרופי - נוכל באמת לייצר את השינוי שאזרחי ישראל כה צריכים". *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף מרכז גמילה שבטיא בלי ששמתם לב, צץ כאן סוג חדש של מתמודדים עם התמכרות המגיעים לכאורה מרקע של שפע ומעמד סוציו אקונומי גבוה. הם נמצאים במרדף בלתי פוסק בדרך להגשמה עצמית והצלחה, משיגים חומרים בקלות בנגיעה על מסך הסלולר ויודעים להסוות היטב את ההתמכרות שלהם. תוך שכלפי חוץ הם משווקים תדמית מוצלחת ומתפקדת, שונהלחלוטין מהדמות המוכרת שמזוהה עם מצבי חיים קשים וגלישה לשולי החברה. הכירו את המכורים החדשים: אצלם ההתמכרות בדרך כלל מתחילה כאמצעי להתמודדות שהופך לצורך לפיצוי רגשי ובהמשך עשוי להשתלט על חייהם בצורה דרמטית שפוגעת בתפקוד ואף מסכנת חיים. התופעה של "המכור מהסוג החדש" יחד עם התמודדות עם התמכרויות מהדור החדש - כמו למשככי כאבים ומסכים - מציבה אתגרים חדשים למוסדות הטיפול ולהבנת תהליך ההתמכרות המודרני. "המכור החדש נמצא במרוץ בלתי נגמר בדרך להצלחה, לשפע, לקידום, ויש פער משמעותי בין איך הוא נראה כלפי חוץ ואיך הוא מרגיש. מדובר בפער שהולך וגדל ואנחנו פוגשים אנשים שמתחזקים פסאדה שלמה של תפקוד", אומרת שירה סלפטר, שייסדה ומנהלת עם בעלה ליאור את מרכז הגמילה הפרטי "שבטיא" - המתמחה בטיפול אינטנסיבי ואישי לכל מטופל, תוך התאמה לצרכיו הייחודיים. היא מוסיפה ומאבחנת כי "בעבר, היו מי שהשתמשו בסמים כדי 'לברוח' מהמציאות, אך כיום רבים משתמשים בסם דווקא כדי לתפקד טוב יותר תחת מכבש הלחצים והשאיפה להישגיות בחיים המודרניים, עד שהם מבינים שאינם מסוגלים עוד לתפקד כראוי ללא השימוש בסמים". לדבריה, טריגרים שהאיצו התמכרויות בשנים האחרונות, קשורים גם בטראומות אישיות שפוגשת בטראומות קולקטיביות כמו מגפת הקורונה והמלחמה. "יש מי שהצליחו לתפקד בשגרה - ברגע שזו נפגעה הם איבדו את הדרך". לא בושה להיות מטופל הקלות הבלתי נסבלת של זמינות החומרים הממכרים אף היא שינתה את כללי המשחק. "פעם כדי להשיג סמים היה צריך להגיע לרחוב, היום יש דיל יומי בטלגרם, ויש ממריצים, משככי כאבים ותרופות הרגעה שזמינים לרכישה. ארסנל התרופות השפיע על תרבות הצריכה והתפתח שוק של תרופות מרשם שלא במרשם. כל זאת לצד ההתמכרויות הנפוצות הנוספות לאלכוהול, מסכים, פורנו והימורים". מה מניע מכורים לפנות לטיפול?"הדפוסים הבולטים שיכולים להצביע על בעיית התמכרות הם הסתרה וברגע שדברים נחשפים - לרוב מגיעים לטיפול או כשהמכור נמצא בתחתית וכבר עומד עם הגב לקיר. למשל, בני זוג שהציבו קו אדום - טיפול או פרידה, פיטורים מהעבודה, התרסקות כלכלית - משהו מתפרק ויש פחד לאבד הכל. אנשים מבינים שהשימוש לרעה הפך להתמכרות וזו הורסת להם את החיים. "מי שמגיע אלינו למרכז, התפקוד שלו כבר נפגע - יש כאלה שעוד הצליחו לתפקד בעבודה, לדוגמה, אבל החיים המשפחתיים שלהם התפוררו. אלינו גם לרוב מגיעים מי שכבר ניסו טיפולים שונים באופן פרטי או בקהילה וביחד הגיעו להבנה שהם זקוקים למרכז גמילה". השינוי בעולם ההתמכרויות מורגש גם בדרך בה המכורים וסביבתם תופסים היום מרכזי גמילה. שירה אומרת כי "כיום בתודעה הציבורית אשפוז במרכז גמילה זה לא משהו שיש להתבייש בו - ויש יותר לגיטימציה לטיפול ולקבלת עזרה מבעבר. "אנחנו פוגשים חבר'ה צעירים ששכנעו את ההורים שלהם לפנות למרכז גמילה ולא להפך. מרכזי הגמילה נוכחים כיום במדיה - בסרטים, בתוכניות טלוויזיה וגם פונים לאוכלוסייה מתפקדת ומסוגלת. ממש כמו שהחומרים הממכרים זמינים היום בחוץ, כך גם יש 'אאוטינג' לטיפול". תמיכה משפחתית היא משמעותית שבטיא (מילה בארמית שפירושה שבטים - ק.ד), מרכז הגמילה הפרטי של בני הזוג סלפטר, שוכן בבניין עתיק ומשוחזר בסגנון עותומאני, הממוקם בתוך מלון בוטיק פסטורלי. האווירה הביתית והמשפחתית, בשילוב יחס גבוה של אנשי צוות על מספר קטן של מטופלים, יוצרים חוויה אינטימית ומחבקת המעניקה התייחסות פרטנית וממוקדת לכל מטופל. המרכז פועל תחת פיקוח ורישוי ממשרד הבריאות ומשרד הרווחה, תוך הקפדה על דיסקרטיות מלאה, אנונימיות ושמירה על פרטיות המטופלים. "אנחנו מהווים מרחב בטוח לגילאי 18-50. תוכנית הגמילה שלנו - היא מקיפה ותלת שלבית ולרוב נמשכת כחצי שנה", מסבירה שירה. "בשלב הראשון, הדגש הוא על ניקוי הרעלים מהגוף והשגת איזון גופני ונפשי ראשוני. במקביל, מתקיים תהליך הכרות עם המטופל, זיהוי צרכיו, ובנייה של מרחב טיפולי בטוח ותומך. "השלב השני, הנחשב ללב התוכנית, מעמיק בתהליך באמצעות שיטות שונות ומתמקדבטיפול בגורמים העמוקים של ההתמכרות. זהו החלק המשמעותי ביותר בתהליך ההחלמה. השלב האחרון מכין את המטופל ליציאה ממרכז הגמילה ולחזרה הדרגתית ומבוקרת לחיי היום-יום. הדגש הוא על רכישת כלים ומיומנויות להתמודדות עצמאית עם אתגרים עתידיים, תוך ביסוס הדרך החדשה שנרכשה במהלך הטיפול". חלק בלתי נפרד בעיניהם של שירה וליאור להצלחתה של הגמילה היא נוכחות המשפחה."התמכרות היא מחלה משפחתית, היא צומחת בתא המשפחתי והמשפחה היא גם רשת התמיכה המשמעותית ביותר שיכולה להיות למכור ולכן היא מעורבת לאורך כל הדרך בתהליך", מסבירה שירה. "היות ואנחנו מרכז גמילה במגע אישי, אנחנו שומרים על האווירה המשפחתית ומאוד מעורבים בסיפור של כל אחד", היא מוסיפה. "אנחנו לא תופסים החלמה כמסע ליניארי אלא כספירלה של עליות, מעידות ותיקונים וגם אם הייתה מעידה מבחינתנו זה סימן 'לעטוף' את המטופל, לחזור אחורה ולחזק אותו - נעשה את המקסימום לעזור לאנשים לצלוח את הדרך. כל זאת יחד עם גישות ושיטות מוכרות לגמילה כמו 'תוכנית העזרה העצמית על פי 12 הצעדים' ושילוב עבודת גוף נפש, מיינדפולנס, אמנות, פסיכו דרמה ועוד כלים, המאפשרים לכל אחת ואחד למצוא את המקום שלו או שלה בתוך הטיפול ובחיים לאחריו". בשבטיא מתייחסים למשבר של התמכרות כאל הזדמנות - כשגמילה יכולה להוות נקודת מפנה, כאשר התהליך מתמקד בהעלאת המוטיבציה לשינוי התנהגותי ותודעתי. "מכורים שמגיעים לגמילה הם אנשים שרוצים להרגיש טוב יותר - ויש משהו אמיץ בלהקשיב לקריאה הזאת לעצור - ולחשב את המסלול מחדש. כסף, יוקרה וכבוד לא נותנים מענה לצרכים הרגשיים העמוקים. מבחינתנו, זו מתנה גדולה לסייע ופעמים רבות אנשים שמסיימים גמילה אצלנו מציגים את היום השחור שבו הכל לכאורה קרס והתפרק כנקודתתפנית ופריצת דרך להתחלה חדשה של חיים נקיים וטובים יותר". לפרטים נוספים על מרכז גמילה שבטיא הקליקו>> *המידע בכתבה אינו מיועד להנחות את הציבור או לשמש לגביו כהמלצה או הוראה או עצה, ואין בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר.

הכתבה בשיתוף טבע מאז שבעה באוקטובר, טראומה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, ורבים מאזרחי המדינה מתמודדים עימה ברמה כזאת או אחרת. לפי ההערכה של אנשי מקצוע בתחום, כ-2 מיליון ישראליות וישראלים עשויים לפתח תסמונת פוסט-טראומטית, כשלפחות 20 אלף איש עלולים להפסיק לתפקד בעקבות הטראומה שחוו. לאור זאת, יש צורך אקוטי ודחוף לתגבר את מערך הטיפול הנפשי בישראל, עם אנשי מקצוע שעברו הכשרה מתאימה להתמודדות עם טראומה ו-PTSD. עוד קודם לכן, ישראל סבלה ממחסור באנשי מקצוע מתאימים, בעוד שמספר האנשים הזקוקים לטיפול גדל, וצפוי עוד לגדול משמעותית מאז אותה שבת שחורה. במטרה לחזק את החוסן של החברה הישראלית בדרך לריפוי והחלמה, חברת התרופות טבע, החליטה להתגייס והקימה את תכנית "מטפלים בנפש" לקידום הטיפול בטראומה הישראלית. "כחברה שהשורשים שלה נעוצים בהיסטוריה של מדינת ישראל והיא יצרנית וספקית התרופות הגדולה במדינה, כבר מתחילת המלחמה הרגשנו שיש לנו בטבע מחויבות ואחריות לתרום ולהתגייס למען אזרחי המדינה. בימים הראשונים הגדלנו משמעותית את תרומות התרופות ותחליפי החלב למשפחות הנפגעות מהדרום, וגם תרמנו ציוד מיגון לצוותי מד"א, ומשאבים לתגבור מערכי התמיכה של נט"ל לנפגעי טרור ומלחמה הסובלים מטראומה. אבל הרצון שלנו לתרום לקהילה לא נגמר כאן. החלטנו להעניק מהידע המקצועי והניסיון שלנו לחיזוק החוסן הנפשי של הישראלים, באמצעות חיזוק ודאגה גם למטפלים המקצועיים", מספר ד"ר רוני מאור, המנהל הרפואי של טבע ישראל מזה 8 שנים, ובשנים האחרונות גם של אשכול מדינות אוקראינה, אפריקה ומזרח תיכון.  לדבריו, עד לפני שבעה באוקטובר פוסט-טראומה הייתה מזוהה בעיקר עם לוחמים שהתמודדו עם הלם קרב, אבל עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' הטראומה פגעה במעגלים שונים ונרחבים בהרבה - אנשים שנחשפו במישרין לאירועי הזוועה, קרובי המשפחה וחבריהם, אזרחים ישראלים שלא נחשפו ישירות לטראומה אבל מתמודדים עם חרדות בעקבות המלחמה, וגם המטפלים המקצועיים שנדרשו לתת מענה מיידי ודחוף למטופלים בהיקף חסר תקדים. חלקם אף נחשפו בעצמם לטראומה באופן ישיר או עקיף. "לאור זאת, זיהינו את הצורך בתגבור מערך הטיפול הנפשי בישראל והחלטנו לתת לכך מענה. זאת, על ידי הקמת תכנית 'מטפלים בנפש', מסביר ד"ר מאור. לפרטים נוספים על תכנית "מטפלים בנפש" הקליקו כאן>> צבא הנפש של ישראל במסגרת "מטפלים בנפש", הוקמה תכנית ההכשרות המסמיכה אנשי מקצוע לטיפול בטראומה ביחד עם "הקואליציה הישראלית לטראומה", גוף מרכזי ומוביל בטיפול הלאומי בטראומה ובמוכנות לחירום בישראל. התכנית, שהושקה בדצמבר 2023, נועדה לסייע, לתמוך ולחזק מאות רבות של אנשי מקצוע (עובדות ועובדים סוציאליים, פסיכולוגיות ופסיכולוגים ופסיכותרפיסטיות ופסיכותרפיסטים) ולהעניק להם כלים פרקטיים וידע - שיאפשרו למטפלים להעניק טיפול יעיל יותר, יצמצמו את שחיקתם בתפקיד וירחיבו וישפרו את הטיפול בטראומה הישראלית. ההכשרות הנערכות באופן מקוון ומועברות על ידי אנשי צוות מומחים. בסופן נדרשים המסיימות והמסיימים להתחייב על מתן שירות למטופלים מדרום הארץ במשך שנה מסוף הקורס. 200 מטפלים מקצועיים כבר עברו את תכנית ההכשרות, ובעקבות הביקוש חברת טבע והקואליציה הישראלית לטראומה ישיקו בקרוב את המחזור השני של התכנית. אחת מנשות המקצוע שסיימו לאחרונה את תכנית ההכשרות היא מעיין עוזי אביב, עובדת סוציאלית, מטפלת בטראומה וחרדה, מרצה ומנחת קבוצות: "כששמעתי על תכנית ההכשרות היה לי ברור שאני חייבת להצטרף אליה. לפני התכנית הייתה לי הכשרה לטיפול בטראומה, אבל הטראומה של שבעה באוקטובר היא שונה וייחודית. זאת טראומה קולקטיבית שהשפיעה על כולנו. במסגרת ההכשרה קיבלתי מאנשי מקצוע מהשורה הראשונה כלים פרקטיים וידע רב בנושאים כגון: התמודדות עם טראומה, אסטרטגיות חוסן, מעגלי הפגיעות, סיוע נפשי ראשוני, טכניקות לטיפול ממוקד בטראומה, אבל ואובדן ועוד. אני עצמי מפונה מיישוב בעוטף עזה, והרגשתי שאני עוברת בתכנית תהליך של התבוננות פנימית וריפוי. ההכשרה חיזקה אותי והעניקה לי חוסן. 'מטפלים בנפש' ו'הקואליציה הישראלית לטראומה' הם ממש כמו 'צבא הנפש' של ישראל. זוהי שליחות עבורי וכבוד לקחת בכך חלק".  רותמים את הטכנולוגיה בנוסף לתכנית ההכשרות, חברת טבע בשיתוף עם רשת הבריאות 8400, חברה לתועלת הציבור המתמחה בחקר ופיתוח טכנולוגיות רפואיות, רותמים את החדשנות הטכנולוגית למען המטפלות והמטפלים. "בעידן הדיגיטלי של ימינו, יש חשיבות רבה לכלים הטכנולוגיים העומדים לרשות הצוות המטפל", אומר ד"ר מאור. "כחלק משיתוף הפעולה עם רשת 8400, אנחנו פועלים ביחד עם גורמי מקצוע ומפתח מהמגזרים והתחומים הרלוונטיים לאיתור, פיתוח והטמעה של פתרונות טכנולוגיים חדשניים שיעזרו לאנשי המקצוע במעקב, טיפול וסיוע למטופלים. כך ננסה לשפר את הטיפול, לצמצם את הבירוקרטיה ולהקל על המערכת מבלי לפגוע באיכות הטיפול". הנדבך השלישי של "מטפלים בנפש" הוא עיבוי וחיזוק תשתיות מרכזי החוסן הממוקמים בדרום. מרכזי החוסן הללו נועדו לשרת את הקהילה, לחזק את החוסן של התושבים ולעזור בריפוי וטיפול במצבי דחק. בעקבות המלחמה הבנו שיש צורך לחזק את תשתיות המרכזים הקיימים וכן להקים מרכזי חוסן חדשים", אומר ד"ר מאור. "בעיר אופקים, למשל, שספגה אבדות קשות בשבעה באוקטובר, לא היה קיים מרכז חוסן. מתוך הביקוש ההולך והגובר לטיפול, החלטנו להקים בה, יחד עם 'הקואליציה הישראלית לטראומה', מרכז שכזה לטובת התושבים. בנוסף לכך, אנו מחזקים את התשתיות של מרכז החוסן בעיר אשקלון. המטרה שלנו היא להרחיב את מרכזי החוסן, ולתת כלים למטפלים המקצועיים במרכזים". אתר ידע פתוח לכולם לצד כל אלו, טבע מתכוונת להשיק בקרוב מתחם ידע דיגיטלי שיהיה פתוח למטפלים, מטופלים ולציבור כולו. "עד היום לא היה אתר אחד שריכז את כל הידע הקיים לטיפול בטראומה. כדי להעלות את המודעות ולסייע לאנשי מקצוע, למטופלים ולציבור הרחב, אנחנו בונים בימים אלה מתחם ידע דיגיטלי באתר של חברת טבע שיכלול כתבות מועילות, כלים פרקטיים, סיפורים אישיים וראיונות עם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. כל זאת בדגש על התמודדות עם טראומה ופוסט-טראומה", מסביר ד"ר מאור. ומה צופן העתיד? האם נצליח כחברה להחלים מהטראומה של שבעה באוקטובר? "היכולת שלנו להתמודד עם הטראומה היא אינדיבידואלית ותלויה בחוסן הנפשי של כל אדם ואדם, התמיכה שיש לו והסיוע שהוא מקבל", אומרת עוזי אביב. "עם זאת, לחברה הישראלית יש רוח איתנה וחזקה שמניעה אותנו. כולי תקווה שנצליח להתגבר ולהחלים מהטראומה הזאת". וד"ר מאור מוסיף: "אנחנו רואים את הפציעות הפיזיות של הלוחמים והאזרחים שנפגעו במלחמה, אבל את המצוקה הנפשית שלהם קשה לראות. החזון שלנו בטבע הוא שבעזרת חיזוק המערך המטפל המקצועי אנשים הסובלים מפוסט-טראומה יוכלו לזכות למענה מיידי, מקצועי ויעיל שיעזור להם להתמודד ולחיות חיים טובים, בריאים ומאושרים. תכנית "מטפלים בנפש" עשויה לסייע למאות אלפי ישראלים בדרך לריפוי והחלמה. אנחנו קוראים מכאן לגופים נוספים להירתם לנושא החשוב הזה, לחבור אלינו ולהוביל יחד, כי האתגרים העומדים בפנינו הם גדולים ומתמשכים". לפרטים נוספים על תכנית "מטפלים בנפש" הקליקו כאן>> *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף Bank One רואי חשבון, מנהלי חשבונות ומנהלי כספים בחברות השונות, נדרשים לבצע התאמות בנקים באופן שוטף. לצורך כך הם נאלצים לבזבז זמן יקר על ייבוא ידני של דפי בנק ואשראי לתוך מערכת הנהלת החשבונות. מעבר לזמן והאנרגיה הרבים שמתבזבזים על העבודה הידנית של ייבוא הנתונים, הם מתמודדים עם טעויות אנוש שגובות מחיר כספי רב לחברה. כדי לחסוך זמן, כסף ולמנוע טעויות אנוש, ולייעל את עבודת הנהלת החשבונות כדאי שתכירו את הפתרון שמציעה חברת Bank One. "פיתחנו תוכנה המבוססת על טכנולוגיית Web מתקדמת, לניהול הנתונים הפיננסיים של הארגון, החל מיבוא אוטומטי של דפי בנק , אשראי וצ'קים למערכת הנהלת החשבונות, כולל ניהול הלוואות, פקדונות וכמובן ניהול תזרים מזומנים. מערכת Bank One המאובטחת מושכת מדי יום את דפי האשראי והבנק ישירות מחשבון הבנק והאשראי לכל תוכנות הנהלת חשבונות המובילות. המערכת מסוגלת לשאוב את כל הנתונים כולל נתוני יתרה במטבעות השונים, הלוואות, פיקדונות וניירות ערך, מציגה את הנתונים בדשבורד אחת מרוכז ומפיקה דוחות מובנים בהתאמה אישית המסייעים לקבל החלטות מושכלות במהירות", כך אומר אילן אלנבוגן, רו"ח, מנכ"ל Bank One. Bank One מתמחה במתן פתרונות טכנולוגיים בתחום הפיננסי, וצוות החברה בעל ניסיון בתחום המחשוב הפיננסי מעל ל-20 שנה. בזכות הפתרון הטכנולוגי המתקדם שלה, Bank One עובדת בשיתוף פעולה עם לשכת רואי החשבון בישראל ומציעה מחיר מיוחד לחברי הלשכה. להתנסות חינמית במערכת Bank One הקליקו>>  בין מאות הלקוחות העובדים עם החברה ונהנים מהמערכת נמנים ארגונים וחברות מכל המגזרים במשק כגון משרדי רו"ח, חברות נדל"ן, הייטק, ביטוח, תעשיה, מסחר, יבואנים, קמונעות, רכב ועוד. מערכת Bank One היא מודולרית ולצד השירות האוטומטי של יבוא דפי בנק ואשראי, המערכת בונה דו"ח תזרים מזומנים המאפשר שליטה מלאה וקבלת תמונה ברורה על מצבכם הפיננסי: "במקום לבזבז זמן בכניסה לאתרים הפיננסים השונים, המערכת מרכזת מדי יום באופן אוטומטי את כל הנתונים הפיננסים הרלוונטיים עבורכם, כמו הנהלת חשבונות, סליקה, חשבונות בנקים, כרטיסי אשראי, הלוואות ופקדונות. המערכת מושכת את הנתונים, מחשבת וצופה תנועות עתידיות שעדיין לא נרשמו בבנק, מזהה פעולות קבועות שחוזרות על עצמן, ומנתחת את ההוצאות וההכנסות של העסק. כך שאתם מקבלים דוח תזרים דינמי רב חברתי הנמצא בדשבורד אחד". משתמשי המערכת יכולים ליהנות גם משירות פקודות יומן והתאמות אוטומטיות אותן המערכת מבצעת לפי הגדרות משתמש בכך הופכת את התהליך למהיר, פשוט ונוח, חוסכת זמן ועלויות לחברה, מונעת טעויות אנוש, ומאפשרת להתמקד בנושאי הליבה. Bank One מציעה פתרון נוסף של ניהול הלוואות. המערכת מתעדת ואוספת את כל המסמכים הרלוונטיים להלוואות, כולל הנתונים מאתרי הבנק והאשראי וגופים חוץ בנקאיים שמהם קיבלתם את ההלוואה. המידע נשמר בדשבורד מותאם אישית המציג נתונים כמו לוח סילוקין מלא, דוח תחזית פרעונות, הצמדות וריבית, סכום פר תקופה, מטבעות שונים, עמלות, סטטוס החזר הלוואה, תחזית של צפי ההחזר ועוד. לדברי אלנבוגן, יש למערכת Bank One יתרונות רבים: "המערכת מבוססת על טכנולוגיה מתקדמת ומאובטחת כך שכל הנתונים מוגנים. המערכת מבצעת אוטומציה מול כל מערכות הנהלת החשבונות המובילות, ומאפשרת לנהל תזרים מזומנים רב חברתי, רב בנקאי ורב חשבונאי, תוך שליפת מידע ממערכת הנהלת החשבונות. אנו מתמקדים במתן פתרון איכותי, מהיר ובמחיר אטרקטיבי והכל תוך מתן שירות איכותי ואישי. בנוסף, אנחנו מציעים יתרונות בלעדיים כגון שליחת התרעות אוטומטיות על פעילות חריגה על בסיס מידע מעודכן מהבנק, קבלת מייל יומי מפורט עם ריכוז היתרות היומי לפי חברה, חשבון, מטבע, בנק ועוד, בניית דשבורד עם כל המידע הפיננסי, יצירת דו"ח נכסים מול התחייבויות כולל מידע של פיקדונות, ניירות ערך והלוואות וערבויות, ומערכת ניהול הרשאות משתמשים למתן גישה לחשבונות בנק ולחברות". מרגע הזמנת Bank One ניתן להטמיע את המערכת בתוך שעות בודדות וליהנות משירות מהיר ואישי. לצד הערך הרב שהיא מספקת, המערכת משווקת במחירים אטרקטיביים במיוחד. אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לקהל הלקוחות שלנו שכבר נהנה מניהול פיננסי יעיל, נוח, פשוט ומהיר. לפרטים נוספים על Bank One הקליקו>>

הכתבה בשיתוף שטראוס בתחום האחריות התאגידית, ערכים הם דבר מדיד. הנתונים, לכאורה, הם מהות הסיפור. אם לוקחים, למשל, את תחום הגיוון וההכלה בשטראוס, אפשר לזהות בכל קטגוריה נתונים מרשימים בכל קנה מידה: שיעור הנשים בדירקטוריון (66.6%) ובתפקידים ניהוליים (48.4%), שיעור העובדים והעובדות מהחברה הערבית בכלל החברה (23%) ובתפקידים ניהוליים ומקצועיים בפרט (7%) ושיעור העסקת עובדים עם מוגבלות (ב-75% מהצוותים בחטיבת המלוחים משולבים עובדים עם מוגבלות). אבל גיוון והכלה הם נושא מורכב ומשמעותי יותר מהמספרים היבשים, מודה בכנות נגה שגב נדיר, מנהלת פיתוח ארגוני ולמידה בקבוצת שטראוס. מבחינתה, ובהתאם לאידיאולוגיה של שטראוס, "כל אחד ואחת מהעובדים מהווה קול ייחודי שחשוב לשמוע". מעלים את העובדים והעבודות למרכז הבמה התפיסה הזו באה לידי ביטוי, בין השאר, בפרויקט הרצאות TED שיזמה שטראוס כדי לעודד את העובדים להשמיע את קולם. במסגרת הפרויקט עלו על הבמה עובדות ועובדי החברה ששיתפו את החוויות והאתגרים האינדיבידואליים שלהם: עובדת ערבייה בחיג'אב סיפרה בהומור משולב בכאב על כך שהיא נכנסת לישיבות ואנשים תוהים למה המנקה הצטרפה, ואילו עובד ממוצא אתיופי שיתף כי הוא נתקל בתגובות של אנשים שלא מעלים בדעתם שהוא מכהן כמנהל. בנוסף, יזמה החברה סדרת סרטונים שמבוססים על הפורמט הטלוויזיוני המצליח "סליחה על השאלה" בהשתתפות עובדים מקבוצות שונות - ערבים, חרדיות, עובדים עם מוגבלות ועוד. "השיח הזה צריך להישמע, כי הוא מייצר תרבות מכילה ונותן המון כוח", מסבירה שגב נדיר. "כשנותנים במה לסוגים שונים של אנשים ולזוויות שונות, עולות השאלות הכי קשות, מורכבות וחשובות. כל אחת ואחד מאתנו היה גם רוב וגם מיעוט ברגע מסוים. אפילו ישבתי עם ילדיי בבית, הראיתי להם את הסרטונים ואמרתי להם שהם חייבים לצפות וללמוד". משפיעים על הקהילה כיום ברוב העולם כבר מודעים לחשיבות נושא הגיוון וההכלה במגזר העסקי. "הצורך בחברה עסקית נובע בין היתר מהערך העסקי שיש בגיוון, מסבירה שגב נדיר. "כחברה שמוכרת לכל הקהלים במדינת ישראל ובעולם, אנחנו צריכים להכיר היטב את הצרכנים שלנו ואת זה נוכל לעשות רק אם נביא את נקודות המבט השונות לתוך הארגון". לדבריה, האתגר הגדול ביותר בתחום נובע מכך שהחסמים החברתיים והתרבותיים מתקיימים ביתר שאת מחוץ לארגון, "אבל לנו יש את חלקת האלוהים שלנו, במובן הרחב של הביטוי, בכך שאנחנו משפיעים על הקהילה בכמה מעגלים - על העובדים והעובדות עצמם; על המשפחות שלהם, שכן אפילו סביב השאלה מה אנחנו מביאים בתור מתנת לידה יכול להיווצר שוני תרבותי או מגדרי; על שרשרת האספקה, גם סביב החלטות כמו איפה אנחנו קונים שוקולד וקפה; וכמובן על הצרכנים, בכל מה שקשור למסרים פרסומיים ושיווקיים שעוברים באופן לא מודע - כמו אישה שמשמשת כרכזת משק או אוחזת בהגה בפרסומת - ואף עשויים להשפיע על הדרך שבה נגדל את הילדים והילדות שלנו". "אנחנו מסתכלות על זה במונחים של בניית הזדמנויות", אומרת שי ביאליק, דירקטורית קיימות גלובלית ואתיקה בקבוצת שטראוס. "שוויון הוא מעגל בתוך בניית הזדמנויות. כדי ליצור שוויון צריך קודם כל להקים במות, לדאוג להזדמנויות ולייצר תודעה. חשוב לנו שהעבודה שלנו בקהילה תתכתב עם מה שקורה בחברה בעזרת הדגשים של העובדים שלנו שמהווים חלק מאותה קהילה. מבחינתי, המדד הכי טוב להצלחה עם עבודה בקהילה הוא כשאני רואה שזה חוזר לחברה. העבודה בתפר של פריפריה חברתית וגאוגרפית, הקשבה לעובדים שלנו ובסופו של דבר יצירת הזדמנויות זו הנקודה שבה חשוב לנו להשקיע". תומכים באוכלוסיות שסובלות מתת-ייצוג במסגרת המאמצים לייצר שוויון הזדמנויות לקידום תעסוקה מגוונת, פועלת שטראוס במישורים רבים בקרב אוכלוסיות שונות. הנה כמה דוגמאות: - תוכנית "מובילות בשיווק", שבמסגרתה 7 נשים חרדיות למדו את תפקיד מנהלת המותג וחלקן נקלט לעבודה בחברה, מה שמאפשר לנו טוב יותר להכיר את הצרכים ונקודת המבט של הקהל החרדי. - תוכנית "זינוק" בשיתוף מיזם קו-אימפקט, קו משווה וקרן רוטשילד, שמעניקה לסטודנטים וסטודנטיות מהחברה הערבית גשר בין ההשכלה האקדמית לכניסה לשוק העבודה לתפקיד הראשון ומחזקת את המיומנויות הרלוונטיות לעובדים כיום. - פרויקט "קודואתי" בשיתוף עמותת אמנינא, שמספק מענה לאלפי נערים ונערות ביישובים ערביים. - שיתוף פעולה עם עמותת שוות לפיתוח מנהיגות בקרב נערות בנהריה ועכו. - קורס יזמות ופתיחת עסק קולינרי בשיתוף יוזמות עתיד באזור כרמיאל ודיר אל אסד. - קורס לימודי ניהול משרד לנשים שהעבירו מנהלות משרד משטראוס ליוצאות זנות בשיתוף המכללה. "מה שמיוחד בפרויקט 'קודואתי' (בתרגום מערבית: ההשראה שלי, המודל שלי לחיקוי)",מספרת ביאליק, "זו העובדה שהוא נולד לפני שנתיים מתוך פורום העובדים מהחברה הערבית שדיברו על האתגרים בקהילה, בעיקר של בני הנוער שעלולים ליפול לפשיעה מתוך חוסר מעש ואין להם מספיק השראה למחשבות על העתיד. יזמנו מפגשים בבתי הספר עם גברים ונשים מגוונים ומצליחים מהחברה הערבית שעשו דברים קצת אחרת כדי לעורר בנערים ובנערות השראה ותקווה. אנחנו מקבלים המון תגובות מדהימות מהיישובים". לדברי ביאליק, לשטראוס חשוב במיוחד להעמיק את הפעילות הקהילתית שלה בצפון הארץ. "אנחנו מרגישים המון אחריות כלפי הצפון, המקום שבו נוצרנו. במסגרת שיתוף הפעולה עם עמותת 'שוות' פתחנו סניפים בנהריה ועכו שבהם אנחנו מקדמים מנהיגות נשית. אחד הפרויקטים שאנחנו גאות בו במיוחד הוא 'תופסות את הכיסא' שבו נערות בנות 14 מגיעות למפגש עם מנהלים ומנהלות בשטראוס ומרגישות איך זה להיות בתפקיד ניהולי בארגון עסקי ליום אחד, להבין את כוח ההשפעה ולפתח מסוגלות של חשיבה ורצון לחתור לתפקידים משפיעים". משלבים - ומרוויחים העסקת אנשים עם מוגבלות היא אתגר שדורש העלאת מודעות ויצירת התאמות נדרשות. אך לצד האתגר, בשטראוס מאמינים שזה חלק מערכי החברה, וחלק מהאפשרות שלה להשפיע על חייהם של אנשים וגם להשפיע על הביזנס. "עובדים עם מוגבלות נמצאים במגוון התפקידים בשטראוס", אומרת שגב נדיר, "ולמרות שהרגולציה בתחום זה נמצאת יחסית בראשיתה, שמנו לעצמנו יעדים נרחבים. גם כאן, אנו רואים את הערך של נקודת המבט הייחודית של אדם עם מוגבלות שמביא לתוך הארגון, למשל שינוי אריזות החטיפים כך שיתאימו לפתיחה על ידי אדם עם מוגבלות בידיים. הכללתם של עובדים ועובדות מאוכלוסיות מגוונות בשטראוס חשובה גם ברמת הפרקטיקה העסקית ומתבטאת בשולחנות עגולים וקבוצות מיקוד של עובדים מעת לעת למטרות מחקר ופיתוח. כך, למשל, החליטו בשטראוס לשנות אריזה של מוצרים מלוחים לכזו שניתן לפתוח גם בעזרת יד אחת בלבד, בעקבות העלאת המודעות לנושא על ידי אנשים עם מוגבלויות. "הרגולציה של הכללת אנשים עם מוגבלות היא עדיין בשלבי אכיפה ראשוניים", טוענת שגב נדיר, "ולכן, היכולת שלנו להכניס אותם פנימה לארגון משפיעה לטובה על איכות החיים שלהם. אנחנו מעסיקים אותם במוקדים ובפסי ייצור, משלבים אותם באופן חכם ומרוויחים המון מהידע והיכולות שלהם". שיח השולחנות העגולים מציף לא פעם בעיות וקשיים ומזרז את הפתרון. "אנחנו מכנסים את העובדים והעובדות ומבקשים משוב בנושאים שונים כדי להבין מה עובד טוב ומה פחות", מספרת שגב נדיר. "שיעור ההערות הפתוחות בסקרים פנים־ארגוניים אצלנו הוא גדול במיוחד, כי העובדים יודעים שמקשיבים להם ולוקחים אותם בחשבון. כשמקשיבים לעובדים ולעובדות מאוכלוסיות מגוונות, אפשר להתנהל טוב יותר ביחס לתרבויות, מנהגים ומסורות שונות ולהתאים את עצמנו גם לחגים נוצריים ומוסלמיים, אפשר לדאוג לזה שיציבו תוך שבוע עמודי תאורה בדרך החשוכה לחניה כדי להעמיק את תחושת הביטחון בקרב העובדות במשמרות הלילה ואפשר ללמוד מהם איך לפנות לצרכנים בחברה החרדית או בחברה הערבית. צריך להבין משהו חשוב: תהליכים ארגוניים נבנים תמיד בדמות הרוב וההדרה מתקיימת ביסודה. השאלה היא האם אנחנו משתפים עם זה פעולה - והתשובה היא לא. המטרה שלנו היא לקדם תפיסת עולם שלפיה יש מקום לכל הקולות וכל אחד ואחת יכולים להשפיע".

הכתבה בשיתוף מגדל ביטוח ניהול תיק השקעות בטוח לטווח ארוך הוא מהמטלות העיקריות של קרנות הפנסיה, אלא שאתגרי האקלים שעומדים לפתחנו משפיעים על השווקים בכל העולם ומעלים שאלות באשר להרכב התיק הפנסיוני שלנו. "כשבונים תיק לטווח של 30-40 שנה ומסתכלים לאן העולם הולך, די מהר מגיעים למסקנה שצריך להתמודד עם משבר האקלים גם בתיק ההשקעות, שכן מתוך המשבר הזה נוצרים וגם הסיכונים וגם ההזדמנויות", טוען ארז מגדלי, מנהל חטיבת ההשקעות של מגדל ביטוח, הכוללת נכסים מנוהלים של כ-320 מיליארד שקלים. מגדל ביטוח הייתה הראשונה לגבש הצהרת מדיניות של השקעות אחראיות (ESG - Environmental, Social, and Governance). "הבנו שכדי להתמודד עם משבר האקלים, על ממשלות, גופים מוסדיים וחברות בעולם להשקיע סכומי עתק. כאן זה פוגש את התיק שלנו, כגוף חזק בישראל יש לנו את היכולת להשקיע סכומים גבוהים ולטווח ארוך מאוד. מתוך ההבנה הזו החלטנו להגדיר יעד - השקעה של עשרה מיליארד שקלים עד סוף 2030 בהשקעות Net Positive". השקעות Net Positive משמעותן השקעות שעיקרן לא רק צמצום פגיעה בסביבה אלא מקדמות שינוי חיובי בהתמודדות עם משבר האקלים. "בבסיס הפירמידה שלנו נמצאות החברות הבורסאיות בתחום האנרגיות המתחדשות שבהן אנחנו בעלות עניין, כמו אנרג'יקס, אנלייט ודוראל", מסביר מגדלי. לצד אלו נעשתה בתחילת הדרך עבודה רבה באיתור הזדמנויות להשקעה באנרגיות מתחדשות בפרויקטים בישראל ומסביב לעולם: רכישת שדות סולריים בישראל, השקעה בחברות לטיפול במים ובשפכים, השקעה משותפת עם JP Morgan של 200 מיליון דולר בפלטפורמת 'סונדיקס' לאנרגיה סולרית וכיוצא באלה. רק בשנתיים האחרונות בצעה החטיבה של מגדלי השקעות ב-Net Positive בסדר גודל של 5-6 מיליארד שקלים. הצעד הבא כעת, כשטכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת כבר נמצאות פחות או יותר על נתיב בטוח, חטיבת ההשקעות של מגדל מעבירה את הזרקור אל עבר הזדמנויות חדשות ומעניינות, החל ממערכות עקיבה (טרקרים) שמאפשרים להעלות את הניצולת של שדות סולאריים, דרך חלופות לדלקים באמצעות מימן ירוק ועד למערכות ללכידת פחמן, שיוכלו לצמצם באופן משמעותי פליטה של גזי פחמן לאטמוספירה. אחת מההשקעות המעניינות שנעשו לאחרונה נותנת מענה לאתגר משמעותי שנמצא בראש סדר העדיפויות של האיחוד האירופי - שמירה על יציבות משק החשמל מאנרגיה המתחדשת. "פנינו לפרויקט תשתית של הולכת קו חשמל תת ימי בין גרמניה לבריטניה, בהשקעה של כ-40 מיליון אירו", מספר מגדלי. לאחרונה זכה הפרויקט המדובר, ל'עסקת הענק של השנה' על ידי פלטפורמת PFI. הקו שמקשר בין שני שווקי חשמל מהגדולים באירופה, ישפר את אספקת החשמל המגיע ממקור אנרגיה מתחדשת. בינתיים בארצות הברית הולכת ומתחזקת טכנולוגיה חדשה בתחום האנרגיה הירוקה, היא ה-Offshore Wind - הפקת אנרגיית רוח ימית, אנרגיה נקייה ומתחדשת המתקבלת דרך ניצול עוצמת הרוח המופקת בים הפתוח. לאחרונה השקיעה מגדל ביטוח 100 מיליון דולר בפלטפורמת Offshore לצד קרן התשתיות של GIP, קרן התשתיות הגדולה בעולם. "בקיץ האחרון ודי בשקט, בעוד כל העולם התעסק במלחמת רוסיה-אוקרינה, עברה בארצות הברית חקיקת אקלים נרחבת. החקיקה נעשתה על רקע אג'נדה חדשה של הממשל הדמוקרטי, והיא שמה דגש גם על תחום ה-Offshore. הצורך בטכנולוגיה הזו דווקא בארצות הברית גדול מאוד, שכן רוב האוכלוסייה מתגוררת ליד החופים, בניו יורק, לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו וכיוצא באלה. ייצור חשמל באמצעות אנרגיית רוח ימית בסמוך לתושבים יכולה לחסוך סכומים אדירים הנדרשים להעברת רשתות חשמל מרוחקות". כיוון שבתחום ה-Offshore חסמי הכניסה משמעותיים, ולהבדיל משדות סולאריים הדורשים טכנולוגיה נמוכה, לא מדובר בהשקעה שמתאימה לכל אחד. "חשוב להבין שמדובר בפרויקטים מורכבים מאוד ולכן ההחלטה שלנו היא לבצע את ההשקעות האלו עם שותפים מובילים שאנחנו מרגישים איתם בטוח. היכולת שלנו לשים סכומים גבוהים של מאות מיליוני דולרים, מאפשרת לנו את הנגישות לגופים הגדולים בעולם". להיות ירוק זה משתלם להשקעות Net Positive פוטנציאל חשוב בהתמודדות עם משבר האקלים, אלא שמלבד זאת הן גם נכונות כלכלית לתיק הפנסיוני שלנו, הלקוחות. "בעולם שמתמודד עם סיכוני אינפלציה, והשנה האחרונה הדגימה זאת היטב, נרצה לכלול 15% מהתיק הפנסיוני לנכסים ריאליים, כלומר ששומרים על הערך שלהם מפני האינפלציה, ובהקשר הזה סימנו את הנדל"ן והתשתיות. אלו שני סקטורים שהוכיחו היסטורית, וגם במשבר הנוכחי, את העמידות שלהם", טוען מגדלי. "רוב הפרויקטים הם נכסים בעלי אורך חיים ארוך מאוד, עם תזרימים לשנים רבות, חוזים מול חברות חשמל גדולות, תמיכות ממשלתיות והגנה מפני האינפלציה. אלו תכונות שמסייעות לנו מאוד מבחינת התשואה והתנודתיות. לפני שנה, כשכל העולם סבל במניות ובאג"חים, אצלנו, ובזכות החלק הזה, התיק נותר יציב", מסכם מגדלי.

הכתבה בשיתוף קבוצת עזריאלי בשנים האחרונות התעוררה מודעות גבוהה יותר לחשיבות של בנייה ירוקה ותפעול נכסי נדל"ן תוך שמירה על איכות הסביבה. בנייה בת קיימא תורמת רבות הן לסביבה והן למשתמשים ולדיירים בה, משפרת את איכות החיים של חברי הקהילה, ויוצרת שינוי משמעותי המקדם את הדור הבא לעתיד טוב יותר. אחת החברות שחרטו על דגלן את האחריות הסביבתית והחברתית של בנייה ירוקה היא קבוצת עזריאלי. הקבוצה בונה ומתפעלת נכסים רבי שימושים, בהם 21 קניונים, 16 נכסי משרדים, 4 בתי דיור מוגן, 2 נכסי דיור להשכרה ו־10 נכסים בייזום. "כקבוצת הנדל"ן המובילה והאיתנה בישראל, אנחנו מחויבים לבניית הארץ תוך שמירה על הסביבה ומובילים כבר שנים בתחום הבנייה הירוקה. המחויבות שלנו באה לידי ביטוי בבניית הארץ ובחיזוק הכלכלה הישראלית, ביזום ואימוץ התחייבויות לביסוס חברה טובה יותר, ובהעלאת הרף בנוגע להתנהלות ידידותית לסביבה", כך נמסר מקבוצת עזריאלי. "אנחנו שואפים להוות מודל לחברה שנושאת באחריות לסביבה ולקהילה, הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית. אנחנו מחויבים לבנייה ירוקה ב-100% מהנכסים שלנו וממשיכים להעלות את הרף בהתמדה, מתוך מחשבה על דור העתיד ומחויבות אמיתית להתנהלות עסקית אחראית ובת קיימא". הסמכת מבנים קיימים לתקן תפעול מקיים LEED O&M ציון דרך משמעותי לקבוצת עזריאלי בתחום הקיימות נרשם באחרונה, כאשר מרכז עזריאלי ת"א קיבל את אות ההסמכה של LEED O&M (Operations and Maintenance). שלושת מגדלי עזריאלי וקניון עזריאלי ת"א הם מגדלי המשרדים והקניון הראשונים בישראל שקיבלו הסמכה זו. עד היום זכו כמה גורדי שחקים אייקונים באות ה-LEED לאחר אכלוסם, בהם בניין האמפייר סטייט בניו יורק, מגדל וויליס בשיקגו, טאייפי 101 בטאיוואן (הידוע בשמו הרשמי - המרכז הפיננסי העולמי) ומגדל שנגחאי בסין. שיטת הדירוג של LEED O&M לבניינים קיימים, בודקת את התפקוד בפועל של הבניין במספר פרמטרים חשובים- צמצום צריכת האנרגיה והמים, כמות האשפה להטמנה, שיפור איכות האוויר בחללים הפנימיים, אופי ההגעה למבנה ושביעות רצון הדיירים. בנוסף, המגדלים המדוברים של עזריאלי הגיעו לדירוג GOLD היוקרתי בתקן LEED. מגדל המשרדים עזריאלי טאון הוסמך בתקן זה בדירוג PLATINUM הגבוה ביותר- הראשון והיחיד בישראל, ומגדל המשרדים עזריאלי שרונה הגיע אף הוא לדירוג GOLD ובקבוצה מקווים להסמיך את רוב בנייני המשרדים שלה עד סוף 2023. בקבוצה מציינים בסיפוק כי ההשתלבות של נכסי קבוצת עזריאלי בדירוג LEED O&M ובדירוג GOLD ו-PLATINUM מלמדת על ההכרה הבינלאומית באיכויותיהם הסביבתיות, אשר הופכים אותם לפורצי דרך בתחום הקיימות בישראל. פרויקט סביבה בנכסי עזריאלי קבוצת עזריאלי בונה ומנהלת נכסים מעורבי שימושים, כגון קניונים ומשרדים, במרכזים אלו, כמו בכל מקום בו נמצאים אנשים, נוצרת כמות גדולה של אשפה. מהסיבה הזאת, הקבוצה שמה לעצמה יעד - הפחתה של לפחות 50% מהאשפה להטמנה בקניונים ובמשרדים אותם היא מנהלת. "מטרתו של פרויקט סביבה הינה להפחית את כמות האשפה המועברת להטמנה ולהעלות את אחוזי המחזור", כך נמסר מקבוצת עזריאלי. "הפחתת האשפה להטמנה מתבצעת באמצעות הפרדתה לזרמים שונים במקור: בחנויות, במסעדות ובמשרדים והעברתה למחזור, השבה לאנרגיה, לקולחין וכיו"ב. לצורך זה הקמנו בקניונים ובמגדלי המשרדים מרכזי מחזור וטיפול מקומי". "פרויקט סביבה" מתוחזק בשיתוף עם מיזם "ירוק חברתי" - מיזם חברתי כלכלי המאפשר שילוב של אנשים עם מוגבלות וצרכים מיוחדים בשוק העבודה. לדברי הקבוצה, שיתוף הפעולה מקדם שתי מטרות חשובות ביותר: הפחתת אשפה להטמנה וקידום העסקה שוויונית ומגוונת. ד"ר עלית וייל שפרן, מנהלת הקיימות ואיכות הסביבה בעזריאלי "אנחנו בודקים מהן ההשפעות הסביבתיות שלנו ופועלים להקטינם תוך כדי התמקדות בעסקי הליבה שלנו ובהקטנת טביעת הרגל הפחמנית שלנו, תוך שיתוף פעולה ויצירת פלטפורמות לדיירים ולשוכרים שלנו". נכון להיום, הפרויקט פועל ב-13 נכסים - קניונים ומשרדים של קבוצת עזריאלי: במרכז עזריאלי ת"א, עזריאלי טאון עסקים, פארק עסקים עזריאלי חולון, פארק עסקים עזריאלי הרצליה ועזריאלי שרונה, ובקניונים - קניון עזריאלי תל אביב, קניון עזריאלי הוד השרון, קניון עזריאלי חיפה, קניון עזריאלי חולון, קניון עזריאלי הנגב, קניון עזריאלי ראשונים, קניון עזריאלי איילון, אאוטלט עזריאלי הרצליה, קניון עזריאלי עכו וקניון עזריאלי מול הים אילת. על פי נתוני מרכז עזריאלי תל אביב, נכון לתחילת 2023, כ-50% מהמסעדות מפרידות אשפה אורגנית, כ-70% מהחנויות מפרידות פלסטיק וקרטון וכ-22 משוכרי המשרדים נכנסו לפרויקט ומפרידים אשפה. כחלק מהפרויקט והשאיפה למציאת פתרונות חדשניים, קבוצת עזריאלי חברה לחברת Save-It אשר יצרה בבניין עזריאלי TOWN מערכת לאיסוף נתונים לפי זרם אשפה ולפי שוכר, במטרה להפחית את כמויות האשפה ולהעלות את אחוזי המחזור. במהלך הפיילוט השתתפו 100% מהמשרדים השוכרים בבניין וכתוצאה מכך הוסטו מעל 3 טון למחזור במקום להטמנה. כמו כן, נרשם זינוק בכמות המשרדים שמבצעת הפרדת אשפה מ-10% ל-70%. "אנחנו ממשיכים לייצר עוד ועוד דרכים שיובילו לשינוי התנהגותי כדי לשמור על סביבה ירוקה ובריאה יותר. המטרה הסופית שלנו היא לייצר מודל תפעולי-כלכלי מיטבי למערך ניהול אשפה, המפחית את כמות האשפה להטמנה למרכזים מסחריים מעורבי שימושים בישראל ובעולם", נמסר מקבוצת עזריאלי. "תפיסת האחריות התאגידית מלווה אותנו בכל היבטי פעילותינו . אנו לוקחים על עצמנו את האחריות לתכנון ולניהול עירוני באופן בר קיימא על מנת לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית תוך חיבור עם הקהילה , ולשם כך משקיעים משאבים אדירים . החזון הוא של מחויבות לבניית הארץ ותפעול הנכסים תוך שמירה על הסביבה".

הכתבה בשיתוף מקורות פי התחזית הפסימית של ארגון המטאורולוגיה העולמי, עד סוף המאה תגדל הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ ב-4.4 מעלות, שיעור בני האדם שיסבלו מתנאי חום קשים ברחבי העולם יעלה מ-30% כיום ל-48% לפחות, ב-68% מימות השנה לא ניתן יהיה לעבוד תחת השמיים בשל חום קיצוני, ולפחות 4 מיליארד בני אדם יחוו מחסור כרוני במים עקב בצורת. בישראל קיבלנו טעימה קטנה מהשפעות ההתחממות הגלובלית ומשבר האקלים העולמי רק לפני שבועות אחדים, כאשר גל חום שפקד אותנו בסוף השבוע הראשון של יוני השנה גרם לניתוק חשמל יזום של רבים ממשקי הבית בארץ. בחברת מקורות, לעומת זאת, המשיכו לספק מים לכל המדינה, למרות שמדובר בצרכנית החשמל הגדולה ביותר בישראל (3% מסך הצריכה) ועל אף ההשבתה הזמנית של שלושה מתוך חמשת מתקני ההתפלה באותו יום על ידי חברת החשמל. "מה שעומד לנגד עינינו זו חובתנו לספק מוצר חיוני ומקיים חיים", מדגישה ריקי מור, מנהלת יחידת קשרי לקוחות ואחריות תאגידית של מקורות, "במקרה הזה נערכנו מראש באופן מיוחד לגל החום, מילאנו את המאגרים וסייענו לתאגידי המים העירוניים בבקרה, ייעוץ והנחיות נקודתיות כיצד להתנהל על מנת שאף בית בישראל לא יחווה מחסור במים". הפחתת פליטות ומעבר לאנרגיות מתחדשות משימה בסדר גודל לאומי, כמו הזרמת המים לכל בית בישראל, מצריכה מצד מקורות חשיבה הוליסטית ובת־קיימא לכל אורך שרשרת האספקה, שמתבטאת בין היתר בציון הגבוה ביותר במדד האחריות התאגידית של דירוג 'מעלה' (פלטינה פלוס) שהוענק לחברה בשנתיים האחרונות. "אחריות תאגידית היא למעשה דרך ניהולית להסתכל על דרכי הפעולה של ארגון בתוך המרקם החברתי, המארג הסביבתי והממשל התאגידי", מסבירה מור. "כדי להשתפר בתחום הזה, במיוחד בתור חברה ממשלתית, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להסתפק בהתנהלות היומיומית, אלא דורשים מאיתנו להתחדש, ליצור סינרגיה בין כלל החטיבות בחברה ולהגדיר יעדים מדידים קצרי וארוכי טווח - ורק כך אפשר להשיג את פריצת הדרך". לצד מחויבות סביבתית, שכוללת עריכת סקר סיכוני אקלים במטרה לבחון את השפעת ההתחממות הגלובלית על צריכת המים ובניית תוכנית עבודה מפורטת ליישום הלקחים, הציבה לעצמה מקורות יעדים שאושרו בדירקטוריון וכוללים בין היתר החלטות כדוגמת: צמצום צריכת כימיקלים, הפחתת פליטות פחמן, מעבר לאנרגיות מתחדשות באמצעות טורבינות הידרואלקטריות ופאנלים סולאריים ושמירת פחת המים. "כבר כיום פחת המים של ישראל הוא בין הנמוכים בעולם ועומד על כ-3% - לעומת בריטניה, למשל, שבה עומד הפחת על כ-25%", מציינת מור, "ובכל זאת, אחד האתגרים שלנו הוא להמשיך ולייצר שיטות טכנולוגיות כדי לשמר ואף לשפר את הנתון הזה". השקעה בחברות סטארט־אפ ופתרונות חדשניים מקורות, כחלק ממדיניות ה-ESG שלה, משקיעה משאבים רבים בחדשנות ובמחקר, לרבות תמיכה בשווי מליארדי שקלים בשמונה חברות סטארט־אפ שמפתחות פתרונות חדשניים וברי-קיימא בתחום המים. חברת CQM, למשל, מייצרת חומר חיטוי מים טבעי, ירוק ויעיל, ובכך נחסכים תהליכי ייבוא, שינוע וייצור כימיקלים ונוצרת כלכלה מעגלית בהסתכלות הוליסטית. דוגמה נוספת היא חברת אוליב, שהחלה את דרכה בתור חברת פארמה שזיהתה ממצאים שעלולים לגרום לתחלואות קשות כמו סוכרת ואלצהיימר באמצעות שבב שהותקן באסלה, ובתמיכת מקורות עשתה הסבה לתחום זיהוי בעיות מיקרובולוגיות וכימיות במים. "השיטה נעשית מרחוק, ללא מעורבות יד אדם, בעזרת פיזור חיישנים", מסבירה מור, "וכך אנחנו גם מצמצמים פגיעה בסביבה וגם מקבלים שליטה מהימנה ומדויקת. בנוסף, הטכנולוגיות החדשניות מגדילות את מהירות התגובה שלנו אל מול סכנות אפשריות - וזה משמעותי מאוד במדינה כמו ישראל שחשופה לאיומים חיצוניים". שיתופי פעולה על בסיס הסכמי אברהם מקורות מספקת מים ל-14 מיליון בני אדם, כולל תושבי הרשות הפלסטינית, עזה וירדן. למעשה, מדובר בחברה הממשלתית היחידה שפועלת גם מחוץ לגבולות ישראל. פעילותה הבינלאומית של מקורות מתפרסת על פני מדינות דרום אמריקאיות כמו ארגנטינה, שבה נחתמו חוזים עם כשליש מהמחוזות, וכן צ'ילה ואורוגוואי; הודו וקפריסין; מעצמות אירופאיות כמו איטליה וצרפת; וגולת הכותרת - שיתוף פעולה עם מדינות מוסלמיות כמו אזרבייג'אן, ירדן כאמור, ובעקבות הסכמי אברהם גם בחריין ומרוקו. במסגרת שיתופי הפעולה הבינלאומיים, יוזמת מקורות תוכניות אב לניהול, ניתוח ובקרת משאבי הטבע, ומעניקה מהידע והיכולות שלה בתחום המים והחקלאות למדינות השונות. "משבר האקלים לא מכיר גבולות ומגבלות", מסכמת מור, "ואנחנו יודעים לתת פתרון למדינות מתקדמות או מתפתחות בזכות יכולת תכנון משק מים יעיל וחדשני. הסכמי אברהם לימדו אותנו בין השאר שכאשר יש מטרה משותפת - המים יכולים להיות אפילו גשר לשלום".

הכתבה בשיתוף צ.פ - חברה לבניין בע"מ לכל חברה יש סלוגן שאמור לגרום ללקוחותיה להבין תוך זמן קצר מהו תחום העיסוק שלה, מה היא מוכרת, מהם ערכיה ולמה המוצר שלה עדיף בהשוואה למתחרים. במקרה של צ.פ, חברה יזמית ומבצעת של פרויקטים למגורים, מסחר ומשרדים, בולט כבר במבט ראשון הערך "בונים מכל הלב", שהפך לסלוגן הרשמי של החברה ומבטא הלכה למעשה את השקפת עולמה. "אנחנו פועלים, יוזמים ובונים מאהבת האדם, אהבת הארץ ואהבת היצירה", אומר צבי פוקס יו"ר ובעלים החברה. "זה הכוח שמניע אותנו ומאפשר לנו לבנות ללקוחותינו בית שבו הם יחיו באושר במשך הרבה שנים". מקדמים את פיתוח הארץ צ.פ, שהוקמה לפני יותר מ־30 שנים על ידי צבי פוקס, שמה לעצמה למטרה את קידום ההתיישבות בישראל מתוך תחושת שותפות, אחריות ושליחות בקידום פיתוח הארץ, שמתבטאת בין היתר במיזם הקמת היישוב החדש גבעות עדן בעמק האלה. החברה, שמתמחה בהקמת שכונות מגורים, התחדשות עירונית, מבני ציבור, בתים צמודי קרקע ושימור מבנים, יזמה ובנתה במהלך השנים אלפי יחידות דיור ומרכזים מסחריים בכל רחבי הארץ - מירוחם בדרום ועד כפר ורדים בצפון. צ.פ אוחזת בפורטפוליו מרשים, שכולל פרויקטים גדולים בערים תל אביב-יפו, ירושלים, רמת השרון, רמת גן וירוחם, וביישובים כפר ורדים, אפרת, נוקדים, ניל"י, קרני שומרון ועוד. הראשונים לזהות צ.פ נמצאת באופן קבוע במקומות גבוהים בתחום ההתחדשות העירונית על פי דירוג Dun's100 : - מקום ראשון (מתוך 6) ברמת השרון. - מקום שלישי (מתוך 23) ברמת גן. - מקום שביעי (מתוך 10) בגבעתיים. - מקום 14 (מתוך 42) בתל אביב. בין צ.פ לרמת השרון נרקם קשר הדוק ומיוחד, כאשר החברה הייתה אחראית לאחד מהפרויקטים הראשונים בהיסטוריה של העיר בתחום ההתחדשות העירונית: בניין בן 12 דירות ברחוב הנרייטה סולד 5, באחד האזורים המבוקשים ביותר ברמת השרון, הפך לבניין בוטיק יפהפה בן שבע קומות שמכיל 29 יחידות דיור וחזיתו פונה לעבר מרחבים ירוקים שנפרשים עד הים. פרויקט מאוכלס נוסף של צ.פ בעיר הוא גולומב 42, בניין בוטיק יוקרתי בן שמונה קומות שמכיל 25 יחידות דיור ומעוצב בסגנון מודרני ומינימליסטי. במקביל, נמצאים בשלב ביצוע שני פרויקטים של צ.פ (גולומב 9, גולומב 17), שכוללים דירות מרווחות בנות שלושה, ארבעה וחמישה חדרים, דירות גן ודירות גג, ונהנים מהמיקום הטוב ביותר ברובע הדר, בסמטה שקטה וחד־סטרית ובסביבה ירוקה שופעת גינות ופארקים, קרוב מאוד למוקדי הבילוי הכי נחשבים, מתחמי הקניות השוקקים והלב הפועם של רמת השרון. בנוסף, לא פחות משלושה פרויקטים ישווקו בעתיד הקרוב: ביאליק 10, הקוצר 18, סמטת המעלות 7. חמישה פרויקטים נוספים צפויים להתקדם בכפוף למסמך המדיניות של עיריית רמת השרון בנוגע לרחוב סוקולוב. בסך הכל יזמה צ.פ 12 פרויקטים ברמת השרון שנמצאים בשלבים שונים (ר' מסגרת). סוד ההצלחה הגדולה של צ.פ ברמת השרון טמון בראש ובראשונה ביכולת זיהוי ומהירות פעולה. "רמת השרון נחשבת לפרבר היוקרתי ביותר של תל אביב, מעין שכונה אחות של רמת אביב", מסביר רן ינאי מנכ"ל ובעלים. "זיהינו מוקדם את תוכנית רש/3838, הלא היא תוכנית תמ"א 38 בתחום רמת השרון, והחתמנו את בעלי הדירות עוד בטרם אושרה התוכנית בפועל. החברה עומדת בקשר עם הרשות בנושאי התכנון העתידי בעיר ומתאימה את עצמה למדיניות העדכנית. אמנם החברה גדולה, אבל היא ניחנת בגמישות ניהולית ותקשורתית. בנוסף, צ.פ היא גם חברה יזמית וגם מבצעת, ולכן, בניגוד ליזמים אחרים, אין לנו צורך בהתקשרות עם גורם שלישי לביצוע הפרויקט. אנחנו יודעים להעמיד בעצמנו צוות ביצוע בזמן ובמהירות אפס, מעכשיו לעכשיו". חוזק פיננסי והון אנושי חוסנה המקצועי והפיננסי של חברה מושפע בדרך כלל מגורמים כמו היסטוריה ומסורת, יכולת מקצועית והתנהלות עסקית, אך הייחודיות של צ.פ באה לידי ביטוי באמצעות ההון האנושי שלה - וזה ניכר כשמסתובבים במסדרונות החברה במודיעין ומשוחחים עם העובדים על מקום העבודה שלהם. חלקם חזרו הביתה, לקדנציה שנייה, אחרי שאתגרו את עצמם גם במקומות אחרים, וחלקם עובדים שם ברצף כבר למעלה מעשור, חלק בלתי נפרד מהדי-אן-איי, מהיסודות. העובדים של צ.פ הם נדבך משמעותי של הביטוי "בונים מכל הלב". כאשר חברה הופכת ערכים אנושיים לאבני היסוד שלה, קל מאוד להבין איך הם מחלחלים לכל אחד ואחת מהעובדים והופכת לכלי משמעותי בדרך להעניק ללקוחות משמעות אמיתית למושג "בית". לפרטים נוספים וצפייה בפרויקטים של צ.פ - חברה לבניין הקליקו כאן>>

הכתבה בשיתוף החברה להתחדשות עירונית זה קרה ב-19.6.23 בבית שמש. לאחר עשור שנים הגיע אחד מפרויקטי ההתחדשות העירונית הגדולים בישראל לשלב תחילת עבודות והריסתן של 178 דירות, מתוכן 90 דירות של הדיור הציבורי, הממוקמות ברצף הבניינים בשיכון רמת לח"י בבית שמש. במקומן, ייבנו במספר שלבים כ-1,200 יחידות דיור שיתפרסו על כ-12 מגדלי מגורים: 3 מבנים בני 9 קומות, 5 מבנים בני 20 קומות ו4 מבנים בני 23 קומות כולל חזית מסחרית. שכונת רמת לח"י בבית שמש הינה מהשכונות הוותיקות של העיר. בתחילת שנות ה 60 וה-70 נבנו בה עשרות שיכוני רכבת טרומיים הנמצאים כיום במצב רעוע וירוד. מעבר לכך, רעידת אדמה קלה שהתרחשה ב-2004 גרמה לקריסת אחד הבניינים כליל (ללא נפגעים) ולנזקים קלים וכבדים לבניינים אחרים. השכונה ממוקמת בחלקה העילי של העיר בית שמש הוותיקה, ברחובות שועלי שמשון ויהודה המכבי פינת רחוב השבעה שהינו ציר ראשי. "'פרויקט NEO הבית בקאנטרי' בבית שמש מהווה בשורה עצומה לתושבי העיר בכלל ולתושבי רמת לחי בפרט", אומרים עמי כחלון וטל גולדשטיין, המייסדים ומנכ"לים המשותפים בחברה להתחדשות עירונית, יזמית הפרויקט. "מדובר, במגה פרויקט באיכות וברמה מאוד גבוהה. עלותו הכספית של הפרויקט מסתכמת בכ-1.5 מיליארד שקל ועם השלמתו הוא יהווה מנוף לתרומה משמעותית לרמת איכות החיים והפנאי של כלל הקהילות בעיר. במסגרת הפרויקט אנו משקיעים בנוסף 75 מיליון שקל בעבור פיתוח סביבתי, הפרויקט יכיל קאנטרי, גינות ירוקות, מבני ציבור ושטחי מסחר לרווחת הדיירים". כיצד הפרויקט נולד והאם חוויתם קשיים בדרך? עמי: "הפרויקט החל לפני כעשור בגיבוש המתחם על ידי צוות החברה להתחדשות עירונית. אנחנו מדברים על שכונה ותיקה מאוד עם היקף התחדשות מהגדולים בישראל, ובהתחלת הדרך היו רבים שלא האמינו שנוכל לקדם את הפרויקט, אבל בזכות הנחישות והאמונה הצלחנו והגענו ליום המרגש של ההריסה. במהלך הדרך היו לא מעט קשיים, בין אם הנדסיים ותכנוניים ובין אם מול הדיירים והצלחנו להתגבר על כולם. יש מי שהתקשו להיפרד מהדירות הישנות - ועם הרבה רגש וחמלה הצלחנו להגיע לליבם והם הפנימו שהפרויקט ישפר את איכות חייהם. היו לנו גם מקרים של דיירים קשישים שחששו מהתהליך ומפינויים מהדירה בה התגוררו עשרות שנים וגם שם הצלחנו להסביר את היתרונות העצומים בפרויקט עם המון רגישות ושקיפות. לשמחתי הפרויקט צבר תאוצה גדולה מרגע שראשת העיר הנוכחית, עליזה בלוך, נכנסה לתפקיד ועל כך מגיעה לה תודה גדולה". חשיבה על צרכי הדייר והקהילה ע.ט החברה להתחדשות עירונית היא מהחברות המובילות בישראל לייזום, תכנון, ניהול וביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי במסגרת תוכניות להתחדשות עירונית ברחבי הארץ. החברה משלבת חוסן כלכלי ועסקי, ניסיון רב-שנים, וגישה אישית ואנושית, המאפשרים לה ללוות פרויקטים מורכבים לכל אורכם, תוך טיפול אישי מסור בכל בעלי הדירות בפרויקט. החברה שמה לה מטרה לתת מענה לכל דייר ובעצם מעטפת מלאה תחת בית אחד: ליווי אישי וצמוד לבעלי הדירות תוך אנושיות ומקצועיות, לצד הבנת צורכי הרשויות ויכולות קידום, דחיפה קדימה וזמן תגובה קצר. הפן האנושי והקהילתי עליו שמים דגש בחברה הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתחדשות העירונית - שמצריך לא רק ניסיון תכנוני וביצועי בפרויקטי בנייה מורכבים ורחבי היקף, אלא גם חשיבה על התושבים וסביבת המגורים בתהליך פיתוח תוכניות עירוניות. כאשר הפיתוח צריך להיות ממוקד לכל קהילה וצרכיה, לרבות קהילה נגישה. בתשובה לשאלה כיצד עושים זאת נכון משיב כחלון כי "עלינו להסתכל על שני רבדים. ראשית, תקן הבנייה מעגן את האפשרויות של בעלי מוגבלויות ומחייב בנייה נגישה - אם זה כניסה ויציאה מהבניין עצמו ועד לפנים הדירות, הכניסות, המעברים, המעליות, חניה וכדומה. שנית, בכל פרויקט יש עירוב קהילות, אנשים שונים עם תפיסת עולם שונה. יש שירצו בית כנסת או מעלית שבת ויש שירצו ספרייה או גן ילדים. אנחנו כחברה יזמית בשיתוף עם הרשות המקומית עושים בחינה וחשיבה באשר לצורכי התושבים והאוכלוסיות השונות. ככל וישנן דרישות של אוכלוסיה למבנים מסוימים והרשות סבורה שיש צורך בכך לרווחת התושבים, אנו נבצע בהתאם. הרשות מקבלת הקצאת מבנים המיועדים לציבור בשטח הפרויקט והיא זו שבוחרת בסופו של יום מהו היעוד של כל מבנה". טל גולדשטיין מייסד ומנכ"ל משותף בחברה להתחדשות עירונית מוסיף ומציין בהקשר ליחסי יזמית נדל"ן-קהילה מקומית כי "מיום היווסדה של החברה אימצנו גישה חברתית ואנושית ולכן התהליך הראשון אותו ביצענו במגה פרויקט זה היה קיום סקר חברתי על מנת לזהות אילו קהילות נמצאות במתחם. בהתבסס על תוצאות הסקר נעשתה חשיבה מקדימה מה נכון לכל קהילה וקהילה כדי שכולם יהיו שבעי רצון. כך למשל, נניח שיש בבניין 30% אנשים שהם שומרי שבת, יזם שמזהה זאת בוחר לשכור את שירותיו של יועץ שבת כך שמלכתחילה יוטמעו מערכות מותאמות כמו מעלית שבת וכד'. לאחר האכלוס הדיירים והרוכשים נדרשים להקים ועד בית ולהסדיר את ניהול הבית המשותף ביניהם, אך אם היזם מספק להם את כל התשתיות והאופציות הנדרשות לשם כך הדבר מונע בעיות בעתיד". כיצד תהליך ההתחדשות העירונית ישפר לתפיסתכם את איכות החיים של תושבי רמת לחי? עמי: "תהליך של התחדשות עירונית מיסודו הוא שיפור והשבחת התנאים הקיימים של בעלי הקרקע והסביבה שלהם. לצערנו, במצב הקיים, אנשים גרו בבניינים מאוד ישנים שחלקם לא ראויים למגורים או במבנה שמוגדר כמבנה מסוכן ואף כזה שאינו עומד בפני רעידות אדמה. ההתחדשות עירונית, בטח בשכונה וותיקה כמו רמת לחי בבית שמש, מאפשרת לאותם אנשים לקבל דירה חדשה, גדולה יותר עם מרפסת, חניה, מחסן ומפרט טכני עשיר. נציין גם את תקן הבנייה והנגישות שהם מתקדמים ביותר ואת סביבת החיים האיכותית כתוצאה מבנייה ירוקה. כמו כן, כל התשתיות חדשות ומותאמות לעידן הנוכחי על כל המשתמע מכך החל ממערכות הביוב וכלה במערכות החשמל. הכל משתדרג והופך להיות ברמה הכי גבוהה שיש עם ראיה ופתרונות לעשרות שנים קדימה". ולסיום מה יהיה תהליך הבנייה בפרויקט? טל: "כיוון שמדובר על פרויקט עצום בהיקפו עם 1,200 יחידות דיור הוא יבוצע בשלושה שלבים כאשר בכל שלב ייבנו מספר בניינים. הבנייה תתרחש כמעט במקביל כאשר ההפרש בין שלבי הביצוע השונים יעמוד על מספר חודשים ספורים". לפרטים נוספים על החברה להתחדשות עירונית ופרויקטים עתידיים הקליקו כאן>>

גם כיום, בשנת 2023, עידן הבינה המלאכותית והביג דאטה, הדרך המדויקת ביותר לבחון אם נושא מסוים הוא רלוונטי לכולם או נישתי היא באמצעות מבחן ההורים. אם אבא שלכם או חמותכם מבינים על מה אתם מדברים, זה אומר שהנושא חצה את גבולות טוויטר, טיקטוק או קבוצת הוואטסאפ, והוא נמצא במיינסטרים. זה נכון לגבי כל דבר - הזמרת נונו, שיגעון הרולאפס וגם אחריות תאגידית. כולנו אנשים רציניים, מודעים ואחראים, כאלה שיודעים לדקלם מתוך שינה את עיקרי דו"ח האחריות התאגידית שיוצא לעיונם של מחזיקי העניין מדי שנה. מופיעים בו עקרונות ה-ESG, סביבה, חברה וממשל תאגידי; השפעת הארגון על יעדי האו"ם לפיתוח בר-קיימא; התרומה לקהילה בכסף, שירותים ומשאבים אנושיים; שוויון בשכר, גיוון תעסוקתי והכללת אוכלוסיות שנמצאות בתת-ייצוג; שאיפה לאיפוס פחמני תוך עשור או שניים; אתיקה, סביבת עבודה בטוחה והגנה על פרטיות. ואם אבא שלכם או חמותכם נמצאים עמוק בתוך הפנסיה אבל יודעים לספר על שרשרת הערך, אנחנו כנראה בדרך הנכונה. אגב, אם הם יודעים מי זו נונו או מה זה רולאפס, זה כבר סיפור אחר. אם אתם לא מנהלי אחריות תאגידית בארגון גדול, סביר להניח שהילדים שלכם לא ממש שולטים ברזי ה-ESG. ואם להיות כנים, הם כנראה לא מוכרחים לדעת. הנושא כבר טבוע בהם עמוק. כמה ימים לפני ל"ג בעומר שמענו על יוזמות של נערים ונערות שהחליטו לדלג השנה על מסורת הדלקת המדורות במסגרת מאבקם במשבר האקלים. יותר ויותר הורים מתפתלים באי-נוחות כאשר ילדיהם הקטנים שואלים אותם למה הם אוכלים חברים כמו פרות או תרנגולות. מדי יום משתפות הגננות בסיפורים מתוקים על גישת השוויון המגדרי שמפגינים ילדי הגן. הדור שלנו התחיל את מהפכת האחריות התאגידית מתוך חובת הדיווח. הבשורה המשמחת היא שהדור החדש שמתרוצץ על פני כדור הארץ תומך בעקרונות האלו בטבעיות מעוררת קנאה.

הכתבה בשיתוף RMA תחום ההתחדשות העירונית הצליח בשנים האחרונות לזקק את המשמעות האמיתית של עקרונות ה-ESG והאחריות התאגידית בפעילות העסקית. עיקרון הסביבה (Environmental) בא לידי ביטוי בבנייה ירוקה. עיקרון החברה (Social) משתקף בין השאר בפעילות לרווחת הקהילה, לרבות אוכלוסיות מוחלשות, בכל פרויקט. אבל דווקא בכל מה שקשור לעיקרון הממשל התאגידי (Governance), שאמור להתבצע באופן שקוף והוגן ולפי כללי אתיקה בתחום, יש בעיה. "יש לא מעט שחיתות בענף", טוען קובי ארדיטי, שותף מנהל בחברת RMA מקבוצת רם-מוגרבי-ארדיטי הפועלת בתחום הפינוי-בינוי. "זה נובע בעיקר בגלל מאזן הכוחות הבסיסי בין יזמים מומחים ובעלי אמצעים לבין דיירים עם ידע מועט וללא כוח פיננסי". לדברי ארדיטי, בהתחדשות עירונית התחום המועד ביותר לפורענות הוא פינוי-בינוי. "בפרויקט פינוי בינוי עם הרבה דיירים, הכוח של דייר סרבן לעצור את הפרויקט הוא גדול", מסביר ארדיטי. "יש לא מעט מקרים שבהם דייר 'סחטן' ילחץ על היזם לתת לו יותר משאר הדיירים, כי עבורו כל הטבה היא משמעותית, והיזם נותן לו את מבוקשו רק כדי שיחתום. אבל כשיש פערים בין דיירים - זה עלול לפגוע בסופו של דבר בכל הפרויקט". שקיפות מעל הכול האתגר ליצור שוויון בין כלל הדיירים גדול פי כמה וכמה בפרויקטים שמקיפים שכונות שלמות. "השוויון אמור להישמר לא רק בין דיירי אותו בניין אלא בין דיירי כל הבניינים בפרויקט", מחדד ארדיטי. "למשל, בפרויקט 'לב העיר' שלנו במרכז פתח תקווה יש כ-25 בניינים קיימים. מדובר במאות דיירים. זה חשבון פשוט: ככל שהפרויקט רחב יותר - כך הסיכוי למצוא פערים בין הדיירים גדול יותר. מן הסתם, יצירת שקיפות מול עשרה דיירים לא דומה לשקיפות מול מאות דיירים". ‏RMA, חברה בת של רם-מוגרבי-ארדיטי הפועלת למעלה מ-100 שנים בענף הבנייה, משקיעה משאבים רבים כדי לשמור על תהליך שוויוני והוגן בתחום הפינוי-בינוי, ובהם: - מחלקת קשרי קהילה המאפשרת לכל דייר בפרויקט לקבל תשובה מהירה לכל שאלה. - אפליקציית "גט סטטוס" שאפשר למצוא בה את כל המידע הרלוונטי לפרויקט. - שירות בהתאמה אישית שמאפשר לכל אוכלוסייה לקבל מענה לפי הצורך (לדוגמה: דייר ממוצא אתיופי יצוות לעורך דין דובר אמהרית). ארדיטי מבקש להדגיש: "בזכות השמירה האדוקה על תהליך הוגן, אנחנו מגיעים לרוב הדרוש של חתימות הדיירים הרבה יותר מהר מהמקובל בענף. למשל, בפרויקט שלנו ברח' שרת בחולון, שמקיף למעלה מ-200 דיירים, הגענו לרוב החתימות תוך שישה חודשים בלבד!". ריצת מרתון משותפת בענפים רבים של העולם העסקי, מעמד החתימה הוא הרגע שבו מסתיים הקשר בין נותן השירות והלקוח. בתחום הפינוי-בינוי, לעומת זאת, החתימה היא בסך הכל נקודת הזינוק של ריצת מרתון משותפת ארוכה במיוחד. "בתחום הזה אתה הולך עם הדיירים יד ביד אפילו עשר שנים", אומר ארדיטי. "יש תוכנית בניין עיר (תב"ע), היתר בנייה, פינוי, הריסה, בנייה, זה תהליך ארוך שלוקח זמן. ולמרות שיש בפרויקט הרבה בניינים ומאות דיירים, אתה חייב לשמור על אמון הדיירים ולדאוג שכולם יקבלו את אותו הסכם באותם תנאים. יותר מזה: אם דייר אחד או בניין אחד ידרוש שיפור, חשוב לנו להשוות את התנאים לכל הדיירים בכל הבניינים, כי אחרת - המתחם יתפורר יום אחד. התנהלות שקופה והוגנת לכל אורך שרשרת הערך משתלמת ליזם בטווח הארוך, מבחינת השם הטוב, הביקושים העתידיים והשקט הנפשי לאורך שנים. יש משפט אחד שמלווה אותי במשך שנים. במסכת 'שבת' מסופר שכאשר אדם שרצה להתגייר ביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, אמר לו הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך'. זו המהות של ההתנהלות שלנו".

אנחנו מצויים בעיצומה של סערה מושלמת. זה מתחיל, כמובן, במשבר האקלים. אסונות טבע כמו שריפות ענק, בצורת, סופות הוריקן וגלי צונאמי גובים בראש ובראשונה את המחיר הכבד מכל - חיי אדם. אותם אסונות מסבים נזק כלכלי בשווי מאות מיליארדי דולרים מדי שנה. הנזק העקיף מתבטא באובדן בית ורכוש, הגירה המונית ומיליוני בני אדם שהופכים מדי שנה לעניים ורעבים כמעט בן לילה. לקדרה המבעבעת צריך להוסיף גם את מגפת הקורונה, המלחמה באוקראינה והברקזיט, שהשפיעו לרעה בשנתיים האחרונות על המחסור בחומרי גלם ועל הזינוק במחירי המזון והדשן. כל הדרכים מובילות לאחד ממשברי המזון הגדולים ביותר שידעה האנושות. לפי הערכות האו"ם, ברחבי העולם חיים כיום 376 מיליון בני אדם רעבים. תוך שלושה או ארבעה עשורים, כשאוכלוסיית העולם תמנה כ-10 מיליארד בני אדם, נצטרך להגדיל את ייצור המזון ב-65% לפחות. הבעיה היא שכבר עכשיו 70% מהשטחים הפתוחים מנוצלים לחקלאות, ו-40% מהם סובלים מתופעות כמו שחיקת אדמה, פוריות מופחתת ומרעה יתר. תעשיית המזון, זו שאמורה למצוא פתרונות, היא אחד האויבים הגדולים של הטבע, גם אם מתעלמים לרגע מהדיון המוסרי בנוגע לאכילת בעלי חיים. היא אחראית לייצור של 18.4% מגזי החממה, צריכת מים אדירה, השתלטות על שטחים פתוחים, כריתת יערות, השמדת בתי גידול ופגיעה עקיפה במגוון הביולוגי. על פי כל הנתונים המדאיגים והתחזיות השחורות, כבר היינו אמורים להניף דגל לבן, לאחסן בבוידעם את פרויקט האנושות, לכבות את האור ולנעול אחרינו. עד שיום בהיר אחד, כמעט משום מקום, הופיעה בפתח תעשיית המזון, דווקא היא, ותקעה את כף רגלה ברווח שבין המשקוף לדלת. יודע חקלאי פיקח אחרי שנים שבהן שלטו תחומים כמו סייבר ופינטק, רוח חדשה נושבת במסדרונות ההייטק. כיום כולם מדברים על פודטק ואגריטק. מדי יום צצים אייטמים על סטארטאפים שמתהדרים בפטנט התורן בתחום המזון. סטארטאפ המבורגר צמחוני בטעם בשר, סטייק בהדפסת תלת-ממד, סופרפוד שמבוסס על חלבון מן הצומח. בקצב ההתפתחות הנוכחי, המזון שמיוצר במעבדה על בסיס חלבון מן הצומח - חיטה, שמן קוקוס, עמילן תפוחי אדמה ועוד - צפוי להגיע לנתח של 35% משוק ה"בשר" העולמי עד 2040. לפי הערכות, שווי תעשיית הפודטק יגיע בתוך שבע שנים ל-385.7 מיליארד דולר. עד שזה יקרה, מדינות קטנות שלמדו על בשרן את הלקח מהסתמכות על אימפריות גדולות, מבינות כיום שהן חייבות לייצר עבור עצמן מזון ממקורות אלטרנטיביים, ומכיוון שאין להן משאבים ושטחי גידול עצומים של חיטה, אורז ותירס הן משתמשות כיום באנרגיה סולארית או בהידרופוניקה. כך, למשל, הן מתחילות לגדל אצות. האצה, מזון טרנדי שגדל במהירות ומכיל חומרים מזינים רבים, הפכה בשנים האחרונות לאחת המועמדות האידיאליות בתור מזון העתיד. במקביל, כ-2 מיליארד בני אדם, לא רק באסיה, מוצאים נחמה באנטומופגיה, אכילת חרקים. החרקים לא רק עשירים בחלבון ובחומרי תזונה חיוניים אחרים, כמו ויטמינים, מינרלים וחומצות אמינו, אלא גם פחות מזיקים לסביבה: תעשיית החרקים צורכת פחות חשמל ומים ופולטת משמעותית פחות גזי חממה בהשוואה לתעשיית הבקר. ומי שלא מסוגל לדמיין את עצמו נוגס בחרק, יכול להסתפק גם במדוזות או קקטוסים. גיל הורסקי, לשעבר בכיר בענקיות המזון פפסיקו ומונדליז וכיום שותף מייסד בפלורה ונצ'רס, קרן השקעות הון סיכון בתחום האגרי-פודטק והקיימות, מסמן את ארבעת הכוחות המניעים הגלובליים שהפכו את תעשיית האגרי־פודקט לספינת הדגל של תחום האחריות התאגידית ושל עולם ההייטק: 1. בריאות האדם. 2. בריאות כדור הארץ. 3. ביטחון תזונתי. 4. דיגיטציה. "כשמסתכלים על בריאות האדם והסיבות המרכזיות לתחלואה ותמותה, השרשור הראשון מגיע מתזונה ודיאטה", אומר הורסקי. "רוב המחלות קשורות לאיך ומה אנחנו אוכלים. 30% מאוכלוסיית העולם סובלים ממשקל יתר, וכיום ברור כי הדרך להבראה עוברת בין היתר דרך בינה מלאכותית שתיצור אופטימיזציה של תפריט מותאם אישית לפי תוצאות בדיקות הדם. הנתונים האלו הובילו לזליגת משקיעים מתחום הפארמה לתחום המזון והחקלאות. מדענים, יזמים ומשקיעים החליטו שאחרי שנים שבהן הם השקיעו בפתרונות אחרי שמישהו נעשה חולה, הגיע הזמן להשקיע במניעת אותן מחלות. "כאשר פורטים את תחום בריאות כדור הארץ ונושא משבר האקלים, כל הדרכים מובילות לשתי תעשיות שדורשות שינוי מהותי - אנרגיה וחקלאות. במשך שנים אנחנו עדים לנתונים על פליטות גזי חממה בתחום החקלאות, על השימוש הנרחב במים, על הפגיעה במגוון הביולוגי והכחדת המינים. אז הנה, סוף-סוף, לצד המעבר ההדרגתי לאנרגיות מתחדשות, עלה לחזית גם תחום החקלאות. "ביטחון תזונתי היה עד לפני כמה שנים בעיקר מונח אקדמי או מושג שמשתמשים בו כדי לתאר בעיות רחוקות במדינות המתפתחות. אבל בעקבות שני אירועים גדולים, הקורונה והמלחמה באוקראינה, עלה נושא אספקת המזון לכותרות והחלו להתדיין בפרלמנטים ובאולפני החדשות לגבי השאלה אם יש מספיק מזון לאוכלוסיות בשעת משבר. כיום, 30% מאוכלוסיית העולם חווים אי-ביטחון תזונתי ברמה מסוימת, ועד שנת 2050 נצטרך להגדיל את ייצור המזון ב־70%. "דיגיטציה הוא נושא שיכול להוות יתרון גדול בישראל. לפי מחקר של מקינזי, שבחן את רמת הדיגיטציה בעשר תעשיות גדולות תוך התמקדות בנושאים כמו בינה מלאכותית וביג דאטה, פודטק היא התעשייה שיש בה את הפער השלילי הכי משמעותי בין גודלה לבין רמת הדיגיטציה שלה. יש אמונה רבה בקרב המשקיעים שתעשיית הפודטק תיכנס למהפכה הדיגיטלית, בדיוק כמו שראינו בעבר בתחומים כמו סייבר ופינטק. חלק מזה קשור לנושא כוח האדם - אף אחד לא רוצה להיות חקלאי. באירופה, למשל, שליש מהחקלאים עברו את גיל 65 ואין דור צעיר שייכנס לנעליהם. וכך, מכורח המציאות, עולה הצורך ברובוטיקה, דיגיטציה ואוטומטיזציה, מה שמעמיק את הפוטנציאל של הפודטק והאגריטק להיות חדשניים ואטרקטיביים למשקיעים". פיילוט ושמו ישראל בישראל פועלות כיום כ-700 חברות פודטק, ומדי שנה צומח השוק ב-14% בממוצע. לפי דו"ח GFI ישראל שפורסם בפברואר 2023, ההשקעות בחברות ישראליות בתחום החלבונים האלטרנטיביים חצו בשנתיים האחרונות את רף מיליארד הדולר. השקעות בתחום זה, שכולל את תעשיות הבשר המתורבת, החלבון מהצומח והחלבון בפרמנטציה, מהוות 60% מההשקעות בתעשיית הפודטק בישראל. ישראל סיימה את השנה שעברה במקום השני בדירוג ההשקעות העולמי, כאשר גייסה 454 מיליון דולר, המהווים 15% מסך כספי הון הסיכון הגלובליים. על רקע ההאטה הגלובלית בהשקעות בשנה שעברה, נרשמה ירידה של 18% בהשקעות בתחום הפודטק, נתון שיכול להתקבל בהבנה אם משווים אותו לצניחה של 54% בהשקעות בתחום הסייבר ו-66% בהשקעות בתחום הפינטק. תעשיית הפודטק הישראלית, שגייסה עד היום במצטבר יותר מ-2.5 מיליארד דולר, מדורגת במקום השלישי בעולם ביחס שבין מספר החברות בתחום למספר התושבים במדינה. ישראל היא לא פחות מאימפריית פודטק. "יש כמה סיבות שבגללן ישראל היא מעצמת אגרי-פודטק", אומר הורסקי. "הסיבה הראשונה היא היסטורית: ישראל היא מדינה שאין בה משאבים טבעיים ומים, שליש ממנה זה מדבר, ולכן מאז ומעולם היה צורך בחשיבה יצירתית וחדשנית בתחום החקלאות. כך, למשל, הביאה ישראל לעולם את הטפטפות של נטפים, עגבניות השרי, קולר אלקטרוני לפרות שפיתחה SCR הישראלית ומכרה לענקית התרופות מֶרק ועוד. "כמו כן, אפשר לציין את ההחלטה של המדען הראשי ברשות החדשנות, שזיהה את המקומות שבהם ישראל מובילה, כמו סייבר ופינטק, ויזם הקמת חממות. לפי מחקרים בנושאי חדשנות, אזורים גיאוגרפיים צפופים שיש בהם מוסדות אקדמיים יוצרים אקוסיסטם פורה. זה נכון לגבי עמק הסיליקון בקליפורניה ונכון גם לגבי תל אביב ורחובות. החיבור בין יזמות לאקדמיה הוא משמעותי. יש הרבה דוגמאות: חברת אלף פארמס ופרופ' שולמית לבנברג מהפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון, בליבר מיטס (לשעבר פיוצ'ר מיט) ופרופ' קובי נחמיאס מהמרכז לביו-הנדסה באוניברסיטה העברית, פרופ' עודד שוסיוב מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית שייסד לא מעט חברות בתחום, ביניהן קולפלנט וסבוריט, ועוד ועוד. "הסיבה השלישית היא השילוב בין גודלה של ישראל לצורת החשיבה שלה. אצלנו השוק קטן, וזה גורם ליזמים רבים להשתמש בישראל בתור פיילוט כדי לבדוק שזה עובד. ובדיוק מאותה סיבה, בעוד האירופאים חושבים על השוק המקומי, כי הוא מספיק גדול, היזמים הישראלים בונים את החברה שלהם כבר מהיום הראשון מתוך חשיבה גלובלית. "וכמובן, ישראל חזקה בדיגיטציה ויש לה כבר יזמים בתחום ההייטק. וכאשר יוצא יחידת 8200, עובד הייטק בכיר או יזם מתחום מצליח כמו סייבר רוצים להקים חברה חדשה בתעשייה גדולה ועל הדרך גם לעשות אימפקט חיובי ובעל משמעות לטובת עתיד ילדיו והסביבה - יש סיכוי לא רע בכלל שהם יבחרו בתעשיית האגרי-פודטק". האם סטייקים חולמים על פרות מתורבתות? הרצון לייצר אימפקט חיובי הוא לא בגדר דברים בעלמא, אלא מניע אמיתי עבור כל אחד מהיזמים בתחום. "אני עוסק ביזמות אימפקט מתחילת דרכי המקצועית", אומר ליאור שליו, מנכ"ל חברת SimpliiGood. "מאז ומעולם הטריד אותי הפער בין מקום העבודה שלי, שממנו אני מתפרנס, לבין האג'נדה החברתית שבה אני מאמין. לתחושתי השניים צריכים להתקיים יחד. כל דבר אחר הוא פחות הגיוני בעיניי". סימפליגוד מייצרת אצת ספירולינה טרייה באמצעות מחזור של 2 ק"ג פחמן דו-חמצני שבסופו נוצר ק"ג מזון. "אם עד לאחרונה תהליך ייצור המזון היה מושפע מהמהפכה התעשייתית, כלומר צריך לייצר כמה שיותר יעיל, מהיר, הרבה וזול, כיום אנחנו בעיצומה של מהפכה ששמה דגש לא רק על תהליכי ייצור יעילים אלא גם על מזעור הפגיעה הסביבתית, מתוך הבנה שיש ערך כלכלי גם לזה. כך החל נושא תמחור פליטות הפחמן ולקיחת אחריות כלכלית לפליטות באמצעות מיסוי". מיכאל גורדון, מנכ"ל חברת BlueTree, מביא את הבשורה לאלו שסובלים מעודף משקל. הטכנולוגיה שפיתחה החברה מאפשרת ליצרני מיצים, חלב ומשקאות טבעיים להפחית משמעותית את כמות הסוכר במשקה תוך שמירה על המרקם והטעם. "פיתוח מוצרי מזון חדשים חייב לכלול בתוכו שמירה על הטבע ועל אוכלוסיות בעלי החיים, אחרת אנו מחטיאים למטרה", אומר גורדון. "כדי לוודא שייצור המזון לא פוגע במארג האקולוגי, צריך לאמץ כמה שיותר שיטות מקיימות הכוללות שימוש באנרגיה סולארית, חיסכון במים מתוקים, חיסכון בשטחי אדמה פורייה, עצירת הפגיעה בים ובאוקיינוסים ועוד. המטרה העיקרית היא ליצור מערכת הזנה לאוכלוסיית העולם שתענה על הצורך הקיומי, תישאר מגוונת וטעימה, ובמקביל תהיה בת-קיימא". ד"ר ציפי שוהם, מנכ"לית ומייסדת חברת האגרוטק GreenOnyx שמייצרת ירקות-על בטכנולוגיה ייחודית שמאפשרת גידול סטרילי בכל מקום, היא בעלת ניסיון במחקר רפואי זה שני עשורים עם התמחות בביולוגיה של התא ובחקר הסרטן. הניסיון הרב של שוהם בחקר הסרטן הוביל אותה להכרה בחשיבותה החיונית והקריטית של צריכת פיטונוטריינטים טריים במניעה והגנה מפני מחלות כרוניות ומדבקות. "יצרנו פלטפורמה טכנולוגית שיכולה לספק תזונה טרייה במחיר שווה נפש לציבור הרחב, בכל מקום, ללא תלות בתנאי הסביבה, תוך יישום תהליכים בני-קיימא", מספרת שוהם. "בהשוואה למערכות חקלאיות מסורתיות, הפלטפורמה שלנו משתמשת בכמות נמוכה ביותר של מים מתוקים וחומרי דישון, ללא צורך בחומרי הדברה, אנטיביוטיקה או מזהמים סביבתיים, ומאפשרת שרשרת אספקה מקוצרת וחסכונית באנרגיה שאינה זקוקה לאדמה חקלאית. התוצרת שלנו נצרכת במלואה, ללא כל חלקים בלתי אכילים ובזבוז, ומתהדרת ביציבות חיי מדף ארוכים, שמובילים להיעדר הפסדים בקמעונאות או פסולת בבית". החזר השקעה בריבוע "עד 2025 צפוי הסכום המצטבר של השקעות אימפקט ברחבי העולם לעמוד על כ-53 טריליון דולר", מציין הורסקי. "בסופו של דבר התחומים שבהם אפשר להשקיע במסגרת אימפקט ו-ESG הם מזון וחקלאות, אנרגיה או תחום הבריאות. בפודטק אפשר לומר בבירור שאין גרין וושינג ואפשר להשקיע בלב שקט. הציפייה של משקיעי אימפקט היא לא רק החזר כספי אלא גם החזר אימפקט - כלומר ROI בריבוע. במחקר שנערך בקרב משקיעי אימפקט, עלתה השאלה באיזה סקטור מתוך רשימה של 20 תחומים אפשריים תירשם הצמיחה הגדולה ביותר - ו-54% מהמשקיעים הצביעו על פודטק ואגרוטק". במאי 2021 נרשם אקזיט גדול בתחום האגרוטק בישראל, אחרי שחברת פרוספרה נרכשה תמורת 300 מיליון דולר. חודשיים לאחר מכן התחילו להגיע לתעשיית הפודטק בישראל ההשקעות הגדולות, תחילה עם אלף פארמס שגייסה 105 מיליון דולר. כעבור חמישה חודשים הצליחה פיוצ'ר מיט לגייס 347 מיליון דולר, הסכום הגדול ביותר שנכנס עד אז לחברה בתחום הבשר המתורבת ברחבי העולם. עבר עוד חודש - וחברת רידיפיין מיט גייסה 135 מיליון דולר. וכל השאר היסטוריה. חברות המזון הגדולות בישראל הבינו מהר מאוד לאן נושבת הרוח בכל הנוגע לעתיד המזון ולמזון העתיד, והחליטו עוד לפני הגיוסים הגדולים לתמוך בתעשייה באמצעות הקמת חממות לחברות סטארטאפ. שטראוס הקימה את חממת דה קיצ'ן, שהצליחה בגדול עם אותה אלף פארמס, ותנובה הקימה את חממת פרש סטארט. "בזמן שתעשיית המזון פולטת גזי חממה בכמות גדולה יותר מאשר תעשיית התחבורה והתעופה גם יחד, פיתוחים ותהליכים הקשורים בייצור מזון מקיים שלא מבוסס על בעלי חיים תורמים להפחתת הפליטות", אומר יהונתן ברגר, מנכ"ל חממת דה קיצ'ן שתומכת מאז הקמתה לפני שמונה שנים ב-23 חברות פודטק שגייסו עד כה יותר מ-280 מיליון דולר. ברגר מספר על כמה חברות בחממה שמסייעות בהפחתת פליטות גזי חממה באמצעות התנהלות אחראית בתחום הפחתת בזבוז מזון וטיפול בפחת. חברת ANINA, לדוגמה, לוקחת פסולת חקלאית של 'ירקות מכוערים' שלא נמכרים מטעמי אסתטיקה, ומפיקה מהם קפסולות מזון פוטוגניות, בריאות ומזינות. חברת Yeap לוקחת שמרים משומשים מתעשיית הבירה ומפיקה מהם חלבון איכותי שיודע גם לקשור שמן ומים ויש לו יכולת הקצפה, וכך אפשר ליצור ממנו מיונז ואפילו גלידה. חברת Prevera פיתחה חלבון שמחליף את החומר המשמר המזיק ומגן על סוגים שונים של מזון מפני זיהומים, ובין השאר חוסך את הצורך בהעלאת חומציות במזון, מאריך את חיי המדף ומונע עלויות רבות של בזבוז מזון. סוג אחר של חברות בחממה מטפל במציאת פתרונות עבור בעיות שנגרמו, בין היתר, כתוצאה ממשבר האקלים. חברת ונילה וידה, למשל, הצליחה לגדל וניל בתנאים חקלאיים וביוטכנולוגיים באיכות גבוהה כפתרון למזג האוויר הלא-יציב שפוקד את מדינות אפריקה, ובכללן מדגסקר, שם מרקיע לשחקים מחירו של הווניל. חברת Forsea היא הראשונה שמשתמשת בטכנולוגיה מבוססת אורגנואידים לגידול בשר מתורבת של דגים ופירות ים, במטרה להפחית את הנזק שנגרם לאוקיינוסים עקב דיג. לצד הבשר המתורבת אפשר לציין גם את החלב המתורבת. ד"ר אייל איפרגן, מנכ"ל שותף של חברת ImaginDairy, שואף לעצור את השימוש בפרות, שהן, לדבריו, "ביו-ריאקטור לא יעיל". "גידול בקר מייצר גזי חממה יותר מכל כלי הרכב שנוסעים בכבישי העולם, מזהם את מי השתייה, דורש המון קרקע לגידול ומצריך שימוש רב באנטיביוטיקה ובחומרים נוספים, ועל זה נוסף כמובן השיקול המוסרי בגידול בעלי חיים לתעשייה", אומר איפרגן. "הטכנולוגיה שלנו מחליפה את תהליכי הייצור של חלבונים מפרות באמצעות תסיסה טבעית של פטריות ושמרים המבוססת על בינה מלאכותית, וזה מאפשר ייצור של מוצרי חלב ללא פגיעה בסביבה או בבעלי חיים, וזאת מבלי לוותר על הטעם, המרקם והערך התזונתי של חלב ומוצריו. לפי ההערכות שלנו, התהליך הזה חוסך 93% מגזי החממה, 98% מצריכת המים ו-99% משטח האדמה בהשוואה לתהליך המקביל עם פרות וזו בשורה משמעותית מאוד. האפשרות להשפיע על חייהם של כל כך הרבה אנשים ובעלי חיים מרגשת אותי עד היום". מעצמה נשית לפי דו"ח של AgFunder ,38% ממייסדי חברות טכנולוגיות המזון בישראל הן נשים, יותר מכפול בהשוואה לשיעור היזמיות בענפי טכנולוגיה אחרים. לפי נתוני דו"ח מכון המחקר SNPI, 44% העובדים בתחום החלבונים האלטרנטיביים הן נשים, לעומת 34% בכלל ענף ההייטק. לפי אותו דו"ח, ב-31% מהחברות בתחום יש אישה בתפקיד ניהולי בכיר, לעומת 18% בלבד בענף כולו. ברבע מהחברות מכהנת אישה בתפקיד מנכ"לית, לעומת עשירית בלבד בענף. "תעשיית הפודטק מציעה הזדמנויות רבות לנשים", אומרת חן חטב, מנהלת קהילת GrowingIL במכון הישראלי לחדשנות. "מניסיוני כאישה בתחום האגטק, אני עובדת מול מייסדות, מובילות בתעשייה ומשקיעות בתחום - וזה תמיד מרענן. כמו כן, כל הצוות שלנו בקהילה, כולל הדירקטורית ומנהלת השותפויות שלנו, מורכב מנשים. להיות בפגישות שמורכבות רק מנשים זו חוויה מעצימה. המגמה החיובית של גיוון מגדרי היא בהחלט סימן חיובי לעתיד התחום". "ייתכן שתעשיית הפודטק הייתה מלכתחילה פתוחה יותר לקבלת נשים בתפקידים מגוונים מאשר תעשיות אחרות, כך שנוצרה תנועה רחבה יותר של נשים שמגיעות למקומות עבודה שיש בהם יותר נשים מלכתחילה והעסקת נשים בתפקידים זוטרים ובכירים ממשיכה להתרחב", מציע שליו. "כך או כך, הדגש העיקרי בעיניי הוא כיצד ניתן לשכפל מצב זה לשאר הסקטורים בתעשיית ההייטק ובכלל. כמי שנמצא בתחום כבר תקופה ארוכה ורואה את השינוי המגמתי, אני רואה את הגיוון המחשבתי ואת יכולת קבלת ההחלטות שמכילה זוויות ראייה שונות ודיונים מפרים יותר, וחושב שזה קריטי עבור כל תחום, לא רק בהייטק - ובזה עלינו להתרכז".

שקל אחד. זה כל מה שנדרש כדי להקים את המדינה. האיש שהבין את זה היה סוג של יקה. הונגרי שחי בווינה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וכמו רבים מהיהודים במרחב התרבות הגרמני - אתאיסט מוחלט. איכשהו, כאשר היה בן 35, הסתבך במחשבות על הזהות היהודית, ובפרץ יצירתיות כמעט אקסטטי כתב במשך חודשיים ספר שבגללו אתם יושבים כאן עכשיו וקוראים את הטקסט הזה. למרות שהיה אמן, מחזאי וסופר, הוא ידע היטב, כמו כל יקה, כי להבות אש מילוליות לא מייצרות דבר. בלי תוכנית זה לא יעבוד. זה בדיוק מה שהיה הספר 'מדינת היהודים'. פחות משנה עברה מאז שהרצל פרסם את התוכנית העסקית לעם היהודי בספר דק זה שאיש כמעט לא רצה לפרסם - אבל זה תפס. כאשר יצא לאור, הותקף מכל כיוון אפשרי. חובבי ציון המדשדשים והמתפוגגים, שכבר כינסו 15 שנים לפני כן עסקנים והוגים מכל אירופה בקונגרס פושקאן וקראו לעלייה, ואפילו הקימו כמה מושבות בארץ ישראל, היו ראשי המתנגדים. אנחנו המצאנו את זה, קוננו, מאיפה ההרצל הזה קפץ לנו פתאום? רוב היהודים בעולם לא רצו לשמוע ציונות. הרבנים לחמו בקריאות לנטישת הקהילות ועלייה לארץ, היהודים הקומוניסטים ברחו מהלאומיות אל קרבות המעמדות, אנשי הבונד רצו השתלבות לאומית במדינות אירופה, וסתם עמך חלם אמריקה ומילא את האוניות שהפליגו מאודסה אל האישה עם הלפיד. אבל הנה, כמעט 200 צירים מקהילות אירופה באים לכינוס של שלושה ימים באולם הקזינו של באזל. תלבשו פראקים, הרצל ציווה עליהם, שני ראה מכובדים, לא כמו יהודי השטעטל שצועקים בבתי הכנסת. הוא עצמו נרשם למלון הפאר 'שלושת המלכים' על גדות הריין, שכבר אירח גדולי עולם כמו נפוליאון. הרצל הרגיש ראוי ושווה להם. הוא היה אדם צעיר ומרשים, טעון כריזמה, שמצא פתאום את הייעוד שלו. הוא הגיע מהתיאטרון. כאשר רב-מכר נולד, יודעים את זה כבר בהצגת הבכורה. כאשר הקונגרס ננעל, ידע שהצליח. בלילה כתב כי אולי יצחקו לו עכשיו אם יגיד את זה בקול, אבל יומנו היקר קלט היטב: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. סוף עידן קיבוץ הנדבות הוא צדק. מכת החשמל שהעם חטף בבאזל הלהיטה את הצעירים. העברית המדוברת כבר הייתה עובדה. לא רק בירושלים עם אליעזר בן יהודה ובבתי הספר הראשונים שלימדו שם בעברית. באודסה ובוורשה יצאו עיתונים וכתבי עת. סופרים התנפלו על השפה המתחדשת, ורק שלום עליכם ביקש לא להשמיד לגמרי את הז'רגון - כך קראו היהודים ליידיש - הוא ממילא ייעלם תוך שניים, שלושה דורות. ניבא, וצדק. הקונגרס הציוני נתן לאומה הנולדת לא רק מנהיג סוחף שלא נראה עסקן מהגטו, אלא, בעיקר, מבנה ארגוני. ועד פועל. בנק-אוצר התיישבות היהודים. מוסדות נבחרים. ופוליטיקה. הנהלה שנבחרת על ידי צירי הקונגרס, שבעצמם נבחרים על ידי החברים בתנועה הציונית בקהילה שלהם. כדי להיות חבר צריך לשלם שקל. שקל ציוני. מס שנתי. הסכום הומר למטבע המקומי של כל קהילה, ומספר הנציגים לקונגרס היה יחסי לכמות השקלים שנאספו. השקלים לא נועדו לרכוש את האדמות במחוז דמשק של האימפריה הטורקית. לשם כך הוא הקים את הקרן הקיימת. אבל השקל הציוני אפשר לקיים את המנגנון ולהזמין את האולם לשנה הבאה בלי לפשוט יד לנדבת העשירים. מדינה עצמאית, הרצל ידע, בונים בגו זקוף. המטרה הייתה ברורה. מדינה. בית לאומי. מערבי, חילוני, נאור, ליברלי, הדת מופרדת באופן מוחלט מהפוליטיקה. יהודי חדש, יצרני, עובד, שלא מתקיים על מסחר, חסדים או צדקה. האוכלוסייה הערבית, הרצל האמין, תקבל בשמחה את הקדמה שהציונים מביאים לארץ השוממה והמטונפת, שממש הגעילה אותו בביקור היחיד שערך בה. כאשר ירד בנמל יפו, נמלט בלילה מהמלון לספינה שאיתה הגיע. את ירושלים נשבע לנקות עד היסוד. ובכל זאת, גם כאן, בדיוק כמו בכל מקום שבו ביקר באירופה, התקבל כמו מלך היהודים. השעה השביעית הרצל היה איש העידן המודרני. מפנה המאות הציג עולם חדש ומסעיר. החשמל, הטלגרף, המטוס, ראינוע. מקצבים חדשים. אימפרסיוניזם. ספרות מודרנית. המדע שמביא את תורת היחסות ותיאוריית הקוונטים. כל אלה לוו במאבקים חברתיים, התעוררות הלאומיות שזעזעה וחיסלה במהירות את האימפריות הישנות: טורקיה, אוסטרו-הונגריה, רוסיה, גרמניה. תיאוריות מדיניות וכלכליות לבלבו. איגודי עובדים, קומונות. אנרכיזם. מרקס. קפיטליזם טהור. הכול. הזרמים המחשבתיים והחברתיים ששטפו את העולם נקלטו היטב במוחו של הרצל והותאמו למשימה הציונית. המטרה הייתה מדינה, אבל כבר מצעדיה הראשונים של הציונות המבנה הכלכלי-חברתי היה בלב העניין. קווי המתאר של המדינה החדשה שתכנן היו מפורטים מאוד. מדינת רווחה חצי-סוציאליסטית. יום העבודה יקוצר מ-10-12 שעות, כמו שהיה מקובל אז, לשבע בלבד. זה היה כל כך משמעותי בעיניו, עד שהציע לקבע את זה בדגל המדינה: שישה כוכבי זהב בקודקוד של מגן דוד סמוי, ומעליהם עוד כוכב אחד. השעה השביעית. ההצעה נפסלה, ובמקומה נבחר הדגל שהציג הסגן שלו, דוד וולפסון. מגן דוד בין שני פסי תכלת שמתוחים על בד לבן. כן, דגל ההפגנות. הקרקע, כמו המפעלים הגדולים, תהיה בבעלות המדינה. רק עסקים הבנויים על סיכון יימסרו לידי מפעילים פרטיים, עד שיתייצבו. ואז יולאמו. הרבנים יישארו בבתי הכנסת, הצבא בקסרקטינים. לא בעסקי המדינה. חינוך חינם מגיל אפס עד סוף האוניברסיטה. תלבושת אחידה, כדי לבטל הבדלי מעמד בכיתות. ביטול בתי האבות. אנשים מבוגרים יעבדו בעבודות קלות או בעסקים קטנים ופשוטים, כי עבודה מעניקה לאדם ערך עצמי. הבריאות תהיה במימון המדינה. הרצל לא הכיר את העולם היהודי. הוא ידע, כמובן, כי רובם המוחלט של היהודים , כ-10 מיליון אז, חיים באירופה, מיליון וקצת כבר היו באמריקה, עוד כ-200 אלף בצפון אפריקה, ובארץ ישראל רק כ-50 אלף אנשים שהתחלקו בין יהודי היישוב הישן ואנשי העלייה הראשונה שהתחילה ב-1882. כאשר הרצל נפטר ב-1904, בן 44, התחילה העלייה השנייה. עוד 40 אלף אנשים הגיעו, מכל מיני זרמים. הסוציאליסטים היו הדומיננטים שבהם. מיד אחרי שנחתו, מצאו את היעד המקומי למלחמת המעמדות ההכרחית על פי הדיאלקטיקה המרקסיסטית. לתפיסתם, נוצר בארץ מעמד של בעלי אחוזות, קולאקים, שניצל את העבודה הערבית הזולה כדי להתעשר. הם התארגנו להפגנות במושבות וצעקו "עבודה עברית!". בני המושבות אמרו להם להפסיק לבלבל את המוח, וארגנו לעצמם נשפי מחולות בלילות הקסם של פריחת ההדרים. קולקטיב מול אינדיבידואליזם ב-1909 נוסדו בארץ ישראל שני יישובים שהם תמצית הציונות כולה. בצפון הארץ הוקמה דגניה, אם הקבוצות והמודל שממנו נגזרו כל צורות ההתיישבות השיתופית בארץ. מנגד, בצפון יפו עמדה קבוצת אנשים בחליפות והגרילה את מגרשי אחוזת בית שנקנו בכספי הלוואה מהקרן הקיימת, שנוסדה בקונגרס החמישי ב-1901 כדי להקים את העיר העברית הראשונה. לא שכונה יהודית. התמונה ההיסטורית מטעה. האנשים אינם מקימים עיר באמצע מדבר חולות. הם עומדים במרחק של רחוב אחד משכונת נווה צדק שבנו אנשי היישוב הישן מיפו. תמיד חשוב לכוון נכון את מצלמת ההיסטוריה. דגניה ותל אביב. קולקטיב ושוויון מלא מול אינדיבידואליזם ורכוש פרטי. זה מול זה. אלה מול אלה. בגעש, ברגש, בלהט. כאשר תל אביב חגגה חצי יובל, מאיר דיזנגוף נשא נאום. כל מה שעשינו כאן, אמר בגאווה גדולה, נעשה בכסף פרטי. לא לקחנו גרוש מהמוסדות. שני הזרמים היריבים הניעו את היישוב העברי קדימה. הסוציאליסטי והזרם האזרחי. תל אביב מול הקיבוץ. אבל כולם הלכו להגנה, כולם שילמו את מיסי היישוב, כולם התעקשו על העברית. היו הרבה גוונים בתוך הזרמים השונים, אבל לא הייתה שום מחלוקת על תביעת היסוד: מדינה עברית. התווכחו על העיתוי, השטח, התנאים. הסוציאליסטים הרימו שני דגלים, לאומי וחברתי. ז'בוטינסקי ענה להם בהצהרת החד-נס. מפעל התקומה דורש כל כך הרבה כוחות, אמר, ויהיה זמן להרים דגלים נוספים. בניגוד לסוציאליסטים, הוא האמין באינדיבידואליזם, בעלות פרטית על הרכוש ואמצעי הייצור, אבל גם הוא קיבע את הצרכים האלמנטריים שעל הממשלה לספק לכלל אזרחיה. אלה חמשת המ"מים שלו. מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש. במילים של היום: דיור, רפואה, חינוך ואבטחה מרעב וממחסור קיצוני. כאשר בונים מולדת, דואגים לכולם. זה הבסיס הכלכלי-חברתי שעליו נבנתה המדינה. מדינה שדואגת לאזרחיה מנקודת תצפית היסטורית, תחיית האומה העברית התחוללה בפרק זמן של הרף עין לא ייאמן. בימי סוף העלייה השנייה היו כאן בערך 80 אלף יהודים תחת השלטון הטורקי. 30 שנה מאוחר יותר, כאשר אירופה הזדעזעה מחריקות זחלי הטנקים של הוורמאכט, חיו בארץ ישראל של המנדט הבריטי כמעט חצי מיליון . רובם המוחלט הגיעו מאירופה. כמעט בלי מזרחים, מעט מאוד חרדים מבני היישוב הישן, אבל גם הרבה יהודים לא ציונים מילאו את הארץ בזמן העלייה החמישית, אלה שברחו מגרמניה ומפולין לפני שהצרה דופקת על הדלת. במשך 30 שנה בנו כאן ערים, קיבוצים, מושבות, מפעלים, קואופרטיבים , כוח חצי-צבאי, אוניברסיטה, טכניון, בתי ספר, קופות חולים, תיאטראות, עיתונים, הוצאות ספרים, בתי קפה, מועדוני לילה, חופי רחצה, בתי מלון, פנסיונים, ותסיסה חברתית ותרבותית עצומה. זו הייתה מדינה בדרך, שתושביה דיברו עברית. פרט לרוסיה, אירופה וארה"ב - זה היה הריכוז הגדול של יהודים בעולם. בכל צפון אפריקה חיו אז פחות מ-300 אלף , ויחד עם כל היהודים הספרדים בעולם, כולל יהודי הבלקן, לא השלימו מיליון אחד. כ-5% מכלל 16.5 מיליוני יהודי העולם. חמש שנים וחצי אחר כך, כאשר ממצבת יהודי העולם נגרעו 6 מיליון שנרצחו בידי הגרמנים, שיעור המזרחים כבר עמד על 8.5% מכלל יהודי העולם. היום, בישראל, קשה מאוד לפלח את האוכלוסייה לפי ארצות המוצא. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קובעת כי רוב מוחלט של אזרחי ישראל הם ילידי הארץ דור שני ושלישי, וההגדרה העצמית תלוית נסיבות וצרכים פוליטיים. זה לא משנה. המוצא הוכנס למשחק הפוליטי. עסקנים מצאצאי עליית צפון אפריקה טוענים כי נזרקו לעיירות פיתוח, שנבנו עבורם כדי לשמש מחנות עבודה לפועלים שיעבדו באדמות ובמפעלי הקיבוצים. אלה שנשלחו ליישב את השכונות הערביות הריקות מתושבים נמלטים בערים המעורבות, נועדו להיות פועלים פשוטים במוסכים או אנשי שירותים במקצועות שהאירופאים וילידי הארץ לא רוצים לעשות. ניקינו לכם בתים, צועק דודי אמסלם. נרטיב האפליה שבנו מדמה אותם לעבדים השחורים שהובאו מאפריקה כדי לקטוף כותנה באחוזות עשירי הדרום. האמת מורכבת. מראשיתה הייתה המדינה החדשה בנויה על יסודות של אחריות לתושביה. חוק חינוך חינם עד כיתה ח' לכל תלמידי ישראל נחקק כבר בספטמבר 1949, מיד כאשר הסתיימה המלחמה. שירותי בריאות ניתנו גם על ידי קופות החולים, בעיקר זו של ההסתדרות, וגם מידי המדינה, כמו חיסונים לילדים. בתי חולים ציבוריים פעלו. תחנות טיפת חלב הוותיקות המשיכו לחנך אימהות בכל רחבי המדינה, במימון נשות ויצ"ו, והיו פתוחות לכל. הביטוח הלאומי נוסד ב-1952. המדינה דואגת לאזרחיה, אבל היא גם בעלת הבית של אמצעי הייצור. חברת החשמל, חברת התעופה, חברת הספנות, המכרות, המים, הכבישים, הרכבת. אגד היה קואופרטיב מסובסד ותלוי לגמרי בממשלה. קצבאות ומערכות מסורבלות לפיתת המדינה במשק התרופפה אחרי שבן-גוריון פרש ולוי אשכול החליף אותו. בוצעה הפרטה, אבל המפעלים והנכסים ניתנו ל"אנשי שלומנו", די דומה למה שקרה ברוסיה אחרי התפוררות ברית המועצות. הפעולה האחרונה לרווחת כלל האזרחים, חוק הבריאות הממלכתי שפוטר את כלל התושבים בישראל מתשלום ישיר עבור שירותי הבריאות, נעשתה בימי ממשלת רבין. מאז, מערכת התמיכה בחוליות החלשות של החברה רק נחלשה. יש קצבאות, אבל הן נדבות חסד, לא בסיס לקיום. הביטוח הלאומי הוא גוף עושק, חומס וקפוץ יד. כדי לקבל מה שמגיע לך צריך להשקיע חודשים או לפנות לשירותים פרטיים שמתמחים במערכות המסורבלות, שאפילו קישון עם הופשטטר שלו, הפקיד הנצחי, לא ידע להמציא. שני דורות מפלגות הימין אוחזות בהגה. מחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי לא נותר הרבה. ישראל נמצאת בתחתית רשימת מדינות אירופה בהקצאה לרווחה והוצאות ציבוריות מסך התמ"ג שלה. מי שאין לו משלו, יוריש את המעמד החברתי שלו לדור הבא. חינוך חינם הוא הצהרת כוונות, בפועל מדובר בסעיף הוצאה גדול של המשפחה הישראלית. כן, יש גישה לרפואה, אבל המתנה למומחה אורכת חצי שנה, אם יש לך מזל. בלי כסף, סיכויי התמותה שלך עולים מאוד. מדינת הרווחה מתאיידת. אבל יש יוצאים מהכלל. קונפליקט פוליטי גורם להתאבכות משונה, כאשר שני גלים סותרים מתנגשים זה בזה. באוקיינוס, תופעות כאלה מביאות לגלי מוות שבולעים אוניות ענק. בפוליטיקה, הם מקריסים מדינות. החלום הציוני על האדם העברי החדש שיבנה ארץ חדשה במולדת העתיקה, הפך לחלום בלהות. שקר הציונות והיהדות היהודים בעולם מונים היום בערך 16 מיליון, בספירה ממעיטה. תלוי איך ואת מי סופרים. כ-7 מיליון חיים בארה"ב, 7 מיליון בישראל. חצי-חצי. השאר ברוסיה, אירופה ובכל חור בעולם. 70% מיהודי אמריקה, רוב מוחלט, מגדירים את עצמם כרפורמים. רק 9% אורתודוקסים. מספר החרדים שם - פחות מ-700 אלף. בישראל, מספרם כפול. 1.3 מיליון. אין כאן כמעט רפורמים וקונס רבטיבים. תמונת המראה בישראל משתבשת בגלל המערכת הפוליטית. ממש כמו באמריקה, כמעט מחצית היהודים מגדירים את עצמם כחילונים, ועוד כרבע מסורתיים מתונים, לא דתיים. ובכל זאת, חוקי ההלכה שזורים בחוקי המדינה. אבל בניגוד לאמריקה, כאן החרדים משגשגים. הם הצליחו לתרגם את הכוח האלקטורלי הלא-גדול שלהם למפעל סחטנות עצום ועתיר רווחים. זה התחיל מיד אחרי קום המדינה, כאשר בן-גוריון, עסקן ופוליטיקאי עקשן, סירב לייצר קואליציית שמאל מלא-מלא עם מפ"ם ואנשי הפלמ"ח שכל כך תיעב, והעדיף להשאיר אותם בחוץ ולצרף במקומם את החרדים. כך נוצר הפטור מגיוס, וכך נמנעה החוקה שעליה התחייב כמה חודשים לפני כן כאשר הכריז על הקמת המדינה. וכך נבנתה חברת הלומדים, אברכים שמעבירים את ימיהם בלימוד גמרא, בהיקף שמעולם לא היה בכל אירופה. לא שיקמו כאן את עולם התורה. יצרו כאן מפלצת של גלות, בתוכנו. כל סקר מראה כי הרוב המוחלט של הישראלים מתנגד לכפייה דתית, רוצה נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, ובכלל, אורח חיים בדיוק כמו במדינות שאליהן כולם בורחים כל שלושה, ארבעה חודשים. כל סקר מוכיח, שוב ושוב, כי הרוב המוחלט של הישראלים רוצה היפרדות מהפלסטינים, שוויון בנטל של כל חלקי האוכלוסייה ומדיניות רווחה הרבה יותר מכילה. החרדים, שנותרו אנטי-ציוניים עד עצם היום הזה, לא מניפים את הדגל ולא שרים את ההמנון. פטורים לא רק מצה"ל. גם מעבודה. מערכת הרווחה הגוססת מכניסה להם קצבאות שונות, ואלמלא האוכלוסייה הערבית שגם נהנית מקצבאות הילדים, הסכומים היו גדולים אף יותר. במקרה או לא, יש מתאם גבוה בין העשירונים לארץ המוצא המשפחתי. אלוהים הפך מזמן לשחקן פוליטי מרכזי. הקביעה כי בישראל החלוקה איננה שמאל או ימין אלא יהודי או ישראלי, הוכחה בקלפי שוב ושוב. היהודים מנצחים את הישראלים. הפרדוקס הוא שאתה יכול להיות יהודי בכל מקום על פני כדור הארץ, אבל רק כאן אתה ישראלי. מטרת הציונות הייתה השמדת הגלות והגטו. היהדות האורתודוקסית דווקא משמרת אותם. אבל במשך שנות דור הצליחו הפוליטיקאים להצמיד את המילה "ציונות" למושג "יהדות", וכך, באמצעות השקר הזה, לפרק את המדינה. זה קורה מול העיניים. כאשר הרצל כתב את 'מדינת היהודים' הוא לא התכוון לגטו חמוש שבו חלק מהאנשים לומדים תורה בישיבות, חלק מנפנף בפאות, מחזיק בנשק ומגרש ערבים מהארץ המובטחת, ועוד חלק מעריץ את הרבנים ונפגע באופן אישי מחילול השם, כמו מוסלמי הג'יהאד. מדינת היהודים היא ארץ שתושביה העברים יוכלו סוף-סוף להיפטר מהזהות הקטלנית הזאת. מדינת הרווחה ושורת הרווח אתה לא יכול להרים ביד את דגל הרווחה ולרמוס ברגל את ערכי השוויון. מי שרוצה לצמצם את הפערים, להעניק יותר הזדמנויות לאנשי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית, ולנווט נכון את משאבי החברה, חייב לתת את זה לכולם. גם לערבים. אזרח הוא אזרח. הימין הצליח לרמות ולחבר את הציונות עם הכיפה הסרוגה והדת. הם הלחימו את ערביי ישראל לאחיהם בשטחים. השמאל הישראלי נלכד במשך שנים בפינה הזאת, ומרוב גמגום איבד את הקול. גם בקלפי. אין בישראל שמאל. הימין, שחוגג על הצלחת האסטרטגיה, ממשיך להלום שוב ושוב. ערביי ישראל מכונים גיס חמישי. מפלגה ערבית שזנחה באופן פומבי את הקו הלאומי-פלסטיני והזדהתה עם המצע הישראלי, נצבעה כ"האחים המוסלמים תומכי טרור". במסדרונות הכנסת חברי הכנסת החרדים והערבים משתפים פעולה כל הזמן, הם בני ברית טבעיים לא רק מפני שהם מייצגים אידיאולוגיות אנטי-ציוניות, אלא בעיקר מפני שהם יהיו הנהנים העיקריים ממדינת רווחה מפותחת. הם החלקים החלשים והמוחלשים של החברה. הימין תמיד בעד העשירים. בעד חופש הפרט להרוויח כמה שיותר, וגם בעד החירות להתעלם ממצוקת החלשים. שיתאמצו, התיאוריה אומרת, לא כולם שווים. הימין החדש בישראל לא מאמין בחמשת המ"מים. הוא משדרג את התפיסה הליברטריאנית שפותחה באמריקה, אבל אפילו שם לא יושמה מעולם. חכמי קהלת וחסידיהם במפלגות השלטון מניחים כי ישראל מתאימה מאוד לניסוי מלא. כדי לא לסייע לשכבות החלשות, הימין מטפח בהן את הלאומנות היהודית. החד-נס מורם לראש התורן. בינתיים, הימין אומר להן, כמו שתמיד אמרו פה, יש בעיה קיומית. אם השמאל יעלה - הוא ייתן את המדינה לערבים, והלך עלינו. הם שומעים, ומאמינים. שומעים, ומצביעים. הבסיס הלא-ציוני של הקואליציה מנווט את המדינה. חוק הלאום היה רק הס פתח. חוק היסוד המתוכנן "לימוד תורה" יפטור את השלטון מהתלבטות של קיפוח הלא-יהודים. זו לא רק טיפשות מדינית. זו בעיקר שגיאה כלכלית עצומה. מדינת רווחה משפיעה לטובה על הרווח. השכבות המוחלשות הן מאגרי מחצבים עצומים של הון אנושי לא מנוצל. השקעה בחלשים היא השקעה באמצעי ייצור. עסקני מפלגות הימין מוכרים במודע את עתיד המדינה כדי לקיים שלטון זמני. האסון בדרך. המדינה מפסידה. האזרחים מפסידים. החלשים מפסידים. רק הגטו מרוויח.

כל יוצר קולנוע וטלוויזיה צריך לאמץ את היכולת לתת את הפיץ'. זו הגרסה המקצועית לשיחת המעלית המפורסמת: נאום מכירה קצרצר שאמור למשוך לפרויקט שלך את בתי ההפקה, המשקיעים וגופי השידור. הדבר החשוב ביותר באותו פיץ' הוא סעיף הצהרת הכוונות. בדיוק שם מסתתרת הסיבה הכמוסה, האמת הכי אמיתית, הצלקות מן העבר והתשובה היחידה לשאלה המתגלגלת: למה בחרת לכתוב את היצירה הזו, למה דווקא עכשיו, למה דווקא אתה הכי מתאים לספר את הסיפור הספציפי הזה, למה דווקא את. כרגיל, הגענו לנקודה מורכבת על ציר הזמן של האנושות. שוב מתחלף הדור, שוב נפתחים הפצעים, שוב נדרשים התיקונים. עולם שלם של סיפורים חדשים וגם קצת ישנים שחייבים לספר. בפן הטכנולוגי-תרבותי אנחנו נמצאים בעיצומו של עידן הסטרימינג. לשיטת הצפייה הנוכחית יש השלכות חיוביות רבות שבראשן ניצבת הבשורה המהותית מכל: התוכן חזר להיות המלך. לצד שיטת המדידה החדשה, ש עדיין מקדשת את כמות הצפיות, יש הרבה יותר מקום לתכנים בעלי משמעות וחשיבות שאי אפשר לכמת באמצעות שיח הרייטינג. התוכן הזה מתחבא בדרך כלל במדף המדומיין של היצירות הדוקומנטריות , אבל מצליח מדי פעם לזלוג לרשימת הכי נצפים או הכי מומלצים. כיום, אחרי שנים שבהן הכבלים וערוצי הברודקאסט הפכו את היצירה התיעודית לנישתית ולא רלוונטית, לנחלתם הבלעדית של פסטיבלים זניחים; בעזרת השילוב בין גופי שידור שאוהבים להתגאות בו, צופים שאוהבים להתהדר בו וזמינות אינסופית - היצירה הדוקומנטרית חזרה למקומה הראוי כמנוע לשינוי חברתי. להפוך את הצופה לפעיל חברתי העלייה בהיקף התוכן החברתי בשנים האחרונות אילצה את קברניטי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה העולמית להתייחס לנושא ברצינות, להוריד חלק מהשליטה מידיו של המפיק הראשי ולהגדיר תפקיד ייעודי חדש - מפיק אימפקט. מטרתה העיקרית של הפקת אימפקט היא למקסם את הפוטנציאל של כל סרט או סדרה ליצירת שינוי חברתי. מפיקי אימפקט אינם מגיעים בהכרח מעולם הקולנוע, אלא אוחזים בדרך כלל ברקע מתחומים כמו אקטיביזם, לוביזם, אסטרטגיה ושיווק. הם עובדים בשיתוף פעולה עם גורמים בתעשיית הקולנוע כמו יוצרים, משקיעים, מפיצים וגופי שידור, ועם גורמים בקהילה כמו ארגונים קהילתיים, גופים ממשלתיים, מוסדות חינוכיים והמגזר הפרטי, כדי להגיע לקהל רחב, להעמיק את מעורבותם של הצופים בנושא ובמסר של היצירה, ובכך להפוך אותם לסוכני שינוי ופעולה. כמו כן הם מסייעים בפיתוח התסריט, בגיוס כספים ובמדידת ההשפעה המוחשית של הנושא החברתי שמהדהדת היצירה. יצירות חברתיות הן לחם חוקה של התעשייה הדוקומנטרית בישראל, בשל היסטוריה מקומית של מתיחות חברתית ופוליטית חוצת דורות ושבטים. לצד יצירות שעוסקות בהיבטים חברתיים רחבים, כמו הסדרה 'הנבחרות' שמגוללת את ההיסטוריה של הנשים בפוליטיקה הישראלית, יש יצירות שנוגעות בתופעה חברתית דרך סיפור אישי, כמו הסרט 'מי יאהב אותי עכשיו?' שמתמקד בהומו נשא HIV שחוזר לישראל לראשונה אחרי שנזרק מביתו על ידי משפחתו הדתית לפני 20 שנה. היצירות נתמכות על ידי גופים כמו קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי וחברתי, ונהנות מרוח גבית של מיזמים כמו דוקומנטרי בשפירא והקולנוע הקהילתי מיקרוסינמה. אפשר לציין במיוחד את פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם, שמתקיים זה 12 שנים בסינמטק תל אביב ומציג סרטים תיעודיים שעוסקים בנושאים כמו קידום השלום, כיבוש, שוויון חברתי, משבר האקלים, דמוקרטיה, חופש הביטוי, גלובליזציה, פליטים ומבקשי מקלט, זכויות נשים, זכויות הקהילה הלהט"בית ועוד. אחד המיזמים המעניינים בתחום הוא מעבדת האימפקט של קופרו, קרן לשיווק תוכן ישראלי. קופרו מסייעת ליוצרים ישראלים בגיוס כספים מחו"ל וביצירת שיתופי פעולה עם ארגונים ומקבלי החלטות בינלאומיים. עד כה השיגה הקרן מימון בשווי מצטבר של 30 מיליון דולר, סיכמה על 660 קופרודוקציות וסייעה ל-330 יצירות ישראליות להגיע לערוצי שידור ברחבי העולם. הפעילות של מעבדת האימפקט כוללת תוכנית הכשרה של מפיקי אימפקט וליווי יצירות קולנוע תיעודיות בבניית קמפיינים שמניעים לשינוי חברתי. מטרת המעבדה היא לקדם אנשי מקצוע בתחום האימפקט, ולשמש גשר בין היוצרים לבין קובעי מדיניות בתחומים שונים לצורך שיתופי פעולה חברתיים והרחבת קהל הצופים. למעבדה מתקבלים שלושה עד ארבעה פרויקטים תיעודיים חברתיים שזוכים לליווי ולבניית אסטרטגיית אימפקט והפצה. בתוכנית ההכשרה למפיקי אימפקט משתתפים שלושה עד ארבעה מועמדים שרוקמים תוכנית עבודה בשיתוף גורמים מגופים ממשלתיים, המגזר השלישי, המגזר הפרטי ומוסדות חינוכיים כדי לקדם נושאים חברתיים. כאשר היעד הוא עידוד לפתיחות, הרחבת אופקים, פעילות אקטיביסטית מול מקבלי החלטות ויצירת דיונים. סדרה שנותנת אגרוף בבטן בוגרת טרייה של מעבדת האימפקט של קופרו היא הסדרה התיעודית 'בשם האב' שנוצרה על ידי בת דור אוז'לבו , יואב לשם וגל גופר ושודרה לאחרונה בכאן 11. הסדרה מביאה את סיפורו של בן לרב נערץ ושנוי במחלוקת מברוקלין, שחושף את האמת על אביו ועל הזוועות שהתחוללו בקהילה שניהל לאחר מותו של האב. אחת המשתתפות המארגנות בפרויקט המעבדה של קופרו היא מירב שיפמן, שרכשה ניסיון רב בתפקידים משמעותיים בתחום הטלוויזיה והדיגיטל, בין השאר כמנהלת החדשנות והמחקר הגלובלי בקשת וכיושבת ראש ועדת המדרוג לאינטרנט הישראלי. "התפקיד שלי, כמפיקת האימפקט, הוא לקחת את היצירה הקולנועית וליצור באמצעותה שינוי", מסבירה שיפמן . "במהלך העבודה למדתי כי התפקיד מורכב מהמון מיומנויות וכלים שרכשתי בתפקידיי השונים, כמו למשל התוויית אסטרטגיה, קריאייטיב, זיהוי צרכים, אפיון קהלים, יכולת לחבר בין ארגונים ובני אדם, בניית מערכות יחסים של שיתוף וקשרים בינלאומיים. תוכן דוקומנטרי, ככל שהוא עוסק בנושאים הנוגעים לחברה, ממשל וסביבה, הוא באופן אינהרנטי מכשיר מושלם ליצירת אימפקט. מספיק לעבור על הקטלוג הדוקומנטרי של כאן 11 - והראש עף מכמות התכנים שנוצרו בשנים האלו ושניתן למנף אותם כדי להוביל תהליכים של שינוי". שיפמן יכולה להעביר במשך שעות ובעיניים עצומות הרצאות על מחקרים דיגיטליים, מעורבותו של צופה הטלוויזיה האמריקאי, טרנדים טלוויזיוניים מדרום קוריאה וההבדל בין המזרח הרחוק ומערב אירופה בתחום מדידת הרייטינג, אבל הפקת האימפקט היא נושא שהיה זר לה לחלוטין. "במעבדה של קופרו למדתי לראשונה על אימפקט, ESG ויעדי האו"ם, ושם נתנו לכל אלה היתכנות ותוקף מחקרי", נזכרת שיפמן." מכיוון שאנחנו סוג של מחזור ראשון בתחום, גם מבחינת המעבדה וגם כי בישראל זה מאוד ראשוני, תהליך ההגדרה והבנת התפקיד התרחש תוך כדי העבודה. יצא לי בתקופה הקצרה הזאת לשמוע הרצאות על הנושא ולפגוש מפיקי אימפקט מהעולם, וגיליתי שהתחומים שהם נדרשים לכסות מגוונים ורחבים". לדברי שיפמן, מפיקת אימפקט יכולה למצוא את עצמה עוסקת באסטרטגיה של הקמפיין ממעוף הציפור, באותה מידה שהיא יכולה להיות על תקן המוציאה לפועל בכל הנוגע לגיוס כספים, מערך יחסי הציבור, פרסום, איתור שותפים, שינוי מדיניות ויצירת תוכניות חינוך. "הגדרת התפקיד שלי נוצרה בעקבות ה היכרות עם הפרויקט 'בשם האב' ועם יוצריו. מדובר ביוצרים אקטיביסטים בנשמתם שמקפידים לבחור תכנים מעוררי דיון, כאלה שנותנים אגרוף בבטן למי שנחשף אליהם. היוצרים מגדירים את כל מי שנחשף בסדרה כשותף ליצירה, וההתחייבות לא להרפות מהנושא ולפעול למען שינוי נעשית גם מולם. אחד העקרונות שמובילים אותנו הוא לא להסתפק בשידור הסדרה על המסך או בהקרנות בפסטיבלים, אלא לאפשר ליוצרים ולכל מי שהיה מעורב להמשיך ליצור. למעשה, הסדרה שודרה במרץ האחרון וכבר עכשיו היוצרים עובדים על הפרויקטים הבאים, סרטים שיעשו עוד אימפקט בעתיד". תפיסת העולם של הזומרים החשיפה הטלוויזיונית של הסדרה, שמציגה בין השאר עדויות קשות על פגיעות מיניות, הייתה בסך הכול המנוע ההתחלתי של האימפקט. כיום, חודשיים אחרי, שיפמן ושותפיה עובדים מול הרשויות שהקימו צוות פעולה מיוחד ומול עמותות שמסייעות לנפגעים ברמת הטיפול האישי. "במסגרת עבודת האימפקט על הסדרה היו לנו לא מעט הישגים", מספרת שיפמן. "הצלחנו לעורר מודעות במשרדי ממשלה ולפעול בשיתוף הרווחה, הפרקליטות והמשטרה. ממש לאחרונה, אחרי פסח, הוזמנו לפגישה במשטרה, ישבנו עם צוות שהוקם במיוחד וכלל כמה קודקודים וחוקרי נוער בכירים, עברנו איתם על כל מה שידוע לנו על הקהילה וסיפקנו להם מידע שעזר להם להתקדם בחקירה. לא אפרט כאן על אופי וסוג החקירה, כי מדובר בנושאים סודיים ורגישים. "אחד הדברים הגדולים והמשמעותיים היה למצוא אנשים בתוך הקהילה החרדית שיוכלו לעזור לנו בטיפול בקורבנות וגם במניעה. אמנם בשנתיים האחרונות יש שם התעוררות בתחום הפגיעה המינית, מעין 'מי טו' בעולם החרדי, אבל לקח לנו לא מעט זמן בשלב המיפוי והשכנוע כי בצד שלנו כולנו חילונים וכדי להיכנס לתוך הקהילה החרדית צריך לבנות יחסי אמון. לאט-לאט יצרנו קשרים עם גורמים בקהילה החרדית שפועלים בתחום הפגיעות המיניות , הזמנו אותם להיות חלק מאיתנו בהקרנת הבכורה של הסדרה כדי להפוך אותם למעורבים. רצינו שהם יחוו את האגרוף הזה בבטן כדי לרתום אותם לסייע גם ברמה הרגשית. "בסוף נשארנו עם קומץ שהתאים לנו ולהם להמשיך לפעול יחד. התקדמנו איתם לסיעור מוחות כדי ללמוד את המאפיינים של הכת הזו, לשנות את הסביבה התודעתית, לפעול ברמת החינוך ולסייע למי שכבר הצליחו לצאת משם בעזרת העמותות בתוך הקהילה ברמת טיפול פסיכולוגי וסוציולוגי. השלב המשמעותי הבא הוא בעצם ליצור כתובת עבור כל מי שזקוק לסיוע". באמצע מאי שודרה 'בשם האב' גם ב-BBC והזניקה את קמפיין האימפקט הבינלאומי שלה. "בזירה הבינלאומית אנחנו נדרשים יותר לעולמות שיווק ויחסי ציבור , וכן לפניות לעמותות מקומיות בחו"ל שישתפו איתנו פעולה", מספרת שיפמן . "חלק מהסיפור המטלטל שנחשף בסדרה מראה כי למעשה הרב שיק פעל במשך כל השנים גם בביתו בברוקלין, וכיום, למרבה הצער, אנחנו יודעים כי ממשיכי דרכו משמרים שם גם את העוולות ואת הפגיעה בזכויות אדם. שאיפתנו באימפקט הבינלאומי היא להצליח להעיר את הרשויות בארה"ב ולהניע שינוי גם במחוזות האלה . אחת הדרכים שלנו לסייע להם היא חיבור הקהילה למשרד החינוך המקומי, כי כיום הם לומדים בבתי ספר במסגרת חינוכית מקבילה. למעשה, ממש עכשיו את תופסת אותי באמצע ניסיון להגיע לאריק אדמס, ראש עיריית ניו יורק". במבט לעתיד, בעיקר נוכח הקושי ליצור בתקציבים כמעט בלתי אפשריים, התמיכה הממשלתית הדלה ביוצרים והאיום על קיומו של השידור הציבורי (שמחזיק ב כ-75% מהיצירה הדוקומנטרית בישראל), נשאלת השאלה איך בכלל אפשר לייצר תוכן בעל משמעות חברתית וסביבתית. שיפמן דווקא אופטימית ומזכירה כי "לאורך השנים החלו לצמוח לצד פסטיבלי תוכן מוכרים גם פסטיבלי אימפקט וקרנות, כולם מתוך צורך אמיתי של מינוף התוכן לשינוי חברתי". היא גם מעריכה כי למרות המגבלות הידועות יש מספר גורמים שיכולים להניע את התוכן לכיוון ערכי יותר, בעל נטייה חברתית וסביבתית ועם פוטנציאל ליצירת שינוי. "הראשון הוא המציאות שאליה אנחנו מתעוררים מדי בוקר. תחזיות החורבן האקלימיות או המשברים הכלכליים עוברים מדפי המגזינים למיטיבי לכת אל כותרות החדשות בפריים טיים. השני הוא הדורות המשתנים: הזומרים מביאים תפיסות עולם וציפיות אחרות מהחברה ומהסביבה, הם יותר מודעים, יותר גלובליים ומכתיבים יותר ויותר את התכנים שמיוצרים עבורם וגם את סוג השייכות ותחומי ההזדהות שהם מעוניינים בהם. השלישי והקלאסי, להערכתי, יהיה רגולציה. ככל שמדינות, ארגונים ומפעלים יתבקשו לעמוד בדרישות הנוגעות ליעדים חברתיים, כל הגופים שירצו להמשיך להיות חלק מהקהילה העולמית יצטרכו ליישר עם זה קו, בדומה לתהליכים אחרים שראינו עם קביעת תקן ואחריות תאגידית".

'יורשים', דרמת המופת של רשת HBO, מבוססת ביותר מדמיון חולף על משפחת מרדוק ותאגיד פוקס. אימפריית מדיה עצומה באחזקה משפחתית, ובראשה פטריארך ציני ואכזר, שהמוצר המוכר ובמידה רבה גם המצליח ביותר שלה הוא חברת החדשות - פוקס ניוז. בסדרה, כמו במציאות, ווייסטאר - רויקו , אימפריית המדיה של משפחת רוי הבדיונית, מבססת את עיקר כוחה על רשת החדשות הלעומתית והפופוליסטית שלה - ATN. באחד מפרקי העונה הרביעית והאחרונה פונה משקיע הייטק מצליח בשם לוקאס מתסון לאחים קנדל ורומן רוי, וטוען: "אני לא חושב שחדשות לזקנים זועמים זה דבר שעובד". ובכן, המציאות של פוקס מוכיחה את ההפך. כבר שנים ארוכות שפוקס ניוז מובילה את טבלאות הרייטינג של רשתות הכבלים בארה"ב, ובשנים האחרונות היהלום שבכתר הנוצץ שלה היה טאקר קרלסון. האיש שאותו פיטרה בהפתעה גמורה ב-24 באפריל השנה. הקו החדשותי של פוקס ניוז היה מאז ומעולם תולדה של החלטה אסטרטגית - ניהולית. רופרט מרדוק תמיד האמין שתקשורת בוטה, קונספירטיבית ומהדהדת זעם ותחושות קיפוח - היא הגביע הקדוש. אלא שקו כזה דורש פרזנטורים כריזמטיים מספיק שיוכלו לכבוש את ההמונים, להשאיר אותם עם רצון לעוד, לשכנע אותם שהשדים בראש שלהם אינם נחלתם הבלעדית. ייתכן שזה נשמע מוזר, אבל פרסונות כאלה לא קיימות בשפע; מי כמו פוקס ניוז יודעת, שכן הכוכב של הרשת לפני קרלסון, ביל או'ריילי, נחשב גם הוא לבלתי פגיע. במשך 16 שנים הייתה 'The O'Reilly Factor' התוכנית הנצפית ביותר ברשת, כשהמנחה שלה מזין את הכעסים של צופיו על מהגרים, אלימות של שחורים, תרבות הפוליטיקלי קורקט ועוד. החשיפה ב-2017 שאו'ריילי עלה לרשת כ-13 מיליון דולר בעס קאות טיעון שנסגרו עם נשים שהטריד, הפכה אותו לרעיל מדי אפילו עבור המרדוקים. טאקר קרלסון בכלל החל את דרכו בצדדים השמאליים של מפת התקשורת. הוא הנחה ב-CNN את 'Crossfire', תוכנית שעימתה פרשנים מימין ומשמאל על נושאי היום, וב- MSNBC הוא התעמת בעצמו עם אורחיו על נושאי היום בתוכנית לילה שנשאה את שמו. את טבילת האש שלו בפוקס עשה כפרשן אורח בתוכניות השונות וכחלק מפאנל תוכנית הבוקר הפופולרית 'Fox & Friends', ששימשה במשך שנים קרש קפיצה עבור טאלנטים פוטנציאליים לתוכניות משלהם, אבל קיבלה את מעמדה כלהיט בפני עצמה כשדונלד טראמפ הפך אותה לאחת מתחנות הראיונות האהובות עליו. קרלסון זיהה מהר מאוד את הפוטנציאל של טראמפ לקהל של פוקס, והפך לאחד ממצדדיו הבולטים. וכשהרשת התאגדה מאחורי טראמפ לאחר שהתברר שהוא המועמד הרפובליקני המוביל, לא היה מתאים מקרלסון לקפוץ לבמה של הגדולים. חדשות לזקנים זועמים? עוד לא ראיתם כלום. בדומה לטראמפ, הסגנון של קרלסון שינה את הסטטוס - קוו של העולם סביבו. אם או'ריילי היה כריזמטי במודל "הישן" של חדשות - זה שכועס על העולם אבל מתעסק רוב הזמן בסוגיות בעלות בסיס עובדתי מוצק יחסית - קרלסון הביא איתו גישה חדשה לחלוטין. לא עוד עיסוק בעובדות, אלא בשאלות. בניגוד לעבר, קרלסון לא תמיד קבע עבור צופיו מהם המשקפיים שדרכם הם צריכים להביט על העולם, אלא הפנה את הזרקור אליהם. בעיקר אל מה שעובר במוחם. האם שינוי של הדמויות העגולות של m&m הוא צעד מיתוגי תמים, או חלק מאינדוקטרינציית ה-"Woke" של השמאל? מי יודע; האם הפריצה לקפיטול ב-6 בינואר 2021 הייתה התפרצות של הסתה מוכוונת, או פריקת זעם לגיטימית של פטריוטים מתוסכלים? אין לדעת; האם המשמעות של נזילות מגדרית היא שארה"ב לא תנצח אף מלחמה, כי היא לא יודעת להבדיל עוד בין גברים ונשים? תחשבו על זה. היכולת של קרלסון להפוך כל דבר, לא משנה עד כמה הוא נדמה ברור, לתעלומה, הייתה כמו שוק חשמלי למוחות קונספירטיביים. "מה זה אומר בכלל עליונות לבנה?", הוא הטיח באורחיו ובצופיו פעם אחר פעם, בעודו עוטה פרצוף מבולבל. הטקטיקה הזאת, בשילוב תחילת עידן טראמפ והמתקפה על עובדות, הפכה את קרלסון למי שהוא ככל הנראה האדם המשפיע ביותר במדיה האמריקאית. למעלה מ-3.3 מיליון צופים בממוצע הצטרפו אל קרלסון מדי ערב. רק לשם הפרופורציה, טאלנט גדול אחר של הרשת - שון האניטי, שתוכניתו שודרה מיד לאחר זו של קרלסון - איבד בממוצע לא פחות מ-700 אלף צופים במעבר בין התוכניות. קרלסון כמובן לא הסתפק רק בשאלות: התוכניות שלו כללו מתקפות ישירות על "חיי שחורים נחשבים", על תוכניות לימוד שעסקו בעבדות ועל גיוון חברתי. אולם האופן שבו הצופים שלו הרגישו שהם בדיאלוג רציף, שבו הם משלימים את התשובה הברורה לשאלה שנשאלו, הפכה אותו להרבה יותר מעוד דמות על המסך. הבעיה היא שקרלסון עצמו לא האמין בדברים שהרצה בפני צופי ומדי ערב, לכל הפחות לא בכולם. לזכותו ייאמר שהמתקפה על חברת מכונות ההצבעה האוטומטיות דומיניון, שהואשמה בכך שכשל מובנה בה אפשר לג'ו ביידן לזייף את ניצחונו בבחירות 2016, הייתה מערכתית מצד פוקס כולה. עם זאת, כשהחברה הגישה תביעת ענק נגד פוקס ניוז, התברר שקרלסון היה מודע עד מאוד למציאות שניסה לבנות. מיילים פנימיים שנחשפו לקראת המשפט חשפו את קרלסון מודה בכך שאין עוררין על תוצאות הבחירות וכן שהוא מייחל לרגע שבו ניתן יהיה להפסיק לעסוק בטראמפ שאותו הוא "שונא בתשוקה עצומה". אלא שייתכן כי התכתובות שדווקא לא יצאו אל אוויר העולם, ביניהן, על פי דיווחים, קללות והשתלחויות של קרלסון בהנהלת החברה עצמה, כמו גם הטרדות מיניות ואווירה רעילה שיצר סביבו, היו בין הסיבות לכך שפוקס ניוז דחפה לעסקת טיעון שבה תשלם סכום של 787 מיליון דולר לדומיניון, כדי שראשיה וכוכביה לא יידרשו להתעמת על ספסל הנאשמים עם החומרים והמסרים שהועברו מאחורי הקלעים. ההחלטה של פוקס להיפטר מקרלסון, כמו או'ריילי ודמויות כמו גלן בק ורוג'ר איילס לפניו, אסטרטגית לא פחות מהאימוץ המוחלט של השטיק שלו. בעוד ההכנות לבחירות 2024 מתחילות להיכנס להילוך גבוה, ורשתות ימין כמו ניוזמקס ו- OAN נושפות בעורפה, היא לא יכולה להרשות לצופיה לקבל הצצה אל רצפת הייצור של מפעל הנקניקיות. הזעם ותחושות הקיפוח, הרמיזה שמישהו מושך בחוטים, מהנדס את המציאות, אחראי לכל הקשיים והתסכולים של צופיה - הם הדלק שיניע אותה גם בשנים הבאות. לכן, באופן אירוני, הטאקר קרלסון הבא יצטרך להיות אפילו בוטה יותר, נועז יותר, להדהד באופן מדויק עוד יותר את השדים והפחדים של צופים. מתישהו גם הוא יהפוך להיות גדול מדי, בעייתי מדי, אבל קודם כל שיביא את הזעם. עם ההשלכות המערכת כבר תדע להתמודד. *אילן קפרוב הוא עיתונאי, פובליציסט ומבקר טלוויזיה.

נושא תעסוקת המבוגרים הופך בשנים האחרונות, בוודאי אחרי מגפת הקורונה, לעניין די דחוף, שנמצא יותר ויותר בסדר היום הציבורי. הסיבה לכך היא הפער בין תפיסות מיושנות ודעות קדומות שליליות של מעסיקים וארגונים לגבי עובדים מבוגרים, לבין ממוצע הגיל ההולך וגדל של העובדים שנובע מהעלייה בתוחלת החיים ומהרצון והיכולת להמשיך לעבוד. תוצאות הפער הזה הן הדרה של עובדים טובים ורלוונטיים משוק העבודה רק בשל גילם הכרונולוגי ולא התפקודי. במקרה הזה כולם מפסידים: בצד של העובדים יש השלכות כלכליות, חברתיות ונפשיות כבדות. ובמקביל, בצד של המעסיקים והארגונים נרשם הפסד של שנות ניסיון, ותק וידע מצטבר ושלל מיומנויות ניהוליות ומקצועיות טובות יותר מאלו של העובדים הצעירים. שוק התעסוקה, יותר מכל תחומי החיים האחרים, מעדיף אנשים צעירים. באופן אבסורדי, כשמדברים על "עובדים מבוגרים" מתייחסים לעובדים או למבקשי עבודה בני 45 ומעלה, ובתעשיות חדשות יותר כבר מותחים את קו ההדרה הדמיוני מעל גיל 40. הסיבה לכך היא גילנות (Ageism): תופעה חברתית של הדרה או אפליה כלפי גברים ונשים מבוגרים על רקע גילם הכרונולוגי, כפועל יוצא של תפיסה הרואה בהם נחותים. עד כאן אין חדש. אבל כאשר תוחלת החיים הממוצעת בישראל עומדת על 83 שנים, התפיסה שלפיה בני 40 פלוס הם "עובדים מבוגרים" אינה מחוברת למציאות. דיווחיהם של עובדים על אפליה על רקע גיל במקום העבודה מתקבלים כבר בתחילת העשור החמישי לחייהם, ומטבע הדברים בעשורים המתקדמים יותר באים לידי ביטוי קשיים להשתלב חברתית, להתקדם בסולם ההיררכיה הארגונית ולייצר אופק מקצועי והמשכיות תעסוקתית. מעבר לחוסן הכלכלי שהיא מייצרת עבור המשק והעובדים עצמם, לתעסוקה בגיל מבוגר יש השפעה חיובית כללית על תפיסת האדם את עצמו בכל הנוגע לעצמאות, שייכות חברתית וקהילתית, תחושת משמעות וכמובן בריאות נפשית ופיזית. עדיין אי אפשר לברך על המוגמר, אבל לכאורה יש מקום לאופטימיות: בשנים האחרונות נרשמה עלייה של כ־20% בשיעור התעסוקה בקרב עובדים מבוגרים בישראל. על רקע העלייה בתוחלת החיים, המגמה הזו אמורה להתרחב עוד יותר בעתיד. מנגד, הביקוש לעבודה בגיל השלישי גדול כיום הרבה יותר מההיצע והנתונים עדיין מדאיגים: בשנת 2021 השתתפו בכוח העבודה רק כחמישית מאוכלוסיית בני ה־65 ומעלה, זאת בזמן שיותר משליש מהם הצהירו באותה תקופה כי ירצו להמשיך בעבודתם גם לאחר גיל הפרישה. אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל (מעל גיל 65) מונה כיום כ־1.2 מיליון בני אדם. במילים פשוטות: יותר מ־150 אלף ישראלים מעל גיל 65 מעוניינים להמשיך לעבוד, אבל אף מעסיק לא מחכה להם. המצב מחמיר עוד יותר כשמדובר בנשים מבוגרות: רק אחת מכל שבע נשים ותיקות עדיין עובדת, כחצי משיעור התעסוקה בקרב הגברים הוותיקים. כולנו חונכנו כבר בגיל ילדות לדאוג למבוגרים, אבל ברגע האמת הם שקופים עבורנו. אם תרצו, זו בדיוק מהות ההבדל בין הציווי "והדרת" למציאות עגומה של הדרה. למה כדאי לארגונים להעסיק מבוגרים? יציבות ונאמנות. בדרך כלל מדובר בעובדים שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם כבר לא מכוונים את החץ לעבר מעלה הקריירה ומחפשים בתזזיתיות נעורים את "האתגר הגדול הבא", אלא מבקשים לעצמם יציבות, מקום עבודה שיכול לשמש עבורם בית לשנים רבות. זמינות מקסימלית. בניגוד לעובדים בעשור השלישי והרביעי לחייהם, לרוב העובדים המבוגרים אין ילדים קטנים שמאלצים אותם להיעדר בשל מחלות, לצאת מוקדם מהעבודה ולמצוא פתרונות ברמה היומיומית, ולכן הם יכולים להתמסר לעבודה באופן כמעט טוטאלי. מורכבות ובגרות. אמנם בגיל מסוים מתחילה ירידה ביכולות קוגניטיביות מסוימות, אבל במקביל מתפתחות בקרבנו גם תכונות ומאפיינים איכותיים של אנשים בעלי חוכמת חיים ועולם פנימי מגובש שהתווספו עם השנים ומסייעים בנושאים כמו הבנת מורכבויות, התנהלות ארגונית ויכולת ניהול. גיוון והפריה הדדית. ארגון שדוגל בסביבת עבודה רב-גילית, שיש בה מבוגרים וצעירים שעובדים יחד, יכול לייצר סביבת עבודה מגוונת ויצירתית יותר, ליהנות מהיתרונות שיש לכל קבוצת גיל בנפרד ולגלות כי השלם גדול מסך חלקיו. חמשת הצעדים לשילוב מבוגרים בשוק העבודה: תיקון חוקתי. אפליה על רקע גיל בעבודה מעוגנת בחוק חובת הפרישה, שבוטל לאורך השנים במספר מדינות, ביניהן ארה"ב. מרבית בני ובנות גיל הפרישה עדיין רוצים ויכולים לעבוד במגוון רחב של עבודות בזכות יכולת תפקודית ובריאות כללית טובה. חינוך שוק ושינוי דעות קדומות. הבסיס להדרת המבוגרים משוק העבודה הוא הגילנות, תופעה שיש "להוציא מהארון" ולהיאבק בה. חינוך מחדש בנוגע לאזרחים ותיקים - לרבות העלאת יתרונותיהם המקצועיים והאישיותיים היחסיים בקרב מעסיקים פוטנציאליים - יצמצם באופן משמעותי את הדעות הקדומות ויכשיר את הקרקע לכניסתם לשוק העבודה. תמריצים לעידוד מעסיקים. לצד החינוך ושינוי המדיניות, דרוש מנגנון של מתן תמריצים מטעם המדינה למעסיקים ולארגונים שפועלים ליצירת משרות ראויות שיאפשרו את שילובם של עובדים מבוגרים בעולם התעסוקה - תחילה בשביל הזכאות להטבות ולאחר מכן גם באופן אורגני. מודלים של תעסוקה איכותית. חלק בלתי מבוטל מהקושי לשלב עובדים מבוגרים עובר דרך העובדה שאין מענה לתעסוקה איכותית עבור מי שעבדו עבודות פיזיות וסיזיפיות במרבית חייהם. שוק שיודע להכיל מגוון רחב של אוכלוסיות אמור בסופו של דבר לייצר תעסוקה איכותית ומכבדת במודלים שונים גם עבור מבוגרים שמעוניינים להמשיך לעבוד. הכשרות ופיתוח ידע. עולם התעסוקה משתנה ללא הרף ומצריך מהעובדים להישאר מעודכנים בשיטות עבודה ובטכנולוגיות חדשות. קורסים, הכשרות והדרכות יאפשרו לעובדים מבוגרים לפתח את הידע ולרכוש מיומנויות חדשות על מנת לשפר את יכולתם התעסוקתית בהתאם לצורכי השוק.  *שרון שילוח היא גרנטולוגית, עוסקת בפיתוח עסקי ומוצרים לגיל השלישי.

ב-13 ביוני 2020 התרחש אחד מאותם אירועים שהיו אמורים להישפט בראייה היסטורית במובנים של "לפני" ו"אחרי", מסוג הרגעים הקוסמיים שבהם נורמות ותפיסות עולם משתנות באבחה והופכות את כולנו לאנשים מעט טובים יותר משהיינו קודם. עשרה ימים לאחר הידיעה הראשונית על שני שחקני כדורגל מליגת העל שקיימו יחסי מין עם קטינות, הושעו עומר אצילי ודור מיכה ממכבי תל אביב ללא מועד חזרה. הקונספציה שהשתרשה מאז היא שהשניים נזרקו מהמועדון. בפועל, השעייתם נמשכה מתוך כוונה להמתין לתוצאות חקירת המשטרה, אלא שהשחקנים ונציגיהם החלו לאיים על המועדון בהליכים משפטיים אם לא יוחזרו לאימונים, ובעקבות כך הוחלט לשחררם. השורה התחתונה הייתה אמורה להישאר זהה: מכבי ת"א בחרה לוותר במודע על שניים מהנכסים הגדולים ביותר בכדורגל הישראלי ללא תמורה כספית. זה היה הקו בחול שסימן בעלים זר, קנדי, מיץ' גולדהאר, שהעמיד ערכים מעל הישגים. בפרספקטיבה של זמן, ההחלטה של גולדהאר היא עוד יותר דרמטית משנדמה היה בעת השחרור. מכבי ת"א, שזכתה בסיום אותה עונה באליפות השנייה ברציפות - והחמישית בתוך שמונה שנים - עמדה בפני הגשמת החזון שראה גולדהאר בעיני רוחו כשרכש את המועדון אי - שם בשנת 2009: סוג של באיירן מינכן מקומית, עם אופק של שליטה ללא עוררין בליגה בישראל והתבססות במפעלים האירופיים. סיכוי טוב מאוד שלפחות הופעה אחת בליגת האלופות - המקום שאליו נשא הבעלים את עיניו מאז ומתמיד - הייתה נרשמת לטובת הצהובים במהלך השנים האחרונות. במציאות, אצילי מצא את עצמו אחרי חצי שנה של גלות קפריסאית במכבי חיפה, הפך אותה במו רגליו ממועדון כושל לאלופה שלוש שנים ברציפות, כשהוא מסיים את שתי העונות האחרונות עם 20 שערי ליגה לפחות ומספר דו - ספרתי של בישולים. אפילו דור מיכה, שקצר הצלחות קטנות בהרבה, נמצא בדרכו לסיים מעל מכבי ת"א זה כבר עונה שנייה. כל כך הרבה נאמר על הפרשה ההיא, אבל המשמעויות שלה גדולות הרבה יותר מהעברת הגמוניה ספורטיבית מאזור המרכז לאזור הכרמל. היא מסמלת את השוני החד של תפיסות חברתיות - ערכיות בחברה הישראלית לעומת חברות מערביות אחרות, אבל לא פחות חשוב מכך - היא מחזקת את התחושה שישראל היא ההתגלמות של אדם לאדם זאב. כבר בזמן אמת נמתחה ביקורת בישראל על היופמיזם של גולדהאר, על תרבות הפוליטיקלי קורקט הפוריטנית שהביא איתו לישראל, ללא ההחלקה וקריצת העין שמקובלות כאן. לזכותו של גולדהאר ייאמר שהוא התייחס לעניין כאל עובדה מוגמרת והמשיך קדימה. הוא לא תירץ ולא גמגם, לא הזכיר לכולם מי היה מוכן לשלם בשביל עיקרון; מבחינתו האירוע הסתיים. זו תפיסה מאוד אמריקאית שמבוססת על מושג שאין לו אפילו מקבילה עברית: Accountability. לפי מיליון וובסטר, משמעות המילה היא: "מחויבות או נכונות לקבל אחריות או לספק דין וחשבון עבור מעשיו של אדם". תקראו רגע את הפירוש הזה שוב. הוא נראה כל כך זר, כל כך מצחיק בעברית. כמו תרבות חייזרית משונה. נכונות לקחת אחריות? מי מטומטם מספיק כדי לעשות דבר כזה? התרבות הישראלית פועלת לפי עקרון הגלגל של אריאל שרון. היא לא מחליפה ולא מתחלפת, היא אולי אחראית אבל היא בטח לא אשמה. המנהיגים שלנו הם אותם מנהיגים שנה אחר שנה, עשור אחר עשור. כוכבי התרבות שלנו הם אותם כוכבי תרבות, הרותם סלע שלנו פוגשת אותנו בטלוויזיה ובבנק, בתלבושת של אחות או בתצוגת בגדי ים. לרוב עם אסי עזר. אנחנו צופים באותם סרטים ונופשים באותם אתרים. אנחנו לא אוהבים להחליף, לא בקטע של לשנות. זו גם הסיבה שלקום וללכת מבחירה זה אף פעם לא אופציה. בישראלית מדוברת אחריות פירושה פחדנות או כניעה, ויתור על פוזיציית כוח. אמריקאים או אירופאים נותנים נאום מתנצל ונעלמים לביתם, ממשיכים מסורת שבה מעידה שווה מחיר. בישראל עצם הנוכחות התמידית, ההישארות על אפכם ועל חמתכם, ההתכחשות למחירים - היא המהות. עד כמה המהות הזאת חזקה ניתן לראות גם באירועים שמתרחשים בישראל בחודשים האחרונים. פורום קהלת, להבדיל אלפי הבדלות, הגיע לישראל עם סט תובנות ותפיסות עולם אמריקאיות משלו, על האופן שבו היחסים בין משפט ומדינה אמורים להתקיים בראייה שמרנית. תגובת הנגד החריפה של החברה הישראלית גורמת לבכיריה לא מעט הלם, בעיקר נוכח הסירוב המוחלט לאפשר להם להפוך את "שלהם" ל"שלנו". פוליטיקה בצד, עצם המחשבה על כך שאמריקאים כלשהם מעיזים לחשוב שיוכלו להחליט בשבילנו מה יקרה כאן, מעלה את לחץ הדם לכל ישראלי באשר הוא. אותנו לא מחנכים ולא מתקנים, ודאי שלא משנים. ומי שבכל זאת מעז? כדאי שיתכונן להפסיד. ההדחה של אצילי ומיכה הציבה את מכבי ת"א בסיטואציה משונה בישראליות בכלל ובספורט הישראלי בפרט. אוהדיה נאלצו להתעטף בחומר זר ובלתי מוכר במהלך ויכוחים אינסופיים: מוסריות. אל מול התמיהה לנוכח הנחישות וחוסר הפשרות בהחלטה, אל מול הטענות שבסופו של דבר לא הוגשו כתבי אישום, אל מול הבוז לוויתור על כוח שנוצל מיד כדי להעביר אותו לצד הנגדי - נותרו הסברים על עקרונות ומעשים ששווים יותר מעוד אליפות. לא בטוח שאם הייתם מספרים לאוהדי מכבי ת"א על התוצאות מראש, התמיכה במהלך הייתה כל כך מקיפה כפי שהייתה בזמן אמת. אמנם כן, לא נעים להעריץ אנשים שלכל הפחות כשלו באופן קולוסאלי מבחינה אנושית וערכית, אבל הרבה יותר לא נעים להיות הישראלי שיצא פראייר, שוויתר על האפשרות להמשיך לנצח גם כשכל היתר מצקצקים. בהחלט ייתכן שגולדהאר היה מפוכח דיו כדי להבין כבר אז שהמהלך שלו לא יהפוך לנורמה, בניגוד להרבה מהלכים מקצועיים ושיווקיים אחרים שהביא איתו ואומצו בישראל ברגע שהוכיחו את יעילותם. אלא שהיו לא מעט שחשבו שהצעד ההוא, האמיץ בעיניים ישראליות, יוביל לכל הפחות לבחינה מחדש של הגבולות בין מצליח וראוי, שייווצר כאן מודל של תשלום קנס גם ללא הבטחה של פרס. שלוש שנים לאחר מכן ברור לחלוטין שהחלומות האלה היו נאיביים ותלושים מהמציאות הישראלית, כמו תייר אמריקאי במונית. אמנם אצילי סיים את דרכו בנבחרת ישראל (בינתיים) בלחץ ארגוני הנשים, אבל בהינתן שהפלטפורמה הזאת מעולם לא האירה לו פנים - בכלל לא בטוח שהוא מצטער על המחיר הזה. בינו לבינו, בתפיסות החברתיות שמהן הגיע, סביר שלגולדהאר אין חרטות על ההתנהלות באירוע ההוא. גם לנוכח מה שהוא יודע כיום. למען ההגינות יש לומר כי שרשרת טעויות וכשלים מקצועיים וניהוליים היו אחראים לתוצאות של המועדון בראשותו לא פחות מההדחה ההיא. אלא שבכל הקשור לערכיות מול הצלחה, גזר הדין הזה לא יכול היה להיות מהדהד יותר. אם היה בעל קבוצה ישראלי שהרהר בזמן אמת באימוץ ההתנהלות של גולדהאר, הוא בוודאי נזכר בכך היום ומתגלגל מצחוק. למעלה או למטה, הכי חשוב תמיד להישאר על הגלגל. *אילן קפרוב הוא עיתונאי, פובליציסט ומבקר טלוויזיה. 

בסוף 2018 הגיע מוריסי להופעה בסנטיאגו בירת צ'ילה ויצא באופן פומבי נגד הספורט הלאומי, רודיאו צ'יליאני. קשה להאמין, אבל זה אשכרה הספורט הכי פופולרי במדינה - הוא מושך יותר צופים מאשר כדורגל. זה מוזר בעיקר כשצופים בתחרות: שני אנשים מבוגרים, המכונים "וואסו", רוכבים על סוסים מאולפים ורודפים אחרי עגל מפוחד בזירה עגולה, כשהמטרה היא להצמיד את הפר חסר האונים אל קירות הזירה. יש שיטת ניקוד מוזרה - כל חלק בגופו של הפר שווה ציון אחר - ובסופה, למעשה, מי שגרם לחיה האומללה לסבול הכי הרבה הוא המנצח. הקהל מריע בשאגות בכל פעם שהתינוק שרק מנסה לברוח חוטף מכה, מה שגורם לו להיות עוד יותר מפוחד. לעומת מלחמות השוורים בספרד, ברודיאו הצ'יליאני אין שום חשש לחייהם של הוואסו. העגל הוא תינוק לכל דבר ובמשך כל ה"תחרות" הוא רק מנסה לברוח. ואז הגיע מוריסי, ועלה על הבמה מול 17 אלף מעריצים נלהבים כשהוא חמוש בחולצה שבמרכזה תמונה של עגל, למעלה כתוב באנגלית הכי פשוטה שאפשר: "לא+רודיאו", ולמטה האשטאג עם כיתוב בספרדית: #noesdeporte, "זה לא ספורט". בתוך שמונה שעות מאז שהופצה התמונה של מוריסי מההופעה, חתמו 131 אלף בני אדם על עצומה לביטול ההכרה ברודיאו הצ'יליאני כספורט, כשהמשמעות היא ביטול תקציבים שמקצה המדינה לענף. העניין נהיה נושא מרכזי בשיח הציבורי בצ'ילה, ובסוף 2022 נערך סקר ענק שהביא את התוצאות הבאות: 75% מהצ'יליאנים הסכימו עם הקביעה כי לא מדובר בספורט, 63% מהם סברו כי מדובר בהתעללות בבעלי חיים (ובקרב צעירים עד גיל 30 הנתון עולה ל-73%). כעת מאמינים כי התנועה שקיבלה רוח גבית בזכות מוריסי, תגרום לביטול ההשקעה של המדינה בקידום הענף הברברי. מדובר, לכאורה, באנקדוטה שמגיעה מהצד השני של העולם על ענף "ספורט" שרובנו לא נחשפנו אליו בעבר, אבל מבחינת מוריסי מדובר למעשה בעוד יום בעבודה. בשנת 2006 נערך ב-BBC סקר כדי לקבוע מי האייקון הבריטי החי הגדול ביותר. סר דיוויד אטנבורו נבחר למקום הראשון, מוריסי הגיע למקום השני, סר פול מקרטני הסתפק רק במקום השלישי. אין בסקר הזה ניסיון לקבוע שמוריסי הוא מוזיקאי גדול יותר ממקרטני או שלהקת הסמיתס גדולה מהביטלס (סקר אחר, אגב, קבע בדיוק את זה), אלא שההשפעה של מוריסי במהלך השנים חרגה לחלוטין מגבולות המוזיקה והאמנות. הוא היה בסך הכול בן 25 כשהחליט לזעזע את בריטניה עם אלבום בשם 'Meat is Murder'. בעולם שבו קיימים פעילי זכויות בעלי חיים כמו גארי יורופסקי או טל גלבוע, קשה להאמין שפעם, לא מזמן, אמירה כמו "בשר זה רצח" נחשבה שנויה במחלוקת - ולקרוא ככה לאלבום של להקה פופולרית נתפס בציבור הרחב כפעולה פרובוקטיבית. כשהסמיתס הכריזו ב-1985 שזה יהיה השם של האלבום השני שלהם, הם גרמו לסערה עוד לפני שתקליט אחד הגיע לחנויות. שני עשורים אחרי שבוב דילן כתב שירי מחאה זועמים נגד הממסד, ואחרי שעולם המוזיקה האמריקאי התגייס כולו נגד המלחמה בווייטנאם, הפופ הבריטי עדיין היה שמרני בעיקרו. מוריסי, סולן וכותב המילים של הסמיתס, החליט שהוא רוצה להשתמש בפופולריות המתגבשת של להקתו כדי להעלות לדיון נושאים חשובים ברדיו האנגלי. אפילו הוא לא האמין עד כמה זה יצליח לו. אם להשתמש בקלישאה שצריך להשתמש בה בכל טקסט שקשור לסמיתס, מוריסי גרם לפאניקה ברחובות לונדון. התקשורת הבריטית הזדעזעה כששמעה איך מוריסי וג'וני מאר החליטו לקרוא לאלבום השני שלהם. כשצוות BBC נשלח לסקר את הקלטות האלבום, מוריסי ניצל את הביקור כדי להסביר לעיתונאים השמרנים שהטייטל של האלבום החדש די מסביר את עצמו: "אנחנו משתמשים בשם הזה כי אנחנו חושבים שצריך להשתמש במוזיקה פופולרית כדי להעביר מסרים רציניים. יש כל כך הרבה להקות עם מיליוני מעריצים שלא משתמשות בכוח שלהן כדי להרחיב את התודעה של המאזינים. אנחנו חושבים שזה חטא. אם המעריצים שלנו אוכלים בשר, אני רוצה שהם פשוט יעצרו ויחשבו על זה. אין שום דבר בחיים המודרניים שגורם לאנשים לחשוב על הנושא הזה. יש עדיין איזושהי אמונה לפיה אין קשר בין הבשר שאנשים אוכלים לבין בעלי חיים. אנשים חושבים שבעלי חיים זה משהו שמסתובב לו בשדות ושבשר זה משהו שמופיע בלי קשר על הצלחת". במילים אחרות, זו לא הייתה הטרלה או משובת נעורים; מוריסי הבין את האחריות המוטלת עליו כמוזיקאי פופולרי - והשתמש בכוח הזה לטובה. אפילו מקרטני, טבעוני מפורסם לא פחות, שכתב כמה שירים פוליטיים בחייו, בין השאר על הפיגועים במגדלי התאומים ועל השלטון הבריטי בצפון אירלנד, הודה בריאיון כי למרות ניסיונות רבים הוא מעולם לא הצליח לכתוב שיר על צמחונות, ולכן הוא כל כך מתרשם מהיצירה של הסמיתס. המונים נמשכים למוזיקה של מוריסי בגלל שהיא מדברת אליהם. ממש לא צריך להיות טבעוני או צמחוני כדי להזדהות עם הכתיבה שלו. זו אולי הדרך שבה הוא בורא מחדש את חיי היום-יום האפורים ומוסיף שכבה של צבע לשטחיות הקיומית של כולנו. אולי אלה ההבחנות המציאותיות שלו שמציבות זרקור ענק על הסכנה שבחיי השגרה השטחיים - ובכך מכריחות אותנו להעז. להסתכן. לקפוץ למים בלי מציל. להבין את הגרוטסקיות שיש בלהיות יחד, להבין את האומללות של להיות לבד. הוא לא ביקש להנהיג אף אחד, אבל הוא מודע לכוח שיש לו על מעריציו, והוא משתמש בו, לרוב, בתבונה. בשנת 2016 זכיתי לראיין אותו. שאלתי אותו איך זה שדווקא בתקופה שבה אומנים בוחרים לא להסתבך עם תנועת ה-BDS הוא הפך את ישראל ללוקיישן חובה בכל סיבוב הופעות שלו. הוא הסביר לי שאין בהגעתו לישראל שום הצהרה פוליטית, והוסיף: "אני הולך לשיר בפני האזרחים, לא לשבת לארוחת ערב עם שר החוץ". הזכרתי לו שחרם על מדינות הוא לא עניין זר לו, לאור העובדה שהוא לא הופיע יותר מעשור בקנדה בגלל שהמדינה מתירה ציד (אכזרי) של גורי כלבי ים מטעמים כלכליים. הוא קצת הסתבך, ניסה להסביר שיש הבדל ושזה לא עניין פוליטי. שנתיים אחרי אותו ריאיון, מוריסי הפתיע את מעריציו הרבים כשהודיע רשמית על ביטול החרם על קנדה. בהודעה שנכתבה באתר האינטרנט שלו הוא הסביר כי הסיבה לביטול החרם האישי שלו היא שהוא הבין שהחרם הזה "לא עוזר לאף אחד". "הקול שלי נבלע בתוך אוושת הגרזן חסרת הרחמים ששיפדה את ראשיהם של התינוקות", הסביר מוריסי. "בעצם החזרה שלי לקנדה, אני מרגיש שאני יכול לתת תרומה גדולה יותר להגנה על בעלי החיים, באמצעות תמיכה בארגונים מקומיים שפועלים למען רווחת החיות בכל עיר שבה אבקר". מוריסי מנה מספר בלתי מבוטל של עמותות קנדיות לזכויות בעלי חיים, וציין: "כל עמותה שתרצה להקים דוכן הסברה בהופעה שלי, תהיה מוזמנת לעשות זאת. אנחנו כאן כדי להציל כמה שיותר נשמות". מוריסי ניצל את ההודעה כדי לגנות את מה שנתפס בעיניו כצביעות של הממשלה הקנדית הליברלית "שמטיפה לגיוון ושוויון לכולם, תוך כדי הצבעה על כך שכל אינדיבידואל הוא ייחודי ושהשוני בינינו הוא מה שנותן לנו להציע כל כך הרבה לזולת. הסובלנות של הממשל הקנדי לא חלה על משפחת כלבי הים, שלא פגעו באף אחד, אבל אין להם זכות לחיות בקנדה החדשה שמתנגדת לאפליה בין בני אדם". ביולי הקרוב אמור מוריסי להגיע שוב לישראל לשתי הופעות. אני אהיה שם, כמו תמיד. לא רק בגלל המוזיקה שאני כל כך אוהב, אלא בזכות האומץ שלו להגיד את האמת גם במחיר של אובדן פופולריות. יכול להיות שגם הפעם הוא יקרין תמונות זוועה מתוך בתי מטבחיים, רפתות ולולים ישראליים. גם הפעם רוב הקהל יסיט את המבט ויעצום עיניים. זה לא מפריע לאיש על הבמה, שמבקש לא לצנזר את המציאות אלא להגיש אותה כמו מנת שף מדממת לצופים. זו האחריות שלו. זו המשימה שלו. *עמית סלונים הוא עיתונאי ומבקר תרבות ותקשורת, אב לכלב ושתי בנות.

האנושות היא נער צעיר וטוב לב שמפנה את מיטתו לאמו הקשישה, רק כדי לקום בבוקר ולגלות שבזמן שהוא ישן על הספה בסלון נתפס לו הגב. זו תוצאה שמאפיינת לא פעם פתרון בעיות: אנחנו משקיעים את כל המשאבים שלנו בפתרון בעיה אחת, אבל לא תמיד ערים לעובדה שיצרנו בעיה אחרת, לפעמים אפילו גדולה יותר. בעולמות ה-ESG קוראים לזה "Wicked Problem" - בעיה זדונית, או בעיה נבזית. לפי ההגדרה הלא-רשמית, מדובר באתגרים רב-ממדיים בקנה מידה עולמי שיש קושי בפתרונם בשל מידע חלקי, עמדות מנוגדות בין קובעי המדיניות ואינטראקציות מורכבות של התחום שבו עוסק האתגר עם סוגיות אחרות שעשויות להסב נזק מסוג אחר. אסטרטגיית הפעולה נגד בעיות זדוניות כוללת שילוב זרועות בין מעצמות, התמקדות ביעדים הסופיים, התעלמות מוחלטת מנושאים צדדיים שעלולים לפלג או להסיט את תשומת הלב מהעיקר ומתן תמריצים. הטיפול במשבר האקלים, למשל, נתקל במשך עשרות שנים בקיר בטון משום שהוא נושא שמצריך הסכמות רחבות בקרב כל מעצמות הקהילה הבינלאומית, ולא כל מדינה הפנימה בזמן אמת את הדחיפות, העמידה את הנושא בראש סדר היום, הסכימה להשקיע מספיק משאבים והצליחה לקבוע מדיניות פנים מאוחדת. ארה"ב לא יכולה לפתור את משבר האקלים ללא סיוע סיני או רוסי. אם מעצמה אחת תאפס את פליטות הפחמן שלה ומעצמה אחרת תמשיך לייצר גזי חממה - לא נוכל להגיע לשום מקום. הרי השמיים והאוקיינוסים שייכים לכולם ואסונות אקולוגיים לא מתחשבים בגבולות. כמו כן, למרות ההסכמה הגורפת בשנים האחרונות כי ככל שיחריף משבר האקלים נחווה יותר ויותר אסונות טבע, התמוטטות כלכלית, משבר אקולוגי, הגירה סביבתית ואי־ביטחון תזונתי - עלו חששות כי חלק מהפתרונות יולידו בעיות אחרות בנושאי איכות הסביבה וזכויות אדם. פעם בכמה חודשים נערכים דיונים, מכנסים ועידות ומנסחים מסקנות, אבל ברקע, גם בגלל משבר האקלים, האו"ם מדווח כי ברחבי העולם יש 345 מיליון בני אדם שרעבים ללחם. ובינתיים בישראל. ציבור בעל כוח צרכני גדול, לא חשוב שמות, יכול להחליט שהוא מחרים חברה מסחרית שמשווקת מוצר בסיסי. אותה חברה מסחרית יכולה להחליט שהיא מפסיקה לתרום את המוצר הבסיסי לנזקקים כדי למזער נזקים. אותם נזקקים, שנמנים בחלקם עם הציבור המחרים, נפגעים. והנה שרשרת ערך שלילית שבה כולם סובלים. אם תרצו, מיקרוקוסמוס ישראלי של בעיה זדונית. אנחנו חיים בעולם שבו החזק שורד. אבל לא תמיד ברור מיהו החזק. ולא תמיד ברור עד כמה גבוה המחיר שהחלש משלם. ולפעמים החזק הוא בכלל החלש, ולפעמים להפך. האם המסקנה היא שאסור לחלש לפצות פה, למחות ולעמוד על עקרונותיו בשל המחיר העתידי שהוא עלול לשלם? האם התנגדות היא פריבילגיה של החזק שיכול להרשות לעצמו להפסיד בזמן שהפסד של החלש יכול להיות קיומי עד כדי שאלה של חיים או מוות? לחם יכול להגיע מהמאפייה, אבל גם יכול להיות דימוי לצורך רוחני בסיסי. פגיעה בערכים מהותיים, כמו היעדר לחם, יכולה להיות ההבדל בין בטן מלאה לריקה. הבעיה היא מה עושים אם אין לחם. הפתרון הוא אף פעם לא עוגות.

הכתבה בשיתוף עמותת אנוש לפי ארגון הבריאות העולמי, אחד מכל שמונה בני אדם יאובחן במחלה פסיכיאטרית, ואחד מכל שלושה בני אדם יזדקק לעזרה בעקבות מצוקה נפשית. בהתחשב בנתונים אלה, קשה למצוא אדם שאינו מכיר מישהו שאובחן או נזקק לסיוע נפשי במהלך חייו. במילים פשוטות: בריאות הנפש זה הסיפור של כולנו. לא במקרה זה גם הסלוגן שמתנוסס מעל פעילותה של אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש. עמותת אנוש, שהוקמה לפני 45 שנים, היא הגדולה בתחומה בישראל, עם כ-1,100 עובדים ו-1,000 מתנדבים ב-85 סניפים ברחבי הארץ. עמותת אנוש הציבה לעצמה שלוש מטרות עיקריות: 1. הגברת מודעות לתחום בריאות הנפש במקביל להפחתת החסמים והסטיגמות לגביו.2. פעילות סנגור לשיפור חקיקה עבור מתמודדי נפש ובני משפחותיהם.3. אספקת שירותים ומתן מענים בדיור, תעסוקה, חברה ופנאי, ייעוץ לבני משפחה ושירותים לבני נוער ולצעירים. "כשיש לאדם מקום לגור בו, מיטה להניח עליה את הראש, תעסוקה מכבדת וחיי חברה, הוא יכול לקיים אורח חיים משמעותי וכך גם כל אדם המתמודד עם מגבלה נפשית", אומרת ד"ר הלה הדס, מנכ"לית אנוש. גם המעסיק מרוויח "בשנים האחרונות יש הבנה הולכת וגוברת בקרב המגזר העסקי לגבי החשיבות של חיבור לעמותות ולמטרות חברתיות. החיבור יכול להיות באמצעות תרומה לעמותה, התנדבות עובדים, שילוב אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה, רכישת מתנות חברתיות לעובדים, הרצאות וסדנאות העשרה לעובדים ועוד. חיבור מהסוג הזה הוא בעל ערך רב ביצירת תחושת שייכות ומחוברות ארגונית של העובדים, מעניק יתרונות שיווקיים ומקדם השפעה אמיתית על החברה בישראל". רואים את העובדים לדברי ד"ר הלה הדס, 43% מכלל הזכאים לקצבאות הנכות בישראל הם עקב רקע נפשי, מה שהופך את מתמודדי הנפש לקבוצת הנכים הגדולה ביותר בישראל. "מצב פסיכיאטרי לא הופך אותך לחסר יכולת", מסבירה הדס, "ולכן מתמודדי נפש - בעזרת שילוב נכון בשוק העבודה - יכולים להשתתף בנטל ולתרום רבות לתוצר הלאומי הגולמי. כשאדם מתפרנס - התפיסה העצמית מתחזקת ומשפיעה על יכולתו לקחת חלק פעיל ותורם לקהילה". אבל למעשה הם נכים שקופים, כאלה שגם אם נחלוף על פניהם ברחוב לא נוכל לדעת עם מה הם נאלצים להתמודד, ולכן עלול להיווצר קושי עבורם בכל תחומי החיים ובפרט בתחום התעסוקה. "ככל הנראה אין יום שבו לא מפוטר עובד כתוצאה מאי הבנה של השפעת מצבו הנפשי על תפקודו המקצועי", טוענת הדס. "תופעות כמו דיכאון יכולות לגרום להשכמה מאוחרת, איחורים, ירידה בתפקוד, ועלולות להוביל לנזיפה, אי שביעות רצון של המנהל ומשם הדרך קצרה לשימוע ופיטורים. ככל שהמעסיק יכיר בכך שעובדים אצלו אנשים שחווים מצבים פסיכיאטריים, בין אם הוא יודע בבירור ובין אם לא, הוא יוכל להבין את המצב, להתחשב ולהכיל אותו. במקרה כזה, הוא ירוויח עובד שמעריך את הסובלנות, מרגיש נחוץ עבור המערכת ובעל מוטיבציה גבוהה להצטיין ולהתמיד. זה לא אומר שהמעסיק צריך להתפשר על הדרישות המקצועיות, או חלילה לרחם, אלא פשוט לדעת לזהות סימנים, להתעניין בעובד בכנות ולבצע התאמות בתקופות מסוימות שבהן העובד חווה משבר". במסגרת הליווי המקצועי שמספקת עמותת אנוש לארגונים, עולה מדי פעם בקרב מעסיקים חשש לגבי העסקת מתמודדי נפש במקומות שנדרשת בהם רגישות יתרה, כמו עבודה עם ילדים, נשים או קשישים. "יש יסוד סביר להניח שבכל מקום עבודה נמצאים עובדים שמתמודדים עם מצבים נפשיים מבלי שהמעסיק שלהם יודע זאת", מסבירה הדס. "כשמקום עבודה מגייס עובד שמתמודד עם מגבלה נפשית, עמותת אנוש מספקת ליווי מקצועי המאפשר התנהלות טובה יותר בהשוואה למקום עבודה שבו המעסיק אפילו לא יודע שיש לו עובד מתמודד. כשעובדים נכון, כולם מרוויחים: מפוגגים את הסטיגמה והחששות, פותרים בעיית תעסוקה, מאפשרים למתמודדי נפש להתפרנס ולהרגיש משמעותיים, ובנוסף - סביבת העבודה תהיה הרבה יותר איכותית ורגישה. זו הסיבה שאנחנו מציעים למעסיקים ליווי בהעסקה של אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית וסדנאות שמעניקות כלים המאפשרים לשים לב לעובדים שחווים משבר וצעדים פשוטים שבהם ניתן לסייע". התנדבות אחד הגורמים החשובים בפעילותה של עמותת אנוש להגברת המודעות ולהסרת הדעות הקדומות הוא מערך ההתנדבות. במסגרת פעילות האחריות התאגידית של חברות וארגונים, בוחרים העובדים לתרום שעות התנדבות לקהילה בתחומים שונים. "ארגונים שמעמידים גבוה בסדר העדיפויות שלהם את ההתנדבות בתחום הנפש", סבורה הדס, "כבר מבינים היום שהם לא רק מיטיבים עם הקהילה אלא גם דואגים בכך לרווחת עובדיהם, שמרגישים משמעות וערך ולעתים כשפוגשים בנו לראשונה הם פונים בעצמם לעזרה, כי כאמור זה נוגע כמעט בכל אחד מאיתנו. הקבלה, ההכלה והפחתת הסטיגמות הן בסופו של דבר מעגל שמייצר אימפקט לחברה הישראלית כולה". לא עוד מתנה לחג אנוש מפעילה למעלה מ-20 מרכזי תעסוקה שבהם מייצרים מתמודדי נפש מתנות חברתיות כחלק מתהליך השיקום. המתנות נמכרות באנושופ - חנות האונליין ובמכירה ישירה ללקוחות עסקיים וההכנסות מועברות למקבלי השירות שהכינו אותן. "בשוק עבודה שהולך ומשתנה, אחד המרכיבים שישאירו חותם אצל העובדים והעובדות הוא התחושה שהם מקבלים מתנה מקורית ואיכותית, שגם מחוברת לסביבה, לקהילה. עובדים אוהבים להרגיש שיש מחשבה וערך מאחורי המתנה ושלחברה שאליה הם משתייכים יש ערכים של נתינה ואחריות חברתית". "לסיכום, ככל שהמגזר העסקי יבין את החשיבות בעשייה חברתית ובחיבור למטרות חברתיות יהיה ערך רב לעסקים, לעמותות ולחברה הישראלית כולה", אומרת הלה. לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים לערב ההתרמה השנתי של עמותת אנוש הקליקו>>

הייתי בקושי בן 12 כשטייק ד'את הוציאו את 'Back for Good’. זה היה שיר הפופ הכי מושלם שיצא עד אז בתקופת חיי. חשבתי שככה בטח הרגישו ההורים "הזקנים" שלי, כשהם שמעו בפעם הראשונה את ’היי ג‘וד‘ של הביטלס. אולי ככה הרגישו תושבי וינה בפעם הראשונה שבה מוצרט העלה את ’נישואי פיגארו‘ בתיאטרון האוסטרי הלאומי. כשאתה בן 12, הכול מרגיש על-זמני, אפילו החיים עצמם. חשבתי שרבין יהיה ראש הממשלה לנצח, האמנתי שנזכה לחוות שלום אמיתי במזרח התיכון, וגם שדודו טופז ימשיך להיות הראשון בבידור. בספטמבר האחרון טסתי ללונדון כדי לראות את גארי בארלו, מי שכתב את אותו השיר שאהבתי כל כך בגיל 12, במופע אינטימי וחשוף. הוא סיפר על התהילה בגיל צעיר, על רגעי המשבר, הדיכאון, ההתמכרויות, העלייה במשקל, הבולימיה - ולבסוף על המשבר ששינה את הכול, כשאיבד את בתו, שמתה שעה לאחר הלידה. הייתי במרחק שלושה מטרים ממנו פחות או יותר כשהוא שר את השיר הזה, שכל כך אהבתי עוד לפני הבר מצווה, ושנינו היינו עם דמעות בעיניים. אלה היו דמעות של בגרות, לא של הערצה. זה כבר לא היה שיר של להקת בנים צעירה, אלא של אמן מבוגר. לפתע השיר שידעתי לשיר בלי לחשוב על המילים שלו קיבל איזו משמעות עמוקה יותר. חשבתי על הכלב שלי, על האישה שלי, על הבנות שלי, על האחים שלי ועל ההורים שלי. חשבתי על כך ששום דבר לא נמשך לנצח. בטח שלא החיים עצמם. כשיצאתי מהתיאטרון הלונדוני התקשרתי להורים בתל אביב וביקשתי להגיד להם תודה. אמא שלי שאלה, "תודה על מה?", וכדי להימנע מרגשנות יתרה אמרתי לה שנהניתי מאוד מההופעה ורציתי להודות להם שהם שומרים על הילדות שלי ובכך מאפשרים לי לטוס לחו"ל ולחוות רגעים מרגשים. "אבל היום יום שישי", ענתה לי האישה שגידלה אותי, "הן ממילא תמיד ישנות אצלנו ביום שישי". זה נכון, וזה כל כך לא מובן מאליו. כבר שבע שנים שערבי שישי שלי חופשיים בזכות העובדה שההורים שלי לוקחים את הילדות שלי אליהם. לא פחות חשוב, גם ימי שבת בבוקר נפתחים בשקט יחסי בזכות העובדה הזאת. מבחינת הילדות עצמן, מדובר בעודבית. עוד מקום בטוח. עוד מפלט מהעולם. יש להן שם חדר משלהן, מיטות משלהן. יש להן שם צעצועים, משחקים וגם חוקים ומטלות. כל זה, תחת השגחה של שני פנסיונרים. אני באמת לא יודע איך אנשים מצליחים לגדל ילדים בתקופה הזאת ללא עזרה מההורים. ואני לא מדבר על התמיכה הכלכלית (ההכרחית לעיתים לא פחות), אלא על המעטפת התומכת. פעוטות הולכים למעונות יום בעלות אסטרונומית, וצריך להוציא אותם משם הרבה לפני שיום העבודה הממוצע במשק מסתיים. ועוד לא התחלנו להזכיר חופשות, ימי מחלה או סתם מנוחה קצרה לנפש. לגדל ילדים זו משימה מאתגרת, בלשון המעטה, והסיבה שבזכותה אני מצליח לצלוח את התקופה הזאת בשפיות יחסית היא ההורים שלי. לא כל ההורים אותו הדבר, ובטח שלא כל סבא וסבתא. לא כולם מעורבים, לא כולם עוזרים, לא כולם יכולים. אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן חושב על סבתא שלי כעל אישה נורא מבוגרת. זקנה, ליתר דיוק. זה די אירוני, בדיעבד, לאור העובדה שהיא יותר קרובה לגיל שלי היום מאשר לגיל של ההורים שלי היום. אהבתי את סבתא שלי ואת הפינוקים שהיא הרעיפה עליי, אבל לא נהניתי לישון אצלה. הרגשתי בחוסר נוחות מחוץ לבית שלי. הזמנים השתנו. לא רק שהבנות שלי מרגישות בבית אצל ההורים שלי, הן גם לא מרגישות שההורים שלי - שמפלרטטים עם גיל 70, כל אחד מכיוון אחר - הם זקנים. וזה הגיוני. נראה שהמגבלות שהיו לבני הדור השלישי כשאני הייתי ילד לא קיימות יותר. ההורים שלי טסים לחו"ל כמה פעמים בשנה, יוצאים למסעדות ולהופעות באופן תדיר - ונהנים מהחיים. הנכדות שלהן רואות את זה. הם לא דומים לזקנים שהן רואות בסרטים מצוירים. במקום הסטריאוטיפ ב'למעלה' של פיקסאר על הזקן הנרגן, זה שאין לו סבלנות לילדים ולכלבים חמודים, הילדות שלי מכירות אדם מבוגר וכסוף שיער שרודף אחריהן בבית ומטפס איתן לקומה השנייה בג'ימבורי כדי לשחק כדורגל. במקום "סבתא סורגת", יש להן חברה קבועה לשופינג, שיוצאת איתן לקניון וקונה להן בגדים שהן לא צריכות. "ככה זה כשבנות יוצאות יחד", היא אומרת, כאילו אין ביניהן יותר מ-60 שנות הבדל. מדי פעם הילדות שואלות אותי אם אני מתגעגע לסבא וסבתא שלי, ואני עונה בכנות שכן. סבתא שלי הייתה הבנאדם הכי טוב שהכרתי. סבא שלי היה אחד האנשים שהכי השפיעו על האישיות שלי. המוות של שניהם עיצב באישיותי צלקת נצחית. הרבה פעמים, בהתלבטויות שוטפות של החיים, אני עוצר וחושב מה הם היו עושים. ובכל זאת, אשקר אם אגיד שהקשר שלי עם הסבים והסבתות שלי היה דומה במשהו ליחסים העוטפים שיש לבנות שלי עם הוריי. אלה לא רק האינטנסיביות והפגישות התכופות, אלא היטשטשות הדורות. זה מגיע גם עם שינוי מסוים בכבוד שמקבלים אנשים מבוגרים. אמא שלי תמות מעלבון אם איזה נער יעז לקום מכיסאו באוטובוס בשבילה, ובעצם, אני לא יכול לדמיין את אמא שלי נוסעת באוטובוס ולא באוטו הפרטי שלה. גיל 70 הוא ה-60 החדש, ואולי אפילו הרבה פחות. ובכל מקרה, הילדה בת השלוש, האבא בן ה-40 והסבא בן ה-70 צריכים לדעת כל יום מחדש את הסוד הגדול: אנחנו אמנם מתבגרים מיום ליום אבל עדיין צעירים יותר משנהיה אי פעם. *כותב הטור הוא עיתונאי ומבקר תרבות ותקשורת, אב לכלב ושתי בנות

הכתבה בשיתוף קבוצת גורדון תיירות "לא עזבנו את הקהל שלנו לרגע גם לאורך כל תקופת הקורונה. היינו הראשונים בארץ שדאגו להרצאות והופעות בזום, יצרנו עבורם חופשות משולבות בתוכן ייחודי שלנו בישראל, ליווינו אותם גם בתחומים אחרים של חייהם, אבל עם יד על הלב - בהחלט חיכינו יחד איתם ליום בו השמיים ייפתחו מחדש" מספרת שירי גורדון, מנכ"לית קבוצת התיירות 'גורדון' כשאני שואל אותה על קהל התיירים מקבוצת הגיל השלישי בו היא מתמחה. מדובר באחד הקהלים שנפגע בצורה הדרמטית ביותר ונאלץ לשבת קרוב לשנתיים בבית לאחר שהוגדר כקבוצה בסיכון גבוה במהלך כל תקופת הקורונה. היא מוסיפה: "המגפה ששיתקה את העולם כולו מנעה למעשה מקבוצת הגיל הזאת לנצל את תקופת הפרישה שלהם להגשמת חלומות ולצאת לחופשות ברחבי העולם. 'גורדון' היא חברה משפחתית עם מוניטין של 50 שנה, אנחנו שמים את השם שלנו על כל חופשה וחופשה שאנחנו יוצרים ושמחים שרבים מהלקוחות שלנו נותנים בנו אמון פעם אחר פעם לאורך השנים וסומכים עלינו לבנות להם את החופשה המושלמת. זה אולי יישמע קצת נדוש, אבל אנחנו באמת רואים בהם חלק מהמשפחה. בתום תקופת הקורונה, כשחזרנו לפגוש אותם על סיפון הספינות שלנו, הרגשנו שסגרנו איתם מעגל ובאמת חזרנו לשגרה. כבר עתה אנחנו עדים לביקוש הרב שהצטבר עם תחילתה של 2023 שצפויה להיות שנת שיא במספר ההזמנות בכלל וחופשות השייט בפרט". 'קבוצת גורדון' מתעסקת בתיירות נכנסת ויוצאת כאחד ולמעשה מהווה חברת תיירות מתמחה המציעה ללקוחותיה אפשרויות שייט שונות ברחבי העולם - החל מחופשת שייט תעלות למטייל העצמאי (המיועדת בעיקר למשפחות) ועד לחופשת שייט נהרות פנים יבשתי, אם תרצו 'מלון 5 כוכבים צף' שלא דורש מאורחיו אפילו לפרוק מזוודה בזמן שהוא מוביל אותם בין מגוון יעדים בעולם. ספינות שייט הנהרות מארחות כ-150 אורחים ברמתהפינוק והשירות הגבוהות ביותר, והפכו מזמן ללהיט בקרב חברי הגיל השלישי.   שירי מספרת כי המוצר עצמו מותאם לחברי הגיל השלישי בעיקר משום שהוא פוטר אותם מהתעסקות מיותרת ומאתגרים שהיו נאלצים להתמודד איתם בכל צורת נופש אחרת: "בסופו של דבר שייט נהרות מספק את החופשה המושלמת לגיל השלישי, הספינה מאפשרת לך לעבור בין מדינות ויעדים שונים מבלי לפרוק מזוודות, היא עונה על השאלה "איפה אוכלים?" בצורה המושלמת כי היא כוללת בתוכה גם מסעדה מעולה (בחלק מן הסירות תוכלו למצוא אפילו שתיים) עם תפריט מקומי של שף, והיא חוסכת נסיעות מיותרות מכיוון שהרוב המכריע של הנמלים נמצאים בלב ליבן של הערים המרכזיות ושל היעדים המבוקשים (על פי רוב נעשה שימוש באוטובוסים רק עבור סיורים קצרים ולא מעבר לכך). חופשת שייט נהרות נחשבת לאחד מסוגי החופשה המפנקים ביותר וחופשת שייט של 'גורדון' מבטיחה לך חוויות חד פעמיות שאנחנו יצרנו על סמך הניסיון האישי שלנו". מהם היעדים המפתיעים שצפויים להפוך לפופולאריים במיוחד בקרב הישראלים ב-2023? "בלי ספק הייתי בוחרת במצרים. בנינו חופשה שמתחילה ב-3 ימים במלון מדהים בקהיר וממשיכה לשייט בן 7 ימים על גבי ספינה מפוארת שיוצאת מלוקסור, עוברת דרך נהר האסואן ומגיעה עד לקדשי אבו סימבל. חידוש נוסף שהשקנו השנה הוא מוצר ייחודי לנו: "פרי קרוז" - יומיים נוספים מקדימים לשייט שמתחיל דווקא בטיול קרקעי, בו ישנים במלון, וממנו יוצאים לטייל ביעדים כמו באדן באדן, זלצבורג, פראג ועוד. כך בעצם הנוסעים מרוויחים לצד מגוון רחב של יעדים גם חוויה חדשה הכוללת שייט לצד חופשה אורבנית בלב הערים עצמן". מהם היעדים המלהיבים ביותר? "בנוסף לחופשה במצרים שהזכרתי ואשר הלהיבה אותי מאוד אישית, הייתי מצביעה על הודו, מיאנמר או וייטנאם. הופתענו לגלות עם הזמן שרבים מלקוחותינו טיילו במדינות האלו בעבר ובחרו לחוות את היעד פעם נוספת - אבל הפעם בתנאים הטובים והמפנקים ביותר שיש. אנחנו עובדים קשה כדי להגשים עבורם את החלום הזה". איך בדיוק? "קודם כל אין תחליף לניסיון וידע שנצבר לאורך 50 שנה. אנחנו מתגאים בכך שאנחנו מאפשרים ללקוחותינו לחוות רק חוויות שניסינו בעצמנו, יוצרים עבורם חופשה על בסיס ההיכרות האינטימית שלנו עם היעדים, וכמובן בוא לא נשכח את החלק החשוב של ההדרכה הצמודה ממדריכי 'גורדון' שהם באמת הטובים ביותר בתחומם. דבר נוסף הוא שבנוסף לעובדה שגורדון עובדת בבלעדיות עם החברות המובילות בעולם השייט, החברה שלנו היא היחידה שמתפעלת בעצמה את הספינות בצורה מלאה ובלי קבלנים חיצוניים - מה שמאפשר לנו לא רק להיות אטרקטיביים יותר בתמחור אלא לקחת אחריות באופן מיטבי על כל החוויה ולהתאים אותה באופן אישי לכל לקוח - בין אם הוא אדם פרטי או חברה גדולה". לפרטים על מסלולים מודרכים נוספים הקליקו>>

העניין הגובר של החברה המערבית בתופעת ההזדקנות והזִקנה מגיע על רקע תוחלת חיים שהגיעה לשיאים במאה הנוכחית. שיעור הזקנים והזקנות באוכלוסייה, שהולך וגדל בצעדי ענק, תורם גם הוא לבחינה מחודשת של מושגים כמו גיל, זִקנה והזדקנות. לשם המחשה, 20% מכלל אוכלוסיית אירופה כיום הם זקנים. בשנת 2060 קבוצת הגיל הגדולה ביותר שם תהיה נשים בנות 85 ומעלה. זה כמעט בלתי נתפס. תוחלת החיים בלידה (Life Expectancy - אורך החיים הממוצע שצפוי אדם שנולד בשנתון מסוים להגיע אליו) עלתה בצורה דרמטית ב-30 השנים האחרונות. למשל, מי שנולד בארה"ב בשנת 1900 היה צפוי לחיות כ-47 שנים בלבד, בעוד שתוחלת חייו הצפויה של תינוק שנולד בארה"ב בשנת 2021 היא כ-76 שנים (לפני כשלוש שנים תוחלת החיים אף הייתה גבוהה יותר בשנתיים, אך מאז נרשמה ירידה, בין השאר בגללתוצאות מגפת הקורונה). ככל שתוחלת החיים עלתה, הודות לרפואה המודרנית, לסניטציה ולצמצום המוות בילודה, כך התווספה לנו מה שמכונה לעיתים Longevity Bonus - תקופת חיים חדשה, זִקנה, שעד לא מזמן כלל לא הייתה קיימת. הזִקנה, אם כן, היא מונח חדש יחסית. אין תשובה ברורה אחת לשאלות כמו מהי בדיוק זקנה או מי נחשב זקן. האם נכון להגדיר אדם זקן על פי גילו הכרונולוגי, כפי שמופיע בתעודת הלידה שלו? האם על פי מצבו הבריאותי, שלא בהכרח חופף למספר שנות חייו? הרי שבריריות ובריאות חלשה יכולות לאפיין גם אנשים צעירים. אולי עדיף להגדיר אדם כזקן או צעיר על פי תחושתו הסובייקטיבית? רובנו תופסים את עצמנו צעירים בכ-20 שנה מגילנו האמיתי, ויש לכך השפעות חיוביות על תפקודנו הכללי - אולי צריך להגדיר גיל על פי רמות תפקוד פיזי, מנטלי ופסיכולוגי, ולא על פי מספר השנים שאנחנו חיים? הבסיס להגדרה של מי נחשב זקן בחברה המערבית, כמה, לא מפתיע, היה שיקול כלכלי בלבד. בסוף המאה ה-19 לפני כ-150 שנה, קבע אוטו פון ביסמארק, הקנצלר הראשון של גרמניה, כי גיל הפרישה לגמלאות יהיה בין 65 ל-70. במילים אחרות, קנצלר הברזל הגרמני קבע באופן שרירותי למדי כי זה הגיל שבו רשאי אדם לפרוש מעבודתו, לנוח על זרי דפנה, וליהנות מכספי פנסיה שישולמו לו מטעם המדינה. לא בכדי בחר ביסמארק בגיל זה כגיל הפרישה: תוחלת החיים בסוף המאה ה-19 עמדה על כ-50 שנה ולא היה חשש שיהיה צורך לשלם למישהו קצבת פרישה ממילא. רוב בני האדם לא חיו אז עד גיל 70-65 ולמעשה תופעת הזִקנה כלל לא הייתה קיימת. האבסורד הוא שגיל הפרישה שקבע ביסמארק - אי שם בעבר הרחוק - הוא פחות או יותר עדיין גיל הפרישה הקבוע בחוק במדינות מערביות וגם כאן בישראל. אין צורך בהוכחות מחקריות כדי להבין עד כמה ההגדרה של זקן בחוק כיום מנותקת מהמציאות. תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם: 80.5 בקרב גברים ו-84.6בקרב נשים. רובם מצביעים על שיעורי שביעות רצון גבוהים מחייהם. כפי שכולנו מכירים מחיי היומיום, רבים מהסובבים אותנו בגילים אלו עדיין עובדים, מתפקדים מבחינה חברתית, מנהלים חיי משפחה וחיים בעלי משמעות ותוכן - בעבודה או בפעילויות אחרות. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים גם הם על שכבת גיל פעילה ויצרנית:- בשנת תשפ"א (2020/21) סך הספורטאים הפעילים בישראל עמד על 119,709, מתוכם כ-5.5% (6,526 ספורטאים) היו בני 65 ומעלה. 46.6% מהספורטאים הפעילים בני 65 ומעלה היו נשים.- באותה התקופה, 241 בני 65 ומעלה קיבלו תואר אקדמי או תעודה אקדמית ממוסדות להשכלה גבוהה בישראל בעיקר בתחום מדעי הרוח.- בשנת2021, 20.8% מבני 65 ומעלה השתתפו בכוח העבודה - 28.5% מהגברים ו-14.6% מהנשים.- באותה השנה, 13.6% מכלל המורשים לנהוג היו בני 65 ומעלה (קצת יותר משיעורם באוכלוסייה שעמד על 12.3%). האם ראש הממשלה, בנימין נתניהו בן ה-74, נתפס בעיניכם כאדם זקן, עם כל הסטריאוטיפיזציה הגילנית, כפי שבאה לידי ביטוי בפרסומות לחברת ביטוח בכיכובושל אודי כגן? ומה עם אהוד ברק בן ה-81? והילרי קלינטון - האם בגיל 75 היא "זקנה בלה", לפי כל הסטריאוטיפים השוביניסטיים והגילניים? ודאי שלא. גם לגבי הרולינג סטונס, אחת מהלהקות הרווחיות ביותר בהיסטוריה שממלאת אצטדיונים בכל סיבוב הופעות עולמי עד היום, בהנהגת מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס שנושקים לגיל 80, אפשר לומר את אותו הדבר - גילם התפקודי והמנטלי צעיר בהרבה מהמספר שמופיע בתעודות הלידה שלהם. והאמת היא שלא צריך ללכת רחוק כל כך עד לפוליטיקאים בכירים או כוכבי רוק. קחו לדוגמה את ד"ר ניצה ירום, פסיכולוגית בכירה וחברתי הטובה, שלחמה את דרכה לחתור בירקון למרות החששות של מועדון החתירה בשל גילה המתקדם עד לניצחונה מעורר ההערכה. בשביל להיפרד מקלישאת הזקנה במסדרון צריך לשאוב השראה מהחותרת בירקון, כי כיום כולנו מבינים ש"הזקנים של היום" הם לא "הזקנים של פעם".עכשיו רק הגיע הזמן ליישם. *כתבת היא גרונטולוגית, עוסקת בפיתוח עסקי ומוצרים לגיל השלישי

הכתבה בשיתוף קבוצת אורנים אומרים שגיל הוא רק מספר ובאורח החיים המודרני, הקלישאה הזאת הופכת למציאות. היום, בגיל שישים, החיים רק מתחילים! כיום בני 60+ הם בשיא כוחם ורלוונטיים מתמיד. הבית מתרוקן מאחרון הילדים, שנות הקריירה התובעניות יכולות להתחלף בלייף סטייל שכולל הנאה ובילויים לצד המשך העבודה והפעילות העסקית. בדיוק מסיבות אלה ונוספות, רבים האנשים בגילאי שישים פלוס שמחשבים מסלול חיים מחדש. הם כבר לא צריכים את הבתים הגדולים בהם גידלו משפחה וילדים, אבל יש להם את הממון והרצון לחוות את החיים בסגנון הנכון. בקבוצת אורנים זיהו את הפוטנציאל והגו קונספט ייחודי המיועד בדיוק לאנשים כאלה - הכירו את 65 Club, רשת מגורי היוקרה המציעה חווית מגורים חדשנית ואולטרה יוקרתית שכוללת, מלבד מגוון רחב של דירות פאר, גם האב עסקי וצרכני, מתחמי ספורט, וקהילה עוטפת של אנשים וכל זה בחוף ראשון לציון. "בהתחלה, חשבנו לפתוח דיור מוגן ועשינו קבוצות מיקוד, ודווקא שם קיבלנו פידבקים מאנשים שהוריהם המבוגרים היו כביכול קהל היעד, שאמרו לנו 'אתם צוחקים? אנחנו רוצים לגור פה'. הבנו שיש צורך בקלאב ומתחם מגורים שמתאים לגילאים צעירים יותר", מסבירה שירה אורן נחמיאס משנה למנכ"ל קבוצת אורנים. קלאב 65: סביבה קהילתית ועסקית אם לרגע זזתם בכיסא באי נוחות, תוהים אם אתם מועמדים פוטנציאלים למתחם דיור מוגן, אורן נחמיאס מדייקת ומדגישה, "דיור מוגן הוא לרוב מתחם סגור ותמצאו בו אנשים בני שמונים פלוס, שמחפשים גם עזרה סיעודית. אבל בקלאב שלנו אין מחלקה סיעודית, אנחנו מתאימים את כל הקונספט וסגנון המגורים לאנשים צעירים. אנחנו פועלים לייצר סביבה עסקית וקהילתית ולא סביבה גילנית. רק המתחם למגורים הוא לבני השישים פלוס, הקלאב וכל המתקנים הציבוריים פתוחים לצעירים בגילאי ארבעים ואפילו פחות מכך". אז מה תמצאו במתחמי המגורים והעסקים של Club 65? יש פה הכל. החל מטרקלין עסקים, חדרי ישיבות ועד לחדרי זום לקיום פגישות ומתחמים אינטימיים יותר לאירוח בני משפחה וחברים. ויותר חשוב, המתחם מספק גם חיי חברה ותרבות עשירים עם הרצאות, חוגי ספורט וחוגים אחרים ומגוון רחב של אפשרויות בילוי וההעשרה. מועדון אקסקלוסיבי למי שרוצים להתחיל ליהנות מהחיים, "תפיסת העולם שלנו היא למנן את העבודה. אתה משקיע ארבעים שנה בקריירה, למה לוותר על זה? יש לנו גם דיירים שרוצים לשלב פעילות פילנתרופית באווירה עסקית, למשל לנהל עמותה או להקים עמותה, הרבה דיירים בוחרים להתנדב בתחומי ההתמחות שלהם". לפרטים נוספים על רשת מגורי יוקרה 65 Club ויצירת קשר הקליקו>> כיאה לפרויקט יוקרה, המגורים בקלאב כוללים גם תחזוקה מלאה של הדירות וכל המתחמים הציבוריים, וכמובן גם עזרה ייעודית לכל דייר, "אם למשל אתה נתקע עם הרכב, אתה לא צריך להקפיץ את הילדים או להתחיל להתעסק בעניינים בירוקרטיים במתחם יש קונסרייז' שמטפל בדיוק בעניינים כאלה. הוא יגיע לאן שצריך וידאג לכל מה שצריך".   מהפך של לייף סטייל בחודשים הקרובים יושק המתחם חדש, בחוף ראשון לציון, סמוך למתחם האלף, "לא מעניין אותנו להיות באמצע יערות הכרמל. המתחמים שלנו ממוקמים בדרך כלל סמוך לים ותמיד במקום מרכזי וקרוב להאב עסקי או תיירותי שמושך אליו קהל, בדיוק מתוך ההבנה שאנחנו רוצים לפתוח מקום שימשוך אנשים מגילאים ורקעים מגוונים. למשל, בראשון לציון אנחנו יודעים שהרבה דיירים שיגורו במתחם, יהיו כאלה שיעבדו במתחם האלף. ברמת השרון אנחנו ממוקמים ממש במרכז העיר וליד תחנת המטרו העתידית". כשאני מבקשת לתאר את קהל היעד שלנו, אורן נחמיאס מגדירה זאת כך, "המגורים במתחם הם לא השקעה בנדל"ן, אלא מהפך בלייף סטייל, להשקיע בסגנון החיים מתוך בחירה מודעת. אנחנו פונים לאנשי עסקים ולאנשים שמבינים שאחרי שהם דאגו לילדים והשקיעו בקריירה הם יכולים להתפנות להשקיע בעצמם. ויש לנו גם לא מעט עולים חדשים, שהגיעו לפה בעקבות הילדים והנכדים. והם מרוויחים פעמיים, כי מעבר למתחם שיכול לעזור ולספק פיתרון לכל בעיה, הם גם זוכים בקהילה, שזה דבר מאוד חשוב לאנשים שעושים מעבר כל כך משמעותי בגיל יחסית מאוחר. גם עבור הילדים שלהם מדובר בשקט נפשי". החיים הטובים מתחילים כאן ולמרות שמתחם המגורים משתייך לענף היוקרה, תג המחיר ממש לא חייב להיות בלתי מושג. כאשר יש מבחר של יותר משלושים טיפוסי דירות שונים, גם טווח המחירים רחב מאוד וכמובן שכל דייר נהנה ממגוון השירותים והפעילות הקהילתית של הקלאב, "כשאני פוגשת לקוחות פוטנציאליים, אני קודם כל מבקשת להכיר אותם, להבין מה חשוב להם ומה הם מחפשים. יש כאלה שמחפשים דיור יותר צנוע מתוך מחשבה להשאיר ירושה גדולה יותר לילדים, ויש כאלה שמחפשים דירה שתשמש אותם לסופי שבוע, או שרק אחד מבני הזוג יגור בה בקביעות, בעוד השני נשאר בבית. ויש לנו אפילו זוגות פרודים שמגיעים לפה ביחד וגרים ביחידות נפרדות, כדי שאת המפגשים המשפחתיים והבילויים עם הנכדים הם יוכלו לעשות ביחד וכולם נפגשים בבריכה". כשהבית החדש שלכם הוא מועדון יוקרתי ואקסקלוסיבי שמציע לצד מגוון של דירות יוקרה גם מתחמי עסקים ובילויים, ומעל הכל קהילה איכותית ומגוון רחב של פעילויות תרבות וחוויות, הגיל הוא באמת רק מספר, החיים הטובים מתחילים עכשיו. לפרטים נוספים על רשת מגורי יוקרה 65 Club ויצירת קשר הקליקו>>

GlassesOff פיתוח ישראלי שנועד לשפר לקות ראייה בעזרת אימון של המוח שנמשך כחודשיים וחצי - עשר דקות ביום, שלוש או ארבע פעמים בשבוע. הפיתוח אינו מתיימר להיות פתרון רפואי לבעיות ראייה, אלא מתמקד באימון לשם הסתגלות ובשל כך יכול להתאים גם לגילאים צעירים יותר הסובלים מבעיות עיניים וראייה שונות. משתמשים בני 60 פלוס דיווחו על שיפור בחדות הראייה וביכולת לקרוא ספרים. Carbyne + לחצן המצוקה  שני פיתוחים כחול-לבן שעובדים על אותו עיקרון: הם מותקנים בבתים או בטלפונים של המשתמשים ומאפשרים להם ליצור באופן מיידי, קל ופשוט קשר עם שירותי ההצלה. אפשר גם להכניס מספרי טלפון שימושיים שיאפשרו גישה קלה ומהירה לבני משפחה ולשכנים. מיועד במיוחד למבוגרים הנוטים להתבודד, סיעודיים או אפילו מי שסובלים מבעיות רפואיות קלות שעלולות להוביל להתקפים שמצריכים טיפולי חירום מיידיים. Big Launcher אפליקציה שמתאימה טלפונים למבוגרים - מגדילה את הכפתורים ואת הטקסט, הופכת אייקונים לצבעוניים וברורים יותר, מנגישה את הממשק בעזרת קיצורי דרך, מסננת יישומים מיותרים ומדגישה את ההודעות החשובות על מסך מלא. כמו כן, היא מסדרת אתהיסטוריית השיחות לפי חשיבות ומסייעת באיתור מספרים לא מוכרים במידת האפשר באמצעות תזכורות כמו תאריך שבו כבר התקשרו מאותו המספר כדי שיהיה אפשר לשער במי מדובר. אחד הפיצ'רים הנחמדים באפליקציה הוא יכולת לשלוט על הטלפון בעזרת מקלדת רגילה ואפילו בעזרת ממשק שמותקן בכיסא גלגלים. בכך, למעשה, היא יוצרת מכשיר טלפון נגיש, נוח וחכם למשתמש. שושק'ה אפליקציית היכרויות כחול־לבן מבית האתר מוטק'ה שהושקה בוולנטיינס האחרון לבני +50. אפשר להכיר בה פרטנרים לבילוי, להליכה משותפת, לדייט רומנטי, לחברוּת או אפילו יותר מזה. האפליקציה דורשת אימות על מנת למנוע מצבים של יוזרים מזויפים, הטרלות ועקיצות. בשבוע הראשון להשקתה נרשמו כ-10,000 משתמשים. בשלב הבא מתכוונים המפתחים להוסיף לה פיצ'רים על בסיס קבוצתי וגיאוגרפי. אתר הגיל השלישי פרויקט ישראלי שהושק בשנה שעברה וכולל סדרת פארקים ציבוריים שמאפשרים פעילות פיזית מתונה לבני 60 ומעלה. המתקנים, שנבנו בעזרת מומחי גריאטריה ונבדקו על ידי מומחי יציבה ושיקום, מספקים למתעמלים ולמתעמלות בגיל השלישי בטיחות מרבית, מציעים פעילות קוגניטיבית כמו משחקי מבוך לידיים ולרגליים, משחקי מחשבה וזיכרון, מסלולי שיווי משקל ופתרונות להפעלה ספציפית של כל איברי הגוף, ואף משמשים עבורם מקום למפגשים חברתיים ולהיכרויות. Medisafe לפי מחקרים עולמיים 50% מהמרשמים שמולאו על ידי Medisafe רופאים אינם נלקחים. האפליקציה החינמית מסייעת בניהול נטילת התרופות באמצעות יצירת לוח זמנים ויזואלי עם תמונות של התרופות הרלוונטיות לצד תזכורות והתרעות למשתמש או לבני משפחתו במקרה של שכחה, תרופות שפג תוקפן ועוד. Words with Friends 2 אפליקציה חינמית המאפשרת לאתגר חברים ובני משפחה ולהזמין אותם רנדומלית למשחק בסגנון 'שבץ נא' כולל אפשרות לנהל צ'ט וידאו בין סשן לסשן. iMutt הנה דרך טובה לבחון אם מתאים לכם לאמץ בעל חיים. iMutt היא אפליקציה חינמית וחמודה מבית Dogs Trust שמאפשרת למשתמשים להאכיל, לשחק, ללכת ולתקשר עם כלב וירטואלי מבלי להידרש להוריד אותו לטיול, להאכיל אותו ולנקות אחריו עד ההחלטה אם הם בנויים להתחייב לדבר האמיתי. Remember where you parked מדובר בתוסף לגוגל מפות שלא כולם מכירים. כל מה שצריך לעשות זה ללחוץ על הנקודה הכחולה שמציגה את המיקום, להגדיר מיקום חניה בתפריט ולשמור. כשמסיימים את הסידורים אפשר ללחוץ על "כיוונים" בתפריט ולחזור לחניה בתקווה שלא גררו לכם את האוטו או קיבלתם דו"ח תנועה. Simple Social אפליקציה חינמית שפועלת בשני מישורים: היא מסייעת להפחית את כמות האנרגיה שהרשתות החברתיות צורכות מסוללת המכשיר הנייד, והיא מפשטת את הממשק של אפליקציות כמו פייסבוק ואינסטגרם והופכת אותן לגרסת לייט שמסננת את המידע הלא רלוונטי בפיד.

הכתבה בשיתוף שטראוס היום כבר ברור כי הרגלי התזונה שלנו מעצבים את בריאותנו הפיזית והנפשית. זו גם הסיבה שכחלק ממאמצי קידום בריאות הציבור, משרד הבריאות משקיע רבות בשנים האחרונות בהבנה של ההרגלים הללו, למשל דרך סקר מב"ת, סקר התזונה הלאומי. בסקר האחרון עלו נתונים באשר להרגלי התזונה של הגיל המבוגר: צריכת ויטמין D וסידן של כ-90% מבני 65 ומעלה נמצאת מתחת לערכי היחוס, כלומר הרוב המוחלט של בני הגיל השלישי אינם צורכים מספיק ויטמין D וסידן. כמחציתם אינם צורכים מספיק מגנזיום, שליש אינם צורכים מספיק אבץ וכרבע לא צורכים מספיק ברזל. כששני ארד, הדיאטנית הראשית של שטראוס, וצוות התזונה נחשפו לנתונים הללו, הם ראו לנגד עיניהם את ההורים שלהם. "רצינו להבין איך אנחנו מייצרים להורים שלנו את האוכל הכי טוב ומזין עבורם", היא מספרת. "זו הייתה הסיבה שמלכתחילה הפכתי לדיאטנית בתעשיית מזון, כדי לייצר לאנשים שהכי יקרים לי את הדברים הכי טובים שיש". זו הנקודה גם שבה נולד לראשונה הרעיון למוצר מזון חדש שפונה באופן בלעדי לגיל השלישי. "פניתי עם הרעיון למנהל השיווק של מחלבות שטראוס, לירז סופרין, והוא נתן לנו אור ירוק. זה לא עניין של מה בכך. שיווק לגיל השלישי זו לא החלטה טריוויאלית, ובזכות האומץ הזה השקנו לראשונה בישראל מוצר מזון שמתאים לגיל השלישי". ההרכב המדויק לגיל השלישי "עבורנו 'פלא היוגורט' היא לא רק סיסמא, אלא אמת מוצרית. כחלק מהאסטרטגיה שלנו בדנונה אנחנו כל הזמן חושבים כיצד אפשר להרחיב את צריכת היוגורט בקרב קהלים שונים וכן להכניס אותו ליותר ויותר בתים בישראל. יש לנו אמונה אמיתית במוצר, וחשובלנו שיותר צרכנים ייהנו מהפלא הזה ומהסגולות שלו", מספר סופרין. "אוכלוסיית הגיל השלישי עברה בשנים האחרונות שינוי. פלח האוכלוסייה הזה, שהולך וגדל, מנהל אורח חיים פעיל יותר, חיוני יותר ואנרגטי יותר, ורצינו להציע להם מוצר שיסייע להם בניהול אורח חיים כזה. היה לנו ברור שיוגורט הוא התשובה, מוצר שהם בין כה וכה צורכים ונהנים מהתועלות שבו, אז למה שלא נעשיר אותו עבורם ברכיבים שדרושים לתזונה היומית שלהם?" התוצאה הייתה דנונה MULTI, יוגורט דל לקטוז, שמכיל 13 גרם חלבון בגביע, ותוספת של ויטמינים ומינרלים - ויטמין D, סידן, מגנזיום, אבץ וברזל. ההרכב של דנונה MULTI מבוסס על עבודת חקר מעמיקה של ארד וצוות התזונה שאיתה. "התבססנו על נתונים של חסר וצרכים של הגיל השלישי, בדגש על הצרכים כאן בישראל. למשל חסר בברזל הוא די שכיח בישראל. שמנו דגש על החלבון, כי חלבון חשוב מאוד כדי לשמור על מסת * שריר, ולכן החלטנו להגדיל את כמות החלבון ל-13 גרם במנה, שזה יותר מיוגורט רגיל. רצינו מוצר שיהיה דל לקטוז, כי עם הגיל גם הרגישות ללקטוז עולה. היה לנו חשוב שלא יהיה סוכר, כי רמת סוכר גבוהה זה מצב די שכיח בגיל הזה. בסופו של דבר ההרכב הוא הכי מדויק לגיל השלישי", מספרת ארד. אלא שלא די במיפוי החסרים והצרכים של הגיל השלישי, שכן כשמגיעים לעולמות של הנדסת המזון יכולים לצוץ הרבה מאוד אתגרים. "בשביל פיתוח טוב צריך צוות פיתוח טוב, כי לא כל הרכב שרצינו אפשר לשלב עם הרכב אחר, בייחוד כשמדובר בהעשרה בוויטמינים ובמינרלים, מבלי לפגוע בטעם או במרקם, אבל לא ויתרנו! בסופו של דבר הצלחנו להגיע למוצר נקי, עם הרכב מדויק לגיל השלישי. זה מבחינתנו הישג, ואחד הפיתוחים המרגשים ביותר שהיו לנו כאן".  הצלחה מעבר לכל התחזיות "יצרנו מוצר שנותן את המענה התזונתי הנכון והמדויק וחיברנו אותו שיווקית לתוך השפה התקשורתית של דנונה, 'פלא היוגורט', שלמעשה נותנת מענה 'מטריה' למותג דנונה בכלל ולכל תתי המותגים תחתיו, בהם אקטימל, אקטיביה, דנונה PRO, וכמובן דנונה MULTI. בתוך סיפור המסגרת הזה רצינו לייצר סיפור שמצד אחד יהיה רלוונטי לצרכנים, שיבינו שהמוצר הזה נועד במיוחד עבורם ומצד שני להעביר אותו בצורה רגישה ועדינה, עם קריצה", מספר סופרין. "לשם כך בחרנו באוולין הגואל, שגם אהודה מאוד על הקהל הזה וגם מייצגת את הגיל השלישי כמי שמשתייכת אליו בעצמה, ומעבירה את המסר באופן חינני ומחויך". מרגע השקת המוצר התברר שמדובר בהצלחה אדירה, מעבר לכל התחזיות. "אנחנו נמצאים כשבעה חודשים מאז ההשקה והקצב רק הולך ועולה. היינו חלוצים בתחוםמוצרי המזון לגיל השלישי ואנחנו מאוד שמחים לראות שעוד ועוד חברות, גם בקטגוריות אחרות, נכנסות לתחום. יש התעוררות סביב הקהל הזה, הבנה שיש כאן אוכלוסייה שנכון וכדאי לפנות אליה באופן ישיר ולייצר עבורה מוצרים שיהיו רלוונטיים לאורח החיים שלה",מסכם סופרין.

קולנוע הוא מדיום מזדקן. זו אמנות שגילתה בוקר אחד מול המראה בחדר השינה שערת שיבה ראשונה כבר עם פרוץ עידן הכבלים ושלושה עשורים מאוחר יותר היא מתעוררתבכל בוקר כדי להילחם בקמטי הזמן. לצד שירותי הסטרימינג הצעירים, המהירים והזמינים, משתדל הקולנוע לא להסגיר את גילו. מספידיו, עוד בחייו, ירמזו בגסות רוח כי זקנתו מביישת את נעוריו. כי איך אפשר להתקיים בכבוד כאשר תחת כל עץ רענן צומחת תשתית טכנולוגית שמאפשרת לתוכן להגיע אלינו מתי שנרצה, כמה שנרצה ואיך שנרצה. ואולי, במקום להאשים בנרגנות את התקדמות הדורות, היה עליו לשנן את הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", או את דברי הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". כי קברניטי הקולנוע, או ליתר דיוק שליטי הוליווד, היו אלו שהתחילו את המגמה האכזרית הזו כלפי הזקנים בזמן שהם היו היחידים שישבו על כס המלכות. כולם זוכרים את התחינה של השחקנים והשחקניות בהוליווד כלפי המושכים בחוטים: כזכוכית ביד המזגג, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג, כן אנחנו בידך מעביר זדון ושוגג. אבל הוליווד, כמו הוליווד, בכוונת מכוון, בזדון ולא בשגגה, טאטאה את זקניה וזקנותיה מתחת לשטיח האדום. בכל דור ודור שולחת הוליווד את שחקניה המעוטרים לפנסיה מוקדמת. גיל 45 זה השיא של השחקנים הגברים - רף שהוא גם עליון וגם תחתון. אחרי אמצע העשור החמישי לחייהם, מוטב לשחקנים שיעשו הסבה מקצועית. לכו להיות במאים, אומרים להם זקני האקדמיה, אולי ככה תצליחו לקטוף פרסים בתור זקנים כמו קלינט איסטווד או סטיבן ספילברג, אולי תהיו מועמדים על פסקול כמו ג'ון וויליאמס האגדי, או טוב יותר - פשוט שבו פה לצידנו וחלקו לילדים שלכם ולנכדות שלכם את הפרסים, העיקר שלא תחשפו בפנינו את פניכם חרושות הקמטים. התיקון שנעשה בהוליווד אחרי כמעט 90 שנות קיפוח אכזרי תקף היום רק עבור עוולות פוליטיות חברתיות וגזעיות ומטרתו היחידה היא למרק את הנפש. הנה השחורים זוכים בפרסים, הנה גם האסייתיות, הנה אפילו כמה מוטאנטים שזוכים לפריחה מסוימת בסרטי אקשן, אבל בכל הקשור לזקנים - מישהו כנראה הוריד אותם בתור לקופת החולים ושכח להחזיר אותם הביתה. ואם הזקנים הפכו לאזובי הקיר, מה תאמרנה האזובות. א: 60 עד 60 הגיל הממוצע של הגברים שזכו באוסקר בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר בין השנים 2010-1961. בין העשור "הצעיר" ביותר (בין השנים 2010-2001), שבו הגיל הממוצע של עשרת הזוכים הוא 43.4, לבין העשור "הזקן" ביותר (בין השנים 1990-1981), שבו הגיל הממוצע של עשרת הזוכים הוא 47.4, מפרידות בסך הכול 4.1 שנים. זו עדות ניצחת לכך שלא משנה מתי ומהו הלך הרוח החברתי - חוקי הוליווד עובדים תמיד כשזה נוגע לגיל. במילים אחרות: לגיל "הנכון" בקולנוע האמריקאי אין צייטגייסט, אבל גם אין יותר מדי קמטים. אם הורגלנו בשנים האחרונות למצוא במגזינים בארץ ובעולם רשימות צעירות, מרעננות, מפרגנות ומהללות בסגנון "30 עד 30" או "40 עד 40", שמבליטות את ילדי וילדות הפלא שאמורים להיות הדבר הגדול הבא בתחומים שונים, הרי שהוליווד מתהדרת דווקא בפרויקט "60 עד 60" - מעין אקדמיה להדרת זקנים שמגבילה ב-60 השנים האחרונות את הזכיות בפרס הנחשב ביותר לשחקנים עד גיל 60. 60 הזוכים המאושרים באותה התקופה מתחלקים כך: 43% בני +40, 28% בני +30, 17% בני +50, 8% בני +60. מתחת לגיל 30 נמצא רק שחקן אחד, אדריאן ברודי (29), וגם מעל גיל 70 נמצא רק שחקן אחד, הנרי פונדה (76). גם עולם הקולנוע, הקשיש והעייף בהשוואה לתוכן שמופיע על מסכי הטלוויזיה והטלפונים החכמים שהכריזו מזמן על מותו, שייך לצעירים. לא צעירים מדי, כי בכל זאת מדובר בטקס האוסקר שאמור להיות במובן מסוים סמן של איכות ולכן בדרך כלל מדגיש סרטי דרמה ארוכים ומהורהרים שדורשים מהשחקנים הראשיים לעצב דמויות מורכבות יותר; אבל גם לא זקנים מדי, כי לאורך ההיסטוריה של הפרס החשוב בעולם הבידור אפילו זקני האקדמיה לא באמת רוצים לראות על המסך הגדול את עצמם אלא את עצמם בנעוריהם, אי שם לפני כמה וכמה עשורים. בעשור המלא האחרון (2020-2011) אין אפילו שחקן אחד שחצה את גיל 60. גארי אולדמן היה הכי קרוב כשזכה בפרס על גילומו של ווינסטון צ'רצ'יל ב'שעה אפלה' (2017) שבועיים וחצי לפני שציין את יום הולדתו ה-60. אבל גם בשני העשורים שקדמו לכך לא היה מצבם של הזקנים טוב יותר: ג'ף ברידג'ס, שהיה בן 60 ו-93 ימים בזמן שזכה על תפקידו ב'לב לא שפוי' (2009), וג'ק ניקולסון, שהיה בן 60 ו-335 ימים בזמן שזכה על תפקידו ב'הכי טוב שיש' (1997), הם היחידים שהחליפו קידומת ל-6 וקיבלו באותן השנים את הפסלון המוזהב. אדריאן ברודי, שזכה בגיל 29 ו-343 ימים על תפקידו בסרט 'הפסנתרן' (2002), הוא הזוכה הצעיר ביותר באותה תקופה. הנרי פונדה, שזכה בגיל 76 ו-317 ימים על תפקידו בסרט 'האגם המוזהב' (1981), הוא הזוכה המבוגר ביותר באותה תקופה. עבור פונדה היה זה גם תפקידו האחרון בקולנוע, שכן הוא מת כחצי שנה לאחר זכייתו בפרס. במשך 39 שנים החזיק פונדה בתואר הנכסף - כאשר בתפקיד סגניו מכהנים שלושה ינוקות בני 62, ג'ון וויין, ג'ורג' ארליס ופול ניומן, הצעירים ממנו בכמעט עשור וחצי - עד שלפני שנתיים הגיע סר אנתוני הופקינס ובגיל 83 ו-115 ימים גרף את הפסלון המוזהב על תפקידו בסרט 'האב' (2020). השחקן הכי מבוגר שהועמד אי פעם לאוסקר הוא כריסטופר פלאמר על תפקידו במותחן הפשע 'כל הכסף שבעולם' (2017) בגיל 88, ארבעשנים לפני מותו, בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר. פלאמר התנחם שש שנים קודם לכן, בגיל 82 ו-75 ימים, בזכייה באוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט 'בגינרס' (2010) - והוא האדם הכי מבוגר שזכה בקטגוריה זו. ב: הזקנים מחוץ לפוסטר פלאמר הוא בסך הכול תירוץ נחמד להעמיק בנתוני הגיל של זוכי האוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר. הקטגוריה הזו מספרת סיפור שונה מזה של אחותה הבכירה. הגיל הממוצע של הגברים שזכו באוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר בין השנים 2020-1961 הוא 52.8 - מבוגר בכמעט שמונה שנים מממוצע הגיל של הזוכים בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. גם כאשר בוחנים כל עשור בנפרד, אפשר לראות כי הגיל הממוצע בארבעה מתוך ששת העשורים הללו הוא מעל 50. 60 הזוכים בקטגוריית שחקן המשנה בתקופה המדוברת מתחלקים באופן הבא: 32% בני +40, 20% בני +50, 17% בני +30, 12% בני +70, 10% בני +60, 7% בני +20 וגם שני נציגים שחצו את גיל 80: פלאמר, כאמור, וג'ורג' ברנס שזכה על תפקידו ב'צמדבכותרות' (1975) חודשיים ותשעה ימים אחרי שהחליף קידומת. אם כן, בני ה-40 עדיין שולטים, אבל באופן פחות מובהק. כמו כן, בני ה-50 עוקפים את בני ה-30, ואילו בני ה-70 שכמעט לא קיימים בקטגוריה הראשית זוכים להישגים בקטגוריה המשנית. העשור המפתיע ביותר של שחקני המשנה הוא שנות ה-90. חצי משחקני המשנה שזכו באותו עשור - לצד כוכבים עולים כמו קווין ספייסי וקובה גודינג ג'וניור - חצו מזמן את גיל 60. הבולטים שבהם היו מייקל קיין בן ה-67 ('תקנות בית השיכר', 1999), וג'ין הקמן בן ה-63 ('בלתי נסלח', 1992), שכל אחד מהם הוסיף למדף הפרסים המפואר בביתו את הפסלון המוזהב השני בחייו. היכולת של הזקנים להתמודד כשווים מול שווים בקטגוריה נחשבת באוסקר עשויה להיתפס כמחמאה גדולה, אבל למעשה היא טומנת בחובה חתיכת עלבון. המסר של טקסי הפרסים הוא ברור: הוליווד מעמידה בפרונט של כרזת הסרט את הצעירים ומחביאה אתהזקנים מחוץ לפוסטר בשורות האחוריות. לפי כללי המשחק ההוליוודיים, השחקנים הראשיים הם אלה שאחראים לתהילה, להערצה, לקהל הרחב ולכסף הגדול שמניע את התעשייה, ואילו השחקנים המשניים אחראים "רק" לתבלינים כמו ניסיון ואיכות. כדי להקל מעט על המצפון המציאו בהוליווד קטגוריית אוסקר לשם כבוד שאמורה לעשות חסד עם זקני שבט מקופחי הטקס, כמו לורן באקול (בגיל 84), ג'ינה רולנדס (בגיל 84), ליב אולמן (בגיל 83), דונלד סאת'רלנד (בגיל 82), וגם צעירים יותר כמו סמואל ל' ג'קסון (בגיל 74) וכמובן פיטר או'טול שזכה בפרס הניחומים בגיל 69 אחרי לא פחות משמונה מועמדויות עקרות קודם לכן. ג: יוצאות לפנסיה בגיל 40 הגיל הממוצע של הנשים שזכו באוסקר בקטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר בין השנים2020-1961 הוא40.1. כלומר, במילים פשוטות, השחקניות הראשיות נדרשות להיות צעירות בכמעט חמש שנים מעמיתיהן הגברים. בין העשור "הצעיר", ביותר (שנות ה-70), שבו הגיל הממוצע של עשר הזוכות הוא 35.7 לבין העשורים "הזקנים" ביותר (בשנות ה-80 וה-90), שבהם הגיל הממוצע של עשר הזוכות הוא 45.4, מפרידות כמעט עשר שנים. זו עדות מטרידה על האופן התזזיתי שבו רואים בהוליווד את הדמויות הראשיות של נשים. כשזה נוגע לנשים שמחזיקות על גבן סרט, בהוליווד אפילו לא טורחים לייצר מגמה - גישה שמעידה על שטחיות, אקראיות ואדישות. אם ב-60 השנים האחרונות אין ולו גבר אחד שזכה יותר מפעם אחת באוסקר בקטגוריית השחקן הראשי אחרי שחצה את גיל 60, באופן מפתיע, דווקא בקרב השחקניות הראשיות אפשר למצוא שתי יוניקורניות נדירות. הראשונה היא קתרין הפבורן, שגרפה את הפסלון המוזהב ארבע פעמים, מתוכן שלוש פעמים אחרי שחצתה את גיל 60 ('נחש מי בא לסעוד' בגיל 60, 'אריה בחורף' בגיל 61 ו'האגם המוזהב' בגיל 74). השנייה היא פרנסיסמקדורמנד, שהוסיפה לזכייתה בגיל 39 על 'פארגו' שני פסלונים נוספים אחרי שעברה את גיל 60 ('שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי' בגיל 60 ו'ארץ נוודים' בגיל 63). חוץ משתי יחידות הסגולה האלו, הסטטיסטיקה בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר מקדשת את רוח הנעורים. בקטגוריה הזו יש 61 זוכות בין השנים 2020-1961, בעקבות שוויון בטקס שנערך ב-1969 בין קתרין הפבורן בת ה-61 ('אריה בחורף') וברברה סטרייסנד בת ה-26 ('מצחיקונת'). 61 הזוכות בקטגוריית השחקנית הראשית בתקופה המדוברת מתחלקות כך: 38% בנות +30, 28% בנות +20, 18% בנות +40, 10% בנות +60, שתי זוכות בנות +50, וגם קתרין הפבורן בת ה-74, כאמור, ושיאנית גיל הזכייה בקטגוריה ג'סיקה טנדי בת ה-80 ו-292 ימים על תפקידה בסרט 'הנהג של מיס דייזי' (1989). לאורך אותן 60 שנים רק עשר שחקניות מעל גיל 50 זכו לגעת בגביע הקדוש. וכך, בזמן ששיעור הגברים שזכו בקטגוריית השחקן הראשי לפני גיל 40 עומד על רבעמכלל הזוכים, שיעור הנשים שזכו בקטגוריה המקבילה לפני גיל 40 עומד על שני שלישים מכלל הזוכות. המסר הוא פשוט: שחקניות נשלחות לפנסיה מוקדמת כבר בגיל 40. כשבוחנים כל עשור בנפרד כדי לזהות מגמה ולהבין מה השתנה ולמה, קשה מאוד לשים אצבע על אשם אחד מכיוון שכל אחד מהעשורים - בלי יוצא מן הכלל - תומך בתמונה העגומה. אבל יש תקופה חשוכה במיוחד שכדאי לשים לב אליה: ב-1996 זכתה סוזן סרנדון בת ה-49 באוסקר על תפקידה ב'גבר מת מהלך', ומכאן ואילך זכו בזו אחר זו פרנסיס מקדורמנד ('פארגו', בגיל 39), הלן האנט ('הכי טוב שיש', בגיל 34), גווינת' פאלטרו ('שייקספיר מאוהב', בגיל 26), הילארי סוונק ('גברים אינם בוכים', בגיל 25), ג'וליה רוברטס ('ארין ברוקוביץ', בגיל 33), האלי ברי ('מונסטר בול', בגיל 35), ניקול קידמן ('השעות', בגיל 35 ), שרליז ת'רון ('מונסטר', בגיל 28), שוב הילארי סוונק ('מיליון דולר בייבי', בגיל 30), ריס ווית'רספון ('הולך בדרכי', בגיל 29) - ורק הזכייה ב-2007של הלן מירן בת ה-61 על תפקידה בסרט 'המלכה' עצרה סוף-סוף את הדרת השחקניות הראשיות מעל גיל 40 בטקס. במשך עשר שנים רצופות ישבו בסלון מול הטלוויזיה מאות מיליוני ילדות, נערות, סטודנטיות למשחק ושחקניות בתחילת דרכן, הן צפו בטקס ונאלצו להאמין למה שניסו להסביר להן המבוגרים בכוח: אתן לא יכולות לזכות בפסלון המוזהב אחרי גיל 39, אז אולי מוטב שתחלמו חלומות אחרים. וזה המקום להיזכר באדריאן ברודי, אותו ברנש שזכה באוסקר בגיל 29 על תפקידו המבריק בסרט 'הפסנתרן' ואייש בבדידות את עמודת בני ה-20 שזכו באוסקר בקטגוריית השחקן הראשי. ובכן, בקרב השחקניות הראשיות אפשר לאתר ב-60 השנים האחרונות לא פחות מ-17 זוכות בתור הנציגות של אותה הקידומת. רק בעשור שעבר זכו באוסקר ארבע שחקניות בנות פחות מ-30: נטלי פורטמן ('ברבור שחור' בגיל 29), אמה סטון ('בירדמן' בגיל 28), ברי לארסון ('החדר' בגיל 26) וג'ניפר לורנס ('אופטימיות היא שםהמשחק' בגיל 22). ד: הזקנה הראשונה במילניום השלישי בשונה מהפערים על רקע מעמדי שמתגלים בנתונים של השחקן הראשי ושחקן המשנה, אצל הנשים הפער בין הגיל הממוצע של הזוכות בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר לבין הגיל הממוצע של הזוכות בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר הוא שנתיים בלבד. הגיל הממוצע של הנשים שזכו באוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר בין השנים 2020-1961 הוא 42.1. גם כאן מדובר בעשור פחות מהגיל הממוצע של עמיתיהן הגברים. וגם כאן יש מסר ברור: לשחקניות לא נשמרה אפילו הפריבילגיה הגברית המפוקפקת של להזדקן ולהידחק אל מאחורי הפוסטר. שחקניות שרוצות לזכות באוסקר חייבות להיות צעירות (ויפות) בין אם הן מככבות בתפקיד הראשי ובין אם הן מסתפקותבתפקידים משניים. מצד שני, בקטגוריה הזו, יותר מכל שלוש הקטגוריות האחרות, אפשר לראות התחלה של מגמת הקצנה: הגיל הממוצע של הזוכות בקטגוריית שחקנית המשנה בשלושת העשורים האחרונים קטן ב-7.5 שנים מהגיל הממוצע של הזוכות באותה קטגוריה בין תחילת שנות ה-60 לסוף שנות ה-80. דווקא כשנדמה כי העולם שבחוץ עובר מהפכה מינית משמעותית, פועל למען תיקון ומתקדם לעבר שוויון בין המינים, בהוליווד השמרנית והמדושנת עדיין שומרים על הגמוניה פטריארכלית לבנה. אנחנו, למשל, עדיין ממתינים בסבלנות מתחילת המילניום השלישי לאישה הראשונה מעל גיל 60 שתזכה בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר (רגע, מוסרים לנו באוזנייה שכדאי לחכות בסבלנות ל-2021, כי יו ג'ונג יון בת ה-73 שוברת שם את המסורת וזוכה באוסקר על הופעתה המשובחת בסרט 'מינארי'; נו, מזל שהיא גם אסייתית). והנה עוד נתון: בארבעת העשורים האחרונים (2020-1981) זכו רק שתי שחקניות מעל גיל 60 בקטגוריה הזו: פגי אשקרופטזכתה בגיל 77 על תפקידה בסרט 'המעבר להודו' (1984) וג'ודי דנץ' זכתה בגיל 64 על תפקידה בסרט 'שייקספיר מאוהב' (1998). לעומת זאת, בשנות ה־ 60 חצי מהזוכות בקטגוריה חצו את גיל 55, ובשנות ה-70 חצי מהזוכות בקטגוריה חגגו לפחות יובל שנים. 60 הזוכות בקטגוריית שחקנית המשנה בתקופה המדוברת מתחלקות כך: 27% בנות +30, 24% בנות +40, 17% בנות +50, 13% בנות +20, 7% בנות +60, 7% בנות +70 ואפילו אפשר למצוא ברשימה שלוש זוכות בנות-עשרה (כולל טייטום או'ניל, הזוכה הצעירה ביותר בתולדות האוסקר, בעקבות הופעתה בסרט 'ירח של נייר' בגיל עשר בלבד). לזכותה של הקטגוריה יש לציין שבכל הנוגע לייצוג גילני היא השוויונית והצמודה ביותר מבין ארבע קטגוריות המשחק. ה: איפה הכסף (סוף דבר) אפשר לתלות את הסיבות להבדלים התהומיים בין השחקנים לשחקניות בכל מיני פילוסופיות ישנות ועדכניות. אפשר להאשים את ההגמוניה השלטת ואת מודל היופי המעוות שרואים על המסכים בסרטי הקולנוע, בסדרות הדרמה, בתוכניות הריאליטיובהפסקות הפרסומות. ואפשר להוציא את המחשבונים ולראות שחור על גבי לבן למה הוליווד מתנהגת ככה. כי התשובה הפשוטה ביותר היא קפיטליזם. ברשימת 50 שוברי הקופות הכי גדולים בהיסטוריה אפשר למצוא את הארי פוטר, ג'יימס בונד, טום קרוז, הרבה גיבורי-על, כמה הוביטים והמון דמויות אנימציה. ויש במעמקים גם שריד ותיק משלהי שנות ה-90 בדמות 'טיטאניק', שם הייצוג הנשי שקול לייצוג הגברי. ויש גם את האלמנה השחורה. אבל ברוב הסרטים, באופן מובהק, הנשים הן דמויות צדדיות, מושא אהבתם של הגיבורים האמיתיים, של הגברים. אבל זה המובן מאליו, המקום שבו היחיד שיש לו זכות דיבור הוא האיש עם הארנק. אנחנו עוסקים עכשיו במקום רם מעלה, בטקס האוסקר, שהוא המקום שאמור לייצג, להיות סמל, לאפיין תקופה. ממוצע ההכנסות בסרטים בכיכובם של גברים זוכי אוסקר בקטגוריית השחקן הראשי בעשור המלא האחרון (377 מיליון דולר לסרט) גבוה פי 2.3 מממוצע ההכנסות בסרטים בכיכובן של נשים זוכות אוסקר בקטגוריית השחקנית הראשית באותה התקופה (161 מיליון דולר לסרט). אגב, גם אם לוקחים רק את שני הסרטים האחרונים של אותו עשור, 'ג'וקר' בכיכובו של חואקין פיניקס ו'רפסודיה בוהמית' בכיכובו של רמי מאלק, מגיעים להכנסה של מיליארד דולר ועוקפים בהרבה את הכנסות כל עשרת הסרטים בהובלת השחקניות זוכות האוסקר. הניצחון של סרטי הגברים על סרטי הנשים בסעיף שוברי הקופות הוא לא תוצאה של העשור האחרון והוא לא עניין מקרי. זה קורה תמיד: בחמישה מתוך ששת העשורים בתקופה שבה אנחנו עוסקים (2020-1961) הסרטים בכיכובם של שחקנים ראשיים זוכי אוסקר מכניסים הרבה יותר כסף מסרטים בכיכובן של שחקניות ראשיות זוכות אוסקר. גם בעשור היחיד שבו סרטי הנשים הצליחו יותר בקופות מדובר בפער ממוצע של תשעה מיליון דולר בלבד. בשורה התחתונה, הכיס העמוק של הוליווד מטריד אותה הרבה יותר מאשר נושאים שוליים כמו פמיניזם וגילנות. עכשיו רק נשאר לגלות מהי התמה הנכונה יותר - זו שטוענת כי גברים מושכים יותר קהל לקופות או שמא הוליווד תופרת למידותיהם של הגברים שלה את הסרטים בעלי פוטנציאל הרווח הגדול יותר. מכאן זו כבר שאלה בסגנון "מה קדם למה - הביצה או התרנגולת", כלומר שאלה שלא נוכל להשיב עליהלעולם. רגע, בעצם, מה זאת אומרת, ברור שהתרנגולת. נפלאות הזִקְנה: עשרה סרטים על זקנות וזקנים שכדאי להכיר סיפור טוקיו (1953) זוג קשישים מגיע לטוקיו לבקר את משפחתו וזוכה להתעלמות כמעט מוחלטת מילדיו. סרטו הטוב ביותר של הגאון היפני יסוג'ירו אוזו עוסק אולי באופן המעמיק ביותר בתולדות הקולנוע ביחסי הורים וילדים. לפי כל סקרי מבקרי הקולנוע לדורותיהם, מדובר באחד מסרטי המופת של כל הזמנים. תותי בר (1957) פרופסור ממורמר מתעמת עם עברו ועם מותו הקרב בעזרת חלומות וסיוטים. סרטו המתעתע ועוצר הנשימה של אינגמר ברגמן מדלג בין מציאות לדמיון ומלא בתחבולות קולנועיות. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר ובפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין והשפיע רבות על יוצרים רבים, ביניהם וודי אלן. הרולד ומוד (1971) סיפור אהבה יוצא דופן בין הרולד הצעיר הנמשך למוות ומביים התאבדויות לבין מוד (רות גורדון בתפקיד מהפנט) המשוחררת שמתקרבת לגיל 80. קומדיה רומנטית מתוחכמת ושחורה משחור שמלווּה במוזיקה שהלחין קט סטיבנס. למרות הכישלון הראשוני בקופות הוא הפך עם השנים לסרט פולחן שמסמל את כל מה שטוב בקולנוע האמריקאי של שנות ה-70. קוקון (1985) מעשייה בדיונית קומית שביים רון האוורד על קבוצה של קשישים שחוזרים לנעוריהם כתוצאה ממגע עם חוצנים. אחת הסצנות הזכורות ביותר בסרט היא זו שבה השחקן הוותיק דון אמיצ'י רוקד ברייקדאנס בעצמו בגיל 77, מהלך שזיכה אותו בפרס האוסקר בקטגוריית שחקן המשנה. סיפור פשוט (1999) סרטו ההומני ביותר של דיוויד לינץ', שבניגוד להרגלו מדגיש כאן את הטוב שבאדם. אלווין הקשיש יוצא למסע באורך 390 ק"מ על מכסחת דשא שמסוגלת להגיע למהירות של שמונה קמ"ש כדי לבקר את אחיו לייל שאותו לא ראה עשר שנים. מלון מריגולד האקזוטי (2001) קבוצת קשישים בריטים יוצאים לגמלאות, מגיעים למלון בהודו ומגלים עד מהרה שאפשר אפילו בגילם לפתוח פרק חדש ומסעיר בחיים. ג'ודי דנץ' ומגי סמית מובילות אנסמבל מבריק של שחקנים. הסרט, בבימויו של ג'ון מאדן ('שייקספיר מאוהב'), נעשה בתקציב זעום של 10 מיליון דולר והרוויח יותר מפי 13 מתקציבו, עובדה שגררה הפקת סרט המשך כעבור ארבע שנים. גראן טורינו (2008) קלינט איסטווד, אז בן 78, מגלם קשיש נרגן וגזען בוגר מלחמת קוריאה ואלמן טרי שלומד לאט-לאט לכבד את שכניו האסייתים. אחד מסרטיו הטובים ביותר כבמאי של איסטווד, שבעצם חקר את המיתוס של עצמו בסרט. איסטווד הודיע שיפרוש ממשחק בסוף הצילומים, אבל הפר את הבטחתו כבר אחרי ארבע שנים. אהבה (2012) ז'ורז' (ז'אן לואי טרנטיניאן) סועד את אשתו (עמנואל ריבה) שמצבה הרפואי הולך ומידרדר. טרנטיניאן וריבה מציגים משחק לא פחות ממדהים בסרט שכתב וביים מיכאל הנקה. הסרט, שזכה בקטגוריית הסרט הזר בגלובוס הזהב ובאוסקר, הוא אחד היפים שנוצרו על הניסיון הנואש לעצור את הזקִנה. מיתה טובה (2014) חבורה של מבוגרים מבצעת המתות חסד לאחר שהמציאו מכשיר שמאפשר לעבור בקלות לעולם הבא. זאב רווח, באחד מתפקידיו הדרמטיים הטובים ביותר, מוביל קאסט משובח ויוצא דופן של שחקנים ושחקניות בגיל מתקדם. הסרט, שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ונציה, מהווה דיון אינטליגנטי שיצרו צמד הבמאים טל גרניט ושרון מימון בנושא רגיש וכואב, בטח בישראל. האב (2020) גבר בן 80 (אנתוני הופקינס) הלוקה בדמנציה מאבד לאט אבל בטוח את הקשר עם המציאות ומקשה על בתו (אוליביה קולמן) את הטיפול בו, בעיבוד קולנועי למחזהו עטור הפרסים של פלוריאן זלר. הופקינס, שזכה באוסקר על תפקידו, התעקש שיקראו לגיבור בשמו, אנתוני, כדי להיטמע לחלוטין בתפקיד. רון פוגל

הכתבה בשיתוף אסותא עלייה בתוחלת החיים ועלייה בתחלואה כרונית בשילוב מחקרים על החלמה יעילה ומהירה יותר בסביבה מוכרת - הובילו לצורך במציאת פתרונות חדשניים למתן שירותיםרפואיים איכותיים וחלופות לטיפולים הניתנים בבתי החולים. שירות "אסותא עד הבית" מביא את כלל המומחים אליך לסלון לצרכי שיקום, החלמה וטיפול רפואי. לשירות ארבע זרועות: החלמה לאחר ניתוחי לב, שיקום לאחר ניתוחים אורטופדיים (דוגמת החלפת מפרק ירך וכדו') הכולל גם פיזיותרפיה בבית, אשפוז ביתי - שמאפשר בין היתר למטופלים לאחר פעולה כירורגית שנדרשים לקבלת טיפול אנטיביוטי לוריד, לקבלו בבית, כולל מעקב יומיומי של רופא ואחות. הזרוע האחרונה היא שירות בדיקות עד הבית וביניהן: בדיקת רנטגן, אולטרסאונד, בדיקות מעבדה ובדיקות שינה. כל אלה - בלי לצאת מהבית, לעמוד בפקקים או לחפש חניה - בשיחת טלפון, "אסותא עד הבית" ישלח את הצוות המתאים עד אליך. "אנו גאים להוביל את מהפכת הרפואה עד הבית", אומר גידי לשץ, מנכ"ל אסותא מרכזים רפואיים. "צוות מומחים רב מקצועי, טכנולוגיות מתקדמות ושירות מותאם אישית המספק מענה מיטבי עשרים וארבע שעות ביממה למטופלים ולבני משפחותיהם, תוך שיפור החוויה האישית, מציב את אסותא בחוד החנית ומעלה את סיכויי ההחלמה של המטופלים בצורה משמעותית". לפרטים נוספים והזמנת השירות "אסותא עד הבית" - שיקום אורתופדי הקליקו>> טיפול מותאם אישית המעצים את תחושת הביטחון 'אסותא עד הבית' מאפשר שירות שיקום אורתופדי לאחר ניתוחים להחלפות מפרקים, קיבועי עמוד שדרה, טראומות ותוכנית החלמה מניתוחי לב למטופלים לאחר החלפותמסתמים, ניתוחי אאורטה, מעקפים וניתוחי לב חזה והזקוקים לליווי ותמיכה רפואיים. בנוסף, מופעל מערך של אשפוז ביתי, "אנחנו מבצעים התאמה אישית לשירות הנכון לכל אחד מהמטופלים", מסבירה ענבל בלס, האחות האחראית של השירות, "רק לאחר התאמת השירות אנחנו מתאימים באופן אישי את תוכנית האשפוז לאינדיקציותהרפואיות של המטופל". האשפוז הביתי כולל ביקורים יומיים של צוותי רפואה מומחים בהתאם למצבו הרפואי של המטופל ולתוכנית הטיפול הכוללת טיפול תרופתי, ניטור ומעקב מרחוק אחר מדדים רפואיים באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. הטיפול הרפואי יכלול (בהתאם להנחיה הרפואית) גם בדיקות מעבדה ובדיקות דימות בבית המטופל. "היתרונות הברורים של הימנעות מסיכוני הידבקות בזיהומים, נפילות, מצב בלבולי חריף והכי חשוב ההבנה שאשפוז ביתי מסייע לתחושת הביטחון של המטופל ובני משפחתו ומאפשר להם את הנוחות המרבית ובסופו של דבר גם התגובות ושביעות הרצון של המטופלים שלנו, מסייעים לנו להמשיך ולהעניק את השירות הטוב והמקצועי ביותר". להיבדק בסלון הביתי שירותים נוספים ש'אסותא עד הבית' מציעים הם ייעוצי רופאים מומחים בכירים המגיעים לבית המטופל/ת, בדיקות מעבדה, צילומי רנטגן, בדיקות אולטרסאונד, בדיקות שינה, הורדת תפרים, חבישות, טיפול בפצעים, אומדן כף רגל סוכרתית והדרכות אחיות שונות. "אנחנו מגיעים לכל מקום הודות לפריסה ארצית נרחבת, צוות מיומן בכל מקצועות הבריאות המצויד במכשור רפואי המתקדם ביותר", מסביר ד"ר טל אגמי, המנהל הרפואי של 'אסותא עד הבית'. "היתרונות שלנו הם הגמישות בזמני ההגעה ובלוחות הזמנים, הפטור מהמתנה בתור וחשיפה לזיהומים, וטיפול בסטנדרט של אסותא - מקצועיות,אמפתיה ורגישות לצרכי המטופל ומשפחתו". לפרטים נוספים והזמנת השירות "אסותא עד הבית" הקליקו>>

לפני כחודשיים וחצי נמצא בירושלים אדם בן 60, שמת שבועיים קודם לכן לבדו בדירה שלו. אף שהם מתורגלים במראות מזוויעים בשל פעילותם באירועי טרור ובתאונות דרכים,אפילו אנשי זק"א לא נותרו אדישים אל מול הריקבון הקשה שבו נתקלו. "אובדן צלם אנוש", הגדיר זאת במילים מצמררות מתנדב זק"א איציק רוט דקות אחדות אחרי שנכנס לדירה בשכונת קטמון. הבעיה היא שלא מדובר במקרה חריג ובודד. בערך אחת ליומיים נקראים כוחות הצלה על ידי שכנים ונאלצים לקבוע את מותם של נשים וגברים שחיו לבד, בלי אף אחד, בדירה קטנה, נעלמו מן העולם, מבלי שילוו אותם בני משפחה וחברים בדרכם האחרונה. בשנה החולפת נעלמו מן העולם, פשוטו כמשמעו, 170 זקנות וזקנים. "מדובר במגפה שקטה וכואבת", נמסר בהודעה לתקשורת מטעם זק"א. "אנשים עריריים וגלמודים שנמצאים כשהם מוטלים בביתם במצבים קשים מאוד, רובם נמצאים רק בעקבות ריח חריג שמציק לשכנים, מוות קשה ומיותר שניתן למנוע. אם יש לכם שכן שגר לבדו, אנא! בדקו בשלומו לפחות פעם ביום. יחד עם קצת יותר תשומת לב, נציל חיים". מוטב להזדקן בבית על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 42% מתושבי ישראל בני ה-75 ומעלה סובלים מבדידות. גם בשכבת הגיל 74-65 שיעור הבודדים הוא גבוה - 32%. בקרב הנשים תחושת הבדידות גבוהה יותר מאשר בקרב הגברים. בחברה הערבית המספרים מטפסים: 60% בני אותה שכבת הגיל חשים בודדים. הבדידות היא לא רק עניין של פנאי. יש לה השפעה ישירה על המצב הבריאותי של האדם. שיעור החשים בדידות בקרב זקנים שמצבם הבריאותי טוב הוא 17.6%, בעוד שיעור. הבודדים בקרב מי שמצבו הבריאותי לא טוב הוא 57.8% לפי מחקרים, יצירת מערכת קשרים חברתיים ושמירה על קשר עם אנשים קרובים מפחיתות משמעותית את הסיכוילחלות. למעשה, הבדידות הורגת. כמו מחלה, כמו עישון, כמו אלכוהול, כמו נהיגה לא בטוחה. אוכלוסיית הזקנים בישראל מונה היום כ-1.3 מיליון בני אדם (כשמינית מכלל אוכלוסיית המדינה). שליש מהם נמצא מתחת לקו העוני. גמלאות הזִקנה, לרבות השלמת ההכנסה לזכאים, אינן עונות על הצרכים הבסיסיים של האדם הזקן בישראל בימינו. החברה האזרחית במדינה לא השכילה עדיין לטפל בתופעה שממשיכה להידחק אל מחוץ לעניין הציבורי ומתעוררת רק לפני ציון אירועים לאומיים כמו יום השואה או כשמגיעות לכותרותידיעות מחרידות על אלימות כלפי קשישים על ידי מטפל פרטי, איש סיעוד אכזר בדיור מוגן או כשהם נופלים קורבנות למעשי שוד אלימים. ד"ר אביבה קפלן, ראשת התוכנית ללימודי מוסמך לניהול בגרונטולוגיה במכללה האקדמית נתניה, היא בהכשרתה אנתרופולוגית ומומחית בגרונטולוגיה. במשך עשר שנים ניהלה קפלן בית דיור מוגן, מהראשונים שהוקמו בישראל, וערכה מחקר על משמעות חייהם של אנשים המתגוררים במוסדות אלה. "מסקנתי הייתה שהמקום המתאים ביותר להזדקנות הוא ביתו הפרטי של האדם וסביבתו הטבעית", טוענת קפלן."הצבעתי על כך שאין להוציא את האדם הזקן מביתו אלא רק כאשר אין ברירה אחרת. יש לאפשר לו שירותים נגישים בקהילה, בסביבה רב-גילית, כדי שיוכל להמשיך לשמוע גם בכישל תינוקות, למשל". כיום תפיסה זו רווחת בקרב אנשי המקצוע בתחום וידועה בשם Aging in Place. "כאשר מתייחסים לבני 60-50, איני רואה בהם מבוגרים", אומרת קפלן. "מדובר באנשים באמצע החיים, העובדים למחייתם, עדיין מגדלים את ילדיהם, ואולי גם עסוקים בנכדיהם. יש לזכור כי תוחלת החיים הממוצעת - בישראל עומדת היום על גיל 83. גם המבוגרים יותר, בני ה-80-70, המכונים דור הבייבי בומרז, שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה, אינם מזדהים בדרך כלל עם גילם הכרונולוגי. אלו אנשי העולם הגדול, משכילים ודעתניים, המעורים בסביבתם החברתית, נמצאים עדיין בקשרי עבודה פעילים ובעלי יכולות כלכליות. מדובר באנשים המבקשים לעצמם שירותים מגוונים ואיכותיים. הם מעוניינים בחיים נוחים, באנשים מעניינים ובגירויים אינטלקטואליים, ומבקשים להיות חלק מחברה רב־גילית. זו קבוצה אנושית המתרחבת והולכת, וצפויה להוות כ-20% מהאוכלוסייה בישראל עד לשנת 2035. אני נוהגת להשתמש במילה ’זִקנה‘ ולא בכל מילה חליפית אחרת - כאשר אני מדברת בעיקר על אלו הרתוקים לביתם ומתקשים בפעילות יומיומית". הירתמות קהילתית להפגת הבדידות שירותי הרווחה קיימים בישראל בעיקר בערים הגדולות, שם שיעור האוכלוסייה הזקנה גבוה יותר מהממוצע הארצי ועשוי להגיע עד ל-20% מכלל התושבים. הערים שבהן מתגוררים רוב הזקנים הן תל אביב, רמת גן, גבעתיים, נתניה וחיפה. בין השירותים אפשר לציין מועדונים חברתיים שפועלים בכל רחבי הארץ ומהווים מוקד לפעילות חברתית בעיקר לזקנים עצמאיים; מרכזי יום שמיועדים בעיקר לזקנים מוגבלים; מועדוני תעסוקהשמסייעים לבני 60 ומעלה להשתלב בעבודה; קהילות תומכות שמאפשרות לזקנים להמשיך להתגורר בבית, תוך קבלת סל שירותים המסייע להם בחיי היומיום. סל השירותים בקהילות התומכות כולל שירותי 'אב שכונה' שנמצא בקשר שוטף עם החברים ואחראי לתיקונים שוטפים בביתם, מכשיר לקריאת מצוקה שמותקן בכל בית וביקורי בית של רופאים במידת הצורך. התוכנית כוללת גם פעילות חברתית. תוכנית ’בשיבה בריאה' מיועדת לזקנים במצוקה שהכנסתם החודשית היא קצבת זִקנה בתוספת השלמת הכנסה. בין מטרות התוכנית אפשר למנות גם סיוע בבריאות, סבסוד תרופות, איתור בעיות שמיעה וראייה ואספקת אביזרי עזר רפואיים; עזרה בדיור, החל בשיפוץ בתים, דרך שירות תיקונים ועד השלמת ציוד ביתי; עזרה בתזונה באמצעות אספקת שירותי הסעדה על ידי ארגונים בקהילה; ופעילות 'בתים חמים' - קבוצות קטנות של עד 15 אנשים ונשים מרקע תרבותי דומה שמתגוררים בסמיכות ומתכנסים למפגשים חברתיים אחת לשבוע או שבועיים, כל פעם בביתה של משפחה מארחת תורנית. לפני שנתיים, בצל משבר הקורונה, נולד פרויקט לאימוץ קשישים בשם 'שיח ידידים' במסגרת ארגון 'ידידים - סיוע בדרכים ובבתים'. מטרת הפרויקט, שנערך בשיתוף עם מחלקת הרווחה של עיריית מודיעין־מכבים־רעות, היא להעניק למבוגרים אוזן קשבת ולסייע להם להסתדר מול אימת הבירוקרטיה והפרקטיקה היומיומית של החיים - ולפעמים פשוט להיות איתם. זו דוגמה לפרויקט שהתחיל ברעיון של הפגת הבדידות בימי הסגרים והתרחב להרבה מעבר לכך: המתנדבים, יחד עם עובדים סוציאליים מטעם העירייה ורכזת הפרויקט, נותנים מענה פרטני לכל אחד מהזקנים, החל בליווי אישי להליכים רפואיים, תיקון מפזר חום בדירה והסברים תפעוליים, ועד סיוע בחוזים מול עורכי דין, עזרה במעמד רכישת דירה ועוד. התוכנית הלאומית למיגור הבדידות לפי מחקרים שנערכו בישראל בנושא השפעות הקורונה, האוכלוסייה הזקנה הייתה הנפגעת העיקרית הן בהיבט הרפואי והן בפן החברתי. בעוד הנזק הבריאותי פורסם מדי ערב במהדורות החדשות והונגש לכל אזרח ואזרח - הנזק החברתי הובא בחשבון כנזק משני בזמן אמת. כולנו זוכרים את התמונות הסנטימנטליות של נכדים ונכדות שומרים על מרחק ומניפים שלטים תומכים מתחת למרפסות הבתים של הסבים והסבתות בשיא תקופת הסגרים והריחוק החברתי. אבל הסמלים הוויזואליים של ימי המגפה לא מגרדים את קצה קצהו של הנזק הנפשי. מבוגרים רבים נותקו מקשריהם עם בני המשפחה, אחרים נותרו עריריים בבתיהם כתוצאה מקשיים בניידות וחלק מהם אף פעם לא חזרולתפקודם הטוב מהעבר. אמנם אפשר לציין לטובה את הפעילות ההתנדבותית הענפה של ארגונים, עמותות ומתנדבים בודדים, אבל מדובר בטיפה בים. "מערכות הרווחה המתפקדות היום בחסר אינן יכולות להעמיד את האמצעים הרצויים כדי לטפל באופן נאות בנושא", מבהירה קפלן. "מאחר שישראל היא מדינת הגירה, מגיעים אליה גם זקנים רבים באחרית ימיהם. אנשים אלו אינם יכולים להשתלב בשוק העבודה מפאת גילם - עובדה המקשה על חייהם היומיומיים. ההגירה מורידה את מעמדם החברתי והכלכלי ומרחיקה אותם לשוליים החברתיים, תוך ניתוקם מהחברה ומהתעסוקה. בתנאיםאלו שבהם חוברים יחד הגירה וזקנה, אי־נחיצות הופכת למצב סטטי שהסיכויים לשנותו קלושים". ח"כ מירב כהן, השרה לשוויון חברתי לשעבר, חרתה על דגל משרדה את הנושא בימי כהונת ממשלת בנט-לפיד, השיקה את התוכנית למיגור תופעת הבדידות בהנהגת פרויקטור הבדידות ערן שוורץ, טייס ואיש חינוך לשעבר, והוציאה אותה לפועל בינואר 2022 בהשקעה של יותר מ-100 מיליון שקל בעזרת שיתופי פעולה אסטרטגיים עם רשויות מקומיות, קופות חולים וארגונים חברתיים. "סוגיית הבדידות בקרב מבוגרים היא מגפה של ממש שמגיעה לכל שכבות האוכלוסייה, בלי קשר למצבם הכלכלי", אומרת מירב כהן. "אחרי שגיבשנו את הנתונים, גילינו כי שליש מהמבוגרים בגיל 80 ומעלה ומעל 15% מהמבוגרים בגיל 70-60 מדווחים על בדידות. לפי הנתונים, הקושי הגדול ביותר הוא בקרב אלמנים ואלמנות ובקרב מבוגרים שמטפלים בבן או בבת זוג סיעודיים מבוקר עד ערב ואין להם עם מי לדבר על הקשיים הייחודיים. בדידות מובילה להתפתחות של מצוקה נפשית ולכן אנחנו רואים במגפת הבדידות סכנת חיים". מכיוון שאנשים נמצאים כיום בפנסיה במשך 20 שנים ואף יותר ומבלים זמן רב יותר בבית,נחלק היחס לשני קהלים שונים: האוכלוסייה בגיל 70-60, מבוגרים שמעוניינים להישאר בשוק התעסוקה, ומבוגרים מעל גיל 80 - שם נדרשו אנשי הפרויקט לייצר פתרונות ייחודיים. בשנים האחרונות אפשר לזהות שינוי משמעותי בשיעור העסקת עובדים מבוגרים גם מעבר לגיל הפרישה. המגמה הזו מסייעת, כמובן, לאלו שהכנסתם החודשית קטנה כתוצאה מפרישה מאולצת, אבל תורמת לא פחות בפן החברתי והפסיכולוגי, ברמת התמיכה מחד וברמת ההעצמה מאידך. "לשם כך שמנו דגש בתוכנית הלאומית למיגור הבדידות על יצירת קהילה ושייכות", מספרת כהן, "ועל התנדבות שמאפשרת למבוגרים להרגיש שהם תורמים לחברה ולא רק נתרמים". התוכנית למיגור תופעת הבדידות מחולקת למספר נדבכים. החלק הראשון הוא עידוד יציאה מהבית, והוא כולל מגוון פרויקטים כמו פעילויות כושר ברשויות המקומיות, פעילויות תרבות כמו 'שלישי בשלייקס' שמקנה כרטיס קולנוע בעשרה שקלים והנחה בתיאטרון וטיולים משותפים בחיק הטבע. "כל אלו נבנו סביב מחקר שביצענו", אומרת כהן, "שלפיו, פעילות מחוץ לבית פעמיים בשבוע יכולה להפחית סכנה להידרדרות מ-69% ל-11% בלבד". החלק השני בתוכנית מתרכז בחיזוק הקשר הבין־דורי, עם פעילויות כמו ’והדרת‘ שמחברת בין בני ובנות שירות לאזרחים ותיקים בודדים בביתם, קורסי העשרה ולמידהכמו ’כיתות ותיקים', מלגות לסטודנטים שמתנדבים בהפגת בדידות ועוד. חלק נוסף בתוכנית הוא קידום זִקנה פעילה, דרך אפשרות לתעסוקה, התנדבויות ויוזמות קהילתיות לאחר גיל הפרישה. "הקמנו את ’באים לטוב', מערך ההתנדבות הלאומי לאזרחים הוותיקים, שנותן כלים להתנדבויות והופך את האזרחים הוותיקים לאנשים פעילים בקהילה", מספרת כהן, "או פרויקט ’יחידות סגולה', שמורכב מיחידות למיצוי זכויות בתחום הבריאות שקיימות בעשרות בתי חולים". החלק האחרון בתוכנית מיועד למבוגרים שכבר חווים קושי נפשי של ממש עקב הבדידות, ולשם כך הוקם מערך לשיחות טלפוניות ומפגשים פרונטליים להפגת בדידות בביתם של האזרחים הוותיקים, ופרויקט של מתן מענה נפשי ראשוני, הכולל שמונה מפגשים חינמיים. משולש הזהב של הבדידות (סוף דבר) ד"ר אמירה פז, גרונטולוגית ומנכ"לית 'בשיבה בריאה', שמציעה מעטפת טיפולית ייחודית לבני הגיל המבוגר על מנת שיוכלו להזדקן בבית תוך שמירה על איכות החיים, מדגישה כי אין מחקרי בדידות. "זו גם קבוצה שלא - על גילאי 50 מתאפיינת בבדידות יותר מקבוצות הגיל הצעירות. הבעיה היא בגילאים מתקדמים יותר", אומרת פז. "ההגדרה הקלאסית היא 65 ומעלה. אנחנו מפעילים פרויקט בשם ’מפגשים מהגיל השלישי', שהוא מועדון חברתי מקוון לקידום בריאות ופנאי, ויש לנו חברות גם בקבוצת גיל זו ומעלה. זו קבוצה נהדרת של בעיקר נשים מכל הארץ שעושה יחד כל בוקר התעמלות, פעילות קוגניטיבית, תרפיה באמנות ובמוזיקה ומיינדפולנס. אנחנו מספקים גם טיפולים רבים בתחום על ידי תרפיסטים באמצעות אומנויות - מוזיקה, תנועה, דרמה, גינון, ליווי גרונטולוגי וליווי רוחני". לטענת פז, הבעיה בישראל היא מערכתית: "מאז הרפורמה בבריאות הנפש אין שירותים מספקים, גם באופן פרטי. הבעיה קשה אף יותר בפסיכוגריאטריה, הפסיכיאטריה של הזִקנה". בדידות היא מחלה לכל דבר, אך כמו ברוב המחלות - גם היא אינה חשוכת מרפא. בשביל לנצח אותה צריך שיתוף פעולה בין כל קודקודי משולש הזהב. בעזרת נבחרי ציבור שדואגים לאזרחים מכל הגוונים ולא רק על בסיס סקטוריאלי צר, תאגידים שלוקחים אחריות ולא משליכים את עובדיהם לעת זִקנה ומתנדבים טובי לב מהמגזר השלישי שנרתמים לעזור לאוכלוסיות חלשות, אפשר ואף מומלץ להיות אופטימיים בכל הנוגע למיגור תופעת הבדידות. אבל יש פה תנאי אחד: זה יקרה כל עוד נפנים שזו חובתנו להעלות את הזקנים - הסבים והסבתות של כולנו ותמונת המראה לעתיד של כל אחד מאיתנו - לא מעט דרגות בסולם העדיפויות הלאומי ולא להיזכר בהם כשאנחנו רואים את הזקנה במסדרון, חווים מגפה עולמית, מתקרבים ליום השואה או מזדעקים כשנתקלים מדי כמה חודשים באלימות חריגה במיוחד כלפיהם. הבדידות לא יכולה להיות חלק מסימוני הווי שלנו בעזרת משדרי התרמה או אירוע חגיגי בהשתתפות כל אומני ישראל - היא נמצאת בדירה הסמוכה והיא יומיומית. האיש עם השקיות (מפגש עם פרויקטור הבדידות) יפו מתעוררת לבוקר חדש. משאיות זבל שואבות את תכולת הפחים של יום אתמול. נהגי מכוניות טרוטי עיניים מחכים בסבלנות לסיום מלאכת פועלי התברואה כדי שיוכלו להימלט מהרחובות הצרים. בשוק הפשפשים מרימים שלושה בעלי חנויות את דלתות הפח, מתפללים שיהיה להם מזל היום, שמישהו ירצה לקנות מהם רהיטים, שטיחים, חומרי ניקוי, כלי פלסטיק, פסלי עץ ומה לא. בחדר שינה קטן בקומתו העליונה של בית דירות ישן, כמה מטרים משם, יושב ערן שוורץ, גבר צעיר ומטופח, על מיטה, מכפתר את חולצתו התכולה, מצחצח נעליו ומכין קפה ראשון של בוקר. בפברואר שעבר, בדיוק לפני שנה, פגשנו אותו, אני וגילית קויפמן, תחקירנית וכתבת מהדורת השבת של חדשות 13, לריאיון היכרות ראשון עם כניסתו לתפקידו החדש, האפרורי לכאורה, פרויקטור הבדידות - שם שנקבע בהשראת פרויקטור הקורונה, אולי כך ידבק גם בו משהו מהקסם של התפקיד הפופולרי שזכה להצלחה שיווקית גדולה בימי המגפה. עד מהרה מתברר לנו כי שוורץ הוא לא אחד שעוסק בקסמים שיווקיים, הוא גם לא אחד שמתרגש מטייטלים מפוצצים, אבל הוא כן אחד שמתייחס ברצינות הראויה לתפקיד שהוא רואה בו לא פחות משליחות. גם כאן מדובר במגפה שיכולה ליצור שרשרת הדבקה אקספוננציאלית - מגפת הבדידות. "חיפשתי בולדוזר", מסבירה מירב כהן, אז עדיין השרה לשוויון חברתי, למה בחרה דווקא בו. "רציתי מישהו שיודע להפוך למציאות את הסנטימנט שכולנו מרגישים בקשר לזקנים ולתחושת הבדידות". בדרך לסיור במוקד הטלפוני לאזרחים ותיקים הוא אורז מהר חפצים לתוך תיק קטן ושקית. "אני האיש עם השקיות", אומר שוורץ בחיוך. לא מזמן הוא דחה הצעות מפתות מאלביט ומהתעופה האזרחית כדי "לא להתפתות לכלוב הזהב שאני עלול להישאב אליו". אנחנו מנסים לתהות על קנקנו, להבין מה לו ולזקנים, מה לו ולבדידות, מה לו ולתפקידים אפורים. "כולנו נהיה שם בגיל הזקנה", מסביר שוורץ. "אם שואלים אותנו למי אנחנו כחברה חייבים את החוב הגדול ביותר, התשובה היא - לדור הזה שבנה את המדינה. אנחנו צריכים לתת לו את מלוא תשומת הלב ולהכיר לו תודה על כל מה שעשה עבורנו".בעבר העביר שוורץ ביקורת נוקבת כלפי מי שעוסקים בחיי היומיום בשיח רדוד על שעוני ברייטלינג. "מי שזכו בכלים ובסט כישורים שיכולים להסב טוב לאנשים, צריכים לשאול את עצמם מה הם עושים למען האחר", הוא מסביר וחותם: "צריך יותר שאלות על מהות מאשר על אמצעים". במשך חודשים הוא נע ונד בין חדרים בבתי מלון ובין דירות ארעיות, עושה את הדרך הארוכה למרכז הארץ מקיבוץ עין דור בעמק יזרעאל, משאיר מאחור אתאשתו שרה, שתי בנותיו ובנו. מלח הארץ, נכד לפלמ"חניק, אחיינו של יעקב רוטבליט, רב-סרן במילואים, טייס לשעבר שסיים קורס טיס בהצטיינות, ניהל את בית יגאל אלון. הואהצליח להגשים לסבו את החלום לראות אותו בכנפי טיס לפני שהלך לעולמו אחרי כמה שבועות; אולי כבר שם ניטעה בו לראשונה תחושת האחריות לאוכלוסיית המבוגרים בישראל. "ראיתי אצל סבא שלי איך כוח רצון ושאיפה יכולים להחזיק אותך בחיים", הוא אומר בעיניים נוצצות, "ואם הוא היה רואה שאני מנסה ליישם את זה על אחרים, הוא בטח היה גאה". פיני אסקל

הכתבה בשיתוף מור בית השקעות ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו נטייה להתרפק על העבר, להיזכר בדברים היפים כמו גם בהחמצות, ולערוך עם עצמנו חשבון נפש. כשמדובר בהתנהלות הכלכלית שלנו, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מנסים לשחזר את הצעדים שעשינו ולתהות האם מקסמנו את הפוטנציאל. בעיקר לקראת הגיל השלישי, כשזה נוגע לתכנון הכלכלי שלנו ושל בני משפחתנו, ישנם לא מעט דברים שניתן לעשות על מנת לשפר ולמקסם את החיסכון שצברנו, במטרה לשמור על רמת החיים אליה הורגלנו. בעזרת רוני ריבקינד, מנהל מקצועי במור גמל ופנסיה, ריכזנו מוצרים אשר יכולים לסייע להתנהלות כלכלית נבונה החל מגיל 50, ועד הכניסה לגיל 60 בואכה שנות הפרישה. "חשוב לציין כי ההכנה לגיל הפרישה, וניהול החסכונות תוך כדי, חשובים ביותר ועל כן כדאי לתכנן את הפרישה מהעבודה בעזרת אנשי מקצוע", אומר ריבקינד. קופת גמל להשקעה עבור מי שהגיע לסוף שנות החמישים לחייו, קופת גמל להשקעה היא כלי אולטימטיבי למיקסום השקעה עבור תקופת הפנסיה. "אפשר לחסוך בקופת גמל להשקעה עד 76,449 שקלים בשנה", אומר ריבקינד. "היא מתאימה לחיסכון לטווח קצר כמו חופשה או שיפוץ הבית, הכסף נזיל בכל עת ולכן מדובר במוצר אטרקטיבי, אגב, לא רק לבני הגיל השלישי, אלא גם כחיסכון משלים או כחיסכון לדור הבא. באתר המידע האישי של מור, גם המורשים לפעול בחשבון יכולים לעקוב אחר החשבונות של הילדים והנכדים". אחד היתרונות המשמעותיים של קופת גמל להשקעה לבני הגיל השלישי היא שאחרי גיל 60 ניתן לנייד את הכספים לקרן פנסיה לצורך משיכת הכסף בצורת קצבה חודשית בפטור מלא ממס. לדברי ריבקינד, "החוסכים והחוסכות המשתמשים בקופת גמל להשקעה לטובת הפנסיה נהנים מיתרון כפול: לא מנוכה מס על כל הרווחים שנצברו בקופה לאורך השנים, וגם הקצבה המשולמת פטורה ממס. נדרש לנייד את קופת הגמל להשקעה לקרן פנסיה לטובת קבלת הקצבה". יציבות קצבת פרישה חוסכים וחוסכות רבים שחסכו באפיקים שונים לאורך החיים, המגיעים לשלב שברצונם לקבל קצבת פרישה (ניתן לבקש החל מגיל 60), נדרשים להחליט מהיכן הם רוצים לקבל את הקצבה. המוצרים המשלמים קצבת פרישה הם פוליסות ביטוח, קרן פנסיה כללית וקרן פנסיה מקיפה. בין המוצרים המשלמים קצבת פרישה ישנם מספר הבדלים, אך בזמנים של אי ודאות כלכלית, כדאי לשים דגש על יציבות הקצבה המשולמת. "בקרן פנסיה מקיפה ישנו מנגנון ייחודי של הבטחת תשואה לפורשים על לפחות 60% מכספי הפרישה" מסביר ריבקינד, "כך שהקצבה החודשית פחות תושפע מהתנודות בשוק ההון". בנוסף חשוב לציין, כי במסגרת קרנות הפנסיה החדשות שנפתחו השנה ישנו יתרון לפורשים כעת, היות שקרנות אלו נותנות היום עד 85% תשואה מובטחת לפורשים על הצבירה שלהם, וזאת עד לתקופה שקרנות אלו יגדלו במספר העמיתים והבטחת התשואה תרד בהדרגה חזרה ל-60% לפורשים. "בעת הפרישה, חשוב לבחור את המוצר והמסלול המתאים ביותר למצב האישי והכלכלי של הפורש או הפורשת ומשפחתם" מדגיש ריבקינד. חשיבות התכנון המוקדם לדברי ריבקינד, המחשבה על גיל הפרישה לא צריכה להעסיק אותנו רק בעשור שלפניו, שכן ישנם דברים בסיסיים שכדאי לחשוב עליהם כבר מימי החיסכון הראשונים - למשל, לשמור על קרן ההשתלמות ולא לפדות אותה לאורך השנים ככל שניתן. "אם יש לחוסכת או חוסך קרן השתלמות שצברה סכום משמעותי, הרי שמדובר בכרית ביטחון משמעותית לפנסיה", אומר ריבקינד. "ישנם אנשים ששוקלים למשוך לאורך השנים את כספי קרן ההשתלמות מסיבות שונות, ובכך פוגעים באפשרות ליהנות מהכספים לאחר הפרישה". לסיכום, מציין ריבקינד, "התאמה אישית של המוצרים והמסלולים השונים בהתאם לצרכים האישיים של כל אחת ואחד יכולים לסייע לחוסכים לפרוש בראש שקט יותר, ולעיתים, גם לשמור על ההון המשפחתי בצורה מושכלת יותר". למידע נוסף על מוצרי גמל ופנסיה>> *קופות הגמל של מור מנוהלות על ידי מור גמל ופנסיה (להלן: "החברה") העוסקת בשיווק פנסיוני (ולא בייעוץ) ולה זיקה למוצרים המנוהלים והמשווקים על ידה. אין באמור כדי להוות התחייבות להשגת תשואה כלשהי. הדברים מוצגים באופן אינפורמטיבי תמציתי בלבד ואין לראות בהצגת הכתבה משום ייעוץ פנסיוני אישי או פיננסי או מיסויי המותאם לצרכים האישיים של הלקוח/ה. מבלי לגרוע מהאמור, אין לראות בהצגת הכתבה משום שיווק פנסיוני או הצעה או הזמנה לשיווק כאמור והם אינם מהווים תחליף לייעוץ/לשיווק בידי בעל רישיון לפי דין המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.

כשדבורה דלין, שעוסקת בהקמת פרופילי לינקדאין ובשדרוג קורות חיים למחפשי עבודה אחרי ששימשה שנים רבות אשת משאבי אנוש, נתקלה בלקוחה שאחזה ברזומה מרשיםאך עדיין לא הצליחה למצוא עבודה בתחומה - היא ניסתה להבין איפה היא שוגה. "אני רואה בתחום שאני עוסקת בו שליחות, כי אני עוזרת לאנשים להשיג עבודה", אומרת דלין. "עכשיו השוק קשה, ואם לקוח שלי לא מקבל עבודה אני לוקחת את זה ללב". לכאורה, ללקוחה של דלין היה כל מה שצריך כדי לכבוש את עיני המעסיקים הפוטנציאליים - ידע נרחב, ניסיון עצום ואינספור הישגים מקצועיים, אבל הייתה לה בעיה אחת: היא עברה את גיל 50. בתמימותה, דלין לא שיערה בנפשה כי הגיל הוא המחסוםהיחיד של אותה אישה בדרך להשגת עבודה, אבל לבסוף, אחרי כמה כישלונות, החליטו השתיים בעצה משותפת להסיר ממסמך קורות החיים תאריכים מסגירי גיל כמו שנות לימוד. ואז, רק אז, ההזמנות לראיונות עבודה החלו לזרום. [יותר ויותר מעסיקים מעידים על התרומה האדירה של העובדים המבוגרים בתחומים שבהם אמורים לבוא לידי ביטוי יתרונות כמו מקצועיות, ניסיון, אחריות, נאמנות ופרספקטיבה] דרושים בני 50 לתופעה הזו קוראים אייג‘יזם, גילנות בעברית, דעה קדומה בנוגע לאדם שנובעת מגילו, ולצערנו קשה מאוד להיפטר ממנה. היא רווחת בכל העולם, לא רק בישראל. כמעט כמו בכל אספקט של החיים, גם כאן הנפגעות העיקריות הן נשים. בעולם שבו שחקניות מוערכות כמו שרה ג‘סיקה פארקר חוטפות קיתונות של בוז ציבורי על שהעזו לצאת מהבית בשיער מאפיר ולא צבוע, ואלילת הפופ מדונה סופגת אחרי טקס הגראמי עלבונות שעוסקים בהזרקות הבוטוקס בפניה, אין סיבה להיות מופתעים. כידוע, אחד הפשעים הכי גדולים שיכולות לבצע נשים הוא לחצות את גיל 45. מכאן ואילך - שוק העבודה לאבדיוק מאיר להן פנים. החדשות הטובות, בכל זאת, הן שתהליכים חברתיים כמו מודעות יתרה לנושא האחריות התאגידית נותנים את אותותיהם. וכך, חברות רבות מתחילות להיזכר מחדש ביתרונות הרבים שיש בהעסקת עובדים מבוגרים. כמעט תמיד זה מתחיל באופן מאולץ, בניסיון להשפיע לטובה על דו"ח ה-ESG הרבעוני שאמור לקדש בשם התאגיד את הגיוון התעסוקתי, אבל בסופו של דבר יותר ויותר מעסיקים מופתעים לטובה ומעידים על התרומה האדירה של העובדים המבוגרים בכל הנוגע לתחומים שבהם אמורים לבוא לידיביטוי יתרונות כמו מקצועיות, ניסיון, אחריות, נאמנות ופרספקטיבה. המצב עדיין רחוק מלהיות משביע רצון. המאמצים שמשקיעים התאגידים בתחום הגיוון התעסוקתי מופנים בעיקר לעבר נשים ומיעוטים. העובדים המבוגרים הם אלו שסובלים מקיפוח יותר מכל אחד אחר. לפי סקר שערך המכון להכשרת מנהלים בבריטניה, רק 40% מהמעסיקים מוכנים לשקול 64. אבל אפשר - העסקה נרחבת של בני 50 להתחיל לראות ניצנים של תקווה. לפני כחודש דווח ב'פייננשל טיימס' כי יותר ויותר חברות משנות את הגישה שלהן ביחס לגיל העובדים ומטרגטות כיום בני 50 ומעלה לתפקידי מפתח. בין היתר הוזכר בכתבה אדם בן 93, הבכיר ביותר בחברת האופנה הבריטית המשפחתית דיוויד ניפר, שזכה לסופרלטיבים מהמנכ"ל: "הניסיון שלו לא יסולא בפז", אמר והוסיף כי בכל פעם שאחד העובדים הוותיקים פורש לגמלאות הוא חושב לעצמו, "הו לא, עכשיו אני צריך לשכורשני עובדים צעירים כדי שיהיו מסוגלים למלא את מקומו". לפי סקר שערך ’פורבס' בשיא תקופת הקורונה, שליש מהעובדים מתכוונים לעבוד מעבר לגיל הפרישה, שעומד כיום על 70 בממוצע. הסיבה העיקרית לכך היא העלייה ביוקר המחיה ביחס לגודל החיסכון הפנסיוני וקצבאות הביטוח הלאומי. השאיפה לפרישה מאוחרת מציפה את שוק העבודה בעשרות אלפי עובדים מבוגרים. אם בתחילת ימי הקורונה המבוגרים היו אלו שנכוו באופן הקשה ביותר הן ברמה הבריאותית והן ברמה התעסוקתית, כיום נדמה שהם גם היו הראשונים להתאושש. אחרי הנטישה ההמונית שלהצעירים בעקבות חופשות ללא תשלום לטובת חשבון נפש שנכפה עליהם בשיא המגפה והוליד צורך אמיתי בהגשמה עצמית ורצון עז לניתוק ממקומות העבודה התובעניים והשואבים, נוצר בשוק העבודה ואקום לא קטן שגרם פתאום למנהלים לחשב מסלול מחדש ולהמר דווקא על עובדים מהזן הישן, כאלה שחוו דברים כחלק מניסיון החיים, הפגינו יציבות נפשית ולא התערערו במיוחד מהסירה המיטלטלת. שוק העבודה הנוכחי גורם לחברות לחשוב מחוץ לקופסה. חברות רבות מחפשות עובדים בני 50 ומעלה, מציעות להם הטבות כדי למשוך עובדים חדשים ולשמר עובדים ותיקים,ממש כמו בתעשיית ההייטק, בעזרת שעות עבודה גמישות, תוכניות רפואיות מקיפות וסביבת עבודה סוציאלית הולמת. בסקר שהוזמן על ידי האגודה האמריקאית לגמלאים (AARP) העניקו אנשי מקצוע בתחום משאבי האנוש  ציונים גבוהים מאוד לעובדים מבוגרים, העריכו במיוחד מיומנויות וניסיון והצביעו על יכולתם של בני הדור הזה לפתור בעיות מקצועיות מורכבות. לא מעט חברות שנכללות בפורצ'ן 500 יוצרות קמפיינים ייעודיים לבני 50 ומעלה. מיקרוסופט, מקדונלד‘ס, הומנה ומריוט אינטרנשיונל הן חלק מ-1,000 חברות בינלאומיות שלוקחות חלק בתוכנית ’הבטחת מעסיק' של AARP, שמטרתה לגייס קבוצות גיל מגוונות ולשקול מועמדויות לפי התאמה לתפקיד וללא קשר לגיל. סיפור קריירה: אילן בנאור בן 70. נשוי + 2. סבא לשתי נכדות. נווד דיגיטלי, עובד כעת מהודו. חבר בצוות הסקייל בחברת האניבוק שפיתחה טכנולוגיה לניהול פיננסי ועסקי לעסקים קטנים ועצמאיים. "מאז ומתמיד לא הייתי ילד של מסגרות ועניינו אותי דברים אחרים מלבד הלימודים. כשהתחלתי לחשוב על העתיד שלי, ראיתי מודעה בעיתון של המכון האמריקאי להשכלה שבה הציעו קורס עצמאי בתכנות, בהתכתבות דרך הדואר. "אחר כך החלטתי ללמוד בצורה מקצועית ובשנת 1978 נסעתי ללמוד מחשבים במונטריאול. במקביל ולאחר הלימודים, במשך 30 שנים המשכתי לצבור ניסיון במשרות טכנולוגיות שונות, מתוכן כעשר שנים בניו יורק בחברת מטא שיצרה פתרונות טכנולוגיים אדמיניסטרטיביים לבתי חולים גדולים. "בשנתיים האחרונות אני עובד בהאניבוק. התחלתי שם בגיל 68 וכיום אני בצוותהסקייל, אחראי על פרפורמנס ואופטימיזציה של דאטה בייסים. האמת שהגיל של האנשים לא משנה לי ולא מורגש. האתגר האמיתי הוא האתגר הטכנולוגי, ללמוד ולהיכנס לעולם חדש ולהתמקצע בו, אבל הצוות נתן לי את כל הזמן ואת הכלים ללמוד ולהבין לעומק את המוצר ואת הטכנולוגיה. "האניבוק מאפשרת לי לעבוד מרחוק תקופות מסוימות וליהנות יחד עם אשתי בעולם. לא נתקלתי בקושי בעבודה עם צעירים ממני. להפך, אני מרגיש שהעבודה בסביבה צעירה מחייה אותי, ההשפעה על אורחות החיים עצומה. אני מרגיש שהשתפר לי הזיכרון ברמות, אני חד יותר. אני ממליץ בחום לעסקים ולבני גילי לנצל את המשאבים ואת הניסיון שלהם ולתרום למשק ולתעשייה. כולם יצאו נשכרים מכך". הבעיה של ההייטק לפי הנתונים המעודדים בנוגע לתעסוקת מבוגרים שמציג דירוג מעלה, ארגון הפועל  לקידום נושאים בתחום האחריות התאגידית, קשה לזהות אפליה מובהקת על רקע גילנות. אבל יש לומר בכנות: מרבית החברות המדווחות מגיעות מסקטורים כמו פיננסים, תעשייה, שירותים ומזון. עקב האכילס של המגמה, כפי שניתן לנחש, נמצא בעיקר בתחומים של העולם החדש יותר. "אנחנו שומעים את הטענות בדבר קושי במציאת עבודה בגילים האלה בהייטק", מודה מומו מהדב, מנכ"ל מעלה. סיפור קריירה: פבלו בראודה בן 63. נשוי + 3. סבא לנכדה. מתגורר בכפר סבא.  מנהל יחידת מצוינות ב- AU10TIX ( אותנטיקס) שפיתחה טכנולוגיה לאימות אוטומטי של זהויות משתמשים באמצעות למידת מכונה ובינה מלאכותית. "נולדתי בארגנטינה למשפחה יהודית ציונית. מגיל מאוד צעיר, עוד בבית הספר היסודי, הצטרפתי לתנועת הנוער 'מחנות העולים'. בתיכון למדתי באורט ארגנטינה, שהיה אז בין המוסדות החלוציים בתחום המחשבים, שם סיימתי תואר הנדסאי כבר בתיכון ומיד לאחריו התחלתי לצבור ניסיון מקצועי במשרות טכנולוגיות. "בשנת 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון, עליתי לארץ יחד עם אשתי ושוכַּנו בקיבוץ בית קשת. הייתי המתכנת הראשון שהגיע לקיבוץ, ומהר מאוד שיבצו אותי להיות ראש צוות פיתוח תוכנה אפליקטיבית של המשקלים האלקטרוניים 'מאזני משקל' ועבדתי במפעל של הקיבוץ במשך חמש שנים. זו הייתה המשרה המשמעותית הראשונה שלי בתחום. במשך 30 שנה מילאתי תפקידים בעולם התוכנה, מתוכן שלוש שנים ברילוקיישן במדריד ושנתיים בארה"ב במסגרת תפקידי בחברת אמדוקס. "לאותנטיקס הגעתי בגיל 57. אני לא מרגיש שהגיל שיחק נגדי, יש כאן צוות מגוון בחתך גילים רחב יחסית. אני מאמין שהניסיון מאפשר פרספקטיבה רחבה יותר, להיכנס יותר לעומק הפרטים, וזה מסייע לקבל החלטות מושכלות. "החודש קיבלתי פרס הערכה על התרומה שלי בחברה למערך המכירות, זה היה אחד הימים היפים בקריירה שלי. זה מדהים, יש לי עוד הרבה מה לתת. "אני מאמין גדול במנטורינג ולדעתי חברות הייטק צריכות לפתח מודל של חונכות בין עובדים בשלים יותר לעובדים צעירים, וכך יהיה ניתן לחזק את הקשרים ואת ההיכרויות ולייצר דינמיקות חדשות של שיתוף ידע. זה נותן לי המון סיפוק וכמובן שאני כל הזמן גם לומד מצעירים ממני. "במקביל לתפקיד באותנטיקס, אני מתנדב בשתי עמותות חברתיות שמסייעות לשלב ולעודד אוכלוסיות שונות להשתלב בתעשיית ההייטק. אני מאמין בכוח שיש לתעשייה לחולל שינויים חברתיים". איטן בירן, מנכ"ל חברת ההשמה הדיגיטלית מיי נקסט וורקר, מדייק את המקום שבו משתקף יותר מכל פער הגילים בהייטק: "בכל מה שנוגע להבדלים בין צעירים ומבוגרים, שוק ההייטק מתחלק לשני סוגי משרות: משרות למהנדסים, שפונות לקהל צעיר מכיוון שזה תחום מעודכן שמתחדש כל הזמן, ומשרות מעטפת שפונות לעובדים מבוגרים ויכולות להתאים להם הרבה יותר". בירן מציין כי במשרות תוכנה עדיין מעדיפים לגייס צעירים מאוד - והמעסיקים לא מביאים בחשבון את פערי הציפיות בין עובד צעיר שחושב כל הזמן איך להתקדם או לשדרג את עצמו בעזרת הצעה אטרקטיבית מבחוץ לבין עובד מבוגר שמחפש יציבות. "אנחנו מאמינים בלהעסיק עובדים לפי אינטרס כלכלי ותרומה לחברה, לא לפי גיל. אבל בהרבה מקצועות העובדים המבוגרים יכולים לתרום - כי הם יותר סבלניים ומחפשים משרה יציבה, לעומת הדור הצעיר שכל הזמן מחפש שינויים. בעזרת ניהול נכון והתאמת תפקיד נכונה אפשר לקבל עובדים מבוגרים מעולים. לעומת עובדיםצעירים שיכולים מחר בבוקר להתפתות לעבור למקום אחר, מבחינת המבוגרים מקום העבודה זה הבית שלהם". סיפור קריירה: ברכה שמעונוביץ בת 65. בזוגיות 30 שנים. מתגוררת בתל אביב.  מהנדסת נתונים ב- Redis, פלטפורמה לניהול נתונים בזמן אמיתי המוצעת כקוד פתוח למפתחים וכמערכת מסחרית לגופים המנהלים ביג דאטה. "גדלתי בפתח תקווה, בבית להורים ניצולי שואה, כך שלא היו משאבים רבים בילדותי. בתיכון למדתי במגמה ריאלית וב-1978 המשכתי ללימודי תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת בן-גוריון. זה לא היה מובן מאליו בכלל באותה התקופה, והייתי בין הנשים היחידות בלימודים הריאליים. לאחר סיום הלימודים הייתי נחושה למצוא עבודה. במשך 40 שנים מילאתי תפקידים טכנולוגיים בחברות תקשורת ובחברה לאוטומציה, ומתוכן כ-17 שנים כמנהלת בסיס נתונים (DBA). "לפני כשש שנים חברה שעבדה איתי בבנק פנתה אליי מספר פעמים לקבל חוות דעת על מועמדים, כאשר התחילה לעבוד בחברת  Redis. באחת הפעמים שאלתי אותה אם המשרה המדוברת יכולה להתאים גם לי ולמידותיי. אמנם לא חשבתי בזמנו על הכיוון של להשתלב בתעשיית ההייטק בעקבות הדברים ששמעתי - הגיל הצעיר מאוד של העובדים, התזזיתיות הרַבּה ושעובדים שעות מטורפות. למרות זאת, לאחר שהיא הסבירהלי באיזה תפקיד מדובר, החלטתי שכדאי לקפוץ למים ולנסות. "לאורך כל הדרך אני מרגישה שהגיל שלי הוא לא פקטור, שמתייחסים אליי בצורה מקצועית, מעניקים לי תחושה מכילה וטובה ולא גורמים לי להרגיש שונה. יש לי חברים לעבודה שצעירים ממני ב-30 שנים והפערים לא מורגשים. אנחנו מדברים על החיים, מתייעצים בנושאים הקשורים לעבודה ולחיים הפרטיים - אני מרגישה שהרווחתי חברים. "במקביל לעבודה, אני מתנדבת כבר שלוש שנים לעידוד ופיתוח נשים בתפקידים She Codes בארגון טכנולוגיים. כל זאת במטרה לתרום מהידע המקצועי ומניסיון שיש לי בתחום לנשים נוספות בתכנות ובנטוורקינג להשתלבות בתעשייה". בהייטק, לפי כל העדויות, הבעיה מתחילה בגיל צעיר יותר: 50. תוחלת החיים הממוצעת הגבוהה שיש בישראל (82.7 שנים) לצד היותנו סטארט־אפ ניישן מייצרת מצב אבסורדי שבו עובדים שחצו בקושי את אמצע חייהם נפלטים מהתחום או לא מצליחים לחדור אליו. כדי לשנות את הגישה צריך קודם כל להפנים את הבעיה, אחר כך להכיל ולאמץ את השינוי החיובי שמתחולל בתעשיות הוותיקות, ובסוף לפתוח במהלך ארוך טווח שמתחילבממשלה ונגמר במגזר העסקי בכל הקשור לחינוך בנושא מבוגרים וקשישים בשוק העבודה, לתקציבים ייעודיים ולבונוסים על יישום התהליך. "זה ייקח זמן וידרוש אורך רוח", אומר מהדב. "אחת מקבוצות הגיל הקריטיות היא בני ה-50 שצריך להתחיל כבר עכשיו להכין אותם לעולם עבודה שיימשך מעבר לגיל הפנסיה כיום. בתקופת הקורונה ראינו מודעות גבוהה של מעסיקים וגמישות גבוהה יותר בהקשר זה. לטווח הארוך, אנחנו לא רואים שינוי משמעותי בתפיסות הנוגעות לעובדים מבוגרים". דלין נולדה באנגליה ועבדה כמגייסת הרבה שנים בלונדון - גם בתוך חברות וגם בחברות השמה. גיוסי עובדים רבים עברו תחת ידיה והיא כבר ראתה הכול. כשהיא נשאלת איזה שוק עבודה מפלה יותר - הישראלי או הבריטי, היא מהססת ובסוף אומרת: "אני נוטה לחשוב שהישראלי. תופעת הגילנות בהחלט קיימת בשוק העבודה הישראלי והיא עוד יותר מחמירה בתחום ההייטק. עם זאת, אני גם מקבלת אינדיקציות על שיפור. היום, למשל, שמעתי ממגייסת ישראלית שנמצאת בתהליך גיוס של אישה בת 62, ששמה בכיס הקטן לפחות חמישה מועמדים אחרים שלא עברו. אני מקווה שהמגמה הזו רק תימשך". פתרונות לגיל הפרישה לפי דירוג מעלה, 67% מהחברות המדווחות יוזמות ומממנות קורסי הכנה לפרישה לעובדים, 61% מאפשרות המשך זכאות להטבות לאחר גיל הפרישה לעובד ו-70% מהחברות מאפשרות מתן המשך עבודה לאחר גיל הפרישה בדפוס העסקה שונה: משרות חלקיות, חוזי פרילנס, תפקידי ייעוץ, עבודה במשמרות ואף שיתוף במשרה באמצעות חלוקת הנטל עם עובד נוסף. ארגון מעלה מחלק זה תשע שנים את אות דב לאוטמן לארגונים שמצטיינים בגיוון תעסוקתי. ב-2021 זכו פרטנר בקטגוריית שילוב אנשים בעלי מוגבלויות, אמדוקס בסביבת עבודה רב-תרבותית ואסותא בהעסקת עובדים מעל גיל 60 באופטיקה הלפרין, למשל, מועסקים 151 עובדים מעל גיל 50 שמהווים 30% מכלל העובדים. טלי קינג, מנהלת הרשת שמתגאה בקליטת 11 עובדים מעל גיל 50 רק בשנה האחרונה, טוענת כי הגישה הזו מיטיבה עם שני הצדדים. "לעובדים אלו כמעט ואין היעדרויות בשל חופשות לידה או טיפול בילד חולה. מעסיק מקבל עובד בעל נועם הליכות, נאמנות, מוסר עבודה גבוה, רעב להוכיח ולהצליח, ולרוב, בעל ניסיון גדול במקצוע. יש לנו חמישה עובדים שחצו את גיל 75 וממשיכים לעבוד במרץ ולקום בשמחה כל בוקר לעבודה. אני ממליצהמניסיוני האישי לכל חברה במשק לנסות לגייס כוח אדם בוגר יותר". "האתגר הגדול מתייחס לקבוצת העובדים מעל גיל הפנסיה", מסכם מהדב. "האדם הממוצע - כמו גם המעסיק בתאגיד הממוצע - עדיין אינו מבין את הצורך, החשיבות וההכרח להמשך השתלבות בשוק העבודה, גם אם בתצורות אחרות, לאחר גיל הפנסיה בישראל. התפיסות הן אישיות - של האנשים עצמם על גיל הפנסיה; וארגוניות - החל בהסכמים קיבוציים ועד לתפיסות שצריך לשחרר כדי לאפשר קידום לצעירים. לצערי, הדרך לשינוי החשיבה היא עוד ארוכה".

הכתבה בשיתוף אאוטלט ELECTRIC 54 מוצרי חשמל גדולים ובעיקר מקררים נחשבים להוצאה כספית גבוהה למדי ובצל יוקר המחיה, הרגלי הצריכה משתנים, ויותר ויותר צרכנים פונים לרכישת מוצרים שכאלה מיד שנייה - כשהיום יש מענה למי שמחפשים לקנות ממקום אמין ובדרך בטוחה. כך למשל, אאוטלט ELECTRIC 54 - מותג און ליין לרכישת מוצרי חשמל גדולים משומשים. אלעד מנשה, המייסד והבעלים, מספר כי העסק שהקים פועל גם מתוך אג'נדה חברתית על מנת להנגיש ולאפשר לאנשים שידם אינם משגת להתחדש במוצרי חשמל שעומדים בסטנדרטים הגבוהים שהציבה לעצמה החברה שבבעלותו. כל זאת תוך שמירה על חוויית קנייה מהירה ונוחה. מנשה (36), מקיבוץ אלומות, בעל תואר ראשון במנהל עסקים ושיווק, הקים את המותג אאוטלט ELECTRIC 54 לפני למעלה מ-15 שנה - כאשר הפך חנות רגילה למכשירי חשמל יד שנייה שהייתה בבעלותו של אביו למותג און ליין שמוכר את אותם המכשירים כיום באתר ודרך הוואטסאפ והטלפון, מבלי שלקוחות יצטרכו להגיע פיזית למחסנים. באאוטלט ELECTRIC 54 תמצאו מקררים, תנורים, מכונות כביסה ומייבשי כביסה, כאשר המלאי רחב ומתחדש בלי הרף. "אמינות היא אצלנו מעל הכל. זה חשוב כי כשאנשים קונים ממישהו מוצר חשמלי משומש הם צריכים לבצע את הבדיקה בעצמם ולבחון האם המוצר ראוי לרכישה. לא תמיד יש בידיהם את הידע והכלים הדרושים לכך. בנוסף, הם עשויים לבזבז זמן ואנרגיות בתהליך - שיחות עם המוכרים, כיתות רגליים  ולעיתים אף לחוות עוגמת נפש כשמגלים שהמוצר פגום לפני הרכישה, או גרוע מכך, לאחר שכבר קנו את המוצר ושילמו על הובלה", אומר מנשה. "אנחנו, למעשה, מעסיקים צוות בודקים מיומן ומנוסה שמגיע למוכרים ברחבי הארץ ומבצע את הבדיקה היסודית והמקיפה ובורר בקפידה אילו מוצרים יוצעו אצלנו למכירה", הוא מוסיף. "לא נמכור בשום פנים ואופן מוצר חשמלי שעבר תיקון, ואנחנו בוחנים גם את ההיבט הפונקציונאלי של המוצר - שהוא עובד וגם את ההיבט האסתטי, שאין לו סדקים או פגמים - אלא אם כן מדובר בבעיות קוסמטיות, בהן נטפל בעצמנו לפני המכירה. הסינון כה קפדני שבמקרים רבים אנחנו רואים עשרים מקררים ביום, ורוכשים רק תשעה מהם שבסופו של דבר יועמדו למכירה לקהל לקוחותינו. אני לא אמכור מוצר שלא היית מכניס אליי הביתה". רכישה מאובטחת והובלה עד הבית המוצרים שהמותג מציע למכירה מצולמים ועולים במהירות לעמודי הפייסבוק והאינסטגרם של אאוטלט ELECTRIC 54 שירות הלקוחות נעשה בוואטסאפ או בשיחות טלפון. על תהליך הרכישה עצמו אומר מנשה כי "חשוב לנו לבדוק אם המוצר אכן עונה על הצרכים של הלקוח. כדי להתאים לו את המוצר הנכון עבורו מתוך האופציות הרלבנטיות, אנו שולחים לו תמונות עם מפרטים טכניים לבחירה. בתוך זמן קצר, לרוב עד 24 שעות מרגע הרכישה המאובטחת, המוצר מובל אליו עד הבית - נקי, שלם, עטוף ומוכן לשימוש". תקופת הקורונה, מספר מנשה, היוותה נקודת מפנה לתחום רכישת מוצרים חשמליים מיד שנייה. "אנשים לא יצאו מהבית וחיפשו דרך לרכוש מוצרי חשמל ממקום טוב ומסודר. כשגם מהבחינה הכלכלית נוצר קושי לממן כבעבר מוצרי חשמל חדשים. בשלב הזה ראינו שאנחנו יכולים לספק ערך ממשי לצרכנים וכמה האחריות החברתית שלנו היא רבה גם מההיבט הבר קיימא של מחזור מוצרים וחסכון בפעולת הייצור. רוב מי שרוכשים מאתנו הם זוגות צעירים, אנשים שגרים בשכירות אבל יש גם הרבה משפחות שמחפשות למשל מקרר שני לצרכי אירוח". "מעבר לתהליך הבדיקה והסינון, הניקיון היסודי והשירות המהיר והאישי, אנחנו גם מספקים חצי שנה אחריות על המוצר. כך שאנחנו עומדים מאחורי כל מוצר שאנחנו מוכרים ורוצים שאנשים יהיו מרוצים. על פי הפידבקים החיוביים, אנחנו כבר יודעים שהלקוחות סומכים עלינו שנספק להם את הסחורה הטובה ביותר במחירים הטובים ביותר, זולים משמעותית מקנייה יד ראשונה בכלמעלה מ-50% פחות מהמחיר המקורי", אומר אלעד לסיום.

הכתבה בשיתוף אופטימייזר לא לשם כך התכנסנו כאן, אבל קשה לתומר גל להתעלם ממה שקורה בחודש האחרון בביצת הבינה המלאכותית. הוא נפעם כשהוא מדבר בתשוקה מידבקת על היכולות העילאיות של ChatGPT, ממשק צ'אט מבוסס דיאלוג של חברת OpenAI, שמסוגל כבר מהיום שבו נולד, בסך הכל לפני כמה שבועות, לכתוב מאמרים, להכין תוכנית עבודה שיווקית, ליצור מצגות ואפילו לייצר קוד. תומר הוא הבעלים וה-CTO של אופטימייזר, חברה שמספקת שירותי פיתוח בתחום הבינה המלאכותית וה GPU ונבחרה על ידי מרכז החדשנות ROAD2 בחסות NVIDIA כמפתחת מודלים של AI לסטארט־אפים שמשתתפים בתוכנית. בנוסף, הוא מרצה להנדסת תוכנה ובינה מלאכותית באקדמיה, מרצה מטעם NVIDIA בבינה מלאכותית ופיתוח על גבי ה-GPU באמצעות CUDA. תומר הוא גם בודק מטעם רשות החדשנות חברות בינה מלאכותית אשר מגישות בקשות למענקים. בקיצור, מדובר באיש מקצוע שלא אמור ליפול מהכיסא כשהוא מזהה את הדבר הגדול הבא - פשוט כי מיד אחריו יגיע הדבר הגדול הבא הבא. אבל תומר מודה שהוא הופתע מהמהירות שבה דברים מתפתחים. "יש כאן דברים שניפצו מתודולוגיות", אומר תומר, "מובן מאליו שתהיה השפעה על שוק העבודה בטכנולוגיות הצפויות - רכב אוטונומי יחליף נהגי מוניות, טרקטור אוטונומי יחליף את החקלאי, אבל לא ציפיתי שתגיע כל כך מהר בינה מלאכותית שכיום תסייע ובעתיד תבצע חלק ניכר מעבודתם של כותבי הקוד. חשבתי שהמפתחים יהיו עוד זמן רב בראש הפירמידה והאחרונים שיושפעו מזה בעולם התעסוקה. כבר עכשיו DeepMind שבבעלות גוגל פרסמו תוצאות של מודל בשם AlphaCode שהגיע לטופ 54% בתחרויות תכנות - וחשוב להדגיש שהמודל הזה התמודד נגד אנשים שהגיעו כדי לנצח בתחרות תכנות, כן? וקח בחשבון שזה רק המצב הנוכחי, עניין של זמן עד שמודלים אלו ינצחו את כל בני האנוש בתחרויות". תומר אף בחן את ChatGPT כסיוע בהכנת הרצאה של תכנות - החל בשלב התחקיר, צמצום לדוגמאות נפוצות, וכלה בשלב הסיכומים - ובאף אחד מהשלבים הכלי לא מעד. הוא אפילו עבר בהצלחה את הבחינה של אמזון שמיועדת למי שמעוניין לעסוק בתחום הענן. אימפקט אמיתי על בריאות האדם ואיכות הסביבה אופטימייזר, במהותה, עוסקת ב-Video Analytics בתחומים שיש בהם אימפקט עצום על האנושות - עם דגש על תעשיות כמו רפואה, ביטחון ו Inspection בתעשייה. החברה מתמחה במחקר ופיתוח של בינה מלאכותית, כתיבת קוד מקבילי על ה-GPUs של NVIDIA ופיתוח עבור מערכות קצה, פלטפורמת ה Jetson של NVIDIA. היכולות האלו משפרות את איכות המוצרים של חברות, מקצרות את זמן ההגעה לשוק והרבה פעמים התוצאה קריטית - לפעמים אפילו ברמה של 0 או 1 - יש מוצר או אין מוצר. "בינה מלאכותית מבוססת על דאטה, מודלים, GPUs ועל אימון לשיפור הביצועים", אומר תומר. "אנחנו יכולים להאיץ גם את האימון וגם את השימוש במודלים - ובכלל, להאיץ קוד ומערכות, בין אם הן מבוססות CPU או מבוססות GPU. הכל שאלה של עלות, איכות וזמן. במקרה של ChatGPT, למשל, הושקעו 5.5 מיליון דולר לאימון - זה המון וזה עבור חוד החנית הטכנולוגית. אופטימייזר, בתור משקיעה, יודעת לצמצם את זמני הריצה". במסגרת ROAD2 חברה אופטימייזר לפרויקט עם בית החולים רמב"ם שנועד לבחון באמצעות דאטה שנאסף מבדיקות סי־טי את מידת ההצלחה הצפויה של טיפול הקרנות עבור חולי סרטן. אופטימייזר מפתחת כבר שנים רבות גם לחברת Asensus המתמחה בניתוחים לפרוסקופים שבהם מוחדרת מצלמה וכלי ניתוח - מדובר במערכת סופר מתוחכמת הכוללת בינה מלאכותית והרבה אלגוריתמיקה שהגיעה ליעילות האצה של חמש מילי שניות במקום שנייה וחצי - הכל על מנת להגיע לביצועי זמן אמת אמינים במהלך ניתוחים. בשנים האחרונות נוצר קשר הדוק בין בינה מלאכותית לאפשרות להיטיב עם הסביבה בצל משבר האקלים העולמי. חברת Yoran Imaging פיתחה מערכת ניטור אנליטית לאריזות באמצעות חום שמבוססת על בינה מלאכותית במטרה לאתר תקלות אריזה בזמן אמת ובכך לצמצם משמעותית פסולת בתהליך הייצור. חברת סטיילטק, שמאפשרת בעזרת שימוש בבינה מלאכותית וביג דאטה להתאים באופן אופטימלי סוגים רבים של פריטי לבוש בקנייה אונליין, זכתה בפרס "פתרונות האקלים" על תרומתה בכך שהיא מקטינה משמעותית החזרות של בגדים - עניין נפוץ למדי בקניות ברשת, דוגלת בייצור על פי ביקוש ולא בייצור המוני, ובכך מסייעת בצמצום טביעת האצבע הפחמנית. אופטימייזר משקיעה בחברות אלה וגם מפתחת עבורן. הפתרונות של אופטימייזר - דרך טכנולוגיות קצה כמו למידה עמוקה וראייה ממוחשבת - באים לידי ביטוי גם בעולמות היוקרה כמו תחום היהלומים. מדובר בתחום שמגלגל מיליארדי דולרים בשנה אבל נתקע עדיין מאחור בכל מה שקשור לסחר דיגיטלי. הבשורה והערך המוסף שמביאה איתה אופטימייזר בשותפות עם חברת G-View מתבטאים בתהליך דירוג האבנים והוכחות המקוריות באמצעות בינה מלאכותית - ומשפיעים על כל שרשרת האספקה. אופטימייזר ו-G-View חברו אל חברת ענק עולמית בתחום היהלומים ומפתחות יחד מוצר אשר צפוי לחולל מהפכה בתחום ומבצע דירוג אוטומטי של יהלומים באמצעות בינה מלאכותית, תהליך אשר תמיד הצריך גמולוגים מקצועיים שזהו תחום עיסוקם. לפרטים על פעילות אופטימייזר - לחצו כאן *כתבה זו לא נכתבה על ידי בינה מלאכותית. אבל חכו שבוע, חכו שבועיים, זה עוד יקרה. 

הכתבה בשיתוף עמותת אנוש קרה לכם פעם שהרגשתם שקולגה שלכם בעבודה או אדם קרוב מוטרד והעדפתםלא להתעניין? תרגישו בנוח. סקר שערכה אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש,הראה שאחד מכל ארבעה אנשים מדווח על קושי להתעניין באדם שנראה מוטרד.?R U OK, המיזם החברתי של עמותת אנוש שהגיע מאוסטרליה, שואף לשנות את המצב הזה. בעזרת המיזם תוכלו לתמוך באנשים סביבכם, בקולגות שלכם לעבודה או במי שכפופים לכם, ולהפוך את ההתעניינות בהם לחלק משיח פתוח. כזה שעשוי לסייע להם לעבור תקופה קשה. כל זאת באמצעות 4 שלבים פשוטים: השלב הראשון: שאלו אם הכול בסדר הכינו את עצמכם לשיחה: וודאו שאתם במצב רוח טוב, כדי שתגיעו לשיחה בגישה חיובית והיא תזרום. וודאו שיש לכם עכשיו את הזמן לפתח שיחה וסבלנות להקשיב. קחו בחשבון שיכול להיות שהשיחה תתארך. בחרו מקום נוח, כדי שתוכלו לדבר בפרטיות. כדאי שתבדקו שגם הצד השני פנוי עכשיו לשוחח. זכרו - אתם פה כי אכפת לכם וכי אתם דואגים. גם אם יענו לכם שהכול בסדר ויבחרו לא לשתף - הם לפחות ידעו שאכפת לכם, וזה המון. התחילו בשאלות מעודדות שיתוף כמו "מה חדש אצלך?" או "מה נשמע?"; הזכירו דברים ששמתם לב אליהם וגרמו לכם לדאוג, כמו "את יותר שקטה לאחרונה, הכול בסדר?", "הרבה זמן לא ראיתי אותך בארוחת צהריים", "שמתי לב שאת כבר לא מעלה פוסטים מהריצה בים". אם האדם מולכם אינו מעוניין לדבר, זה בסדר. תנו לו או לה להבין שאתם עדיין קצת מודאגים והוסיפו: "אם תרצי לדבר אני פה" או "אם לא מתאים לך לדבר איתי זה בסדר. העיקר שתדבר עם מישהו, אל תשאיר בבטן". השלב השני: להקשיב הגיעו לשיחה בראש פתוח, בלי ביקורת וללא שיפוטיות. יכול להיות שהדברים לא יראו לכם כל כך נוראים, אבל עבור מי שמולכם הם קשים והחוויה שלהם קובעת. תוכלו לתמוך ולהגיד: "אני מבין שקשה לך". קחו את הזמן, תנו להם לדבר, אל תרגישו צורך להוסיף דברים משלכם. גם אם יהיו שתיקות מביכות, זה בסדר. עודדו את מי שמולכם להסביר מה קורה ומה הם חשים, באמצעות שאלות כמו: "איך אתם מרגישים לגבי זה?" או "כמה זמן אתם כבר מרגישים ככה?" הראו הקשבה ע"י חזרה במילים שלכם על מה שנאמר, למשל: "אתה חש שהמתח בעבודה זולג הביתה", או "את מרגישה שכל העומס נופל עלייך ואין לך עזרה". השלב השלישי: להניע לפעולה אחרי ששאלנו כיצד הם מרגישים והקשבנו למה שעובר עליהם - נוכל לעודד ביצוע פעולות לשיפור המצב או ההרגשה. נסו לעשות זאת בעזרת שאלות מניעות לפעולה כמו: "מה עשית בעבר במצבים דומים?" או "מה את יכולה לעשות בעצמך?", "רוצה שניפגש לקפה ונדבר קצת?", "חשבת אולי לדבר איתו או איתה על זה?". אפשר להציע פעולות שעזרו לכם במצבים דומים: "כשעברתי תקופה קשה, ניסיתי כך וכך וזה ממש עזר לי", "יש ספר ממש טוב שאת חייבת לקרוא". אם המצב ממשיך ונראה לכם שיש צורך בהכנסת גורם מקצועי לסיוע, אתם יכולים להציע זאת: "חשבת אולי לדבר עם מישהו מקצועי? או "התייעצת פעם עם מישהו שמבין בזה?". אם אתם מרגישים שהמקרה מצריך יותר משיחה עם משפחה וחברים או שיש סיכון לפגיעה עצמית או בסביבה, פנו בעצמכם לגורמי טיפול מקצועיים ובקשו עזרה. השלב הרביעי: לשמור על קשר התעניינות חוזרת והידיעה שאנחנו פה עבורם היא חשובה ויכולה לעשות את ההבדל. שימו תזכורת ביומן או בטלפון להתקשר בעוד כמה ימים לאדם במצוקה. הביעו התעניינות עם משפטים כגון: "מה נשמע? חשבתי עליך ורציתי לדעת איך אתה מרגיש מאז שדיברנו?". שאלו אם הם מצאו דרך טובה להתמודד עם החוויה או ההרגשה שסיפרו לכם עליה. גם אם מי שמולכם לא נקט בפעולה, קבלו זאת או הציעו להם אפשרויות שונות. וזכרו: לפעמים מה שצריך זה רק שיקשיבו לך. *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף מקורות משבר האקלים מגיע בשנים האחרונות לשיאים חדשים. קרחונים נמסים במהירות הגבוהה ביותר שנמדדה בהיסטוריה, בגרינלנד התחיל לרדת גשם במקום שלג, באירופה נהרות החלו להתייבש ובמדינות כמו מדגסקר סובלים מהבצורת הקשה ביותר ב-40 השנים האחרונות. העובדה שבמדינת ישראל האזרחים פותחים את הברז ומקבלים מים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אינה עניין מובן מאליו בזמן שהעולם סובל ממשבר אקלים שהולך ומעמיק. "אחת התובנות הכי משמעותיות שלנו בשנתיים האחרונות היא שאנחנו מספקים אוצר מקיים חיים", אומרת ריקי מור, מנהלת יחידת קשרי לקוחות ו-ESG של מקורות, חברת המים הלאומית. "אם חברת חטיפים תוציא לשוק שוקולד פגום או חברה לייצור מזון קפוא תוציא מוצר עם תקלה - הישראלים יוכלו להסתדר גם בלי אותם מוצרים במשך תקופה. אבל מים - זה המצרך הכי חיוני והכי בסיסי שאי אפשר להתקיים בלעדיו". סינרגיה של כל חטיבות החברה ברגע שאותו האסימון נפל, החליטה הנהלת מקורות להנחיל מדיניות של ESG (Environment Social Governance; סביבה, קהילה וממשל) כחלק מהליבה העסקית של החברה, לרבות תקציב השקעות שמסתכם במיליארדי שקלים לטובת פיתוח משק המים. ההנהלה הקימה פורום חוצה חברה במטרה לגבש מדדי ESG שכוללים התכווננות לשינויי האקלים ויעדי אחריות תאגידית. "כדי לייצר אחריות תאגידית צריך סינרגיה של כל חטיבות החברה", מדגישה מור. וכך התקבצו לפורום נציגי הנדסה, פיתוח, שיווק, משאבי אנוש וחטיבות נוספות ומכאן והלאה נגזרה תוכנית עבודה. נערכים לשינויי האקלים הדגש על אחריות חברתית הביא תוצאות: בשנתיים האחרונות זכתה מקורות בדירוג הגבוה ביותר (פלטינה פלוס) לפי מדד האחריות החברתית התאגידית של עמותת 'מעלה'. "ולא פחות חשוב", מספרת מור, "המהלכים האלה העמיקו לאין שיעור את הדיאלוג שלנו עם הציבור - המשקיעים, הרגולטור, הלקוחות והקהילה". במסגרת התוכנית למד הפורום את תחום שינויי האקלים. "הבנו את האימפקט שלנו", אומרת מור, "ומתוך חשיבה אסטרטגית ערכנו סקר סיכונים בנושא היערכות לשינויי האקלים על מנת להבין איך מבצעים זיהוי מוקדם והיערכות מראש של אירועי קיצון כמו שריפות ובצורת. בסוף השנה גם היה לנו הכבוד לארח ולהוביל כנס של מנהלי אחריות חברתית תאגידית בחברות הממשלתיות". אחד הנושאים שעליהם מקפידים במקורות בגזרת ה-ESG הוא שרשרת האספקה. "מעל 90% מההזמנות כיום הן רכש כחול-לבן", מתגאה מור. "בנוסף, הגדלנו את הרכש הירוק והידידותי לסביבה ואנחנו משתמשים בציוד בעל יעילות אנרגטית גדולה יותר". ישראל - מעצמת מים עולמית ישנם שלושה יסודות משמעותיים בתחום המים שבהם ישראל בולטת בקנה מידה בינלאומי:1. רוב מי השתייה בישראל - מקורם בהתפלת מי ים, כאשר היעד של מקורות הוא להגיע ל-100% מים מותפלים עד שנת 2026. 2. ישראל היא המדינה המובילה בעולם בתחום מיחזור המים: לא פחות מ-90% מהמים ממוחזרים, לעומת 30% בספרד, לשם ההשוואה. "כשאנחנו משיבים את המים לחקלאים, למשל, אנחנו למעשה שומרים על עצמאות המדינה בהיבט החקלאי", מחדדת מור. 3. תחזוקה טובה של הצנרת שמונעת בזבוז מים - פחת של 3% בלבד, לעומת 25% באנגליה ו-50% בקרואטיה, למשל.  מעבר לאנרגיות מתחדשות מקורות, שמספקת מים לא רק לישראלים אלא גם לרצועת עזה, לרשות הפלסטינית ולירדן, היא צרכן החשמל הראשי בישראל - עלות של כמעט מיליארד שקלים כ-4-5% מסך צריכת החשמל הארצית. בשנים האחרונות פועלת מקורות על מנת לייצר אנרגיה מתחדשת באמצעות טורבינות הידרואלקטריות ואנרגיה סולארית. בולט במיוחד פרויקט קירוי המוביל עצמו בפאנלים סולאריים על מנת להוסיף ממד של אגירה עצמית של חשמל במקום לקנות אותו. מדובר בחיסכון ידידותי לסביבה של כתשעה טון פחמן דו-חמצני. עידוד חדשנות ותמיכה בסטארט־אפים מור מספרת כי עובדי מקורות מתעוררים מדי יום עם רעיונות כיצד לשפר. כשהרעיונות החלו להתרבות, הקימה יחידת החדשנות של החברה פלטפורמה לניהול היוזמות של העובדים במטרה לקחת כמה שיותר כאלה שלב אחד קדימה - לפיתוח. כך, למשל, התחילה החברה לרסס מאגרי השקיה באמצעות רחפנים אוטונומיים - עניין שהתחיל כפיילוט ונעשה תפעולי. יוזמה אחרת היא מעבר להדברה ביולוגית של מכרסמים בעזרת בזים ותנשמות. בשיתוף החברה להגנת הטבע הותקנו עשרות תיבות קינון במאגרי המים וזאת במקום שימוש בחומרים רעילים לאדם ולסביבה. עוד רעיון שימושי הוא החדרת דגים על מנת שיאכלו את האצות הטורדניות שנדבקות לדפנות הצינור. בנוסף, פיתחה מחלקת החדשנות של מקורות, בניהולו של דודי בלסר, תוכנית להשקעה בחברות הזנק. כיום יש שמונה סטארט-אפים שיש למקורות אחזקות בהן בפועל. המטרה של מקורות, בסופו של דבר, היא למצוא פתרונות ברי קיימא לייצור מקורות מים חדשים ולדאוג לאיכות המים בעזרת אמצעים יותר חדשניים ופחות אנרגטיים.

הכתבה בשיתוף לקט ישראל הסיפור של ג'וזףדרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. ולפעמים דרוש ילד אחד כדי לגדל כפר שלם. בשנת 2000 ג'וזף גיטלר, אז בן 24, עלה לישראל מארה"ב מטעמים חלוציים וציוניים. בשנים הראשונות בארץ הוא שימש כעורך דין, אבל עמוק בפנים הוא תמיד היה איש חזון, איש חולם. ג'וזף נחשף לדו"ח הביטוח הלאומי ולנתוני העוני בישראל ובמקביל נדהם לראות את המזון העצום שנזרק בסוף כל ערב באירועים חברתיים. לא יכול להיות, חשב ג'וזף לעצמו, שכל כך הרבה אוכל מבושל טוב וחם נזרק לפח בזמן שיש כל כך הרבה אנשים עניים החיים בחוסר ביטחון תזונתי. הוא החליט לקחת חופש מהעבודה כדי לבחון את התחום, נסע לבדוק איך פועלים בנקי מזון בארה"ב, ובדק את המצב גם בארץ ומצא שעמותות לא מחפשות בהכרח כסף, הן לפעמים מעוניינות במזון. ואז, בדומה ליזמי הייטק מפורסמים, ג'וזף בנה תוכנית עבודה מחניית ביתו והתחיל לעבור בין אולמות אירועים וחברות מזון במכונית הסובארו הפרטית שלו כדי להציל מזון ולהעביר אותו לאלו הזקוקים לו. החקלאי הראשון שפגש תרם לו עודפי אפרסמונים. המחסן הראשון שפתח היה בלול תרנגולות ישן. את המשאית הראשונה הוא קיבל בתרומה. מפה לשם, נולד ארגון לקט ישראל. שפועל כבר 20 שנה בתחום, ומפיץ את הבשורה לכל העולם, ארגונים וגופים מגיעים לארץ ללמוד מג'וזף ופעילות הארגון וליישמה בארצותיהם. פרויקט הלקט החקלאי לקט ישראל, ארגון הצלת המזון הלאומי, שבו מכהן ג'וזף גיטלר בהתנדבות עד היום כיושב הראש, יוזם ומנהל פרויקטים שמבוססים על הצלת מזון. בעזרת 130 עובדים, צי משאיות, 54,000 מתנדבים ו-240 עמותות שותפות, מחלק הארגון מזון ל-250,000 נזקקים בפריסה ארצית. המטרה העיקרית של הארגון היא להרחיב את מה שהם מכנים "פיילוט שעובד 20 שנה" ולהציל הרבה יותר מזון אבוד. הפרויקט הגדול והמשמעותי של לקט ישראל הוא פרויקט הלקט החקלאי, שבמסגרתו אוספים או קוטפים ירקות ופירות מ-700 חקלאים בכל רחבי הארץ מהערבה ועד רמת הגולן שנמצאים עם הארגון בקשר הדוק. למרות הקושי, המדיניות והרפורמות שלא תמיד מיטיבות איתם, החקלאים הם התורמים הגדולים ביותר של מזון במדינת ישראל ובשנת 2022 תרמו למעלה מ-26,500 טונות תוצרת חקלאית עודפת.   דרך הפעולה של לקט ישראל בפרויקט הזה מורכבת משני אופנים: הראשון הוא כאשר החקלאי כבר קטף, ארז ואִרְגֵז והכל כבר מוכן בבית האריזה, אבל הסחורה לא יצאה לשוק מכל מיני סיבות כלכליות - לא קונים ממנו את התוצרת או יש עודפים בשוק ולא שווה לו למכור. במקרה כזה, ארגון לקט ישראל אוסף את התוצרת, מוביל אותה למרכז הלוגיסטיקה בגן חיים ובו אלפי המתנדבים ממיינים ואורזים אותה. השני הוא כאשר החקלאים "סיימו את השטח" ולא שווה להם להפעיל את הקוטפים כי יש היצע גדול מדי בשוק. במקרה הזה עובדי הארגון מגיעים עם צוות מקצועי עם כל הציוד - בובקאט, טרקטור, דולבים ומשאיות - וקוטפים את התוצרת. כל התוצרת עוברת דרך המרכז הלוגיסטי לעמותות שדואגות לרבע מיליון הנזקקים מקרית שמונה ועד אילת מכל קצוות האוכלוסייה - יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים.  פרויקט ארוחות מבושלות פרויקט משמעותי נוסף הוא ארוחות מבושלות. לקט ישראל הציל בשנה החולפת קרוב ל-2 מיליון ארוחות שנאספו מ-50 בסיס צה"ל, מבתי מלון, מחברות הסעדה ומחברות הייטק גדולות את המזון שנשאר מארוחת הצהרים. בפרויקט זה יש צורך בבטיחות מזון מוקפדת, בצוות שלם שעובד ומבקר בעזרת נהלים חסרי פשרות. מכאן מגיע המזון ל'מרכזי חלוקה' שמקבלים תשתיות מלקט ישראל המאפשרות להם לטפל במזון המוצל שמקבלים. הארוחה כוללת: חלבון, פחמימה וירקנייה - ולאחר הטיפול הנדרש מועבר המזון המבושל לבתי תמחוי, למועדוניות יום לקשישים ולבתי ספר ההזדמנות האחרונה.  בשנה וחצי האחרונה פועל פרויקט המרקים הגדול - שמספק 520,000 מנות מרק בשנה לנזקקים מכל קצוות הארץ במיוחד לקשישים וניצולי שואה. הפרויקט נולד גם במטרה לעשות שימוש נוסף בעודפי התוצרת החקלאית ולהאריך את חייה. הארגון, מעביר חלק מן הירקות המגיעים מן החקלאים לחברה המתמחה בייצור מזון מבושל שרוקחת מהם מרקים ב-7 טעמים שונים: מרק כתום, מרק חרירה, מרק עגבניות עם אורז, מרק עדשים, מרק אפונה ומרק שעועית. המרקים, שנעשים ללא חומרים משמרים ולא עוברים את גבולות הסימון האדום של נתרן וסוכר. המרקים מוקפאים באריזות של חצי ליטר ועוברים מהעמותות לנזקקים שיכולים לקחת אותם לביתם כארוחה שנייה חמה ומזינה בנוסף לזו שהם מקבלים בבית התמחוי. לקט ישראל מגיע לקהל של נזקקים על מנת לספק להם כלים בנושא תזונה. באמצעות תשע תזונאיות שמעבירות סדנאות מיוחדות הכוללות 4 מפגשים של התנהלות בתקציב מוגבל בעברית, ערבית ורוסית. בשנה האחרונה התקיימו כ-400 מפגשים ב-45 ערים שונות שבהם השתתפו כ-3,000 בני אדם - בהם לומדים המשתתפים על נושאים כמו תזונה בריאה ובישול בתקציב מוגבל.  במקום האחרון - ישראל לקט ישראל, בהיותו ארגון ללא כוונת רווח המתבסס על כספי פילנתרופיה, מנסה לשלב זרועות עם המדינה - אבל זה קורה מעט מדי למרות נסיונות ומהלכים עם משרדי ממשלה שונים. הנושא של הצלת מזון רלוונטי ללא מעט משרדים - אוצר, כלכלה, חקלאות, בריאות, חינוך, הגנת הסביבה וכמובן משרד ראש הממשלה שאמון על כולם ויכול לקבוע יעדים ותוכנית לאומית. בסופו של דבר, לאובדן המזון - 2.6 מיליון טונות מזון בשווי 21.3 מיליארד שקל התבזבזו ב-2021 - יש השפעה אדירה גם כלכלית, גם סביבתית וגם חברתית, וכמובן הרבה יותר משתלם למדינה לטפל בהצלת המזון מאשר לרכוש אותו: בישראל קיים מזון הניתן להצלה בשווי 7.5 מיליארד שקל. השנה פרסם לקט ישראל את הדו"ח לאובדן מזון והצלת מזון, בפעם השביעית ברציפות מאז 2015, אז התריע מבקר המדינה כי אין נתונים שמדברים על אובדן מזון. לקט ישראל הרים את הכפפה בעזרת חברת הייעוץ BDO והכלכלן הראשי חן הרצוג. הדו"ח, שבוחן כמה מזון הולך לאיבוד, מתעדכן מדי שנה ומוסיף עוד ועוד פרקים חדשים. בשלוש השנים האחרונות, מאז שהצטרף לדו"ח המשרד להגנת הסביבה, נבחנות גם ההשלכות הסביבתיות והכלכליות - כמה מתבזבז וכמה אפשר לחסוך, מה עושים כדי לתרום להפחתת גזי חממה, איך מתמודדים עם הפסולת ועוד. הדו"ח הפך עם השנים לכלי משמעותי מאוד עבור כל הגורמים שאמורים להשתמש בנתונים ואף צוטט בדו"ח האו"ם שיצא אשתקד לגבי מה שנעשה בישראל. כיום, מצבה של ישראל בכל מה שנוגע לכלי מדיניות נהוגים לצמצום אובדן מזון הוא בכי רע והיא מדורגת במקום האחרון עם יישום של 2.5 כלי מדיניות בלבד מתוך 8 כלים שמיושמים במדינות מפותחות אחרות.   החזון הטכנולוגי ל-2023  בראש ארגון לקט ישראל עומד המנכ"ל גידי כרוך, המוביל את הארגון להצלחות משמעותיות, ומשמש, בין היתר, כרוח החיה בכל מה שקשור לחדשנות טכנולוגית. כיום, רבים מהחקלאים יכולים לבצע קריאה באמצעות אפליקציה ייעודית רגע לפני שהם הופכים את הקרקע ועוברים לגידול הבא על מנת שהארגון יוכל להגיע לשדה במועד הרצוי לקטיף או איסוף. בנוסף, אמור לצאת לדרך ב-2023 פרויקט חדשני ענק - שימוש בלוויינים שיזהו את מצב השדה לקראת סוף תקופת הגידול ויוכלו להתריע בפני הארגון והחקלאים מתי אפשר להגיע - ובכך לייעל את העבודה, להציל את התוצרת, לחסוך כסף, לעזור לסביבה ולסייע לנזקקים. 

הכתבה בשיתוף שטראוס אנחנו חיים במציאות שמשתנה כל הזמן. אם היינו צריכים תזכורת, קיבלנו אותה בדמות מגפה שעצרה את החיים השגרתיים במשך כשנתיים. ואז, בדיוק כשנדמה היה שהעולם חוזר לעצמו, הגיעה המלחמה בין רוסיה ואוקראינה שהוסיפה, בין היתר, לא מעט מורכבויות בכל מה שקשור לאספקת חומרי גלם ואנרגיה. "אנחנו שואפים להשתפר בעקביות ולשפר את האימפקט שלנו על אנשים והסביבה, אבל אין ספק שאירועים בעלי קנה מידה גלובלי, בין אם הם מגפה או מלחמה, גורמים לנו להאיץ ולאמץ פרספקטיבה מחודשת בכל הקשור להשפעת התעשייה שלנו על איכות החיים של אנשים", מסבירה אסנת גולן, סמנכ"לית תקשורת, מותג חברה וקיימות בשטראוס. "אימפקט של כל עסק או חברה חייב להימדד ולהיות מנוהל בתפיסה של 360 מעלות דרך עדשת קיימות שבוחנת כל סגמנט, תהליך או פעולה שהעסק מבצע, בין אם מדובר בסוג המוצרים שהחברה מפתחת, בשרשרת האספקה, בסוג ההשקעות שהיא עושה, באופן שבו היא מעסיקה וגם בדרך שבה החברה מקיימת שיח עם הצרכנים באמצעי תקשורת ושיווק שונים". גולן מוסיפה כי "יעדי הקיימות של האו"ם מהווים תשתית להגדרת יעדי השיפור שלנו. החוסן, היכולת לבנות אמון עם מחזיקי העניין, להיות אטרקטיביים לדור צעיר של טאלנטים, למשקיעים ולצרכנים שמסתכלים יותר ויותר על הצריכה שלהם דרך פרמטרים של אימפקט וקיימות. בסופו של דבר, הצמיחה העסקית תלויה באימוץ גישת הקיימות כחלק מהדי-אן-איי של שטראוס באופן יומיומי". קיימות כחלק מליבת העסק ליבת אסטרטגיית הקיימות של שטראוס נשענת על שלושה אלמנטים מרכזיים: Better Food, Better Choices, Better Impact. "מזון טוב יותר - כי אנחנו כמובן חברת מזון. אפשרויות בחירה טובות יותר - גם ברמת המוצרים, גם מבחינת העובדים וגם מבחינת האפשרויות של הצרכנים לבחור מה שנכון עבורם. השפעה טובה יותר - הן על האדם והן על הסביבה", מסבירה גולן. לשטראוס, בתור גורם משמעותי בתעשיית המזון, יש השפעה על איכות החיים והסביבה. "חלק מההשפעה היא חיובית וחלק שלילית", מודה גולן, "והמטרה שלנו היא לצמצם באמצעות טכנולוגיה ומודעות את ההשפעה השלילית. כל מה שמוקם מחדש - מפעלים, מוצרים והשקעות בעסקים חדשים - חייב מבחינתנו להתכתב עם יעדי האו"ם לפיתוח בר קיימא. ומה שכבר קיים - אנחנו מחויבים להפוך לבעל השפעה טובה יותר". שטראוס מייצרת מהלכים לשיפור מוצרים גם מבחינת חומרי הגלם והשרשרת, וגם מבחינת הרכב המוצר עצמו. "לאוכל יש יכולת להשפיע על מחר טוב יותר", מציינת גולן. "אנחנו משקיעים בפיתוח מוצרים שמתאימים לאוכלוסיות ייחודיות. 'מולטי', למשל, הוא יוגורט שמותאם לצרכים של הגיל השלישי. איכות החיים עולה ותוחלת החיים גדלה - ואנחנו יודעים שיש קשר בין בחירות תזונתיות לבריאות. אם אנחנו רוצים להיות רלוונטיים אנחנו צריכים לרתום את הטכנולוגיה כדי להתאים את המזון ולהביא ערך מוסף". בימים אלו מקימה שטראוס באחיהוד, בין עכו לכרמיאל, מפעל ירוק - החל בשלב התכנון דרך ההתבססות על תחליפי חלב מן הצומח ועד המענה שנותן המוצר לאוכלוסיות עם צרכים ייחודיים. "קיימות היא תהליך שצריך להתממש לאורך כל שרשרת האספקה", טוענת גולן ומפרטת את השלבים: "זה נוגע בשאלות כמו מי מגדל את חומרי הגלם, האם התהליך והטכנולוגיה היטיבו עם הסביבה, האם הרכש מספיק מגוון, האם המוצר מקיים ומזין, האם האריזה ניתנת למיחזור, האם העובדים מתוגמלים כראוי ומקבלים יחס הוגן, וכמובן - איך מייצרים חדשנות פורצת דרך כדי לייצר אוכל טוב יותר". כותבים את העתיד של תעשיית המזון חלק גדול מהטכנולוגיות החדשות והחדשנות הזו מגיע בזכות חממת הפודטק "The Kitchen" של שטראוס. 'אפלנד', לדוגמה, הוא חטיף בריא שמבוסס על ירקות ופירות טבעיים - בזכות טכנולוגיה שפיתחה חברת TORR מהחממה של שטראוס. החממה הוקמה לפני עשר שנים מתוך חזון של שטראוס לייצר אימפקט עולמי בתור סטארט-אפ ניישן גם בעולמות המזון. "יצאו מהחממה עשרות סטארט־אפים של יזמים שמביאים אלטרנטיבה וכותבים את העתיד של תעשיית המזון", אומרת גולן בגאווה, "Zero Egg שמייצרת תחליף ביצה ללא שימוש בתרנגולות; אלף פארמס שפיתחה טכנולוגיה שבעזרתה אפשר לייצר סטייק מתא אחד של פרה בלי לפגוע בבעלי חיים, ואחד המשקיעים שלה הוא ליאונרדו דיקפריו; אנינה שמצליחה להציל ירקות שעלולים להיזרק על ידי החקלאים ולהפוך אותם למנה טעימה למיקרוגל ועוד". מדי שנה מארגנת שטראוס את כנס FOODTECHIL, אחד מכנסי הפודטק הגדולים ביותר בעולם. בכנס השנה השתתפו למעלה מ-2,000 משתתפים וביניהם משקיעים, יזמים, אנשי עסקים, מדענים ואנשי המגזר הציבורי. השנה הציגו בכנס 67 סטארטאפים פורצי דרך בתחומים מגוונים, כאשר באופן ייחודי כל אחת מהחברות הציגה את יעדי האו"ם (ה-SDG's) שאותה חברה מחוברת אליהם ומייצרת אימפקט שרלוונטי לאותו יעד. "זה מסע שלוקח זמן", משתפת אסנת. "אבל בסופו יגידו עליך שאתה חלק מהדור שבנה משהו חדש ויצר מציאות מקיימת יותר. מציאות טובה יותר". העצמה נשית, התנדבות קהילתית, השפעה חברתית חדשנות ופודטק זו דרך אחרת לייצר מציאות טובה יותר בתעשיית המזון, אולם ההסתכלות על קיימות כחלק מליבת העשייה של הארגון מאפשרת לשטראוס לראות את הפעילות שלה גם מעבר לעשייה העסקית, ולקחת חלק ביצירת מערכת חברתית, כלכלית וסביבתית טובה וחזקה יותר. כחלק מהפעילות שלה, שטראוס מקדמת שוויון בעולם התעסוקה כדי לייצר תרומה חברתית וכלכלית. כאשר כל המגזרים משולבים באופן שוויוני בעולם התעסוקה - גדל הסיכוי שהפריון יעלה. התרומה היא לא רק חברתית אלא גם כלכלית. כשאתה מרגיש שהשאירו אותך מאחור ושלא קיבלת הזדמנות שווה - אתה מתוסכל. לעומת זאת, כאשר מכלילים אותך - נוצר אמון. "ככל שאנחנו יותר מגוונים", מסבירה גולן, "אנחנו מאפשרים לעוד ועוד אוכלוסיות להשתלב בכלכלה כאזרחים עצמאים שעוזרים למדינה ולא נתמכים על ידה". שטראוס, שמעסיקה כיום יותר מ-16,500 עובדים ועובדות בכל העולם, מקדמת זה שני עשורים את ערכי הגיוון וההכלה. השנה עומד שיעור הנשים שאוחזות בתפקידי ניהול על 48% מכלל מנהלי החברה, ואילו בדירקטוריון יש רוב נשי - 58%. "אנחנו מייצרים תשתית שתאפשר לנערות להשתלב מגיל צעיר בלי שיחסמו אותן הטיות מגדריות", מספרת גולן, "כמו, למשל, פרויקט 'שבוע הנערה הישראלית' של ארגון 'שוות' לו שטראוס שותפה שבו כ-65 נשים משטראוס שוחחו עם בני ובנות נוער על השתלבות שוויונית בשוק העבודה; במפעל בכרמיאל ליווינו, ביחד עם עמותת 'יוזמות עתיד', נשים עצמאיות שחלמו על הקמת עסק קטן בתחום הקולינריה וסייענו להן ללמוד איך להקים עסק, איך לבנות מותג ברמה השיווקית, הפיננסית והקולינרית בעזרת שפים שאנחנו מימנו; אנחנו תומכים כלכלית ומקצועית בחוות קפה בבעלות נשים במדינות מתפתחות ומספקים להן תמיכה עסקית ומקצועית לפיתוח העסק." בשנים האחרונות העמיקה שטראוס את פעילויות הגיוון וההכלה מקידום נשים לגיוון והכלה של קהילות נוספות במטרה להכיל אוכלוסיות מגוונות ולסייע בשילובן בשוק העבודה - למשל, אוכלוסייה ערבית, חרדית ואנשים עם מוגבלויות. בפרויקט קודואתי ("ההשראה שלי" בערבית), שהוקם ביוזמת עובדי שטראוס ובשותפות עם עמותת אמנינא, השתתפו מעל 1,000 בני נוער ערבים שנחשפו לדמויות מעוררות השראה מתוך הקהילה שלהם שבחרו בכיוונים תעסוקתיים ומקצועיים שונים. "חלק מהשינוי הוא לא רק במוצרים אלא באופן שבו אנחנו משווקים", מוסיפה גולן. "אנחנו שואלים את עצמנו האם הקמפיינים משלבים אוכלוסיות שונות, האם הם מספיק מגוונים. אחד הדגשים בשנה האחרונה היה לקחת פרזנטורים מגוונים בניסיון לנפץ פרדיגמות ולשבור סטיגמות חברתיות". אחריות נמדדת ברגעי משבר בשנה זו התמודדה שטראוס עם ריקול גדול של ממתקי עלית. "כשמדברים על אימפקט זה לא דו"ח שמפרסמים אחת לשנה, אלא מחויבות יומיומית וחלק מהעסק", מסבירה גולן. "כשעלה חשד לבעיה במפעל הממתקים שלנו בנוף הגליל, פעלנו מתוך מחויבות ברורה לשמור על בריאות הציבור. התייצבנו בתקשורת והזמנו צרכנים לפנות ולדבר אתנו, פתחנו מאות קווי שירות חדשים לאורך זמן כדי לתת מידע. האחריות כלפי הציבור עמדה לפני כל שיקול אחר. למרות שהאירוע היה מורכב, השקיפות והאחריות כלפי הציבור היו מהלך טבעי, כי זה תמיד היה חלק מה-D.N.A של החברה".

הכתבה בשיתוף טבע חברת טבע, שאחראית במידה רבה על עיצוב עולם הבריאות הישראלית משך יותר מ-120 שנה, מהפצת תרופות לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה ועד סיוע במגפת הקורונה, לא מתייחסת לתחום הבריאות במונחים של "תרופות" או "טיפולים", אלא מתוך מבט הוליסטי על מערכת היחסים המורכבת בין הצד המטופל והצד המטפל. בחלק גדול מהמקרים קל לנו לזהות את הצד המטפל - רופאות ורופאים, אחיות ואחים, רוקחות ורוקחים. אבל יש גם לא מעט מקרים שבהם המטפלים הם שקופים.  בכל זמן נתון יש בישראל יותר ממיליון בני משפחה מטפלים. שלושה מתוך ארבעה מהם תומכים בבן משפחה מזדקן. אחד מתוך ארבעה תומכ/ת בבן/בת זוג או בילד/ה. כמחצית מבני המשפחה המטפלים הם כבר לא מאוד צעירים בעצמם - מעל גיל 50. "אחרי תהליך חשיבה ומחקר עמוק, הבנו שלכל אדם חולה יש משפחה שלמה שנכנסת איתו למסע הזה והחיים שלה מתהפכים", מסבירה שירה ליפשיץ קליין, מנהלת יחידת מוצרי הצריכה של טבע ישראל, ומובילה את פעילות מותג טבע בישראל. "ברגע שהפוקוס שלנו הורחב גם לבני המשפחה המטפלים הקמנו מערך סיוע, תמיכה וידע שמשפר גם את חייהם של המטופלים".  כמו משרה מלאה נוספת משך התמיכה הממוצעת בבן משפחה מבוגר עומד על שלוש עד חמש שנים בתדירות טיפול ממוצעת של שלוש או ארבע פעמים בשבוע. המשמעות הפיזית, הנפשית והכלכלית הפשוטה היא שמדובר בכמעט משרה שלמה נוספת. בנוסף, 75% מבני המשפחה טוענים כי המערכת לא מספקת להם מספיק תמיכה ו-60% מהם מספרים כי אין להם את המידע הדרוש כדי להיטיב עם בן משפחתם. "להיות בן משפחה מטפל זה עניין של טיימינג - כולנו כבר פגשנו את המצב הזה או נפגוש אותו בעתיד", מחדדת ליפשיץ קליין, "אבל חשוב לזכור שמדובר בתהליך ארוך. זה מתחיל ביכולת לזהות את עצמך כבן משפחה מטפל - כי הנטייה האנושית שלנו היא להירתם ולהושיט יד באופן אוטומטי אך לא להבין את ההשלכות והצרכים עד הסוף. במקרים רבים הטיפול הופך לסוג של משרה נוספת שמביאה איתה אתגרים נוספים ואנחנו לא תמיד יודעים להעיד על עצמנו שאנחנו כאלה. בן משפחה שלוקח על עצמו מחויבות כזו הופך בן רגע גם לסועד, עובד סוציאלי, פסיכולוג, עורך דין ורופא. אתה צריך להכריע בדילמות רפואיות, בסוגיות שקשורות לכסף ולתמוך נפשית. ברגע שנשפר את איכות החיים של בן המשפחה המטפל, בהכרח נשפיע גם על איכות הטיפול ועל חייו של המטופל". להיות חלק מקהילה 75% מבני המשפחה המטפלים טוענים כי הסביבה לא מבינה את ההקרבה הנדרשת ואת העבודה הקשה שכרוכה בטיפול ביקיריהם. כמחצית מהם מעידים כי הסיטואציה הזו גורמת למתחים בתוך המערך המשפחתי. "ראינו שבני המשפחה המטפלים מרגישים חוסר אונים", אומרת ליפשיץ קליין, "בעיקר כי אף אחד לא הכין אותם לזה. פשוט מגיע רגע שבו בן משפחתך נזקק לך, מישהו טופח לך על השכם ואומר לך "עכשיו רוץ!" - ואתה רץ, כי אתה מבין שהגיע תורך". אין קורס באוניברסיטה שמסביר איך להיות בן משפחה מטפל. יש המון אהבה, מסירות ורצון, אבל קשה להיות בודד במערכה מול הררי הבירוקרטיה. "זיהינו מיליון בני אדם שקופים, שלא מסתכלים עליהם בתור קהילה, שלא מדברים על זה", מספרת ליפשיץ קליין, "ולכן גיבשנו ארסנל כלים שמאפשר להם בראש ובראשונה לזהות את עצמם ולהכיר בתפקיד שלהם. הקמנו עבורם קהילת פייסבוק ייחודית בשם "דואגים למטפלים" של בני משפחה מטפלים שבה אנשים משתפים חוויות ברמה הרגשית, כמו ניצחונות קטנים וסיפורים אישיים, וגם מתייעצים ונותנים טיפים ברמה הפרקטית, כמו כן, בנינו מרכז ידע פונקציונלי-אמוציונלי עצום, תחת אותו השם, שניתן למצוא בקלות באתר האינטרנט של טבע בעברית, שמרכז במאות כתבות ומדריכים כל מה שצריך לדעת כדי להבין איך להנגיש בית או לבחור מטפל בתשלום, מה לעשות מול ביטוח לאומי וקופת החולים, מידע על זכויות ועמותות רלוונטיות, כיצד לנהל שיחות משמעותיות ומורכבות עם ההורה המזדקןועוד ועוד". תמיכה רגשית לבני המשפחה התמיכה בבני המשפחה המטפלים מתאפשרת גם הודות לוועדת התרומות של טבע בישראל, שפועלת על פי אסטרטגיית ה-ESG (סביבה, קהילה וממשל תאגידי) שגורסתשה-ESG הוא העסק של כולנו בטבע. "זו אסטרטגיה גלובלית שכוללת ערכים של הפחתת ההשפעה של הפעילות והמוצרים שלנו על כדוה"א, קידום בריאות ושוויון באמצעות נגישות לתרופות שלנו והכל תוך מחויבות לאיכות, אתיקה ושקיפות", מסבירה מיכל חומסקי-הזלמן, מנהלת יחסי ממשל ו-ESG ישראל ומי שמרכזת את פעילות ועדת התרומות של טבע. הוועדה בוחנת בקשות של עמותות וארגונים מהמגזר השלישי בנושאים התואמים לאסטרטגיה של חברת טבע, ובייחוד במיקוד של סביבה,ארגוני חולים וגיוון והכללה". חומסקי-הזלמן מספרת על מספר תכניות מיוחדות שנוגעות בבני המשפחה המטפלים וזכו לתמיכת ועדת התרומות. "אנחנו משתפים פעולה כבר מספר שנים ותומכים אסטרטגית בעמותת CareGivers IL, בהובלתה של רחל לדאני, שמתפעלת, בין היתר, קו תמיכה והכוונה מיוחד, הפועל סביב השעון, לבני משפחה מטפלים שנמצאים בצמתים מאד מבלבלים במסעם החדש. לאחרונה התחלנו לתמוך בעמותת 'מלב"ב' שמובילה תוכנית מרתקת התומכת בבני משפחה מטפלים של אנשים עם דמנציה ואלצהיימר, הכוללת קבוצות תמיכה ויעוץ פרטני. וכן בעמותת 'קשר - הבית של המשפחות המיוחדות', הפועלת לקידום איכות חייהן וזכויותיהן של משפחות עם ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים. שם אנחנו תומכים בתוכנית ייעודית לבני משפחה מטפלים מהחברה הערבית. העמותה תומכת בכל קשת בני המשפחה המטפלים, הורים כמובן, אבל גם אחים ואחיות, סבים וסבתות ובני משפחה אחרים. בכל הנוגע לבני משפחה מטפלים, או ,Caregivers חשוב לנו לתת מענה הוליסטי גם ברמת הקהילה אבל גם בקרב עובדי חברת טבע עצמם To Walk The Talk, ליישם את מה שאנחנו מנסים לשנות בחוץ גם אצלנו בפנים ולכן יצרנו מדיניות תמיכה ייחודיתלעובדות ועובדים שהם בני משפחה מטפלים בחברה, ובקרוב נשיק גם מערכת תמיכה וסולידריות פנימית לאנשינו על ידי הקולגות שלהם לעבודה ובעידוד ותמיכת טבע".

1. הדרה בבית העלמין לפני שלושה חודשים מת חבר יקר שלי, נתנאל יהודה הלוי, בגיל 32. נתנאל היה אדם נהדר וייחודי, בחור מבריק, חריף, שנון וכריזמטי. אדם כובש שחי את המוגבלות שלו כזהות ייחודית בועטת, בז לפוליטיקלי קורקט של הנכות, הסתכל למציאות בעיניים ופעל לשנות את מה שלא מצא חן בעיניו. הוא נולד עם ניוון שרירים, וכפי שסיפר בסרטון רשת ויראלי של תאגיד השידור כאן שבו כיכב, "זה אומר שמהיום הראשון אתה נלחם על המקום שלך בעולם, וכשאתה מגיע לקצה הצוק ואתה מבין שזה או להיות או לחדול - אז אתה נהיה". והוא נהיה. נהיה אקטיביסט, לוחם, יזם, יוצר, פעיל חברתי ופעיל רשת מושחז ובועט. חלק ממוקדי הפעילות שלו היו נגישות המרחב הציבורי בכלל ונגישות התחבורה הציבורית בפרט. הוא שימש יושב ראש גרעין תחב"צ בתנועת 'לינק 20' ומתוך כיסא הגלגלים הממונע שלו התרוצץ כמו בולדוזר ברחובות תל אביב ובאוטובוסים, בכנסת וברשת, פעל ונלחם לשינוי מודעות, לשינוי חקיקה ולשינוי עולם. ואז הוא מת באופן פתאומי ולמאות אנשים נפער חור ענק בלב. הרבה אנשים באו ללוות אותו למנוחות בבית העלמין בראש העין. ושם גילו חבריו הנכים, ואני ביניהם, שלא יוכלו לגשת אל חלקת הקבר שבה נטמן, פשוט כי היא לא נגישה. כמו צופים ביציע מרוחק בטדי ישבנו והשקפנו על דרכו האחרונה שלא נסללה עבורו ועבורנו, וידענו כולנו, גם בלי להגיד, שנתנאל היה מת מצחוק, ואז רותח מעצבים, אם היה יודע שככה נקבר, במקום שאפילו הוא לא היה מסוגל לבקר את עצמו. 2. נכה, יד שנייה, במצב מצוין לפני עשרה חודשים נפרדתי בדמעות מסרוז', המטפל הסיעודי הנפאלי שליווה אותי 11 שנים. 11 שנים של רכבת הרים רגשית ופיזית, מתהומות הטיפול הנמרץ באיכילוב ועד העליות בטיולים משותפים בארץ ובחו"ל, ובתווך - חיי שגרה אינטנסיביים, צמודים ומורכבים לשני הצדדים. היחסים בינינו היו מעבר ליחסי עובד־מעביד. זו הייתה זוגיות. סרוז' היה חבר, אח ובן משפחה. כמה חודשים לפני מועד העזיבה המתוכנן התחלנו בחיפושים אחר מחליף, ואז התגלה לי שמצב השוק של המטפלים הסיעודיים הוא כמו שוק הדירות להשכרה בתל אביב. הקורונה, שבעקבותיה לא נכנסו לישראל מטפלים חדשים במשך שנתיים, יצרה מצב של הרבה ביקוש, מעט היצע, אפס רגולציה ומדד מחירים לצרכן הצרחן שמטפס בפראות. שבועות וחודשים של ראיונות, דחיות, היעלמויות, אכזבות, חרדות והתפרקויות. מטפלים חייכנים שמהנהנים, מסכימים וברגע האמת עושים גוסטינג ונעלמים מהרדאר, ואחרים שמגיעים עם דרישות אסטרונומיות שאין לי שום יכולת לעמוד בהן. פתאום שמתי לב שאני משווק את עצמי כמו שמנסים לשווק ביד2 דירה מתפוררת או אוטו משומש אחרי תאונה עם פגיעה בשאסי. לטשטש דפיקות, להסתיר נזילות, לשחק קצת עם הקילומטראז'. רק שיגיע קונה. אם לביטוח לאומי הייתי צריך לתת מופע סיעודיות מעורר רחמים, כולל הישיבה הכפופה וכמה כתמים של ריבה על החולצה ועל הסנטר בשביל הקצבה, עם המטפלים דאגתי להיראות זקוף, יעיל, לצמצם נוכחות, להראות שאני נכה קל־קליל עם תחזוקה מינימלית, מקסימום להעביר איזה 'ויש' עם הספוג במקלחת, בקטנה. הפרשות? מה פתאום! גג חרבון סמלי וחסר ריח פעם בשבוע. רק שמישהו ראוי יחתום ויבוא כבר. בסוף הגיע המיועד, ג'ון החייכן והמקסים, שיחוק של ממש, ואנו חוגגים בקרוב שנה של זוגיות. אבל אלפים כמוני עדיין שרויים במצוקה, נואשים ונאנקים. בראיונות העבודה לא ברור מי המראיין ומי המרואיין, מי מנסה להרשים את מי, אצל מי הכוח. וגם כשנמצא העובד המיוחל, ברקע ישנה תמיד החרדה הכוססת שמא יימאס לעובד, החשש שיעדיף לחפש עבודה אחרת, אולי קלה יותר, אולי קרובה יותר למרכז. במקרה הסביר, העובד ייתן התראה מתחשבת מראש. במקרים אחרים הוא ייקח את הרגליים ופשוט לא יחזור מחופשת השבת. הסיכוי שייתפס - נמוך. הסיכוי למפח נפש של הנכה - גבוה מאוד. 3. סופגנייה עם וואסאבי וזעתר לא מזמן עצר לידי רכב של שיטור עירוני בשעת ערב והנהג שאל אותי למה אני יושב לבד, בלי מטפל. ביום אחר, שישי בצהריים, בזמן שישבתי עם הטלפון במרכז המסחרי בשכונה, נכנסה לי לפריים כף יד עם שלושה שקלים בשילוב הפקודה החד־משמעית "קח!". כבר הפסקתי לספור את הפעמים שבהן ניגשו אליי זרים ברחוב או בפארק בזמן שישבתי לבדי ושאלו אם אני צריך עזרה - רק כי אני יושב בכיסא גלגלים. איזו עזרה אני יכול לבקש - להחליט אם להחליק ימינה או שמאלה בטינדר? חברה נכה סיפרה לי לאחרונה שזכתה בקריאות "כל הכבוד!" כשסיפרה שהיא נשואה באושר. העולם סביבנו - בעיקר סביב חגיגות דצמבר של יום המודעות הבינלאומי למוגבלות אבל לא רק - נהנה להרים על נס ולהתרגש מכל סיפור הצלחה של אדם עם מוגבלות שהצליח לעשות את ה"בלתי ייאמן", שזה לרוב אומר דברים כמו למצוא זוגיות, לעשות תואר (שני!) ואפילו - קבלו את זה - לעבוד! האווירה סביב הכתבות האלה חוגגת, אם באופן ישיר או מובלע, את "ניצחון הרוח", את ההשראה המרגשת, את הנרטיב של "למרות המוגבלות" ו"נגד כל הסיכויים", כמובן תוך אזכור שלא נותרה אף עין יבשה בטקס החופה או הענקת התואר. אז זה הזמן להזכיר, שוב, את מה שאמור להיות מובן מאליו: - אנחנו אנשים, עם מוגבלות, ואנחנו לא כאן כדי לרגש אתכם. אנחנו עובדים, חיים, צרכנים, אזרחים, הורים, ילדים, בני ובנות זוג, חברים, אוהבים ומתחתנים. לא מסכנים ולא גיבורים. אנשים, אתם יודעים. - אנחנו גם עושים סקס - למרות שיחסי מין ונכות נתפסים כשילוב בלתי אפשרי, כמו סופגנייה חמה עם מילוי וואסאבי וזעתר. - ויש לנו השקפות עולם מגוונות, העדפות מנוגדות וטעמים שונים בנושאי תרבות, חברה, אוכל, דת, פוליטיקה וכלכלה. אנשים, אתם יודעים. - חלקנו נחמדים, אחרים מרגיזים, לפעמים חכמים ולפעמים טיפשים, לעיתים אדיבים ולפעמים סתם מניאקים. סטטיסטיקה נטו. תסתכלו מסביב, אנחנו נמצאים בכל מקום, לא רק בכתבות מגזין מרגשות ולא רק בדיווחים על קצבאות. חיים, עובדים, לומדים, מבלים, צוחקים ובוכים. - ואת כל אלה אנחנו עושים לא בשביל שתרחמו עלינו, לא בשביל לרגש ולא בשביל להעניק לכם פרופורציות לחיים - אלא כי אנחנו חלק מהחברה. אנשים, אתם יודעים. 4. בעיניו של ילד באחד מימי הקיץ יצאתי להתאוורר בפארק מול הבית שלי. חלפתי ליד מתקן חבלים גבוה בצורת עכביש ושמעתי קריאה: "ילד! מה קרה לך?". אמנם אני לא ילד, אבל הפניתי את הראש אל המתקן וראיתי מעליי ילד זר בן עשר בערך שיושב ומסתכל עליי. "למה אתה יושב בכיסא?", הוא שואל. "למה לא? זה מגניב ככה", אני עושה בשבילו סיבובים ושמיניות עם הכיסא הממונע. "אתה לא יכול ללכת?". "לא", אני משיב בפשטות. כשילדים שואלים שאלות ישירות אני לא פוחד לענות תשובות ישירות. הם יודעים להתמודד מצוין. "למה לא?". "יש לי מחלה". "מחלת הסרטן??", הוא פוער עיניים בחשש. "לא", אני עונה בנחת, "נוירופיברומטוזיס". תשובות ישירות, כבר אמרתי? "אה". שתיקה. הוא מעבד את המידע. אני מתקרב אליו מעט ועיניו נדלקות. "ואיך אתה זז?". "הנה, ככה", אני מזיז את הג'ויסטיק ימינה ושמאלה. "מה, זה חשמלי?!". "כן, רוצה לנסות?". "לשבת בכיסא?", הוא שואל. "לא, אני יושב בכיסא. אבל תוכל להזיז את המקל". "כן!!!". הוא יורד בדילוגים ממרומי המתקן וניגש אליי. אני שואל אותו איך קוראים לו והוא אומר לי. אני מציג את עצמי ומראה לו איך מזיזים את הג'ויסטיק בעדינות. אני חונך אותו על ההבחנה בין ימין ושמאל ואנחנו יוצאים למסע להקפת הספסלים. הנהג החדש כמעט מפגיש אותי עם ספסל ופח זבל, אבל אנחנו עוברים את הטסט בשלום. אני מראה לו את הטילט שמטה את הכיסא אחורה עוד ועוד, ואז גם את האורות והצפצפה - והוא מתלהב. כשאחיו הצעיר מסתקרן ומתקרב, החבר בעל הניסיון מזהיר אותו שצריך להזיז את הג'ויסטיק בעדינות. אנחנו משלימים סיבוב נוסף והם אומרים תודה, מסתובבים והולכים לענייניהם. כיסא הגלגלים נראה פחות מאיים כשלומדים להכיר אותו ואת האדם שיושב בו.

"אני מפחד ממה שהולך לקרות עם מערכת החינוך", אמר לי חבר אחד, דווקא מהצד שניצח את הבחירות האחרונות. "עם הכול הם יכולים להתעסק", אמר חבר אחר, "הם יכולים לעשוק תקציבים, לבטל חוקים, להחריב את מערכת המשפט - אבל אם הם יתעסקו עם הילדים, אנשים יצאו לרחובות". אתם מכירים את החברים האלה. מהדהדים את האמירות האלה בחדשות בטלוויזיה, במאמרים בעיתונים. הם עולים לשידור אצל נתן זהבי ברדיו וצועקים ביחד עד שמשעים את אחד הצדדים. יש משהו משותף לכל האנשים שבטוחים שמערכת החינוך נמצאת בסכנה בעקבות חילופי השלטון - אין לאף אחד מהם ילדים במערכת החינוך. האמת היא פשוטה. הורים לילדים במערכת החינוך יודעים שאי אפשר "להרוס" את מערכת החינוך, פשוט כי היא כבר מפורקת מבפנים. רקובה, כושלת ובלתי מתפקדת. עשרות גני ילדים ברחבי המדינה עומדים סגורים מכיוון שאין מספיק גננות ונשות צוות כדי לפתוח את מוסדות החינוך באופן קבוע. על הג'ונגל של המעונות לגיל הרך, עד גיל שלוש, אין בכלל מה לדבר. ובכל זאת, במדינת היהודים רעש מהומה על לא מאומה. מישהו שחושב אחרת מחלק מהאנשים עומד לקחת חלק בחינוך ילדינו התמימים והטהורים. יש שיאמרו שמדובר בגזען, הומופוב ושונא נשים - תכונות שאכן עשויות להתברר כבעייתיות בתוך אזורים כמו חינוך. ובכל זאת, הרשו לי לא להתרשם ולא להתרגש - גרוע יותר ממה שיש כרגע באמת לא יכול להיות. לא שאין בתי ספר טובים ואין מורים טובים. עובדה, יש פה אומה של הייטקיסטים. סטארט־אפ ניישן. יש לא מעט ישראלים שעוברים דרך מסלולים של בתי החינוך בישראל, נפלטים אל יחידות הסיגינט הצה"ליות ומשם דרכם סלולה למשכנתה על דירת ארבעה חדרים בהוד השרון. ואולי אלה הם היוצאים מן הכלל שלא מעידים על הכלל? התלמידים שמקבלים דחיפה מהורים שידם משגת, שמקבלים שיעורים פרטיים והולכים לקורסים אחרי בית ספר כדי לשפר שפה ויכולות טכניות אחרות. זה היה נכון תמיד, והיום זה נכון מאי פעם. תלמידי ישראל מקבלים את המינימום ההכרחי בבית הספר, וחוזרים הביתה כדי להשלים פערים מול שאר העולם. חלקם יעשו את זה בעצמם, מתוך סקרנות טבעית. כל העולם כולו פרוש בכף ידם בטלפון הישן שקיבלו מהוריהם ששדרגו לטלפון חדש. הם לא צריכים לשנן את קינת דוד או את הצהרת כורש, הם יכולים לגלות עולם שלם דרך גוגל. הסכנות בעולם הזה גדולות לא פחות. אלימות, פורנוגרפיה והרבה פייק ניוז. כאן זה המקום של ההורים להתערב. פוליטיקאים על ההגה התקציבי של משרד החינוך לא מפחידים, בדיוק כפי שהאינטרנט לא מפחיד - כל עוד יש הורים אחראים ברקע. כאלה שמאמינים בילדים שלהם שידעו לעשות את הבחירה הנכונה בין טוב לרע. כאלה שייטעו בילדים שלהם מספיק אמון כדי לדעת שהם תמיד יכולים לבוא להתייעץ איתם אם הם מתבלבלים. אם יש הומופוב במשרד החינוך, למדו את הילד שהדבר היחיד שרע בלהיות גיי זה שצריך להתמודד מדי פעם עם אנשים בעלי דעות חשוכות. אם יש שונא נשים במשרד, למדו את הבנות שלכם על בילי ג'ין קינג, מארי קירי והדי לאמאר, ואת הבנים שלכם תלמדו להיות בני אדם, לא צריך הרבה יותר. ממשרד החינוך תדרשו כוח אדם איכותי ותקציבים. לפני שמדברים על התכנים שמלמדים בבית הספר, צריך לדאוג שיהיו שם מורים טובים. פתגם אמריקאי ישן אומר שאם משלמים בבוטנים - מקבלים קופים. בלי להעליב מורים במערכת החינוך הציבורית, אי אפשר להגיד על כולם שהם שם בגלל שזו משימת חייהם. יש, כמובן, גם אנשי חינוך מעולים. התמזל מזלי ובתי הגדולה הייתה בגן ילדים נהדר, עם גננת מדהימה, וכיום היא בכיתה א' עם מורה צעירה, מכילה ותומכת עם המון רצון טוב וגישה חינוכית נהדרת. המורה של בתי תמשיך להיות מורה מצוינת ולא משנה בכלל מי יהיה שר החינוך. אבל כאמור, זה עניין של מזל. האחריות ההורית פה היא כפולה. קודם כל, לדרוש מערכת חינוך חזקה ומתוקצבת. לדאוג ששכר המורים יהיה כזה שימשוך אליו אנשים ברמה גבוהה. שמקצוע ההוראה יקבל את היוקרה שהוא ראוי לה. שנדע לכבד, בכל המובנים, את האנשים שמגדלים את הדור הבא של הישראלים. עם זאת, גם אם המורים בבית הספר יהיו מדהימים - אסור לנו לחשוב שזה מספיק. מערכת החינוך, במיטבה האידיאלי, מספקת לילדים את הכלים להתפתח, לחקור ולהתבגר. זה לא מספיק. הורים חייבים לקחת חלק פעיל בחינוך הילדים שלהם. בדברים שלא לומדים בספרים ולא מקבלים בשעות העשרה בבתי החינוך. מי שמפחדים מתכנים שיכניסו פוליטיקאים למערכת פשוט מטאטאים את האחריות שלהם מגידול ילדיהם. חינוך לסובלנות, לליברליות ולקבלת האחר הפך למנת חלקם של בתי הספר בישראל רק בגלל שההורים החליטו משום־מה לוותר על החלק שלהם בעסקה. בתי הגדולה, כאמור, הולכת לכיתה א' עם המורה שהיא הכי אוהבת בעולם. כפי שכבר ציינתי, מדובר בעניין של מזל. אני סומך עליה שהיא מקבלת את ההכלה שהיא צריכה. שהיא זוכה לשאול את השאלות הסקרניות שלה ומקבלת את התשובות שהיא ראויה להן. ובכל זאת, אני לא מצפה שהמורה תגדל אותה. היא המחנכת שלה, אבל לא האמא שלה. בבית אנחנו קוראים יחד את 'מוצא המינים' של דרווין (יש גרסה מתוקה לילדים), לומדים על אבולוציה, מדינות העולם, בעלי חיים, תרבויות שונות, מגדרים שונים, משבר האקלים ואפילו פוליטיקה - וכמה שאסור לתת לה להשפיע על החיים שלנו יותר מדי.

הפנדל האחרון נושק לרשת, ואז - ערימת ילדים. ריצה. בלגן. אקסטזה. חיבוקים. דמעות. מלמולים. תפילות. שדרנים ישראלים צורחים. שדרנים ארגנטינאים צורחים קצת פחות. ביציעים עשרות אלפי ארגנטינאים מתעדים כל דבר שזז ושרים שוב את "שיר המוצ'אצ'וס". בארגנטינה 45 מיליון בני אדם מאבדים את זה. מסי, די מריה, סקאלוני, מרטינס, מראדונה - זה נשמע כמו בית חדש בשיר האלמותי של עלי מוהר, אריק איינשטיין ויוני רכטר. על הבמה המאולתרת הכי מושקעת בתולדות הטקס עולים לקבל את המדליות קודם המפסידים ואז המנצחים. גביעים מחולקים לשחקן הצעיר הכי טוב בטורניר, לשוער המצטיין, למלך השערים, לשחקן המצטיין במונדיאל. והנה הרחש הזה, משק כנפיים היסטורי, משק עפעפיים של יותר ממיליארד צופים, כולם כמו שרים בשפה אחת, שפת הכדורגל, "הנה, זה מגיע/ תנו למסי להניף את הגביע". והוא עולה בחיוך גדול, ראוי יותר מכל אחד אחר. ואז זה קורה. במקום שנדבר כולנו בשבועות הקרובים על כמה גדול מסי, על הקוף שהוריד מגבו, על הנוקאאוט הסופי לרונאלדו בקרב על תואר גדול הדור, על ההחזרה לקרקע של אמבפה שהתהדר בנוצות אולי קצת מוקדם מדי, על הנגיעה ברמות האלוהיות של מראדונה - במקום כל זה קרה משהו משונה מאוד בכל קנה מידה של אירוע היסטורי בשידור חי, משהו שגרם לכולם לשפשף את העיניים. מה זה? מה קרה פה עכשיו? זה אמיתי? זו השמלה של אלאדין? זו הגלימה של הארי פוטר? בבת אחת נכפה על כולם לדבר על הבישט. גלימה שחורה מסורתית שהניח אמיר קטאר תמים בן־חמד אל־ת'אני על מסי ולמעשה אילץ אותו ללבוש חרף העובדה שהיא גדולה על מידותיו - מסי, ביום טוב, מגיע לגובה של 169 סנטימטרים. ברשתות החברתיות היה קונצנזוס: זו בושה, עוד מסמר בארון הקבורה הקטארי של המונדיאל הכי פלסטי בתולדות הגביע העולמי, הכי מהונדס, הכי צבוע, הכי לא אותנטי. זה די מדהים, בעיקר כי חצי שעה קודם לכן חזינו בגמר הכי גדול בהיסטוריה. עבור הקטארים זה היה ניצחון, יום חג, גרנד פינאלה לטורניר שלם, כזה שאי אפשר אפילו לחלום עליו, עם סוף מהאגדות, דרבי פנימי בין מסי הוותיק לאמבפה הצעיר, שניהם כוכבי פריז סן ז'רמן, קבוצת הפאר הצרפתית שמוחזקת על ידי בעלים קטארים. טורניר אחד שהביא הפתעות מדהימות כמו הניצחון של סעודיה על ארגנטינה, המהפך של יפן על גרמניה, השביעייה של ספרד נגד קוסטה ריקה, השישייה של פורטוגל נגד שווייץ, הדמעות של רונאלדו, הסנסציה ממרוקו. הגלימה שעטפה את מסי ותיחקק עכשיו לנצח בכל תמונה של האליל הארגנטינאי עם הגביע היא מעין אמירה קטארית חדה וברורה: הערכים שלכם התכופפו בפני הערכים שלנו, הקפטנים שלכם לא ענדו את הסרטים הצבעוניים שלכם, האוהדים שלכם לא לגמו בירה ביציעים, הכדורגלנים שלכם עצרו את עונת המשחקים באמצע כדי לשחק בחום מזרח תיכוני במדינה שבינה ובין מסורת של כדורגל אין כמעט קשר, המסי שלכם הצטלם לא עם חולצת המדינה שבה הוא נולד עם המספר של אליל ילדותו אלא עם הבישט שלנו. אולי זה טוב. כי המונדיאל הנפלא הזה כמעט השכיח את דרך החתחתים שהביאה אותנו לכאן. קטאר היא מדינה תומכת טרור שמנכיחה עבדות מודרנית ומפירה זכויות אדם. פה ושם בתחילת הדרך היו ניסיונות למחות. נבחרת דנמרק הכינה מבעוד מועד תלבושת שלישית, בצבע שחור, לזכר 6,500 הפועלים שקיפחו את חייהם במהלך הקמת האצטדיונים בשל תנאי עבודה נצלניים, ואף שקלה לפרוש מפיפ"א כאקט של מחאה. שחקני נבחרת גרמניה הצטלמו עם יד על הפה לפני משחקם נגד יפן כדי לזעוק "משתיקים אותנו" על רקע האיומים של פיפ"א להעניש את הנבחרת ולשלוף כרטיס צהוב לעבר הקפטן מנואל נוייר אם יענוד על זרועו את הסרט בצבעי הגאווה. עיתונאי אמריקאי הגיע ליציע בחולצת גאווה לפני שסולק, וכמה ימים לאחר התקרית מצא את מותו. ובלי קשר ישיר, אבל ברוח אווירת המחאה המאפשרת שנשבה בכל פינה, שחקני נבחרת איראן אזרו אומץ ונקטו צעד אמיץ נגד השלטון במדינתם על רקע מחאת החיג'אב כאשר לא שרו את ההמנון לפני משחקם הראשון בטורניר נגד אנגליה. האצבע המאשימה כלפי פיפ"א לא מגיעה משום מקום. היא תוצאה של ספורט וושינג מתועב בחסות העסקנים שאמורים לשמור על טהרת הספורט אך בפועל מוּנעים לא פעם מאינטרסים אישיים ומשחירים ענף שלם תמורת בצע כסף. ניצני התופעה הופיעו כבר בטורניר הגביע העולמי שנערך באיטליה של מוסוליני (1934) ושנתיים מאוחר יותר באולימפיאדת ברלין של ימי היטלר - שניים שניסו לנרמל את עצמם ולשפר את תדמיתם בעזרת הספורט. מלחמת העולם השנייה שינתה את העולם ונדמה היה כי האנושות לעולם לא תשוב לימים ההם. אבל המונדיאל שנערך בארגנטינה ב-1978 הוכיח בפעם המי יודע כמה כי הזיכרון של האנושות קצר ושאם רק תיתנו לקהל המשולהב את הכדורגל שלו - לא תהיה לו שום בעיה להכשיר את השרצים. הטורניר אירע בימי כהונתו של הברזילאי ז'ואאו האבלנז' כנשיא פיפ"א. האבלנז' שכר את שירותיו של ספ בלאטר, אז מורה צעיר ואידיאליסט, והפך אותו ליד ימינו. בלאטר היה הראשון שהשכיל להפוך את הכדורגל למוצר להמונים. שנתיים לפני המונדיאל הוא שכנע בעזרת מצגת פשוטה את קוקה קולה הגדולה לקחת חסות על פיתוח נוער. הוא רתם את אדידס להיות הספונסר הראשי של המשחקים. ובפעם הראשונה נמכרו חסויות בטורניר גביע העולם בכדורגל. הכסף היה גדול מדי. אז מה אם ארגנטינה הייתה בת ערובה של הפשיסטים. אז מה אם עמד בראשה הנשיא הדיקטטור גנרל וידלה. אז מה אם מתנגדיו הבוגדים של וידלה מצאו את מותם בנפילות מסתוריות ממסוקים היישר אל מי הריו דה לה פלטה. אז מה אם פה ושם נקראו קריאות מצד אזרחים ארגנטינאים לאוהדים ולשחקנים להחרים את משחקי הגביע העולמי. אז מה אם האצטדיון שבו נערך הגמר בין ארגנטינה להולנד נמצא בסך הכול 500 מטרים מהמבנה שבו עונו ונרצחו מתנגדי המשטר. אסור לערבב פוליטיקה וכדורגל, נהג האבלנז' לחזור על המנטרה השחוקה והמטופשת. ארגנטינה ניצחה, הולנד הפסידה. עוד משטר מחריד קנה לעצמו אירוע בקנה מידה בינלאומי כדי לשנות את הגישה נגדו. וידלה ניצח, הספורט הפסיד. פיפ"א יצרה לעצמה שם נרדף לשחיתות. ב'פיפ"א: חשיפה', סדרה דוקומנטרית משובחת בת ארבעה פרקים שביים דניאל גורדון וזמינה בנטפליקס, נחשפת השיטה. כסף מזומן, מעטפות חומות, שוחד בחירות. קל מדי לקנות קולות - בין אם זה קורה במרכז אמריקה שמכילה 30 מדינות איים קטנות שלכל אחת מהן יש קול ששווה בדיוק כמו הקול של מדינה גדולה באירופה או באסיה, ובין אם זה קורה באפריקה, שם חברו יחדיו כמה מדינות שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי באירוח מונדיאל ביבשת השחורה לראשונה בהיסטוריה. ומכאן הדברים מתחילים להתגלגל במהירות. קל מדי להשיג זכויות שידור או חסות מרכזית - רק צריך ליפול על הפקיד הנכון. לכל אחד יש מחיר - לפעמים מאות אלפי דולרים ולפעמים מיליונים; לכל אחד יש אינטרס - לפעמים תפקיד בעל השפעה, לפעמים שימור הכיסא, לפעמים סתם להיטיב עם מדינתו. פשוט צריך לדעת איך מחברים את השקע לתקע ומנגנון השחיתות מתחיל לפעול. ארה"ב הייתה המועמדת העיקרית לארח את מונדיאל 2022. לקטאר לא אמור היה להיות סיכוי. במבט ראשון עולה כי מדובר במדינה קטנה מדי, חמה מדי, בלי תרבות ספורט, בלי אצטדיונים, בלי תשתיות, בלי נבחרת כדורגל איכותית. במבט שני עולות סוגיות כמו תנאי עבודה קשים, פגיעה בזכויות אדם, חוסר יכולת להתמודד עם מאות אלפי אוהדים שמגיעים ממדינות ליברליות. בצד החיובי, עלו נימוקים שעסקו ברצון להביא את הכדורגל גם למזרח התיכון ולעולם הערבי. זה הצליח להם עם ההישג ההיסטורי של מרוקו - מדינה ערבית ואפריקאית ראשונה בחצי גמר המונדיאל. אף אחד לא דיבר על כסף, אבל מי שעשה את העבודה הוא הכסף הקטארי, הספונסר שנותן חסות לכל אירוע ספורטיבי בשנים האחרונות. מוחמד בן-חמאם, נציג אסיה בפיפ"א ואזרח קטארי, הביא את הקשרים. כסף גדול - סדר גודל של 1.5 מיליון דולר - הוצע להתאחדויות של מדינות אפריקאיות כמו קמרון, חוף השנהב וניגריה. בכנס שנערך בטרינידד וטובאגו, כפי שנטען בסדרה 'פיפ"א: חשיפה', השאיר בן־חמאם מעטפות עם 40 אלף דולר בחדרי המלון של המדינות המשתתפות - טענה שהוכחשה על ידו. בצרפת נרשם לפני ההצבעה מפגש משולש בין הנשיא סרקוזי, נציג פיפ"א מישל פלאטיני ואמיר קטאר. אחרי הפגישה קרן ההשקעות של קטאר קנתה את פריז סן ז'רמן, הטלוויזיה הקטארית רכשה את זכויות השידור של הליגה הצרפתית וממשלת קטאר הזמינה מטוסי איירבאס צרפתיים. הסוף ידוע: קטאר זכתה באירוח המונדיאל למרות הסיכוי הקלוש ובזכות הכסף הגדול. האמת, זה בכלל לא הכסף. זה הכדורגל. לא מספיק לקנות את העסקנים, צריך לכבוש את הקהל. אז הנה: דריבל קטן, מהפך דרמטי, שער ניצחון, מסי והגביע - יכולים להפנט את גדולי המתנגדים. בדיוק כמו שכדורגל יכול להביא שלום, הוא גם יכול לטשטש את האנשים בעלי החושים המחודדים ביותר. זו מהות הספורט וושינג: שימותו כולם, העיקר שהלב מתרחב. אחר כך, מרוב אופוריה, כבר לא תשימו לב שאתם לובשים בישט.

מכיוון שההיסטוריה נוהגת לחזור על עצמה, השאלה הקבועה שנשאלת בכל דור ודור היא באיזה כיוון נעה המטוטלת הפוליטית הפעם ואיך היא תשפיע על החיים עצמם, על התרבות האנושית, על סט הערכים שלנו. כיום, כך נדמה, אנחנו מצויים בעיצומו של עידן ההיתממות. העידן הזה משקף תגובה אנושית אותנטית כלפי כל מה שעלול לגרום לאי-נוחות. כאשר התגובה הזו מגיעה מתוך מי שאמור, לכאורה, לדאוג לאנשיו, זה נורא. גורמים בעלי השפעה מדינית גלובלית מסיטים לא פעם את המבט לצד השני, בוחרים ביודעין לוותר על הכוח שיש להם בידיים ומחליטים שלא להחליט באיזה צד של ההיסטוריה הם רוצים להיות - רק כי זה לא תמיד נוח. זו תופעה שבלטה בשנת 2022 בשני אירועים גדולים לפחות - הפלישה הרוסית לאוקראינה והמונדיאל בקטאר - שבהם אכזבו המעצמות הגדולות כאשר נקטו חוסר תגובה או תגובה רפה בלבד. בהיעדר תגובה הולמת של הממשלות, מופקר גורל האנושות וגורל כדור הארץ בידיים רנדומליות. מי שרוצה - שיפגין על הגשרים ובכיכרות. מי שרוצה - שיצייץ בטוויטר. פה ושם צצים חוקים, תקנות, הגבלות וניסיונות מצד גורמים רשמיים לעצור את סיבוב הכדור, אבל בדרך כלל חשוב יותר לנבחרי הציבור במדינות השונות לשמור על הכיסא וחשוב פחות להביט לעבר האופק ולמצוא פתרונות ארוכי טווח ובני־קיימא. גם התקשורת הממוסדת, מי שאמורה לדרבן את ראשי המדינות ואת שאר הנבחרים לעשות את הדבר הנכון, מועלת לא פעם בתפקידה המסורתי. מזל שיש עיתונאים עצמאיים חושפי שחיתויות, מזל שעדיין לא חסמו את טיקטוק. הכוח האמיתי נמצא, כמעט כרגיל, אצל הציבור. כאשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ. זו בסופו של דבר שאלה של נוחות ואי-נוחות, עד כמה רחוק יזיזו את הגבינה שלנו, מה יש לנו להפסיד וכמה נהיה מוכנים לשלם. אז פה ושם נרשמת תנועה חיובית של מפגני תמיכה או מחאה שנולדים ברשתות החברתיות וסוחפים אחריהם את ההמונים, כמו במחאת הדיור, האביב הערבי, מחאת 'מי טו' ומחאת החיג'אב. אבל לא לכולם ולא בכל מקום יש רוזה פרקס, גרטה טונברי או מהסה אמיני, כל אחת ותרומתה. לא תמיד זה מספיק. כאן נכנסות לתמונה המעצמות הגדולות של העידן הנוכחי - התאגידים. תמיד יש לחשוד באינטרסים של מי שנוסדו מלכתחילה על מנת להפיק רווחים, אבל כל זמן שהם יספקו גם את האינטרסים של יושבי הכדור - שייהנו. הפעולות שביצעו החברות הגדולות ב-2022 מתאפיינות בחלוקה לשני תחומים עיקריים שמרכיבים יחד את עקרונות ה-ESG על פי רשימת 17 היעדים לפיתוח בר־קיימא שקבע האו"ם: הדאגה לאיכות הסביבה (Environment) באמצעות שינויים דרמטיים בדרכי הייצור, האריזה ושרשראות האספקה, ושמירה על זכויות אדם (Social), לרבות העצמת קהילות מוחלשות והימנעות מעבדות מודרנית ומאפליה מגדרית וגזעית. הנה כמה מהפעולות הבולטות שנועדו להפוך את העולם לבריא, ידידותי, שוויוני, מכיל ומתוקן. - קוקה קולה הציגה את בקבוק המשקה הראשון שעשוי כולו מצמחים. ב-2021 אספה החברה למיחזור 61% מהפחיות והבקבוקים שהיא מכרה. בתוך שלוש שנים מתכוונת החברה לעבור לשימוש באריזות שניתנות למיחזור. - לגו תשקיע בשלוש השנים הבאות 400 מיליון דולר בתחום הקיימות. גולת הכותרת היא הוצאת אריזות הפלסטיק ממחזור הייצור לטובת שימוש באריזות בנות־קיימא, כאשר הצעד הראשון הוא שקיות נייר בקופסאות קרטון. - יצרנית הרכב פורד תשקיע 22 מיליארד דולר בייצור מכוניות ידידותיות יותר לסביבה, המונעות באמצעות חשמל. החברה מתחייבת לצמצם עד שנת 2050 את פליטות הפחמן מהרכבים שלה לאפס. - כבר שנים רבות אנחנו שומעים על הפחתת הזיהום בכבישים, אבל שומעים פחות על בנייני משרדים ומגורים ידידותיים לסביבה. חברת הנדל"ן אוקספורד פרופרטיז מקימה כעת מבנים "מאופסי אנרגיה" (Net-zero energy buildings), כולל בניין סטאק בוונקובר, קנדה, ובניין האבּ בן 57 הקומות בטורונטו שאמור להיפתח ב-2025. כבר בשנה שעברה השלימה החברה פיתוח של יותר מ-24 אלף מ"ר של כיסויי גגות סולאריים במבניה, והשלימה בכך רבע מההתחייבות לכסות בקולטי אנרגיה מתחדשת כ־100 אלף מ"ר תוך ארבע שנים. - חברת התרופות פייזר, שבלטה בתחום החיסונים בתקופת הקורונה, הנגישה תרופות לאוכלוסיות מוחלשות והשקיעה 5 מיליון דולר בגילוי, אבחון וטיפול בחולים. לפי מדד Ethisphere, המדרג את מידת המוסריות של החברות בעולם, פייזר נחשבת לאחת החברות האתיות בעולם. - לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, 820 מיליון בני אדם סובלים מחרפת רעב. תוכנית המזון העולמית מדווחת כי 1.3 מיליארד טונות של מזון - בשווי טריליון דולר - הולכים לאיבוד או מושלכים לאשפה מדי שנה. השנה הודיעה גוגל כי מנעה השלכה של יותר מ-4.5 מיליון טון מזון באמצעות שימוש בתוכנת Leanpath שמנטרת ומפקחת על השלכת מזון לפח במטבחים של יותר מ-100 בתי קפה ומסעדות ברחבי העולם. - ברבדוס, מדינת האי מהאוקיינוס האטלנטי שהתחייבה בוועידת האקלים אשתקד להגן על החי והצומח הימיים, השיגה בחודש האחרון את המימון הדרוש, 50 מיליון דולר, על מנת להפוך 30% מהמים הטריטוריאליים שלה לשמורת טבע. - משרד האנרגיה האמריקאי הצליח להשיג בהיתוך גרעיני אנרגיה לא מזהמת בכמות גדולה יותר (3 מגה ג'ול) מזו שהושקעה בתהליך (2 מגה ג'ול). מדובר בפריצת דרך משמעותית, שכן מדובר במקור בלתי נדלה לאנרגיה נקייה ובת־קיימא שיעילה פי 4 מיליון מהפקת אנרגיה משריפת נפט או פחם. - יצרנית המכוניות ההולנדית Lightyear החלה לבנות את המכונית הסולארית הראשונה בעולם שתוכל לפעול במשך חודשים ללא צורך בהטענה חשמלית. - בשווייץ הגיעו לאחרונה לסיומן 14 שנות הקמה, בעלות של כ-2 מיליארד דולר, של מפעל הידרואלקטרי חדש מתחת לאלפים שיוכל לספק חשמל מאנרגיה נקייה ומתחדשת למיליון משקי בית בחלקה הדרומי של אירופה באמצעות שני מאגרי מים. - אחרי שמונה שנים של ניסיונות עיצבה חברת היינץ פקק לבקבוק הקטשופ שניתן למיחזור, אחרי שבמשך שנים נזרקו לפחים מיליארד פקקים בשנה. - במשך 13 שנים תרמה חברת הנעליים טומס כ-95 מיליון זוגות נעליים לנזקקים במבצע שבו הודיעה כי על כל זוג שנרכש - היא תנדב זוג למי שידו אינה משגת. אחרי ביקורת ציבורית שכללה טענות כי החברה מייצרת תלות בקרב אוכלוסיות חלשות ומרסקת תעשיות מקומיות לייצור נעליים, החליטה טומס להקצות שליש מכלל הרווחים לקמפיינים חברתיים, אספקת מי שתייה ויצירת מקומות עבודה במדינות מתפתחות. - חברת המסחר האינטרנטי קריטאו הכריזה כי פער השכר בין גברים ונשים בחברה עומד על אפס בעקבות הפעלת מערכת ניטור ששומרת על השוויון המגדרי, מנתחת את שכר העובדים והעובדות ומתקנת כל הטיה באופן מיידי. - במסגרת המלחמה בתרבות הפייק ניוז החליטו ב'וושינגטון פוסט' לפתוח חשבון טיקטוק שפועל תחת הסיסמה "אנחנו עיתון" ומציג חדשות מהימנות בפני הדור החדש של קוראיו הצעירים. 

נינה מנקס שינתה את חיי פעמיים. היא לא יודעת את זה. בפעם הראשונה, זה קרה כשהגיעה כמרצה אורחת ללמד באוניברסיטת תל אביב סמסטר בקולנוע ניסיוני. ז'אנר נחות בעולם המיינסטרים האקדמי המקדש נרטיבים ברורים וקלים לעיכול ("אז אלה הסרטים שאת רוצה לעשות?", שאל אותי מרצה לבימוי בשנה א'). בשיעור הראשון, כנקודת מוצא לקורס, ביקשה מאיתנו מנקס להיזכר מתי בפעם הראשונה בחיינו ידענו מה המגדר שלנו - מתי ידענו שאנחנו בן או בת, ומתוך התשובה לצאת אל עבודת הווידיאו הראשונה שנעשה בקורס. התשובה שלי לעצמי הייתה כל כך מפתיעה, כל כך עצובה וכל כך מביכה שמעולם לא הגעתי לשיעור השני. אני יודעת מתי הבנתי שאני בת ולא בן - אינטואיציה חזקה של ילדה בת ארבע שמרגישה שהאיש הנחמד שהגיע לשבת לידה הוא לא חבר והיא רצה חזרה לעמוד ליד ההורים שלה. מאותו רגע עד המפגש עם מנקס, ואולי עוד קצת אחריו, נוצרה משוואה פשוטה במוח הילדי שלי: בנות שווה חולשה. גדלתי בבית שוויוני, יציב, אוהב, בטוח. הייתי ילדה יפה - זה היה הדבר הראשון שהיו אומרים להורים שלי בכל מקום שהגענו אליו - כזו שבצבא הקבע של אבא שלי מושיבים על הדלפק בשק"ם ומציעים לה לבחור כל מה שתרצה. אהבתי לשיר, לקרוא ספרים, אבל הכי אהבתי סרטים. את שעות הצהריים בילדותי העברתי עם אחי הגדול אצל השכנים, צופה בוואן דאם נלחם עד הרגע האחרון, 'ספורט הדמים', 'קראטה קיד' ומלא נינג'ות. הסרט הראשון שראיתי בקולנוע היה 'רובין הוד - נסיך הגנבים' בכיתה ד'. אחר כך הגיעו 'הדסון הוק', 'המוות נאה לה' ו'ללקק ת'תות'. אלו הסרטים שהגיעו לקריית גת של תחילת שנות ה-90. בגיל 14, כשנדמה היה לי שהבנתי את העולם, ולצערה הרב של אמי, קיצצתי את השיער הארוך שלי לתספורת קוצים, ביקשתי מאבא שלי נעליים צבאיות ונהייתי ג'י.איי ג'יין. זה לא שלא הייתה לי ביקורת על האופן שבו דמי מור גילחה את שערה כדי להיות "שווה בין שווים", אבל עצם העובדה שהיא נאלצה לעשות את זה, יחד עם ניסיון החיים שצברתי עד אז, הבהירו לי: כל סממן נשי של רוך ויופי יגרום לאנשים להמעיט בערכי ויעמיד את הקיום שלי, הפיזי והרגשי, בסכנה. זה כמובן לא תמיד עזר, אבל זה אִפשר לי להילקח ברצינות במקומות שבהם היה לי חשוב להיות שווה בין שווים. בתקופה שבה מנקס הגיעה ללמד באוניברסיטה כבר עבדתי עם חברת הפקה קבועה כעוזרת הפקה. עבדתי קשה, באולסטאר, דגמ"ח וגופיית סבא, הרמתי כל מה שהיה צריך: ברזלים, פנסים וספות. יום אחד, בצילומים של קליפ, לאחת המצטלמות היו חסרות נעלי עקב. הצעתי שאקפוץ הביתה להביא לה. "לך יש נעלי עקב?!", שאל אותי מופתע אחד מאנשי הצוות. כולם צחקו. גם אני. המשימה שלי הושלמה. עד שנינה מנקס הגיעה וירתה את השאלה שלה היישר בחומה שבניתי סביבי, מאפשרת לאור להיכנס. המפגש השני שלי עם מנקס, שעליו היא כמובן לא יודעת, קרה לפני שבוע, כשצפיתי בסרטה הדוקומנטרי 'שטיפת מוח: סקס - מצלמה - כוח'. עברו 14 שנים בערך, כולנו התבגרנו - מנקס, אני והקולנוע. טוב, אולי הקולנוע פחות. הסרט של מנקס הוא במובן מסוים התפתחות של מאמר מכונן מ-1975 מאת לורה מאלווי בשם 'עונג חזותי וקולנוע נרטיבי'. מאלווי טענה אז שאסימטריה בכוחות מגדריים היא חלק מהרטוריקה הקולנועית, וטבעה את המונח "The male gaze". אבל הסרט של מנקס, 50 שנה ועשרות יצירות קולנועיות אחר כך, הוא - איך לומר - שלב ההוכחות. שום דבר לא הכין אותי לזה. סיימתי את הצפייה בטלטלה עמוקה. הקולנוע, חבר הילדות הטוב ביותר שלי, מגרש המשחקים הבטוח שלי, מושא החלומות, התברר כלא חבר בכלל. אני שוב ילדה בת ארבע שרוצה לרוץ ולעמוד ליד ההורים שלה, אבל הם גם ככה לא רצו שאהיה במאית. הם אמרו שאין עתיד בקולנוע, בטח לא לנשים. שלב אחרי שלב במהלך הסרט מנקס מוכיחה את התזה שלה כיצד לאורך יותר מ־100 שנים, בכל הקשור במגדר, השפה הקולנועית מהנדסת לנו את התודעה ומעצבת לנו את המציאות. בחמישה אמצעים קולנועיים שקיבלו את השם "רשימת מנקס" (נקודת מבט, עיצוב הפריים, תנועת מצלמה, תאורה ועמדה נרטיבית) מראה מנקס איך המבע הקולנועי, שכמעט ולא השתנה, ממשיך לשמר היררכיה ופרדיגמות של כוח בכל הקשור לדימוי הנשי הנצרב על המסך, וכאמור, בתודעה שלנו. שני מושגים מוזכרים בסרט ועוזרים להבין מדוע ההשפעה היא כל כך גדולה וכיצד היא זולגת מהמסך אל החיים: השעיית הספק (The Suspension of Disbelief): המצב התודעתי שבו הצופים נמצאים כשהם מתמסרים ליצירה ויזואלית. מצב חסר הגנות וביקורתיות. טראפיק - המסר והמשמעות המועברים במערכת תקשורתית כמו שפה. המסרים המועברים במצב תודעתי של השעיית הספק חודרים היישר אל התת־מודע שלנו. אני מדמיינת אותם נוסעים 100 קמ"ש אל תוך המוח שלנו ורק אחרי שהם מכים בו אנחנו מתחילים לחשוב "מה ראיתי", אם בכלל. המושגים האלו קיימים בכל מפגש אנושי עם דימוי, בין אם מדובר בעבודה גרפית, צילום, פרסומת, סדרת טלוויזיה או קולנוע, מהקל לכבד. נכון לסוף 2022, אני נוטה לחשוב שלא מדובר בתוכנית פטריארכלית זדונית, אלא במובן מסוים בעצלות יצירתית ורצון בהעברת מסרים מהירים, ללא מאמץ. דימויים שנראים לנו היום הגיוניים, מקובלים, טבעיים, מבוססים על עולם ערכים מיושן ומשומש. כמו, למשל, הפרסומת המהפנטת של רולדין שבה הסופגניות מתבררות כנשים באיפור גוף. האסתטיקה והגימיק המרהיבים לא מצליחים לכסות על העובדה שיש פה שימוש נדוש בגוף נשי כדי להפוך מוצר לנחשק, כשאין קשר ישיר בין המוצר לגוף הנשי. אני תוהה מה היה קורה אם היו שם גם גברים מאופרים ואם עדיין היה לגיטימי לרצות לאכול אותם. כלומר אותן, את הסופגניות. כבמאית, דימוי בעיניי הוא המצאה, יוצרי דימויים בעיניי הם ממציאים. הם צריכים להמציא בכל פעם דרך ויזואלית חדשה לספר סיפור, לחבר תחושה עם תמונה, באופן שמפעיל את הצופה לחשוב. אחרת מה הטעם. אם אנחנו נותרים עם השפה הקיימת, הרי שלא מיצינו את היכולות שלנו. שפה, מטבעה, היא דינמית ומתחדשת בהתאם לרוח הזמן, אז למה לא לזוז איתה? ויזואליה חדשה מרחיבה את אוצר המילים הקולנועי. ועם זאת, כל דימוי שנבחר להשתמש בו - נצטרך לדעת את הסיבה לכך. כי חלה עלינו אחריות. כי יש צופים ליצירה. כי יש מסר. ואם אנחנו לא מבינים אותו על בוריו - עשינו עבודה רשלנית. השפה של הקולנוע פועלת כמו כל שפה אחרת. יש מילים, יש תחביר, וכל אחד מהם נושא בחובו משמעות וגם תת־משמעות. לרוב אנחנו רגילים לאמץ את המשמעות ולא תמיד יש כוח לחפש חלופות. מילים כמו "בעלי", למשל, מקצרות את הדרך כדי לגרום לכולם להבין שמדובר באיש שנישאנו לו מבלי לתת את הדעת לתת־המשמעויות הנלוות אליהן ולעולם שהן משמרות. ההשלכות העמוקות הן כשמישהו באמת חושב שבן הזוג שלך הוא הבעלים שלך. או, לחלופין, כשאישה נתפסת כאובייקט לצפייה דו-ממדי או כמוצר צריכה ואינה נחשבת כבעלת עומק, אסרטיביות או יכולת. גרוע מכך, כשנשים תופסות את עצמן כרכושו של בן הזוג או כמושא בלעדי למבט ולעוד אינסוף תובנות מסלילות מתוקף המסר הסמוי. הסרט של מנקס מצביע באופן ישיר על הקשר בין המבע הקולנועי לאפליה תעסוקתית באולפני הוליווד. גם בארץ, כמו בארה"ב, 50% מהסטודנטים בבתי הספר לקולנוע הן נשים. אבל כשמגיעים אל היום שאחרי - שיעור המועסקות בתחום חווה צניחה דרמטית. השבוע התקשרה אליי במאית זוכת פרסים ודיברה איתי על כך שבקולנוע הישראלי נפרצה איזו תקרה ובמאיות מביימות יותר סרטים, חלקם מוצלחים מאוד. "אז למה בטלוויזיה אנחנו לא מצליחות לעשות את זה?", היא שאלה. מנהלת תוכן שאני מעריכה מאוד אמרה לי לפני כמה שנים שבטלוויזיה קשה יותר לתת לבמאית פרויקט גדול עתיר תקציב - כי יש בכך סיכון כלכלי שגופי השידור וחברות ההפקה לא ששים לקחת. למה, בעצם? מהי המשוואה שאומרת שאישה שווה סיכון כלכלי? איפה היא נוצרה? מתי? בואו נדבר רגע על ההפסד האמיתי, שהוא לא אם תהיה לנו, הבמאיות, עבודה או לא - כי מקסימום תמיד נוכל לחזור לגדל את הילדים בבית. ההפסד הזה הוא ההפסד החברתי. תעשיית הדימויים, ובתוכה תעשיית הקולנוע והטלוויזיה, משוועת לדימויים חדשים שהמשמעות שלהם היא עולם ערכים חדש, הבניית מציאות חדשה. תחשבו על העולמות שהגיעו לתרבות הפופולרית עם לינה דנהאם, פיבי וולר־ברידג' ומיקאלה קואל. לא די בתסריטים שעוסקים בדמויות נשיות חזקות - השאלה היא דרך העיניים של מי מצולמות הדמויות, איך הן מוצגות, מה תת־המשמעות שעוברת בצורה? הפילוסופים הצרפתים דלז וגואטרי כתבו בשנות ה-80 איך קולנוע יכול לשנות את התפיסה ההגמונית. הם התייחסו אז לקפיטליזם. אבל הנחת הבסיס של התיאוריה עדיין איתנה: כדי לשנות תפיסת עולם, גם התוכן וגם הצורה צריכים לפעול באותו האופן על הצופה. על אחת כמה וכמה בעידן ההיפר־ויזואלי שאנחנו חיים בו. בתחילת הסרט מצטטת מנקס את הסופר ג'יימס בולדווין שכתב: "לא את הכול אפשר לשנות, אבל אי אפשר לשנות שום דבר לפני שמכירים בו". הסרט הזה, כמו גם השאלה שהכתה בי במפגש הראשוני עם מנקס, הם אור בעיוורון חברתי; אולי הרגשנו שאנחנו מכירים בו, אבל ההיקף שלו וההשפעות שלו מחייבים התייחסות ומחייבים שינוי.

לאנושות יש לא מעט דרכים להיכחד בתור קולקטיב. דרך אפשרית הופיעה לאחרונה בדמות מגפה קטלנית. לזמן קצר, חלקיק שנייה במונחים של אורך החיים של כדור הארץ, הצליחה הקורונה לטלטל, לטשטש, לתעתע, אפילו לעדכן תפיסות עולם. אבל אז הגיעו החיסונים ומשם חזרנו לשגרה. ובשגרה, כמו בשגרה, מתחיל לשעמם. וכשמשעמם, מסדרים את הארונות בבית. ואחרי שהארונות מסודרים, עוברים לבוידעם. ושם, בבוידעם, במקום שבו מאוחסנים ברוב ימות השנה כל הפחדים הישנים, המוכרים והבנאליים, נמצא משבר האקלים. משבר האקלים הוא פחד מאובק, כזה שנמצא איפשהו אבל קל להעלים אותו. למרות האזהרות התכופות, אנחנו עדיין מדחיקים. עדיין מעבירים ערוץ בזמן שמופיע על המסך עוד מדען מקשיש שמנסה להתריע מפני אסונות הטבע המתרגשים לבוא עלינו. עדיין מאמינים שהוריקן זו מכה ששמורה לצפון אמריקה, בצוֹרת נמצאת רק באפריקה וצונאמי פוגע רק במזרח הרחוק. אבל השנה החולפת הוכיחה כי אין כמעט גבול לשיאים שיכולים להתנפץ במשבר האקלים. זו מציאות מדכדכת ומתסכלת, כי הבסיס לשגשוג האנושי, להתפתחות הטכנולוגית ולמהפכה החקלאית הוא יציבות אקלימית. החדשות הטובות הן שיש עדיין מה לעשות כדי לתקן. החדשות הרעות הן שמי שיש בידו את הכוח לייצר את השינוי פשוט לא מעמיד את הנושא בראש סדר העדיפויות. גשם בגרינלנד, בצורת במדגסקר שנת 2022 עמדה בסימן אירועי אקלים מרכזיים: טמפרטורות גבוהות בצורה יוצאת דופן, בצורת ושריפות בר באירופה במהלך הקיץ, גלי חום קיצוניים, שיטפונות באוסטרליה, טמפרטורות גבוהות בהודו וביפן ובצורת בצ'ילה מוקדם יותר השנה. באירופה, שם גילו השנה כי נהרות עשויים להתייבש, נרשמו 24 אלף מקרי מוות בגלל תנאי חום קיצוניים. לפי דו"ח של השירות המטאורולוגי בבריטניה מהשנה האחרונה, הקיץ האחרון באירופה ייחשב בעוד כעשור לקיץ נורמלי. הבצורות פגעו בגידולים החקלאיים ובאספקת החשמל והחריפו את משברי המזון והאנרגיה שהחלו בגלל מלחמת רוסיה באוקראינה. הנזק הכלכלי שנגרם בעקבות שיטפונות, הוריקנים ושריפות נאמד ב-115 מיליארד דולר. לאקלים אין חוש צדק. מדגסקר, למשל, היא אמנם אחת המדינות בעלות ההשפעה הנמוכה ביותר על משבר האקלים העולמי, אבל זה לא מונע ממנה להיות אחת הנפגעות העיקריות ממנו. בשנתיים האחרונות היא סבלה מהבצורת הקשה ביותר שידעה ב-40 השנים האחרונות. 70% מתושבי מחוז אנוסי, שממוקם בדרום־מזרח המדינה, סובלים מהיעדר גישה למי שתייה. מחצית מאוכלוסיית האזור, שהיה פורה בעבר הלא רחוק וכיום הוא שממה, זקוקים בדחיפות למוצרי היגיינה, תרופות ומים. השנה האחרונה גבתה מחיר כבד במיוחד מהקרחונים באלפים האירופיים, עם עדויות ראשוניות של שבירת שיא במהירות ההפשרה בשווייץ והתנתקויות קרחונים קטלניות באיטליה. מעטה הקרח של גרינלנד איבד מסה זו השנה ה-26 ברציפות, באוגוסט שעבר ירד שם גשם לראשונה בהיסטוריה ובספטמבר האחרון נרשמה הטמפרטורה הגבוהה ביותר בחודש זה בהיסטוריה של האי. הטמפרטורה הממוצעת העולמית ב-2022 מוערכת בכ-1.15 מעלות צלזיוס מעל הממוצע הטרום־תעשייתי בין השנים 1850-1900. הממוצע של עשר השנים האחרונות מוערך ב-1.14 מעלות צלזיוס מעל הממוצע הטרום-תעשייתי - חצי עשירית המעלה יותר מהממוצע של עשר השנים האחרונות שנמדד שנתיים קודם לכן. שיא חום חדש נמדד אשתקד גם באוקיינוס, ששומר על קצב ההתחממות הגבוה במיוחד בשני העשורים האחרונים. רבע מיליון בני אדם ימותו כתוצאה ממשבר האקלים מדי שנה החל מ-2030. ברוכים הבאים לגיהינום. לתבוע את האחראי בוועידת האקלים העולמית של האו"ם, שנפתחה באמצע נובמבר האחרון בשארם א־שייח' שבמצרים, התכנסו 194 מנהיגי מדינות, ראשי משלחות ודיפלומטים לדון באירועי האקלים הקיצוניים. בוועידה הזהיר מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש מפני נזקים עצומים והשלכות קשות של אירועי אקלים שהפכו שכיחים לאחרונה. לפי הנתונים שהוצגו, הפעילות האנושית מייצרת כ-60 מיליארד טונות של פחמן דו־חמצני, שהן כ-7.5 טונות גז בשנה שמיוצרים על ידי בן אדם אחד. דוחות שפרסם האו"ם הצביעו על עלייה בריכוז גזי החממה כתוצאה משריפת דלק ממקורות מאובנים כמו פחם ונפט ופליטת כמויות גדולות של גזים, בעיקר מתאן מבעלי החיים. כל אלה משפיעים על עליית פני הים, התחממות כדור הארץ והתייבשות מקורות מים. גוטרש דרש לפעול להגבלת עליית הטמפרטורות וצמצום פליטת גזי החממה בדחיפות. בינתיים פרסם ארגון המטאורולוגיה העולמי דוח שמציין כי שמונה השנים האחרונות היו החמות ביותר בהיסטוריה, וכי התחממות ממוצעת ב-3 מעלות תגרום לאסונות רבים, בהם הידלדלות אוכלוסיית הדגים, היכחדות שוניות האלמוגים, שריפת יערות וגלי חום קיצוניים. רק 24 מדינות, כשמינית מכלל המשתתפות, עדכנו את היעדים ודיווחו על התוכניות להתמודדות עם משבר האקלים. היעדים שהציב גוטרש נראים קשים לביצוע בהתאם לנתון זה: ראשית, הפציר המזכ"ל בסין ובארה"ב להציל את המשא ומתן בנוגע למשבר האקלים ולסייע כלכלית למדינות מתפתחות בנושא, וכן דרש יעד עולמי של צמצום 45% בפליטות גזי החממה עד שנת 2030 ואפס פליטות עד 2050. מישהו, לא משנה מאיזו מדינה, היה עסוק בסמארטפון שלו. אחד אחר, גם לא חשוב מאיזו מדינה, נרדם במהלך אחד הנאומים. מזל שהוא לא נחר, אחרת זה היה מביך. ועוד יותר מזל - שהוועידה נגמרה לפני המונדיאל, אחרת זה לא היה מעניין אף אחד. והכי הרבה מזל - יש לנו את ניקֶניקֶה ווּרוֹבּרבוּ. ניקניקה וורוברבו עומד בראש ונואטו, מדינת איים קטנה באוקיינוס השקט שמתפרשת על פני כ-12 אלף קמ"ר ומונה כ-320 אלף תושבים. לצד העובדה שהיא נחשבת למדינה המאושרת ביותר בתבל, היא גם ידועה לשמצה כמגנט ציקלונים הרסניים. וורוברבו, הנשיא הפעלתן של ונואטו, החליט להילחם בכל הכוח על מנת שבית הדין הבינלאומי בהאג יפסוק אם יש לממשלות חובה חוקית להגן על האזרחים מפני איתני הטבע, ויותר מכך - אם אי־עמידה בחובה זו תגרור עמה השלכות משפטיות. למעשה, וורוברבו הוא המנהיג הראשון בעולם שמנסה ליצור תקדים שלפיו אפשר לתבוע מדינות על אי־נקיטת צעדים נגד משבר האקלים. זה יכול להיות המהלך שישנה את כללי המשחק. עד היום, בכל פעם שחיפשנו את האחראי האמיתי על כדור הארץ - הוא הסתתר ונעלם מתחת לרדאר. תשאלו את גרטה, היא כבר לא יודעת איזה בּוּמר אפשר להאשים הפעם. אז הנה, עכשיו, בזכות וורוברבו, נוכל אולי פעם אחת ולתמיד לדרוש מהממשלות לשאת באחריות המתבקשת ולעבוד למען אזרחי העולם בכפוף לצו משפטי. זו התחלה טובה, נקווה שלא נזכרנו מאוחר מדי. קללת המזון כן, נזכרנו מאוחר מדי, ללא ספק. בשנות ה-50, ככל שהתיעוש נכנס לקצב גבוה יותר, כך הורגשו יותר ויותר ההשפעות של שינויי האקלים. מדענים שגילו את התופעה - עצם השינוי - באמצעות מדידת טמפרטורות על פני השטח של אוקיינוסים, הצליחו לקשר את העלייה המשמעותית בטמפרטורה לחיי העיר, התעשייה והצרכנות. מאז ועד היום פותחו טכנולוגיות כמו לכידת פחמן ומערכות אחסון בשאיפה להפחית פליטות נוספות של גזי חממה. אבל אפילו כאשר מדינות ותאגידים ברחבי העולם שואפים להגיע לאפס פליטות תוך זמן קצר - בין עשור לשלושה - זה עדיין לא מספיק כדי להפחית את הטמפרטורות העולמיות באופן כללי. אין זה הגיוני לצפות מכל הפרטים, החברות, הממשלות והקהילות על פני כדור הארץ להפסיק את כל הפעילויות התעשייתיות שפולטות כמויות מופרזות של פליטת פחמן או גזי חממה. הגישה הסבירה ביותר היא להשתמש הן בשיטות קיזוז פחמן והן באמצעי מניעה כדי להפחית את ההתחממות הגלובלית וכדי לייצב את הטמפרטורות העולות של כדור הארץ. אחד התורמים הנדיבים לפליטות גזי חממה הוא כמובן תחום המזון. ייצור של כל קילו בשר גורם לפליטה של כ-100 ק"ג גזי חממה. פי 10 לעומת ייצור קילו עוף. פי 100 לעומת קילו חיטה. אנחנו מכירים את הנתונים האלה כבר שנים, נתקלים יותר ויותר בפתרונות צמחוניים וטבעוניים, אבל הביקוש העולמי לבשר בקר רק ממשיך לעלות. בקצב צריכת המזון הנוכחי ובקצב גידול האוכלוסייה הנוכחי, עד שנת 2050 תמנה אוכלוסיית העולם 10 מיליארד בני אדם וצריכת הבקר תכפיל את עצמה. ללא שינוי מערכות המזון העולמיות וללא שינוי בהרגלי התזונה שלנו, לא נצליח להתמודד עם משבר האקלים. אחת התוצאות המיידיות של המשבר היא עליית הרעב במדינות מתפתחות. בשנתיים האחרונות מספר האנשים הרעבים בעולם הכפיל את עצמו, והוא עומד כיום על כ-280 מיליון בני אדם. כדי שהאנושות כולה תאכל לשובע, אנחנו זקוקים ל-65% יותר מהמזון שמיוצר כיום. הבעיה הגדולה היא שכבר עכשיו אנחנו משתמשים ברוב השטחים הפתוחים לחקלאות - וחלק גדול מהשטח נמצא במצב נורא בגלל שחיקת האדמה, היעדר מים ומרעה יתר. תעשיית הפודטק העולמית, שמצטיינת באופן מיוחד כאן בישראל, מנסה לפתור את רוב הבעיות באמצעות בשורת החלבון האלטרנטיבי. זו בהחלט הדרך הנכונה להתמודד עם המשבר ולהיטיב הן עם האנושות, הן עם הסביבה והן עם עולם החי, אבל היא לא יכולה לגבור על כל האתגרים. בעיה נוספת בתחום המזון מגיעה מהתחום הגיאופוליטי: היא באה לידי ביטוי בשנה האחרונה בפלישה הרוסית לאוקראינה, שפוגעת בשרשרת האספקה, וקצת קודם לכן בברקזיט, שהופכת את אספקת המזון למלחמת התשה בירוקרטית. מדינות קטנות שמעוניינות בביטחון תזונתי ואין להן שטחים עצומים ומשאבים אינסופיים כבר לא יכולות להסתמך על שרשרת האספקה הגלובלית, אלא חייבות למצוא פתרונות חדשים ולייצר עבור עצמן מזון ממקורות חדשים וזולים - אצות שיכולות לגדול במהירות בכל מקום שיש בו מים, והתבססות על הידרופוניקה או אנרגיה סולארית - שאינן תלויות בפוליטיקה - במקום משאבים יקרים כמו שדות חיטה ותירס. חום נובמבר־דצמבר תקופת הסגרים של ימי הקורונה ברחבי העולם גרמה להפחתה של 7% בפליטת גזי חממה. כדי לעמוד ביעדים, האנושות תזדקק לסגר שנמשך עשור. השינוי, לדברי ד"ר אבנר גרוס, חבר סגל בבית הספר לקיימות ושינויי אקלים ובמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון, צריך להתחיל בתשתיות: מעבר לאנרגיות מתחדשות, תמיכה במחקר ופיתוח של טכנולוגיות להפחתת גזי חממה והתאקלמות לאירועי חום ואקלים קיצוניים. במחקר הנוכחי של גרוס הוא בוחן תהליכים שמשפיעים על תפקוד צמחים ופוריות האוקיינוס תחת תנאי אקלים שצפויים לנו בעוד כמה עשורים. כחלק מהמחקר, גרוס ועמיתיו מנסים למצוא דרכים להאיץ את היכולת של האוקיינוס, הקרקעות והצמחייה להסיר עודפי פחמן דו-חמצני מהאוויר כדי לקרר בחזרה את כדור הארץ. ובינתיים בישראל: דצמבר. 25 מעלות צלזיוס. אנשים לובשים חולצות קצרות והולכים לים. לפני שנתיים היו אפילו כמה ימים שבהם נמדדו יותר מ-30 מעלות בחודש האחרון בשנה. טמפרטורת הים התיכון עלתה במעלה וחצי ב-40 השנים האחרונות (יותר מרוב הימים בעולם). מספר ימי הגשם השנתיים הולך ומתקצר. מצד שני, כמות המשקעים לדקה הכפילה את עצמה, וכך נוצרות הצפות שבהן אנחנו לא ממש מורגלים כאן בארץ ושכמובן דופקות את החקלאים. מזג האוויר השתגע. "לצערי, השיח הישראלי בנושא מאוד שטחי ואין הפנמה עד כמה המצב חמור", אומר ד"ר גרוס. "בבחירות האחרונות, לדוגמה, לא נראה שיותר מדי מפלגות הציבו את הנושא בראש מעיניהן. ובטח שזה גם לא נמצא באג'נדה של הממשלה החדשה". ישראל נמצאת מאחור גם מבחינת השיח הציבורי. שינוי הממשלות התכוף והמצב הביטחוני, הכלכלי והחברתי תופסים מקום מרכזי יותר, בעוד שבמערב אירופה מתקיימות הפגנות ענק מדי שבוע בנושאי האקלים וכן שורה של פעולות אקטיביסטיות מצד צעירים. בספטמבר האחרון דווקא התקיימה מחאה אזרחית נגד מתן עדיפות נמוכה של ממשלות ישראל לנושא האקלים. בין המוחים היו מורים, רופאים ואנשי מדע שגם פתחו בשביתת רעב. השבוע העניקה קק"ל מלגות לעשרות סטודנטים שלומדים את תחום הקיימות והסביבה ולעוד 650 סטודנטים הפועלים בנושא. מתוך הבנה שכדאי לשלב את המוחות הישראליים במחקר העולמי, גם המועצה להשכלה גבוהה יזמה תוכנית חומש והקדישה יותר כסף מבעבר למחקר ופיתוח אקלימי. התוכנית הישראלית להתמודדות עם משבר האקלים כוללת צעדים לצמצום פליטת גזי החממה, הפסקת שימוש בפחם, איסור הטמנת פסולת לא ממוינת, מעבר למקורות אנרגיה נקיים והפחתת כמות הפסולת העירונית. "יש צורך בתעשייה מקומית שתפתח ותייצר פתרונות סביבתיים בתחומים שיכולים להשפיע על המשבר - הסרה וקבורה של פחמן, שיקום מערכות טבעיות, בנייה ירוקה, פודטק, אנרגיות מתחדשות, אגירת אנרגיה", אומר גרוס. גרוס מתעודד מכך שהטכנולוגיה משתפרת ועלות האנרגיה המתחדשת נמצאת בירידה. "אם ניתן לזה עוד פוש, נוכל ליצור מהפכת אנרגיה מתחדשת", הוא טוען. "אפשר לומר שטכנולוגית אנחנו שם, אבל פוליטית ותודעתית ממש לא". לצד הציפיות שלו מגופי התקשורת ומבעלי הידע להמשיך להציף את השיח האקלימי, גרוס מסמן את האחראי. "אפשר להגיד שבאופן אישי אנחנו לא עושים מספיק, אבל האשמה היא לא רק על האינדיבידואל. היא על הממשלות. הפתרון היחיד הוא מלמעלה. הדבר הכי יעיל הוא לדבר על זה כל הזמן ולהבין את הנושא לעומק - וכך לגרום למקבלי ההחלטות להבין שזה מה שהציבור דורש. אם לא נתייחס לאיום הזה כמו אל האיום האיראני או אל האיום הגרעיני במלחמה בין רוסיה לאוקראינה, לא נתקדם. המדינה חייבת להבין: יש פה איום חדש, כמו מלחמה של ממש".

הדבר הראשון שאילון מאסק עשה אחרי שכבש את טוויטר היה להחזיר לדונלד טראמפ את זכות הטינוף. הדבר השני היה להעיף שני שליש מהעובדים, 5,000 אנשים שהתבקשו לעזוב בו ביום ולחפש את החברים שלהם. אחר כך הביא מיטה למשרד והתחיל לישון שם. העובדים שנותרו קיבלו הוראה להפסיק להתפנק, כבר לא עובדים מהבית, כולם מתבקשים להביא את התחת שלהם למשרד ולקרוע אותו מול המחשב 40 שעות בשבוע. זה עולם קשוח - וממילא עובדים הם תמיד רק בלבול מוח, טפילים שעושים חיים על הגב של הבעלים, כמו מאסק, שלוקחים על עצמם את כל העסק. ילדים על תנאי לא קל להיות עובד אמריקאי. תוחלת החיים שלו במקום העבודה היא ארבע שנים. אין שום חוק שמסדר לו זכויות כלשהן כאשר הוא מתנתק מהעבודה - כך הם מכנים את זה, "התנתקות" - אבל מקובל לתת שבועיים משכורת על כל שנת עבודה. אז העובד הממוצע שעף מטוויטר יוצא עם חודשיים משכורת, אולי קצת חסכונות - בהייטק, כידוע, עושים ארגזים של כסף, אבל זה נגמר מהר. דווקא באמריקה מקובל מאוד להתאים את הוצאות המחיה לשכר. החינוך, המגורים, המשכנתה על הבית, המועדון, החוגים, הביטוח הרפואי. אם לא ימצא עבודה מהר מאוד, הוא יתרסק. פשוטו כמשמעו. טווח ההישרדות שלך מהפיטורים עד להתרסקות ומגורים בקרוון נמדד בחודשים. כאשר ג'ו סמית נכנס לעבודה ותופס את המקום שלו בקיוביקל מול המסכים, הוא מקבל סלסילה של משהו עם כרטיס מקושט. ברוך הבא למשפחת התאגיד. אבל זו משפחת אומנה, ואתה ילד על תנאי. אם להורים יהיה יקר להחזיק אותך, תצעד במסלול ההשפלה והמבוכה מהשולחן לדלת הכניסה, תישא בשתי ידיים את ארגז הקרטון עם הדברים האישיים, ושני אנשי ביטחון ילוו אותך. החברים שנותרו יביטו בך לרגע, אבל יחזירו את העיניים למסך. מזל רע עלול להידבק. מישהו בטח יגיד לך שלא נורא, על כל דלת שנסגרת נפתח חלון, וזו ההזדמנות שלך, ובוא ניפגש פעם לבירה. מה כל זה אכפת למאסק. הוא לא אבא שלהם, כולם כאן ילדים גדולים. הוא לא אחראי. גם המדינה לא אחראית, לא באמריקה. הם משוכנעים שם שזה נכון, שרק ככה זה עובד, עובדה. הנתונים לצידם. ארה"ב היא המדינה העשירה והחזקה ביותר בעולם, וכל הדיבורים על השקיעה שלה הם משאלות לב של יריבים. המספרים מוכיחים. שווי השוק של מדינות העולם הוא 94 טריליון דולר. ארה"ב, עם 330 מיליון תושבים - 4% מכלל אוכלוסיית העולם - תורמת רבע מהשווי, 23 טריליון. הרבה יותר מכל מדינות מערב אירופה המפותחות: בבריטניה, צרפת, איטליה, ספרד וגרמניה יחד יש מספר תושבים זהה, אבל הן שוות מעט פחות מ-15 טריליון. יותר מסין הענקית (17 טריליון). ארה"ב היא הקטר של העולם, וכולם הפכו לקרונות ברכבת הקפיטליזם. מי שמנסה לעצור את הרכבת הזאת נמעך כמו מטבע שמונחת על הפסים. 500 הענקים לקטר הזה יש מנוע אמריקאי. 500 החברות הגדולות שנסחרות בבורסות האמריקאיות. טוויטר של מאסק אמנם נמצאת ברשימת ה-500, אבל בקצה התחתון שלה. מה שהופך את מאסק למתחרה קבוע על התואר "האיש העשיר בעולם" היא טסלה, שנמצאת כבר הרבה זמן בצמרת העשירייה הפותחת. בגלל שהמניה הזאת נוטה לתנודתיות רבה, גם המיקום של מאסק משתנה. כאשר הטקסט הזה נכתב, טסלה מסתובבת באזור ה-600 מיליארד. בעבר היא כבר עברה את הטריליון, צנחה ל-400 מיליארד, ועכשיו היא שוב מתנדנדת. מאסק מחזיק ברבע מהמניות, ועיקר השווי שלו נובע מהחשבון הזה, לא ממאזן העו"ש שלו בבנק. אם הוא היה צריך להימדד לפי רווחי החברה, היה לו הרבה פחות. טסלה מוכרת נהדר, היא תרוויח השנה כ-10 מיליארד דולר נטו. אם יחלקו את מלוא הסכום למחזיקי המניות, מאסק יקבל 2.5 מיליארד. החברה כבר קיימת כמה שנים, הצטבר לו עוד קצת. זהו. למעשה, באופן אישי ופרטי יש לו יותר, כי הוא כבר מכר כמה פעמים חבילות מניות, אבל גם כל אלה לא מתקרבים לשווי המניות שלו. ככה זה עובד. בתאגידים הציבוריים השווי האמיתי הוא מה שהמניה אומרת, לא הקופה הרושמת בדלפק. חברות שהרוויחו הרבה, אבל מעט פחות מתחזית האנליסטים, עלולות לאבד מחצית מהשווי. תשאלו את מארק צוקרברג. זה בדיוק מה שקרה לו. שווי המניה הוא הדלק של קטר המשק. והשווי תלוי בגידול. זה מעגל קסמים. כדי לגדול צריך למכור עוד, כדי למכור עוד צריך לייצר צריכה נוספת. עוד זיהום, עוד זלילת משאבים מתכלים, עוד נגיסת קרקעות. כאן מוצרים נולדים עם תאריך תפוגה קרוב, בדיוק כמו אוכל. זה הציווי. ככה הכלכלה פועלת. כאשר יש האטה ממשלות עושות הכול כדי להגביר את הצריכה. אם לא תגדל, 500 הענקים של אמריקה - או ה-50 של ישראל - פשוט יתחילו לפטר עובדים. אלה לא יוכלו לעמוד בהחזרי תשלומי המשכנתה, בנקים יקרסו ויזדקקו להצלה ממשלתית - חורבן. אנחנו חיים בעידן הגידול האינסופי. בלי זה, איפה יהיו 500 הגדולות. ואנחנו, איפה נהיה בלעדיהן. אבל גם ה-500 הן לא מבנה אחוד. 20 מהן מחזיקות ברוב השווי. 20 אנשים בלבד מנווטים את הכלכלה האמריקאית. עוד כמה עשרות את שאר הכלכלות הגדולות של העולם. זהו. זו לא קונספירציה, הם לא זממו יחד איזו השתלטות - ככה זה התפתח. המבנה של הקפיטליזם הוביל לזה. מרקס היה מחייך. זה הדטרמיניזם, הוא היה מסביר, זו התוצאה היחידה שחייבת להתקבל כאשר יוצאים לריצה במסלול הרווח. קללת רעיון הגודל עד לא מזמן, החיים היו הרפתקה. אם רק עזבת את האזור המוכר, חיכו לך הפתעות. הכול היה ייחודי ומיוחד. בתי קפה, חנויות, בגדים, מסעדות. רשתות הענק טרם הספיקו לבלוע את כולם. בבתי הקולנוע הציגו המון סרטים שונים זה מזה. חנויות הספרים היו מלאות ביצירות מופת, לא דומות לכלום. אחת־אחת. ככה היו החיים, בטח אם נסעת לארץ אחרת. זה נגמר. המלונות נראים אותו דבר, אותן רשתות בכל מקום, אותו מזון ברשתות, אותם סרטים, אותם ספרים. הכול אותו דבר. אפילו הריחות בכל המקומות האלה זהים. אותם צבעים על הקירות, אותם חומרי ניקוי. אין כבר כמעט סרטים טובים. אין ספרות ענק. גם הם קורבן לחיידק הגודל האינסופי שנכנס למערכת הדם של האנושות. כולם רוצים רייטינג, מכירות, והכי הרבה שאפשר. מה זה רווח של כמה מיליונים לסרט. אנחנו מדברים כאן על מאות מיליונים. אז כבר אין סרטים ממש טובים. מה שפעם היה אמנות הומר לבידור סינתטי. הרווחים נמצאים במה שכבר הצליח. אז עושים סרטי המשך, וסרטי קודם, וסרטי צד על דמויות המשנה. קללת הרצון לגודל הכריעה גם את האמנות, שבלעדיה גם המדע והטכנולוגיה יגוועו. קשה לתפוס את החיוניות שלה, אבל כך גם עם הרגשת חשיבות האוויר שאנחנו נושמים. עד שהוא נעלם. רעיון הגודל הושרש היטב בהוויה הכלכלית. אבל למעשה, הנתונים מציירים תמונה שונה מאוד. העסקים הקטנים בארה"ב - 32 מיליון - תורמים כמעט מחצית מהכלכלה האמריקאית כולה. הם מפרנסים 99.9% מכוח העבודה שם. בסקרים, כמעט כולם - בעלי העסק והעובדים שם - מדווחים שהם מאושרים מהחיים. בעסקים הקטנים, העובדים באמת הופכים אחרי כמה שנים למשפחה. הם חלק מהסביבה, הם חלק ממארג החיים הנגיש, הם אנחנו. כל התיירים שחוזרים מעיירות צרפת, יוון ואיטליה עם עיניים מצועפות על חיי הנועם שם, עם החנויות הקטנות, בעלי העסקים שכולם מכירים ואחרי כמה ימים הם גם מכירים אתכם, האוכל המיוחד בכל מסעדה קטנה, ובכלל, החיים יפים. למה לרוץ כשאפשר לנוח קצת עם כוסית יין בבית הקפה הקטן בכיכר הישנה, שנראית ככה כבר מאות שנים, לקרוא ספר טוב, או סתם לבהות. פעם זה היה גם בערים הגדולות. בתי הקפה של פריז שהמו מיוצרים ומיצירה, בווילג' בניו יורק, בלונדון הנפלאה. פעם. עכשיו משדרים לך למוח שהחוויה האולטימטיבית היא רכישת מוצרים עם תאריך תפוגה קרוב. זה גם מה שקרה למאסק. חלליות אל העתיד, ציוצים מן העבר הגיחה של אילון מאסק לעולם העסקים הייתה משב רוח של תקווה. הצעירים המשכילים התאהבו ביזם שבא משום מקום כדי להפוך את העולם למצב הנכון שלו. אנושי יותר, מתקדם, מתחשב. הוא נתפס כיזם אקסצנטרי, שבונה עסקים כדי לשפר את מצב האנושות. הרווח הוא רק תוצר לוואי. העולם צפוף ומסוכן, בטח נצטרך למצוא לנו בתים חדשים בחלל, אבל לך תסמוך על הממשלות ועל התאגידים שמחוברים אליהן. אז עושים לבד. מאסק בנה חברת טילים רב-פעמיים שתיקח את כולנו לשמיים. אחר כך קנה חברה קטנה לייצור מכונית חשמלית. עד שהגיע, ברית הבריונים של חברות הדלק ותעשיית הרכב, מקס ומוריץ, הצליחו ליירט את כל הניסיונות הקודמים לחשמל את המכוניות. שי אגסי היה פשוט הקורבן האחרון. הוא לא טעה בקונספט. הוא טעה בחיבור. לא לוקחים שותף, יצרנית רכב ותיקה, שלמעשה רוצה שתיעלם. המכונית החשמלית אינה רעיון חדש, היא נסעה כבר לפני כמעט 100 שנים, ותמיד חוסלה. טסלה, שהגיחה באופן עצמאי, לא הייתה קשורה לשום חברה ותיקה, והכניעה את השוק כולו. עכשיו כולם נזכרו להתחשמל. אין להם ברירה. המסע של מאסק נמשך. מנהרות שבהן רכבות יטוסו במהירות על-קולית, חברה לשיתוף חופשי של פיתוחי בינה מלאכותית, וגם ייצור שבבים למוח. זיכרונות ישוקמו, עיוורים יוכלו לראות, משותקים יקומו, חירשים יקשיבו לרחש העלים בסתיו. שבב עם חיבור לענן מזמין שליטה ממשלתית, הפעלה לא מודעת של רצונות ופריצה של האקרים למוח. הקונספירטורים מהנהנים. אמרנו לכם. מסע החדשנות של אילון מאסק הוליד הרבה מאוד כסף. סכומים שמעולם לא עמדו לרשות בני אדם בודדים. פתאום הוא כבר האיש העשיר בעולם. צריך לעשות משהו עם כל הכסף הזה. הוא באמת תורם גדול, מאסק, אבל זה פסיק לעומת ההון הגדול שיש לו. אז מחפשים השקעות. הזדמנויות. טוויטר נראתה כמו רעיון טוב. אפשר לסתום לכל מיני אנשים את הפה, ולדאוג שאחרים, כמו טראמפ, יוכלו לפתוח אותו. הוא לא איל ההון הראשון שהתעצבן ממה שאומרים עליו והחליט להשתלט על כלי תקשורת. טוויטר היא לא בשורת העתיד. היא פלטפורמה ותיקה, מהעבר. מה זה משנה. השקעה. אז מאסק כבר לא מעוניין בשימור הפלנטה או בדאגה לאנושות. הוא שומר על השם שלו ודואג לעצמו. כמו כולם. רק התאגיד יכול אלה שבאמת אמורים לדאוג לכל שאר הדברים הם הממשלות. אלה שנבחרו על ידי העם, ולמענו. הן צריכות לדאוג לחינוך, סביבה, ביטחון, בריאות, דיור, פנסיות. גם מדינות שלא מפעילות רשת ביטחון ממלכתית אמורות לדאוג לאקלים כלכלי שיאפשר לפרטים עצמם לטפל בזה. זה מה שממשלות אמורות לעשות. הן צריכות לשמור גם על כדור הארץ. הממשלות כבר מבינות שהחצר האחורית שלי היא המדשאה הקדמית שלך. הן יודעות שצריך לדבר ולהידבר. אז הן מתכנסות. כל שנה. 20 ראשי הכלכלות הגדולות. שרי האוצר, לעיתים ראשי המדינות, נגידי בנק. הם מארחים גם ענקי משק ואחרים. השנה, למשל, בבאלי, אינדונזיה, התעסקו בעיקר במלחמת רוסיה-אוקראינה. הגיוני. יש לה גם השפעה מיידית על כלכלת העולם. בשנה הבאה יהיה משהו דחוף אחר. ככה זה. איש לא מתכוון להציע איזה מסלול אחר לכלכלה. אפילו המדינה הקומוניסטית הגדולה, סין, עם 1.3 מיליארד תושבים, נשארה רק עם הפטיש והמגל על דגל המפלגה הקומוניסטית השלטת, כמו קבוצות הספורט של הפועל. גם היא, בדיוק כמוהן, נטשה את התורה והצטרפה בחדווה צוהלת לכלכלת העולם המערבי. הממשלות לא יודעות או רוצות להגן על האינטרסים של האזרחים. במודל הקיים, עם המערכות הגדולות, הנגידים, שוק ההון, דירוגי אשראי בינלאומיים, הן ממשיכות לשחות בבריכת השוק. אם זו תתייבש, אוי לנו. אז צריך להזרים לשם עוד מים. רק התאגידים יודעים לעשות את זה מהר. התאגידים מריצים את כל הקרקס העולמי הזה. והם יודעים את זה. אבל עכשיו, הגידול שלהם מושפע גם מהדימוי. הוא צריך להיות ירוק, דואג לרווחת העובדים, תורם לעולם, לא רק לכיס של בעלי הבית. בלי עולם דימויים, הם לא קיימים. זוכרים את הסדרה 'מד מן'? ככה זה התחיל. אז גם הם מתכנסים פעם בשנה. בניגוד ל-20 G, המיקום של כינוס ענקי הכלכלה קבוע. בעיירת הסקי הקסומה דאבוס, שווייץ. חוץ מבעלי העניין מגיעים עוד רבים. הוגי דעות, כלכלנים ידועים, הנרי קיסינג'ר. תמיד שווה לשמוע אותו. מדברים. אוכלים טוב. שותים. נהנים מהנוף. מהאווירה. מההתחככות עם הגדולים באמת. הכינוס נתפס כאקט יחצני, לוחמי סביבה אוהבים לבוא להפגין שם ולהיקשר לגדרות, מאמיני תורות הקונספירציה מתייחסים אליו כאל מין קונגרס של זקני ציון. יושב ראש הפורום הכלכלי והאיש שיזם אותו, קלאוס שוואב, הוא הנביא של הגלובליזציה הגדולה. התאגידים הם אלו, לדעתו, שצריכים לנווט אותה. מי צריך את העסקנים והפוליטיקאים שרק מבלבלים במוח, וממילא כמעט כולם עובדים בשירות התאגידים. צריך רק לראות כמה חברי ממשל לשעבר ממלאים את הנהלות התאגידים, כדי לשמוע את המוזיקה שלפיה כולם רוקדים כאשר הם מכהנים בתפקיד הציבורי. אבל שוואב אופטימי. תפסיקו לדאוג רק לרווח, הוא מטיף ברעיון שלו על "האתחול מחדש" של הקפיטליזם, יש בעולם עוד אינטרסים. מה אתה אומר. התאגידים מהנהנים, מצמידים אצבע לעפעף התחתון, מושכים אותו למטה ואומרים "בארורר, דואגים". אבל קודם כל אנחנו דואגים לציבור העצום של בעלי המניות. זו האחריות שלנו. הם רוצים שתחשבו על אבא שלכם, הגמלאי ששם את חסכונות הפנסיה באיזו מניה בטוחה. או על סבתא את'ל ממינסוטה, שמשחקת על מסך הבורסה כי הקזינו עם מכונות המזל ממש רחוק. סיפור טוב, אבל רק סיפור. רוב מוחלט של המניות מוחזק בידי בעלי עניין. השאר בידי חברות השקעה ענקיות, קרנות גמל מפלצתיות, בנקים ותאגידים אחרים שמחפשים אפיקים לזרם הרווחים הלא נגמר שלהם. רק חלק קטן מהחברות מוחזקות ברובן בידי המונים. זה היה המצב של טוויטר, שאִפשר למאסק לשלוט עליה עם 9% בלבד, עד שבסוף הוא קנה את הכול. הפנטזיה הקומפקטית תאגיד ענק לא יכול לדאוג למשהו שיקטין את הרווחים שלו. ההנהלה שמזהמת ביודעין את הקרקע, מרעילה את הימים ואת הנהרות, פולטת לאוויר חלקיקים רעילים, נפטרת מפסולת בחסות הליל באיזה חור נידח - היא הגיבורה הרעה במיליוני כתבות, ספרים, סרטים וסדרות. אלה סיפורים מהחיים. המלח נשדד מהציבור לטובת רווחי ענק של תאגיד שהורס פיזית את הארץ. במפרץ חיפה ממשיכים לזהם את האוויר. חברת פולקסווגן הכניסה למיליוני מכוניות תוכנות שזייפו את נתוני רמת הזיהום. אותם תפסו. התאגידים הם האחרונים שייקחו אחריות על משהו אחר פרט לרווחים שלהם. אלה יהיו, במקרה הטוב, קצת צעדים קוסמטיים, שינוצלו במלוא הכוח להעצמת הדימוי ולהגברת המכירות. זה האינטרס שלהם. אבל למען האנושות, למען המיליארדים שמסתובבים על הפלנטה, הגודל הוא אויב. כדי לשרוד חייבים לקטון. זה יהיה גם יעיל מאוד וגם נחמד. למעשה, מה שצריך זה לפעול בניגוד לדחפי הזלילה של תאגידי הענק. צריך להציב מולם מחסום של כדאיות לגודל. המיסים יעלו במתאם להכנסות, בדיוק כמו אצלך. אצלם תקרת המס תגיע ל-99%. רק אז תאגידים יתחילו לפרק את עצמם ליחידות קטנות. רק אז העולם אולי יוכל לחזור כמה עשרות שנים אחורה, כאשר היו המוני יצרניות רכב ולא כמה בודדות, כאשר השוק לא נשלט בידי רשתות ענק. כאשר החיים היו נחמדים. כאשר הממשלות היו יכולות לפעול נגד עסקים, מה שהן פשוט לא מסוגלות לעשות עם תאגידי-העל. אלה חלומות. אילון מאסק כבר גילה, למעשה, כאשר רב עם ברני סנדרס, שהוא לא דמוקרט ליברלי כמו שחשבו. ההשתלטות שלו על טוויטר רק מעצימה את ההבנה. הוא כבר לא קונה חברות זעירות כדי להמריא איתן לעולם חדש. הוא כאן בשביל הכסף. מסע הקסם של מאסק מתנפץ. פעם היה נסיך המחר. עכשיו הוא טייקון מני טייקונים, אבל עם פה גדול בלי נצרה. הוא ימין. זו מהות נפש התאגיד. לכאורה יש כאן פרדוקס. השמאל דוגל באוניברסליות ובגלובליזציה. מצביעי הימין בכל מקום בעולם מתעקשים על רגשות לאומיים שורשיים ורואים בזרים אויב. אבל התאגידים, תמצית הימין, חיים ופורחים בגלל הגלובליזציה. הם זקוקים למעבר חופשי של הון, סחורות, עבודה. אבל למרבה הפלא, תומכי הימין שמתעבים זרים, ממשיכים לדקלם תיאוריות ליברטיניות. שכל אחד יעשה מה שבא לו. מה פתאום שהממשל יפריע לנו לרוץ קדימה. ואל תבלבלו לנו את המוח עם אקלים-שמקלים, על איזה התחממות אתם מדברים, קור כלבים בחוץ, לונדון קפואה בתחילת דצמבר. דווקא הימין הוא המאיץ הגדול של הגלובליזציה. רוחות הימין מנשבות עכשיו על הפלנטה. הן נוצרו כתגובת נגד להרבה רעיונות ליברליים, להגירה מסיבית, לטיפוח רגש האשמה של המערב, לערעור ערכים קלאסיים. זה הדשן שמצמיח את הימין, וזה בדיוק מה שהתאגידים צריכים כדי להמשיך במסע הגלובליזציה שלהם. זה המצב. אין אחריות של תאגידים. אין אחריות לממשלות. דברים יקרו כמו תמיד. אחרי אסון עצום, אחרי מפולת איומה, אחרי חורבן. אחרי שואה. אנחנו לא לומדים מהעבר ולא מקשיבים להיגיון. ככה בני אדם פועלים, מאז ומעולם. אף פעם לא דאגו לנו. כשלפעמים התמרדנו, וניצחנו - הפכנו להיות כמו אלה שהכנענו. בסוף, כמו תמיד, איש לא דואג לנו. אנחנו ילדים של אף אחד.

לעיתים נראה ששנת 2022 מייצגת סוג של אבולוציה הפוכה בכל הנוגע לזכויות נשים. החל מביטול פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב מתחילת שנות ה-70 שקבעה כי זכותן של נשים להפסיק את הריונן מוגנת על ידי החוקה האמריקאית, ועד להירצחה של מהסה אמיני האיראנית שנעצרה ועונתה על ידי סיירת ההדרכה של ממשלת איראן לאחר שלא עטתה חיג'אב. לרגע, או ליתר דיוק למשך 45 יום בלבד, גם הייתה ראשת ממשלה בבריטניה שהספיקה להתפטר. והייתה ראשת ממשלה ראשונה באיטליה, אבל כזו שמתנגדת להפלות, להמתת חסד, לנישואים חד־מיניים ולאימוץ ילדים על ידי זוגות מאותו המין. הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאה עמה, כמו בכל מלחמה, ציידי נשים פליטות שמנצלים את מצוקתן על מנת להציע להן "הצלה" תמורת שירותי מין. ישראל עברה ממספר שיא של נשים מכהנות לשפל ייצוגי בבחירות שנערכו בנובמבר. זה עולם של גברים. יותר מ-200 אלף נשים בישראל נפגעות מאלימות מדי שנה, ורק רבע מהן מדווחות לרשויות. בממוצע נרצחות 20 נשים על רקע מגדרי כל שנה, כשהנתונים מראים כי יותר ממחצית מהן הכירו את הרוצח שלהן. דו"ח מרכז המחקר של הכנסת שהתפרסם בנובמבר האחרון לקראת יום המאבק באלימות כלפי נשים, מציין כי מתוך עבירות מין שדווחו למשטרה בשנת 2021, חלקן של הנשים בין הקורבנות היה גדול במיוחד: 82% בשנת 2020 נרצחו בישראל 29 נשים. בשנת 2021 נרצחו 27 ובשנת 2022 (עד 8 בנובמבר) נרצחו 21 נשים. בשנה ושבעת החודשים שחלפו בין תחילת 2021 ל-8 באוגוסט 2022 16% מקורבנות הרצח בישראל היו נשים. 93% מהנשים הנרצחות בשלוש השנים האחרונות, נרצחו בידי בן זוגן או קרוב משפחה. מתחילת השנה (עד אוקטובר) התקבלו 5,712 פניות בנושא אלימות במשפחה במוקד 118 שמפעיל משרד הרווחה - 3.6% יותר לעומת התקופה המקבילה ב-2021. כבר היינו בדרך הנכונה: תקציב התוכנית לטיפול באלימות במשפחה עלה מ־60 מיליון שקל (2020) ל-105 מיליון (2021) ל-155 מיליון (2022). השאלה היא מה יעלה בגורל התקציב הזה בממשלה החדשה. מפלגות השמאל והמרכז בישראל התהדרו במצע מפורט בעניין זכויות נשים ומעמד האישה. במצע של יהדות התורה, לשם ההשוואה, ניתן למצוא התייחסות מפורטת לנשים אך ורק בהקשר לשמירה על המסורת היהודית - הרחבת המשפחה, ביטול מעמדן של ידועות בציבור, ביטול החוקים הפוגעים בטוהר המשפחה היהודית ועוד. במצע של הבית היהודי, מפלגה שעומדת בראשה אישה, יש סעיפים על שילוב נשים בכל תחומי החברה, והתחייבות כי המפלגה תפעל לעידוד הרחבת השכלתה של האישה. לפי המצע, המפלגה תקדם חוק לפיו בכל תלונה על פגיעה מינית או אלימות יצהיר המתלונן כי לא מדובר בתלונת שווא ויוקם מרשם מתלונני שווא שיהיה פתוח לציבור. כמו כן, ישנו סעיף לטיפול ברווקות מאוחרת. במצע של הציונות הדתית לא ניתן למצוא קטגוריה נפרדת למעמד האישה אבל יש התייחסות ל"ערכי משפחה". במפלגת הליכוד אין התייחסות מיוחדת. ניתן להתנחם בבשורות הטובות בחקיקה שבכל זאת הביאה לנו 2022: חוק שמירת ערכות האונס שעבר בקריאה שנייה ושלישית במרץ, חוק חיסיון נפגעות אונס ואלימות מינית שעבר בקריאה שנייה ושלישית ביוני, חוק דיווח פערי שכר שעבר פה אחד, חוק איזוק אלקטרוני לגברים אלימים שעבר בקריאה ראשונה, חוק החמרת ענישה על השחתת מודעות על רקע מגדרי שעבר בקריאה טרומית ואושר להצבעה שנייה ושלישית במליאה. ההיסטוריה של נבחרות הציבור כדי לדאוג לזכויות נשים, צריך קודם כל נשים. זה נשמע מובן מאליו, אבל זה כנראה לא. אחרת, איך אפשר להסביר את שיעורן הנמוך של נבחרות הציבור בכנסת ביחס לשיעורן באוכלוסייה. 'הנבחרות', סדרה דוקומנטרית בת שלושה פרקים שיצרו אפרת שלום־דנון, אסנת טרבלסי וליאור אלפנט ושודרה בתאגיד השידור הציבורי כאן, עוקבת אחר נשים בפוליטיקה הישראלית לאורך ההיסטוריה. סופה האופטימי, שמתייחס למספר הנשים בממשלה הקודמת, התנפץ על מזח המציאות בכל הנוגע לייצוג נשי עם היוודע תוצאות הבחירות האחרונות. "הרעיון התחיל מהמשיכה שלי לדמות של גולדה מאיר ורצון לספר את הדמות שלה מזווית אחרת", מספרת שלום־דנון. "מפה לשם, התחלנו להעלות שמות של מנהיגות מהעבר שלא קיבלו את הבמה הראויה להן, כמו מרשה פרידמן, שושנה ארבלי־אלמוזלינו, גאולה כהן ושולמית אלוני. בסופו של דבר, זה סיפור של יחסי כוח בין נשים לגברים בהנהגה בישראל - שנשלטת ברובה על ידי גברים, עכשיו יותר מתמיד". לשלום-דנון היה ברור מההתחלה שיהיה קשה יותר לגרום לפוליטיקאיות מכהנות להיפתח מול המצלמה ולדבר בצורה אותנטית על מקומן במערך הזה. "האתגר היה להבין איך להוציא מהפוליטיקאיות משהו אחר כדי שתהיה תחושה של ראיונות אישיים ואינטימיים", היא משתפת. "אני מצפה מעצמי כבמאית להתקרב לדמות כדי לייצר מערכת יחסים שתגרום להן להיפתח ולדבר בכנות - ולא יכולתי לעשות את זה עם חברות הכנסת. היה לי ברור שהקשר האישי יהיה מוגבל כי הן נשים פעילות ועסוקות כל הזמן. אז נפגשתי עם כולן כדי לדבר ולהכיר לפני הצילומים, ועל הסט עצמו כל הצוות היה נשי, וכדי לייצר אינטימיות ככל האפשר נשארנו בפנים רק אני, הצלמת והמרואיינת וכל השאר חיכו בחוץ". במהלך העריכה החלה שלום-דנון להפנים כי זו יכולה להיות סדרה פורצת דרך מכיוון שהיא מביאה למסך עדויות בגוף ראשון של נשים מתקופות שונות שהבשילו כדי לדבר בפעם הראשונה על הסיפור הנשי הפמיניסטי של בית הנבחרים. "הסיפור על הנשים הפמיניסטיות משנות ה-90, שהיו כל כך מעטות מבחינה כמותית בכנסות ישראל ועדיין הצליחו לחולל מהפך גדול בחקיקה, מבהיר כמה סולידריות נשית היא דבר חשוב וכמה אחריות יש לנו כנשים להתאחד ולהמשיך לפעול. את הסדרה סיימתי הרבה יותר פמיניסטית ועם תודעה מנוסחת ומגובשת יותר מזו שאיתה יצאתי לדרך. ולמרות המציאות החדשה שאמורה להעיב על מצב הנשים, אפשר בכל זאת לשאוב אופטימיות מהסדרה בכל מה שקשור למציאת נקודות החיבור בין שני קטבים במטרה להביא את השינוי". קריאייטיב שבועט בבטן אחת מיוצרות המדיה הבולטות בכל הנוגע לזכויות נשים ולהתמודדות היומיומית שלהן עם המציאות המרה, היא מור בירן־מורג, אשת קריאייטיב וסושיאל שמנהלת את קבוצת הפייסבוק 'צריכה את זה לאתמול' יחד עם מרינה פאפ. השנה בלטו במיוחד שני תסריטים שכתבה לשני סרטים קצרים - 'הוריקן', סרט שנוצר עבור פורום מיכל סלה בהשתתפות סוול אריאל אור, ז'יל בן-דוד ואסתי זקהיים, ומטפל ברגישות ובעדינות עם טאץ' קומי-טרגי בנושא הבוער של אלימות כלפי נשים; וסרט עבור עיריית תל אביב המיועד לאזרחים שנתקלים בהטרדות מיניות במרחב הציבורי ו"משמיע" את מחשבותיהם של עדי הראייה המתלבטים מה לעשות. "כל הדברים היפים שהשגתי בשנים האחרונות הגיעו הודות לחיבור שלי עם הנשים הנכונות בזמן הנכון", מדגישה בירן־מורג. "הסרטון עבור פורום מיכל סלה נוצר בזכות חיבור שלי לשתי נשים מוכשרות כמו שד - לליב סיון, במאית ושחקנית, ונגה ד'אנג'לי, קומיקאית ושחקנית בחסד - יחד הקמנו צוות שנקרא 'קריאייטיב של צרות'. אנחנו חולקות חזון משותף: להעביר מסרים שחסרים בעולם, מסרים נשיים ופמיניסטיים, בהומור ובחוכמה. בשנתיים האחרונות יצרנו סרטונים בטיימינג מדויק 'לכבוד' יום האישה - והפעם לא רצינו לחכות שנה שלמה כדי לייצר שוב מסר משלנו. יצרנו קשר עם פורום מיכל סלה. לשמחתנו, הם לא פחדו משימוש בהומור. למדנו את הקמפיין שלהן לקראת יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים וכתבנו תסריט. למזלנו, הצלחנו להשיג מימון מחברת אי.איי.איה טכנולוגיות, מה שאפשר לנו להביא צוות צילום ללוקיישן לא פשוט בכלל. "התסריט שכתבתי עבור עיריית תל אביב הוא חלק מקמפיין מדהים בעיניי לקידום שוויון מגדרי, שמטרתו להיאבק בהטרדות במרחב הציבורי. הקמפיין הוא שיתוף פעולה עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית וחברת לוריאל. התסריט המקורי של לוריאל מציג אנשים ונשים שמתערבים כשהם רואים הטרדה, אבל שאפתי למשהו טיפה יותר מתוחכם ונוגע והגעתי למסקנה שאם לי יש קול בראש שמטריד אותי כשאני נתקלת בדברים ברחוב - כולם כנראה מתנהגים פחות או יותר כמוני, ומשם, בבריינסטורמינג משותף הגיע הרעיון של 'להשמיע' את המחשבות של העדים". את המאבק האישי והקולקטיבי שלה נגד עולם הפרסום המדיף ניחוח שוביניסטי ולעיתים מיזוגני הן ברמת ההתנהלות הפנים־משרדית, שכוללת לא פעם התעמרות, הטרדות ותנאי עבודה קשים, והן בתוצרים שנראים על המסכים, שמנציחים את חוסר השוויון המגדרי, מנהלת בירן־מורג עם חשיפת סיפורים על הטרדות ופרסומם ברחבי הרשת. "לצערי, הסיפורים שהגיעו אליי מתפזרים על פני שמות רבים מדי במקומות רבים מדי", היא אומרת, "ואני מפצירה כאן בנשים להמשיך לשתף. השנה הגיע אליי סיפור על מנהל במשרד פרסום שהטריד נשים ולא פוטר גם לאחר שכמה נשים עזבו בגללו, וההנהלה הייתה מודעת למקרה. העליתי בקבוצה שאלה: 'מה אפשר לעשות עכשיו, כשאני יודעת שהמצב לא מטופל באחד המשרדים הגדולים שאמור להיות אורים ותומים לכולנו, בטח אחרי המקרים שיצאו לאור בשנה שעברה?'. בתרחיש החלומות שלי אני מפרסמת את שם המשרד וכנראה את שמו של המטריד כדי שלא יגיע למקום נוסף, אבל בתרחיש המציאותי אין לי כסף ספייר גם לתביעות דיבה וגם לשלושה ילדים ולכן העליתי את הפוסט כשאלה אנונימית. באורח פלא, החליטו לפטר אותו שבוע אחרי פרסום הפוסט שלי. איזה צירוף מקרים מדהים. מעציב אותי שנקטו מעשים רק אחרי שהתעורר פחד שהמקרה ידלוף החוצה, ולא בעקבות עצם ההטרדה". צעד ראשון לעבר הפסגה חנה רדו, יזמת עסקית וחברתית ובעברה משנה למנכ"ל מקאן תל אביב ומקימת מקאן ואלי, הקימה את ארגון סופרסונס ב-2014 במטרה לקדם שוויון מגדרי בצומתי השפעה והכרעה בישראל. רדו משמשת עד היום כנשיאת הארגון ופועלת ליצירת שוויון מגדרי ולחיזוק מעמד האישה בישראל ובעולם. הנתונים המעודכנים שהיא מציגה על המגזר העסקי והציבורי מעלים תמונה מדאיגה. רק שליש מעובדי ההייטק הן עובדות. שיעור הנשים בתפקידי ניהול בכירים עומד על 22.6% בלבד. פחות מ-10% מהסטארט-אפים מובלים בידי נשים, שמהוות רק 16% מתוך השותפים בקרנות הון סיכון. לפי מדד המגדר של 2020, נשים מהוות 23% בלבד בדירקטוריונים של החברות הציבוריות. במגזר הציבורי המצב בכי רע. בממשלה הקודמת כיהנו תשע נשים, שיא היסטורי. בבחירות לכנסת ה-25, בנובמבר האחרון, נבחרו 29 חברות כנסת, 24% מכלל חברי הכנסת הנבחרים. מספר הנבחרות נותר כמעט ללא שינוי מאז הכנסת ה-20 שנבחרה ב-2015. בקואליציה המיועדת של הגוש בראשות בנימין נתניהו יהיו רק תשע נשים לעומת 30 בקואליציה היוצאת. אמנם ישראל יכולה להתהדר בכך שכיהנה פה ראשת ממשלה, גולדה מאיר, אבל בשאר הפרמטרים היא מפגרת אחרי רוב מדינות העולם המערבי, הן בשיעור הנשים בבית המחוקקים והן בשיעורן בממשלה. במשרדי הממשלה המצב לא הרבה יותר טוב - ב-2021 רק 30% מהמנכ"לים היו נשים. רדו עומדת מאחורי מיזמי תעסוקה לנשים בפריפריה ולקהל מגוון - חרדיות בירושלים, ערביות בגליל, פלסטיניות במזרח ירושלים ושילוב בין בדואיות ויהודיות בנגב. היא הקימה תוכנית לימודית שמתמחה בהכשרת מנכ"ליות העתיד לצד קידום נשים כשותפות בכירות במשרדי עורכי דין, בסטארט־אפים ובתחום הפיננסים, באמצעות רכישת ידע והכשרה לעצמאות כלכלית. "אני בחיים לא אקרא כתבה או ספר שאין בהם ציטוטים של נשים או תמונה של נשים", אומרת רדו בנחרצות. "החברה האזרחית לא צריכה להכחיד אותנו. כשיש נשים בדירקטוריונים, בממשלות ובמיזמים - יש יותר פרקטיקה. העולם העסקי בישראל הוא כל כך מתקדם - עד שזה מגיע לנשים". מיעוט הנשים בתעשיית ההייטק לפי דו"ח של רשות החדשנות, בשנים 2012-2020 שיעור הנשים בהייטק מתוך כלל השכירות במשק עלה ב-0.7%, בעוד שיעור הגברים עלה ב-2.6% - כמעט פי ארבעה. ב-2021 עמד שיעור הנשים בחברות ההייטק על 25%-30% בלבד - מה שמהווה, לפי הדו"ח, את אחד החסמים העיקריים להגדלת מספר עובדי ההייטק הכללי במשק. טלי שם־טוב היא האישה היחידה בישראל שעומדת בראש חברת טכנולוגיה ציבורית שנסחרת בבורסה בת"א, ספידווליו, ואף משמשת כמנכ"לית ובעלים בחברות הטכנולוגיה קודווליו ו־וול דאן. היא יזמה מחנה טכנולוגי שמאפשר לחסרי ניסיון להיכנס לתחום ההייטק תוך התחייבות כי לפחות 50% מהמשתתפים יהיו נשים. "אין ספק שישנה מגמת שיפור בשנים האחרונות ויש נשים מאוד מוכשרות שמובילות חברות, אבל זה ממש עוד לא מספיק", טוענת שם-טוב. "אני חשה אחריות אישית להראות לנשים אחרות שאין באמת תקרת זכוכית. בסופו של דבר השינוי צריך להתחיל מלמטה - זה חייב להתחיל בחינוך כבר בגילאי גן ובית ספר יסודי, דרך עידוד ילדות לרצות להצטיין במדעים, מתמטיקה ומחשבים, משם לעודד נשים להיכנס לעולמות הטכנולוגיים, להמשיך לתפקידי ניהול זוטרים בארגונים, ומשם להתקדם הלאה בסולם התפקידים ולא לפחד להגיע לפסגת הפירמידה". אחת הסיבות לכך שגברים שולטים בדרגי הניהול היא כי הם חונכו להיות מלאי ביטחון, בעוד שחלק מהנשים מרגישות שהן לא ראויות לתפקיד או לשכר הגבוה, גם כשהן מוכשרות מעל ומעבר. "אנחנו צריכות ללמד את הבנות שלנו להאמין בערך עצמן, לדעת לדרוש כשצריך, לדעת להתגמש ולהקשיב לקולות אחרים - אבל מתוך אמונה מלאה ביכולות ובאינטואיציה שלנו", סבורה שם־טוב. "יש לי סיפור אישי בהקשר הזה. כשאיל זילברמן, מייסד קווליטסט ולימים שותפי בספידווליו, נסע להקים את הסניף של קווליטסט בהולנד והציע לי להחליף אותו כמנכ"לית, הסתייגתי. אמרתי לו: 'תקשיב, יש בכיר אחר שהיה פה לפניי, והוא גם מגיע מהעולם הטכנולוגי'. הוא אמר לי: 'כל אחד מנהל מכיוון אחר. את מכירה את החומר היטב, יודעת לבחון דברים, להסתכל לאנשים בעיניים, לפתח, לנהל משא ומתן, וכל הדברים האלה הם לא פחות חשובים'. לימים התברר לי שזה כל כך נכון, וראיתי גם מנכ"לים שמגיעים מהעולמות הטכנולוגיים ופחות הצליחו בביזנס. העובדה שלא באתי מעולם הטכנולוגיה ולא הכרתי את העומק הטכני שלו כמו יוצא 8200, לא אומרת שאני לא יכולה לנהל חברה טכנולוגית". יחסי השפעה ופערי שכר במקום העבודה שני שינויים משמעותיים התרחשו ב-2022 בכל הנוגע לזכויות נשים בעבודה. השינוי הראשון קשור לפערי שכר בין גברים לנשים: חברות שנסחרות בבורסה או מעסיקות מעל 518 עובדים נדרשות מעתה לפרסם דו"ח שנתי על פערי השכר המגדריים בארגון. השינוי השני קשור למניעת הטרדות מיניות: בית הדין לענייני עבודה טבע את המונח התקדימי "יחסי השפעה", שמתאר מקרים שבהם אין יחסי מרות בין הצדדים אבל קיים פער מקצועי או מעמדי. כמו כן, חידד בית הדין כי על המעסיק למלא את חובתו בנושא הטרדות מיניות באופן מהותי ולא טכני. אי אפשר להסתפק בתליית התקנון למניעת הטרדה מינית, למשל, אלא צריך להעביר הדרכות קבועות בנושא כולל דגשים לקראת אירועים "מועדים לפורענות", כמו מסיבות חברה שבהן מוגש אלכוהול. הרשות לניירות ערך פרסמה לפני כחודש הצעה לפיה תחול חובת גילוי מגדרי בדירקטוריונים של תאגידים. "המטרה היא לתמוך בהגדלת שיעור הנשים בדירקטוריונים ולשקף את המידע למשקיעים", אומרת עו"ד רוני שרון־אבירם מפירמת גורניצקי GNY. "ברמה הבינלאומית אנחנו רואים שהשנה עבר בעיר ניו יורק חוק שמחייב מעסיקים לפרסם את טווח השכר עבור משרה מוצעת - וברחבי ארה"ב צפויים לעבור חוקים דומים ב-2023. זה חשוב, כי באופן מסורתי נשים נוטות לדרוש שכר נמוך יותר, והחוק עשוי לסייע להן לדרוש את השכר המגיע להן. בינתיים אנחנו לא רואים קידום של מהלך דומה בישראל". לדבריה, אחת הבעיות היא שעדיין קיימים פערים באופן שבו אנו תופסים את תפקידי הגברים והנשים. "במודע או שלא במודע, גם היום, כששני בני הזוג עובדים, רבים עדיין סבורים שהאישה היא זו שאחראית על המרחב הביתי והטיפול בילדים. בפועל, אנחנו יודעים שגם כיום במרבית משקי הבית הנטל על עבודות הבית והטיפול בילדים אינו מתחלק שווה בשווה בין בני זוג. הבעיה הזו מביאה איתה שלל קשיים ואתגרים - החל בקושי של נשים איכותיות להתמנות למשרות בכירות ולהתקדם בסולם הדרגות, ועד למציאות שמובילה אמהות לילדים קטנים לצמצם משמעותית את היקף המשרה ואפילו להיפלט משוק העבודה באופן זמני או קבוע. האתגר כמובן גדול יותר בקרב נשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, שלא יכולות להרשות לעצמן לשלם על גנים פרטיים ומסגרות פרטיות בשעות אחר הצהריים". מעבר לשינוי דפוסי חשיבה, שרון-אבירם מציעה כמה פתרונות שהמדינה יכולה לקדם: הגדלת היקף מעונות היום המסובסדים לפעוטות או עידוד של מסגרות אחרות לילדים בגיל הרך שיאפשרו לנשים לצאת לעבוד, לצד עידוד מעסיקים באמצעות מענקים להגמיש עבור נשים את תנאי העבודה - שעות עבודה מותאמות, אפשרות לעבוד מהבית ועוד. עיתונות נשית עצמאית נועה בורשטיין־חדד, העורכת הראשית של אתר התקשורת 'פוליטיקלי קוראת', הנכתב כולו על ידי נשים ומנקודת מבטן (גילוי נאות: הכותבת נמנתה עם מקימות היוזמה אך כיום אינה פעילה בה), מסמנת את 2022 כשנה לא קלה עבור נשים. היא נפתחה עם תחקיר על הטרדות מיניות בגלי צה"ל והסתיימה עם תחקיר של קלי רוזן שהביאה עדויות על פגיעות מיניות באשרם במדבר. "תחקיר גל"צ, שעסק בהטרדות מיניות, התעמרות וניצול, הביא אחריו לא מעט קולות קשים של עיתונאים ועיתונאיות שניסו לעשות למיזם שלנו דה לגיטימציה. אפילו נשים שמתייצבות ביומיום לצד הפמיניזם, ברגע שהתחקיר הגיע לפתח דלתן המקצועית ועסק בחברים שלהן, הן פתאום התנערו לחלוטין משיח ה'מי טו' והרגישו שהלכנו רחוק מדי. במקביל, יש כמובן לא מעט נשים ועיתונאיות שאישרו את הדברים אחרי שהכירו את האקלים בתחנה ואת החוויה הקשה של הרבה מאוד חיילים וחיילות שם, והתייצבו לצידנו". התחקיר הוא בעצם שני טקסטים שמספרים על 40 שנים - דרך 40 נשים שונות - של התעמרות בגלי צה"ל. מהתחקיר עולה כי המרחב המבולבל - בשל היותו חצי צבאי, חצי אזרחי - לצד נורמות התנהגותיות היסטוריות קלוקלות של עולם התקשורת, מביאים למצב קצה שבו הגבולות אינם ברורים. "טכנאי מקשיש יכול להטריד מינית חיילת בת 18, לעיני כולם, בלי שזה נראה מוזר לאף אחד, ואפילו נתפס כמשהו מצחיק ב'אווירת התחנה'", מסבירה בורשטיין־חדד. "התחקיר מספר על מפקדים, אנשי תקשורת בכירים, טכנאים ואורחים בתוכניות התחנה שמרשים לעצמם להתנהג אל החיילות והחיילים כאילו מדובר בשוק של חפצים. אגב, הכתבת ביקשה להישאר בעילום שם מחשש שזה ינקום בה בהמשך דרכה המקצועית. משיחות שערכנו עם דוברות גל"צ, הבנו שנערך כנס חובה לכל החיילים ובו הוסברו עניינים כמו גבולות והטרדות מיניות, אבל הכנס לא היה חובה לאזרחים העובדים בתחנה, שיש להם חלק גדול באקלים". בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, הטרדות מיניות לא שייכות רק לעבר. "זה לא ש'פעם היו מדברים ככה' והיום כבר אין את זה. זה נמצא בכל מקום שיש בו יחסי כוח וקיימת האופציה לניצול", מסכמת בורשטיין־חדד, "ואנחנו צריכות להעלות מודעות לדבר הזה ולספר את הסיפורים האלה כדי שהנשים האלה שמשלמות את המחיר יהיו במרכז הבמה ולחייהן תהיה אותה חשיבות שיש לחייו של עומר אצילי, לדוגמה, שמתויג כמסכן כי הוא נאלץ לפרוש מנבחרת ישראל".

הכתבה בשיתוף וילצ'ינסקי ביטוח-פנסיה-פיננסים בשנים האחרונות עולם הביטוח וההסדרים הפנסיוניים הופך להיות מורכב יותר מבעבר. לא מדובר רק בשינויים הרגולטוריים, כמו ההפרדה בין התפעול לשיווק וחובת הדיווח האחיד. גם העובדים עצמם יותר מודעים ומתעניינים מבעבר בנושא המהותי והדרישות שלהם לפתרונות מגוונים המותאמים לצרכיהם עולות. כתוצאה מכך, מעסיקים, בעיקר קטנים ובינוניים, מחפשים גופים שילוו אותם ויידעו להיות דינמיים - בדיוק כמו השוק. ציפי וילצ'ינסקי, מנכ"לית ומייסדת "וילצ'ינסקי ביטוח-פנסיה-פיננסים", שופכת אור על השינויים שעוברים על עולם ההסדרים הפנסיוניים מבחינת התוכניות הפנסיוניות והתנהלות מול עובדים ומונה שלושה מרכזיים כאלה: "השינוי הראשון לדבריה הוא הרגולטורי והצורך שקבעה רשות שוק ההון והביטוח לבצע הפרדה בין הגורם שמשווק את הפנסיה לזה שמתפעל אותה עבור המעסיק. שני השינויים הנוספים מתרחשים ברמת העובדים, אך משפיעים רבות על המעסיק, כפי שמסבירה וילצ'ינסקי: "עובדים מחפשים ערך מוסף. לא רק ברמה של המוצרים הפנסיוניים שלהם, אלא גם בתוכן שכולל למשל הרצאות העשרה בנושא; השינוי השלישי - שאולי גם נובע מהשני - הוא היחס האישי שהעובדים מבקשים. המידע שהם מעוניינים בו אינו נוגע רק לחיסכון הפנסיוני שמפריש להם המעסיק, אלא גם להון הנזיל הפנוי שלהם שאינם בטוחים מה לעשות איתו". את תחומי הביטוח, הפיננסים והפנסיה וילצ'ינסקי מכירה היטב מ-20 השנים האחרונות שהיא עוסקת בהם. בעברה תפקידים בכירים במנהלי ההסדרים וכיום היא חברת ועדת הפיננסים בלשכת סוכני הביטוח. "הכמות הגדולה של השינויים בענף מבלבלת מעסיקים, ובשנים האחרונות גם עובדים", אומרת וילצ'ינסקי. "על מנת להתמודד עימה מיטבית נדרשים לא רק מקצועיות וניסיון - אלא גם דינמיות. כלומר לא רק ללמוד ולהכיר את השינויים, אלא להבין בעקבותיהם מה נדרש ממך כסוכן שצריך כל הזמן לשנות את השירות שהוא נותן", היא מוסיפה. פיצול שיכול להביא לחיסכון כאמור, השינוי הראשון שעליו הצביעה וילצ'ינסקי נוגע להפרדה בין השיווק והתפעול של הפנסיות. היא מציינת כי למרות ההפרדה שכפה הרגולטור, למעסיקים רבים היה נוח להישאר עם אותם גופים שמולם עבדו קודם לכן ולעבוד מול גורמים שונים בתוכם עקב הפיצול הרגולטורי. "חשוב להבין שזו לא הייתה כוונת הרגולטור, למרות שלכאורה זה חוקי", היא מסבירה. "המטרה בפיצול היא שאלו העוסקים בשיווק יתמקדו בטובת העובד, ואלו העוסקים בתפעול יתמקדו בטובת המעסיק - בלי שתהיה סתירה בין הדברים". וילצי'נסקי - ביטוח, פנסיה ופיננסים - לפרטים נוספים על הפתרונות והשירותים שלנו הקליקו כאן>>   כיום, המעסיק משלם עד 0.6% מגובה ההפרשות הפנסיוניות של העובד למתפעל הפנסיוני, מנהל ההסדר. הדבר משית עלויות לא קטנות על ארגונים, בייחוד קטנים ובינוניים, אולם ניתן לשנות זאת מסבירה וילצ'ינסקי: "ברגע שהמעסיק מפריד בין הגופים שמספקים לו את התפעול והשיווק, אז כוח המיקוח שלו גדל. סוכן שנותן את הערך המוסף, הרמה המקצועית והסינכרון המתאים בין המערכות - יידע לקבל הצעות מתחרות ממספר גופים, בהתאם לצרכים של המעסיק. וכך לפעמים במקום גבייה של 30 שקל לעובד על תפעול, מעסיק יכול לשלם בין 8-20 שקל תלוי בגודל הארגון", היא מוסיפה. לדבריה, כסוכנות ביטוח, היא אינה עוסקת בגבייה עצמה של דמי התפעול, אלא רק עובדת עבור המעסיקים מול הגורם המתפעל הנבחר. "כשאני מטפלת במעסיקים, אני נותנת להם הצעה. אני בודקת עבורם נתונים ועלויות מול גורם מתפעל ואני פועלת בשמו מול גורמים שונים - כדי לראות מי יכול להעניק לו את ההצעה הטובה ביותר. לאחר מכן, גם בעבודה השוטפת אני מלווה את המעסיק, אם זה בטיפול בדיווחים שגויים או בעיות אחרות מול הגורם המתפעל".  העובדים צמאים לידע פנסיוני כפי שהסבירה וילצ'ינסקי, הנקודה השנייה בה חל שינוי בעולמות הפנסיוניים נוגעת לעובדים עצמם. היום ניתן להתייחס אליהם כיחידה פיננסית . אם בעבר התוכניות הפנסיוניות היו פשוטות יחסית, כיום הן כוללות מרכיבים רבים. החל ממגוון מסלולי השקעה של הכספים, דרך שינויים משפחתיים שמשפיעים על התוכנית הפנסיונית, וכלה במוצרים משלימים כגון הלוואות על בסיס החסכונות הללו. העובדים, כאמור, כבר מזהים את המורכבות הזאת ולכן גם הביקוש מצדם לידע וייעוץ עולה. הפניות הללו מתנקזות, כמובן, אל המעסיק - הגורם שאחראי למענה. "כסוכנות, יש כל מיני שירותים נלווים שאנחנו יודעים לספק לעובדים", אומרת וילצ'ינסקי ומרחיבה: "כחלק מבניית תוכנית הטיפול והליווי למעסיק ולעובד, אנחנו מספקים את מעטפת השירותים הנוספת הזאת. היא כוללת בין היתר הרצאות לארגונים בנושאים פנסיוניים ופיננסיים, תכנון וחיווי לפרישה ועוד דברים שנותנים את הערך המוסף. ברור שבתוכנית הפנסיונית העיקר זה לבחור נכון בין מוצרים, אבל בעידן הנוכחי סוכן צריך לראות גם מעבר. המעסיקים דורשים את הענקת הערך המוסף לעובדים". מבט על העובד ב-360 מעלות כפועל יוצא של נקודה זו, כאמור, השינויים בעולמות הפנסיוניים משפיעים בכלל על תפיסת העובד את העולמות הפיננסיים. "היחס האישי מאוד חשוב כאן", מדגישה וילצ'ינסקי ומדגימה: "יש לנו מחלקות נוספות בסוכנות שעוסקות גם בהשקעות, גם אלטרנטיביות, ביטוח ועוד. ברגע שאני מזהה בייעוץ האישי לעובד שיש לו כסף פנוי, ללא קשר להפרשות המעסיק, אני יכולה להפנות אותו לכל אותן מחלקות שיעניקו לו את הייעוץ הנוסף. זה חלק ממבט על העובד ב-360 מעלות. זה נכון גם לגבי נושאים כמו ייעוץ מס פרטני, יעוץ משכנתאות ומענה לביטוחי נסיעות לחו"ל". "מנהל הסדרים זה מקצוע ישן, אבל בעידן הנוכחי הוא צריך להיות חדש ודינמי", מסכמת וילצ'ינסקי. "מנהלי הסדרים צריכים להתייחס אל המעסיקים כמכלול שמכיל בתוכו גם את העובדים והצרכים המשתנים שלהם. בוודאי כאשר רפורמות ושינויים מתרחשים בתקופות כל כך קצרות", היא מוסיפה לסיום. כך, ניתן לראות, הרווח הכולל למעסיקים ולעובדים גדל.  וילצי'נסקי - ביטוח, פנסיה ופיננסים - לפרטים נוספים על הפתרונות והשירותים שלנו הקליקו כאן>>   *פרסום זה נועד למטרות שיווקיות בלבד, ואין בו משום יעוץ ו/או הצעה ו/או הזמנה לבצע השקעה או רכישה כלשהי ו/או משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. 

הכתבה בשיתוף ServiceNow כיום אפשר לעשות כל דבר בלחיצת כפתור: להזמין מקום במסעדה מול השקיעה, לקנות מכנסיים במידה הנכונה, לקנות כרטיסים להופעה. אבל דווקא כשזה מגיע לעניינים בירוקרטיים, גם בתוך הארגונים הגדולים ביותר - הכל משום מה נעשה מסובך. עניינים פשוטים, לכאורה, כמו תיאומים בין שתי מחלקות באותו הארגון - נראים פתאום כמו הדבר המורכב ביותר בעולם, ויותר מדי פעמים נוצר הרושם כי יד ימין ויד שמאל לא יודעות להשתלב זו בזו. חברת ServiceNow זיהתה את האתגר שעשוי לפקוד כל ארגון - והחליטה לעשות סדר בעזרת פיתוח פלטפורמה שמאפשרת אוטומציה ודיגיטציה של תהליכים ארגוניים. מעכשיו, לא עוד מערכות נפרדות שאמורות להוות פתרונות נקודתיים לבעיות ארעיות, אלא פלטפורמה שמדברת בשפה אחת, מייצרת תהליכי עבודה מסודרים ומחברת בין כל זרועות הארגון - החל בשלב קליטת העובד; דרך סנכרון בין כל מחלקות הארגון - משאבי אנוש, שכר, מחשוב ועוד שמאפשר לעובד לבקש החזר הוצאות ומקלדת חדשה באותה פלטפורמה; ועד התחברות אוטומטית למגוון לקוחות וספקי החברה. גיוס, ניהול לקוחות וספקים - בכל תרבות ושפה היא חברת מחשוב ענן אמריקאית שמעסיקה כ-20 אלף עובדים ברחבי העולם, נסחרת בנאסד"ק בשווי של כ-100 מיליארד דולר ופונה בעיקר לחברות ענק (כ-80% ברשימת ה-Fortune500, כולל נסטלה, Dell, KPMG ו-SAP נמנות עם לקוחות החברה; בישראל אפשר לציין בין הלקוחות את הבנקים הגדולים ואת התעשיות הביטחוניות, לרבות צה"ל). לפני עשור הוקם בישראל מרכז פיתוח על בסיס רכישה של חברת הסטארט-אפ "ניבולה", ובמהלך השנים נרכשו שלושה סטארט־אפים נוספים (לום סיסטמס, סקייג'ירף ו־Appsee) בהיקף של כ-250 מיליון דולר, וכיום מועסקים בו כבר מעל 200 עובדים. אלי נזרוב, דירקטור ב-ServiceNow ואחד ממנהלי הפיתוח של החברה בישראל, מנהל קבוצה גלובלית שיושבת בשלושה מרכזי פיתוח שונים - ארה"ב, הודו וישראל. "יש המון אתגרים בניהול גלובלי וזה מתחיל בגיוס ובבניית צוות", משתף נזרוב. "כל מקום הוא שונה ומביא איתו ניואנסים משלו. גיוס בישראל, למשל, שונה בתכלית מגיוס בהודו. האקוסיסטם בארץ הוא יחסית קטן, אנשים מכירים אחד את השני, התחרות יותר גדולה. הודו היא מדינה הרבה יותר גדולה - ולכן קשה יותר לקבל רקע על מועמד לגיוס. גם מבחינה תרבותית יש הבדלים - בישראל הסורסינג (איתור) ישיר, פנייה דרך לינקדאין או אפליקציות אחרות הן עניין נפוץ. בהודו פחות מתאים לפנות ישירות לאדם פרטי - שם בדרך כלל המועמדים הם אלו שפונים למשרות השונות ושולחים קורות חיים או שיש איוונטים ייעודיים גם למטרות גיוס שבהם החברה מנסה למשוך את הטאלנטים". הפערים המובנים בין תרבויות שונות עשויים להשפיע לא רק בתהליך הגיוס אלא גם במעמד הקליטה ובשגרת היומיום של כל עובד. "האתגר הגדול של הניהול הגלובלי הוא איך לגרום לקבוצה הזאת לעבוד יחד", מסביר נזרוב, "ואיך לגשר בין פערים של תרבויות, בין גישות שונות. צורת החשיבה של ServiceNow היא למעשה איך לקחת אנשים מסביב לעולם וביחד לייצר פתרון כמעט לכל בעיה שקיימת, איך לקחת את הגישות השונות ואת צורות החשיבה ממקומות שונים ברחבי העולם ולייצר בעזרתן יתרון בבניית המוצרים שלנו. בתור חברה שמביאה פתרונות דיגיטליים במעבר של תהליכים ארגוניים לאוטומציה בכל מקום בעולם ולכל סוג של חברה - חשוב במיוחד להביא חשיבה ניהולית וארגונית מקורית ומגוונת מכל מיני זוויות ומכל מיני תרבויות". נזרוב מפרט איך הישראלים והאמריקאים, למשל, משלימים אלו את אלו בזכות הייחודיות והיתרונות היחסיים שלהם: "התרבות הארגונית בארה"ב שמה דגש על כל מה שקשור לבניית תהליכי עבודה, וגישה בלתי מתפשרת בכל מה שנוגע לשירות לקוחות איכותי וטוב יותר. מהצד השני - הישראלים מביאים מנטליות של חדשנות, יזמות וחשיבה מחוץ לקופסה". בסופו של דבר, מה שהכי חשוב הוא ליצור מגע אישי של המנהל, וכך לזהות ולגשר על הפערים התרבותיים ולנצל את החוזקות של כל עובד בהתאם ליכולות ולרקע התרבותי שלו. אלי נזרוב, דירקטור ב-  ServiceNow ואחד ממנהלי הפיתוח בישראל גיוון, הכללה ושייכות ארינה בלוזור, שיושבת כאן בישראל ומנהלת את הגיוס של ServiceNow באירופה ובמזרח התיכון (ביניהם ארבעה מרכזי פיתוח משמעותיים בישראל, אירלנד, אנגליה והולנד), מתארת את תהליך הגיוס הייחודי בחברה. לדבריה, הגישה הניהולית - שמתחילה בשלבי הגיוס ומגיעה עד לכל סעיף ברווחת העובד - היא גישה פרו־אקטיבית מחד ובעלת ראייה אסטרטגית מאידך שנועדה הן לגייס את הטאלנטים המבוקשים והמוכשרים, הן לרתום אותם לעשייה ולמטרה מתוך תחושת מחוּבּרוּת והןלשמר אותם בחברה לאורך זמן רב. ארינה בלוזור, מנהלת הגיוס של ServiceNow באירופה ובמזרח התיכון "הגישה הפרו-אקטיבית מאפשרת לנו לבנות יסודות ואסטרטגיה לגיוס כדי להגיע למועמדים שאנחנו רוצים באמת מתוך הסתכלות על הצרכים של המערכת ושל המחלקות השונות", אומרת בלוזר. "הגישה הזו באה לידי ביטוי גם בשימור עובדים - הן בהטבות יומיומיות שעונות על הצרכים שלהם, כגון סיוע בטיפולי פוריות, חופשת לידה לגברים ושירותי תמיכה נפשית; והן בבניית מסלול קידום מקצועי, הכולל בין השאר תמיכה לתנועה בין תפקידים בתוך החברה ותקציב שנתי חוזר ללימודים מקצועיים ומעשירים. כמו כן, מתבצע משוב רבעוני, שנועד לאפשר לחברה להבין מה הדברים שהעובדים מרוצים מהם ומה דורש שיפור. בסופו של דבר, הדברים החשובים ביותר הם לתת לעובדים לגדול מקצועית ואישית. סרוויס נאו שמה דגש על גיוון, הכללה, שוויון ושייכות - ומתוך המקום הזה אפשר לייצר צוות מגובש שתומך אחד בשני".

הכתבה בשיתוף הג'וינט לאחרונה אפיין ארגון הג’וינט, מרכז הפיתוח החברתי של ישראל, את האתגרים החברתיים-כלכליים הבוערים ביותר עמם מתמודדת החברה הישראלית בשנים הבאות. "ביצענו תהליך מעמיק תוך השוואה של ישראל לעולם, השוואה בין אוכלוסיות שונות וכן לקחנו בחשבון מגמות צופות פני עתיד - ועל בסיס זה, הגדרנו את חמשת האתגרים הגדולים בהם נעסוק בשנים הקרובות", אומרת ד"ר סיגל שלח, מנכ"לית ג’וינט ישראל, ומונה את האתגרים: "קידום מוביליות חברתית- כלכלית; קידום חיים עצמאיים לאנשים עם מוגבלות; הגברת הפיריון ושילוב בתעסוקה איכותית; הזדקנות מיטבית בעידן של מאה שנות חיים; והגברת היעילות והמועילות של המערכות הציבוריות בישראל". לכל אחד מהאתגרים הללו נבנתה מפת מדדים ברמה הלאומית, יחד עם כלל הגורמים הפועלים בנושא, מקרב משרדי הממשלה הרלוונטיים, הרשויות המקומיות, המגזר השלישי, הקהילה, פילנתרופיה וכן המגזר העסקי. יחד פועלים כל הגופים, על מנתלראות כי בשנים הקרובות המדדים של מדינת ישראל בתחומים החברתיים משתפרים. "זה מבחינתנו אימפקט חברתי-כלכלי אמיתי", אומרת ד"ר שלח. "אנו מאמינים כי למגזר העסקי תפקיד משמעותי וייחודי בהשגת אותו אימפקט חברתי, ורואים כיצד שיתופי הפעולה המגוונים שלנו עם המגזר העסקי מאפשרים מינוף משמעותי הן של השקעת משאבים חכמה מכוונת אימפקט והן של ליבת העסק על מנת לייצר ערך חברתי". חינוך פיננסי ועצמאות כלכלית בפרישה כיום חברות רבות מבקשות לפעול באופן קבוע, משמעותי ואסטרטגי בשדה החברתי ולא רק באופן מזערי וחד פעמי. בנק מזרחי טפחות פועל בשיתוף הג’וינט מזה כבר כמה שנים לקידום סוגיות חברתיות משמעותיות לאורך זמן, אחת מהן היא חינוך פיננסי לאזרחים לקראת פרישה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בכל שנה כ-80,000 איש מגיעים לגיל פרישה (נשים - 62, לגברים - 67). לישראלים צפויות כ-20 שנות חיים לאחר הפרישה, למרות שמדובר בתקופת חיים ארוכה ומשמעותית, הפורשים כיום זוכים לליווי ומידע מועטים בכל הנוגע להתנהלותם הפיננסית, זכויותיהם הפנסיוניות, האפשרויות להמשך עבודה והטבות במיסוי. שיתוף פעולה בין בנק מזרחי טפחות לבין הג’וינט הביא ליצירת סדנאות הכנה לפרישה בהן מקבלים כלים שיסייעו בקבלת החלטות מושכלת. בסדנא ידונו על האם כדאי לפרוש ומתי, איך לפרוש ברוגע ובכבוד, ללמוד את הזכויות ולקבל כלים למיצוי שלהן. לאחר חצי שנה מאז החל המיזם - 90% מהמשתתפים הביעו שביעות רצון מהקורס וקרוב ל-50% ציינו כי יש בידם את הידע הנדרש וכי הם מרגישים מוכנים לקבל החלטות לקראת הפרישה. "כארגון עסקי הנשען בפעילותו על הקהילה בה הוא פועל, בנק מזרחי-טפחות רואה עצמו מחויב למעורבות והשקעה בקהילה", אומרת תמר סאפר, מנהלת אגף פיתוח ארגוני והדרכה בבנק מזרחי-טפחות, הממונה על האחריות התאגידית של הבנק. "עקרונותיו של הבנק השואף לקדמה ויוזמה ועם זאת לאנושיות וקשר אישי משתלבים היטב במסגרת השותפות של הבנק עם ארגון הג'וינט. הבנק תומך באוכלוסיית הגיל השלישי בסדנאות הכנה לפרישה שפותחו על ידי ג'וינט-אשל ונועדו להעניק ידע וכלים פרקטיים לקבלת החלטות פיננסיות מושכלת ולסייע בהתמודדות לקראת היציאה לפרישה. בנוסף, הבנק תומך בתכנית ההאצה של "הכוורת" - המרכז לחדשנות ויזמות חברתית, שהקימו הג'וינט וקרנות הביטוח בלוד". חיים עצמאיים לאנשים עם מוגבלות בישראל חיים למעלה ממיליון וחצי אנשים עם מוגבלות, המהווים כ-17% מכלל האוכלוסייה. המגמה הרווחת בישראל ובעולם היא של עידוד והגברת חיים עצמאיים ואוטונומיים בקהילה, תוך יצירת מעטפת שירותים תומכים. מיזם "שווה פיתוח" של ג’וינט-ישראל מעבר למוגבלות וציונות 2000, הופך את התפישה בנוגע לאנשים עם מוגבלות בכך שמציב אוכלוסייה זו כקהל צרכני משמעותי, עם כוח, בעבורו למגזר העסקי יש אינטרס לייצר מוצרים מותאמים. בחברת שטראוס הרימו את הכפפה, כחלק מאסטרטגיה חברתית שרואה את הצורך בהנגשה והתאמה של מוצריה לכלל האוכלוסייה והבנת הערך החברתי והעסקי שבכך. בשיתוף עם מיזם "שווה פיתוח", יצרו אריזות חטיפים נגישות לפתיחה באמצעות יד אחת בלבד. לדברי אריאלה וויס, מנכ"לית חטיבת המלוחים בשטראוס: "כחברת מזון מובילה למדנו להכיר אנשים, שפתיחת אריזות חטיפים באופן עצמאי הייתה עבורם ועבורן משימה כמעט בלתי אפשרית. השקת האריזות החדשות הינה שיאו של תהליך שבליבה שלו עומדים הבנת צרכי מגוון הלקוחות שלנו, נכונות להקשבה ופתיחות אמיתית לשינוי. שינוי זה הוא אבן דרך נוספת במסע שלנו ליצירת חברה הרואה מגוון רחב של צרכים ופועלת להגביר את השוויון בקרב לקוחותיה. אנחנו מחויבים להמשיך בתהליך שיפור המוצרים והשירותים שאנו מציעים, כך שיותר ויותר אנשים, עם צרכים שונים, יוכלו ליהנות מהם". המהלך הנו סנונית ראשונה לתהליך הנגשת אריזות המתקיים בשטראוס ישראל במטרה להרחיב את היצע מוצרי החברה המאפשרים שוויון והגדלת עצמאות לאנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם. תאגידים נוספים כבר חברו למיזם "שווה פיתוח" ועובדים על מוצרים מותאמים במגוון תחומי חיים, בעבור אנשים עם מוגבלויות שונות, על מנת לקדם חיים עצמאיים ואוטונומיים ככל הניתן. גיוון והכללה בתעסוקה המיזם הלאומי לשילוב חרדים בהייטק, מיסודם של מינהל תעסוקת אוכלוסיות בזרוע העבודה, הג'וינט והקואליציה לתעסוקת חרדים, ייצר מסגרת להכשרת חרדים לעבודהבהייטק, עם ההתאמות הנחוצות לאוכלוסייה זו. מה שהופך את המיזם למוצלח הוא שיתוף פעולה הנרחב עם חברות הייטק רבות ומגוונות, המאפשר לפתח פרקטיקות השמה, ליווי, פיתוח ארגוני והתאמות תרבותיות אותן ניתן לשכפל ולהרחיב לכלל ענף ההייטק ולאוכלוסיות נוספות. ברמת הפרט, המיזם מאפשר חשיפה וחיבור לחברות מובילות, היכרות מעמיקה עם מגוון התפקדים הקיימים בשוק, חשיפה לטכנולוגיות מתקדמות ולתהליכי הגיוס בחברות וכן מהווה מקור ידע לחברות בנושא של שילוב אוכלוסיית החרדים. יוליה איתן, ראש מינהל תעסוקת אוכלוסיות בזרוע העבודה, אמרה "אנו משקיעים משאבים ומאמצים רבים לשילוב החברה החרדית בתעשייה עתירת ידע, ופועלים כל העת בדרכים יצירתיות ובשותפויות לפתח מנגנונים לשילוב חרדים בהייטק. אנו רואים במיזם זה הזדמנות אמיתית עבור שני הצדדים, הן בעבור הציבור החרדי שייחשף לעולם ההייטק וישתלב בו לאחר שקיבל והצטייד בכלים, בכישורים ובמיומנויות הדרושים לכך, והן עבור תעשיית ההייטק הישראלית, המעוניינת לגייס עובדים מוכשרים ומתאימים. מטרת המיזם להביא לשילוב מיטבי בחברות מובילות בתעשייה, ובכך ליצור ולהרחיב את מעגלי ההשפעה על שילוב חרדים בענפים עתירי ידע". חברת פיליפס המשתפת פעולה עם המיזם, רואה במיזם כלי לקידום שינוי חברתי. "אנחנו בפיליפס מאמינים בארגון שהוא תמונת מראה של החברה שלנו ומוקירים בערך הגיוון האנושי ככזה שתורם ליצירתיות, חדשנות, מצוינות ולשביעות רצון העובדים שלנו", אומרת קרן רזון מנהלת גיוס גלובלית בפיליפס. "אנו פועלים בשיתוף פעולה עם ארגונים המקדמים העסקת אוכלוסיות מגוונות אשר פחות מצליחות להשתלב בתעשיית ההייטק, מתוך תפישה הרואה ביכולותינו העסקיות כמנוע לשינוי חברתי. שיתוף הפעולה המצוין עם המיזם הלאומי לשילוב חרדים בהייטק מאפשר לנו יותר ויותר להכליל עובדים מהמגזר החרדי, ולהוות מרחב מגוון ומכליל יותר". "שינוי חברתי הוא תהליך, לא פעולה נקודתית קצרת טווח", מסכמת ד"ר שלח. "אנו שמחים לראות כי עוד ועוד תאגידים מסתכלים על האימפקט החברתי שלהם באופן אסטרטגי, ארוך טווח, וחוברים אלינו ליצירת שינוי חברתי בר-קיימא בכלל האתגרים החברתיים-כלכליים בהם אנו עוסקים. זו מגמה חשובה ומבורכת, המביאה לידי ביטוי את ההבנה שבסופו של יום חוסן חברתי הוא העסק של כולנו - המגזר הציבורי, החברתי, הפילנתרופי וכן גם העסקי".

הכתבה בשיתוף סיסקו לפעמים מעז יוצא מתוק. מה שנראה לנו קשה בהתחלה - יכול בסופו של דבר להתברר כמפתח לדלת החשובה ביותר. במקרה של מגפה עולמית זה קצת יותר מורכב. בתחילתה של הקורונה קשה היה לדמיין משהו חיובי שנולד מן העבר השני של התקופה המשונה הזו. אבל אורן שגיא, מנכ"ל סיסקו ישראל, הביט בעיניהם של העובדים ושל המנהלים שהסתכלו אליו בחזרה מתוך המסכים הרחוקים של שיחות הווידאו שהתקיימו במערכת ה־ WebEx שפיתחה החברה - ובאותו הרגע הוא הצליח לחדד את החזון שלו בכל מה שנוגע לאנשים שמרכיבים את הארגון שהוא עומד בראשו. זו לא עוד התחלה של סיפור רוחני ושמיימי. סיסקו היא חברה בינלאומית שמדברת במונחים של אינטגרציית רכישות, מעסיקה 76,000 עובדים ונהנית ממחזור מכירות שנתי של 51 מיליארד דולר. מרכז הפיתוח הישראלי, בניהולו של שגיא, הוא הגדול ביותר שמעמידה החברה מחוץ לארצות הברית: הוא מכניס מיליארד ש"ח בשנה, אחראי ל-17 רכישות של חברות, כולל שלושה סטארטאפים - פורטשיפס, סדונה ואפסגון - בשווי של מאות מיליוני דולרים אשר נרכשו רק בשנתיים האחרונות. זו חברה שנמצאת בלב הדיגיטציה של מרבית החברות בעולם ויודעת מפעם לפעם לעבור בהצלחה בין גלגולים שונים - מתשתית לדאטה דרך ועידות וידאו ועד לפיתוח מערכי הגנה לסייבר אושבבי תקשורת בטכנולוגיות סיליקון. אבל בכל זאת, שגיא בוחר לשים לרגע בצד את טבלאות האקסל - למרות צמיחה דו ספרתית גבוהה שהן מציגות לראווה - ולדבר עכשיו דווקא על האנשים. "בתקופת הקורונה התעצמה ההבנה עד כמה שיח מגוון סביב מסך אחד הופך את השיחה לאחרת, ליותר בועטת", אומר שגיא. "פתאום עשרות אלפי עובדים עברו לעבוד מהבית, ואמנם עשו את העבודה היומיומית על הצד הטוב ביותר, אבל גם נוכחנו לדעת שהמגפה מביאה איתה אתגרים גדולים ברמה התרבותית. בשורה התחתונה, אין חלופה לשיחת מסדרון או לסיעור מוחות. WebEx (מערכת הוועידה שפיתחה סיסקו) לא מחליפה ארוחת צהרים של צוות. המודל ההיברידי שלנו, שמאפשר לכל עובד לעבוד איפה שהוא רוצה - מהבית או מהמשרד - זה מודל שאימצנו בעקבות הקורונה". השקעה של מיליוני דולרים בפריפריה שגיא לא בוחר במקרה את המושג "שיח מגוון". לתפיסתו, גיוון הוא תנאי הכרחי לצמיחה וחדשנות. "החברה שלנו מחויבת להשתמש בכוח שיש לה הן כדי להשתתף ביצירת חברה יותר מחוברת והן כדי לאפשר למדינת ישראל לשבור את בועת ההייטק של תל אביב והרצליה", אומר שגיא. "אי אפשר לתת הוראה פיקודית כמו 'תהיו חדשניים' ולצפות שהיא תתקיים. חדשנות יכולה להגיע מכל אחד מהעובדים. כדי להצליח בסיעור מוחות ולייצר דיונים שוברי מוסכמות ורעיונות מחוץ לקופסה - היושבים סביב השולחן הדיוני או הווירטואלי חייבים מגוון. בסיסקו העולמית יושבים אפרו־אמריקאים, היספנים והודים ביחד. ובישראל יושבים ביחד ערבים, חרדים וחיילים קרביים ומייצרים שיח שמאפשר להסתכל בצורה רחבה, עמוקה ומרובת ממדים על כל דבר". השקפת העולם הזו מתבטאת במהלך הרבה יותר גדול שחותר לגיוון. מתוך הבנה כי מחוייבות חברתית היא מחויבות עסקית, סיסקו משקיעה מיליוני דולרים בפרויקט CDA (Country Digital Acceleration) במטרה לצמצם פערים גאוגרפיים בעזרת הכשרות ואמצעים טכנולוגיים, לרבות הקמת חממות בנגב ובצפון שמייצרות נטוורקינג אקדמאי ומכשירות אלפי סטודנטים למקצועות דיגיטליים. האדם שבטנק ינצח (לא רק 8200) במסגרת שירות המילואים, שגיא שימש כקמב״ץ חטיבה וכמפקד פלוגה בחטיבת שריון. "כשמנתחים את האיומים הגיאופוליטיים על ישראל, אין ספק שדיגיטל וסייבר מהווים מכפיל כוח עצום ומשמעותי, אבל באותה מידה ברור לכולם שאין חלופה לצבא קרבי", מסביר שגיא. "ואם ניצור פערים בין מי שמתחיל ב-8200 ועובר להרוויח משכורות גבוהות בהייטק לבין מי שמשרת ביחידה קרבית ועובד אחרי הצבא בעבודה מועדפת כמתדלק - לא יהיה לנו צבא ולא תהיה לנו חברה". שגיא לא מסתפק בפרישת משנתו ולא סתם מפליג בזיכרונות רומנטיים על שירותו הצבאי - אלא אף הופך הלכה למעשה. סיסקו מעבירים קורסים בשיתוף עם צה"ל כדי להכשיר חיילים קרביים למקצועות דיגיטל, מחשוב ותקשורת כדי שיוכלו לצאת עם הכשרה מתאימה לאזרחות. "בתור מעסיק אני נותן העדפה מתקנת לחיילות וחיילים קרביים", הוא טוען בנחרצות. "מצד אחד זו מחויבות שלנו למי שתרמו למדינה. מצד שני, יש תועלת גדולה בהעסקת חיילים קרביים - גם כחלק מהגיוון התעסוקתי, כי אנחנו לא רוצים שכולם ייראו אותו דבר, אלא גם גברים ונשים, חילונים וחרדים, יהודים וערבים, ואנחנו רוצים לוודא שחלק מהאנשים גם חווה צבא קרבי, סיגל ופיתח עמידות ונחישות של חייל קרבי ועבר מסלולי פיקוד שיכולים להיות רלוונטיים מאוד בעולמות הניהול, הפיתוח והעסקים". עסקים קטנים שהתחילו לחשוב בגדול אם תשאלו את שגיא, האחריות החברתית אינה מתחילה ונגמרת בגיוון תעסוקתי, ברווחת העובדים ובתמיכה בחיילים קרביים. היא גם לא נעצרת בצמצום פערים בין תל אביב והרצליה ובין הנגב והגליל או בהבטחה לצמצם את פליטת הפחמן הדו־חמצני עד 2030. סיסקו, שעובדת מול כל המגזרים במשק וכל החברות הגדולות - גופים ממשלתיים, תעשיית הביטחון, בנקים וחברות ביטוח וחברות ענק תעשייתיות וטכנולוגיות - מצאה את עצמה בימי הקורונה פועלת בשיא העוצמה גם מול עסקים קטנים שמצאו את עצמם בסגרים ותחת מגבלות של ריחוק חברתי. "פתאום כל עסק קטן היה צריך להתחיל לחשוב במונחים של דיגיטל, בניית מערכי שיווק ומכירות וירטואליים וכמובן לתת תשומת לב לאתגרי אבטחת מידע והגנת סייבר - וכך מצאנו עצמנו בסיסקו ישראל מרחיבים ומעצימים את פעילותינו לקווי פעילות לוורטיקלים חדשים בשיא המגפה, תוך כדי השפעה חיובית על הכלכלה".

הזיכרון הראשון שיש לי בעולם הזה הוא של אמא שלי לוקחת אותי לגן אילנה. אני לא רוצה ללכת. אני רוצה להישאר בבית ולהתפנק. אני ילד בן שלוש, אולי אפילו קצת פחות, אבל יש לי חדר משלי והוא כל עולמי. יש לי צעצועים פשוטים שהופכים באמצעות דמיון מפותח ללונה פארק קסום בכל רגע שאני רק מחליט. יש לי ספרים שאני אוהב לדפדף בהם, למרות שאני לא יודע לקרוא. אני הופך את הדפים, צוחק מהתמונות וממציא לעצמי עלילות משלי. לפעמים אני מקריא סיפורים שהמצאתי לבובה של גארפילד שישנה איתי במיטה. בזיכרון הראשון שלי, התמונות הראשונות של חיי שנצרבו במוחי, אני לא רוצה ללכת לגן. למרות שאני יודע שיהיה לי כיף שם עם שאר הילדים. פשוט, אני גם יודע שיש אופציה טובה יותר. גן אילנה לא ממש הרגיש כמו "בית הרחק מהבית". הזיכרון הזה מציף אותי כל פעם מחדש ב-1 בספטמבר, כשאני צריך להכניס את הילדות היקרות שלי ל"מסגרות", אותו כינוי מכובס שנתנו למוסדות שבהם אנחנו מחליטים להפקיד את הדברים הכי חשובים שלנו מדי בוקר אני יודע שהן לא באמת רוצות ללכת, אני מבין שהן חייבות - והגישור בין הדברים תמיד בעייתי. אני עדיין זוכר את הבקרים שבהם עזבתי את בתי הבכורה בוכה בגן הילדים, תחת ההבטחה של הגננות כי "ברגע שאתה הולך היא נרגעת". האם יש מילים פחות מרגיעות מאלה? באופן טבעי, עם הבת השנייה כבר הייתי מנוסה יותר, ושמתי יותר דגש על הצד החינוכי של המקום שבו הפעוטה מבלה את רוב שעות הערוּת שלה. ביקשתי המלצות, עשיתי תחקיר, ולבסוף רשמנו את הילדה לגן די רחוק מביתנו, אבל כזה ששמענו עליו דברים חיוביים. יכול להיות שמישהו סיפר לנו שרוב הסייעות שם ערביות, אני כבר לא זוכר, אבל זה בטח לא הפריע לנו. דיברו על אוכל טרי שמכינים במקום כל יום, על השקעה גדולה בנושאים כמו קריאה, תנועה ועוד חוגים - והחלטנו ללכת על זה. לשמחתנו, הוא אכן התגלה כגן נהדר, שנתן לנו הרבה שקט. העובדה שרוב הצוות הורכב מנשות הוראה ערביות לא הפריע לי; למעשה, אפילו להפך. נשות הצוות היו מקסימות, אוהבות וקשה היה לפספס את הקשר שנבנה בינן לבין הילדה - דבר שאני לא זוכר, למשל, מהחוויה שלי כילד בגן. כמו כן, הרעיון של לחשוף את הילדה לתרבויות שונות משלה כבר מגיל צעיר נראה לי כל כך נכון וטבעי, שזה הרגיש כמו בונוס ללא תוספת לשכר הלימוד. הפעם הראשונה שבה "הערביוּת" של הצוות באה לידי ביטוי הייתה לקראת חג פסח שבו התנדבתי לעזור בגן, ואז זכיתי לראות אישה מוסלמית עם חיג’אב מסורתי מסבירה לילדים על הניסים שקרו לעם ישראל במצרים. זה היה קצת מצחיק לשמוע אותה שרה "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא", במבטא הערבי הכבד שלה, אבל היה בזה גם משהו מקסים. לפתע הסיפור המסורתי־דתי הזה הפך להיות מה שהוא: מעשיית ילדים. זה השאיר להורים את האפשרות להנחיל לילדים את הפן הדתי של הסיפור הזה, או להשאיר אותו כמות שהוא - פשוט סיפור. אני גם זוכר את הפעם הראשונה שהנושא "הערבי" הפך לאישיו בוואטסאפ הקבוצתי. זה קרה בתקופת הרמדאן שבה הוחלט כי נשות הצוות הערביות יוכלו לצאת שעה לפני הזמן. המשמעות הייתה איחוד של כיתות וקצת בלגן לוגיסטי, אבל זה נראה פתרון הוגן. גם ככה זו נראית לי כמו העבודה הקשה בעולם, אז לעשות אותה בצום? ועדיין, היו הורים שניצלו את ההזדמנות כדי לתת לשד הגזעני לצאת מהם בתקופה הזאת. זה לא נעשה בצורה מעודנת במיוחד. אחד ההורים באמת כתב בקבוצה: "אם היינו מתעקשים בתחילת השנה על צוות יהודי זה לא היה קורה". הגבתי לו: "אתה יודע, גם כרמל מעודה הייתה יהודייה". אני יודע, זו תגובה דמגוגית, אבל לפעמים אין ברירה אחרת. בתקופת מבצע ‘שומר החומות' עלו עוד כמה דאגות בקבוצת הוואטסאפ וחלק מההורים אף כתבו בגאווה מוזרה: "אנחנו לא נשלח את הילד/ה שלנו עד שהמצב לא יירגע". מדהים לראות איך אנשים מוכנים "להפקיר" במשך שנה את הילדים שלהם בידיהן של מטפלות, ופתאום ברגע אחד הם מאמינים שאותן סייעות מנוסות ואהובות הפכו למייצגות של אויב כלשהו. זה עשה חשק לחזור להיות ילד ולראות את העולם דרך עיניים תמימות שלא מקטלגות אנשים לפי מוצא, גזע או מין - אלא לפי התנהגות, אופי ויחס. איזה מוזר שזה לא הסטנדרט שלנו גם כמבוגרים. הילדה, לעומת זאת, בילתה כל יום משמונה בבוקר עד ארבע וחצי אחר הצהריים עם מגוון של נשים (שוויון מגדרי, בינתיים, הוא לא נושא שהגיע לעולם החינוך לגיל הרך) - ומבחינתה זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. מי ששמה לב לכך שזה לא טבעי בכלל, היא אחותה הגדולה. רק בת שש, אבל עם ראיית רנטגן על תהליכים חברתיים שלא מפסיקה להפתיע אותי. במשך הרבה זמן האמנתי שהיא רוצה ללוות את אחותה הקטנה לגן כל בוקר רק בגלל איזו גאווה של אחות בכורה, עד שלבסוף היא סיפרה לי: "אני אוהבת לבוא בבוקר לראות את המצנפות של הסייעות. אצלנו בגן אין לסייעות מצנפות כאלה". נאלצתי להסביר לה שלא מדובר במצנפות אלא בלבוש מוסלמי מסורתי, וחשבתי שבכך זה נגמר, עד שהיא הוסיפה: "אני זוכרת שפעם ערבים ירו עלינו טילים, אבל זה לא בגלל שהם היו ערבים, זה בגלל שהם היו רעים". איזה כיף זה להיות ילד, להפריד את העולם לטובים ולרעים, שחור ולבן, יפה ומכוער. כמה חשוב שאנחנו ניתן להם את הכלים לגלות את המורכבות העדינה של "החיים עצמם". צריך לתווך להם את המציאות הזאת בחוכמה, אבל לתת להם לראות אותה בעיניים. באחריות ובזהירות, אבל גם בטבעיות. בעידן שבו ילדים נחשפים למידע בכל מקום ומתחמשים בטלפון חכם בגיל צעיר מדי, האחריות הזאת כבדה מתמיד. כמו שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לא לזרוק לכלוך על הרצפה אלא בפח, ולא לדבר בפה מלא - כך אנחנו צריכים ללמד אותם להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם. זו משימה לא פשוטה בעולם שבו גזענים מתגאים בעובדה שהם גזענים ואף רצים לבחירות על הטיקט הזה, אבל אף אחד לא אמר שאחריות חברתית היא נושא קל.

פרק א: קורונה - ומשבר זהותואז נגמרה הקורונה.רבים מהסיפורים הפרוזאיים והקולנועיים מתחילים בפרוץ מגפה. דבר, מגפה שחורה, אבולה, סארס, קורונה. מכאן ואילך זה מתפלג לשני נרטיבים עיקריים - הראשון הוא ההתמודדות האנושית עם קץ העולם, ולצורך העניין הזה נזדקק לחללית, חמישה אנשי צוות מגוונים ואחד ברוס וויליס או טום קרוז, מי שפנוי; השני הוא מה שקרה לאינדיבידואל, למישהו ספציפי כמוני־כמוך שאפשר יהיה להזדהות איתו. ככל שזה גדול יותר ודרמטי יותר זה נשמע כמו סיפור מהאגדות, כמו עלילה בדיונית שאמורה להטיל אימה אך למעשה מתקבלת בשלוות נפש יחסית, כי כולנו כבר צופים מיומנים שצברו ניסיון רב בהמון ספרים וסרטים שמתארים את הסוף המוחלט של כולנו - בין אם מדובר באסטרואיד ענק שמאיים להשמיד אותנו, במתקפת זומבים קטלנית או אם מדובר מילולית במגפה שמאיימת לחסל את האנושות. ככל שזה קטן יותר ואישי יותר - זה מפחיד יותר. האסונות הקטנים הם אלהשגורמים לנו להידרך, להילחץ, לחשוב על החיים שלנו, להשתנות. הסיפור הנוכחי שלנו מתחיל דווקא במקום שבו נגמרת הקורונה. הנה, שטפנו ידיים עם סבון כולל בין האצבעות, עטינו מסכות בפנים וגם בחוץ, הלכנו להתחסן וניצלנו לעת עתה, לפחות עד בואו של הווריאנט הקטלני הבא. חפשו סביבכם את הריחוק החברתי בקניונים, בתור לדואר, בבית הספר, בבית הכנסת - ולא תמצאו. אין כמעט זכר לקורונה. רגע, בעצם יש זכר. אנחנו נזכרים בקורונה בכל פעם שאנחנו נכנסים לבית קפה או למסעדה - אין מספיק מלצרים וברמנים. ויש פחות נציגי שירות לקוחות. ואפילו פחות מהנדסים. ומספר המשרות הפנויות גדול ב-20% ממספר המובטלים. וזה נכון בעיקר לעובדים צעירים, בעיקר זילניאלים וגם המבוגרים מבין המילניאלים. הקורונה נגמרה - אבל הצעירים שהיו בחל"ת אף פעם לא חזרו לעבודה הקודמת שלהם. זה לא שכל הצעירים הפכו למיליונרים בבת אחת או נרדמו על חוף הים. הם הבינו משהו והמשיכו הלאה. חלק מהם הפכו להשקיע בלימודים. חלק עשו הסבה מקצועית. חלק עפו לברלין. חלק נתקעו על ה-FONO , הפחד מהנורמלי, הפחד מהשגרה (Fear of Normal),וחלק שמעו בקולו של איינשטיין והחליטו להיות אנשים של ערך ולא של הצלחה. במילים פשוטות: הם החליטו לעזוב הכול ולצאת למסע בעקבות הזהות האבודה. גם כך מדובר בדור עם סדר עדיפויות קצת שונה מזה שהיה לקודמיו. לדור ה-Z יש מנטליות של השקעה עצמית וצורך בריגושים וסיפוקים שנמצאים מחוץ להחתמת כרטיס העובד בין תשע לשש. כמו כן, העובדה שהדור הזה גדל לתוך תרבות של שפע מבלי שיהיה חשוף לסכנות דרמטיות בשוק העבודה - רוב דור ההורים לא חווה מחסור, אבטלה וחרדות ממחסור תעסוקתי - מאפשרת לו להתפטר באימפולסיביות גם בלי למצוא קודם ג'וב חדש או אפילו כיוון כללי. זו התנהגות שמאפיינת אנשים צעירים - אין כל חדש תחת השמש. אבל הקורונה הייתה טריגר שהפך את ההתנהגות הנורמטיבית של האדם האחד לתופעה אדירת ממדים, לאירוע כלל־עולמי שלא היה מתרחש באותם היקפים אלמלאהמגפה. ה-FONO בעצם מבטא לקיחת הפוגה יזומה מהחיים, לפעמים מתוך חוסר יכולת ולפעמים מתוך חוסר רצון לחזור לשגרה. המצב החדש אילץ את הצעירים - הן בתור דור והן בתור אינדיבידואלים - לחשב מסלול מחדש, לערבב את הקלפים שחולקו להם, לארגן לעצמם מחדש את סדר העדיפויות בחיים. הקורונה גרמה לכולנו לסטות בעל כורחנו מהמסלול בן רגע. בבת אחת רבים מאיתנו עשו שינוי באספקט המקצועי - הפחתנו בהיקף העבודה בזכות החיסכון בזמן הנסיעה וזמן שיחות המסדרון; השקענו במשפחה שננעלה איתנו בלאו הכי בסגרים; מצאנו תחביבים חדשים שאפשר לעשות בבית כמו אפייה, השקיית עציצים והרכבת פאזלים; עשינו בינג'ים של סדרות בשירותי הסטרימינג - ומכיוון שכל האנושות נקלעה לסיטואציה הזו בדיוק באותו הזמן ופחות או יותר באותם התנאים, נוצרה כאן תופעה. אלמלא הייתה כאן קורונה, כל אחד מאיתנו היה עוזב את העבודה או משנה את חייו בהתאם לבהילות או לדחיפות האישית שלו ולא היינו חוזים באקט דורי בסגנון "ההתפטרות הגדולה". נוצר כאן אירוע היסטורי שמיישר את כולם בלי קשר למה שהם עוברים בחיים הפרטיים שלהם. זה נכון למלחמת העולם השנייה עם דור הבייבי בום, וזה נכון גם לדור הקורונה. זה קורה לנו בזעיר אנפין בימים כמו 1 בספטמבר או ראש השנה העברי - כולם הולכים לבית הספר או נמצאים בפקקים בדרך לארוחות חג. הסגריםוהחל"תים איפסו את החיים של כולנו. הבעיה היא שחשבון נפש לא יכול להיות חלק מטרנד - ולכן אנחנו חשים בבלבול ולא ממש מבינים לאן זה הולך. התשובה לשאלה "האם אני צריך להתפטר", לא יכולה להיות כלל־דורית אלא אינדיבידואלית. התשובה הזו תלויה במצב משפחתי, במצב נפשי, במצב כלכלי - והיא מן הסתם לא זהה אצל כולם. משבר הקורונה איפס את העולם, אבל רק לרגע אחד. כשכולם חזרו - הם לא חזרו בהכרח לאותו מצב עובר ושב, לאותה מעטפת תמיכה משפחתית, לאותן יכולות למידה, הסתגלות או ניהול. אנחנו אנשים שונים זה מזה. נפגשנו בהודו כי בדיוק סיימנו צבא באותו תאריך; יצאנו לחופשה ללא תשלום כי במקרה חטפנו וירוס עולמי באותו זמן, אבל זה הקשר היחיד שיש בינינו. פרק ב: מאזן האימה בין עבודה לחייםמאזן האימה בין עבודה לחיים אנחנו, הישראלים, עובדים הכי קשה בהשוואה לשאר מדינות העולם המערבי - 40.7 שעות שבועיות. יש מחיר כבד להיותנו סטארט-אפ ניישן.מדובר במחלה מידבקת: אפילו הולנד, דנמרק ונורווגיה, המדינות המצטיינות שידעו מאז ומתמיד להתגאות ביחס השוויוני ביותר בין העבודה לחיים, הגיעו בשנה האחרונה לשפל הכי גדול שלהן זה עשור מבחינת עומס עבודה. וזה לא שונה בהרבה מהמגמה ברוב המדינות המערביות - כולם עובדים הרבה יותר שעות מאי פעם. חוץ מעובדי וובוס במערכוני ה'הייטקס' של 'ארץ נהדרת'. במידה מסוימת נדמה שחזרנו הרבה שנים אחורה בזמן, לימי הרעיון הסוציאליסטי שנבט במאה ה-19 באירופה וסחף אחריו גם את התנועה הציונית. לורנץ דיפנבאך, כומר ופילולוג גרמני, הסביר באותם ימים את חשיבות העבודה כדרך היחידה להחזיר לדרך הישר את הנוכלים. א"ד גורדון נשבע אמונים למעדר ולחרמש במאמר "בעבודה לקינו ובעבודה נירפא" וסחף את היהודים בציון לכבוש את העבודה מידי הפועלים הערבים. פחות או יותר באותו זמן, יצאה ממשלת ויימאר בקמפיין שנועד לעודד תעסוקה ולהוריד את האבטלה. ב-1933 , כחמש שנים לאחר מכן, זו כבר הייתה הרטוריקה הנאצית - "העבודה משחררת". תאודור אייקה היה הראשון שהורה להשתמש בכיתובהזה בכניסה למחנה דכאו, ומשם זה התפשט למחנות אחרים. "העבודה משחררת", בכניסה לאושוויץ אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר העולם החל להתייצב, כולם הלכו לעבוד כדי לסגור את החודש, כדי לקנות בית קטן עם גדר לבנה, כדי לקנות טלוויזיה יפה לסלון, כדי לראות את הסדרה הקומית ‘הכול נשאר במשפחה' בכיכובו של ארצ'י באנקר, גבר אמריקאי לבן בגיל העמידה שייצג טוב יותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת את מעמד הפועלים. בתסריט המקורי כתב נורמן ליר, יוצר הסדרה, על דמותו של באנקר: "ארצ'י הוא מפעיל מעליות בבניין בניו יורק שמשלים הכנסה כנהג מונית בסופי השבוע, עבודה שמכניסה לו 11 אלף דולר בשנה". לפני כל דבר אחר - ארצ’י באנקר היה איש עבודה. ארצ'י באנקר, גיבור מעמד הפועלים מתוך הסדרה "הכל נשאר במשפחה", רשת CBS לפי סקר של דלויט ישראל שנערך בשנה שעברה, ממש בעיצומה של "ההתפטרות הגדולה", הודו שלושה מתוך ארבעה נשאלים כי הם שקלו להחליף עבודה בשנה האחרונה. 57% אף ענו כי הם שוקלים להחליף תחום עיסוק, כלומר בהכרח לא מדוברבשינוי טכני שנועד לשנות אווירה אלא בשינוי מהותי, שינוי זהותי. הסיבה הכי דומיננטית לשינוי הזה - כפי שבאה לידי ביטוי בתשובות של 37% מהנשאלים - היא רצון לאזן בין העבודה לחיים עצמם. בסוף, זה הסיפור הגדול: אנחנו מרגישים פראיירים. אנחנו מרגישים שאנחנו משקיעים יותר מדי בעבודה ומזניחים את המשפחה ואת עצמנו. לפי סקר מקיף של מיקרוסופט שנערך בקרב 30 אלף עובדים ברחבי העולם, 41% מתכוונים להתפטר ממקום עבודתם בשנה הקרובה. בקרב בני דור ה-Z, צעירים עד גיל 25 , הנתון מזנק ל-54% . נתונים גבוהים אפשר למצוא באופן ספציפי בקרב העובדים האמריקאים: 42% יעזבו השנה את מקום עבודתם אם לא ישתפרו תנאיהם, ובקרב העובדים באנגליה ובאירלנד: 38% מהם יעזבו את עבודתם בתוך חצי שנה עד שנה. עולם העבודה הולך ומשתכלל, הולך ומשתנה, הולך ומתפתח, אבל תמיד העובד הוא זה שנתקע מאחור. עברנו מעבודה פיזית, שמצריכה שימוש בידיים וברגליים, לעבודה באמצעות המוח - אבל התנאים והחוקים לא השתנו דרמטית מבחינת שעות העבודה, סביבת העבודה, זמני המנוחה וניצול המשאבים. עברנו לעולם טכנולוגי, דיגיטלי ואוטומטי - אבל הוא רק כובל אותנו יותר ויותר לאזיקי העבודה. עברנו למודל היברידי של עבודה חלקית מרחוק - אבל אנחנו רק גוזלים בכך עוד נתח מהחיים לטובת העבודה משוםשהגבולות היטשטשו כליל. פעם, לפני המצאת החשמל, היו יכולים לעבוד רק בשעות האור. כשהומצא החשמל - העולם עבר לעבודה 24/7. אחרי שהעובדים התחילו לקרוס, הוחלט להסדיר תנאי עבודה שכוללים משמרות או סטנדרט של תשע עד חמש. ועכשיו - המטוטלת שוב חוזרת לכיוון ה-24/7. זה עבד בהתחלה, כשדור הביניים - צעירי דור ה-X ובוגרי דור ה־Y עדיין לא ידעו איך להתמודד עם זה בלי לעצבן את הממונים עליהם ובכך להזיק לקריירה. אבל עכשיו הגיע דור חדש. וכשהוא מרגיש מנוצל - הוא מתפטר בשקט. [פרק ג] להתפטר בשקט, להתאמץ פחות קרל מרקס כבר לא צריך לכתוב מניפסטים. עכשיו יש טיקטוק. זאיד חאן, מהנדס בן 24 מניו יורק, העלה פוסט בן 17 שניות שבו הוא מספר בקצרה על שלושת העקרונות של "התפטרות שקטה": אתה לא מתפטר ממקום העבודה אלא נפרד מהרעיון שאתה צריך לעשות מעל ומעבר. אתה עדיין מבצע את המשימות שלך, אבל מפריד בין העבודה לחיים שלך. הערך שלך כאדם לא מוגדר על ידי העבודה שלך.הסרטון המקורי צבר כ-4 מיליוני צפיות. נעשו 17 מיליון שימושים בהאשטאג QuietQuitting#. סרטון הטיקטוק של זאיד חאן המתפטרים השקטים, רובם בני הדורות Z ו-Y, מתעקשים כי לא מדובר בביטוי של עצלנות. הם ממשיכים לעשות את העבודה, אבל מסרבים להיות עבדים. למעשה, זותגובת נגד ל-Burnt out, השחיקה במקום העבודה. הקורונה גרמה לעולם העבודה לחפש התאמות לעידן הסגרים והריחוק החברתי ולעבור לעבודה היברידית - חצי במשרד, חצי מהבית. בפועל, במקרים רבים מדי מיטשטשים הגבולות והעובדים נשחקים. זו מחאה שמנסה לקבוע מחדש את יסודות הקשר בין האדם למקום העבודה שלו. הביטוי הגדול ביותר למשבר העבודה הנוכחי הוא מידת המעורבות והאכפתיות של העובדים במקום העבודה. לפי סקר מקיף של מכון גאלופ, שנערך ביוני האחרון בקרב יותר מ-15 אלף עובדים מכל העולם, 54% מהצעירים בני דור ה-Z מעידים על עצמם כלא מחוברים כלל למקום ירידה של 6% במעורבות של עובדים צעירים, ובמקביל נרשמה עלייה באופן האקטיבי שבו הם בוחרים לא להיות מעורבים.בארה"ב, שם בולטת במיוחד המחויבות של העובדים, עמד שיעור המעורבות של העובדים על 36% ואילו כיום היא עומדת על 32% בלבד - השפל הגדול ביותר בעשור האחרון. לפי המחקרים, ישנם שלושה תחומים עיקריים שתורמים לרצון של העובד להיות מעורב:- קבלת הזדמנות ללמוד ולהתפתח. - הרגשה שלנציגי העבודה אכפת ממך בתור בן אדם. - הבנה לגבי מה שמצופה ממך בעבודה.ויש כאן גם רובד פסיכולוגי נוסף. הכאוס של תקופת הקורונה יצר משבר אמון חריף. רבים מהעובדים מזדהים עם התפיסה שלפיה ברגע שמקום העבודה יכול להיפגע, ברגע שהעולם יכול להיפגע, ברגע שהכול זמני ואקראי - אולי אין טעם להשקיע בעבודה, אולי אין טעם להיות מעורב בארגון. מלבד השחיקה בעבודה, הגורמים העיקריים להתפטרות שקטה הם חוסר תיאום בין העובד לארגון בנוגע לציפיות מהתפקיד וחוסר הבנה של העובד לגבי האופן שבו מאמץ עילאי יכול לתרום לקריירה או לחיים שלו. פחות מ-40% מהעובדים כלל לא מבינים מה נדרש מהם בעבודה. כשמצרפים את הנתונים האלה קל להבין את הטרנד החדש של ההתפטרות השקטה. עם זאת, יש נתון מפתיע שיכול לעודד את המעסיקים: 91% מהמתפטרים השקטים טוענים שהגלגל יכול להתהפך אם רק יזכו לשכר גבוה יותר, לתנאים סוציאליים טובים יותר ולשעות עבודה גמישות יותר. מבחינת העובדים הצעירים, אם ה"אני" יהיה גדול יותר מ"העובד" - בהחלט יש על מה לדבר. כשהתנאים לא משתפרים, אנחנו עשויים לראות עוד הרבה נגזרות של ההתפטרות השקטה. אחת מהם, לדוגמה, היא "Act Your Wage" - התנהג לפי רמת השכר שלך. זה בדיוק כמו שזה נשמע. חלק מהעובדים הצעירים רואים בעבודה מקור הכנסה מיידי ולא בהכרח קרש קפיצה שמבטיח - כמו שתמיד הבטיחו לנו - שאם נעבוד קשה אנחנו נגיע הכי רחוק שאפשר. ההתפטרות השקטה הביאה איתה תגובת נגד מהירה ומיידית מצד המנהלים: פיטורים שקטים. המנהלים מזהים את העובדים שמתנתקים רגשית ממקום העבודה וזמינים בתדירות נמוכה יותר, ומתחילים לדחוק אותם החוצה. זה, כמובן, הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות בתור מנהל. מנהל טוב הוא זה שמזהה את התהליך שמוביל להתפטרות השקטהמצד העובד, רותם אותו לטובתו בזכות שיחות מחזקות, הגדרת סדרי עדיפויות מחודשים, הסרת מחסומים וקשיים וחידוד תיאום ציפיות. אפשר למנוע התפטרות שקטה באמצעות חיזוק אינגייג’מנט בין הארגון, המנהל והעובד, שיכול להתבצע בשיחה שבועית כנה בת חצי שעה שבה המנהל מתעניין בחייו ובמצב רוחו של העובד. במובנים מסוימים, ההתפטרות השקטה היא עדות לבעיה ניהולית - רק שליש מהמנהלים מעורבים בעבודה. ההנהלה הבכירה עדיין לא הפנימה בכל מקום שחווינו בעקבות המגפה מהפכה תעסוקתית לא פשוטה. לא כל מנהל ישיר יודע לבצע בקלות את ההתאמות לעבודה היברידית ולשלוט מרחוק בעובדיו. המנהל הוא דמות המפתח - הוא זה שיודע טוב יותר מכולם על מצבו הנפשי של העובד ויכול לסייע במניעת שחיקה בזכותגיוון תפקידו של העובד וזיהוי רגעים שבהם הוא נזקק למילה טובה, ביקורת טובה או יום חופש כדי להתאושש. לכן חשוב להתחיל מלמעלה - לפתח את המוטיבציה של המנהלים ולהגביר את מעורבותם בארגון. פרק ד: האיזון המושלם כדיסטופיההוורק-לייף באלאנס, אותו איזון קדוש בין החיים שלנו לעבודה שלנו, קיבל השנה טוויסט מקורי ב’ניתוק’ (Severance), סדרה של אפל טי.וי שמטפלת בנושא הבוער בעלילה מטלטלת, מעוררת מחשבה ונוגעת ללב. גיבור הסדרה בחר להפריד בין חייו הפרטיים לבין חייו המקצועיים בעקבות משבר גדול שחווה - ובמוחו הושתל שבב שמפריד לחלוטין בין מה שקורה בעבודה לבין מה שקורה בבית: האני הפנימי (Innie) יוצא לעבודה ולא יודע דבר על חייו האישיים, ואילו האני החיצוני (Outie) לא יודע דבר על מהות העבודה של חציו השני. באופן די מדהים, אפילו עצם החלוקה בין האני הפנימי והאני החיצוני - גם פה העבודה מנצחת וקודמת לכול. לכאורה, זה מצב אוטופי שבו אתה הולך לעבודה ב-9:00 ויוצא ממנה ב-17:00 וממש מתנתק. בפועל, זה היפוך נורא של הסיבה שלשמה אנחנו חיים ומתפרנסים - ליהנות מהפנאי, מהחיים, מהמשפחה, מהילדים, מעצמי. דיסטופיה על איזון בין חיים ועבודה / צילום מתוך הסדרה "הניתוק", אפל טי.וי ‘ניתוק’ היא הצצה לעולם המסוכן שעלול להתרגש עלינו במהלך שטני של הפרדה מלאכותית בין שני הצדדים שמרכיבים אותנו והופכים כל אחד מאיתנו לאדם שלם יותר - רק בגלל שלא ידענו לבצע בעצמנו את ההפרדה בין קודש לחול, בין עבודה לחיים.

מאה שנים אחרי שויטגנשטיין טען כי גבולות השפה הם גבולות העולם, הגיעה האמנות הגנרטיבית והביאה איתה בחינה מחדש של החיבור בין שפה לדימוי ובעיקר של גבולות המחשבה וגבולות העולם. כמעט שנתיים שעולמות האמנות, העיצוב והאנימציה נמצאים בהמתנה לאיזושהי קפיצה מרומזת של אלגוריתם תבוני מבוסס שפת תכנות (GPT-3) שיציע אפשרויות סנתוז ויזואליות מתקדמות כאמנות גנרטיבית. טכנולוגיה שתאפשר יצירת דימוי על ידי כתיבת טקסט (פרומפט) המגדיר את מרכיבי הדימוי על ידי אלמנטים וסגנון. על מנת לאפשר למידת מכונה ותרגום של טקסט לתמונה, נדרש גם מאגר עצום של מילים ודימויים שיוכלו להתחבר זה לזה ולקיים יצירה חד־פעמית. "כל התחום היה על אש קטנה" אומר תום דור, שעוקב זמן רב ובדריכות אחרי ההתפתחויות. דור, אנימטור, מרצה לאנימציה ויוצר הקליפ החדש ופורץ הדרך של שב"ק ס', מספר שהרמזים החלו להגיע אט־אט. "שמעתי על אנשים ששמעו על אנשים שהתחילו לדבר על DALL-E (אחד האלגוריתמים המובילים בתחום, ל"ס), אבל הגישה הייתה רק למוזמנים ולא היה ברור אם מדובר בעוד צעצוע טכנולוגי כמו פילטר סנאפצ'ט". בשנתיים שחלפו בהמתנה יצאו לאור טכנולוגיות בינה מלאכותית מתקדמות שיכולות לכתוב שירה, פרוזה ואף להמציא בני אדם דיגיטליים. "לפני שנתיים הוקם אתר בשם 'This Person Does Not Exist' שמכיל תמונות, מרכיבים ופנים שלא קיימים. תמונות בני אדם שמורכבות ממיליוני תמונות הקיימות ברשת", מספרת מירב שחם, במאית פתיחים, מעצבת ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. במישור השפתי ובמישור הוויזואלי, כל אחד בנפרד, היו פיתוחים טכנולוגיים משמעותיים, אבל בכל מה שתלוי בתהליך הגנרטיבי מטקסט לדימוי - הפלטפורמות המוכרות הסתכמו ביצירת תוצרים לא מורכבים או לא נגישים. עד שלפני כחודש הגיעה הבשורה הגדולה, כשמודל בשם סטייבל דיפיוז'ן (Stable Diffusion) פרסם קוד פתוח. קוד פתוח היא שיטת פיתוח המאפשרת גישה לתוכנה לכל מי שמעוניין לקחת חלק בתכנותה. כמו ויקיפדיה, אבל בתוכנה. האפשרות של שחרור הקוד הביאה לקפיצה טכנולוגית משמעותית - המשתמשים עצמם לומדים, משכללים ומשפרים את האלגוריתם על ידי חקר ותכנות. "מה שסטייבל דיפיוז'ן הציעו", מסביר דור, "זה האפשרות לבחון את גבולות האלגוריתם ולגלות שאין לו גבולות - הגבולות הם בחשיבה שלנו". מרגע שהטכנולוגיה הונגשה, במהלך החודש האחרון, יחד עם שחרור הזמנות נרחב של DALL-E ועלייתה של תוכנת הבינה המלאכותית מידג'רני (Midjourney) - הרשת גועשת שיתוף של כלים, חידושים והמלצות. נראה כי כל גילוי מזין את היוצרים, והיוצרים מזינים את המכונה. לדברי שחם, מֵעבר לפלטפורמה הקריאטיבית שהולכת ומשתפרת, השיפור המשמעותי הוא גם מבחינת התוצאה. "הדבר המטורף שהצליחו לעשות זה להגיע לאיכות ויזואלית מפורטת ומושקעת". אחת ההצלחות הגדולות והמפתיעות במהירותן היא קליפ הבינה המלאכותית של שב"ק ס' לשיר 'כולם עושים את זה' שיצר דור. בפוסט שפרסם בקבוצת הפייסבוק 'עליית המכונות' הוא מסביר, מופתע בעצמו, את תהליך העבודה שהתחיל בפריים השראה והמשיך אל תוך חקירה של יכולות האלגוריתם וניסוי טקסטואלי עד הגעה לתוצאה הרצויה. "עם קצת משחק בפרמטרים הגעתי למשהו שהרגיש פתאום קולנועי וקוהרנטי ולא סתם עוד רייד פסיכדלי כמו הדברים שראיתי שרצו ברשת עד אז. המשכתי עם פרומפטים ששילבו סגנונות שאהבתי יחד עם חיבור אסוציאטיבי לסצנת הפתיחה של "2001: אודיסיאה בחלל' והמילים של השיר". דוד מתאר את העבודה עם האלגוריתם כדיאלוג. עבודה אינטואיטיבית מתוך מחשבה על אמנות גנרטיבית כאמנות תודעתית. "הרגשתי כמו במאי עם מחלקת אנימציה על ספידים פסיכדליים שמייצרת לי תוך שעה כל מה שבא לי לנסות ולוקחת את הרעיונות לכל מיני מקומות ויזואליים משוגעים". הקליפ גרף תגובות מרוגשות מאנשים שהבינו שהוא לקח את האלגוריתם עוד צעד קדימה. "אני עדיין בהלם שהכול התממש כל כך מהר", מודה דור, "ואנחנו עוד רק בהתחלה של ההתפתחות הטכנולוגית הזאת שנותנת חופש יצירתי מסוג חדש במהירות מפחידה". כמעט במקביל, באמצע ספטמבר, פרסמה שחם בעמוד הפייסבוק שלה מקבצי אנימציה עם תנועה שקשה להתיק ממנה את המבט - וכתבה: "אז אפשר להגיד שקצת התמכרתי למכונה AI Machine Learning לאחרונה". כמרצה בשנקר החליטה שחם להיות מעודכנת בכל מה שחדש ופועם באמנות החזותית. גם היא חקרה ולמדה באופן עצמאי ויחד עם קולגות. את מסקנות הניסיונות שלה שיתפה בפוסט ונדמה שכל העוסקים בדבר חולקים ידע מתוך תחושת התבוננות קולקטיבית בפלא ורצון הדדי להזין את האלגוריתם ולשפר אותו. בין היתר היא משתפת כי "המכונה מאוד אוהבת סייבר פאנק ופנטזיה וכנראה שמי שבנה את המודל בילה הרבה מול 'שר הטבעות' ו'הנוסע השמיני'. המכונה לא אוהבת שמכתיבים לה יותר מדי טקסט שסותר את עצמו, היא נכנסת ללופים ועושה דברים מוזרים מאוד. בסופו של דבר כרגע היא (המכונה) מעדיפה להתכתב עם המוכר והידוע - אחרת היא הולכת לאיבוד". השיתוף של שחם על הטקסט ומבנה הבסיס של האלגוריתם הוא חשוב היות והיכולת לסנתז בין טקסט לדימוי בנויה על מאגרי תמונות שכל אלגוריתם מחזיק ומשתמש בו (מה שכבר העלה שיח על מורכבויות והבניות חברתיות), והתהליך העיקרי שדרכו מגיעים לתוצאה הרצויה הוא תהליך של ניסוי וטעייה. "יש בכלי הזה ממד אקספרימנטלי. זה מה שאני אוהבת בו. אפשר לכתוב את אותו המשפט פעמיים אבל התוצאה הוויזואלית לעולם לא תהיה זהה, בטח לא כשעובדים באלגוריתמים שונים". גם בעולם השפתי וגם בעולם הוויזואלי, אמנות גנרטיבית יוצרת תנועה ערה. בשונה מפלטפורמות עיצוב וציור שונות, ממוחשבות או שלא, היוצרים באמנות גנרטיבית הם כותבי הטקסטים. היכולת שלהם לדייק אלמנטים וסגנון על בסיס ניסיון, הבנה אסתטית וטעם אישי הופכת להיות מיומנות מבוקשת, שלא לומר מקצוע עתידי אפשרי המכונה "הלוחשים למכונות". הפרומפט הוא הסוד הגדול של היוצר. זה אולי ההישג הגדול בשינוי התפיסתי בכל הנוגע לאמנות ויזואלית - דימוי שנולד אך ורק ממילים. לא עוד "תמונה אחת שווה אלף מילים" אלא "אלף מילים שוות תמונה אחת". ואלף המילים האלו, או שלוש המילים שייכתבו, יכולות לתאר כל שעולה על הדעת, שקיים או אינו במציאות, כדי שהאלגוריתם יאסוף את כל הידוע לו ויחבר אלפי תמונות לדימוי אחדשמעולם לא התרחש ואיש לא היה יכול לדמיין אותו כך, גם לא הלוחש למכונה בעצמו. זה הרגע שבו גבולות העולם מתרחבים עוד קצת. לפני כחודש זכה אדם בשם ג'ייסון אלן במקום הראשון ביריד האמנות הלאומי של קולורדו בקטגוריית אמנות דיגיטלית כשהציג עבודה שנעשתה על ידי מידג'רני. הזכייה עוררה אכזבה ודיון בטוויטר סביב מקומה של האמנות הגנרטיבית והאמנים בשדה האמנות. גם בקרב קהילות אמנות בארץ נשמעים חששות על התחרות הקרבה ובאה של האמנים אל מול המכונה. שחם מסכימה כי הפלטפורמה החדשה מעלה שאלות אתיות, אבל נכון לעכשיו היא לא מזהה חשש ממשי. "אני לא צופה שהמחשב יחליף באמת מחשבה אנושית. כמו שאני רואה את זה, בסופו של דבר מה שקובע הוא מי משתמש בכלי ומה הידע שלו. צריך מחשבה קריאטיבית כדי להגיע למשהו מגניב. בשני הקצוות צריך להיות מוח אנושי: זה שכותב את הטקסט וזה ששופט את התוצאה". "יש עצב על העולם הישן ועל הקראפט", אומר דור. "כאנימטור אני מבין שזה ישנה את התחום, יחד עם תחומים שנושקים לכך בטווח הרחוק. ועדיין המצלמות הדיגיטליות והאינסטגרם לא ייתרו את הצלמים אלא אתגרו אותם. אמנים יוצרים כדי ליצור, אני לא מאמין שהמכונה תיקח את היצירה האנושית".

הצלחת שלנו היא עולם ומלואו. כל צלחת, בראשיתה או בסיומה של ארוחה, יודעת לספר סיפור שמתחיל בערש התרבות האנושית, עובר דרך המהפכה התעשייתית ואמור להגיע לקתרזיס מסוים בעשורים הקרובים. הצלחת, כמו גם אחותה הקערה, אוגרת בתוכה זיכרונות ילדות יפים ולעיתים גם כואבים. בטלוויזיה, שפים שמשמשים שופטי ריאליטי מסוגלים להצמיד עשרות סופרלטיבים לכל צלחת - גם אם אין להם קשר ישיר למוצאה העדתי, לסגנונה הקולינרי ולבשלן המתחיל שעומד מאחוריה. אבל עם כל הכבוד לקלישאות מדוקלמות וישנוניות שעוסקות בטעמים שמתפוצצים בפה, בשניצלים שמזכירים את סבתא ובעגבניות מרוסקות שרוצות לטבול בטחינה, האיש שידע לזהות את המהות העיקרית של הצלחת היה בן־גוריון. בשנות ה-50, שיא תקופת הצנע כאן בארץ ישראל, ביקש ראש הממשלה הראשון להשביע את הרעבים - ושיהיה כמה שיותר בריא וכמה שיותר זול. מה שהתחיל בתור "אורז בן-גוריון" הפך מהר מאוד ל"קוסקוס ישראלי" במסעדה של השף דון פינטבונה בזכות סיר פתיתים שהכינה חברתו השפית מיקה שרון - מעין עדות קטנה לתהליך שעבר העולם תוך כמה עשרות שנים. אוכל שנועד להשביע את האנשים כדי שימשיכו בעמל יומם הפך לאחד הסממנים של תרבות השפע שהשתלטה על כל חלקה טובה. אבל עכשיו הגיע הזמן שבו הצלחת מספרת לנו סיפור חדש בעל ניחוח של ספר מתח עתידני ובעיקר מעלה את השאלה הגדולה ביותר ששאלו את עצמם גם אבות אבותינו הציידים-לקטים: איך תיראה הצלחת שלנו הערב. ובהתאמה לעידן שבו אנחנו חיים: איך תיראה הצלחת שלנו במחר שיגיע אלינו בעוד 20, 30 או 50 שנה. על החיטה אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר מזון. עד 2050 צפויים 2 מיליארד בני אדם להתווסף אלינו כאן בכדור הארץ - ובכך תגיע אוכלוסיית העולם למספר עגול ויפה של 10 מיליארד. קצב הגידול במדינות מתפתחות, שבהן המשאבים דלים יותר והילדים רעבים יותר, הוא בדרך כלל מהיר יותר בהשוואה לקצב בעולם המערבי, המתקדם יותר. בשנתיים האחרונות מספר האנשים הרעבים בעולם יותר מהכפיל את עצמו - והתייצב באמצע 2022 על 276 מיליון בני אדם. לפי ההערכות, 2023 צפויה להיות שנה קשה הרבה יותר בכל הקשור לרעב האנושי. על מנת שנשבע כולנו, אנחנו זקוקים ל-65% יותר מהמזון שמיוצר כיום. הבעיה היא שכבר עכשיו אנחנו משתמשים ב-70% מהשטחים הפתוחים בשביל חקלאות. 40% מהשטחים החקלאיים נמצאים כיום במצב רע מאוד - הם סובלים משחיקת אדמה, פוריות מופחתת ומרעה יתר. בין גל שריפות באוסטרליה, צונאמי במזרח הרחוק, בצורת בדרום אמריקה והוריקן בחוף המזרחי של ארה"ב, האדמה זועקת אלינו זעקה שכבר לא ניתן להתעלם ממנה. שדה תירש מיובש / צילום Shutterstock אנחנו עומדים בפני קטסטרופה. תעשיית המזון - וזה כבר ברור לכולם - תהיה חייבת להשתנות דרמטית. היא מזיקה לסביבה בגלל פליטת גזי החממה, צריכת מים אדירה, השתלטות על שטחים פתוחים, כריתת יערות, השמדת בתי גידול טבעיים וגרימה עקיפה לצמצום המגוון הביולוגי. עוד לפני הדיון המוסרי בנוגע לאכילת בעלי חיים ותנאי גידולם, תעשיית המזון הפכה לאחד האויבים הכי גדולים של הטבע. אבל לא מדובר אך ורק בנזק סביבתי חמור. אנחנו מצויים בעיצומה של הסערה המושלמת - משבר אקלים, מגפה גלובלית שעצרה את גלגלי העולם למשך כשנתיים ואירועים גיאופוליטיים, כמו הברקזיט שהפך את שרשרת אספקת המזון להרבה יותר בירוקרטית וסבוכה וכמובן הפלישה הרוסית לאוקראינה שהכניסה את העולם ובעיקר את אירופה למערבולת חסרת שליטה של הגבלות והחרמות - שמשפיעה על עתיד הצלחת שלנו.  המלחמה באוקראינה תפסה את העולם בבעיה קשה. פתאום, בגלל עצירת האספקה מרוסיה, אין מספיק חיטה לכולם. הניסיונות החלופיים לייבא חיטה הובילו את האירופאים עד ארגנטינה. לשנע חיטה מארגנטינה לאירופה זה עסק הרבה יותר יקר בהשוואה לשינוע שלה מרוסיה, אבל עכשיו אין ברירה. ארגנטינה, יצאנית חיטה לא קטנה בכלל, הייתה אמורה לתת כתף למאמץ הגלובלי ולייצר יותר חיטה לעומת הייצור הרגיל שלה. אבל בפועל, בגלל בצורת קשה שפקדה את המדינה, ארגנטינה אפילו לא מסוגלת לעמוד במכסה של השנים הקודמות, על אחת כמה וכמה לא להאכיל עוד מאות מיליוני פיות ברחבי אירופה. הפלישה הרוסית לאוקראינה השפיעה רבות על העלייה בתעריפי אנרגיה וחומרי גלם. כשמדברים על מזון יקר יותר לא תמיד זוכרים את כל מה שנלווה לכך. אף אחד, למשל, לא מדבר על מחיר הדשן. אבל אם נכוון לרגע את המיקרוסקופ בדיוק לשם, הקשר בין מחיר הגז, הצורך באנרגיה, המחסור בחומרי גלם והעובדה שהדשן הרוסי הוא זה שאחראי להזנת חצי מאוכלוסיית העולם - נקבל טעימה קטנה מבעיית שרשרת האספקה העולמית ומהזינוק האדיר במחיר המזון. לפי התחזיות, מחירי החיטה והדגנים צפויים לעלות ב-40% עד סוף השנה. המשבר הזה פוגש אותנו בכל העולם. העלייה בתעריפי האנרגיה גורמת לכך שבמקומות כמו סרי לנקה יכולים לחכות שבועות עד לאספקת דלק וגז. ואילו במקומות מתקדמים יותר, כמו למשל דרום קוריאה, מדווחים על עלייה של עשרות אחוזים ברכישת ארוחות צהריים מוכנות בקופסאות מכיוון שביקור במסעדה התייקר בשנה האחרונה ב-10%. החורבן באוקראינה / צילום Shutterstock מי שאוכל לבד לאנושות יש מטרה עליונה: לדאוג למזון שימנע הרעבה אפשרית ויספיק להאכיל יותר בני אדם. הדבר העצוב ביותר בסיטואציה שנוצרה באחרונה היא ההתכנסות בחזרה פנימה. כאילו מישהו החליט בשנים האחרונות להתאים אותנו לעידן של קורונה אינסופית וסגרים בלתי נגמרים, ולכבות את האור על הניסוי הגלובלי שהתחיל בעידן הטכנולוגי הנוכחי עם המצאת האינטרנט ועליית הרשתות החברתיות. בסוף הניסוי, כך התברר, מוטב לכולם להיות לבד, כל אחד לעצמו. הפלישה של רוסיה לאוקראינה לימדה את העולם שיעור חשוב בסולידריות ושיעור חשוב יותר בהיעדרה. אף אחד לא יעזור לך, בסוף אתה חי לבד ומת לבד. מדינות קטנות שרוצות ביטחון תזונתי לא יכולות יותר להסתמך על האימפריות הגדולות ועל שרשרת האספקה הגלובלית, אלא חייבות לסדר לעצמן פתרונות חדשים שלא דורשים אדמות עצומות ומשאבים גדולים ולא תולים את גורלן בגחמה של מנהיג כזה או אחר. אותן המדינות יעברו לייצר עבור עצמן מזון ממקורות אלטרנטיביים. הן יגדלו אצות, למשל, שיכולות לגדול בקלות יחסית בכל מקום שיש בו מים. במקום משאבים יקרים ונדירים כמו שטחי גידול עצומים של חיטה, אורז או תירס, ייעשה שימוש נרחב באנרגיה סולרית או בהידרופוניקה. ההישענות על העולם בשעות מלחמה או בעיתות משבר היא החלטה שהתבררה כפזיזה וילדותית. אולי עדיף להישען על השמש או על המים. נגמר הסיפור הגלובלי. כל אחד לעצמו. מי שאוכל לבד מת לבד. מי שאוכל לבד אוכל יותר. תבחרו במה אתם מאמינים. בתפריט: חרקים, אצות ומדוזות בעתיד, שידרוש התמודדות עם מספר רב של אתגרים בו־זמנית, הצרכנים לא יישארו ללא אפשרויות. אחרי הכול, אכילה היא לא רק הזנה אלא צורך רגשי, חברתי ותרבותי. תרבות האוכל היא חלק בלתי נפרד ברוב הקהילות, הן מסמלות תקופות בשנה, עומדות בלב אירועים משמחים או עצובים - ורוב בני האדם לא ייפרדו ממנה בקלות, לא משנה מה יהיה להם בצלחת בעוד כמה עשרות שנים. כ-2 מיליארד אנשים על פני כדור הארץ, לדוגמה, כבר מתרגלים אנטומופגיה, אכילת חרקים. בעולם המערבי התרגלנו לתמונות מלחיצות ומעוררות גועל של מתמודדי ריאליטי באתגרים בלתי אפשריים של אכילת רמשים ושרצים. אבל למרות שמסעדת נומה היוקרתית מקופנהגן כבר הוכיחה שאפשר להרגיל את קהל הסועדים באכילת שרימפס חיים בצנצנת - בדרך כלל עדיין קשה לדמיון המערבי לעכל דבר כזה בצלחת הפרטית שלו. בתרבויות רחוקות יותר מאיתנו, החרקים הם דווקא מרכיב פופולרי בתפריט לאורך מאות שנים. ואין בכלל ספק - החרקים הולכים להיות חלק בלתי נפרד מהעתיד של הביטחון התזונתי. לא רק שהחרקים הם מקורות עשירים לחלבון וחומרי תזונה חיוניים אחרים כמו ויטמינים, מינרלים וחומצות אמינו, הם גם ידידותיים יותר לגידול וגורמים פחות נזק לכדור הארץ בהשוואה לצריכת בשר בקר: תעשיית החרקים צורכת פחות חשמל ומים ופולטת משמעותית פחות גזי חממה. אצות, כפי שהוזכר לעיל, הן מזון טרנדי נוסף שעשה חיל בהרגלי התזונה שלנו. יכול להיות שכבר צרכתם אותן במסגרת סושי או בצורת ספירולינה, שמהווה תוספת פופולרית לתזונה של בעלי מודעות גבוהה לבריאות. בדומה לחרקים, גם אצות גורמות נזק מועט לסביבה. הן גדלות במהירות ומכילות חומרים מזינים רבים, תכונות שהופכות אותן למועמדות אידיאליות כמזון לעתיד. הסטארט־אפ הקנדי קסקדיה סיוויד (Cascadia Seaweed), למשל, כבר מפעיל חוות חוף לגידול אצות ומשתלת זרעים, וכעת הוא מתמקד בהשקת מוצרי מזון לצרכן שצפויים להגיע בעתיד גם לישראל. את השימוש באצות מחזקים מחקרים רבים שעוסקים בתחום ייצור בשרים על בסיס צמחי. רוב היצרנים משתמשים במולקולה הֵם (heme) שיכולה לשאת את הטעם והמרקם של בשר ומותאמת לשימוש במוצרי מזון חדשים. מרכיבים אחרים, כמו חלבון על בסיס חיטה, שמן קוקוס ועמילן תפוחי אדמה, משחקים גם הם ביצירת חלופות צמחיות לבשר. השוק מתרחב במהירות, כאשר אחת ההנפקות המוצלחות ביותר בשנים האחרונות שייכת לחברת ביונד מיט (Beyond Meat) המתמחה בתחליפי בשר מהצומח. באופן מפתיע, גם מדוזות, ממש אותן יצורות שצורבות אותנו בים, מסתמנות כחטיף מלוח דיאטטי עתידי, משום שהן עשירות בחלבון ונוגדי חמצון מחד ודלות בשומן וקלוריות מאידך. בדרום אמריקה אפשר לציין בעיקר את הקקטוסים כבעלי פוטנציאל להגיע לצלחת שלנו, מכיוון שהם קלים לגידול ולא דורשים משאבים רבים כמו חשמל ומים. לפי ההערכות, בתוך עשר שנים הצורך של האנושות בחלבונים יכפיל את עצמו. מדינות מתפתחות, בעיקר באסיה, מגבירות בשנים האחרונות את השימוש שלהן בחלבונים מן החי באופן משמעותי. לכן, באופן טבעי, המיקוד העיקרי של חלק גדול מתעשיית הפודטק הולך לעבר יצירת חלבון מן הצומח. חברת ייפ (Yeap), למשל, עוסקת בייצור חלבונים מפסולת שמרים - הם מוציאים את ריח הלוואי, לוקחים את הטעמים ומפתחים מזה מאכלים. אסף כהן-יונתן, מהנדס מזון ותיק שמגדיר את עצמו כפריק של מזון וטכנולוגיה, מייצר ומפתח בשנתיים שעברו מאז שהקים את חברת לימיטלס (Limeatless) מוצרי מזון חדשניים. כל אחד מהמוצרים שמפתחת החברה - כתחליף לבשר, עוף, דגים, נקניקיות ופירות ים - נמצא בשלב פיתוח כזה או אחר של הפיכתו לגרסה מהצומח. במקביל עמל כהן־יונתן על מציאת תחליף לחלבון ביצה. "כשמדברים על מזון מהצומח - ובכלל על טכניקות מזון חדשות - מדברים על עולם שלם של מוצרים", אומר כהן־יונתן ומנדב כמה דוגמאות: "יוגורט על בסיס חלבון חומוס, מרשמלו טבעוני עם פתרון המתקה ואפילו יצא לי להתנסות ביצירת פלאפל ונקניקיות מחגבים". אסף כהן- יהונתן, מהנדס מזון המבורגר בשווי 325 אלף דולר אנשי תעשיית הפודטק אוהבים לדבר במונחים של פתרונות. החיפוש אחר תחליפי בשר משקף את הצורך האנושי והמוסרי להפסיק לצרוך בעלי חיים שמשתלב היטב עם הרצון להפחית את הנזק שגורמת תעשיית הבשר לכדור הארץ, מה גם שמחיר הבשר צפוי לעלות במאות אחוזים בעשורים הקרובים ולהפוך אותו למותרות. במקביל, ישנה מגמה ברורה של יצירת אריזות אכילות ומתכלות - החל בקשיות שמיוצרות מאצות דרך עטיפות סוכריות שמיוצרות מדפי אורז ועד ספלי קפה עשויים שוקולד עמיד לחום ותחליפי ניילון שמיוצרים מחלבונים טבעיים. אין ספק שהמצפון - שמתבטא בעלייה במספר הטבעונים ובמספר המפחיתנים שממעטים לאכול בשר - משמש שחקן מרכזי גם במערך השיקולים של תעשיית הפודטק. חלבון מן הצומח / צילום: Zero Egg תעשיית המזון גם מזהה את טרנד הבריאות העולמי, למרות העובדה שהשמנת יתר ממשיכה להיות אחת התחלואות הכי קשות ואכזריות בעולם המערבי שמקדש עדיין את תרבות הצריכה. הדיאטה של העתיד תכלול ניתוח מקיף באמצעות בינה מלאכותית וחיישנים מתקדמים שיסייעו בהתאמה מְרבית בין תוצאות בדיקות הדם לבין התפריט שלנו, וכך תיווצר באופן מיידי ומדיק אופטימיזציה של המזון שלנו - אנחנו נדע מהו המינון המדויק של כל ארוחה שעלינו לצרוך, נבין מה מתאים לנו לאכול כדי לפתח שריר או כדי לרדת במשקל, נקבל רשימה מסודרת של כל מה שצריך להיות לנו במקרר וכל מה שעדיף שלא ובכך נמנע מעצמנו אלרגיות, רגישויות ושאר סכנות. אחד הפתרונות החדשניים הוא מזון מודפס בתלת־ממד. מה שהתחיל במקור בתור ניסיון חדשני של עולם הרפואה להציל חיי אדם - הפך עכשיו ליצרן סטייקים. אמנם כיום אנחנו עדיין מצויים בשלב הקינוחים, אבל הטכנולוגיה מתחילה לאפשר גם פיתוחים של סוגי מנות אחרות. לצד יתרונותיה המוסריים, ההדפסה הביתית מסייעת בהפחתת עלויות כספיות ופגיעות סביבתיות משום שהיא מייתרת אריזה ושינוע. והנה המתכון של המזון המודפס: באמצעות תאי גזע מבעלי חיים יוצרים מיקס עם חלבון וחומרים מכווני גדילה. התאים צומחים ומתרבים בסיר גדול - ביוריאקטור. הגידול נמשך באיטיות ומתחבר לרקמת שריר חיה. הרקמה הופכת לנוזל שניתן להתיז אותו במדפסת תלת־ממד ולעצב לו מראה, צבע ומרקם. "ההדפסה היא שיטה טכנולוגית שעשויה מאוד להגביל את היכולת לייצר", מצנן כהן־יונתן במעט את ההתלהבות, "כי הרכיבים חייבים לעבור תהליך שלא כל חומר יכול, וכי ההכנות המקדימות הן יותר מגבילות ממאפשרות". למי שמתקשה להשלים עם העובדה שחלבון מהצומח הוא לא באמת בשר, ישנן חלופות שגדלות במעבדה באופן מתורבת, מהוות בשר אמיתי לכל דבר ועניין וחוסכות את הצער הרב שטמון בפגיעה בבעלי חיים במהלך ההכנה. עלות ההכנה של ההמבורגר הראשון העשוי בשר, שגדל במעבדה לפני כעשר שנים, הגיעה ל-325 אלף דולר. כיום, בעידן שבו מאות סטארטאפים מעורבים בפיתוח של בשר מתורבת שניחן בטעם ובמרקם שקרובים להפליא לזה של כל בשר אחר, הופך הרעיון של גידול בעלי חיים למטרת שחיטה ואכילה לאנכרוניסטי. אגב, עלותו הנוכחית של המבורגר שנולד במעבדה היא 12 דולר בלבד. אם מביאים בחשבון את מהירות הפיתוח, שוק חלבוני המעבדה יהווה 35% משוק הבשר העולמי עד שנת 2040. זה אומר שאנחנו יכולים להתחיל לנבא מה הולך לקרות בערך על שליש מהצלחות שלנו בתוך פחות מ־20 שנה. "בניגוד לטכניקות ההדפסה", מחדד כהן-יונתן, "החברות שעוסקות בגידול בשר במעבדה נותנות פתרון ארוך טווח. עם זאת, למרות שאכילת בשר היום נשמעת פשוט אכזרית ולמרות שאנחנו עדים לנתונים שמוכיחים שיש עלייה בתחליפי הבשר - עדיין יש גם עלייה בצריכת בשר מן החי". המשמעות, לפי הניצוח של כהן־יונתן, היא שהמזון האלטרנטיבי יהיה חייב להשתלב בשוק המזון הנוכחי - אבל ייקח לא מעט זמן עד שהוא יחליף לחלוטין את המזון שאנחנו צורכים עכשיו. "קשה לדמיין אנשים מבוגרים שמשנים הרגלים מהר כל כך. באופן טבעי, צריך לעבור דור שלם שגדל על מוצרים שהם ברירת המחדל על המדף בסופר. רק כשהדור הבא יצרוך מראש מזון אלטרנטיבי בלי ההרגלים המוקדמים, תהיה פה השתלבות אמיתית של המזון החדש. זה עניין של 25-30 שנה". פוד־טק ניישן אם יש משהו שישראלים אוהבים זה להתעסק באוכל. ישראל נחשבת מעצמה קולינרית בזכות קיבוץ גלויות שחיבר במקום הקטן הזה עדות שונות, אוכלוסיות מגוונות והמון רעיונות בתחום המזון. אם מוסיפים את העובדה שישראל היא גם סטארט-אפ ניישן, מעצמה פורצת גבולות של יזמות וחדשנות, אפשר לנחש כי טובי המוחות כאן עובדים כבר שנים על מחקרים ופיתוחים בתחום הפודטק והופכים את ישראל לשחקנית משמעותית בענף. למעשה, ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם ביחס שבין כמות חברות הפודטק לכמות האוכלוסייה. "הישראלים גם עובדים קשה", מוסיף כהן־יונתן, "הכי הרבה שעות עבודה שבועיות בהשוואה לשאר המדינות המערביות ב-OECD". כמו כן, הוא מזכיר, "ישראל היא מדינה קטנה שאפשר להטמיע בה חומר גלם תוך יום וחצי - ולכן הרבה חברות בינלאומיות רואות במדינה פיילוט של העולם". 600 מיליון דולר, שמהווים שליש מכלל ההשקעה העולמית בחלבון אלטרנטיבי - ייצור בשר או חלב מן הצומח - הושקעו בחברות ישראליות. היקף ההשקעות בשוק הישראלי בחצי השנה האחרונה עקף ב-50% את היקף ההשקעות בתקופה המקבילה בשנה שעברה. רוב החברות הישראליות מסתמכות על מחקרים אקדמיים שנערכו בארץ אבל מתכוונות לפתוח מפעלי ייצור במקומות אחרים בעולם כדי להפוך את הפיתוחים שלהן לזמינים עבור ציבור רחב ככל האפשר וכך גם להנגיש את המחיר עבור הצרכן הסופי. חברות ישראליות גדולות בתחום המזון הבינו לאן נושבת הרוח בכל הנוגע למזון העתיד והחליטו לתמוך באמצעות חממות: שטראוס הקימה את חממת קיצ'ן, תנובה הקימה את חממת פרש סטארט. "המשימה המרכזית היא ליצור אוכל טוב יותר", מספרת אסנת גולן, סמנכ"לית התקשורת והקיימות בקבוצת שטראוס. "אנחנו מבצעים השקעות בפיתוח מזון מגוון שנותן מענה לצרכים של קהילות: מוצרים ללא גלוטן, מוצרי חלב על בסיס צמחי, מוצרים שמותאמים לטבעונים ועוד". חממת קיצ'ן, שהוקמה על ידי שטראוס לפני שמונה שנים באשדוד, השקיעה עד כה ב-23 חברות סטארט-אפ שגייסו ביחד יותר מרבע מיליארד דולר. "אנחנו תומכים ביזמים בפיתוח הרעיון, בבניית תוכנית עסקית, בגיבוש יכולות בתחומי הנדסת מזון, בעבודה מול הרגולטור, באישור הטכנולוגיה והמוצר, בשיווק ובגיוס משקיעים ושותפים ביצירת אלטרנטיבות למזון", מסכמת גולן. בין החברות בחממה ניתן לציין את אלף פארמס, יצרנית הסטייק הראשון מתא של פרה שלא עברה הנדסה גנטית, שגייסה לפני כשנתיים 105 מיליון דולר; זירו אג, שפיתחה ביצה מזינה על בסיס צמחי בעלת טעם, נראות והתנהגות של ביצה רגילה; אימג'ינדרי, שמשלבת בין ביולוגיה ובין בינה מלאכותית כדי לפתח חלבון חלב מסחרי ללא שימוש בבעלי חיים; אנינה, שמפתחת ארוחות מירקות בלבד; בטר ג'וס, שמנסה להפחית סוכר במיץ פרי; וונדה פיש ופורסי (Forsea) שמפתחות דגים מתורבתים; ו־ייפ שהוזכרה לעיל ומפתחת חלבון בעזרת שימוש בפטריות ושמרים. מתמודדת ב'משחקי המאסטר שף' כל הפיתוחים הללו ואחרים נשמעים מדליקים על הנייר. אבל האם הם באמת מזינים? יכול להיות שעתיד האוכל שלנו מונח על פס ייצור טכנולוגי מעובד? כשמתרגלים להקשיב במשך חיים שלמים לסיסמאות כמו "טרי זה בריא" וכשתזונאים שונים ממליצים על מזון טרי שנחתך ונשטף בזה הרגע, קשה להבין איך כל זה מתיישב עם הדאגה לגוף שלנו ולתזונה נכונה. כהן־יונתן ממהר להרגיע: "אני לא תזונאי אבל יש הרבה יתרונות לתחום ה'בייס פלנט' או לדברים טבעיים. לפני הכול, התחום הזה מקורו בחומרי גלם שאינם ממקור חי וזה כבר שם את רמת הניקיון שלהם במקום טוב יותר. דבר נוסף הוא פיתוח החלבון ויתרונות נוספים שנכנסים לתוך עולם הפודטק. כמויות חלבון גבוהות ואפילו שומן טוב עושים את דרכם אל המוצרים ויאפשרו גם למי שחושב קודם כל על ערכים תזונתיים את המעבר". אז האם עתיד האוכל נראה הייטק וחסר טעמים? לא בהכרח, מכיוון שהוא מוגדר להיות בריא יותר, לפעמים טעים יותר וכנראה בר־קיימא. בסך הכול, חלופות אלה צפויות להיות טובות יותר עבור כדור הארץ ועבור המגוון הביולוגי. המזון בהחלט יעבור תהליכי ייצור וצריכה שונים לגמרי בעשורים הקרובים. בסופו של דבר, גם כאשר תעשיית המזון נשענת על מוצרים טבעיים - היא מעבדת אותם, הם עוברים שלל תהליכים, החל מייבוש בהתזה או בהקפאה דרך הוספת עמילנים ועד פתרונות המתקה. נראה כי בחירה אקולוגית יותר תמזער את הדריסה הסביבתית של החקלאות תוך כדי הבטחת מזון במחיר סביר ובשפע. ילדים עומדים בתור לאוכל באפריקה / צילום Shutterstock  חלק מהתהליך הזה, כמובן, לא קשור כלל לבעיות זדוניות בתחומי משברי האקלים או הרעב ובתרחישי זוועה גיאופוליטיים. לפעמים השינוי הוא חלק מרצון עז באסקפיזם ובמימוש הדוניסטי. מדי פעם אנחנו זקוקים לחוויה קולינרית תרבותית, באיזה טריק מעולמות הנוירו־גסטרונומיה, שיעצים את האווירה, הגירוי החושי והתשוקה לאוכל באמצעות מפיצי ארומה, תאורה שמותאמת למצב הרוח, נופים שצולמו מראש כדי לספח אותנו לזמן ולמקום, קולות רקע שנעים בין אוושת גלים לצקצוקי דולפינים ועשויים לגלוש למחוזות המקצבים העדכניים שמגיעים מעיירות אפרוריות בבריטניה או מגראז'ים מתכתיים במערב ארה"ב, וטכנולוגיית מציאות רבודה שנועדה להגביר את טעמיו וריחותיו של המזון שמוגש לנו בצלחת קטנה שמחמיאה למידתה המדויקת של מנת הגורמה שנולדה בידיה מלאות הכישרון של השפית הכי נכונה בעיר שהייתה פעם מתמודדת ב'משחקי המאסטר שף', או איך שלא יקראו לזה בעתיד. ומה שמוגש לנו עכשיו - כלומר במחר שיתקיים בעוד 20, 30 או 50 שנה - לא חייב להיות מת ומייסר אלא יכול להיות חי וכיפי; גם אם הוא לא עונה על הקריטריונים של חרק, מדוזה, אצה, קקטוס, או מוצר מתורבת או מודפס. ואיזו יפה תהיה הצלחת. מעניין מי עיצב אותה אי שם בעוד 50 שנה. בינתיים, עד אז, שיהיה בתיאבון.

לקראת חגיגות יובל הפלטינה של מלכת בריטניה אליזבת השנייה, שצוין בראשית הקיץהאחרון, החליטה יצרנית הצעצועים מאטל להנפיק סדרה מוגבלת של בובות ברבי בדמותה. מצד אחד ניתן היה למצוא משהו חתרני ומרענן בשעתוק דמות שנמצאת בעיצומו של העשור העשירי לחייה, אף שהיא מסמלת מודל אימפריאליסטי, לבן ונוצץ שנהנה מתמיכה ציבורית של מאות מיליוני פאונדים בשנה. מצד שני, היה זה צעד מפתיע מצד חברת מאטל שמנסה להציע בעשורים האחרונים תחליפים למודל הקלאסי של הצעירה הבלונדינית כחולת העיניים וארוכת הרגליים. צריך לזכור שהיופי לעולם אינו באמת טהור או תמים. תמיד יש מאחוריו כוונות ושלל אינטרסים גלויים ונסתרים. חוקרי תרבות ופעילות פמיניסטיות ראו כבר לפני עשורים רבים בבובת הברבי - הנחשבת בעיני מאות מיליוני לקוחות כסמל היופי הנשי המושלם - הזדמנות להעלות סוגיות פמיניסטיות לסדר היום העולמי. הם טענו שהבלונדינית הממוזערת בעלת החיוך הקפוא מעודדת חומרנות, כמיהה למידות גוף בלתי הגיוניות, אימוץ סטנדרטים מגבילים של יופי, כניעה לסטריאוטיפים שוביניסטיים, החפצת נשים ומהווה השפעה רעה מאוד על ילדות שטרם התעצבה תודעתן המגדרית. אמנם ברבי מבוססת בכלל על דמות בשם "בילד לילי" (Bild Lilli), גיבורת רצועת קומיקס שהוצגה על ידי המאייר ריינהרד בותין בעיתון הגרמני 'בילד' כנערת ליווי סוררת שופעת חזה שצדה בלבוש מינימלי גברים עשירים, אך למעשה היא צמחה מתוך המיתוס של נערת החלומות האמריקאית - זו המנפחת מסטיק ורוד ומפנטזת על כוכבי פוטבול, פאי תפוחים וחווילהבפרברים משעממים. באופן פיזי, גרסתה הקלאסית מייצגת בראש ובראשונה את האידיאלים של נשיות אמריקאית לבנה בזכות גופה הרזה, שערה הזהוב ועיניה הכחולות. בכל פעם שהופנתה אצבע פמיניסטית מאשימה כלפי מאטל, הייתה ליצרנית הצעצועיםתשובה טובה. הם כמעט אף פעם לא שלחו מנהלי שיווק להתנצל, אלא הביאו נתונים שתמכו בעמדתם. לטענתם, השפעתה של ברבי בכל הקשור להעצמה נשית הייתה חיובית. במקרים מסוימים הייתה אסטרונאוטית כבר ב-1965, ארבע שנים לפני הצעד הקטן של ניל ארמסטרונג על הירח, והייתה מנתחת ב-1973 בזמן שרק 9% מכלל הרופאים בארה"ב היו רופאות. בזמן שברבי קיבלה את המנדט להיות כל מה שהיא תרצה להיות בכל הנוגע לקריירה, כל עוד היא תשמור על גופה הצחור ועיניה העמוקות כים, החלו מסביב לנבוט ניצני השינוי האמיתי. ב-1968, בשיא ההפגנות של התנועה האמריקאית לזכויות האזרח, הנפיקה מאטל בובה שחורה בשם כריסטי שהוצגה כ"חברה של ברבי" והייתה תומכת נלהבת במאבק נגד גזענות. איש במפעל לא חשב עדיין על אפשרות ריאלית שבה ברבי עצמה לא תהיה לבנה אלא שחורה. רק ב-1980, יותר משני עשורים אחרי שנמכרה בובת הברבי הראשונה ביריד צעצועים אמריקאי, ישבה ילדה אפרו־אמריקאית בת חמש בחדרה, החזיקה בובת ברבי בידה, הפשיטה והלבישה אותה, השכיבה אותה לישון במיטה הוורודהבבית הבובות, הכינה לה ארוחת בוקר - והרגישה סוף־סוף שהיא מגלמת את עצמה. רגישות ומבחן הנגישות הדרך לגיהינום לא באמת רצופה כוונות טובות. לרוב, היא משמשת מעין מבחן פוליגרף שבוחן את כנותו של המגזר העסקי בכל הקשור לרצונותיו האותנטיים בבואו ליצור שינוי חברתי. הדוגמה הכי טובה לכך אירעה ב-1997, כאשר חברת מאטל החליטה שהבשילוהתנאים על ציר הזמן החברתי לייצר בובת ברבי עם מוגבלות. המבוכה הייתה גדולה לאור העובדה שכיסא הגלגלים של הבובה החדשה לא היה צר דיו כדי להיכנס לבית הבובות. זו רק עוד דוגמה קטנה לרגישות שלא עומדת במבחן הנגישות, או לרעיון שבו רואים אך ורק את התוצאה השיווקית בלי להבין לעומק את ההשלכות, בלי ניסיון כן לרתום את ציבור האנשים עם המוגבלויות, להתייעץ איתם, לשמוע מֵהם איפה עלולים להתגלות הקשיים ולמנוע עוגמת נפש - הן ברמה החברתית והן ברמה המסחרית. כיום, שני עשורים אחרי, אפשר כמובן למצוא ברבי שחורה בכיסא גלגלים ובובת ברבי בעלת פרוטזה נשלפת שנעזרות ברמפה מיוחדת המסייעת להן להגיע בבטחה לכל פינה בבית החלומות הוורדרד, אבל נדמה שלקח יותר מדי זמן כדי למצוא את הנוסחה המתמטית שתאפשרלבובה חופש פעולה. כל אותו הזמן ברבי נשארה באותה גזרה בדיוק. בתור בובה שחורה, בתור בובה בכיסא גלגלים, אפילו בתור בובה הריונית עם בטן מיניאטורית - ברבי שמרה על אותם ההיקפים. לפי מחקר שפורסם ב-2006 , ילדות בבית ספר יסודי שמשחקות בברבי יסבלו מדימוי גוף שלילי בשיעור גבוה בהרבה מילדות שמשחקות בבובות אחרות. חברת הצעצועים סבלה מאותה הבעיה שאפיינה את כל תעשיית היופי העולמית באותן השנים: מושגים כמו"גיוון", "הכלה" ו"אחריות חברתית" עדיין לא הוכיחו את עצמם בטבלת האקסל. כדי להיות טובים יותר - היה צריך לקרות משהו דרמטי בפן הכלכלי. המשבר הכלכלי הגדול של מאטל החל בדיוק לפני עשור ונמשך כשלוש שנים. במשך שמונה רבעונים רצופים רשמה החברה ירידה בהכנסות עד שהגיעה ב-2015 לשפל בן 22 שנים - מחזור שנתי שעמד על פחות ממיליארד דולר. האצבע המאשימה הופנתהבעיקר לעבר ברבי: ההכנסות של הבובה ירדו כמעט בחצי באותן השנים. מישהו במאטל נרדם בשמירה, כי הכתובת הייתה על הקיר: על הבמות ועל מסכי הטלוויזיה, הרבה לפני ליזו, הופיעו דמויות עגולות ומעוקלות כמו אדל, ביונסה, קים קרדשיאן ולינה דנהאם. המתחרים מחברת לגו עקפו את ברבי בתור מותג הצעצועים הגדול ביותר ב-2014בעזרת ליין של חמש דמויות נשיות מגניבות ומגוונות. ואילו דיסני הביאו למסך הגדול ולמדפי החנויות נסיכה בשם אלזה - שהייתה בעלת ממדים דומים לאלו של ברבי אבל הביאה איתה ערכים כמו העצמה נשית וערבות הדדית שהטילו צל כבד על ברבי הריקנית. הנזק הכלכלי שנגרם למותג ברבי בעקבות עלייתן של אלזה והדמויות של לגו מוערך בחצי מיליארד דולר, והוא גרם למאטל לחשב מסלול מחדש תוך שנה: כבר בראשית 2016 השיקה החברה 33 ברביות חדשות. היו להן שבעה גוני עור, 14 מבני פנים, 22 צבעי עיניים, 24 סגנונות שיער, והכי דרמטי - לראשונה בתולדות ברבי התווספו לה שלוש מידות גוף חדשות: מלאה, גבוהה וקטנה. המגזין 'טיים' ליווה את המהלך הזה בשער מבריק שבו שואלת בובת הברבי החדשה ו"המלאה" אם עכשיו סוף־סוף נוכל להפסיק לדבר על הגוף שלה. בשנה שלאחר מכן הזיזה מאטל את המטוטלת לעבר מאזן חיובילראשונה זה זמן רב ורשמה עלייה של 7% במכירות. אשתקד הכניס המותג ברבי 1.35 מיליארד דולר - הסכום הגבוה ביותר בתוך עשור וחצי. מאטל הבינה לבסוף: ערכים כמו גיוון, הכלה והעצמה נשית לא רק נותנים נקודות זכות ברמה השיווקית והציבורית אלא יכולים להיות מעולים לעסקים. וכך, במקביל לפוליטיקת הזהויות הרב-תרבותית שצוברת תאוצה בארה"ב המתאוששת מעידן טראמפ, השתכלל מגוון הברביות עוד יותר. לפני כחמש שנים הושקה ברבי עם חיג'אב בדמותה של אבתיחאג' מוחמד, סייפת אולימפית אמריקאית, בת למהגרים מוסלמים אפריקאים. במרץ 2018, לרגל יום האישה הבינלאומי, הוציאה החברה את קולקציית "Inspiring Women" שכללה 17 בובות של נשים מעוררות השראה בהווה ובעבר - ביניהן האמניתפרידה קאלו, הטייסת אמיליה ארהרט, הבמאית אווה דוברניי ומדענית נאס"א קתרין ג'ונסון. ואילו לפני כחצי שנה, לרגל חודש הגאווה, הודיעה מאטל על בובה טרנסג'נדרית בדמותה של השחקנית האפרו־אמריקאית לוורן קוקס ('כתום זה השחור החדש'). גם בכל הנוגע לדמותו של קן - אף שמעולם לא הגיע למעמד האיקוני של ברבי - ביצעה מאטל שינויים דרמטיים שהולכים ומערערים את מודל היופי הגברי הקלאסי הלבן. ב-2017 השיקה החברה לא פחות מ-15 דגמים חדשים של קן. כעת ניתן להשיג קן עם מבנה גוף רזה, רחב או חטוב בגרסתו המקורית. קן אף זוכה כעת לעיצוב שיער מודרני והוא מוצע בשבעה גוני עור ובמגוון סגנונות לבוש. למעשה, קדמה לכך מהפכה זוטא בעיצובו של קן ב-1993, עת גילו אנשי החברה כי גם בנים, ולא רק בנות, נהנים להלביש את הבובון הנאה בבגדים, בצמידים ובעגילים המתאימים למסיבות צבעוניות תוססות במועדונים של סן פרנסיסקו וניו יורק. כן לזקן, לא להזדקנות אך לא כל מבקרי התרבות ממהרים להתפעל ולהודות לחברת מאטל על הרחבת מנעד הגרסאות של ברבי וקן. החוקרת פרופ' אן דוסיל, מומחית לספרות אפרו־אמריקאיתמאוניברסיטת ווסליאן, למשל, אינה מתלהבת ממאמצי החברה המסחרית להפוך את המוצר הזה למודל של שונות ומגוון. "הבובות הרב־תרבותיות, לכאורה, בעצם מתייחסות להבדלים גזעיים ואתניים כפריט לאספנים", היא טוענת, "ולמעשה הן תורמות לתרבותהמסחור יותר משהן מועילות להגברת המודעות הרב־התרבותית". האמירה המעניינת של פרופ' דוסיל בולטת עוד יותר כאשר בוחנים מקרוב כל מיני הצהרות פופוליסטיות בתעשיית היופי. מגזין האופנה האמריקאי 'אלור' יצא ב־ 2017 בתביעה דרמטית: להפסיק לאלתר את השימוש במושג המסחרי "אנטי אייג'ינג" (נוגד הזדקנות) הנקשר למוצרים שנועדו להביא למראה צעיר של עור הפנים תוך העלמת קמטים וכתמים. המגזין החליט לצדד בפומבי בדרישה הזו, עשור בדיוק אחרי שהרגולטור הבריטי האמון על סטנדרטים פרסומיים הורה להימנע משימוש במושג זה כחלקמתעמולה מסחרית. מחד, ניתן לראות בעמדת המגזין סוג של התרסה אמיצה ואופנתית נגד אפליה מטעמי גיל ובעד הרחבת גבולותיה של הגדרת "היופי המקובל" כך שתכיל גםנשים וגברים בעלי מראה בוגר. מאידך, הרי פרסומות לקרמים ולשאר מוצרים לשיפור מראה העור מתנוססות על חלק ניכר מעמודי המגזין הזה ומניבות לבעליו הכנסות נאות. במהלך עסקי מחושב הופנתה הביקורת בעיקר כלפי המושג "אנטי אייג'ינג" אך לא בהכרח כלפי חברות הטיפוח עצמן שמכירות מוצריהן נוסקות ליותר מ־ 131 מיליארד דולר בשנה ברחבי העולם. לצד האיסור של הרגולטור הבריטי על חברות טיפוח לרמוז בפרסומות טלוויזיוניות כי בכוחם של מוצרים מסוימים לעצור את פגעי הזמן, מוסיף הרעיון של האטת ההזדקנות להיות שימושי באינטרנט, במגזינים, במחלקות התמרוקים ובשיח היומיומי. תאגידי ענק נדרשים היום לבחון את עצמם בשאלות פילוסופיות לא פחות מאשר בשאלות עסקיות: איפה נמתח הגבול בין העלאת מודעות ובין ניצול ציני, מתי מתחילים ערכים כמוליברליזם לאבד את צורתם ולעבור לעולמות ההחפצה ועוד. כאשר חברת טיפוח תורמת שעות התנדבות של עובדיה בבתי חולים כדי לאפר ולמרוח קרמים על נשים חולות במטרה לשפר את מצב רוחן - האם היא פועלת אך ורק מתוך אלטרואיזם? האם היא בעצם מזיקה להעצמה הנשית בכך שהיא אוזקת נשים נוספות למודל היופי הפטריארכלי? ומה לגבי חברות שעורכות או מממנות ניסויים בבעלי חיים כדי ללכוד היטב את מודל היופי? ומה לגבי החברות שלא עושות מספיק בשביל להפחית את הזיהום של מפעליהן? לשם כך המציאה תעשיית היופי את המונח "יופי אחראי", המתייחס בין השאר למחויבותלתרום לקהילה, לשקיפות, לסחר הוגן, לתהליכי ייצור ידידותיים לסביבה, לשמירת זכויות העובדים ולמניעת התאכזרות אל בעלי חיים. גם כאשר צצות מפעם לפעם תחרויות יופי אלטרנטיביות המבקשות לקרוא תיגר על תחרויות מקומיות, ארציות ובינלאומיות המנציחות את אידיאל הגוף הנשי הצעיר והרזה ולשים על המפה קבוצות מקופחות - זה לא תמיד מתקבל בזרועות פתוחות. לפני כמה שנים, למשל, התקיימה תחרות יופי שכל משתתפותיה היו נשים מאנגולה שנפגעו בהתפוצצות מוקשים וחלקן מרכיבות פרוטזות - במטרה להסב את תשומת הלב העולמית למחיר הנורא של מלחמה וטעינת שטחי הפקר במוקשים. "ניצול מתנשא, פוגעני ומגעיל של נשים אפריקאיות", נכתב באחד הבלוגים שסיקרו את התחרות. "מי יתבוננו בקטועות הגפיים האפריקאיות וירוצו לקנות את הבגדים היפים שהן לובשות? בוודאי לא אותן ניצולות שחורות שהן נשים עניות ומובטלות. מוטב היה להשקיע את המאמצים בקמפיין נגד חברות הנשק שמייצרות את אותם המוקשים". טקס 'מלכות היופי של ישראל לניצולות שואה', שהתקיים בשנה שעברה, זכה לשבחים בצד ביקורת. התחרות, שבה זכתה סלינה שטיינפלד, בת 86, ילידת רומניה שמתגוררת בחיפה, ביקשה להעלות את המודעות למצבן הכלכלי והנפשי של נשים קשישות שורדות שואה בישראל, כמו גם "להחזיר למתמודדות את שמחת החיים שאותה הן איבדו בשואה". גם כאן, למרות הכוונות הטובות, ניתן לתהות לגבי הטעם הטוב או הרע בעריכת תחרות יופי אשר "תנאי הקבלה" הראשוני שלה הוא להיות קורבן לזוועות השואה. כל שילוב בין יופי, תחרותיות ועבר טראומטי עתיד להישאר שנוי במחלוקת. התמודדות עם זוועות השואה עלולה להכשיר את הקרקע עבור ציניקנים בעלי ממון שיחליטו בעזות מצח למסגר תחרויות לקורבנות פגיעה מינית, נפשית או טראומות אחרות. למעשה, לא צריך ללכת רחוק מדי. התופעה הזו רווחת כבר עכשיו ברחבי העולם. ברוסיה, למשל, מתקיימת מאז 2004 תחרות 'מיס אטום' - לא כדי לאתגר את מודל היופי תוך הצבעה על הסכנות האפשריות בשל חשיפה לחומרים רדיואקטיביים, אלא בדיוק להפך:על מנת לפאר ולרומם את תעשיית האטום. לא רחוק משם נערכת בסיביר תחרות 'מיס גולאג' שנועדה להאדיר את מתקן הכליאה האכזרי והידוע לשמצה באמצעות מקצה שבו מפזזות האסירות בבגדי ים לעיני השופטים בתנאי מזג אוויר קשים מנשוא. בתאילנד, לעומת זאת, נערכת תחרות לנשים רחבות גזרה - גם כאן אין מדובר במיזם המבקש לנפץ את אידיאל היופי הצר והשמרני אלא ניסיון לסייע בשימור אוכלוסיית הפילים ההולכת ומידלדלת. ללא ספק מדובר במטרה נשגבת, אך עצם ההשוואה בין הנשים לפילים באופןחד־מגדרי עשויה באופן טבעי לעורר תחושת השפלה מוצדקת. קלאס באפס מאמץ. סוף דבר למזלנו, העולם משתנה לנגד עינינו. כל מה שצריך לעשות עכשיו זה לחבר בין הטכנולוגיה הנכונה, הדור הנכון, הערכים הנכונים - ויחד אפשר להגיע למקומות נפלאים. אם בעבר היו נדרשים אמצעים פרובוקטיביים, פופוליסטיים, מרעישים, הרי שכיום אנחנו מחפשים אחר האותנטי, הטבעי, האמיתי. קלאס באפס מאמץ. אם עד לא מזמן כולנו היינו ברשתות החברתיות כדי לחגוג את היופי של החיים, כפי שלמדנו על עצמנו ועל חברינו בפיד של אינסטגרם, מודל היופי הנוכחי הוא דווקא שיר של יום חולין, יומיומי, נטול פילטרים, בלי קרמים, בלי בלונד, בלי עדשות כחולות. האפליקציה החברתית העולה של השנה האחרונה היא 'Be Real', להיות אמיתיים, שתי תמונות שמשקפות מבט דו־כיווני, של הצלם עצמו ושל נקודת המבט שלו, בזמן נתון, בלי זיופים, בלי הכנות מוקדמות. קליק וזהו. אחד הקמפיינים שזיהו את הצייטגייסט הנוכחי הוא זה של חברת Dove . תחת ההאשטאג ShowUs # ועל רקע הצהרות כמו "ייחודי זה יפה", "יופי אינו דבר בינארי" ו"דימוי גוף חיובי הוא תמיד באופנה", מבקשת החברה לראות ולהראות יותר ויותר נשים "רגילות", יותר נשים שנראות כמונו. נשים שלא נולדו באותו פס ייצור של ברבי. כאלה שאולי לא היו זוכות בתחרויות יופי אבל הן הכי יפות בעולם. הן יכולות להיות סופרת מצליחה, מורה מעוררת השראה, כדורגלנית, אסטרונאוטית, רופאה, עורכת דין. כל אחת מהן היא סבתא, אמא, בת, רעיה, אחות. כל אחת מהן היא הכי יפה בעולם. הכי יפה כשהיא בוכה או צוחקת, תלוי איך היא מרגישה באותו הרגע. הכי יפה כשנוח לה. הכי יפה בכל צבע, בכל משקל, בכל גיל, בכל שפה. הכי יפה כשהמציאות מאפשרת לה להבליט את יופייה כמו שהיא רואה לנכון, כמו שהיא בוחרת לעצמה, כמו שהיא אמורה להיות מיוצגת, בכל כך הרבה דרכים נכונות, מכילות ומגוונות.

כאשר איינשטיין מת ממפרצת באבי העורקים בחלל הבטן, הגופה הועברה לחדר המתים. הפתולוג, ד"ר תומס הארווי, שהיה אמור להכין את הגופה לשריפה - זה מה שאיינשטיין רצה - לא עמד בפיתוי, וגנב את המוח של הפיזיקאי הכי גדול בתולדות האנושות בכלל. אולי יצליח לפצח את סוד הגאונות. כלום. אבל הכישלון של הארווי - ושל אחרים שטיפלו במוח הזה - לא חסם את הניסיונות האינסופיים של האנשים לגלות מה הופך את הגאון של אמא לגאון של כולם. אמזון מפוצצת בהצעות של ספרי שיפור עצמי שמבטיחים לך כי גם בך חבוי מוצרט קטן, גם את תוכלי להיות שרלוט ברונטה שתיתן לעולם את ג'יין אייר החדשה. כל אחד, הם מפתים אותך, יכול לשחרר את הגאון הכבול בתוכו באזיקי ההתניות החברתיות. המפתחות לאזיקים נמצאים אצלך. סובב את המנעול - וצא. הגאונות ששוחררה אצל כותבי הספרים האלה מתמצה בשימוש העתיק של נוכלות הגוזלת את כספם של חלושי הדעת. השרלטנות תמיד הייתה בת הברית הטובה ביותר של תאוות הבצע; איש לא פוצץ את מכניקת הקוונטים אחרי תרגולי תודעה בדממת הוויפאסנה במדבר, ואף אחד לא כתב את המחזה ה-37 שוויליאם שייקספיר לא הספיק. העם הכי חכם בעולם אם לא יודעים איך גאונים נוצרים, אפשר אולי למיין אותם ולחפש מכנה משותף. עושים את זה מדי שנה בסקנדינביה. אנשי הוועדה המלכותית למדעים בסטוקהולם, יחד עם עוד ועדות ייעודיות לפרסים ספציפיים, מודיעים במרווח של יום על הזוכים בפרסי הנובל בתחומים השונים. פיזיקה, רפואה, כימיה, ספרות. על הנובל החמישי, לשלום, מחליטים בנורווגיה השכנה. מאז שנות ה-60 יש נובל נוסף. כלכלה. חתני וכלות הפרס מקבלים בערך מיליון דולר וחותמת ציבורית של החכם, המוכשר והטוב שבבני האדם החיים עכשיו על כדור הארץ. הנובל לא ניתן למתים. כל שנה כמעט אפשר לשמוע את חריקות השיניים מאחורי הדלתות הסגורות של ועדות המומחים שדנות במועמדים וקובעות את החתנים וכלות הפרס. הם מעקמים את האף ומצביעים כמעט נגד רצונם. עוד פעם זה הולך ליהודי. אין מה לעשות, העצבים דומים לאלה של מומחי הספורט שרואים על הפודיום רק אנשים כהי עור. ככה זה. הספורטאי המצטיין הוא שחור, והמוח המנצח הוא יהודי. את פרסי הנובל מחלקים כבר 121 שנים. 941 פרסים בסך הכול. 212 מהם הלכו ליהודים. 22%, ובעצם יותר מרבע כשמנכים את הפרסים הנורווגיים לשלום. כאשר מתעמקים בניתוחי המספרים רואים שככל שהשנים מתקדמות עולה גם מספר הזוכים היהודים, ובמאה ה־21 שיעורם כבר מתקרב ל-30%, כי כבר לא מגבילים את מספר היהודים באוניברסיטאות. אם רוצים לקבוע מי העם החכם בעולם, ומשתמשים לשם כך במד נובל - היהודים לוקחים, בפער עצום. היהודים מהווים 0.2% מאוכלוסיית העולם, ומקבלים פי 100 יותר פרסי נובל מכל קבוצה אחרת. עם של גאונים שמזיז קדימה את כל האנושות. המוח היהודי־אמריקאי עוצמת השכל היהודי בארה"ב מתבהרת כאשר מחשבים: יהודי ארה"ב אחראים ל-32% מכלל 400 הזוכים שם. למעשה, ארה"ב חייבת במידה רבה את כוחה העצום ליהודיה. הם מובילים שם את המדע, חלק גדול מהספרות, התקשורת, המוזיקה, התיאטרון. הקולנוע, מעצב התרבות ההמונית החשוב מכולם, נבנה שם ברובו המוחלט בידי מהגרים כחושים וקטני קומה שהקימו את הוליווד והמציאו לאמריקאים אתוס והיסטוריה. בעידן האחרון הם מובילים גם את ההייטק (גוגל, פייסבוק). ישראל, עם 13 פרסים, נמצאת במקום לא רע. מקום 16 ברשימת המדינות. כאשר מודדים פר־קפיטה, מספר פרסים מול גודל האוכלוסייה, ישראל מטפסת אפילו למקום ה-11. מבחינה זו, אנחנו בסדר גמור, גם כאשר מנכים את זוכי הנובל לשלום שלנו, בגין, רבין ופרס. כמדינה אנחנו בסדר גמור. ישראל נמצאת באזור של דנמרק, הונגריה, נורווגיה, אוסטרליה, הודו, בלגיה, אירלנד, דרום אפריקה. כמו כולם. כמו הטובות במדינות. אבל לא כמו היהודים. מספר היהודים בישראל ובארה"ב דומה, אולי אפילו זהה. 7 מיליון פה, 7 מיליון שם, תלוי איך ואת מי בדיוק סופרים. בארה"ב זכו 129 יהודים בפרס, בישראל 13. לפי סרגל נובל, היהודים האמריקאים חכמים פי עשרה מאחיהם עם תעודת הזהות הכחולה. מיצירת שירים לעבודת כפיים כאשר אלברט איינשטיין קיבל סוף־סוף את הנובל לפיזיקה, השנה הייתה 1921. תל אביב הייתה בת 11. חיים נחמן ביאליק הגיע לברלין, התכונן לעלייה לארץ ישראל. שלוש שנים אחר כך, המשורר - שכבר אז הוכר כמשורר הלאומי - הגיע לעיר העברית הראשונה שהכינה עבורו בית מידות גדול עם גן. מקום נהדר ליוצר שהיה. אבל עד יום מותו ב-1934, ביאליק כמעט ולא כתב שירים חדשים. כמו רבים אחרים, הוא נלכד באנרגיית העשייה העצומה שהייתה פה. למי יש זמן ליצור שירים כאשר בונים אומה, מדינה ושפה חדשה. בזה הוא עסק. הוצאות ספרים. תרגומים. כינוס אגדות, ייסוד עונג שבת באהל שם, מחזה והכנסת 300 מילים חדשות לעברית, 100 יותר מאליעזר בן יהודה. מטוס, מצלמה, יצוא, יבוא, קדחתני, רשרוש - חלק קטן. אנחנו משתמשים ברוב חידושיו עד היום. אלברט איינשטיין, וינה 1921 השכל היהודי נותב לבניית האומה. לצרכים של המאבק. התנועה הסוציאליסטית - הזרם החזק בציונות - השעתה את ההשכלה הפורמלית. בניית האדם החדש מצריכה את חיסול פלפולי ההבל; כבר אלפיים שנה היהודים מתעסקים עם הביצה הזאת שנולדה ביום טוב שצמוד לשבת - אוכלים או זורקים לפח? היהודים דיברו הרבה כל הדורות, העבירו את חייהם בלהג, תלונות, תקוות לנס שיבוא מלמעלה והתקפלות מפני הגוי. עכשיו גמרנו לדבר. עכשיו עושים. עובדים עם הידיים, לא עם הלשון. היהודי הפך לעברי, אוחז בנשק, רוכב על סוס, חורש את האדמה. זה נס שכמותו לא חוו היהודים מאז החורבן הסופי, אחרי כישלון המרד הדתי־משיחי של בר כוכבא ורבי עקיבא. הציונים שהגיעו לארץ הבינו מיד שבלי חקלאות אין כלום. האדמה היא מקור העושר מאז שחר ההיסטוריה. הם באו לארץ החדשה, חמושים ברצון, אבל בלי ידע. בהתחלה פקידי הברון לימדו את אנשי המושבות. הטמפלרים הגרמנים הביאו להם את חידושי גרמניה, את תורת עשיית היין ביקבים, את המחרשה המודרנית, את שיטות הגידול. השדות התחילו ללבלב, המטעים הניבו. הישראלי החדש שנוצר כאן אהב את קיצורי הדרך. זה טבוע בדם. הוא חיפש את השכלול. את השיפור. את המהירות. בין העולים היו גם תעשיינים שהפכו ציונים. וכמו ביאליק שהפנה את יכולותיו לצורכי היישוב, כך גם הם עשו התאמות. פרדסים היו עניין גדול ומקור הכנסה עצום. תפוזי יפו היו מותג עולמי. יצחק זקסנברג, צייר ובעלים של בית יציקה, המציא ב־1928 את מסחטת המיצים שכולם מכירים, זו עם הזרוע המועכת את מחצית הפרי. שמחה בלאס, מהנדס מים שאחראי גם על הקמת המוביל הארצי והמון מפעלי מים בארץ, המציא יחד עם בנו את טפטפות ההשקיה, שמאפשרות חיסכון עצום במים וכסף לגידולים חקלאיים. זו הייתה תרומה עולמית, למעשה. במפעלי האלומיניום של פלשתינה, פלאלום, המציאו ב־1934 את סיר הפלא, סיר עגול עם חור גדול במרכזו שאִפשר לנשות היישוב העני - לכמה כבר היה תנור בבית - להכין על הכיריים עוגות עגולות עם חור באמצע. חיים נחמן ביאליק, 1923 היו עוד המצאות חקלאיות רבות, רובן לא הועברו למבחן בוחן הפטנטים של הוד מלכותו, מי חשב על זה. והיו הרבה פיתוחי ביטחון, מהדווידקה, מרגמה נוראה ולא תקנית שעשתה המון רעש. ואחר כך תת־מקלע עוזי, וגם אקדח תעתוע לילדים, פוזי, שירה בלחץ אוויר קליפות תפוז על ראשי החברים בכיתה עד שהמורה החרים. צורכי הביטחון שאבו הרבה מאוד מכוח היצירה. במשך השנים, כשהמדינה התפתחה ואפשר היה לשזור את צורכי היישוב עם מאוויים אישיים, הספקטרום גדל. רב בריח ואפיליידי, דוד שמש ומשחקי רמיקוב וטאקי, פתיתים ובמבה. ואחר כך הגיעו פיתוחי הרפואה, תרופות, מכשור, כמה המצאות ענק והרבה שיפורי דרך. ותמיד - ביטחון. כל הזמן. זה הכי חשוב במקום הזה שנמצא על הכוונת של אויבים מבחוץ או מבית. טילים מסוגים שונים, מערכות הגנה נגד טילים והרבה מערכות ממוחשבות שנוצרו ברובן בידי יוצאי יחידות המחשב של הצבא. וגם מפעל טקסטיל בדרום שמייצר לה גלימת הגנה שעוטה את כולה, כמו גיבור־על. היזם והצייר יצחק זקסנברג בצעירותו כיוון תנועת היהודים סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו עידן הפלא של העולם היהודי באירופה. החילוניות, שרק בצבצה כמה עשורים לפני כן, התפרצה בלבלוב על פני היבשת. הדת - ועוד יותר מזה, הוויית הגטו היהודי על כל מחלות הגלות שלו - נראתה ככלא שאפשר לברוח ממנו. זה הגיע כמובן במקביל לנאורות של החברה הנוצרית, שבעצמה התנתקה מחיי החומרה של הדת. יש לאן לברוח מהגטו. היו שני יעדים בתקופה הזאת. המגדלור הציוני משך אליו בשלוש העליות הראשונות רק 60 אלף בני אדם. ההמונים על האוניות הדחוסות שהצטופפו על הסיפון כדי לנפנף לאישה הירוקה עם הלפיד באליס איילנד מנו 2.5 מיליון יהודים. ב-1924 הקונגרס של הנשיא קולידג' הביא לעולם את חוקי ההגירה החדשים. השערים ננעלו. אבל לארץ ישראל אפשר להגיע, בינתיים, עד שהספר הלבן יבלום גם את זה. העליות הרביעית והחמישית הוסיפו ליישוב עוד 350 אלף אנשים. פי ארבעה ממה שהיו כאן רק כמה שנים לפני כן. החיים היו קשים. גם פה, גם שם. הרמן ווק. וודי אלן. סיינפלד. ארתור מילר. ג'קי שרמן. רק חלק קטן מזרם עצום של יוצרים אמריקאים שתיארו, בדרך כלל בהומור, את הוויי החיים של הדורות הראשון והשני להגירה הגדולה של יהודי אירופה. זה היה גל עצום, שרובו הגיע לניו יורק ונשאר שם. המרצפות, בניגוד לסיפורים ששמעו באירופה, לא היו מזהב. החיים קשים. המציאות האמריקאית הכתה בהם. ארץ בלי אבא ואמא. כל אחד לעצמו. והם דאגו. הם הצטופפו בדירות קטנות בדרום מנהטן ובברוקלין, עבדו בכל מה שיכלו, במפעלי הזיעה של מתפרות ניו יורק, בדירות הקטנות שלהם, וגידלו את הילדים. העיקר שילמדו. הם ראו שההשכלה היא השלב החשוב ביותר בסולם המעמדות האמריקאי. הם שמרו על היהדות שלהם, אבל ריככו אותה למעין מועדון חברתי. בית הכנסת היה המתנ"ס והילדים כבר ברחו משם. הילדים האלה בנו את התרבות האמריקאית, את המדע, את הספרות, את ההומור, את המחזמרים, את התיאטרון והקולנוע, את התקשורת. ג'רי סיינפלד הגניוס היהודי, שכבר לא נשדד על ידי הדת ומנהיגיה, ומשוחרר מנטל המאבק הציוני, הרים לגבהים את ארה"ב ואת העולם כולו. התעשייה האמריקאית, בעיקר תעשיית הרכב וכושר הייצור הלא ייאמן שהומר לצרכים צבאיים, ניצחו את המערכה באירופה. כמו הבנקאות, גם התעשייה הייתה מחוץ לתחום של היהודים. אבל את יפן ניצחו היהודים. פרויקט לוס אלמוס לבניית הפצצה, בניצוחו של פרופ' אופנהיימר, לא היה יכול להיוולד בלי תורת השקילות של אלברט איינשטיין, חומר ואנרגיה הם אותו דבר בשינוי אריזה. כאשר מפרקים את האטומים שמרכיבים את גוש האורניום הקטן משתחררת אנרגיית הבריאה. או הגיהינום. רק כיוון התנועה קובע. מחומר לאנרגיה, או מאנרגיה לחומר. בדיוק כמו כיוון התנועה של היהודים - לאמריקה או לישראל. אלה שיהפכו לאנרגיה של שכל יוצר, ואלה לחומר של מדינה. קיצור דרך או דרך המלך ההייטק, בדיוק כמו תעשיית הנשק, נולד מהמערך הצבאי של ישראל. הצעירים החכמים שציידו את המדינה בנשק וירטואלי, השתחררו והתחילו לבצע התאמות לשוק האזרחי. לא במקרה הסייבר הוא התחום הכי מפותח בהייטק המקומי, למרות שבארה"ב הוא מהווה יעד רק ל-6% מקרנות ההשקעה. גיל שויד ושלמה קרמר, שהשתחררו מ-8200 ושכנעו את היזם מריוס נכט להשקיע, הקימו את צ'ק פוינט, חברה לאבטחת מידע ברשת, והפכו אותה לאחת החברות הישראליות המצליחות ביותר שמככבת גם בצמרת השוק העולמי בתחום. לזכותם של המייסדים אפשר גם לייחס את ההחלטה להישאר בארץ ולא לנסות להימכר באקזיט מפואר לחברה אחרת. צ'ק פוינט היא הענק שבולע סטארטאפים. ווייז נמכרה. אפילו מובילאיי עם שיא האקזיט הלכה לחברה זרה. שי אגסי, אדם עם חלומות וקסם אישי לא קטן מזה של אילון מאסק, רצה להחיות את חלום הרכב החשמלי שמסתובב כבר 100 שנים ולא זכה עד אז להתייחסות רצינית. חברת בטר פלייס שיווקה מכוניות רנו חשמליות עם סוללה נטענת. עוצרים בתחנה ותוך מספר דקות הסוללה הריקה מוחלפת בחדשה. רבים מייחסים את כישלון החברה, שנסגרה לפני עשור, בטכנולוגיה שבחרה. סיבה הגיונית מאוד, לכאורה, לכך שהשוק דחה. אבל אגסי נכשל בגלל סיבת עומק חמקמקה. הוא חבר לאחת מחברות הרכב הוותיקות, חברה בכירה במועדון הסגור של תעשיות האנרגיה והרכב, שמשמידות כבר משנות ה־30 של המאה הקודמת את כל היוזמות בתחום. גם טסלה התחילה ככה - סוללה נטענת ושיתוף פעולה עם חברת רכב - עד ששינו כיוון. מייצרים לבד. בלי שום שת"פ עם תאגיד קיים שזומם לחנוק את התינוק בעריסה. טסלה טסה. כולם רוצים רכב חשמלי. רק אז הוותיקות נכנסו, באיחור ובאי־רצון, לתחום החדש. הן שם, אבל מאחרות. רבות מהן ייסגרו. השוק שייך עכשיו למאסק ולחברות רכב סיניות שמציפות את העולם ברכבים חשמליים מעולים. מאסק הצליח מפני שירד מדרך המלך, מצא קיצור והעלה עליו את הטסלה. אגסי נכשל מפני שלא הבין שדרך המלך שייכת למלך, לא לו. הקונפורמיסט נלכד, המורד ניצח. העולם תמיד ילך בדרך המלך. מעטים ינסו למרוד, רובם ייכשלו. אבל המצליחים יהיו אלה שיביאו לעולם את הקִדמה, את החשדנות, את המחר. המעטים האלה שיורדים מדרך המלך הם זוכי הנובל. גיל שויד, מנכ"ל צ'ק פוינט כל השכל בהייטק תעשיית ההייטק נולדה בתחילת שנות ה-80 בארה"ב. היו מחשבים ואפילו רשת אינטרנט כבר קודם, אבל הממד המסחרי שלה התחיל עם המחשב האישי שמתחבר לרשת. זה שינה את העולם, ואת מדינת ישראל. בשנה האחרונה ההייטק הכניס לישראל 53% מהיצוא, כ-70 מיליארד דולר. התעשייה הביטחונית, פעם המובילה ונושאת הדגל, הביאה רק 11 מיליארד. בלי ההייטק ישראל הייתה בולגריה, במקרה הטוב. הכלכלה הבריאה של ישראל נוצרת במשק הפרטי, בלי סיוע ממשלתי, כי לא צריך. אלפרד נובל לא הקצה נובל למתמטיקה. גם במחשבים אין נובל. אבל יש לו מקבילה, פרס טיורינג, על שם ממציא מכונת החישוב שפיצחה את מכונת הקוד הגרמנית אניגמה. כאן ישראל נמצאת במקום השלישי עם חמישה זוכים, כשלפניה רק בריטניה (7) וארה"ב (48). מתוך 62 הזוכים עד היום - 17 הם יהודים. 27.4%. כאן, בארץ המחשבים, יהודי ישראל הם רבע מכלל הזוכים בשאר העולם. כאן הפער מתחיל להיסגר. ההייטק מתאים לנו. אלה עסקי אוויר במובן היפה שלהם. פועלי התעשייה החדשה הזאת משתכרים הון. המוצר שמכינים במשך זמן קצר עשוי מנוסחאות, אלגוריתמים, גרפיקה, וזהו. מעלים לרשת - וכובשים את העולם. מישהו בא עם רעיון, מצרף חבר, יושבים קצת על הדמו במטבח בדירת השותפים, מגייסים כמה שקלים מהסביבה המשפחתית - וקדימה. קרנות ההשקעה, שרק מחפשות, אורבות לרעיונות הטובים כדי לתת להם את דלק המיליונים הדרוש להמראה. זה עבד, זה עדיין עובד ככה, אבל משנה לשנה הדרך קשה יותר. השטח צפוף, התעשייה כבר איננה הילד המבריק של העולם. היא כבר בת יותר מ-40. ממוסדת. מסודרת. יש לה שפה, עולם מושגים, דרך פעולה, חשיבה. ועדיין, זו הזירה היחידה שבה אפשר לפרוץ מהר דרכים חדשות. ההייטק הביא אותנו לשוק העולמי. זה לא קרה לנו בספרות, לא במוזיקה, לא בתיאטרון, לא בקולנוע. זכינו בשלושה אירוויזיונים - וכלום. בביטחון, תעשיות הנשק האמריקאיות בולמות אותנו בעולם. רק בהייטק ישראל יכולה להשתתף, כי לרשת אין ממשלה, אין גבולות גיאוגרפיים. העולם כולו הוא שדה משחק שפתוח לכולם. המפעל הציוני שאב את האנרגיה של כל משתתפיו. של המאמינים הגדולים שהובילו את השיירה, וגם של אלה שהסתפחו אליה ונולדו בה. אין ברירה. אומה לא ניתנת לעם על מגש של כסף. מדינת מהגרים שבונה את עצמה בתוך מרחב ערבי מוסלמי עוין שרוצה להרוג אותך, חייבת לגבות את מחיר ההשתתפות בשכל, בפוטנציאל האישי, בחלומות. אין אחד שלא שיחק עם חישובי כאן ושם. להיט בארה"ב מסדר לך את החיים. רב־מכר אחד. תוכנית טלוויזיה. ככה זה במדינה שלא רוצה את הנפש שלך. אלא אם כן מדובר במדינה של טראמפ, כמו כל שלטון סמכותני שגובה את המחיר הזה מהנתינים. לכן הם גם נחשלים ונכשלים. מלחמת השחרור. אפילוג ישראל נקרעת עתה בין שני כוחות סותרים. בין אלה שמתעקשים לגייס את נשמת האנשים לחלום הלאומי, ובין אלה שמנסים לשחרר קצת את הכפיתה הזאת. אלה הלאומיים. החרדים, מתעבי החידושים, המדע והיצירה, שמהווים כבר 17% מיהודי המקום, מתנגדים לאזיקי הלאומיות אבל כובלים בחבלי קולקטיב חזק לא פחות, הדת. רק המחנה המכונה מרכז־שמאל מכיל פרטים שמצליחים להתנתק מהציווי הקולקטיבי. זה כמובן בהכללה. זו פרבולה. יש בקצוות כאלה וכאלה בכל מגזר. כן, כן, זוכה הנובל ישראל אומן הוא סוג של חרדי. אבל הוא גדל והתחנך בארה"ב. כיפת ברזל המדינה קמה. המחיר ששולם בעבר היה הכרחי, עכשיו המחיר הזה גבוה מדי, ופועל עליה כמו שתמחור שגוי הורס חברה מסחרית. ישראל עדיין מוקפת אויבים שרוצים לחסל אותה, אבל הסיכול של הכוונות האלה יכול להגיע רק מהשכל. כיפת ברזל. חץ, מעיל רוח. סייבר התקפי. מכונות מלחמה אוטונומיות. שהרובוט ימות, למה שעוד חייל יהפוך לשיר.אותו מספר של יהודים בישראל ובארה"ב. אותם יהודים, באופן פוטנציאלי, אותו שכל. זה המשאב הכי חשוב שיש לנו. כדי שיעוף, הוא צריך להשתחרר מהכלוב הכופה של לאומנות ההרס. כדי שהשכל יפעל הוא זקוק לחופש. אם לא יהיה לו את זה פה, הוא כבר ימצא את המקום שבו זה מצרך טבעי. הרבה בעלי שכל כבר לקחו את השכל שלהם למקום אחר. רוצים פרסי נובל - שחררו.

זו תקופה רעה. הרעה ביותר זה זמן רב. רוב עצום של אזרחי מדינות המערב בטוחים כי המחר יהיה רע. כאשר אין מחר, מה כבר שווה היום. מכון המחקר היוקרתי פיו בוושינגטון מראה ש-70% מהנשאלים ב-19 מדינות מובילות חושבים שהמצב הכלכלי של ילדיהם יהיה גרוע משלהם. אמריקה, יפן, צרפת, איטליה, גרמניה, קנדה. ככה חושבים שם. אפילו בגרמניה העשירה, יותר ממחצית האנשים בטוחים שהעתיד מביא איתו ענני חושך. שאלות עומק ביססו את התוצאה. יש מתאם גבוה בין תחושת האנשים לגבי המצב הכלכלי של המדינה בהווה לבין הערכת העתיד הקודר. בארה"ב, למשל, 81% מהנשאלים אומרים שמצב הכלכלה עכשיו רע. 72% אומרים שמחר יהיה רע עוד יותר. זה מחקר חדש, מאמצע חודש אוגוסט האחרון. העולם אומר שרע. ומה שעוד יותר רע הוא שאין אפילו אשליה של שינוי בעתיד. לא רואים מוצא. לא דרך. אין איזו אידיאולוגיה סוחפת שמלהיבה המונים בחזון על מחר מלא אור, חופש וביטחון. אין כלום, כמו בימי הביניים, מצב קיומי שלא ניתן לשינוי, ובלי שינוי רק שוקעים יותר ויותר. השנים האחרונות הוכיחו לעולם: Shit happens . דברים רעים באמת קורים. לא רק בסרטי האסונות. מגפה עולמית שאולי לא חיסלה חצי מהאנושות, אבל שיתקה את הפלנטה. מלחמה גדולה באירופה. סופות וגלי חום שמעידים כי שינוי האקלים הוא לא כותרת של כנס מחבקי העצים בגלזגו. לא משהו שיקרה בעתיד מעורפל ורחוק. זה עכשיו, כאן, ועל הראש של כולנו. משברים כלכליים. גלי פליטים שפולשים למדינות המפותחות ודורשים - בתמיכת נאורי החברה - להתאים אותן אליהם. טרור דתי שלא נפסק לרגע. רשתות חברתיות ומכשירי טלפון שפוררו את החברה לתאים־תאים. האנשים הרכינו ראש וכופפו צוואר, שקועים בעולמם הקטנטן והמרצד. הם כבר לא מביטים זה בזה. כמו בהמות שתמיד מביטות למטה. מי שראה פעם פרה כאשר פר מרביע אותה, יודע שגם אז היא לא מפסיקה את מלאכת הליחוך. גם בני האדם לא מפסיקים להרכין ראש וללחוך את המסכים כאשר הפרים מגיעים בדהרה מהבורסה ועושים בהם מה שבא להם. אנשים לא מציצים אל העתיד. רק אל ציוצי הטוויטר או ריקודי הטיקטוק. למה להביט קדימה ולראות את תהומות המחר, עם ילדיך שלך שמשוטטים שם ומקבצים נדבות, וזה עוד טוב, מי מבטיח שבכלל יהיה להם עולם. זו התחושה של רוב האנשים, כך מרגישים כולם, אבל הרגש הזהה לא הופך לרגש קולקטיבי ולא מייצר מההמונים גוש אחד. אין המונים שצועדים ברחובות מתחת לדגלים חדשים. לאן יצעדו. תחת איזה דגל. האידיאולוגיות הגדולות שפעם נתנו משמעות לקיום נעלמו כולן. כאשר אומרים שהמצב רע אבל מחר יהיה טוב, מאמינים בדרך אחרת שתכף תנצח את החושך. זה כבר לא המצב. אין מה שינצח. כולם יודעים בעצם מה צריך לעשות, אבל לאף אחד אין לא כוח ולא אמונה שמשהו יצליח לפרק את השיטה ולהרכיב אחרת תחתיה. מה שנשאר זה רק לדאוג לעצמנו. יהיה רע, בטח, אבל אני אנסה להגן על הקרובים לי. אין חברים, אין סולידריות, אין כלל. יש רק אני, ואני, ואני, כמו שכל אחד רואה היטב ברשת, ואין גם שום מטרה ראויה חוץ מהשגת מספיק אמצעים כדי לדאוג לעתיד הפרטי שלי. זו השעה של שוק ההון. אין שום מקום אחר שבו הרווח הוא הפרמטר היחיד. איש לא מודד שם את תרומת העסק לאנושות, אלא רק את השווי הכספי של המיזם. אם התרופה פורצת הדרך לא מצליחה לנצח את הענקים שרוצים לראות אותה נעלמת, היא תמות יחד עם המיליונים שהייתה יכולה להציל. מה אכפת לך. אם הייתה לך פוזיציה טובה של שורט על החברה הזאת, אתה כבר תחיה נפלא עד סוף ימיך. מחכים להגרלה הגדולה ההומו ספיינס והאדם הניאנדרטלי היו דומים מאוד. מספיק דומים כדי להזדווג ולהוליד צאצאים. פעם הם חיו זה לצד זה, עד שההומו ספיינס החלש גבר על הניאנדרטלי השרירי והחסון. הסיבה נראית היטב בממצאים הארכיאולוגיים. הכלים של הניאנדרטלי כמעט לא השתנו, אבל אלה של ההומו ספיינס השתכללו כל הזמן. הטכנולוגיה שינתה גם את המבנה החברתי. האנשים למדו לגדל את המזון שלהם, ולא היה יותר צורך בליקוט ובציד. השכלולים הטכנולוגיים והחברתיים הם תמצית המין האנושי. אבל מעולם לא היו שינויים מהירים כל כך כמו בימים אלה. כמו בסרטי הטבע האלה, שמאיצים מולך צילומים עוקבים של פרח לסרט של חצי דקה. מוצרים חדשים נולדים כל יום, והישנים נזרקים לפח, יחד עם היצרנים, העובדים, החברות, מסלולי הלימוד. אולי בסוף זה יביא את האנושות למחוזות גן עדן, אבל בינתיים זה מביא בעיקר תחושת אי־ודאות - האויב הגדול ביותר של בני האדם והגורם הראשוני למתח. רוב האנשים לא הולכים בנתיב ההרפתקאות והסכנות. השכירים מתבצרים במקומות עבודה מסודרים ומתגמלים. רוב העצמאים מתפעלים את העסק הקטן שלהם ולא מתכננים להפוך אותו לרשת. הם ספגו את זה מבית. ביטחון, ביטחון, ביטחון. זה מה שחשוב. מקצוע שיבטיח פרנסה, לא אמנות, אלוהים ישמור, לא איזה עסק אוויר. הלימודים הגבוהים היו שלבי הסולם שעליהם האנשים טיפסו מעשירון לעשירון. הם לא רצו הרבה, וגם לא היה צורך. החיים היו נפלאים. הם שגשגו באור ההסכם החברתי הכי חשוב שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה. קודם בארה"ב המנצחת, ואחר כך זה גלש לכל המערב: כבר אין באמת הבדל בין העשירים לאנשי מעמד הביניים, אלא בסדרי הגודל. לכולם יש בדיוק אותו דבר. בית חם בחורף וקר בקיץ, וילה עם דשא בערי הפרברים העצומות שצמחו בשולי האוטוסטרדות. אז לעשיר יש אולי שמונה חדרי שינה, לג'וני שלושה. לעשיר יש אולי גם נוף לים, לג'וני רק למדשאת הברביקיו של השכנים. זה כל ההבדל. לכולם יש מכונית כדי להגיע לבית הזה מהעבודה במגדלי העיר. לעשיר קדילאק, לג'וני ביואיק. הן נוסעות בדיוק אותו דבר. כולם יוצאים לחופש שנתי, ג'וני והעשיר נוסעים לכל מקום בעולם, לאן שבא להם. כולם אוכלים היטב כל יום, גם בשר. לכולם יש היצע אינסופי וזול של בידור ותרבות בטלוויזיה, לכולם יש ביטוח בריאות, לכולם יש חינוך לילדים, לכולם יש חסכונות והון לימי הזקנה. נכון שהעשירונים הנמוכים לא נכללו בהסכם החברתי הזה, אבל מדי שנה בשנה יותר ויותר עשירונים הצטרפו אליו. החלום האמריקאי האמיתי היה עבודה. מי שהייתה לו עבודה נהנה מכל מנעמי המעמד הבורגני. כל עבודה סיפקה את זה, וההבדלים היו רק ברמת ההדר, הגימור והדימוי. פעם זה היה נכון גם בישראל. הדירות היו במחיר הגיוני, האוכל היה זול, רק המכוניות היו יקרות כאן, עד שגילו את הליסינג ומאז המחיר שלהן לא זז. 1,000-2,000 שקל בחודש, מחליפים אחרי שלוש שנים, וזזים, אם לא נתקעים בפקק. לא עוד. השכר הממוצע בישראל הוא פחות מ-12 אלף שקל. ההוצאה הממוצעת למשפחה היא 15 אלף. רק אלה השייכים לשלושת העשירונים העליונים יכולים לסיים את החודש בלי משיכת יתר. על חיסכון אין מה לדבר. גם בארה"ב, שבה נוסחת הברזל של ההכנסה וחלוקתה הייתה פעם 1/3 לדיור, 1/3 למחיה, 1/3 לחיסכון, שניים מכל שלושה אמריקאים שברו את החסכונות שלהם. בישראל לוקחים עוד הלוואה. היא תיפרע כאשר תיפתח איזה תוכנית חיסכון כפויה, כאשר תזכה בלוטו או כאשר המניה שקנית תפוצץ את שוק ההון ותיתן לך מה ששום הגרלה לא יכולה לתת. אם רק היית קונה בזמן 20 מיליון אמריקאים הצטרפו לשוק ההון הגואה בימי הקורונה. זה נבע מתערובת של נסיבות שלא תמיד נשזרות לחוט זהב. פיטורים, אבטלה, סגירת מקומות עבודה, זינוק בעסקי האינטרנט שהביא לשוק המון כסף, אפס אינפלציה והמון סיפורי הצלחה שלא ייאמנו. המדהים מכולם הוא סיפורו של הכסף הלא קיים, שאי אפשר לקנות איתו בקיוסק. אם היה לך שכל אז, היית היום מולטי־מיליארדר. בטח היו לך 1,000 דולר לפני 12 שנים. זה אף פעם לא היה בשמיים. וגם אם היית קצת לחוץ, יכולת ללוות. 100 דולר בוודאי היו עניין קל יותר, אלא שגם זה סכום שלא זורקים סתם. אבל דולר אחד בטח יכולת לשים בלי למצמץ. קבצנים יכולים להרשות את זה לעצמם. דולר, אז זה היה 3.7 שקלים. השכר הממוצע אז היה 8,500 שקל. כרטיס גירוד פיס עלה יותר. אם היית משקיע את הדולר הזה בביטקוין, היית מקבל 333 מטבעות ביטקוין. הם שווים היום כמעט 7 מיליון דולר. אם היית זורק על זה מאייה, היו לך עכשיו כמעט 700 מיליון דולר. ואם היית משתולל אז ומשקיע בזה את אותם 1,000 דולר, היית היום במקום התשיעי ברשימת עשירי ישראל, עם הון של 7 מיליארד דולר. זה היה הסיפור הגדול, אבל היו המון אחרים. מסכי הבורסות היו ירוקים כמו יערות העד הטרופיים, שום דבר לא הפך את הכיוון. מי שהשקיע קצת הרוויח פי כמה וכמה מההשקעה, בזמן קצר. אלה שרק הכפילו את הונם נחשבו בעיני עצמם למפסידנים. אם רק היו קונים את המניה ההיא שעלתה ב־700%. מי שהשתתף במשחק האימים של גיימסטופ, חברה כושלת שהחזיקה חנויות וידיאו והיוותה יעד לשחקנים עצמאים צעירים שנכנסו כעדר מאורגן למשחק השורט סקוויז, עשה עשרות אלפי אחוזי רווח. אם רק היית נכנס. אם. אם סבא שלך היה קונה את מגרש הקוצים מעבר לירקון. אם לסבתא היו גלגלים. אם היית מנחש את המספרים של הלוטו האמריקאי הגדול, שהזוכים בו באמת משנים את החיים שלהם ולא כמו כאן שמגבילים את הפרס והזוכים רק מכסים חלק מהמשכנתאות של הילדים. כולם נהרו לשוק ההון. עקרות בית שלא הבינו כלום אבל אהבו את צליל שמה של איזו חברה, צעירים שלא יודעים מהו גידור אבל בטוחים שהם אשפי שוק ההון, גמלאים שהריגוש מול המסכים המרצדים שלח אותם אל קופסת גלולות לחץ הדם, אבל הם נהנו מכל רגע כי ככה מרגישים שחיים. פלטפורמות מסחר חדשות נפתחו לשימוש. זה פשוט. זה מולך. זה בלחיצת אצבע. הגאות הגדולה עברה. המון אנשים שקנו מניות בטיפוס בורחים מהן ברגע שהן משנות כיוון. רבים קורסים. הענקים ברעש איום שמטלטל את היער, והאנשים הרגילים ביבבה חרישית ואנקה כבושה, ומטלטלים רק את המיטה הפרטית בגלל סיוטי הזוועה של העתיד. העולם משתנה, רק טבע האדם נותר זהה. תמיד חלמו על עושר מהיר שמגיע מסיבוב טוב אחד של גלגל המזל. תמיד התנפלו על אפשרויות לעשות כסף מהיר וקל. שלום רבינוביץ', הלוא הוא שלום עליכם, כתב על זה בספריו על מנחם מנדל, היהודי ביש המזל שנוסע בעולם ורודף אחרי החלום, וכותב לזוגתו שיינה שיינדל. הוא קונה מניות בבורסה הגואה כמו מטורף כי כולם קונים, גם עקרות הבית, רק טיפש יחמיץ את ההזדמנות, והנה, תכף גם הוא מתפקע מהון והם יחיו כמלכים. אלא שאז דווקא הבועה פקעה, הוא הפסיד הכול, אבל הוא לא מתייאש. הנה, הוא מסביר לאשתו המיואשת, דווקא עכשיו הכול נעשה זול כל כך ורק פתי לא יקנה. מנחם מנדל הפסיד הכול ונמלט לאמריקה כדי להתחיל מחדש בארץ שבה הכסף מונח על המדרכה ורק צריך להתכופף. שלום עליכם כתב מניסיונו. הוא פשט את הרגל באירופה, עבר לניו יורק ואז התחיל להרוויח שם באמת. מכישרונו הספרותי. הוא מת ב־1916, מדלקת ריאות. מיליונר בשישה שיעורים השוק לא התרסק. הוא התכווץ קצת. המומחים אומרים שזה טוב, שהוא חוזר לגודלו הריאלי, שצריך תמיד לזכור את חוק הזהב של גדול המשקיעים בעולם וורן באפט: נכנסים רק לחברות שמרוויחות טוב ומחלקות דיווידנד גבוה. צריך לשמור על קשר עין בין השווי האמיתי של חברה ובין מחיר המניה שלה בבורסה. קשה להתווכח על השקעות עם אחד האנשים העשירים בכדור הארץ, אבל קשה גם לשכנע שכיר קשה־יום שלא מצליח להתרומם באמצעות העבודה שלו והוא רק שוקע עוד ועוד משנה לשנה, שהבורסה היא חלום תעתועים. הוא לא קורא את שלום עליכם. הוא קורא 'גלובס'. גם הוא רוצה. גם הוא כבר מתחיל להבין חלק מהביטויים. נדמה לו שהוא סוף־סוף תפס מה זה שורט סקוויז, אבל ליתר דיוק הוא מבקש לחזור על ההסבר, כמו אשתו מול המסך שמתקשה לחזור בדיוק על עקרונות הנבדל הפסיבי. אבל הוא רוצה. איזו ברירה יש לו. העבודה והכישרון כבר אינם כלים שמאפשרים לנוע במרוץ החיים. הוא חייב ללכת לבורסה. זה המקום היחיד שנותר לו כדי להשיג את המטרה הנכספת, "כסף לך תזדיין". "Fuck you money" הוא מונח ידוע בכלכלה האמריקאית. כמה כסף אתה צריך כדי שתוכל לשלוח את הבוס שלך לכל הרוחות ולהמשיך לחיות באותה רמת חיים. בישראל, אם אתה בעשירונים העליונים, אתה צריך 20-30 מיליון שקל. זה סכום עצום, ששכיר או גמלאי ממוצע יכול לחלום עליו בזמן מילוי טופס הלוטו. אתה גם יכול להמר בפראות בשוק ההון. רבים רוצים את הבורסה, אבל רק מעטים מאוד ישימו שם מיליון שקל וימתינו עשור או שניים כדי להגיע אל היעד הזה. המיליון שלהם כבר קבור בקירות הדירה, ושום שיינה שיינדל - היום קוראים לה שירין או אורטל - לא תיתן לבעלה להמר עליו. מה שנותר זה לנסות להרוויח הרבה במקום אחר. אתה לבדך, מול המסך. רק צריך מישהו שיוביל אותך בהתחלה. יש מלא. הרשת מלאה בהצעות לקורסים. מורים מעידים על עצמם שעשו הון ועכשיו הם רוצים לחלק את ניסיונם המוצלח עם אחרים, למה להתקמצן, יש מספיק לכולם. הם מציעים אפילו שיעור ראשון חינם. אבל כמו אחרוני המשווקים ברשת אתה חייב להיכנס למלכודת שלהם כדי להשתתף. לתת את השם, הכתובת והטלפון, ורק אז תקבל את הטעימה הראשונה, כמה מונחי יסוד שיכולת לקרוא לבד ברשת. יש גם כאלה שמבקשים את פרטי האשראי. ברנרד שו כבר מסגר את התופעה. מי שיודע - עושה; מי שלא - מלמד. אבל אי אפשר ללמוד להיות שחקן בשוק ההון בשישה או בעשרה שיעורים. זה תחום מורכב ומסובך מאוד, מלא מהמורות שהניחו שם כרישי שוק חכמים, כלי נשק בדמות מכשירים פיננסיים משונים שהומצאו כדי להרוויח מחוסר ההבנה שלך, ומערכת הימורים מתוחכמת מאוד. זה מבוך שרק הנבונים, המנוסים והרציניים יודעים לנוע בו, וגם אלה נופלים לא מעט. לא במקרה המון אנשי עסקים, כולל אלה העובדים בשוק ההון, נתפסו אצל כל מיני רבנים ורנטגנים למיניהם. הם מקשיבים למנחם מנדל אחר, שניאורסון - של חב"ד, לא של שלום עליכם - מתפללים שיעזור להם מהשמיים או מהמקום שבו הוא מתחבא, תלוי לאיזו גרסת הרבי מלובביץ' אתה מתחבר, האם הוא צדיק שמת ונקבר או משיח שמסתובב בינינו. העתיד הוא שחקן עיקרי בשוק - וצריך מכשפים ורבנים שיודעים להציץ לשם. החיים בלה לה לנד רבים מאוד מזוכי הלוטו נותרים חסרי כול אחרי זמן קצר. לא מעט ביניהם נקלעו לחובות והוצאות לפועל. האדם החולם על כסף חושב איך לבזבז אותו. רק אנשים שמבינים משהו בהתנהלות כלכלית יודעים היטב שאת הקפיטל לעולם לא אוכלים. לא כורתים את העץ כדי להסיק את התנור. רק הפירות עומדים לרשותך. אין טעם בהסתכלות על הבורסה כעל דוכן הימורים עצום, וכל מה שצריך זה לשים את הז'יטונים על הביטקוין הבא, על מניות פאגאיה החדשות לפני שעפו למעלה בגלל תעלולי שורט סקוויז בדיוק כמו שקרה לגיימסטופ האמריקאית. זה לא יקרה. כאב הלב של הנופלים לא מצדיק את ההשקעה והעיסוק בחלום. מאידך, העולם המשתנה מונע מהאנשים לחיות מעבודתם, והשיטה החברתית־כלכלית שמקדשת את הגודל ומאלצת את כולם להשיג תוצאות עסקיות טובות יותר מדֵי רבעון צמחה על סטרואידים. היא מאלצת את האנשים להגדיל את ההכנסה בלי להסתכן יותר מדי ושולחת אותם לבורסה. הבורסה היא מקום טוב מאוד לשם כך, אם שוכחים מהחלומות. מי שמשקיע במדדים מובילים לאורך זמן נהנה מתשואות מצוינות. לא מיליונים, לא כסף לכל החיים, אבל זה גם משהו. זו עצה נכונה, אבל לא בטוח שהישראלים אוהבים אותה. הם ימשיכו להמר, גם בבורסה. ברשימת 19 המדינות שנסקרו, יש אחת שאזרחיה בטוחים שהמחר יהיה נפלא. מדינה אחת אופטימית מול כל הדיכאון העולמי. רק 24% מהם חושבים שלילדיהם יהיה רע, אבל כמעט מחצית מהנשאלים בטוחים שמחר יהיה טוב מהיום. ישראל. אם המחר יהיה נפלא, אין שום סיבה להפסיק להשתולל. לא בקניונים, לא בנסיעות לחו"ל, לא באתרי הקניות ברשת, לא בסופרמרקט. נשלם בקופה, מי מסתכל על המחיר. מרוויחים מעט ומוציאים הרבה, מתמרנים עם כרטיסי האשראי, מחלקים תשלומים קדימה, מגדילים מסגרות, לוקחים עוד הלוואה שתכסה את המינוס ומנפחים את ההחזר החודשי. לא נורא. יהיה בסדר. מחר יהיה טוב, כי גם היום המצב נפלא. ישראל חריגה באופן בולט במדינות המערב. האנשים כאן שחושבים כי המחר יהיה נהדר, לא יותר מאמינים באל מאלה שחיים בחו"ל. גם 81% מהאמריקאים, בערך כמו בישראל, בטוחים שאלוהים קיים. ההנחה הישראלית כי המחר יהיה טוב מהיום, בניגוד לתפיסה של שאר אזרחי העולם המפותח, היא סימפטום של מסוממים, מנותקים מהמציאות, שחיים בעולם דמיוני. אזרחי לה לה לנד. בעת נעילת שער מזמן אנחנו לא מביטים באופן רציונלי על ההווה המדיני שלנו, מתעלמים מהמצב שנקלענו אליו מאז מלחמת ששת הימים. אנחנו לא עושים דבר, לכאן או לכאן. לא רוצים לספח, לא מעיזים לצאת. אם נצא, אולי יירו עלינו טילים מטול כרם; אם נישאר בגדה, נחיה במדינה דו־לאומית עם רוב ערבי. אז עוברים למצב שבבורסה קרוי "הולד". החזק. יהיה בסדר. יהיה טוב יותר. זה המצב התודעתי שלנו. לא פלא שהוא גולש לכל התחומים. בינתיים, כדאי לקנות כמה מניות טובות. שמענו שהסייבר כבר לא, עכשיו הצעקה היא בריאות ואינטליגנציה מלאכותית. צריך לבדוק את השער ולראות מתי הכי טוב להיכנס. שלא נתחרט בעתיד, שלא נגיד למה לא נכנסנו. אבל זו לא השאלה הנכונה. אף פעם. מה שחשוב תמיד זה לדעת מתי לצאת. גם בבורסה.

שיעור ראשון: "הבורסה היא מכשיר להעברת כסף מאדם חסר סבלנות לאדם בעל סבלנות" -  וורן באפט נהוג לומר כי כל מי שהתרסק אי פעם בבורסה לא הפסיד בגלל חוסר ידע פיננסי או היעדר ניסיון, אלא בגלל השתוללות הורמונים. למעשה, יטענו הן המומחים הגדולים והן הציניקנים הגדולים כאחד, שוק ההון הוא לא מקום שצריך ללמד אותו בקורס חינוך פיננסי אלא שיעור חשוב במדעי ההתנהגות. התכונות הנדרשות הן סבלנות, שקט נפשי, עמידה בלחצים. שום מורה בשום בית ספר, שום יועץ פיננסי בשום מכללה, לא יוכלו ללמד את זה ברמה האמוציונלית. במקרה הזה דרוש פסיכולוג טוב ומיטיב. הטיפ הזה הגיע מאוחר מדי עבור אלכס קרנס, צעיר בן 20 שטעה בחיווי של אפליקציית רובין הוד, חשב שהפסיד בבורסה 730 אלף דולר ושם קץ לחייו על מסילת רכבת. חוסר הניסיון הזה, קיצוני במיוחד ככל שיהיה, הוא שיקוף לתופעה כלל־עולמית שהחלה בימי הקורונה ונשאבה לתוך המשבר הכלכלי המתהווה. צעירים מתחילת שנות ה־20 עד אמצע שנות ה־30 לחייהם ניסו לנצל את המצב ופתחו תיקי השקעות. הסיבות היו ברורות: שפל במחירי המניות, שעמום בבית, אובדן הכנסה, תחושת דיכאון אוניברסלית. הכיוון היה ברור: חברות שעוסקות בבינה מלאכותית, חברות רפואה מתקדמות, חברות בתחום המלונאות. מצד אחד מי שמבטיח את העתיד, מצד שני שק החבטות של ההווה. הדבר היחיד שהיה פחות ברור: אם המשקיעים החדשים והצעירים נמצאים כאן כדי להישאר, או שהם יהלמו בברזל בעודו חם ויימלטו מהזירה. מי שלא מסוגל לראות את המניה שלו מאבדת 20% מערכה - שלא יעסוק במניות. ג'ון בוגל אמר. וורן באפט הכתיר את בוגל כגיבור שלו ושל מיליוני אמריקאים. בוגל המציא את שיטת ההשקעה הפסיבית. במקום להאמין במנהלי השקעות אקטיביים כריזמטיים הוא האמין במדדים ובחוכמת ההמונים. אל תתפרעו, אל תהמרו, אל תשתוללו. תהיו סולידיים. תפזרו את הכסף, תשקיעו לטווח ארוך. זה היה המוטו של בוגל. במילים אחרות: במקום לחפש את המחט בערימת השחת - הוא הציע פשוט לקנות את ערימת השחת. שיעור שני: "הבעיה הכי גדולה של הדור והכלכלה של היום היא היעדר אוריינות פיננסית" - אלן גרינספן רוברט קיוסאקי טוען בספרו 'אבא עשיר, אבא עני' כי 80% מאוכלוסיית העולם - השכירים ובעלי העסקים הקטנים - עובדים בשביל הכסף. מי שנשאר - אנשי העסקים והמשקיעים - הם אלה שהכסף עובד בשבילם. קיוסאקי הוא חסיד גדול של חינוך פיננסי. לטענתו, מוטב היה אם מערכת החינוך הייתה מלמדת את הילדים איך להוציא את עצמם ממרוץ העכברים המתיש של הקיום היומיומי לדרך שמקדשת את החשיבה המקורית והיצירתית בדרך אל החופש הכלכלי שהוא האושר המוחלט. בספר מסביר האב העשיר לבנו שהפחד הוא זה שגורם לכך שיהיה קל יותר לעבוד בשביל הכסף מאשר שהכסף יעבוד בשבילנו. האנשים החכמים ביותר שמסתובבים בינינו הם אלה שחיים כאן כבר יותר מדי שנים. אחד מהם הוא אלן גרינספן, יהודי בן 96 שנתבקש על ידי רונלד רייגן לעמוד בראש הבנק הפדרלי המרכזי של ארה"ב והפך מאז לאחת הדמויות המיתולוגיות והנצחיות בכלכלה האמריקאית. לא ממש חשוב לדעת מתי בדיוק טען גרינספן שהבעיה הכי גדולה של הדור והכלכלה של היום היא היעדר אוריינות פיננסית, משום שזה נכון בכל דור ודור. השאלה היא לא אם יש בורוּת. ברור שיש בורוּת. השאלה היא איך פותרים אותה. השאלה היא איך הכי נכון לסייע לכל בני האדם להבין שמץ, קורטוב, פירור, באחד משני התחומים היחידים של החיים שבהם הם אמורים להבין מספיק בשביל לא להתרסק. התחום השני, אגב, כמובן - אהבה. ובזה כולם מבינים. אהבה היא אינסטינקט חייתי־אנושי־אבולוציוני־הישרדותי. כולנו יודעים מה צריך לעשות על מנת להתרבות. כולנו מהונדסים להביא פרחים ושוקולדים בט"ו באב. כולנו מתאמצים לזכור את תאריך יום הנישואים. גאונים ברומנטיקה, מטומטמים בפיננסים. שיעור שלישי: "זה בסדר לשים את כל הביצים בסל אחד - כל עוד אתה שולט בגורלו של הסל" - אילון מאסק בראשית שנת 2020 יצא לאור לבקשת משרד החינוך מסמך מקיף שסוקר את החינוך הפיננסי בישראל ובעולם. במסמך מוצגות תוצאות מבחן פיזה, שנערך בקרב אלפי בני 15 במדינות ה־ OECD , וביניהן בולט נתון מדאיג: פחות משליש מהנערים אוחז במיומנויות לנהל חשבון בנק. בישראל, 70 אלף בני נוער פותחים חשבון בנק מדי שנה. זה אומר, פחות או יותר, לפי חישוב מהיר, כי בכל שנה יתווספו לשערי הגיהינום של ממלכת פיננסיה 50 אלף חשבונות בנק חדשים שמנוהלים על ידי נערים שאינם יודעים לנהל אותם. קל מדי לנחש מראש את המסקנה הבאה, אבל נחמד יותר להתבסס על המסמך המקיף: האוריינות הפיננסית של תלמידים מרקע מוחלש לקויה הרבה יותר מזו של תלמידים מרקע מבוסס. ההמלצות לשיפור האוריינות הפיננסית קשורות בעיקר לתפקיד המפתח של ההורים ולניסיון מעשי מחוץ לכותלי בית הספר. כולם מבינים - לא רק בישראל - כי עם ידע תיאורטי בלבד וללא תמיכה היקפית של הבסיס הביתי יהיה קשה עד בלתי אפשרי לצמצם את הפערים בין התלמיד המוחלש לתלמיד המבוסס. ובכל זאת, יש מדינות כמו ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה שבהן חינוך פיננסי נמצא בתוך תוכנית הלימודים, לרבות אירועים מיוחדים כמו "שבוע הכסף" ו"יום החיסכון", ויש מדינות כמו ישראל. במשרד החינוך יודעים לדבר גבוהה־גבוהה על חשיבותו של חינוך פיננסי, אך בפועל - למעט ניסיונות בודדים וחצאי פיילוטים עקרים - לא מתקדם שום דבר בתחום כבר למעלה מעשור. בלי קשר לזהותו של השר או לאופיו של הממשל. הבעיה הגדולה היא שמשרד החינוך הוא גוף חלש שלא מסוגל לשלוט בגורלו של הסל. וכשלא שולטים בסל - הביצים נשברות, לא עלינו. ולכן, ילדים, אין היום חביתה. גם אם יש רצון במשרד החינוך, ההורים לא ששים להכניס את הגופים המסחריים אל בין כותלי בית הספר. בלי אותם הגופים אין מרצים, אין תקציבים, אין חינוך, אין אוריינות. פה ושם בנק ישראל מקדם את הנושא בתיכונים כאשר החומר מועבר בהתנדבות על ידי נציגי בנקים - כאמור, למגינת ליבם של לא מעט הורים. אפשר גם למצוא קורסים מקוונים באדיבות רשות המיסים. רשת התיכונים אורט פיתחה תוכנית לחינוך פיננסי שבה השתתפו במצטבר עשרות אלפי תלמידים. אבל בדיוק כאן זה התחיל להידרדר. לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, רק 8,000 תלמידי כיתות י', המהווים כחצי אחוז מכלל התלמידים בישראל, מ־32 בתי ספר השתתפו בשנה שעברה בתוכנית לאוריינות פיננסית. שיעור רביעי: "בנק הוא מקום שבו משאילים לך מטרייה במזג אוויר נאה ומבקשים אותה בחזרה כשמתחיל לרדת גשם" - רוברט פרוסט ואולי זה בכלל לא משנה. כן נקבל חינוך פיננסי, לא נקבל חינוך פיננסי, איך זה יכול לעזור לבחור צעיר ונמרץ שנתקל לראשונה בחייו בבירוקרטיה, באותיות הקטנות, בניסוחים המשפטיים הפתלתלים, במושגי היסוד המסובכים. הוא אמור להתמודד מחר בבוקר מול ענקיות העולם הפיננסי, מפלצות כמו בנקים וחברות ביטוח. זה בכלל לא כוחות. תפקידה של מדינה הוא לא ללמד את אזרחיה הצעירים היכן ממוקמים שרירי מיתר הברך אלא לאפשר להם לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר. באותו האופן, תפקידה של מדינה הוא לא להסביר לאזרחיה הצעירים מהי "ריבית דריבית" אלא לדאוג לרגולציה חסונה, שקיפות מרבית ועמלות במחירים הוגנים. הדברים מתחדדים עוד יותר כאשר בוחנים מחקרים מתקופות שונות וממדינות שונות לאורך השנים. מחקר שנערך בארה"ב ב-2009 על ידי לואיס מנדל ולינדה קליין לא מצא הבדלים ברמת האוריינות הפיננסית בין סטודנטים שהשלימו קורס ניהול פיננסי לבין סטודנטים שלא עברו את הקורס בין שנה לארבע שנים לאחר ביצוע הקורס. כמו כן, לא ניכר כי התנהגותם הפיננסית של מי שלקחו חלק בקורס הייתה טובה יותר מזו של אלה שלא השתתפו בו. לפי מחקר חדש יותר, שנערך בפינלנד לפני כשלוש שנים, אמנם הידע הפיננסי של התלמידים בני ה-15 השתפר בזכות תוכנית החינוך הייעודית, אבל לא היו ראיות לשינוי בהתנהגות הכלכלית שלהם. לעומת זאת, במקרים שבהם שיטת הלימוד כללה משחקים, סימולציות וחוויות שמדמות את העולם האמיתי והסיטואציות היו רלוונטיות לעולמם הפנימי של התלמידים - השיפור ברמת האוריינות הפיננסית היה משמעותי יותר. שיעור חמישי: "יש אנשים שיש להם כסף ויש אנשים שהם עשירים" - קוקו שאנל קשה לאמוד את רמת האוריינות הפיננסית בישראל של היום מהסיבה הפשוטה: הפעם האחרונה שבה נדרשה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לנושא הזה הייתה אי שם לפני עשור. בפרפראזה על מתיחת הגבול הדקיק של קוקו שאנל: יש אנשים שיש להם מדינה ויש אנשים שהם אזרחים. לא נורא, נתקדם. לסיום, הנה כמה היילייטס מהסקר שנערך ב-2012, סתם כי זה מסקרן: 45% לא גמרו את החודש, 19% קנו דברים גם אם לא היה להם כסף פנוי, 35% לא ידעו מה זה אינפלציה, 41% לא הצליחו לחשב 2% ריבית בחיסכון של 1,000 שקל. אז מה אתם אומרים? צריך חינוך פיננסי בישראל? אפשר להסתמך על נתוני סקר בן עשור? הייתם קונים רכב משומש מקוקו שאנל? הצביעו עכשיו.

חינוך פיננסי לילדים ולבני נוער אולי לא ישכנע אותם להימנע מבזבוז דמי הכיס על שטויות, אך הוא עשוי להציל אותם מפני גורל אכזר של התמודדות סיזיפית עם אוברדראפט תמידי, משכנתה טורפנית, השקעות כושלות ופשיטת רגל של העסק ומשק הבית. כך, לפחות, מקוות תוכניות חינוכיות משוכללות לילדים ולמתבגרים צעירים ברחבי העולם המעוניינות להגביר את מודעותם לניהול חכם של עניינים כספיים בהווה, ובמיוחד בעתיד, לספק להם נקודת מבט מפוכחת ומאוזנת על המנעד שבין הישרדות כלכלית לשגשוג כלכלי. תוכניות לחינוך פיננסי מבקשות להקנות ידע מעשי וכלים שימושיים לבניית תקציב הוצאות והכנסות ולהתמודדות מושכלת עם הצרכים הפיננסיים המשתנים. כלים כאלה אף עשויים לסייע לצעירים לעבור באופן מיטבי תקופות מעיקות בעתיד שבהן ימצאו עצמם בין עבודות, כשיזדקקו לרזרבות ולחסכונות כדי לצלוח ימים מעוננים וצונאמי של הוצאות בלתי צפויות. חינוך פיננסי, גם ובמיוחד כשהוא מיועד לילדים ולמתבגרים, הוא נושא נפיץ למדי. הוא עלול לשמש פלטפורמה מסוכנת להטפה לטף, שיש להתעלם מזכויות העובדים או לזלזל בהן, להתנגד להתאגדויות של עובדים ולהעדיף את הזכות לשעבד את הזולת על פני שמירת זכויות אדם. בעולם אידיאלי, אזרחים צעירים מאוד ילמדו, במסגרת החינוך הפיננסי, על החדשנות והחלוציות הטמונות ביזמות חופשית, ובאותה נשימה הם יתוודעו לחשיבות שמירתן של זכויות עובדים בסיסיות ולאי־העסקתם בתנאים מחפירים. אבל בסופו של דבר מתברר כי חינוך פיננסי - ממש כמו חינוך מיני - הוא עניין של גיאוגרפיה. שיעורים בהתנהלות כלכלית נכונה בבריטניה אינם דומים לשיעורי פיננסים לילדים בקובה, והענקת כלים להתנהלות כלכלית נכונה בסקנדינביה הסוציאל־דמוקרטית שונה בתכלית מההכשרה הפיננסית שמקבלים מתבגרים בארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והמוני חסרי הבית. קיבצנו עבורכם חמש דוגמאות גלובליות לחינוך פיננסי בראשית הדרך. בריטניה: הילדים מקבלים 400 פאונד לרכישת ניירות ערך ארגונים בבריטניה מבקשים להבטיח שילדים יידעו יותר על כסף ועל התנהלות כלכלית אחראית. שיעורים בהתנהלות פיננסית נכונה כוללים הסברים כיצד לחשב אחוזי ריבית, במסגרת שיעורי המתמטיקה, כמו גם בניית תקציב, הבטחת העתיד הכלכלי ואף הסברים, במסגרת שיעורי אזרחות, איך מיוצרים, נקבעים ומועברים תקציבים ציבוריים. באופן מעשי, קרנות צדקה מסוימות אף מבקשות לגייס תרומות מהציבור שיאפשרו לילדים להתחיל ביצירת "סל מניות" ורכישת ניירות ערך בגיל צעיר, ותורמות 200 פאונד לתלמיד, בנוסף ל־200 פאונד שמעבירה ממשלת בריטניה, לכל אחד מ־50 אלף הילדים המשתתפים בפרויקט לימודי ייחודי זה. אף כי ניתן לתהות לגבי מידת התבונה שבעידוד ילדים ומתבגרים צעירים להשקיע בניירות ערך שהשער שלהם עלול לצנוח, כוונתם האידיאליסטית של קברניטי הפרויקט היא להפוך את הילדים לאזרחים פיננסיים טובים יותר, ולא רק לצרכנים פיננסיים. הם מבקשים ללמד את הילדים איך פועלות המערכות הפיננסיות, איך הם מתפקדים בתוכן ומה עליהם לעשות כדי לגרום שינוי. האתגר הניצב בפני מי שמעוניינים לגרום לצעירים להיות מעורבים יותר הוא לשכנע אותם שההחלטות הפיננסיות שלהם אכן משפיעות על הסוגיות הפוליטיות החשובות בעיניהם, החל משינויי האקלים והקלות המס שניתנות לתאגידים רבי־עוצמה ועד ליוקר המחיה הנוסק לשחקים. בנקים מרכזיים בבריטניה מבינים כעת טוב מתמיד את כוחו של הציבור בכלל, ושל דור העתיד בפרט, ומבקשים לגדל עתודות של צרכנים שיש להם חיבה או פחות עוינות כלפיהם. לפיכך, הם מוכנים להשקיע כספים בשיתופי פעולה עם קהילות מקומיות, פרויקטים חינוכיים ומיזמים חברתיים. מחד, הבנקים מבקשים להבטיח כך תדמית משופרת שבוודאי לא תזיק לעסקיהם. מאידך, הלקוחות עשויים לדרוש מהבנקים לפעול בצורה הרבה יותר רצינית בזירה החברתית ולתרום באופן משמעותי לתועלת הציבור, מאחר שזה אינו מפסיק לעולם להעשיר את קופתם, וזכאי, מבחינה מוסרית, לדרוש משהו בתמורה מהבנק, למשל שיפור באיכות החיים שלו. יפן: משחק הקלפים שקובע מה שווה יותר - עיפרון צבעוני או שעת טיפול בניסיון להפוך את הילדים לאזרחים פיננסיים מפוכחים ואחראים, נכנס באחרונה למערכת החינוך ביפן משחק קלפים ייחודי שנועד לגרום להם להבין את חשיבות השימוש המושכל בכסף. תלמידי כיתה ה' בבית הספר היסודי קמקורה שבמחוז קאנאגווה, משחקים בקלפים אלה ברביעיות או בחמישיות, תוך שהם מתבקשים לקבוע אם ראוי להעניק ערך גבוה יותר ל"חפץ" או ל"התנהגות" המתוארים בקלפים שהם שולפים מהערימה. כך עשויים הילדים ללמוד שלא הוגן להתייחס באותה צורה לקלף המציע "שעת טיפול אחת לאדם חולה" ולקלף המציע "עיפרון צבעוני". הילדים מבינים כי אין זה עניין כספי בלבד. אחת התלמידות הסבירה לתקשורת היפנית כי "הקלף גרם לי לדמיין את סבתי בתור האדם החולה", ואילו תלמיד אחר העדיף, בכל זאת, את הקלף המציע עיפרון צבעוני עקב חיבתו לרישומים, והסביר: "כאשר מבקשים ממני לגלות אכפתיות, זה תלוי מיהו האדם שזקוק לעזרתי. אם אסייע לאדם חולה, אני עלול להידבק ממנו". המורה היפנית שיננה באוזני תלמידיה כי מה שנראה לנו בעל ערך וככזה שראוי לשלם תמורתו, תלוי באדם שבו מדובר ובגילו. במערכת החינוך ביפן החליטו להפיץ את משחק הקלפים החינוכי לאחר שגילו כי הילדים רגילים כיום, כמעט מרגע לידתם, לשלם כמעט עבור כל שירות וסחורה באמצעות כרטיסי אשראי או סליקה באינטרנט. ילדים יפנים זוכים כיום להחזיק בידיהם עודף בצורת מטבעות לעיתים רחוקות בלבד. החשש של אנשי החינוך ביפן הוא שההיעלמות של הכסף המזומן משגרת היום־יום תגרום לילדים להיות פחות מודעים למשמעות הכסף, ולהתייחס אליו כאל משהו וירטואלי שניתן לבזבז בקלות דעת. משחק הקלפים, שמתכתב עם משחקי החברה של פעם, אמור להזכיר לילדי בית הספר וחטיבת ביניים כי הכסף הוא גורם ממשי ומכריע בשיפור או בדרדור איכות החיים וכי ניתן לנצל אותו לשלל מטרות מבורכות יותר או פחות. ארצות הברית: חינוך פיננסי בבירת ההימורים לתלמידי כיתה ג' דווקא בארה"ב, מעוז הפיננסים והתאגידים העוצמתיים ביותר בעולם - מוולט דיסני ועד ג'נרל מוטורס, מאמזון ועד CNN והאולפנים הגדולים בהוליווד - אין קווים מנחים פדרליים לחינוך פיננסי בבתי ספר. לפיכך, מדינות שונות בארה"ב מרשות לעצמן לקבוע חוקים משלהן בנוגע לגיל שבו יש להתחיל בחינוך פיננסי, מה יש להדגיש במסגרתו ובאילו דרכים עליו להתבצע. מושלי מדינות בארה"ב מסכימים כי אחת הסיבות החשובות ללימוד התנהלות פיננסית אישית תקינה במסגרת בית הספר, היא שתלמידים רבים אינם יכולים לקבל ידע חיוני זה מהוריהם או שפשוט הם אינם מתעניינים מספיק בכסף. 23 מדינות בארה"ב מספקות כיום קורס אישי בהתנהלות פיננסית לתלמידים, ביניהן ניו ג'רזי שבה התלמידים זוכים לחינוך פיננסי החל מגיל חטיבת הביניים. כדי לסיים בהצלחה את בית הספר, על התלמידים בניו ג'רזי לרכוש אוריינות בלימודים פיננסיים, בהתנהלות עסקית כלכלית וביזמות עסקית. לעומת זאת, תלמידים במדינת נבאדה - כולל אלו שמתגוררים בבירת ההימורים לאס וגאס - לומדים על נושאים פיננסיים כחלק מלימודי מדעי החברה, בדרך כלל מכיתה ג' ועד סיום התיכון. במיסיסיפי, לשם השוואה, מתחילים ללמוד רק בגיל התיכון איך להתכונן לקולג' ולקריירה המקצועית, ותוך כדי כך זוכים לחינוך פיננסי אישי. לימודים אלה מהווים תנאי לזכאות לתעודת גמר. פרופ' פרנסס גיפסון, מנהלת התוכנית למנהיגות עירונית של אוניברסיטת לוס אנג'לס והמנהלת האקדמית לשעבר של אחד המחוזות הגדולים במערכת החינוך של לוס אנג'לס, סבורה כי ילדים צריכים להתחיל לפתח הרגלים פיננסיים טובים מגיל צעיר. "יש משפחות שרושמות את ילדיהן לבית הספר מתוך מחשבה שברגע שהילד ילמד לספור, הוא יתחיל לרכוש אוריינות פיננסית. למעשה, לעולם לא מוקדם מכדי להתחיל במסע להנחלת הרגלים פיננסיים טובים לילדינו, כולל ידע, מיומנויות והשקפות לגבי ניהול החשבונות שלהם באופן תקין ובריא. בל נשכח כי ההורים הם המורים הראשונים של הילד, ואין זה יוצא דופן שהאוריינות הפיננסית מתחילה בבית". שווייץ: עונש גרוע יותר משלילת דמי כיס דוגמה בולטת להצלחתו של חינוך פיננסי ביתי לילדים היא שווייץ. מחקר שנערך לאחרונה במימון חברת האשראי קרדיט סוויס, התמקד בשאלה כיצד ילדים שווייצרים לומדים לנהל את דמי הכיס שלהם. המחקר קובע כי בממוצע ילד שווייצרי בן עשר מקבל 14 יורו כדמי כיס חודשִיים, ואילו ילד בן 12 מקבל 23 יורו בחודש. רוב הילדים חופשיים לנהל את הכספים האלה כרצונם והוריהם אינם מכריחים אותם להפקיד אותם בחיסכון. בכל זאת, הרוב המכריע של הילדים בשווייץ לא סתם מבזבז את דמי הכיס על הגשמת תשוקות חומריות מיידיות, אלא בוחר לשים לפחות חלק מהכסף הזה בצד. רוב הילדים עושים זאת אף מבלי לקבוע מראש מהי מטרת החיסכון, בעוד אחרים חוסכים את דמי הכיס לצורך רכישת גאדג'טים או אופניים. המחקר קובע כי כאשר ההורים מטילים על ילדיהם אחריות לניהול הכסף בגיל צעיר, כיום בעידן הדיגיטלי, הילדים בשווייץ אינם ממהרים לבזבז את דמי הכיס בעסקאות באינטרנט. אף כי ניהול דמי הכיס משמש דרך מעשית עבור הילדים השווייצרים ללמוד כיצד להתייחס לכספם, מתברר שהם לא מתייחסים לדמי הכיס כאל סוג של שכר. למעשה, כמעט שני שלישים מהילדים המקבלים דמי כיס לא נדרשים לעשות שום דבר תמורתם. רוב ההורים בשווייץ לא רוצים למסחר את היחסים ביניהם ובין ילדיהם. במקום זאת, הם מעדיפים להתייחס לסיוע של הילדים בבית כאל תרומה למשפחה, ולא כמשהו שילדים אמורים לדרוש או לקבל עבורו שכר. בדומה, ההורים בשווייץ מעדיפים שלא ליצור קשר בין דמי כיס והתנהגות טובה או רעה. הם אינם נוהגים להפחית או לשלול מילדיהם דמי כיס כעונש על התנהגות גרועה. ההורים השווייצרים - ואולי גם הישראלים - גילו כי בעידן ההתמכרות למסכים, דרך יעילה יותר להעניש את ילדיהם היא למנוע מהם שימוש בטלפון הנייד. החרמת המכשיר, שבאמצעותו מתנהלת רוב התקשורת שלהם עם בני גילם בוואטסאפ, טיקטוק, אינסטגרם ואפליקציות אחרות, נחשבת בעיני רוב הילדים והמתבגרים כגזירה גרועה בהרבה משלילת דמי הכיס. דרום אפריקה: תחרות העסק הטוב ביותר לעיצוב נעלי ספורט בכיתה ה' דרום אפריקה נחשבת לאחת המדינות שבהן רמת האוריינות הפיננסית של האזרחים נמוכה במיוחד. בשנים האחרונות הוכפל שיעור האבטלה בקרב בני נוער - חלק גדול מכך בעקבות נשירת תלמידים ממערכת החינוך כבר בכיתות ד'-ו'. כדי לגרום לילדים לסגל לעצמם הרגלים פיננסיים בריאים, פצחו באחרונה שלטונות דרום אפריקה בתוכנית לחינוך פיננסי המספקת הכשרה בניהול כספים בשילוב בידור, באופן המותאם לגיל הילדים. במסגרת התוכנית, ילדים בכיתה ה' מקבלים צ'אנס להתחיל בהקמת ליין נעלי ספורט משלהם, כשהנעליים מעוטרות בשמות ובלוגואים שהילדים בוחרים. הילדים מעצבים סוג של סניקרס ומשווקים אותן לשאר התלמידים בבית הספר. באמצעות כמה שיעורים אינטראקטיביים, הילדים מקבלים ידע פיננסי בסיסי: כיצד לקרוא דוחות מהבנק וכיצד לתכנן תקציב ולעמוד בו, ואף כיצד לבנות לעצמם דירוג אשראי גבוה ולהימנע מחובות. ביום האחרון של התוכנית זוכים הילדים להציג את העיצובים שהציעו לנעלי הספורט ולהחליט איזה מבין ה"עסקים" שפותחו הוא המוצלח ביותר מבחינה כלכלית. כל החברים בנבחרת המנצחת זוכים לנעול זוגות נעליים חדשים שעוצבו על פי תכנונם, וסלבריטאים דרום אפריקאים מגיעים לאירועים ומברכים את הזוכים כדי להפוך את המיזם לזוהר במיוחד. לכל זה יש להוסיף כמובן רכישת מיומנויות מועילות שאינן מופיעות בספרי הלימוד, כמו עבודת צוות והתנסות בפרזנטציה פרונטלית. מאז קמה תוכנית עיצוב נעלי הספורט ב-2016, כבר 2,500 ילדים דרום אפריקאים השתתפו בעיצוב הסניקרס ברחבי המדינה וזכו להעצמה באמצעותה. מבדיקות עולה כי 99% מהילדים שלמדו בתוכנית מסוגלים להכין תקציב ונוטים להפקיד חלק מכספם בחיסכון, 56% מהם מגלים הבנה של מושגים פיננסיים ואילו 95% מהורי המשתתפים חשים כי התוכנית הייתה דרך טובה ללמד את הילדים איך לנהל כספים. מפתחי התוכנית טוענים כי כוונתם לא הייתה לעודד "אדיוטיינמנט" (הלחם של חינוך ובידור) או להסתפק בחוויה כיפית, אלא להטמיע בקרב הילדים מיומנויות והבנה טובה יותר בהתנהלות עם כסף.

יש איזו אגדה שמכרו לנו בסרטים אמריקאיים שלפיה יש איזושהי חשיבות למילה הראשונה שהילד שלך אומר. לעזאזל, ב'משפחת סימפסון' מחכים כבר 35 שנה שמגי הקטנה תאמר את המילה הראשונה שלה. במציאות זו בדרך כלל לא באמת מילה, אלא הברה. אצל ילדים בארץ הקודש זה בדרך כלל "מא" או "בא". זה מגיע מיצר הישרדותי בעיקר, תינוק שמבקש לאבא ואמא. אבל זו לא באמת "המילה הראשונה", לא הדבר הראשון בעל משמעות שיצור אנושי מבקש לתקשר עם העולם. אני מוכן להמר שאצל רוב הילדים בעולם המערבי המילים הראשונות הן לא "אני אוהב אותך" או איזה קשקוש הוליוודי אחר, אלא המילים הפשוטות והאמיתיות: "אבא, תקנה לי". הקשר הפרימיטיבי בינינו לבין הילדים שלנו מתחיל על הבסיס הזה. בטח אצל הילד הראשון, כשכולנו מנסים לפצות באופן טבעי על העובדה שאין לנו מושג איך מתפעלים את היצור הזה שהגיע לעולם בלי חוברת הפעלה תקנית. ברגע שהילד זקוק למשהו, אנחנו רוצים לספק לו אותו. בדרך אנחנו מתבלבלים בין מה שהילד "רוצה" לבין מה שהוא "צריך". זה טבעי, מיותר לשפוט את זה. הילדים עצמם לא באמת מבינים את ההבדל. מבחינתם הצעצוע החדש בחנות הוא עניין של חיים ומוות. די מהר הילדים מגלים ש"אבא, תקנה לי" עלול להיתקל בתשובה שלילית, ואז אנחנו עוברים לשלב המיקוח בואכה ההתחננות. "אבא, אני רעבה" או "אני מבטיחה שאם תקנה לי אני אהיה ילדה טובה ולא אבקש כלום". ככה גם אנחנו עשינו להורים שלנו, זה בסדר. כל זה נכון, כמובן, בעיקר לפעוטות, שבאופן טבעי הבקשות שלהם נוטות להיות פעוטות. קל להישבות בעיני העגל של הילדים שלנו ולקנות להם את הממתק שהם מבקשים. לרוב זו תהיה השקעה כלכלית קטנה בתמורה לשקט ואיזה חיבוק ששווה יותר מהכול. אלא שבאיזשהו שלב הילדים גדלים, ולא רק שההוצאות גדלות - גם מגיע השלב שבו אנחנו צריכים להציב בפני הילדים שלנו את העובדה שמאחורי כל "אבא, תקנה לי" עומדות שעות העבודה הקשות של אבא. מאחורי כל "אמא, תקני לי" עומדת אמא שמנסה לג'נגל את משרת האם שלה יחד עם הלו"ז של הגן. מקום העבודה של אבא ואמא הוא תעלומה עבור רוב הילדים. ילדים לא יודעים מה זה "משרה" או "ג'וב". הם לא יודעים מה ההבדל בין שכיר לעצמאי, לא יכולים באמת לקלוט מושגים כמו "מס הכנסה" או "ביטוח לאומי" (אני אישית לא בטוח שאני מצליח להבין עד היום) ומבחינתם יש לנו כרטיס קסמים בכיס שיכול לשלם על הכול, ולפעמים אנחנו, ההורים, בוחרים - באטימות לב נוראה - לא לעשות את זה. התסכול שלהם במקרה הזה מובן. כשהגעתי לשלב שבו רציתי שבתי הבכורה תבין קצת יותר טוב את המשמעות של כסף, לקחתי אותה למקום העבודה שלי. הראיתי לה את המשרד שלי, את המשרד הגדול יותר באופן טבעי של הבוס שלי ואת קומת ההנהלה. ניסיתי להסביר לה את ההיררכיה התעשייתית ואת המשמעות של להתפרנס בכבוד. איך אפשר להתקדם באמצעות עבודה קשה, איך אפשר לאבד מקום עבודה, איך אפשר למצוא עבודה אחרת על בסיס התמקצעות וניסיון. לפתע המשפט "אבא הולך לעבודה" קיבל משמעות אחרת. אבל אם לומר את האמת, זה רק בלבל אותה. בסופו של דבר, כרטיס הקסמים שנמצא אצלי בארנק עדיין יכול לקנות לה את הממתק שהיא רוצה, אז למה אני מסרב? בשביל מה אני הולך לעבודה אם אני לא מסוגל לקנות לה כל ארטיק שהיא רוצה? (באופן מעניין, דווקא את שיחת ה"אסור לאכול יותר מדי סוכר ביום" עברנו הרבה יותר בקלות.) ניסיתי טקטיקה אחרת, פשוטה יותר - ובדיעבד מוצלחת יותר. פתחתי את יוטיוב והראיתי לה את 'אין לי כסף' של גידי גוב מפסטיבל שירי הילדים של שנת 1984. מכיוון שממילא הילדה אוהבת מוזיקה, ולאור העובדה שמדובר בלהיט קליט ועל־זמני, זה פשוט עבד. "אין לי כסף אין לי, אבא כך אומר, הלוואי והיה לי יותר", שורה פשוטה ובלא מעט מקרים נכונה. כעת, בכל פעם שהיא מבקשת לקנות משהו אני אומר לה את האמת: "אין לי כסף אין לי". היא מחייכת, לפעמים גם מזמזמת. זה כמובן לא באמת "חינוך פיננסי". אני לא באמת מצפה ממנה להבין בגיל שש מושגים כמו קרן השתלמות או קופת גמל להשקעה - אבל אני בהחלט מתכוון ללמד אותה את זה כשהיא תגדל. מסיבה פשוטה אחת: אותי לא לימדו את זה. בבית הספר הכריחו אותי ללמוד בעל־פה את קינת דוד והצהרת כורש, אבל אף אחד לא לימד אותי איך לוקחים משכנתה. הבורות הפיננסית שלי פגעה בי, כמו שהיא פגעה - אני מניח - בהרבה ישראלים בתחילת דרכם העצמאית. לקחתי הלוואות שלא הייתי צריך לקחת, השתמשתי באשראי בצורה לא מפוקחת והמילה "בתשלומים" גרמה לי לקנות דברים שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנות. אין שום יתרון ב"ללמוד מניסיון" כשזה מגיע לכסף - בטח כשאפשר באמת להימנע מהמצבים האלה. הילדות שלי ייצאו מהבית שלי עם כלים לעצמאות. הן יידעו להחליף לבד צמיג ברכב, הן יידעו לפתוח סתימה פשוטה באמבטיה והן יידעו איך לבחור את בית ההשקעות שינהל את קרן הפנסיה שלהן. עד אז, החלטתי להרוג שתי ציפורים במכה ולחנך את הבכורה גם לשימוש יעיל בכסף וגם לסבלנות. פתחתי קופת גמל להשקעה והתחלתי להפקיד בה סכום קטן מדי חודש. הסברתי לילדה שברגע שיהיה מספיק כסף בקופה, נוכל לטוס לדיסנילנד. מדי כמה זמן אנחנו נכנסים יחד למחשב כדי לראות כמה כסף יש בקופה, ואז מחשבים כמה עולה כרטיס טיסה, כמה עולה לילה במלון וכמה כסף יישאר לנו לבזבוזים. התוצאה מקסימה ויעילה, כי בעוד אני חישבתי מראש שעד יום הולדת 12 שלה ייצבר סכום יפה בקופה שיספיק לנסיעה מכובדת לרגל בת המצווה, הילדה מנסה למצוא דרכים לחסוך כדי להקדים את הנסיעה. בשורה התחתונה, אין באמת דרך נכונה לחנך ילדים קטנים להתנהלות כלכלית נבונה, אבל עד שמשרד החינוך ייקח את המושכות בעניין הזה חשוב שנזכור שכמו כל דבר אחר, הם ילמדו את זה מאיתנו או מהרשתות החברתיות. אותו הדבר נכון, אגב, גם בנוגע לחינוך מיני. עכשיו תשאלו את עצמכם מי אתם מעדיפים שילמד את הילדים שלכם את זה.

הכתבה בשיתוף מנורה מבטחים הקִדמה הטכנולוגית מציבה בפנינו אינסוף אפשרויות להתעדכן בנעשה בעולם בכל רגע נתון - בהודעות פוש, ברשתות החברתיות ובקבוצות וואטסאפ. שירותי המיקום והניווט מאפשרים לנו להגיע בקלילות מנקודה אחת לנקודה אחרת ולהזמין אוכל, הסעה או חבילה מכל מקום בעולם. המכשיר הקטן שנמצא בכיס שלנו מספק יכולות אחסון עצומות שמהוות תחליף לאלפי מסמכים, תקליטורים ואנציקלופדיות. אבל ככל שהעולם מתקדם, כך גם קשה לנו לעקוב אחרי הקצב המסחרר, שפע המידע וכמות הפרטים. אנחנו יכולים לעשות הכל נכון, בדיוק לפי הוראות הספר, כמו שלמדנו בילדותנו וכמו שיישמנו בבגרותנו, ועדיין ללכת לאיבוד בין השורות הבירוקרטיות. כמה כסף חסכנו? ניקח לדוגמה את הפנסיה שלנו. במהלך חיינו אנו צוברים כספים בשלל אפיקי חיסכון בידיעה כי מדובר במקור ההכנסה המרכזי של רובנו ביום שבו נגיע לגיל הפרישה. אנחנו עובדים כמעט מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, חושבים על העתיד, חוסכים כמו שעון מדי חודש ומבינים שבבוא היום נקבל את הכספים כקצבה שתספק לנו רמת חיים איכותית. אנחנו אפילו מספיק אחראים בשביל לפתוח את הדוח התקופתי ולעיין בו. חלק מאיתנו מגדיל SMS*שנשלח אלינו במייל או בלעשות כשהוא גולש ביוזמתו לאזור האישי באתר האינטרנט של החברה שאחראית לניהול הפנסיה במטרה לעקוב מקרוב אחרי הכסף.אבל מה קורה כשיש לנו כמה קרנות פנסיה, כאלה שפתחנו בגיל צעיר עם כניסתנו לשוקהעבודה והספקנו לשכוח מהן או כלל לא היינו מודעים לקיומן? ומה קורה כשיש לנו קרנותהשתלמות, קופות גמל או תוכניות חיסכון אחרות שכל אחת מהן מנוהלת במקום אחר?ומה לגבי "כספים אבודים" שהתפזרו לאורך המסלול המפותל של הקריירה שלנו? כמה אנחנו משלמים על ביטוח? לצד ההיערכות לעתיד, אנחנו כמובן מניחים את האצבע על הדופק בכל מה שקשור להווה, להתנהלות השוטפת ביומיום. במיוחד בתקופה הזו, שבה יוקר המחיה ועליות המחירים מהווים נושא מרכזי בסדר היום הציבורי בישראל, חשוב לוודא כי אנחנו לא מבזבזים לשווא מאות עד אלפי שקלים מדי חודש. במילים פשוטות: אנחנו רוצים לדעת כמה כסף יוצא לנו מהכיס. בדיוק כמו שאנחנו שולטים בעלויות החודשיות בתחום הדיור, המזון, התחבורה והחינוך, כך נרצה לדעת כמה שיותר על דמי הביטוח שאנחנו משלמים באופן שוטף - איזה ביטוח יש לנו וכמה הוא עולה לנו. אנחנו מבטחים את עצמנו כנהגים ואת הרכב שבו אנחנו נוסעים, מבטחים את הדירה שבה אנחנו גרים, משלמים על ביטוחי בריאות וחיים עבור עצמנו ולעתים גם עבור יקירינו. גם כאן, לפעמים, אנחנו משלמים יותר מפעם אחת על פוליסות שמעניקות לנו את אותו הכיסוי הבטיחותי - אם, למשל, עברנו למקום עבודה חדש והצטרפנו לביטוח בריאותי קבוצתי כחלק מהזכויות אצל אותו המעסיק. לאור המורכבות הזו, איך אפשר לדעת בכל רגע נתון מה מצב כלל כספי החיסכון שנמצאים בבעלותנו וכספי הביטוח שאנחנו מוציאים מדי חודש? מאתרים את הכסף - בשלושה צעדים פשוטים המענה החדש לכל השאלות האלה הוא הצ‘ק אפ הדיגיטלי של מנורה מבטחים. מאז שהושק לפני כחודשיים, עשרות אלפי ישראלים ביקשו לדעת איפה הכסף שלהם וקיבלו48 שעות. מדובר בממשק * תשובה מדויקת תוך פחות מאינטראקטיבי פשוט ומהיר שמותאם למובייל ומאפשר לכל אחד - בין אם הוא לקוח של מנורה מבטחים ובין אם הוא לא - לגלות את סכום החיסכון שהוא צבר לפנסיה ובתוכניות אחרות ואת פיזור החסכונות בין הגופים השונים, אילו ביטוחים יש ברשותו וכמה הם עולים, ואת הקצבה החודשית הצפויה בגיל הפרישה ובמקרה של אובדן כושר עבודה. "השקנו את הצ‘ק אפ הדיגיטלי מתוך הבנה והפנמה שלא לכל אחד יש פנאי לקרוא דוחות מקיפים של עשרים עמודים, לצלול לתוך טבלאות אקסל ולפענח מושגים מסובכים, אבל לכל אחד מגיע שיקוף מלא ונגיש כשזה נוגע לכסף שהוא חסך או מוציא מדי חודש", מסביר ראובן כהן, סמנכ"ל המכירות וסגן מנהלת אגף השיווק והמכירות של מנורה מבטחים. "בסופו של דבר, כדי לקבל החלטות ביטוח, לחסוך * חשובות - כמו לדאוג לעצמך כשאתה בתת כסף כשאתה בכפל ביטוחי, או לאתר כספים אבודים - רוב הישראלים צריכים לקבל את השורה התחתונה בצורה הברורה והנגישה ביותר, וזה בדיוק מה שהצ'ק אפ הדיגיטלי מספק בשני קליקים. באמצעות המידע שמתקבל בצ'ק אפ הדיגיטלי, אפשר כמובן לבצע התאמות אישיות, להביא את החיסכון הפנסיוני למצב אופטימלי ולפעמים לחסוך מאות שקלים בחודש".

הכתבה בשיתוף ישראכרט כרטיסי הפלסטיק השונים שנמצאים בארנק שלנו יכולים לספר עלינו המון. מספיק מבט חטוף כדי ללמוד עלינו אקונומי, תחביבים, תחומי סטטוס משפחתי, מצב סוציו עניין והיכן אנחנו מעדיפים לערוך קניות. חלקם יכולים לשייך אותנו לקבוצה או לקהילה - כמו למשל מינוי לתיאטרון או למשחקי קבוצת הכדורגל האהובה עלינו, או כרטיס מועדון של יוצאי חבר, אנשי קבע בהווה ובעבר. הכרטיסים האלו, במקרים מסוימים, מהווים כרטיס כניסה למי שמעוניין לבקר בתוך הלב שלנו ולהכיר אותנו קצת יותר. אבל יש כרטיסים ויש כרטיסים. כרטיס מועדון של רשת מרכולים, לדוגמה, נועד בדרך כלל כדי שנוכל לקבל הנחה על קנייה בסכום מסוים או ליהנות ממבצעים בנוסח "אחד פלוס אחד". אין בהכרח דמיון או מכנה משותף אישי, מלבד רכישה באותו מרכול, בין גבר בגיל העמידה שרוכש מאפים למפגש חובבי שירה לבין זוג צעיר שממלא עגלת קניות לקראת אירוח משפחתי בשבת. לעומת זאת, יש כרטיסים שמאפשרים לך להרגיש שאתה חלק ממשהוגדול יותר. על גאווה וקהילה אחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא כרטיס אשראי ייחודי שהנפיקה ישראכרט לקהילה הגאה. "הכרטיס הגאה" עובד למען הקהילה הלהט"בית בכמה מישורים: בעל הכרטיס יכול להגדיר "עיגול לטובה" - סכום שייתרם לקהילה בכל קנייה. על כל תרומה כזו ישראכרט משקיעה סכום זהה שמגיע לשמונה עמותות המזוהות עם הקהילה הגאה. עידוד צריכה בעסקים "מסומנים" בתוך הקהילה והטבות  ייעודיות לחברי הקהילה. הלוואות בתנאים מיוחדים לתהליך פונדקאות. "זה מעבר מהותי מחברוּת במועדון צרכנות לשייכות  לקהילה", מחדד עמית שגיא סמנכ"ל שיווק, דאטה ודיגיטל בישראכרט. "כשאנו שייכים לקהילה, האינטרס המשותף שלנו הוא להצמיח את הקהילה ולאו דווקא לקבל הנחה בחנות ספרים. אם אני חי בסביבה ובקהילה מסוימת, והילדים שלי חיים בה, ואני מרגיש שייך אליה, ואנחנו מאמינים בסט אחיד של ערכים - אני גם רוצה לתרום לה, לעזור לה לשגשג. במקרה של הקהילה הגאה - בזמן שאחרים ראו בזה ’סיכון‘, אנחנו ראינו בחיבור הזה חלק מאחריות תאגידית חברתית. זו מגמה שאנחנו מזהים בשנים האחרונות את הנביטה שלה מתוך הרשתות החברתיות, מתוך הקהילות עצמן - בין אם זו חבורת רוכבי אופניים, קבוצת אנשים ששומרים על אורח חיים טבעוני, או קהילה של גאים". חשיבותה של בריאות כלכלית לדברי שגיא, עולם הצרכנות השתנה בעשור האחרון ללא היכר. "אנחנו כבר מזמן לא נמצאים בעידן הצרכני שבו בעל העסק מעמיד מוצרים על המדף ומחכה ללקוחות שיגיעולרכוש אותם", אומר שגיא. "לכאורה, נדמה שהמנגנון התפעולי נשאר אותו הדבר: צד אחד משלם כסף, צד אחד מקבל כסף. אבל רצינו לייצר עוד שכבה, ערך מוסף אמיתישיאפשר ללקוח להעדיף מוצר אחד על פני מוצר אחר תוך כדי שהוא יודע להסביר את זה לעצמו ברמה המהותית - למה המוצר הזה מתאים לו". בשנים האחרונות מרבים לדבר על "חינוך פיננסי" - ניסיון של העולם העסקי להעניק ללקוח כלים שיאפשרו לו להתנהל יותר נכון בתחום הכלכלה. "יש בזה משהו מתנשא ופטרוני", טוען שגיא. "הצד העסקי בא ואומר: ’הלקוח לא מבין - אז נלמד אותו‘, או ’כשהלקוח יבין - הוא יקנה את המוצר‘. זו מערכת יחסית שלילית במעמד צד אחד שאומר: "אני יודע, אני אחנך - ואתה תלמד". כמו שיש מומחים בתחומים כמו רפואה, אפייה וטיסה, כך גם יש מומחים בתחום הפיננסים. מי שלא עוסק בכלכלה - אין סיבה שהוא יבין בכלכלה. בדיוק כמו מי שלא למד טיסה - אין סיבה שהוא יצליח לקחת אותנו בכלי תחבורה אווירי אל יבשת אחרת. "ההבנה הזו היא חלק מהתפכחות", אומר שגיא. "בתור מותג, אני לא אמור ללמד ולחנך את הצרכן, אלא להבין איך אני מספק לו כלים להחלטה ודואג לבריאות הכלכלית של הלקוח שלי. בדיוק כמו שרופא דואג לבריאות הפיזית של הפציינט שלו. בריאות כלכלית זו היכולת של האדם לקחת את הכסף, לחסוך, לתרום, לעשות מה שחשוב לו בהתאם ליכולות שלו ולצרכים שלו. במובן מסוים, החברה הפיננסית צריכה לקחת את האחריות בחזרה לידיים שלה. ואם זה יקרה בצורה כנה ואמיתית מתוך אחדות אינטרסים של רצון לממש הזדמנויות בחיים - לקנות דירה, לערוך חתונה, לרכוש מכונית, לצאת לחופשה - זו יכולה להיות תחילתה של מערכת יחסים בין מותג ללקוח שבנויה על שיח ברמה אחרת לגמרי וגורמת לשני הצדדים להרוויח - החברה הפיננסית גורמת ללקוח להעדיף אותה, והלקוח מקבל את המוצר שמתאים לסטטוס שלו ועונה על צרכיו". להקשיב ללקוחות, לתמוך בעסקים ביוני האחרון, כשהתחילו העלאות הריבית, החליטו בישראכרט להיות הראשונים שמציעים הלוואה בריבית קבועה. "כולנו מבינים את המשמעות של עליית ריבית בתחום המשכנתאות וההלוואות", מסביר שגיא. "אחרי שזיהינו בשיח הציבורי שהקושי הגדול ביותר בתקופה כזו היא חוסר ודאות - החלטנו לאפשר הלוואה בריבית קבועה לצד המסלולים האחרים. חשוב לנו להיות חלק מהשיח הצרכני".  הגישה הזו נכונה גם לגבי הפעילות של ישראכרט במגזר העסקי. "אנחנו לא מגדירים את עצמנו בתור ’הבית של העסקים‘ ולא מנסים ללמד אף בעל עסק", מדגיש שגיא. "אנחנו מבינים שעומד מולנו מומחה שמבין בעסק שלו יותר טוב מכל אחד אחר. ולכן אנחנו באים ואומרים לו: אנחנו לא המורה, לא המחנך, לא היועץ, אלא אלו שנמצאים פה לידך כדי לתת את התשתית הטובה ביותר - זו כבר המומחיות שלנו - שתאפשר לך להצמיח את העסק בעזרת פתרונות תשלום מתקדמים ופתרונות נוספים שיסייעו בעבודה השוטפת ויגדילו את כמות הלקוחות".

הכתבה בשיתוף בנק הפועלים התנהלות פיננסית נכונה הופכת לחיונית יותר קורונה השתנה. ויותר. העולם הכלכלי פוסט בנוסף, יש דור שלם שמעולם לא חווה אינפלציה, מיתון, עליית מחירים על כל השלכותיהם. הדור הצעיר מאופיין בסדרי עדיפויות שונים: הוא מבקש יתר גמישות בעבודה ופתוח יותר לשינויי קריירה. אנו נמצאים כעת בתקופת מעבר, מהמציאות הכלכלית שהכרנו לפני הקורונה לעולם כלכלי שונה. התנהלות פיננסית נכונה בעולםשל עליות מחירים הופכת מורכבת יותר. היא מצריכה יתר ערנות מצד הצרכנים, שינויים בהרגלי הצריכה והסטה לצריכת מוצרים זולים יחסית. אינפלציה גבוהה פועלת לשחיקת ההון הפיננסי של משקי הבית, וגם כאן אוריינות פיננסית יכולה לסייע לצמצם עד כמה שניתן את השחיקה הזו. בישראל קיימים פערים במידת האוריינות הפיננסית של  שראלים. לפי סקר מקיף שערכנו (בשיתוף מכון סאפיו), יותר ממחצית מהישראלים העידו כי אינם יודעים כמה הם מוציאים מדי חודש. 58% דיווחו כי הם אינם יודעים מה סך ההוצאות החודשיות שלהם. 35% העידו כי הם אינם יודעים מה ההכנסה החודשית שלהם. בנוסף לכך, מכלל המשתתפים בסקר, נראה כי צעירים בגילאי 18-34 מאופיינים בחוסר ידע וניסיון בתחום הפיננסי, ונשענים בעיקר על הידע והניסיון של בני משפחה וחברים קרובים בלמידה וקבלת החלטות בתחום. עוד עולה מהנתונים, כי 46% מהצעירים לומדים להתנהל 66% מתייעצים איתם*כלכלית יותר מבני משפחה וחברים ובעת קבלת החלטות פיננסיות. כארגון פיננסי מוביל, קיימת לבנק הפועלים השפעה משמעותית על הסביבה והחברה שבהן הוא פועל. מתוך תפיסה זו, הבנק מקדם מאות מיזמים שמחזקים את התעסוקה, ההשכלה והחוסן הכלכלי ומצמצמים פעריםבקרב מאות אלפי אנשים ילדים ונוער מכל חלקי הארץ. עשייה ענפה זו, מתבטאת במעורבות חברתית, בתרומות כספיות, בתרומות "שוות כסף", בפעילות התנדבותית ענפה של עובדי הבנק ומנהליו ובביצוע סדנאות של המרכז לצמיחה פיננסית. המרכז לצמיחה פיננסית, מיזם חדשני ופורץ דרך לקידום החינוך הפיננסי בישראל, משמש כבית של למידה, הדרכה, ידע וכלים לצמיחה פיננסית עבור כל הציבור וללא עלות בעזרת כלים דיגיטליים מתקדמים בעברית ובערבית, קורסים והרצאות אונליין, משחקים ועוד. המרכז הוקם במטרה לאפשר לכל אדם בישראל להשיג צמיחה פיננסית מתוך אמונה כי כל אחד - בין אם הוא אדם פרטי, משפחה או עסק - יכול לשפר את התנהלותו ולהגשים את שאיפותיו, אם רק יעמדו לרשותו הידע והכלים הנחוצים. מאז הקמתו של המרכז לצמיחה פיננסית במרץ 2018 למדו 2.5 מיליון ישראלים מכל גווני האוכלוסייה בארץ. בו יותר מבשנת 2020 זכה המרכז בתואר "מוצר השנה" בקטגוריית חינוך פיננסי. לאחרונה השיק המרכז מסלול היברידי - תוכנית ליווי אישית של עד ארבעה חודשים ללא עלות - והמשתתפים קצרו הישגים מרשימים: 47% מהמשפחות שהשתתפו בתוכנית הצליחו לצמצם את הפער בין ההוצאות להכנסות ביותר מ 20%. על מנת לייצר אימפקט משמעותי וחוסן פיננסי, מקפיד המרכז לנתח את פערי האוריינות הפיננסית והדיגיטלית בקרב כלל האוכלוסיות בחברה הישראלית על מנת להעניק לכל אחת מהן פתרון ייעודי לפי מאפייניה הייחודיים.   החברה החרדית החברה החרדית, שצומחת במהירות ומגדילה את חלקה היחסי באוכלוסיית ישראל, מונה כ-1.2 מיליון, כ-13% מכלל האוכלוסייה. זוגות חרדים, שמתחתנים בגיל צעיר ונאלצים להתמודד לא פעם עם החלטות כלכליות משמעותיות ללא ניסיון והדרכה כבר בתחילת דרכם, עלולים לבצע טעויות פיננסיות שישפיעו על חייהם ויפגעו ביכולת שלהם להתייצב ולהיבנות כלכלית. "צומחים למהדרין", אתר כשר שמכיל עולם תוכן בתחום התנהלות פיננסית נכונה ושמותאם לחברה החרדית, הוקם במטרה לשפר את ההתנהלות הכלכלית בראשית הדרך, להימנע מכניסה לחובות, להגדיל הכנסות ולייעל את כלכלת המשפחה. כשני שלישים מהחרדים מעל גיל 18 משתמשים באינטרנט, אבל בחברה החרדית יש מי שבוחר לא לשהות במרחב הדיגיטלי. עבור אותם אנשים המרכז לצמיחה פיננסית הרחיב את המענה באמצעות עמותות כגון "תבונה" וקיים תוכניות ליווי כלכלית למשפחות חרדיות. עד היום פקדו כ-2,000 משתתפים את 130 הסדנאות שקיבלו כלים פרקטיים בניהול התקציב המשפחתי ושיפרו את מצב העובר ושב מ"אדום" ל"ירוק". דרך עמותת פועלים בקהילה אנו מגדילים את האימפקט באמצעות תמיכה נוספת בעמותות "חסדי לב", "קאמטק" ועוד שמקדמות שוויון הזדמנויות, תעסוקה וקירוב לתחומי ההייטק. והטכנולוגיה. הנשים למרות התקדמות משמעותית במעמדן בשוק העבודה, נשים עדיין משתכרות כשליש פחות מהגברים ומעורבות פחות בניהול כספים. העובדה שתוחלת החיים של הנשים ארוכה יותר מזו של הגברים מעלה את החשש כי הן עשויות למצוא את עצמן חיות בגפן, דואגות לפרנסה ונטולות יכולת עצמאית לנהל את כספן. על מנת לצמצם את הפער ולהעניק לנשים את הכלים להתנהל כלכלית באופן עצמאי, תומכת קרן "פועלים בקהילה" בעמותות המסייעות לנשים, כמו "בת מלך", "שוות", "הרוח הנשית", כולל אמנת זמינות בנקאית שמעניקה סיוע לנפגעות אלימות כלכלית, הרצאות ומפגשים לנשים בפורומים ובתחומים שונים, ייסוד קהילת "נשים משקיעות" שמספקת לנשים ידע פיננסי בשוק ההון והקמת מתחם דיגיטלי באתר המרכז לצמיחה פיננסית שכולל קורסים, מדריכים, סרטונים והרצאות מקצועיות לנשים שרוצות להעמיק בתחום שוק ההון. האזרחים הוותיקים בישראל יש כמיליון אזרחים ותיקים. אוכלוסייה זו מאופיינת בקשיי התמצאות בשפה הדיגיטלית שמובילים לחוסר ביטחון, אובדן עצמאות, תלות באחרים, ושחושפים אותם לתעשיית הניצול של הונאות ברשת. אולם לצד האתגרים, העולם הדיגיטלי מעניק לאזרחים הוותיקים הזדמנות לצמיחה אישית, להפגת בדידות ולחיזוק הקשר עם הדור הצעיר. מהלך "פועלים לעצמאות דיגיטלית", שנוסד ב-2018 , מסייע לאזרחים הוותיקים לעבור מעולם הבנקאות המסורתי לעולם הבנקאות של מחר בעזרת מעטפת תמיכה רחבה שכוללת קורסים בזום ללא עלות בקבוצות קטנות של עד 20 משתתפים, ומתחם תוכן ייעודי ברשת שמעניק להם טיפים לגלישה בטוחה וביצוע פעולות בנקאיות ומאפשר להם להתנסות "על יבש", ללא כל סיכון, בסביבה רגועה ונעימה. עד כה השתתפו כ-9,000 אזרחים ותיקים בקורסים ובמפגשי ההדרכה, ויותר מ-30,000 קיבלו ידע וכלים דיגיטליים. הסנטימנט העיקרי שעובר כחוט השני בין כל משתתפי הקורס הוא העלייה בתחושת הביטחון שלהם בשימוש בפלטפורמות הדיגיטליות. "עד הקורס, הבנק היה זמין עבורי בימים ובשעות שבהם הסניף פתוח", מעידה ליליאנה שוורצמן, אחת המשתתפות בקורס, "ועכשיו הבנק זמין עבורי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע". החברה הערבית לחברה הערבית בישראל, שמהווה כ21% מתושבי המדינה, ישנם מאפיינים ייחודיים. רובם מתגוררים ביישובים הומוגניים, פריפריאליים, המדורגים באשכולות הנמוכים מבחינה חברתית-כלכלית. כ-74% מתוכם הם צעירים מתחת לגיל 35 שנכנסים למעגל העבודה והמשפחה בגיל צעיר מאוד. השימוש העיקרי במזומן, האוריינות הפיננסית הנמוכה, החיים במינוס (כשני שלישים ממשקי הבית בחברה הערבית לעומת כרבע בלבד ממשקי הבית בחברה היהודית) והיעדר נגישות למקורות אשראי בנקאיים משליכים בסופו של דבר על רמת הפשיעה ההולכת וגוברת בחברה הערבית. כחלק מתוכנית עבודה לחיזוק האוריינות הפיננסית בחברה הערבית,הקמנו אתר ייעודי לצמיחה פיננסית בשפה  ערבית שנותן מענה לאנשים פרטיים, משפחות ובעלי עסקים בכל שלב בצמתי החיים. לאתר נכנסים מדי חודש מעל 15,000 משתמשים שלומדים באופן עצמאי תחומים כמו ניהול תזרים מזומנים, ניהול תקציב ביתי, חינוך פיננסי לילדים, השקעות בבורסה ועוד. בנוסף,מעמיד המרכז לצמיחה פיננסית ללא עלות קורסים והרצאות בזום או במפגשים פרונטליים לקהלים מאורגנים ביישובים ערביים ומעורבים שכוללים מידע שימושי בנוגע לניהול ואחריות פיננסיים. דגש מיוחד ניתן על העברת והנגשת הידע לסטודנטים מהחברה הערבית שמעבירים בעצמם את התורה הלאה למשפחות ולאזרחים ותיקים, באמצעות שיתופי פעולה עם גופים כמו עמותת "סלאח פלאח", "אמאנינא", כתנאי לקבלת מלגה. העסקים הקטנים העסקים הקטנים והבינוניים מהווים רוב מכריע מהעסקים בישראל ומשמשים מנוע צמיחה משמעותי למשק הישראלי. מדי שנה נפתחים כ-50,000 עסקים קטנים ונסגרים כ-38,000. כ-90% מהעסקים נסגרים בשנתם הראשונה. לאתגרים ולמחסומים שמקשים על הצלחתם של עסקים קטנים - איתור לקוחות, ניהול מיומן, כוח אדם איכותי, היעדר תוכנית עסקית, תחרות גדולה והתנהלות פיננסית לקויה - התווסף בשנתיים האחרונות משבר הקורונה. בשנתיים האחרונות משבר הקורונה, שהציב בפני העסקים הקטנים אתגרים פיננסיים לצד הזדמנויות אדירות עבור עסקים בכל מה שקשור לסחר מקוון ושיווק דיגיטלי שיכולים להגדיל את החשיפה לקהלים חדשים. אלא שלא לכל בעל עסק היה את הידע המקצועי ואת היכולת הטכנולוגית להתאים את עצמו לעולם החדש.במיוחד לשם כך בנינו את האקדמיה לעסקים המעניקה כלים מעשיים מיידיים לשיווק העסק באופן עצמאי במגוון נושאים - הקמת עמוד נחיתה, שיווק בפייסבוק, אינסטגרם וגוגל, כתיבה שיווקית, עיצוב גרפי ועוד - שעשויים לחסוך אלפי שקלים על העסקת גורםחיצוני. במקביל, באתר עשרות מדריכי למידה וקורסים דיגיטליים לניהול עסק החל בשלב פיתוח הרעיון דרך כתיבת תוכנית עסקית, ניהול תקציב והתנהלות מול ספקים ומוסדות פיננסיים ועד ניהול עובדים באופן שוטף. בנוסף, המרכז מנהל שיתופי פעולה עםעמותות שונות כגון 8200, קרן שמש ויסמין שמציעות ליווי אישי לעסקים בחסות הבנק.

הכתבה בשיתוף ONE ZERO היא שאלה, שוב, איך קוראים לי. חזרתי על השם שלי, מלא חיוך שחיבר הפעם למיקרופון, והיא חייכה על פס מתוק בין שתי האוזניות. זה גרם לי להחזיר לה חיוך. אני זוכר שחשבתי כבר אז שהיא מסוג האנשים שגורמים לאנשים להתאהב תוך שנייה. בחוץ המתינו בסבלנות שני מנהלים אחרים, בכירים ממני, שהיו אמורים להקליט לפודקאסט הבית שלנו כמה מילים על המוצר החדש שהשקנו - אחד מהם הוטס במיוחד בביזנס מניו יורק כדי לתרום את שני המשפטים שלו - אבל היא נתנה לי את התחושה שאני היחיד שמעניין אותה בכל העולם. אחר כך ביררתי עליה. אמרו לי שהיא עובדת אצלנו בחצי משרה כדי לממן את הלימודים בשנקר. היה ברור שהיא הדבר האמיתי - אחת שמפזרת אבק כוכבים,שמכוונת הכי גבוה שאפשר, שתהיה יום אחד הבוסית של כולנו. ראיתי אותה שוב אחרי כמה ימים. נקלעתי לאופן ספייס שבו היא עובדת. אני עובד בבניין A והיא ב-B, אבל באותו יום הגעתי במקרה לפגישה בחדר הישיבות בקומה שלה כי אצלנו המזגן התקלקל, כרגיל באוגוסט. היא קלטה אותי ומיד שאלה אם בא לי אחרי הישיבה לשתות איתה קפה במטבחון. עפתי על הביטחון. כשנגמרה הישיבה, היא כבר המתינה בשולחן הכי פינתי. שאלתי אותה איך היא שותה וניגשתי למכונת הקפה כדי להכין לשנינו,אבל היא עצרה אותי. אני לא מתה על הקפה פה, היא אמרה בטון נטול נימת התנצלות,הציצה בסמארטפון והכריזה בעליצות ילדותית מקסימה שהוא אמור להגיע תוך שלוש דקות. חשבתי שהיא מסתלבטת עליי, גם כי מי לעזאזל מזמין קפה במשלוח וגם כי אף מקום לא עושה משלוחים של קפה. בשבילי הם עושים, היא חייכה ושוב הדביקה אותי.נזפתי בה כמו שמנהלים נוזפים בעובדים שהם מחבבים, כמו שאח גדול שחוזר מהצבא נוזף באחותו התיכוניסטית, כמו בחור שנוזף בשותפתה לדירה של הבחורה שהוא יוצא איתה כבר חמש פעמים: אבל עם המשלוח והטיפ זה לא כלכלי! והיינו יכולים לקפוץ פה לקפה ממול! ובאיזה קטע את מזמינה אותי לקפה ולא מוכנה לקבל ממני חצי מהתשלום! די נו, אני מרוויח הרבה יותר ממך! היא צחקה. הייתה לה תשובה לכל שאלה. היא הסבירהלי שהיא מוכנה להשקיע את הזמן שלה רק בדבר אחד - לחשוב, ללמוד, לפגוש, ליזום עד שתגשים את כל החלומות שלה. שיש דברים ששווה להשקיע בהם כסף אם הם עוזרים לנו להגשים את המטרה הגדולה. שהיא חיה בגישה של ONE ZERO. אה? שאלתי. ONE ZERO היא חזרה על המילים לאט ובהדגשה. וואן, לייף, זירו סטרס. אני חיה רק פעם אחת, אז אני מורידה לדרגת אפס את הלחץ, את המאמץ בדברים שאני לא טובה בהם או לא רוצה להתעסק בהם, ודואגת שיטפלו בשבילי בדברים שמטרידים אותי. אני מוכנה לשלם על גט ולא לחכות 40 דקות לאוטובוס למרות שזה יותר זול. אני אזמין וולט ולא אעמוד לבשל בערבים הפנויים ובסופי השבוע כדי שתהיה לי ארוחת צהרים למחרת או כדי לחסוך 60 שקל. אני משלמת כל חודש לבנק שלי, כדי שהוא יטפל בכסף שלי, כי אני מודעת למגבלות שלי - אני לא מומחית בכסף, ואין לי זמן לעבור קורס עצמאי בחינוך פיננסי, ואם יש לי קצת זמן - הוא שווה לי הרבה יותר. בשעה שהתפנתה לי אני יכולה לפתח את עצמי ואת השאיפות שלי. כשעקצתי אותה שחינוך פיננסי זה חשוב, היא כבר ירתה בקצב מסחרר: אני מבינה בכסף, מכירה את מה שחשוב לדעת ופשוט עושה מיקור חוץ למי שעושה את זה טוב ממני וידאג לצמיחה הפיננסית שלי. כשיש לי מנהל כספים אישי שרואה את כל החשבונות והכרטיסים ומבין מה חשוב לכסף שלי, אני טרודה פחות ועושה את מה שאני אוהבת יותר. וחוץ מזה, בדיוק כמו שאני לא אנסה לאחות בעצמי שבר ברגל אלא אלך לרופא -  ככה אני גם לא אנסה להתעסק לבד עם הבירוקרטיה הפיננסית. איך אתה לא רואה את הקשר בין בריאות פיזית לבריאות פיננסית? זה בול אותו דבר!  פתאום, בקטע מוזר, הרגשתי קצת כמו בריאיון עבודה שבו היא מראיינת אותי לתפקיד חשוב וזה בלבל אותי. התנצלתי, קמתי והלכתי משם במהירות. עברו כמה חודשים. לא ראיתי אותה מאז אותו קפה. את המזגן בבניין שלי כבר תיקנו. פה ושם חשבתי שאני מזהה את השם שלה מאחוריי ולא הסתובבתי, לפעמים היה נדמה לי שראיתי אותה אבל טעיתי. אחר כך סיפרו לי שהיא עזבה. מישהי ממחלקת המכירות ראתה אותה לא מזמן רוקדת בהופעה של טיילור סוויפט בלונדון, שורה ראשונה ליד הבמה בוי-איי-פי של הוי-איי-פי. ואז צצה שמועה שהיא קיבלה מימון אפ שלה - מנוע חיפוש שמוטמע בקבצי לסטארט וידאו ומבוסס על טכנולוגיית זיהוי פנים בתנועה או משהו כזה. ובסוף, כשהסגן שלי הודיע שהוא עוזב את המחלקה כדי לעבוד אצלה, גיליתי שהיא ישבה איתו לקפה ופיזרה מעליו את אבק הכוכבים שלה יום אחרי שהיא ישבה איתי. הוא ירוויח אצלה יותר ממה שאני מרוויח עכשיו. בדיוק הבוקר קראתי שהמוצר שלה שווה יותר ממיליארד דולר. למרות הקנאה, כמעט הצלחתי לשמוח בשבילה. דמיינתי אותה שוכבת בבית חולים עם רגל שבורה, שליח וולט דוחף את הראש לחדר ושואל: "מישהו פה הזמין קפה?".

לייבש את ונציה לפעמים, כדי לחוש בריח הסכנה, עלינו לחוות את המציאות המבהילה במו עינינו. בסתיו 2019 ביקרתי בוונציה וראיתי ליד התעלה הראשית, הגראנד קנאלֶה, במה צרה מוגבהת שמשתרעת לאורך רחוב שלם. טעיתי לחשוב שפרנסי העיר מתכננים לקיים במקום תצוגת אופנה נוצצת ויוקרתית במיוחד בעיבורה של אחת הערים היפות והמפורסמות ביותר בעולם. אך כמה ימים לאחר מכן גיליתי לחרדתי את הסיבה האמיתית להקמת הבמה המוגבהת: "אקווה אלטה". עקב גאות חריגה, רחובות העיר הוצפו במים מזוהמים עד המותניים ומעלה, מגפיים חד־פעמיים נמכרו ביוקר להמונים הנבוכים וּונציאניים קשישים ותיירים עם מזוודות כבדות התנהלו בקושי רב על הבמה הצרה, בניסיון להימנע מנפילה מסוכנת למים העכורים. שני בני אדם נהרגו במהלך ההצפה, העסקים המקומיים ספגו הפסדים בסך מיליארד דולר וערוצי הטלוויזיה האיטלקיים מיהרו לחשוף בזעם את השערורייה שבמרכזה מחסום גלים צהוב עצום-ממדים עשוי פלדה ושמו "מוֹסֶה" (לזכר קריעת ים סוף בידי משה רבנו) שלא זכה להתרומם לאחר שהפרויקט, שהתערבו בו עסקנים מושחתים וכמה מאפיונרים, נכשל. התוצאה הייתה מגה־מחדל בהגנה על העיר הנחשבת לאחד מאוצרות התרבות החשובים ביותר עלי אדמות. אסון הטבע של ה"אקווה אלטה", הצפת התעלות עקב גאות קיצונית, שבסמוך אליו התרחש האסון ההפוך של ה"אקווה באסה", התרוקנות התעלות בשל שפל קיצוני, תפסו את האיטלקים לא ממש מוכנים, בתקופה שבה העולם מזוהם להחריד והאקלים משתגע באופן קיצוני, אסונות טבע קשים מתרחשים בתכיפות וממשלות וגופים ציבוריים ופרטיים משקיעים מיליארדים בניסיונות לא תמיד מוצלחים להקדים תרופה למכה או לפחות להקטין את ממדי הקטסטרופה. הקמתו של המחסום "מוסה" - או בשמו הרשמי, מודל ניסויי אלקטרו־מכני - החלה ב-1984, נמשכה כארבעה עשורים ולוותה בעיכובים ובשחיתויות עד כדי כך שראש עיר לשעבר הועמד למשפט באשמת מעילה בכספי הפרויקט, ותושבי ונציה חששו שמא לעולם הוא לא יעבוד וסברו כי העליות במפלס התעלות ימשיכו להכות בעיר על בסיס עונתי. אך ב-3 באוקטובר 2020, כאשר ונציה נאלצה להתמודד עם גאות חורפית יוצאת דופן של 1.35 מטר מעל לגובה הרגיל של מי הים בעיר - היא דווקא נותרה יבשה. תושב ונציה נרגש שהתראיין לרשת CNN הגדיר את הופעת הבכורה המוצלחת של "מוסה", שהצליח הפעם להגן על הלגונה של ונציה, כאירוע לא פחות היסטורי מאשר הצעד הראשון של האדם על הירח. מאז נאלץ המחסום האימתני - שמתנוסס לגובה של עד 30 מטרים, עוביו 20 מטרים והוא מקובע באמצעות כלונסאות בטון - להגיח ממעבה הים ולהתרומם לפחות 33 פעמים בתוך שנתיים בתקופות הגאות המסוכנות הנמשכות מאוקטובר עד מרס. ונציה ניצלה. בולמי זעזועים נגד צונאמי אבל אפילו מפלצות פלדה והשקעות של מיליארדים לא יכולות לסכל כל עלייה קיצונית במפלס מי הים המאיימת על חופים ברחבי העולם. יפן, הסובלת זה דורי דורות מפעילות וולקנית קיצונית, רעידות אדמה וצונאמי, פיתחה אסטרטגיה שנדמה כי מתבססת בעיקר על פינוי תושבים יותר מאשר הגנה מפני גלי הענק, שמגיעים לגובה של עד 30 מטרים, שוטפים את החוף ועלולים למחוק בדרכם שכונות שלמות ואת חייהם של המוני בני אדם. בעשור האחרון התרחשו בעולם לפחות 16 אירועי צונאמי, בעיקר באוקיינוס השקט, שגבו את חייהם של 6,000 בני אדם. מדענים ברחבי העולם אינם מסתפקים במדיניות הקיימת של פינוי תושבים מהאזורים המועדים לפורענות, ושוקדים על פתרונות הנדסיים להתמודדות עם הצונאמי. בין היתר פותחו מערכות בינלאומיות לאזהרה מפני צונאמי, המזהות אירועים בבטן האדמה, תחת קרקעית הים, שיכולים לרמז על סכנה מוחשית. אך היכולת לחזות אירועי צונאמי עדיין מוגבלת למדי ורחוקה מלהתבסס על מדע מדויק, לפחות בשלב זה. מסיבה זו, ההתמודדות ביפן עם צונאמי מושתתת על בניית מכשולים פיזיים כמו חומת הים "פוּדאי", שגובהם מגיע לעיתים עד 12 מטרים, אף כי הסופה בפוקושימה, למשל, הוכיחה כי הגנות פיזיות כאלה לא תמיד יעילות. לפיכך, יפן מפתחת במהירות את תחום הנדסת רעידות אדמה ומשתילה בבניינים בולמי זעזועים עצומים, קירות הניתנים להזזה ורפידות על בסיס טפלון. אמצעים אלה עשויים לסייע לבניינים ביפן לעמוד בפני לחצים כבדים ולא להתמוטט, הן בעת רעידות אדמה והן בעת צונאמי. פתרונות הנדסיים אחרים כוללים עיצוב ובנייה של מחסומי פלדה ענקיים בגובה של למעלה מ-15 מטרים, כדוגמת אלה המותקנים בים האדריאטי בכניסה ללגונה של ונציה למניעת ה"אקווה אלטה". מטרת המחסומים האלה לתעל, למתן או להפנות לכיוונים שונים את גלי הצונאמי המתקרבים כדי שלא יפגעו בתשתיות חיוניות ובמרכזי אוכלוסין. נודע כי יפן אף בחנה באחרונה את הצבתם של מבנים אנכיים גבוהים מאוד שעליהם יוכלו אנשים לעמוד כדי שלא להיסחף עם גלי הצונאמי. במדינות הנמצאות בסמוך לאוקיינוס השקט אף מקפידים בשנים האחרונות למקם תחנות כוח גרעיניות, הנחשבות למתקנים רגישים במיוחד, הרחק מאזור החוף. תחנות הכוח הגרעיניות אף נכנסות ל"מצב בטוח" באופן אוטומטי מיד כשמאובחנת רעידת אדמה. בה בעת, חלק מהמדענים סבורים כי פתרון יעיל כנגד צונאמי, שלכאורה נוגד את ההיגיון, הוא דווקא לאפשר לגלי צונאמי לשטוף את המבנים, להיכנס ולצאת מהם מבעד לדלתות ולחלונות תוך גרימת נזק מינימלי. הכוונה היא לצמצם את ההשקעה הנדרשת בתיקונים עם שוך הסופה, מתוך הבנה כי קל יותר להחליף מבנים ריקים (שהתושבים פונו מהם מבעוד מועד) במבנים חדשים, מאשר להתמודד עם פגיעה קטלנית בבני אדם. דאון שמנבא שריפות איתני הטבע, המאיימים על שלומם וקיומם של בני האדם, כוללים מים ואש כאחד. בקליפורניה מתחוללות מדי שנה - לאורך כל עונות השנה - שריפות יער המאיימות על יותר מ-538 מיליון דונם של יערות טבעיים. שריפות הענק מכלות את חיי הבר, את שטחי הצמחייה ואת סביבות הגידול הטבעיות, גורמות לזיהום האוויר והנחלים ולעיתים אף כרוכות בפגיעות בנפש וברכוש ביישובים הממוקמים בלב היערות או בשוליהם. שכיחות השריפות כיום הולכת וגדלה בשל צפיפות העצים לדונם, נטיית הדליקות להתפשט כלפי מעלה ולא להישאר בגובה נמוך, מחלות המחלישות את העצים ועוד. ב-2018 השקיעה מדינת קליפורניה כמעט 2 מיליארד דולר במאבק נגד שריפות הפרא, אך סכום עצום זה אינו עולה על 40% מהנזק הכלכלי הממשי שנגרם לתושבי המדינה. חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בעיר דיוויס מאתרים כעת דרכים חדשות לפיקוח ולמיתון ההשפעות הקשות של שריפות היער באמצעות טכנולוגיות חדשות. פרופ' מישל ברבטו, מומחה להנדסה אזרחית וסביבתית, מתמקד בפיתוח מבנים חסיני אש, ולשם כך הוא וצוותו בוחנים מגוון דרכים שבהן מתרחשת השריפה בבתים, החל מפגיעת הלהבות במבנה, הגיצים המציתים את הגג או את הדֵק העשוי עץ, ועד לאופן שבו גיצי אש חודרים לתעלות האוורור וגורמים להצתה של תכולת המבנים ודרדור של איכות וכמות האוויר בתוך הבתים שאחזה בהם האש. החוקרים סבורים כי כדי להתמודד עם סכנת ההתלקחות, על המבנים להיות עשויים מחומר המגן לא רק על הקירות ועל התכולה, אלא גם מפחית חלק ניכר משריפת הפלסטיק המרעילה את האוויר. צוות המדענים מתמקד בפיתוח חומרי בנייה המופקים מתערובת "אָדוֹבּׅי" של אדמה לחה ועשב. למעשה, במשך 10,000 שנים לפחות, בני האדם במקומות שונים בעולם בונים את בתיהם מחומר ולבנים העשויות בוץ מעורב בעשבים. תערובת ה"אדובי" אינה דליקה ויש בה מעט מאוד עקבות של פחמן רעיל. יתרה מזו, לבנים העשויות אדמה ועשבים הן זולות יחסית, חסינות, עמידות ואינן נשרפות. הנבחרת הרב־תחומית השוקדת על מגוון טכנולוגיות להתמודדות מושכלת ורב־ממדית עם שריפות היער הפראיות בקליפורניה כוללת יותר מ-20 מדענים המומחים למדעי הנתונים, פיזיקה, מדיניות סביבתית, בריאות הציבור ואקולוגיה אנושית. פרופ' כריסטינה דיוויס, למשל, שותפה לפיתוח טכנולוגיית חישה כימית שמתבססת על סורבנט, חומר דמוי אבקה, ותאפשר לאתר מבעוד מועד כימיקליים אורגניים יוצאי דופן באוויר. החיישנים המשוכללים יותקנו על דאונים שיסיירו תדיר בשמי קליפורניה, מעל השטחים המיוערים בצפיפות, כדי לאפשר איתור מהיר של שינויים חשודים באיכות האוויר המצביעים על פריצת דליקה. בד בבד מפתחים פרופ' ז'אודאן קונג וצוות המחקר שלו, באותו הקמפוס, דאון מסוג חדש שמתאים במיוחד לאיסוף נתונים על עשן שמקורו בשריפות יער. מאחר שדאונים ניתנים לתפעול בכל מקום וניתן לקבע אותם, לפי הצורך, במיקום ובגובה מסוים, הם נחשבים לעדיפים על פני חיישני עשן המוצבים על הקרקע. בנסיבות מסוימות, דאונים ייעודיים אף יעילים יותר ממטוסים מאוישים ומלוויינים בהערכת כיווני ההתפשטות של העשן, איכות האוויר והרכבו הכימי לאורך זמן. הדאון, הנמצא כעת בפיתוח, אמור לכלול בעיקר חיישן וסוללה הדרושה להפעלתו על מנת שמשקלו יהיה קל וביצועיו יהיו מקסימליים. אך המדענים עדיין מחפשים, לשם כך, את "נקודת הזהב" שבה הדאון החדש יהיה מסוגל לטוס שעות ארוכות, מחד, ולא יזדקק לסוללות רבות שיעמיסו על משקלו, מאידך. יעילות הדאונים - שמכילים חיישנים המתבססים על מערכות סייבר־פיזיקליות משוכללות ומסוגלים לאתר נתונים במהירות - נבחנת על פי תפקודם בתנאי לכלוך, סכנה ואפלה, המאפיינים שריפות יער קשות שמיתמר מהן עשן סמיך לגובה רב. גם באוסטרליה, בחצי הכדור הדרומי, משתוללות שריפות חורש רבות עקב ההתחממות הקיצונית הנובעת מהחור המתרחב בשכבת האוזון שמעליה. ד"ר פטר מטאוס, מרצה בכיר בפקולטה להנדסה באוניברסיטת סידני, מציע להנדס את שטחי החורש באופן כזה שיכללו יותר "רצועות אש" ריקות מצמחייה, רצועות של צמחייה ירוקה החסינה יותר לאש מאשר צמחיית החורש הרגילה, ואף אגמים מלאכותיים העשויים לשמש הן כמכשול בפני התפשטות האש והן כאתרי תיירות ופנאי. כמו כן מתכוונים המדענים לפתח מערכות מיזוג אוויר מתוחכמות שיאפשרו לתושבים להמשיך להתגורר באזורים נגועים, אף שממשיך להיתמר מהם עשן רעיל זמן בלתי מבוטל לאחר כיבוי השריפה, תוך הימנעות ממחלות בכלי הנשימה. המהנדסים מצידם שוקדים על פיתוח תשתיות תקשורת וחשמל חסינות יותר שיוכלו לשרוד את הדליקות. באשר להתמודדות עם כיבוי השריפות, חברת ציוד כיבוי האש הליטאק, שנמצאת בצפון־מזרח אוסטרליה, החלה לייצר באחרונה את מכל המים FT4500 הנצמד בקלות לתחתית של מסוקים צבאיים מסוג בלאק הוק, וזאת כמעט ללא צורך בביצוע שינויים בכלי הטייס הקיימים. המכל החסין החדש מסוגל להכיל 4,500 ליטר מים ולתפקד במגוון תנאים מאתגרים, ואף ניתן להשתמש בו לאחר שקיעת החמה. ייחודו בכך שהוא מאפשר שחרור הדרגתי של המים מעל אזורי ההתלקחות השונים. חלקו העליון של המכל החדשני עשוי סיבי פחם ולפיכך משקלו קל יחסית והוא עמיד לאורך זמן, ואילו חלקו התחתון יכול להתמלא בתוך פחות מ־50 שניות ולפזר מים תוך חמש שניות בלבד. אך כדי להימנע מהצורך להתמודד עם שריפות ענק ולאפשר איתור של אש בשטחי החורש העצומים של אוסטרליה בסמוך לפריצתה, הותקנה באחרונה מצלמת היפר-ספקטרל משוכללת במיוחד על גבי טיל ששוגר לחלל. כך מתאפשרת בחינה מעמיקה של אזורי החורש של אוסטרליה מגובה רב. מצלמה זו פותחה באמצעות שיתוף פעולה בן שלוש שנים בין המרכז הגרמני למרחב אווירי והמחלקה להנדסה באוניברסיטת לה טרוב במלבורן. לוחמה כימית בהרי געש האש מתפשטת ומכלה שטחים נרחבים על פני כדור הארץ לא רק באמצעות שריפות, אלא גם בעת התפרצויות אימתניות של הרי געש המתיזים כמויות עצומות של לבה מבעבעת המציפה בזרימתה את סביבתם. בעוד הרי הגעש הנמצאים בישראל, כמו הר קרני חיטין וגבעת המורה, שקטים וכבויים למעלה מ-4,000 שנה, הרי שבעולם קיימים מאות הרי געש פעילים ויורקי אש. הזרימה הנחושה של הלבה הרותחת, הגזים הנפלטים מלוע ההר ונשורת האפר מסכנים מאוד את התושבים המתגוררים בסמוך להם. במשך מאות אלפי שנים חשו בני האדם כי אינם יכולים לעשות דבר כדי למנוע התפרצויות של הרי געש, מלבד תפילות והעלאת קורבנות. אך כיום, בעידן המודרני, המדע מציע שלל פתרונות הנדסיים שתכליתם למנוע, להסיט או להפחית התפרצויות וולקניות המסכנות חיי אדם. השלטונות במזרח האי סיציליה, למשל, הציבו בלוקים מבטון סביב לועו של הר הגעש הפעיל אתנה, בניסיון להסיט את נתיב הלבה הניתכת מההר, כך שלא יפגע ביישובים הסמוכים. מאחר שזרמי הלבה הם לעיתים קרובות איטיים, מתקדמים באנרגיה נמוכה ונאלצים להתמודד עם תוואי שטח המקשה על זרימתם, הרי שניתן במקרים מסוימים לתמרן בהצלחה את מסלולם. שיטות נוספות להתמודדות עם הגחתם של החומרים הלוהטים ממעבה האדמה כוללות קירור של הלבה הזורמת באמצעות מים וחומרים נוספים המייצרים תגובות אנדו־תרמיות, כלומר "שואבים" את החום העצום מהלבה וכך מפחיתים את פגיעתה הרעה. רעיון מקורי נוסף למאבק בזרמי הלבה, שנדון בספרות המחקרית כבר לפני למעלה מעשור, הוא להנדס באופן כימי את זרמי הלבה. הגיאולוג פרופ' רולוף ד' שווילינג הציע להשליך סלעים פחמיים, כדוגמת דולומיט או אבן גיר, על נתיב הזרימה כדי שאלה "ישאבו" מהלבה הרותחת את החום שלה, יגבירו את הצמיגות שלה וכך יאטו ואפילו יעצרו לחלוטין את התקדמותה. רעיון זה, שזכה לעניין מצד גיאולוגים, טרם נוסה בפועל. ביפן, לעומת זאת, מצליחים לשלוט על זרמי הלבה הבוקעים מהרי געש פעילים רבים באמצעות סכרים מסוג "סאבּוֹ". סבכת הפלדה שהוצבה בסכר ה"סאבו" בטאקיאמה, למשל, לוכדת סלעים ומפולות ומונעת מהם להמשיך במורד הזרם. הבעיה היא שסכרים מסוג זה מאבדים מיעילותם כשהם מתמלאים בלבה, ויכולת הקיבול שלהם מצטמצמת.ההיערכות לקראת אירועי טבע חריגים ברחבי העולם לא תצליח, כנראה, למנוע את התרחשותם. אך אם היא מתבצעת באופן מושכל, אחראי, מקצועי ויצירתי, היא עשויה למנוע את הפיכתם לאסונות טבע של ממש.

1921. ווינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי, מבקר בארץ ישראל. תל אביב יוצאת מגדרה. העיר העברית הראשונה בעולם חוגגת בת־מצווה. מביאים את צ'רצ'יל לטקס ליד הקיוסק, שימיו כמעט כימי העיר. זו שדרה רעיונית. היא רק מתחילה לנבוט צפונה. אין מספיק עצים בשדרה. לא בסדר. צריך לעשות רושם. צריך להוכיח שהיהודים מתפתחים ומפתחים, וראויים למדינה. מביאים עצים גדולים ממקום אחר, וטומנים בחופזה בבורות שחפרו. בצילום מאז רואים שכולם במעילים. חורף. רוח. פתאום, אחד העצים נופל. צ'רצ'יל מחייך ומביט במארח, מאיר דיזנגוף. "בלי שורשים", הוא אומר לו, "זה לא ילך". בונים כאן מולדת 1953. מייבשים את החולה. שומעים את המומחים שהביאו מחו"ל. הם מזדעזעים מהרעיון. אדמת הכבול, הם מזהירים, לא תצמיח דבר. אבל כאן מתעקשים. יודעים טוב יותר. יהיה בסדר. יש פה אתגר ציוני גדול שמחזיר את המחליטים לימי הנעורים הרחוקים של ייבוש הביצות במישור החוף ובעמק יזרעאל. הדחפורים מזיזים את האדמה, והביצה מחוסלת. המים זורמים ישר לכנרת, שמתחילה להזדהם. האדמה החדשה לא מצמיחה דבר, וכל המגוון האקולוגי שנוצר במהלך מיליוני שנים - מתמוטט. הם בטוחים שהם מבינים. שהם כבר התעסקו כל כך הרבה עם חקלאות ומים, והם יודעים הכי טוב. הם שכחו איך הדברים התנהלו באמת. המושבות הראשונות פעלו תחת הדרכה של מומחים צרפתים. הקיבוצים הראשונים בעמק אוכלסו באנשים צעירים עם המון התלהבות ורצון, אבל עיירות מזרח אירופה לא ציידו אותם בידע חקלאי. למזלם, מושבות הטמפלרים הגרמניות כאן לימדו אותם. הן אמרו להם מה לרכוש באירופה. איך מפעילים את הכלים. מה שותלים. מה זורעים. יהודים לומדים מהר. ופועלים עוד יותר מהר. אנשי היישוב שלפני המדינה לא נאלצו לבנות את הארץ עם ראייה לדורות קדימה. ממילא שום דבר עוד לא הוכרע. התשתית האמיתית - כבישים, רכבות, שדות תעופה, דואר, מכס - כל אלה נבנו ביעילות רבה בידי שלטון המנדט. מה זה יעילות? את מסילת הרכבת בין חיפה לתל אביב סללו בארבעה חודשים. אנשי היישוב שלפני המדינה תקעו יתד איפה שאפשר, מתי שנוצר סדק. כשנוצרה אפשרות לקניית אדמה. בחלונות שבין הספרים הלבנים שהגבילו את העלייה ואת רכש הקרקע. יש הזדמנות - קדימה. יהיה בסדר. בסוף זה יסתדר. אנחנו בונים כאן מולדת. ככה נבנו היישובים. הצלחת השיטה חלחלה לנפש בני המקום הצעירים. אלה שמילאו את שורות הפלמ"ח. בלי דרגות על הכתף, בלי מדים, בלי נשק אחיד, בלי תוכניות אימונים מסודרות. סמוך, אמרו שם בקומזיץ ליד המדורה עם התרנגולות שסחבו מהלול של הקיבוץ המארח, מה אתה דואג. עכשיו המדינה קמה, ומייבשים את הביצה האחרונה הגדולה בארץ ישראל. מייבשים אותה ואת המדינה עצמה. בונים המון ערים חדשות בארץ. עיירות, למעשה. עיירות הפיתוח. בנייה זולה מאוד, שיכוני דיכאון אפורים, מרכז מסחרי קטן שנראה מיום היווסדו כאילו נלקח מעיירה אמריקאית גוועת בטקסס. העיירות נבנות ליד קיבוצים. הן לא נולדו כמו כל עיר או עיירה בעולם. ערים קמות ליד צומת מסחר, נהר, מפרץ לים. עיירות צומחות כמרכז מסחר ושירותים ליד כפרים. זה טבעי. עיירות הפיתוח נערמו על האדמה כדי לאכלס כמעט מיליון בני אדם שהובאו לישראל, בעיקר מארצות האסלאם. הם יעבדו, כך אמרו, בשדות ובמפעלים של קיבוצי הסביבה, או בעבודות תשתית שנכין להם. ייעור, למשל. הקרן הקיימת משנה תפקיד. לפני קום המדינה היא קנתה קרקעות מערבים. עכשיו היא מכסה ביערות את האדמות של הכפרים הנטושים וההרוסים ואת אלה שפעם הפלאחים גידלו בהן ירקות ותבואה. נוטעים אורנים, בשורות של חיילים במסדר. מדבריות של עצי אורן. עצי מחט שנועדו ברובם הגדול לשלגים ולקור של ארצות הצפון. אובדן הג'מוסים וחיי הבר הנפלאים באגן החולה מעציבים את אוהבי הסביבה, אבל חייבים להמשיך. הפסקול של האומה הצעירה מנגן את השיר של אלתרמן. נלבישך שלמת בטון ומלט. נעבור אותך במחרשות. הזקן - כך הם התחנפו אז בעיתוני התקופה לבן־גוריון - רוצה שהעם ילך לנגב. זו ארץ ריקה מאדם, אין כאן כמעט ערבים שיצעקו על נישול, אין כאן שדות שנזרעו לפני כן בידי פלאחים שהפכו לפליטים בארץ אחרת. הנגב טהור. כל מה שצריך כדי להפוך את המדבר פורח הם מים, שנמצאים בצפון. עמק החולה / צילום: איל יצהר בונים את המוביל. זה עולה כמעט חצי מיליארד לירות, כפליים מתקציב המדינה באותה שנה, אבל ההוצאות מתפרשות על פני עשר שנים. ב-1964 המוביל נחנך, המים היקרים זורמים דרומה - עולה הרבה מאוד כסף להעלות אותם מהכנרת, 206 מטר מתחת לפני הים, אל גובהי ההר ולהביא אותם דרומה. בונים מאגרי ענק בדרך. המים מגיעים לגוש דן וחלק יורד דרומה. בן־גוריון עבר לשדה בוקר, השדות שם באמת ירוקים, אבל העם נשאר בבית. ממילא החקלאות כבר דורשת פחות ופחות אנשים. ממילא הקיבוצים מתחילים לחפש פרנסה במפעלים. מה זה חשוב. כמעט הטבענו את המדינה עם המיזם המטופש הזה, אבל הזזנו הרים. עוברים לגור במגדלים 2014. משה כחלון עמד על האדמה החשופה והתרגש מול המצלמה."למה זה לא בנוי", הוא רקע עם הרגל ורמס את צמחיית הבר שפרחה שם בצניעות, "למה אין כאן בניינים? תראו כמה מקום יש פה. למה הממשלה לא משחררת קרקעות?". יש בחירות. כחלון מקים מפלגה ונותן לה שם גנרי, נטול השראה. כולנו. הוא רוצה להיות שר אוצר. יש לו גם מסר חזק: אני אעשה למחירי הדירות מה שעשיתי לסלולרי. מאות אלפי אנשים אכלו את השטות הזאת. אז בונים. 50 אלף דירות מדי שנה. השנה כבר יבנו יותר מ-60 אלף. למה? לא בטוח שצריך. המשפחה הישראלית הממוצעת מונה 3.7 נפשות. יש כאן כרגע כמעט 3 מיליון דירות. בחשבון גס, 9.5 מיליון הנפשות בישראל אמורות להסתפק ב-2.5 מיליון דירות. והבטון ממשיך להישפך על האדמה. למעשה, יש עודף גדול של דירות. ל-400 אלף ישראלים יש יותר משתי דירות. רווח נהדר. לבנקים, שהמשכנתאות הן מנוע הצמיחה והרווח הגדול שלהם, לקבלנים, למשקיעים, למדינה שחוגגת על המיסים ומחיר הקרקע, לעיריות. כולם מרוויחים, חוץ, כמובן, מהאזרחים. בונים מהר. הרבה. מהר. איפה שאפשר. כמו פעם. באותה רוח. לא מצופפים את הערים הגדולות, למרות שהן דלילות מאוד בהשוואה לכל הערים הגדולות בעולם. תל אביב יכולה לאכלס עוד מיליוני אנשים, אם רק יחליפו את כל בתי העמודים הנוראים שבנו בשנות ה־60 וה־70 בבתים אחרים, גבוהים יותר. לא חייבים גורדי שחקים. אפשר 18 קומות, אבל בבנייה עירונית, בלי חצרות חנייה בין הבתים. לא קורה. גם לא יקרה. כאן עובדים אחרת. הופשרה אדמה - קדימה, בואו דחפורים. מגדל דומה לרעהו. כל הבניינים הם העתק־הדבק. לא חשוב. העיקר שיש מעלית, חניה ואי במטבח. מגדלי השכפולים מחליפים את שיכוני שנות ה-50. בונים תחת לחץ, בלי תכנון ארוך טווח, אבל עם אוזן קשבת ללוביסטים ולקבוצות הלחץ. בונים בלי להביא בחשבון את ההשפעה על הסביבה. על האדמה שנחנקת מהבטון, על החיים שנקטלים, על מי השיטפונות שכבר לא יכולים לחלחל אל האקוויפר המתייבש והם מחפשים את הדרך לחניון הקרוב כדי להטביע את האומללים שנלכדו שם. הדירה חדשה, אבל אין כלום למטה. לא חנות, לא בית קפה, לא מרפאה. לא תחנת רכבת, לא כביש גישה נוח, לא תחבורה ציבורית. העיקר שבונים. בונים לאותם 30 אחוזים אומללים באוכלוסייה שגרים בשכירות. כמעט כל השאר, אגב, ממושכנים לבנקים. מי יוריד כאן את מחירי הדירות. מי יפגע בשווי הרכוש של רוב הישראלים. מי חולם למוטט את הבנקים, שהורדת מחירי הדירות פשוט תהרוס אותם: נוטלי המשכנתאות, שכבר עכשיו חייבים חצי טריליון שקל, יצטרכו להביא לבנקים עוד 100 או 200 מיליארד כי הדירה כבר לא בטוחה מספקת מול ההלוואה. מאיפה יביאו? הבנקים יעקלו, השוק באמת יוצף סוף־סוף בדירות זולות, וכל המדינה תקרוס לבור שחור של אנרכיה, מהפכה והתמוטטות מלאה. לא יקרה. מחירי הדירות ימשיכו לטפס. העשירון העליון חוטף אותן. ל-400 אלף אנשים בישראל יש יותר מדירה אחת, והם משכירים אותה באיזה מחיר שבא להם. לשוכרים אין פֶּה. אין נציג. אין כוח. או שהם צעירים ואין להם כוח להפגין, ובאמאש'כם תעזבו אותנו מזה, תראו מה יצא מהאוהלים בשדרות. או שהם זוגות ומבוגרים חסרי אמצעים, שמוכתמים בהילת המפסידנים נטולי הבית. הם יֵצאו להפגין כמו שהם נלחמים להעלאת שכר העבדים שלהם או בעד חופש ההתאגדות. בונים את קוביות המוות, את שיכוני האפלה הגבוהים עם נוף למגדל השכן. מה זה חשוב הנוף, מי מביט בחלון, ממילא העיניים כל הזמן על המסכים, הגדולים והקטנים. ההמונים מתנפלים על הבנקים. מחר יהיה יקר יותר. עוברים לגור ברמות סביוני עילית, רק רבע שעה מתל אביב ביום כיפור, על הכביש הריק. אבל קונים עוד רכב לאישה, כי איך תגיע לעבודה, אין תחבורה ציבורית ואין מה לעשות. פקק הוא חלק מהחיים, לפחות יש זמן לפודקאסטים טובים. יהיה בסדר. טוב לאזרחים, רע למאכערים 1998. קפה תמר של שישי בצהריים, כולם שם. עיתונאים, אנשי בוהמה, אינטלקטואלים, פוליטיקאים, חבר'ה. שרה מולכת ביד רמה על המוסד הוותיק, מי שלא שותה את הקפה הנורא שלה יושב על בירות וכריך הבייגלה הטעים. עוד מעט בחירות. קודם המוניציפליות ואחר כך הכלליות. רוני מילוא מסיים קדנציה אחת, ונמלט חזרה אל הזירה הארצית. מטקס הנחת אבן הפינה לרכבת התחתית שערך בתחילת הקדנציה נותרו רק תמונות וקטעי ארכיון בטלוויזיה. אבל ממילא איש לא ציפה באמת שפרויקט ענק כזה יתרומם, כלומר ייחפר. ממשלת גולדה כבר אישרה את ההקמה שלה בשנת 73'. מאז היו עוד הרבה החלטות, וכלום. פתאום מגיע לקפה אדם גבוה, עם משקפי טייסים, הפמליה סביבו מתגמדת ומתנשפת, הוא מחייך בשחצנות של טייס קיבוצניק, מלח האדמה והשמיים שתמיד משיג מה שהוא רוצה. הוא מתעכב בכניסה. אני רון חולדאי, הוא מושיט את היד ליושבים שלא חולמים לקום, אני מתמודד לראשות העיר ואני מבקש את התמיכה שלכם. עיתונאי צעיר מתעניין. מתי תעשה את הרכבת התחתית? חולדאי מכופף את הראש לעבר היושב ומגביר את הקול. לא תהיה, הוא מכריז. הקשקוש הזה של רכבת תחתית זה בלבול מוח. תל אביב לא צריכה רכבת תחתית. ובאמת, לא הייתה. רק אחרי שנים רבות בתפקיד הוא ראה את הרכבת הקלה בירושלים, שהצליחה, ואת הצפיפות הנוראה בעיר שלו, והחליט שזהו, מעתיקים. במהלך הדיונים והתכנונים, ואחרי הרבה לחצים, חלק מתוואי הרכבת הקלה עובר במנהרה תת־קרקעית. זו לא באמת רכבת תחתית. זה לא מטרו, שייחפר רק עוד הרבה זמן ויתחיל לפעול רק בשנות ה־30. זו התוכנית, אבל על סמך הניסיון ההיסטורי זה יקרה רק באמצע המאה, כאשר באמת לא נזדקק לה. התחבורה האוטונומית תשנה את הדרך שבה אנחנו נעים באופן שקשה לתפוס. הרכבת התחתית נתקעה כל כך הרבה שנים גם בגלל התנגדות של כל מיני ראשי ערים בגוש דן. כעשרה במעגל הקרוב, הראשון, ועוד כמספר הזה במעגל החיצוני. בכל ערי המעגל הראשון מתגוררים פחות ממיליון וחצי אנשים, השטח כולו הוא כ-180 קילומטרים רבועים. בניו יורק הענקית (783 קמ"ר) יש חמישה רבעים בלבד. הדיבורים על איחוד השטח הקטן הזה לעיר-על אחת, שתחסוך כפילויות ועשרות מיליארדים, קבורים באדמה. למה לוותר על תפקידים, כוח, ג'ובים והרבה־הרבה כסף. נכון, זה טוב לציבור ולמדינה, אבל רע מאוד לעסקנים, לפקידים, למנהלי האגפים, לקומבינטורים, למאכערים ולמשפחות הפשע. למי אכפת. העיקר שבעיריית בת ים יש 2,500 עובדים, ולראש עיריית רמת גן יש שני אנשים עם התואר 'משנה' לראש העיר, ועוד שבעה שהם רק ממלאי מקום. אז אין רכבת תחתית. אין תחבורה ציבורית נוחה בלילה ובסופי השבוע, וממשיכים להתנהל כמו תמיד. יהיה בסדר. מתעשרי קו בר-לב קו בר־לב לא נולד. כמו כל דבר בישראל, כמו המדינה עצמה, הוא נוצר. קודם דברים קורים, ואז מגיבים למציאות. משה דיין, שר הביטחון הטרי של מלחמת ששת הימים, אמר לגנרלים ששעטו במדבר לא להגיע לתעלה. אז הוא אמר. מה לאוגדונר בלהט הקרב ולראייה מדינית, חשיבה אסטרטגית או ראייה ארוכת טווח? יש הזמנות, זזים. אפשר? כובשים. ככה בונים פה מולדת. צה"ל על התעלה זה חסימת צינור החמצן הכלכלי של מצרים. אין אוניות. אל בושת התבוסה מתווספת חרפת העוני. המצרים ירו, ממש מהיום הראשון של חגיגות האופוריה בישראל. היו אבדות, היו לוויות חדשות, אח"י אילת טובעה, אבל הקונצרט הגדול התחיל בתחילת 69'. המון ארטילריה. החיילים במוצבי התצפית לא מוגנים. אם יושבים על התעלה בטווח התותחים של האויב, צריך מיגון טוב. מלחמת ההתשה מעלה הילוך. מוצבי ענק נבנים. שכבה אחרי שכבה של אבני בטון ענקיות מורמות בעזרת מנופים. 36 מבצרים נבנים לאורך 160 קילומטרים של התעלה. נסללות דרכי גישה, מחפורות, עמדות. עשרה קילומטרים אחורה, בדיוק במקום שבו דיין ביקש לעצור כדי שהתעלה לא תיחסם, בונים עוד שרשרת של מוצבים. אלה התעוזים, עבור השריון, הארטילריה וההנדסה. ההפגזות מתגברות, עוד אנשים נפגעים. צריך עוד מיגון, עוד דחפורים, עוד ציוד הנדסי. בעורף, כל שיפוצניק קטן שהתפרנס מצביעת אמבטיות, כל מתווך מחפש קומבינות, קונה באשראי כלי הנדסי ויורד איתו לסיני. העבודה לא נגמרת. אין מכרזים. מחירים מנופחים. לקצין האחראי שחותם - שיעלה כמה שיעלה, מה אכפת לו, זה לא הכסף של אבא שלו. לפעמים חלק מהכסף מגיע גם אליו. רבים חותכים קופון. מתעשרי קו בר-לב הם ההייטקיסטים של שנות ה־70. וילות, בריכות, רכבי פאר, חוץ לארץ במחלקה ראשונה. זה לא שינה כלום לנעמי שמר הנפעמת ששוררה את שבחי המעוז. "מעוז צור ישועתי/ בקרב אין קץ ינצח". היא מבינה את המצב: "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי/ אורב לי מבקש נפשי". סופו, לדעת שמר, שכמה שנים לפני כן רוקנה את העיר העתיקה מתושביה, יהיה תבוסה: "אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדבשי/ אבוי למבקש נפשי". אבוי לנו. קו המקלטים - לזה בעצם נועדו מלכתחילה - הפך אט־אט לקו הגנה. המציאות שנוצרה הולידה תורה אסטרטגית ששום צבא בעולם לא אימץ מעולם. קו הגנה בלי שטח הריגה בין המוצבים. למדו את זה היטב במלחמת העולם הראשונה. כדי לחסל אויב מסתער מולך, ירי ישיר לא באמת פוגע. מוכרחים ללכוד אותו באש צולבת, אלכסונית, בין שני מוצבים. ככה מכסים את השטח. חניכים בפו"ם ניסו לתהות איך יירו על הצולחים כאשר מקלע מגיע לטווח של פחות מאלף מטרים, והמרחק בין המעוזים הוא קילומטרים רבים. בנו 36 מוצבים לאורך 160 קילומטרים, אבל רק מחציתם מאוישים. אמרו להם שזה לא יגיע לזה. יש אמצעים, יש חיל אוויר, יש מודיעין, נדפוק אותם עוד לפני שיזוזו. בבה"ד 1, בית הספר לקצינים, היו מפקדים רבים שלא הסכימו ללמד את החניכים את תורת הנסיגה. זה היה בתוכנית הלימוד, כל מפקד בעולם חייב ללמוד גם את זה, אז עברו על זה הכי חפיף שאפשר. צה"ל, אמרו שם, לא נסוג. צה"ל נע רק קדימה. המצרים, כידוע, עברו בשטחים שבין המעוזים, בטוחים ומוגנים, הרחק מטווח האש של חיילי החי"ר במעוזים. קו בר־לב לא נפל בגלל ההפתעה. צבא אמור להיות מוכן לפעול גם כאשר הוא מופתע. זה חלק מהעבודה. החיילים האומללים שנהרגו או נשבו שם היו צריכים להיות במקום אחר. במקום שבו ישבו אסור היה לבנות את מלכודות המוות האלה. תוקעים יתד, מתווכחים ומתפשרים1968. מרס. צה"ל פושט על מערכי הפת"ח בירדן, ממזרח לירדן. בפעולת כראמה נפלו 61 חיילים, שלושה נעדרים, יותר מ-160 פצועים. המון טנקים ורכב אחר נשארו תקועים באדמת החרסית. הפלישה הסתיימה בחגיגות ניצחון של ערפאת וחייליו, בזקיפת גו של האומה הערבית, וחלוקת צל"שים בלשכת שר הביטחון לכל מיני מפקדים וחיילים שהשתתפו בביזיון. ככה, למדנו ב'מלכוד 22', ככה בדיוק עושים אחרי שחוטפים. נותנים מדליות, כדי להסוות. למה פלשו? מה זה נתן? למה הקריבו חיילים? ככה. אינרציה. חודש אחרי הפעולה האומללה, שבישרה למיטיבי ראות את מחדל יום הכיפור שעוד מעט יגיע, מגיעה קבוצה קטנה של אנשים למלון פארק בחברון כדי לחגוג שם את ליל הסדר. מאז מאורעות 1929 שחיסלו את היישוב היהודי הוותיק בעיר האבות, לא קראו שם 'חד גדיא'. משה לוינגר, אז רב בן 33, ישב בראש השולחן הראשי והתפלל בדבקות. היו שם 100 אנשים, כולם יוצאי בני עקיבא. אחרי פסח הם סירבו להתפנות. זו ממשלה רחבה - ממשלת החירום של ששת הימים שנותרה על כנה - עם בגין, ועם דיין כשר ביטחון. לוינגר מתעקש. בממשלה רבים מבינים אותו. מה אפשר לעשות מול צעירים נלהבים עם כיפה סרוגה, מול נשים צעירות בהיריון שמסתובבות כבר עם ילד קטן או שניים. מזמזמים שיר ישן מ-1935. תל עמל, הראשון מבין 53 יישובי חומה ומגדל, נאחז על הקרקע. אלתרמן מחזק את רוח העם: המגדל הראשון את הנדר נדר, הוא כותב, תל עמל, תל עמל, תל עמל/ ראשונה לחומה ומגדל. הושגה פשרה. כולם עוברים לגור בממשל הצבאי, מצודת טגארט מימי המנדט, שכמוה היו ועדיין יש בכל רחבי הארץ. שלוש שנים אחר כך כבר התקבל אישור לבניית קריית ארבע, מין חברון עילית שכזאת, וכולם עוברים לגור שם. ההתנחלות הראשונה בגדה המערבית קמה. אחר כך זה נמשך. אותה שיטה עובדת עד היום. מגיעים, תוקעים יתד, מתעקשים, מתווכחים, ובסוף מתפשרים איתם. ככה בונים את ארץ ישראל. היהודית. היום יש 150 יישובים יהודיים בגדה, עם חצי מיליון תושבים. זה בלי השכונות במזרח ירושלים. כל יום שעובר מקרב את המדינה האחת שמשתרעת בין הירדן לים. מי שחולם שבשטח הזה הערבים יקבלו זכויות של פינוי הזבל והטיפול בביוב, או יחפשו את תחנת הרכבת לשווייץ, אולי לא יספיק להתעורר כדי לחוות את מות המדינה. בונים ובוכים. סוף דברישראל נוסדה תוך כדי תנועה. היא נוצרה במאבק. עם הערבים, עם שלטון המנדט, בין הסיעות שהרכיבו את היישוב. מדינה כזאת לא בונים עם תוכניות אב מפורטות. מדינה כזאת לא נבנית על תשתית, אלא להפך. קודם משיגים מה שאפשר, ואחר כך מטפלים במנהלות. החיים באים לפני התנאים הפיזיים. לפני דאגות הפרנסה. לפני הכול. העיקר הוא להקים את המדינה. השאר יחכה לזמנים אחרים. רגע החסד של האומה העברית, הכרזת המדינה, מוסמס. בתום הקרבות נערכו בחירות לאסיפה המכוננת, שהיה לה תפקיד אחד: להכין חוקה תוך שישה חודשים. 74 שנים עברו, וחוקה עדיין אין. חוקה היא התשתית החשובה ביותר של מדינה. היא מכתיבה את מטרות־העל, והכל נגזר מתוכה ובתוך הגבולות שהיא מכתיבה. אין חוקה, כי הפוליטיקה חשובה יותר. בבחירות הראשונות שנערכו במדינת ישראל קיבלה מפא"י של בן-גוריון 46 מנדטים, מפ"ם של יצחק טבנקין קיבלה 19, והחזית הדתית 16. אלה היו השחקנים העיקריים. בן־גוריון פחד ממפ"ם, פחד מהפלמ"ח שרוב חייליו ומפקדיו באו מקיבוצי התנועה, והתנגד מאוד לזיקה הסובייטית של חלק גדול ממרכיבי המפלגה הזאת, שמשכו לכיוון ברית המועצות. בן־גוריון היה סוציאליסט עם אהבה גדולה לאמריקה. הוא פירק את הפלמ"ח, בדיוק כמו את שאר המחתרות - למדינה יש צבא אחד, לא מיליציות - והקים את הממשלה הראשונה. בגין וחרות בכלל לא באו בחשבון. הוא היה יכול להקים ממשלת שמאל מלא־מלא, בעגת ימינו, עם יצחק טבנקין. 65 מנדטים. אבל הוא השאיר אותם בחוץ והלך אל פישמן, מנהיג גוש הדתיים. גורל המדינה נחרץ. החרדים נכנסו לרקמת השלטון המעצב. החוקה יכולה לחכות. מי שמשתוקק לחוקה יכול לפתוח ספר תורה. זו החוקה של ישראל. מאוויי עסקני הפוליטיקה הם הכוח העיקרי שמעצב את ישראל כבר דורות. מורשת בן־גוריון חיה בתוכנו. ממשלות הקואליציה שתמיד שלטו כאן - מעולם לא היה רוב מוחלט למי מהמפלגות - ברחו מהכרעות. יש דברים חשובים יותר, הם אומרים ודואגים לעצמם, עוד לא גמרנו עם המלחמות. ישראל, כמו רחובות תל אביב, היא מדינה בבנייה אינסופית. שום דבר לא נסגר. לא גבולות, לא הכרעה על השטחים, לא תיחום בין דת ומדינה - כלום, בטח לא חוקה. עדיין יש מלחמה. מאות אלפי טילים מכוונים אלינו. הורגים בנו רק כי אנחנו יהודים, הם מרמים שוב ושוב, ועשיו שונא ליעקב. מה זה חשוב שעשיו הוא לא ישמעאל. למה לדקדק. עכשיו קובעים עובדות. אחר כך, המציאות כבר תתיישר לפיהן. הציבור הנרגן מושתק. המלחמה נמשכת. הוא לא באמת חשוב, הציבור. מתי התחשבו בו. מתי נתנו לו תחבורה ציבורית טובה, חינוך מעולה, כבישים, בריאות. מתי אפשרו לו לפתוח עסק במהירות, לבנות בית בלי לעבור שנות ייסורים, או סתם לחיות לפי הבנתו. מתי דאגו כאן לרסק את משק החזירים שבנו כאן כמה מונופולים, בחסות הכוח הפוליטי. מבנה הכוח הפוליטי מנטרל את האזרחים מהשפעה ממשית ומותיר את הכוח בידי העסקונה. היא תמיד נרפית, תמיד מתחנפת לאנשי ההון שנבנו רק בעזרתה, תמיד עצלה, תמיד מביטה אל הטווח הקרוב של הרווח או ההפסד האישי. העסקונה נרפית, כאשר היא איננה מושחתת היא מצטטת בהכנעה כל מיני אמיתות שולטות ומנסה ליישר קו עם היתר, כי ככה, בתוך השורה, שורדים הכי טוב ואוי ליוצאים מהקו. הם פועלים למען עצמם, אבל מביאים שוב ושוב את דברי מייסד ומחריב האומה שהתגלמו באיש אחד: אני לא יודע מה העם רוצה - אני יודע מה העם צריך.ברור.

מים הם חיים. חיים הם מים. אין חיים בלי מים. האדם, כבר בשלביו העובריים, שוחה בתוך מים. גשושיות עוגנות על כוכבים רחוקים כדי למצוא סימן לחיים, כדי למצוא מים. על פי התנ"ך, כבר מבראשית, רוח אלוהים הייתה מנשבת על פני המים. בנצרות, הטבילה מסמלת את לידתה מחדש של הנפש. ביהדות, אדם שרוצה להיטהר טובל במקווה מים. 60% מהגוף שלנו מכילים מים. 70% מכדור הארץ שלנו מכילים מים. ובכל זאת, כבר 50 שנה האנושות נמצאת במשבר מים עולמי. זה יקרה לנו באמצע המאה הקרובה, כלומר בעוד כ-30 שנה. אנחנו עדיין נחיה, ואם לא אנחנו - הילדים שלנו. האנושות תחצה את גבול צריכת המים. ארבעה מתוך תשעת הגבולות הפלנטריים - שנקבעו על בסיס שימור התנאים בכדור הארץ לפני 11 אלף שנים כשהיינו צעירים ויפים - כבר נחצו. השימוש במים מתוקים אמור להיות הגבול הפלנטרי החמישי שנחצה. האנושות אוהבת לחצות גבולות, אבל הפעם זו לא בשורה טובה. 1.1 מיליארד בני אדם סובלים מהיעדר גישה למי שתייה. ל-2.6 מיליארד בני אדם אין גישה לסניטציה הולמת. מדי שנה מתים עד 10 מיליון בני אדם ממחלות שמקורן במים מזוהמים, רובם ילדים במדינות מתפתחות. עד שנת 2050 רבע מאוכלוסיית העולם צפוי לחיות במדינה שסובלת ממחסור במים מתוקים. איזה מזל שהכינו באו"ם מצגת: 17 יעדים לפיתוח בר-קיימא. המים מככבים שם. יש שם הרבה מילים יפות שקשורות למים: הבטחת זמינות וניהול בר־קיימא של מים ותברואה לכל (יעד מס' 6) ושימור ושימוש בר־קיימא באוקיינוסים, ימים ומשאבים ימיים לפיתוח בר־קיימא (יעד מס' 14). שלוש פעמים "בר-קיימא", רקע תכול, אין על האו"ם. חיסכון של 40% במים לחקלאי ישראל, מעצמת טכנולוגיה עולמית שסיימה בהצטיינות יתרה את הפקולטה לענייני מים, נמצאת כאן כדי לעזור לכל העולם גם בלי מילים מפוצצות כמו "בר־קיימא". הנתונים - 90% מהשפכים משמשים לחקלאות ו-50% ממי השתייה מופקים בהתפלה - מעידים על כך שאנחנו די טובים במים. וכך אפשר למצוא לא מעט חברות ישראליות שכבשו את תחום טיהור המים, כמו אקווה HD, טריפל טי, AMS טכנולוגיות, אקוונוס, אקוויז, או כאלה שכבשו את העולם באמצעות ניטור תקלות, כמו טקדו. לצד כל אלה ישנן גם לא מעט חברות צעירות שקשרו את גורלן במים באמצעות רעיונות חדשניים בתחומים שנושקים לעולם המים, כמו חקלאות, בריאות וביולוגיה ימית. 70% מצריכת המים העולמית הולכים לחקלאות. ולכן, כשחושבים במונחים של אימפקט, החקלאי הוא הצרכן שאליו נשואות העיניים היזמיות. הדברים נכונים שבעתיים לאור העובדה כי השימוש במים להשקיה חקלאית אינו יעיל כלל וכלל. 85% מההשקיה בעולם נעשים בשיטת הצפה, שנחשבת בזבזנית במיוחד, וזה נכון לגבי גידולי הבסיס, אלו שנפוצים ביותר, כמו סוכר, חיטה, אורז וכותנה. בניגוד לישראל, שבה משתמשים זה עשרות שנים בהשקיה בלחץ מים, החסכונית הרבה יותר, באמצעות טפטפות או ממטירים, רק 3% מההשקיה בעולם נעשים באופן הזה. כיום נעשית ההשקיה ברוב המקומות בעולם ללא לחץ מים. המים מועברים בנהרות שמפנים אותם לתעלות ומשם הם זורמים בעזרת כוח הכבידה אל השדות שפרושים לאורך התעלות. החקלאי מניח סיפונים או יוצר פתחים - והמים זורמים בשיפוע נמוך מגובה התעלה ומציפים את השדות. זו התשתית היחידה שהוא מכיר. כדי לעבור לטכנולוגיות חסכוניות במים כמו טפטפות, מעבר לאמצעי ההשקיה עצמם נדרש החקלאי להשקיע במערכות שאיבה, בגנרטורים, בצנרת בלחץ גבוה. אם הוא רוצה לעבוד עם טפטפות הוא חייב להשתמש במים נקיים, אחרת הן נסתמות. החקלאים הגדולים, שמחזיקים שדות על פני שטח של מאות דונמים, לא יכולים לעמוד בהשקעה כזו, כי מדובר בתחום עתיר סיכונים שחשוף לבצורת, לאסונות טבע ולמשברים כלכליים. ברוב המקרים, שימוש בטפטפות הוא השקעה ארוכת טווח שלא בטוח שהחקלאי יוכל לעמוד בה. חברת N-Drip, שהקים פרופ' אורי שני, בעבר מנהל רשות המים, המציאה טפטפת בעלת מבנה חדשני שעמיד בפני סתימות ומאפשר השקיה במים מלוכלכים ללא סינון מוקדם ובעזרת כוח הכבידה שלא מצריך אנרגיה. "אנחנו מתמקדים בגידולי כותנה בצפון־מזרח אוסטרליה, יש לנו חלקות באזורים שונים באפריקה, ואנחנו נמצאים בהודו ובמערב ארה"ב", מספרת תמי שור, סמנכ"לית תפעול, ייצור והנדסה ב־N-Drip. "נהר קולורדו, שמשרת שבע מדינות, הגיע לשפל שלא היה כמותו מעולם, וזו סכנה אמיתית לאספקת המים לעשרות מיליוני התושבים שחיים לאורכו. המעבר לשיטה שלנו מהווה אלטרנטיבה לחקלאים האמריקאים ומסייע להם לחסוך 40% מהמים, בעלות שעד לפני כמה שנים היתה נחשבת לדמיונית. האינטרס הכלכלי כאן הוא של המדינה ורשויות המים לא פחות משל החקלאי עצמו, כך שמופנים לא מעט משאבים ציבוריים לתמרץ את החקלאים להטמיע את הטכנולוגיה". טפטפת עמידה בפני סתימות / צילום: דיויד האף הקשר עם החקלאים ההודים נוצר דרך חברת פפסיקו במסגרת שיתוף פעולה שנולד השנה. "בהודו החקלאים לא משלמים על המים, לא רואים את התעריפים, ולכן הם לא מודעים למצוקת המים, אבל רואים במערכת יתרונות רבים אחרים כדוגמת עליית היבול וחיסכון מהותי באנרגיה וחומרי דישון. דרך השותפות האסטרטגית עם פפסיקו אנחנו מגיעים לשוק עצום של אותם החקלאים ועובדים איתם על הטמעת המערכת", מסבירה שור. "בפפסיקו ראו תמונה רחבה של הבטחת שרשרת האספקה, והבינו שבעולם חייבים לעבור לשיטות השקיה יעילות וחסכוניות יותר, כדי שלא תיפגע תוצרת המזון". כשמוצאים קורונה בביוב בין מים ובריאות קיים קשר הדוק. במובן הישיר ביותר אפשר למצוא חברות טכנולוגיה רבות בכל העולם שעמלות לצמצם את תמותת האוכלוסייה במדינות מתפתחות באמצעות טיהור מקורות מים מזוהמים. אבל הקשר בין מים ובריאות יכול להיות מורכב ומתוחכם הרבה יותר: בעזרת טכנולוגיות מתקדמות יכול תחום הבריאות ללמוד אפילו ממי שפכים. בשיא תקופת הקורונה הסבה חברת קנדו את טכנולוגיית הניטור שלה כדי לאתר התפרצויות של נגיף הקורונה בשיתוף משרד הבריאות. קנדו התקינה מערכת ארצית לאיתור נגיף הקורונה בשפכי הביוב של ישראל. על פי גורמים המעורים בפרטים, המערכת זיהתה את התחלואה בשפכים בערך שבוע לפני העלייה במספר המאומתים הרשמי. במקרים מסוימים נרשם פער בין מספר המאומתים לבין הממצאים של המערכת - שנבע ככל הנראה מחוסר הפנמה או חוסר רצון של ציבור מסוים ללכת להיבדק. בעזרת הניטור יכלו הרשויות לעודד את האנשים להיבדק ובכך לקטוע שרשראות הדבקה. מנטרים רעלים בביוב / צילום: קנדו המערכת של קנדו מבוססת על חיישנים שפרושים במערכות הביוב העירוניות ועוברים ניתוח ממוחשב ואנליטיקה במטרה לאתר זיהומים ותקלות, להציג תובנות ולהתריע בפני הרשויות. המערכת של קנדו, הפרושה בתאגידי מים וביוב בישראל, באירופה ובארה"ב, מסוגלת לעקוב בזמן אמת בעזרת בינה מלאכותית אחרי שינויים באיכות השפכים - כמו אירועי זיהום או התפרצויות נגיפיות. רשת הביוב היא מורכבת כמו כל רשת בעולם, וחשוב לדעת מה קורה בה ולנהל אותה. מכיוון שכל התוצרת החקלאית מושקית במי ביוב, אנחנו עלולים לפגוש חומרים רעילים בפירות ובירקות שלנו. בעיר גדולה, כמו מילאנו, יוסטון, פריז, ירושלים או תל אביב, אנחנו יכולים להצביע על שינוי בשפכים ולספר לתאגיד המים מהי ההשפעה הסביבתית. הביוב מלמד אותנו לא רק על זיהומים אלא על בריאות האוכלוסייה. המערכת שפיתחה קנדו יודעת לנתח את הנתונים ברמה של קהילה או רחוב, איפה נעשה שימוש מוגזם בתרופות נוגדי דיכאון, איפה יש עלייה בתחושת הסטרס, מה אפשר ללמוד על התנהגויות של בני נוער, כל מה שיכול לשפר את איכות החיים והסביבה. מה שהיה נכון לגבי זיהוי התפרצות המגפה בימי הקורונה בישראל נכון גם במקרים אחרים ובמקומות מעבר לים. באל פאסו, עיר של מיליון תושבים בטקסס, לא יכלו לספק מים בגלל זיהומים - עד שנמצא המקור. "הטכנולוגיה שלנו מייצרת מידע משפכים מתחת לקרקע בקווי ביוב כדי לשפר את חיי האנשים ואת הסביבה", מסביר ארי גולדפרב, מנכ"ל קנדו. "בראש ובראשונה אנחנו חברת אימפקט. אנחנו מאמינים שטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה בלי השפעה על האנשים והסביבה - היא עולם שילך וייעלם. בעתיד הקרוב אף חברה לא תוכל לצמוח בלי לעשות אימפקט. בסופו של דבר, לא משנה אם אתה איש מוצר, חומרה, תוכנה או דאטה, כולם מחפשים משמעות בחיים ורוצים להשאיר משהו בעולם ולא סתם קודים ומספרים שנעלמים באוויר". בטון למען הדגים כזכור, יעדי האו"ם הקשורים למים לא עוסקים רק באדם אלא גם בחי. הביולוגיה הימית חשובה לשמירה על איכות המים, לתמיכה בבעלי החיים מסביב ולהגנה מפני התחממות גלובלית. הנזק שנעשה לחיים שנמצאים במים מעלה בדרך כלל אסוציאציות של ציד אכזרי, תאונות זפת ומוצרי פלסטיק. אף אחד לא חושב על משמעות הבטון. בדרך כלל הבטון משפיע לרעה על הים מכיוון שהוא תורם לדומיננטיות של מינים פולשים, בעלי חיים שמגיעים על גבי ספינות ומשתלטים על הסביבה החדשה שאליה הגיעו. חברת ECOncrete, שהקימו דוקטורים לביולוגיה ימית באוניברסיטת תל אביב, מתמחה בהשפעתם של מבנים ימיים, כמו נמלים, שוברי גלים ומזחים על הביולוגיה הימית, ומספקת פתרונות לשיפור חוסנן של מערכות אקולוגיות ימיות. החברה פיתחה בטון אקולוגי, הנועד לשימוש בקו החוף ובתשתיות ימיות, שתומך בביולוגיה ימית בריאה - צדפות, אלמוגים ואוכלוסיית הדגים. בין הפרויקטים שלה אפשר לציין עמודי מזחים בברוקלין, שוברי גלים שמגינים על סטטן איילנד ותומכים באוכלוסיית הדגים, נמל רוטרדם שבו הוחלפו קירות הים בבטון אקולוגי, נמל מלאגה, פאלמה דה מיורקה ועוד. החברה יוצקת לתוך הבטון המקומי חומרים ומערכות לסריקה בשטח, עובדה שמציבה אותם בין שלושת המועמדים הסופיים של משרד הפטנטים האירופי להמצאת השנה. אשתקד הצליחה החברה להגדיל את נפח הבטון האקולוגי שהושקע במים פי 12 לעומת השנה שקדמה לה. מפתחים בטון אקולוגי / צילום: ECOncrete "התחלנו תהליך של מחקר בים האדום ובים התיכון, הרחבנו לחוף המזרחי של ארה"ב, קי ווסט והקריביים עד ניו יורק, התחלנו לקבל אינדיקציות טובות, וטכנולוגיות שלנו אומצו כדי לשקם שוברי גלים ומזחים", מספר ד"ר עידו סלע, מנכ"ל ECOncrete. "באמצעות הטכנולוגיה שלנו המגוון הביולוגי גדל פי שניים, המינים המקומיים שגשגו, המינים הפולשים נדחקו החוצה והושג שיפור באיכות המים, ובאפשרותה להוות פתרון במיטיגציה של שינויי האקלים באמצעות קיבוע פחמן דו־חמצני". "ישראל היא מקור משמעותי לפתרון בעיות מים", טוען גל חיות, שותף מנהל בקרן ברידג'ס ישראל, שהשקיעה עד כה ב-12 חברות, ביניהן קנדו, ECOncrete ו-N-Drip. "אנחנו רוצים להשקיע במקומות שבהם לישראל יש תפקיד ברור - ומכאן הגענו למים". לדבריו, קשה לעשות אימפקט נוסף כשאין את הדבר הבסיסי ביותר לאדם - מים ומזון, שהפכו לבעיה קשה ומתרחבת שאי אפשר להתעלם ממנה. "בתור קרן אימפקט", מוסיף חיות, "אנחנו מחפשים פתרונות משמעותיים מדידים עם פוטנציאל התרחבות עולמית בבעיות הקשות שאיתן אנו מנסים להתמודד. מחפשים טכנולוגיה עם בסיס עסקי פוטנציאלי ומשמעותי. קרן אימפקט מחויבת הן להשפעה על החברה והסביבה והן לייצר הכנסות למשקיעים". גל חיות, שותף מנהל בקרן ברידג'ס ישראל / צילום: ניר סלקמן

הישראלים לא ממש מוטרדים מאסונות טבע. ההצפות בחורף אינן מסתיימות בדרך כלל בנפגעים בנפש, הבצורות אינן נמשכות שנים רבות, הרי הגעש שבצפון הארץ אינם פעילים כבר אלפי שנים ורעידת האדמה הקטלנית האחרונה באזורנו אירעה לפני עשרות רבות של שנים. אבל בשנים האחרונות גוברים הקולות של מומחי הסביבה שמתריעים מפני אסון טבע אפשרי בישראל. ברמה הפילוסופית, ד"ר דניאל מישורי מהחוג ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב כופר במושג "אסון טבע". "מדובר במפגש בין הטבע ומערכות חברתיות", הוא מדייק. "רק כאשר מפגש זה אינו מתנהל כמו שצריך - מתרחש אסון. כשמסתכלים לשם ההשוואה על הקורונה, מתעוררת שאלה גדולה: האם המדיניות הרשמית לא הייתה לכאורה חלק מאסון הטבע הזה. 11 אלף איש נספו במגפת הקורונה, אולם האסון הכלכלי, הסגרים והתו הירוק הם החלקים החברתיים. ברעידת האדמה האיומה בצפת ב-1837 נהרגו בין 5,000 ל-7,000 איש, כלומר כ-5% מתושבי הארץ באותה התקופה. אם, חלילה, תתרחש כאן רעידת אדמה באותה עוצמה ב-2022, לפי אותו היחס ייהרגו בישראל עשרות עד מאות אלפי בני אדם. בכל זאת המדינה, שהשקיעה לפי אומדן מסוים כטריליון שקל במדיניות הקורונה, לא השקיעה אפילו 10% מזה - 100 מיליארד שקל - בהתגוננות מפני רעידות אדמה, אף כי זו תהיה ככל הנראה מסוכנת יותר". כאיש לימודי הסביבה, מתי להערכתך עלולה להתרחש כאן רעידת אדמה? "היסטורית, יש רעידת אדמה בטריטוריה הזאת בערך כל 100 שנה. לכן אתה יודע שתהיה לנו רעידת אדמה כאן במוקדם או במאוחר. ב-1837 התרחשה רעידת אדמה חזקה בצפת ובטבריה. כעבור 90 שנה, ב-1927, התרחשה רעידת אדמה קשה נוספת. מאז חלפו כבר 95 שנים, כך שאנחנו לכאורה מתקרבים מאוד לרעידת אדמה קשה. אבל אחרי שהשקיעו טריליון שקל בענייני הקורונה, לא נותר מה להשקיע במוכנות לאסונות טבע. הייתי ביפן ב-2019 וחשתי רעידות אדמה, גם כשנסעתי ברכבת מהירה במיוחד וגם כששהיתי ברבי-קומות בסנדאי ובטוקיו. אך שם בונים את המבנים כמו שצריך, ולכן אין הרוגים מרעידות אדמה. אצלנו, לעומת זאת, אין אף מפלגה שרצה לבחירות עם ההבטחה לפתור את משבר הדיור ולחזק מבנים נגד רעידות אדמה". אמנם המיגון נגד רעידות אדמה די מקרטע, אך לאורך החוף וליד נחלים הוצבו באחרונה שלטים המכוונים את ההמונים לנקודת מילוט במקרה של הצפת צונאמי. אולי הממסד מתחיל להתעורר? "תשמע, נורא יפה ששמו את שלטי הצונאמי, אך יש הטוענים כי ברגע ששמו אסדת גז בסמוך לחוף אז לדבר על מוכנות לאסונות טבע זה כמעט בדיחה. נדמה שאם אסדה כזאת תתפוצץ, בין אם בשל תאונה ובין אם כתוצאה מפגיעה של טיל, תקבל צונאמי מעשה ידי אדם. אני שוב אומר: אסונות טבע מתרחשים בממשק שבין הטבע למערכות החברתיות. אם מערכות אלה, לכאורה, מרכזות לך סיכונים במפרץ חיפה או מול פרדס חנה וקיסריה, אז הן לא עובדות נכון ברמה המהותית". אז מה הפתרון? "דבר ראשון, דרושה גישה אינטגרטיבית, כוללת, הוליסטית ובין-תחומית, כלומר גישה אקולוגית. לעומתה, הגישה הצרה, הנפוצה מדי בישראל, מתמקדת בהיבט אחד בלבד, כמו הפנדמיה כיום, ואינה רואה את הדברים בצורה רחבה. דבר שני, צריך לאפשר לציבור לומר את דברו לגבי המדיניות. כשמכינים תוכניות לשעת חירום, לא די במוכנות להתמודד עם האתגר המיידי אלא צריך לחשוב מה תהיה התוצאה החברתית של ההפעלה של המערכות האלה לאורך זמן. אסונות טבע משמשים כלי משחק בידי בעלי הכוח לקידום כוחני של האינטרסים שלהם. העובדה היא שאחרי סופת ההוריקן קטרינה בלואיזיאנה, הייתה שם הפרטה נרחבת של מערכת החינוך. לפי הספר 'דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון' של נעמי קליין, בעת משבר מתעוררים כוחות מקומיים וגלובליים שמעוניינים לנצל את אסון הטבע לשיפור מצבם. מחד, בעלי ההון מנסים להרוויח מכך. מאידך, נוצרת הזדמנות לחלוקה מחדש, באופן הוגן יותר, של הכוח החברתי".

רעידת האדמה בהאיואן (1920)ב-16 בדצמבר 1920 נרשמה רעידת אדמה בעוצמה של 7.8 מגניטודה בעיר הסינית האיואן. רעידת האדמה התאפיינה גם ברעידות משניות שהשפיעו על כ-30 מיליון סינים וגרמו להצפת נהרות בחלק הצפוני של המדינה.• יותר מ-273,000 הרוגים (על פי הדיווח הרשמי) רעידת האדמה והצונאמי בקאנטו (1923)בשבת, 1 בספטמבר 1923, כדקה לפני 12 בצהריים, נרשמה רעידת אדמה בעוצמה של 7.9 מגניטודה בחבל הארץ קאנטו באי הונשו ביפן. למעשה, מדובר באסון משולב: רעידת האדמה, שנמשכה יותר מארבע דקות, יצרה גל צונאמי בגובה עשרה מטרים שהחריב יותר מחצי מיליון בתים וסופות אש שהתפשטו על ידי סופת טייקון שנשבה באזור.• כ-140,000 הרוגים השיטפון הגדול בסין (1931)גשמים עזים שהחלו באביב 1930 עשו סוף לקרוב לשלוש שנות בצורת בסין, עד שהגיעו לשיא בחודשי הקיץ שנה לאחר מכן, העלו את מפלס המים באופן חריג וגרמו לשיטפונות עוצמתיים. באותה שנה הכו באזור תשע סופות ציקלון, הרבה יותר מהממוצע השנתי העומד על שתיים.• יותר מ-3.7 מיליון הרוגים (על פי הערכות מערביות) השיטפון בנהר הצהוב (1938)הפעם מדובר באסון טבע מתוכנן. ביוני 1938, במהלך מלחמת סין־יפן השנייה, בניסיון למנוע את התקדמות הכוחות היפניים יזם הגנרל הסיני את הרס הסכרים בנהר הצהוב על מנת לשטוף את האויב היפני. השיטפון הרס אלפי קילומטרים רבועים של שטחים חקלאיים, החריב אלפי כפרים והותיר מיליוני בני אדם ללא בית. רק כעבור שמונה שנים נבנו הסכרים מחדש.• יותר מ-800,000 הרוגים ציקלון בולה (1970)חמישה ציקלונים פרצו באוקיינוס ההודי והכו בסביבתו במהלך שנת 1970. השישי, שהיה החזק מכולם ונחשב לציקלון הקטלני ביותר בהיסטוריה, תקף במשך 11 ימים את בנגלדש והודו.• יותר מ-500,000 הרוגים רעידת האדמה בטאנגשאן (1976)ב-28 ביולי 1976, דקות ספורות לפני ארבע בבוקר, פקדה רעידת אדמה בעוצמה של 8.2 מגניטודה את העיר טאנגשאן שנמצאת בחבל חביי בסין. רעידת האדמה נמשכה 15 שניות, השפיעה גם על מוקדים במרחק 140 ק"מ מאזור הרעש והחריבה 93% ממבני המגורים בעיר.• יותר מ-243,000 הרוגים (על פי הדיווח הרשמי)• כ-165,000 פצועים במצב קשה הציקלון בבנגלדש (1991)אחד הציקלונים הקטלניים ביותר בהיסטוריה החל להתפתח ב-24 באפריל 1991 וכעבור חמישה ימים הגיע לשיאו. גשמים עזים ורוחות שהגיעו למהירות של 250 קמ"ש יצרו גלים בגובה שישה מטרים שהציפו את דרום בנגלדש.• יותר מ-143,000 הרוגים• יותר מ-10 מיליון בני אדם נותרו חסרי בית הצונאמי ורעידת האדמה באוקיינוס ההודי (2004)רעידת האדמה השנייה בעוצמתה בהיסטוריה (9.3 בסולם מגניטודה) אירעה ב-6 בדצמבר 2004 כדקה לפני השעה שמונה בבוקר בעקבות תזוזת שני לוחות טקטוניים צפונית־מערבית לאי סומטרה שבאינדונזיה, באנרגיה ששקולה ל-10,000 פצצות אטום מהסוג שהוטל על הירושימה במלחמת העולם השנייה. רעידת האדמה עוררה גלי צונאמי עצומים שדהרו במהירות של 930 קמ"ש ורמסו את כל מי ומה שנקרה בדרכם במשך קרוב לעשר דקות עד ששככו.• יותר מ-280,000 הרוגים• כ-125,000 פצועים• יותר מ-1.7 בני אדם מיליון נותרו ללא קורת גג ציקלון נארגיס (2008)ב-27 באפריל התפתחה סופת הציקלון בצפון האוקיינוס ההודי והחלה להתחזק בדרכה צפונה. כעבור כמה ימים היא נחלשה, אך מהר מאוד החלה לנוע מזרחה והתחזקה מחדש עד שהגיעה בשיאה למהירות של 165 קמ"ש ופגעה במיאנמר בדרום־מזרח אסיה.• כ-146,000 הרוגים (על פי הערכות) רעידת האדמה בהאיטי (2010)ב-12 בינואר 2010 בשעה חמש אחר הצהריים אירעה רעידת אדמה באי היספניולה, השני בגודלו בין איי הקריביים, בעוצמה של 7.0 בסולם מגניטודה, בעקבות קרע באורך 65 ק"מ שנוצר באחד ההעתקים שנמצא בשוליו הדרומיים של האי והתפרק באותו אירוע.• יותר מ-230,000 הרוגים (על פי דיווח ממשלת האיטי)• כ-250,000 פצועים• יותר מ-1.2 מיליון בני אדם נותרו ללא קורת גג

קשה לגדל ילדים בלי רכב פרטי בישראל. כמעט בלתי אפשרי. למעשה, בבית החולים איכילוב בתל אביב לא מרשים להוציא ילד מבית החולים בלי "סל־קל" (השם הכי מטעה בעולם), ובהיסטוריה של בית החולים לא נרשם מקרה שבו אמא טרייה יצאה עם הניו־בורן שלה ועלתה על אוטובוס. אנחנו לומדים להסתמך על המכונית של אבא ואמא במקביל לחלב אם. והאמת היא שמכונית זו המצאה נהדרת. מתמודדת ראויה לתואר "ההמצאה הגדולה של המילניום" לצד המטוס, הסמארטפון וערגליות תות. זו המצאה ששינתה את העולם, הפכה אותו לנוח ומחובר יותר. לרובנו יש זיכרונות מעצבים שהתרחשו בתוך הפחית הממוזגת הזאת. הפעם הראשונה שאנחנו זוכים לנהוג באוטו, לרוב של ההורים, הוא טקס חניכה בינלאומי. שער אוניברסלי לבגרות. הרכב הראשון שאנחנו רוכשים הוא כבר תו תקן. מלבד דירה, זה הנכס המשמעותי ביותר שרובנו נחזיק בחיים. כל ההקדמה הזאת באה להדגיש כמה היה מוזר לי, אישית, להפוך פתאום חסר רכב. לפני חודשיים מכרתי את ההונדה שלי. שוק המכוניות המשומשות הפתיע לטובה ואפילו קיבלתי מחיר טוב. וכך, לראשונה מאז שסבא שלי נתן לי את הסיטרואן החבוטה שלו כמתנת שחרור מהצבא, אין במשרד הרישוי רכב על שמי. חשוב לא פחות: בפעם הראשונה מאז שהילדות שלי נולדו, אין לאבא שלהן אוטו. בת השש שמחה בהתחלה. בגן כבר מלמדים את הילדים על איכות הסביבה ושמירה על כדור הארץ, והיא כבר מזמן הבינה שהשימוש ברכב פרטי לא יכול להיות טוב לכוכב שלנו. בת השלוש פחות התחברה לאירוע. היא הייתה תינוקת בתקופת הקורונה, ובעולם המוזר שאליו היא גדלה - הרכב היה המפלט הפרטי שלה. היו ימים שלא עשינו כלום מלבד לנסוע ברכב, רק היא ואני, ושמענו מוזיקה. הסברתי לילדות שהיתרון בלגור בעיר גדולה כמו תל אביב הוא שלא באמת צריך להחזיק רכב כדי להתנייד. ואז מיד התנצלתי בפניהן, כי מעולם לא שיקרתי להן לפני וזה נראה לי דבר מאוד מוזר להתחיל לשקר לגביו. הסתמכות על תחבורה ציבורית במדינת ישראל היא עניין מורכב, בלשון המעטה. התחבורה הציבורית שלנו בעייתית, גם אם לא נכנסים לרגע לסוגיית הביצה והתרנגולת של השבתת התחבורה הציבורית בשבת. נסיעות שלוקחות ברכב פרטי 20 דקות יכולות להפוך לסיוט מיוזע של שעה בקיץ הישראלי, כולל המתנה בתחנות חסרות צל ונסיעה באוטובוסים צפופים שלא תמיד מגיעים. יש יציאות שפשוט מוותרים עליהן מראש בגלל חישובי התחבורה. ובכל זאת, בסיכום הכללי השד לא היה נורא כל כך. יצאנו אל הניסוי הזה חמושים באמונה שזה הדבר הנכון לעשות. בהתחלה זה אפילו היה כיף. הילדות למדו איך להשתמש באפליקציות המקוונות כדי לראות איזה קו אוטובוס צריך לקחת ובאיזו תחנה צריך לרדת. גילינו שהאבירות לא נעלמה כליל מהעולם ויש עדיין ישראלים צעירים שיפנו לפעוטה את המקום שלהם באוטובוס, אבל רוב הנוסעים עסוקים מדי בנייד שלהם בשביל לשים לב למה שקורה סביבם. כל נסיעה באוטובוס בעיר הופכת להרפתקה קטנה עם ילדים, לאו דווקא חיובית. נכון שקשה לבוא בטענות לנותן שירות שנאלץ לעבוד משמרות שלמות עם לקוחות ישראלים, אבל חלק מהנהגים התגלו כלא־מקצועיים בעליל. כולל נסיעה סיוטית אחת שנגמרה בכך שנהג פשוט הוריד את כל הנוסעים בצד הדרך בלי שום הסבר והמשיך בדרכו בלעדינו. נראה ששאר הנוסעים לא הופתעו מזה כמונו. בימים חמים יותר, שבקרוב יהיו רוב הימים, התחלנו להשתמש בשירות ההסעות של באבל שמאפשר לרוב הזמנה מדויקת יותר. השירות לא תמיד מצדיק את המחיר שלו מבחינת לוחות הזמנים, אבל המזגן והמקומות השמורים עושים את שלהם. כמו כן, נרשמנו לשירות השכרת הרכבים של עיריית תל אביב, אוטותל. מדובר בשירות שרחוק מלהיות מושלם, אבל הוא מהווה חלופה נוחה לנסיעות קצרות בשעות מסוימות. מה שכן התבררו כחוויה חיובית היו דווקא הנסיעות מחוץ לתל אביב. דווקא בלי הרכב הפרטי, פתאום נסיעות משפחתיות לימי כיף בחיפה ובירושלים הפכו למהנות יותר. הנסיעה ברכבת מחוץ לעיר גם חוסכת זמן וגם נותנת פתח לזמן איכות משפחתי שלא כולל את אחד מבני המשפחה טרוד במאבק על מעבר בין נתיבים בפקק בלתי נגמר. הרכבת הקלה בירושלים, שמתגלה ממש עם היציאה מתחנת הרכבת נבון, מאפשרת חיבור נוח למספר מרכזים בעיר, וגם הנסיעות באוטובוס הרגישו הרבה יותר פשוטות מאשר ההסתבכות הקבועה בכבישי הבירה עם המכונית הפרטית. חיפה בכלל התגלתה כגן עדן של אוטובוסים, עם המטרונית שפשוט נוסעת לצד הפקקים והביאה אותנו מתחנת הרכבת לצד השני של העיר בתוך דקות. "יכולנו להיות עכשיו בפקק הזה", אמרה הילדה בהתלהבות עם חיוך של מנצחת על הפנים. הנסיעה בכרמלית מרגישה כמו טעימה מחו"ל. לא אשקר, גם האפשרות לשתות בירה בצהריים הפכה את כל האירוע ל"יום כיף" משפחתי אמיתי. טרם הספקנו לנסות את הנסיעה ברכבל החדש שנוסף למערך התחבורה הציבורית בכרמל, אך זה בהחלט בתוכניות ליום הכיף הבא בצפון. הבעיה הייתה ונותרה יום שבת. לא אכנס לחפירות אידיאולוגיות שבהן אסביר שזו הסוגיה הכי משמעותית בישראל היום, שפוגעת לא רק בתחבורה אלא גם בכלכלה, בתרבות, בספורט ולמעשה בכל פינה בחברה הישראלית הכללית. כן אציין שקווי השבת שנעים בתל אביב הם פתרון חלקי מאוד לבעיה, קצת כמו לשים פלסטר על גידול סרטני. בשביל לנסוע לבקר את המשפחה שלנו בצפון בשבת אנחנו עדיין צריכים להתארגן על רכב פרטי, וזה עוול ענק כלפי ציבור שלם, שלא לדבר על העידוד של שימוש ברכבים מזהמים בתקופה של חרדה אקלימית. לא מן הנמנע שזה גם המכשול הכי גדול שעומד בפני הרבה ישראלים שהיו רוצים לוותר על הרכב הפרטי שלהם. לצערי, אני מודה, אפשר להבין אותם. זו לא בעיה שקיימת ברוב המקומות המתקדמים בעולם. וזו אולי התשובה של הניסוי שלי עד כה: התחבורה הציבורית בישראל מוכיחה כמה אנחנו רחוקים מלהיות מדינה מתקדמת. זה מרגיש עוד רחוק, אבל הרכבת הקלה בתל אביב כבר עושה נסיעות מבחן ברחבי העיר. שלטי הניאון בתחנת בלומפילד ביפו כבר זוהרים. בקרוב נוכל להגיע לראות כדורגל בלי לעמוד בפקקים ובלי לחפש חניה. כן, כמו שכולנו ראינו שעושים באירופה. אם הרכבת הזאת, שהעבודות עליה משתקות את העיר כבר שנים, לא תעבוד בשבת, זו תהיה אחת השערוריות הכי גדולות שאי פעם אושרו בישראל. מדהים שזה הכיוון, ועוד יותר מדהים שזה עובר בכזה שקט.

הכתבה בשיתוף דן תחבורה ציבורית מעל מיליון תושבים חיים היום בגוש דן, וכמיליון נוספים נכנסים מדי יום לאזור שבין בת יםלהרצליה, ובעיקר לתל אביב, מרכז העסקים והתעסוקה הגדול ביותר בישראל. המשמעות של הנתון הזה היא תנועה בלתי פוסקת של אנשים במרכז מטרופולין גוש-דן. עם תחילת העבודות על הרכבת הקלה, העלייה בפקקים והתארכות שעות העומס, יותר ויותר ישראלים מחפשים אלטרנטיבות לרכב הפרטי. את הפתרונות האלה מספקת חברת התחבורה הציבורית דן. מערך האוטובוסים הכחול-לבן של החברה הוא אולי המזוהה ביותר איתה, אבל מאחורי הקלעים מתבצעים שינויים מהפכניים בהרבה. נתיבים מהירים ובהם מערך שאטלים מחניוני חנה וסע לתוך תל אביב, מעבר לאוטובוסים חשמליים, שירותי תחבורה חכמה ועוד. אם אתם גרים באזור המרכז, בוודאי תזדהו עם ההרגשה שהיום - ואולי אף יותר מתמיד - מתמודדים תושבי גוש דן עם הקושי ההולך וגובר להחזיק רכב פרטי בעיר הגדולה. קושי זה, שמאפיין מטרופולינים רבים בעולם, הוביל את הרשויות בישראל לגבש שורת חלופות לרכב הפרטי, ודן לוקחת חלק חשוב ומשמעותי ביצירת השינוי, "דן תצטייד בשנה הקרובה בכ-350 אוטובוסים חשמליים, שאינם מזהמים ואינם מרעישים, ובעתיד המטרה שכל הצייהפוך לחשמלי", מבשר יורי ברונשטיין, סמנכ"ל תשתיות ופרויקטים בחברה, "אני מאמין שזה כשלעצמו יעורר מוטיבציה לעבור לתחבורה ציבורית, שהיא חלק מעולם ירוק יותר, סביבתי יותר וגם נוח יותר". לצד הפיכת התחבורה הציבורית לנוחה ואטרקטיבית יותר, מקדמת המדינה את פרויקט הנתיבים המהירים, שדן נבחרה להקמתם ולהפעלתם השוטפת. במסגרת פרויקט זה יבנו בראשון לציון ובשפיים חניוני חנה-וסע לכעשרת אלפים כלי רכב, מהם יצאו לאורך כל שעות היום שאטלים ללא תשלום לעשרה מוקדי תעסוקה מרכזיים במטרופולין תל אביב. שאטלים אלו ייסעו על נתיב מיוחד, שיאפשר נסיעה חלקה ומהירה. "אנחנו צופים שנתחיל לפעול בעוד שנתיים וחצי", מספר ברונשטיין, ומוסיף כי "החניונים יכללו עמדות הטענה לרכבים חשמליים ואף מקומות חניה ייעודיים לאמצעי מיקרו-מוביליטי (אופניים וקורקינטים)". בנוסף לכל אלו מציעה דן שירותי תחבורה חכמה, שמהווים פתרון משלים לשלל פתרונות התחבורה הציבורית הקיימים. שירות bubble Dan, שמפעילה החברה, הוא שירות התחבורה הציבורית הראשון בישראל בו מזמינים את הנסיעה באפליקציה. החידוש הגדול בשירות, שמבוסס על הטכנולוגיה של חברת VIA ושהינו המוביל בישראל, הוא שמסלולי הנסיעה גמישים - משתנים בזמן אמת בהתאם לביקושים. זאת בשונה מקווי התחבורה הקלאסיים שדן מפעילה, בהם המסלולים הם קשיחים (קבועים מראש). השירות משלים את קווי התחבורה הציבורית הקשיחים במצבים בהם נסיעה באוטובוס הרגיל היא לא אפשרית או מאוד לא יעילה. בנוסף מציע השירות חווית נסיעה פרמיום, ובמחיר נמוך בהרבה מזה שברכב פרטי או במונית ספיישל. בשירות זה מקום הישיבה מובטח, כלי הרכב הם מרצדסים משודרגים, ובכל רכב יש עשרה מושבים בלבד. האיסוף וההורדה מתבצעים בתחנות אוטובוס, לרוב במרחק הליכה קצר מאוד. עם העיניים לכיוון נתיבי תחבורה ציבורית מהירים, צי אוטובוסים חשמלי ולא מזהם, רכבת קלה, מהפכת התחבורה הציבורית כבר כאן, ובדן מזהים את ההזדמנות, "אנחנו מעודדים עולם של תחבורה ציבורית חזקה, כי אנחנו מזהים שלכל השירותים תהיה יותר עבודה, כשיותר אנשים יאמינו בתחבורה הציבורית ולא יצטרכו רכב, אז כמות הביקושים לתחבורה ציבורית רק תגדל", מסכם ברונשטיין, ומוסיף בנימה אופטימית, "זה לא יקרה היום או מחר, אבל גם אנחנו מצטרפים למטרופולינים המובילים בעולם, בהם ההגעה לעבודה היא בתחבורה ציבורית. את המציאות רואים בשטח כל יום, ואנחנו מתקדמים בקצב משמעותי".

הכתבה בשיתוף DHL זו כנראה האטרקציה הכי גדולה שיש לנמל התעופה להציע: לונה פארק ענק, חדשני ומשוכלל שעיקרו מכונת מיון רובוטית משוכללת שמסוגלת למיין 19,000 חבילות בשעה בעזרת מסועים חכמים באורך שני קילומטרים ובמהירות של 60 קמ"ש - ומהווה מעין גן עדן לחבילות בגדלים שונים ובמשקלים שונים. עם קצת דמיון, יום אחד מישהו בפיקסאר עוד יעשה על זה סרט. מרכז המיון של DHL אקספרס, שמתפרש על פני שלוש קומות בשטח של 9,000 קמ"ר, מקצר משמעותית את הזמן שעובר מנחיתת המשלוח בארץ ועד לידיו של הנמען הסופי. למעשה, מרגע פריקת הקונטיינר ועד להגעת החבילה לבלדר בדרך ללקוח הסופי - עוברות בסך הכל שתי דקות וחצי. מרכז המיון, שנחשב לחדשני ביותר במזרח התיכון, החל לפעול לפני שלושה חודשים אחרי שהושקעו בו 70 מיליון דולר ושש שנות עבודה. כחלק מאסטרטגיית הקיימות הגלובלית של DHL, שנקראת GO GREEN ומתחייבת להגיע לאפס פליטות פחמן עד שנת 2050, הוא נבנה מתוך אג’נדה "ירוקה": לרבות פאנלים סולאריים לייצור חשמל, מחזור של מים אפורים לשטיפת רכבים, תשתית תמיכה בצי רכבים חשמלי והפחתתצריכת האנרגיה במבנה. על פי ההתחייבות, במקרה של אי־ הצלחה בעמידה ביעדי אפס פליטות הפחמן - הפער יצומצם באמצעות מימון נטיעת יערות ואלמנטים ירוקים נוספים. אחד היתרונות הגדולים של מרכז המיון זו העובדה שבניגוד לחברות לוגיסטיקה אחרות - המתקן קיבל אישור להחזיק מסוף עורפי פנימי של המכס שמאפשר לו שליטה ועצמאות.הלקוח זוכה לתהליך שלם שנמצא מתחילתו ועד סופו בידי חברה אחת, מה שמספק איכות, אמינות ומהירות. עובדה זו מקצרת משמעותית את תהליך הייבוא - הלקוח מקבל את המשלוח ביום הנחיתה כמעט בכל המדינה, ובלי קשר לגודל ומשקל החבילה. והדברים נכונים גם בייצוא: לקוח יכול להעביר כיום משלוח בשעה מאוד מאוחרת - והוא יגיע לנמען בארופה ובארה"ב תוך 24 שעות. היעילות של המרכז באה לידי ביטוי בכך שתהליך שהתבצע בעבר בשני בניינים תוך 4.5 שעות על ידי 120 עובדים - מתבצע כיום בבניין אחד תוך ארבעים דקות על ידי 50 עובדים. מקדמים את העובדים בדרך כלל, סביב תחומים כמו רובוטיקה, טכנולוגיה ואוטומציה עולות מיד שאלות בנוגע להון האנושי, לעובדים עצמם. הרי הרובוטים, לכאורה, אמורים להביא בסופו של דברלצמצום מסיבי בכוח האדם, משום שככל שהתהליך אוטומטי יותר כך אנו אמורים לחזות בפחות ופחות ידיים עובדות. ובכן, הקמת מרכז המיון יצרה סיטואציה הפוכה לחלוטין."הגישה בארץ טוענת בדרך כלל שאם אתה עובר לאוטומציה אתה בהכרח חוסך עובדים", אומר יאיר ביטון, מנכ"ל DHL אקספרס. "אז אמנם יש לנו פחות עובדי מיון מבעבר, אבל ברגע אחד הזדקקנו ליותר מהנדסים, מנטרים, מבקרים שמשתלבים במקומות כמו מחסן טכנולוגי ודיגיטלי, עובדים בתפקידים יותר משמעותיים שמתחזקים מכונה מאוד מתקדמת". יאיר ביטון, מנכ"ל DHL אקספרס וכך, עם המעבר לעולם חדשני יותר, הוחלט בחברה לשלוח עובדים לקורסים והשלמת תארים. בתוך זמן קצר עובדי המיון עשו הסבה לתפקידי הנדסה, בקרה וטכנולוגיה, רכשו קריירה שנייה שתחזיק אותם במעגל העבודה עשרות שנים נוספות ואף שדרגו משמעותית את שכרם החודשי. "כשמסתכלים על יוקר המחיה אפשר להבין שפחות ופחות צעירים ינסו להיות מלצרים ומאבטחים - ולכן צריך לראות כבר עכשיו איך קולטים בתעשיות מתקדמות ובתעשיות מסורתיות את הדור החדש", מוסיף ביטון, "וזה בדיוק מה שעומד בבסיס האסטרטגיה של DHL - לראות איך אנחנו משדרגים את העובדים ואותנו. יש לנו אקדמיה למקצועות המכס שמאפשרת לכל עובד להתמקצע ואף לעבור הסמכה להיות פקיד רישוי מוסמך, קורסים בנושאי לוגיסטיקה, תחום השילוח הבינלאומי, הכשרת מנהלים והדרכות בחו"ל". להביס את הקורונה השנתיים האחרונות, ימי מגפת הקורונה, היוו אתגר גדול במיוחד עבור חברות הלוגיסטיקה, ובכללן גם DHL. מרכז המיון החדש מאפשר ל-DHL מוכנות לתמיכה במצבי קיצון בסדר גודל שלא נראה עד היום בישראל. כשיש אירוע דרמטי כלל-עולמי,כמו מגפת הקורונה, המלחמה באוקראינה או מחסור ברכיבים - העסק יכול להתפרק מכיוון שחברות לוגיסטיקה אינן מחזיקות בתשתיות שמאפשרות עבודה פי שלושה מהקיים. "אנחנו נמצאים בסוף שנתיים של קורונה שבהן תפקדנו כערוץ חמצן שתמך במאבק במגפה", מספר ביטון. "הבאנו ציוד רפואי, מכונות הנשמה, מסכות, חיסונים. אין ספק שבכל מה שאותגרנו - הרוב נפתר על ידי המתחם החדש. מרכז המיון מאפשר לנו לתת ליצואנים ויבואנים שירות נגיש ומהיר שעוקף תשתיות". ישראל היא אי לוגיסטי. שערי הכניסה והיציאה היחידים הם דרך הים והאוויר (ולא יבשתיים). בעולם הלוגיסטיקה, מהירות היא שם המשחק. זמן שווה כסף - וזו מהות העסק. גודלה של ישראל, כמו גם הריחוק הגיאוגרפי, עלולים לכאורה להוות מגבלה מנקודת המבט הבינלאומית. לא תמיד מספיקה העובדה שמדובר בסטארט־אפ ניישן שמציגה יצירתיות וצמיחה בתחום ההיי־טק. גם כאן לשיטת DHL יתרון משמעותי. "המרכז החדש מאפשר לנו להנחית שני מטוסים מדי יום, למיין תוך שעה, שעה וחצי ולהוציא בלדרים לפיזור, ובחודשים הקרובים אנחנו מתכוונים להוסיף מטוס שלישי", מספר ביטון. אמנם אי אפשר לקצר את זמן הטיסה, אבל אפשר לייעל את התהליך. במסגרת יעילותו של המתקן החדש, אפשר לציין גם את שיתוף הפעולה של DHL עם המכס שהביא למצב שבו 85% מהמשלוחים משוחררים כבר באוויר. המהירות הזו מאפשרת לעסקים מקומיים להתחרות בזירת העסקים הגלובלית בתנאים שווים. ועכשיו, כל מה שנשאר זה לחכות למשלוח. רגע, דופקים בדלת.

הכתבה בשיתוף אקסטל מדינת ישראל הופכת בשנים האחרונות, יותר ויותר, למדינה של מגדלים - מגדלי מגורים ומגדלי משרדים מפוארים, מצופים זכוכית, שמתנשאים לגבהים עצומים והופכים את השיטוט במרכזי הערים לחוויה ארכיטקטונית אורבנית. כדי להחזיק את היכלי הזכוכית האלה יש צורך במערכות של קירות אלומיניום עצומים, כמעט בלתי נראים לעין, שאותם מייצרת חברת אקסטל. החברה ממישור אדומים מחזיקה היום, תרתי משמע, חלק גדול מקו הרקיע של תל אביב: קירות האלומיניום שלה משולבים בין היתר בעזריאלי טאון, עזריאלי המסובב, לנדמרק שרונה תל אביב וגינדי TLV, כמו גם בפרויקטים מובילים מחוץ לתל אביב, ובהם הגנים הטכנולוגיים בירושלים, גלובל טאוארס בפתח תקוה ופרויקט שרונה כפר סבא. אקסטל, שהוקמה לפני 34 שנה, פועלת באחד התחומים החמים ביותר בעולם כיום - פיתוח ושיווק מערכות אלומיניום. האלומיניום הקל והגמיש, שניתן לעצב ממנוצורות שונות בקלות יחסית, הוא כיום המתכת המועדפת על שורה של תעשיות. פרופילי האלומיניום שמייצרת אקסטל הפכו לאלמנט שרובנו פוגשים מדי יום - בין אםזה בבניין שבו אנחנו עובדים; ברכבי פולקסווגן, אאודי ולמבורגיני, שבהם הם משולבים; בקרונות רכבת ישראל ואפילו במערכת כיפת ברזל, שאקסטל מספקת לה רכיבים(כמו גם לפיתוחים נוספים של התעשייה האווירית ורפא"ל). את הפרופילים של אקסטל אפשר למצוא גם במיטות בתי חולים באירופה, במדפסות תלת מימד של HP ובעוד שורה של מוצרים. הפעילות העסקית המשגשגת זיכתה את אקסטל באות היצואן המצטיין, שהוענק לה בטקס חגיגי בבית הנשיא לפני מספר חודשים. "שמירה על הסביבה תורמת לעסקים" בחודשים האחרונים, הפך האלומיניום למבוקש יותר מתמיד, בעקבות המלחמה באוקראינה. רוסיה היא ספקית מובילה של אלומיניום, והמלחמה הובילה למחסור עולמי בסחורה החיונית. אלא שבאקסטל כבר מזמן לא תלויים רק ביבוא - שכן לצד ייצור פרופילי אלומיניום מתוחכמים, החברה מפעילה כבר שנים מפעל משגשג למיחזור פסולת אלומיניום, שאותה היא אוספת מכל רחבי המדינה לצורך שימוש חוזר. וכך, מי שמגיע למפעל של אקסטל יפגוש ב"הר האלומיניום" - הר של פסולת המתכת, שבאקסטל יתיכו מחדש, יהפכו לנוזל וייצקו ממנו חומר גלם חדש לייצור פרופילי אלומיניום. "ההקמה של הר האלומיניום מבטאת את התפיסה הארגונית את אקסטל, שלפיה שמירה על הסביבה לא באה על חשבון האינטרסים העסקיים אלא משלימה אותם ותורמת להם", אומר מנכ"ל אקסטל, אילן גור. "אנחנו מיישמים את התפיסה של תעשייה ירוקה בכל שלבי הפעילות שלנו - החל ממיחזור חומר הגלם ועד לשימוש בצבעים מחומרים ידידותיים לסביבה במפעל הצביעה שלנו. אנו פועלים לפי תקני ISO השונים, כולל תקן ISO 14001 בתחום איכות הסביבה. בימים אלה אנחנו גם משלימים פרויקט של הקמת שדות סולאריים ענקיים על גג המפעל שלנו, כך שחלק ניכר מצריכת האנרגיה של המפעל מגיעמהשמש. המפעל שלנו נמצא במדבר יהודה, כמות השמש אצלנו עצומה וכולה מתועלת לטובת המפעל ולחיסכון בחשמל. בנוסף, אנחנו מייצגים בארץ את WICONA, מותג גרמני שידוע לא רק באיכות שלו אלא גם במחויבות שלו לסטנדרטים ירוקים". מנכ"ל אקסטל, אילן גור רפאל אלבז, סמנכ"ל ההנדסה של אקסטל, מספר שמעטפות בניין האלומיניום, או בשמן המקצועי, "קירות המסך", שאקסטל מספקת ליצרני האלומיניום במגדלי המשרדים הענקיים בישראל תורמות גם הם לחיסכון באנרגיה ובהוצאות החשמל: "מעטפות הבניין כוללות נתק תרמי, שמצמצם את מעבר החום או הקור מהסביבה ומסייע לחיסכון בהוצאות האנרגיה של המגדל. אבל החשיבות שלהן היא הרבה מעבר לחיסכון בפליטות פחמן. מערכות בידוד מתקדמות תורמות לאווירה נעימה יותר ומשפרות את התפוקה של העובדים". דו-קיום עם הסביבה - ועם האנשים אקסטל היא חברה מיוחדת לא רק בדו-קיום שלה עם הסביבה הפיזית, אלא גם האנושית. מתוך 330 עובדי המפעל, כ-220 הם עובדים פלשתינים והשאר הם ישראלים מכל המגזרים, וכולם עובדים כבר 34 שנה זה לצד זה, כתף אל כתף. לכולם מטרה משותפת - לייצר את המוצרים הטובים ביותר, שעומדים בסטנדרטים המחמירים של החברות המובילות בעולם בתחומן. "הלקוחות שלנו הם החברות הגדולות בעולם, ממערכות מעטפות הבניין המובילות בארץ, דרך יצרניות הרכב המובילות בעולם, בומברדייה ועד HP, ודרישות האיכות שלהן הן הגבוהות והמחמירות ביותר", מספר גור. "הפרויקטים שאנחנו נדרשים לבצע הם מאוד מורכבים בכל ההיבטים ההנדסיים, מהצורתיות ועד לצביעה. אני מאמין שהערכים שהחברה חרטה על דגלה מחלחלים לתרבות העסקית היומיומית ומסייעים לנו להמשיך לעמוד באתגרים שניצבים בפנינו".

הכתבה בשיתוף שיראל סולאר בעשור האחרון ישראל, כמו שאר המדינות המתקדמות בעולם, הולכת בעקבות השמש. אחרי שהתברר שאי אפשר להמשיך להמשיך להסתמך על אנרגיות ישנות, שמייצרות פליטות פחמן בקצב מדאיג, העולם התחיל לפזול לעבר השמש, הרוח והמים - ולנצל אותם לתועלתו. כבר כיום 8.1% מסך האנרגיה שמיוצרת בישראל מגיע ממקורות מתחדשים. המספר הזה נמוך מהיעד המתוכנן (10%) ורחוק מאוד מהממוצע העולמי (45%), ובכל זאת השאיפה, כך מספרים במשרד האנרגיה ובמשרד לאיכות הסביבה, היא להגיע ל-30% עד 2030. על פי מחקר ישראלי שנערך במחלקה להנדסת אנרגיה במכללת אפק, אפשר להפיק בתוך כעשור 100% חשמל ירוק. זה עסק יקר - מדובר בהשקעה מוערכת של רבע מיליון שקלים, יותר מחצי מתקציב המדינה - אבל כדי שנמשיך לחיות על גבי הפלנטה היפה שלנו זה לא פחות מהכרחי. בשם האב הדרך לשם ארוכה, מורכבת ומסובכת, אבל הניצנים הראשונים צומחים יפה גם כאן בישראל. חברות ישראליות רבות כבר מבינות היטב כי הדרך הנכונה לצמוח במגזר העסקי במאה ה-21 חייבת לעבור דרך נקודת מבט ירוקה. אחת החברות האלו היא שיראל סולאר, חברה להתקנה, תחזוקה וטיפול במערכות סולאריות. בשנת 2015, אחרי מות אבי המשפחה, החליטו שני בניו, משה ונתנאל ביטן, ללכד את משפחתם ולגבש אותה סביב הקמת עסק חדש. את הרקע לתחום החדשני הביא מנכ"ל החברה, שעבד במשך שנים כמתקין מערכות סולאריות. מטרת העל של שיראל סולאר היא לייצר עבור לקוחותיה פתרונות ירוקים שיסייעו להם לחסוך גם בזיהום וגם בכסף. למעשה, ההבטחה הגדולה עבור הלקוח - בין אם הוא עסק גדול או עסק עצמאי - היא להפוך את גג הבית לעסק כלכלי לכל דבר ועניין. שיתופי פעולה בינלאומיים הקונספט של שיראל סולאר הוא פשוט: כל המוצרים הירוקים בסל אחד שכולל הפקת חשמל באמצעות מערכת סולארית, יכולת אגירה במהלך היום על מנת ליצור שימוש במהלך הלילה, וטעינה מהירה של רכבים חשמליים. ניהול חשמל חכם - הוזלת עלות חשבון החשמל השנתי ב-10% ללא השקעה. באמצעות שיתופי פעולה אסטרטגיים של שיראל סולאר עם חברות ישראליות ובינלאומיות גדולות - כמו בלינק, רשת אמריקאית בתחום טעינת הרכבים שפועלת ברוב מדינות ארצות הברית ומתחילה להתפשט גם לאירופה; ואנג'יס, חברה ישראלית שמספקת ציוד למערכות סולאריות ובולטת בתחום אגירת האנרגיה - מצליחה החברה להניב עבור הלקוח חיסכון הגג שלך הוא העסק שלנו כך הפכה "שיראל סולאר" מחברה משפחתית להזדמנות ירוקה וכלכלית עבור קונצרנים גדולים ועסקים קטנים משמעותי של 10% מעלויות החשמל הסטנדרטיות. "יש לנו פתרון אולטימטיבי שמאפשר ייצור חשמל במהלך היום בעזרת הפאנלים הסולאריים, חיבור לעמדת טעינה לרכב ומערכת משולבת שמאפשרת אגירה בלילה, מסביר ישראל ביטן. "אם חושבים על ייצור חשמל בעסקים כמו מרכולים או תחנות דלק, הם יכולים לנהל בשעות השיא ולהיעזר בשעות השפל". מתקנים סולאריים בתחנות הדלק עבור עסק שבו נסגרו בתחילת הדרך 80% מהעסקאות בשיטת "חבר מביא חבר", שנת 2021 הייתה משמעותית במיוחד. בשנה שעברה זכתה שיראל סולאר במכרז להתקנת 25 מתקנים סולאריים בהיקף של שני מיליון שקלים על גגות תחנות הדלק של סד"ש ברחבי הארץ - אשדוד, באר שבע, חיפה, צומת כנות ועוד. התקנת הפאנלים הסולאריים מתבצעת על ידי שלושה צוותי הרכבה מיומנים ומקצועיים של החברה, שצברו בעשור האחרון ניסיון עשיר בהתקנה יעילה, מהירה ובטוחה של פאנלים וציוד של חברת תדיראן אנרגיה וממירים של סולאר אדג' שמאפשרים באמצעות אפליקציה ייחודית מעקב 24/7 אחר ביצועי המערכת מכל מקום. בנוסף, מספקת החברה שירות פתרון תקלות ללא עלות ומעניקה פתרונות ניקוי סולאריות על ידי רובוטים או מתזים. פאנלים על גגות הרפת אחת ההתמחויות של שיראל סולאר נמצאת בעבודה עם המגזר הכפרי - שמושבים ובקיבוצים - לרבות התקנת פאנלים סולאריים על גבי רפתות, מחסנים חקלאיים וחממות לגידולים חקלאיים. החברה כבר ביצעה פרויקטים רבים ביישובים כמו בארותיים, בני ראם, כפר מימון, בית יצחק וניצני עוז. שלום זלקה, חקלאי מבית יצחק ובעל רפת, התקין לפני כשנה וחצי מערכת סולארית באמצעות שיראל סולאר. "עשיתי את זה קצת באיחור", מודה זלקה, "כי הגגות של הרפת עדיין לא היו מסודרים והעיתוי ברמה האישית לא היה מתאים. אבל למזלי, החברים המליצו ובסופו של דבר נולדה מחדש ההזדמנות, הפעם בטיימינג טוב יותר". בסופו של דבר ההמתנה השתלמה. כיום יש על גג הרפת שלו במושב 740 פאנלים סולאריים על פני שטח של כ-2,000 מ"ר. כדי למקסם את יכולת ייצור החשמל של הפאנלים, מקפיד זלקה לנקות את הגג באמצעות מברשת רובוטית שנוסעת הלוך וחזור על הגג תוך כדי שהיא ממטירה מים ומנגבת אחריה. בשביל לדעת מתי הגג צובר כמות לכלוך שמצדיקה ניקוי, הוא עוקב באדיקות אחר מצב הפאנלים בעזרת האפליקציה. וגולת הכותרת: מדי חודש מקבל זלקה זיכוי של כ-20,000 שקלים מחברת החשמל )על פי חישוב של 45 אגורות לקילוואט(. את ההשקעה, שכוללת התקנת מערכת סולארית בעלות של כמיליון שקלים וחיבור לחברת החשמל בעלות של כ-150,000 שקלים הוא יכסה בתוך ארבע שנים. "זו השקעה שמניבה יותר מכל דבר אחר", מסכם זלקה.

רובוט חברתי נגד זקנה לא אחת קשישים ואף אנשים צעירים מודאגים לא רק מהאפשרות שגופם יבגוד בהם והם לא יצליחו לשלוט עליו, אלא גם ובעיקר מהידרדרות מנטלית, מאובדן הזיכרון לטווח קצר וארוך ומאובדן היכולת לזהות דמויות ולנווט את דרכם באופן עצמאי. עד כה, מומחים המליצו בעיקר על שיטות מסורתיות לשימור הזיכרון והצלילות המחשבתית כמו פתרון תשבצי היגיון, השתתפות בשיחות אקטואליה, קריאה מרובה והרחבת האופקים באמצעות שלל חוגים, פעילויות, סדנאות והרצאות ל"גיל הזהב" שהפכו לתעשייה של ממש.עם זאת, בשנים האחרונות הופיעו אמצעים משוכללים יותר להתמודדות עם התערערותה של הצלילות המחשבתית, והם כוללים רובוטים חברתיים, או בשמם הרשמי: "רובוטים המסייעים באופן חברתי" (Socially Assistive Robots) או בקיצור SARs, ומכשור שמאפשר השתקעות במציאות מדומה (iVR) עם פלטפורמות המאפשרות יחסי גומלין באופן שמעודד את המשתמשים למעורבות פעילה ומספקות מסגרות טיפוליות. הרובוטים החברתיים מיועדים בעיקר לעודד יחסים רגשיים עם המשתמשים, בהסתמך על הנטייה האנושית ליחסי גומלין חברתיים. לעומתם, המכשור מסוג iVR מתמקד בנוכחות המרחבית ומטרתו לספק חוויה רב-חושית אינטנסיבית המכניסה את המשתמשים לעולם וירטואלי.באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנו לאחרונה את ההיתכנות של שימוש בקסדות VR בקרב צעירים ומבוגרים שאינם סובלים מהידרדרות קוגניטיבית בניסיון למנוע תופעה זו. מטרת החוקרים הייתה לבחון עד כמה מגבירות קסדות משוכללות אלה את סיכויי הנבדקים להצליח לשמר את זיכרונם, צלילותם ותפקודם החשיבתי.הניסוי הראשון מסוגו, שנערך במעבדה לחקר הקוגניציה, הזקנה והשיקום, בראשותה של פרופ' שלי לוי-צדק, בדק אם המטופלים מעדיפים לאמן את זיכרונם באמצעות רובוט חברתי או באמצעות קסדת מציאות מדומה. בתרגול הפלטפורמה הראשונה, הנבדקים תקשרו עם רובוט דמוי אדם שעודד אותם לבצע את התרגול ואף הנחה אותם כיצד לבצע מתיחות ותרגילי הרפיה בין תרגול אחד למשנהו. בבדיקת הפלטפורמה השנייה חבשו משתתפי הניסוי קסדת מציאות מדומה (בטווח של 360 מעלות) ויצאו למסע חווייתי שבמהלכו צללו בים, רכבו על אופנועים ואף הטיסו מטוסים. החוקרים גילו כי ההשוואה הרלוונטית אינה בין יחסי גומלין חברתיים עם רובוט פיזי לאינטראקציה עם רובוט וירטואלי. במקום זאת, יש להשוות בין החוויה של נוכחות חברתית באותו מרחב שבו נמצא הרובוט הפיזי ובין החוויה של נוכחות במרחב הווירטואלי של המציאות המדומה. תוצאות הניסוי, שבו השתתפו 64 בני אדם - ביניהם 32 מבוגרים שגילם הממוצע 70 , ו-32 צעירים שגילם הממוצע 26 - הפתיעו את החוקרים. התברר כי 66% מהנבדקים - צעירים ומבוגרים כאחד - העדיפו את המציאות המדומה, הווירטואלית, על פני הרובוט הפיזי הממשי. ייתכן כי העדפתם הברורה של הנבדקים נבעה מכך שהחוקרים יצרו חוויה סוחפת במיוחד של "להיות שם" ויצרו קו עלילתי המתבסס על מסע, שבמהלכו יש לפתור חידות קוגניטיביות על מנת להתקדם. גילוי החלבון שמזרז אלצהיימר סיבים של חלבון עמילואיד בטא מאיצים פירוק של מוליכים עצביים בעלי חשיבות לתפקוד תקין של המוח. חוקרים באוניברסיטת בן-גוריון טוענים כי באופן זה אותם סיבים גורמים להתפתחותה של מחלת האלצהיימר. כבר לפני שנים התגלה כי במוחם של חולי אלצהיימר, הסובלים מאובדן הזיכרון, מצטברות כמויות ניכרות של סיבי החלבון עמילואיד בטא. אך החידוש במחקר של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוא חשיפתו של הקשר הסיבתי בין הימצאות הסיבים האלה לבין הפגיעה בתאי העצב במוח המובילה לפגיעה בזיכרון. באותו מחקר, בהובלת פרופ' רז ילינק, סגן הנשיא ודיקן למחקר ופיתוח, והדוקטורנט אלעד ארד מהמחלקה לכימיה וממכון IKI , בשיתוף עם פרופ' חנה רפפורט מהמחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה וממכון IKI ואביגיל ברוך-לשם מהיחידה להנדסה סביבתית, התגלה כי הסיבים של חלבון עמילואיד בטא מזרזים תגובות נגד, שבמהלכן מתקיימת התפרקות של דופמין ואדרנלין שהם מוליכים עצביים חשובים במיוחד. מדובר בעדות ראשונה לכך שסיבי חלבון אלה מהווים זרז לתגובות נגד כימיות שגורמות נזק מוחי משמעותי. יתרה מזאת, החוקרים זיהו לראשונה שההאצה של פירוק המוליכים העצביים מתרחשת כאשר אותו החלבון נמצא במצב סיבי, מוצק, ולא במצב מסיס, נוזלי. בכך ניתן להסביר את הרעילות הרבה של הסיבים במוחם של חולי מחלת אלצהיימר ואת הפגיעה הקשה שסיבים אלה גורמים לתפקוד של תאי העצב. ממצאי המחקר מאפשרים הבנה חדשה של מחלות נוירו-ניווניות כמו מחלת האלצהיימר, וסוללות דרכי גישה לפיתוח של תרופה למחלה חשוכת מרפא זו. צלחת מודולרית לאוטיסטים שאר בני המשפחה אכלו את ארוחותיהם בכלי חרסינה. האב החמדן חשש שמא קערת החרסינה תישמט מידיו הרועדות של הסב ותישבר. לבסוף הנכד לימד את האב ענווה מהי, וכמה מביש להפלות את ה"אחר". ניתן להיזכר באגדה קונפוציאנית זו כשמביטים בצלחת חדשנית שעיצבו סתיו שוקר ובר כהן-פרחיה, סטודנטיות לתואר שני בעיצוב במכללת שנקר, בהתאם לצורכיהם המיוחדים של אנשים על הספקטרום האוטיסטי. בעוד החמגשית הישראלית הנפוצה היא תבנית מרובעת שבתוכה חלוקה קשיחה לתאים שתכולתם זולגת לעיתים לצדדים, הרי שהצלחת המיועדת לאוטיסטים היא עגולה ובתוכה יש צלחות עגולות קטנות נשלפות. שוקר וכהן-פרחיה עיצבו את הצלחת לאחר שצפו באנשים על הספקטרום בשעת הסעודה. הן הבחינו שהמזון של חלקם מתפזר אל מחוץ לחמגשית הסטנדרטית, מה שעלול לעורר בהם מבוכה, במיוחד במקומות ציבוריים. המזון מתפזר בעיקר בשל ניסיונותיהם העיקשים של סועדים אלה לוודא שהמאכלים לא ייגעו זה בזה, ובשל רצונם לסיים את תכולת הצלחת עד סופה, כולל חלקיקי מזון שנדחקו לפינת זווית וקשה להוציאם. הצורה העגולה של הצלחת, והיכולת לשלוף את הצלוחיות העגולות הקטנות מתוכה, מאפשרות לאותם סועדים ליהנות מהפרדה קלה ומתמשכת בין המאכלים השונים ולאכול בקלות את המזון עד תומו. המעצבות מסבירות: "ההפרדות שיצרנו בתוך הצלחת הן מודולריות וניתנות לשינוי לפי העדפותיו של הסועד. חשוב שסביבת הסעודה תישמר אסתטית ונקייה וזאת מבלי להכביד על הסועדים בתרגול מוטוריקה עדינה. כשנתנו להם את הצלחות החדשות, הם הגיבו בחיוך, שזה דבר נדיר אצל חלקם. הם ממש התרגשו". ההשראה לעיצוב הצלחת באה מעולם האוריגמי, קיפולי הנייר היפניים, ומתרבות הקמפינג, כמו גם מהרצון ליצור חפץ מודולרי וקל לשימוש, בצבעים עדינים כמו אפור וכחול וגוון חמרה-בז' שאינם מציפים בגירויים. בפיתוח המוצר הן הסתייעו בקלינאיות תקשורת ובמרפאות בעיסוק, שחשפו בפני המעצבות את הקשיים המיוחדים של חלק מסועדים אלה בביצוע פעולות אכילה כמו ליקוט, לעיסה ובליעה. בינה מלאכותית להריון בטוח במסגרת מחקר של מומחים ישראלים למערכות מידע ותרופות, פותח מסד נתונים המכיל מידע בנוגע לבטיחות השימוש ביותר מ-10,000 תרופות מאושרות ולא מאושרות בזמן ההיריון. המידע מתבסס על אלגוריתמים המסייעים לחזות את מידת הבטיחות בנטילת התרופות תוך שקלול הנתונים שנאספו במהלך המחקר. המודל מונגש לציבור ומספק הסברים מפורטים להחלטותיו ולקביעותיו, על מנת לסייע לרופאים ולמטופלים להבין את היתרונות ואת הסכנות בנטילת תרופה בזמן היריון. חוקרי הנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והיחידה לפרמקולוגיה קלינית במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) פיתחו את השיטה לחיזוי בטיחות התרופות באמצעות בינה מלאכותית. הם ביקשו לשפר את המצב הקיים, שבו רק לחלק קטן מהתרופות ישנו סיווג חד-משמעי מבחינת בטיחות השימוש בהן במהלך חודשי ההיריון. כיום יצרני התרופות מחויבים לקבל אישור בטיחות מה-FDA, מנהל התרופות והמזון האמריקאי, ומידע עליהן זמין לציבור ולרופאים בערוצים שונים. בישראל משרד הבריאות אף מפעיל מספר מרכזי ייעוץ פרמקולוגיים לנשים בהיריון ולנשים מיניקות. בכל זאת, מידת הבטיחות של חלק ניכר מהתרופות עבור נשים הרות אינה ידועה בוודאות גבוהה, וברוב המקרים המידע בנושא זה חלקי ומתבסס על ניסויים בבעלי חיים בלבד. הדוקטורנט גיא שטר, פרופ' ברכה שפירא ופרופ' ליאור רוקח מהמחלקה להנדסת מערכות תוכנה ומידע באוניברסיטת בן-גוריון פיתחו את הדרך החדשנית לספק מידע תרופתי ורפואי מקיף ומהימן באמצעות בינה מלאכותית. המידע במסד הנתונים שהם פיתחו, המבוסס על סריקה של כ- 100 אלף פניות שהתקבלו ביחידה הפרמקולוגית במרכז הרפואי שמיר במשך כעשר שנים, מאפשר חיזוי של אינטראקציות בין-תרופתיות, חיזוי של תופעות הלוואי לתרופות חדשות, איתור שימושים רפואיים חדשים לתרופות קיימות ועוד. אימון גופני לנפגעי שיתוק אחת הבעיות שאיתן נאלצים להתמודד אנשים שחיים עם שיתוק מוחין היא הזדקנות מוקדמת. מבוגרים עם שיתוק מוחין, המסוגלים להתנייד, עלולים לסבול מירידה בתפקוד הגופני כבר בגיל צעיר ואף לאבד את יכולתם ללכת בשל אורח חייהם הסטטי, הפחות-תנועתי. מחקר ישראלי חדש מגלה כי ניתן לסייע לנכים להתמודד עם תופעה זו באמצעות אימון גופני המשלב בין פעילות אירובית לבין אימוני כוח. במחקר שנערך באוניברסיטת בן-גוריון נבחנה ההשפעה של האימון הגופני על תפקוד, בריאות ואיכות החיים של אוכלוסייה זו, ונמצא כי משותקי המוחין מעבירים 67% מזמנם בישיבה. מספר הצעדים שלהם ביום הוא כמחצית ממספר הצעדים שצועדים בני גילם שאינם מתמודדים עם לקות מוטורית. במבחני מהירות, הנבדקים החיים עם שיתוק מוחין לא הגיעו לדופק המרבי האופייני לזמן מאמץ. מהירותם הייתה פחותה באופן משמעותי והושפעה מהיקף הפגיעה המוחית וממידת המוגבלות המוטורית שבעקבותיה. המחקר התבצע במעבדה לבקרה מוטורית ושיקום הליכה במחלקה לפיזיותרפיה בראשותה של ד"ר סימונה בר-חיים יחד עם הדוקטורנטית רונית אבירם, פיזיותרפיסטית מומחית לשיקום ואימון אנשים עם שיתוק מוחין. מעבדה זו עוסקת זה שנים בפיתוח שיטות לשיקום ההליכה של אנשים בעלי מוגבלויות מוטוריות. ערסל חושי לאנשים על הספקטרום שרון חפץ ודנה זוהר, סטודנטיות לתואר שני בעיצוב במכללת שנקר, עיצבו ערסל מיוחד לבני אדם על הספקטרום האוטיסטי. בניגוד לערסל הרגיל, שעשוי לרוב מרשת של מיתרים קשיחים, הערסל שהן פיתחו - במסגרת קורס עיצוב היברידי בהנחייתו של המרצה, המעצב והאמן עומר פולק, ועוזריו, ניבי להבי ויקיר בוארון, ובמסגרת שיתוף פעולה בין שנקר וחוות המרחב הפתוח לחברים על הספקטרום במושב כפר שמואל - מיועד לענות על צורכיהם המיוחדים ועשוי ממגוון חומרים, כשצידו האחד עשוי מחומרים קשיחים ומאפשר תנועות יותר פתוחות ורחבות, ואילו צידו האחר עשוי מבד לייקרה הממולא בפתיתי קלקר ומאפשר להתערסל בחיקו בנוחות. הערסל אף כולל נקודות שלחיצה עליהן גורמת לתגובות של החומרים הקשים והרכים באופן המאפשר לאנשים עם אוטיזם מגוון התנסויות, הפתעות וחוויות נעימות. הערסל, העשוי ממגוון מרקמים בעלי תכונות שונות, משכלל את חוויית ההתנדנדות, הנחשבת לתנועה רפטטיבית שחלק מהאנשים על הספקטרום נהנים במיוחד להתמיד בה. בה בעת, הערסל החדשני מאפשר למי ששוכבים עליו לתרגל ויסות חושי באופן מעודן ומזמין. מתקן זה מספק מרחב נעים, לא מאיים, המעודד פעילות אך לא מציף את המשתמש בהמוני גירויים. באופן כזה, הוא מאפשר לאוטיסטים להירגע, לנוח וליהנות.

אפשר לערוך אלף סקרים ולהתבשם מהתוצאות, אפילו מזו המציבה את אזרחי ישראל במקום התשיעי במדד האושר העולמי. מעל אנגליה, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יכולה לדווח בסיפוק כי האבטלה ירדה מאוד, השכר עולה, החינוך משתפר, ובכלל - נשקו את האדמה שאתם דורכים עליה כמו שחקני כדורגל אחרי ניצחון. אבל סקרים וסטטיסטיקות נותנים, במקרה הטוב, רק תמונה חלקית. הלכי רוח אמיתיים בודקים באמצעות קבוצות מיקוד, וכאלה לא נעשו כאן. בשביל מה. כולם יודעים מה קורה, כולם מרגישים ברוח, כולם צוללים למי הרשתות העכורים, מאנפרנדים אויבים ומלשינים על אחרים לרשויות ענקיות הרשת בדרישה שייחסמו. השנאה מפעפעת. שנאת אמת, טהורה, שמציפה ושוטפת את כל השאר. כאשר אנחנו תמהים מה קרה להם שם, בקיבוצים, בשנות ה-50, כאשר מחלוקת רעיונית פילגה משפחות, חדרי שינה, קיבוצים וחברויות מימי הקרבות, צריך פשוט להביט במראה ולהפסיק להתפלא. מה שהיה אז זה משחק ילדים. ריב משפחתי בהתיישבות העובדת. עכשיו אנחנו במלחמה. זו כמעט מלחמת אזרחים. בינתיים רק דגלי השנאה עולים ותרועות חצוצרות הקרב מכנסות את הצבאות. בינתיים. מהפכת נגד היא שלב כמעט הכרחי אחרי מהפכות שהופכות סדרי עולם. המהפכה הציונית היא מהפכה גדולה ביהדות; לא מפתיע שקולות העבר מרימים ראש. זה קרה בצרפת אחרי מיגור המלוכה, זה קרה בארה"ב אחרי הכרזת העצמאות, זה קרה בברית המועצות אחרי שלנין סילק את הליברלים שהעיפו את הצאר. אצלנו המלחמה נדחתה ונבלמה מאז ימי הכרזת המדינה, אבל בהיעדר מנהיגות מדינית ממשית, הפוליטיקאים ששלטו כאן סיפקו לה עוד ועוד חומרי תבערה, ועכשיו אין דרך חזרה. זו המלחמה החשובה ביותר שנערכה כאן מאז קרבות 48'-49'. התוצאות שלה, בדיוק כמו אלה של מלחמת העצמאות, יקבעו אם נחיה או נחדל. עד כדי כך. רבנים, פוליטיקאים וכל מיני בעלי טורים יכולים להמטיר עלינו מנטרות של אחדות, אבל גם הם יודעים שזה אפילו לא מס שפתיים. זו סתם פחדנות ודחיית רגע ההכרעה האישי של כל אחד ואחת מאיתנו. מדינת ישראל הגיעה אל הרגע שממנו ניסתה לברוח מיומה הראשון. הציונים ביצעו מהפכה לא תיאמן ויצרו אומה ועם, ומחיר ההצלחה המדהימה לא נפרע. 19 שנים זה די הצליח לה, אבל שישה ימים בחודש יוני של 1967 עשו מה שאלפי רבנים לא הצליחו. הם החזירו לארץ את אלוהים. חשכת הגלות הזדחלה לאומה החדשה. דוד בן-גוריון מכריז על הקמת המדינה, 1948 / צילום: רודי ויסנשטין, משרד החוץ  יהודים בבגדי גויים האור התחיל לזרוח על אירופה במאה ה-16. הרנסנס גירש אט-אט את חשכת ימי הביניים שהאפילה על אירופה במשך אלף שנים. השליטה של הכנסייה הקתולית בחיי האומות התרופפה, הפרוטסטנטים איינו את הצורך בכמרים כמתווכים בין האל והאדם, המדע הרים את ראשו שנחנק תחת ברכי הוותיקן במשך 30 דורות. הדפוס הפיץ את המחשבות. הקהילות היהודיות שחיו בגלויות הושפעו מאוד. בהתחלה, תנועות משיחיות ניסו לפוצץ את שלטון הרבנים על הקהילות והבטיחו קשר ישיר בין טאטע למאמין הצועק אליו ביער, ובסוף המאה ה-19 תהליך החילון שעבר על אירופה השיג גם את היהודים. הקהילות התפוררו. בתי המדרש התרוקנו. בערים הגדולות יהודים שהפסיקו להשחיז את מוחם בסוגיות כמו מהו הרווח בין השדיים שמצדיק את גירוש האישה הסתובבו בבגדי הגויים, נשבעו נאמנות למדינות שבהן חיו והפריחו את התרבות האנושית. יהודים בבית, כמו כולם בחוץ. פרויד. מרקס. איינשטיין. הם רק הבולטים. היו עוד רבבות. והייתה גם ציונות. קודם בצעדים מהוססים. חובבי ציון היו הראשונים שתמכו בהקמת יישובים חקלאיים בארץ ישראל בשילוב תפילות ולימוד השפה העברית, אבל זה היה מעט מאוד. המושבות הראשונות בארץ ישראל, פתח תקווה, ראש פינה, זיכרון יעקב, ראשון לציון ועוד כמה, לא הצליחו להתרומם בלי תמיכת הברון רוטשילד. יהודים המשיכו לחיות בארץ הקודש על נדבת לב יהודי הגולה, כמו שעשו במשך דורות אנשי היישוב הישן. אבל אז הגיע הרצל, וחׅשמל את העם עם ספרון קטן ועם קונגרס. בבזל הקמתי את מדינת היהודים, הוא כתב ביומן שלו אחרי הנעילה. אתם יכולים לצחוק, כתב, אבל בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד 50 שנה, כולם ייווכחו. השנה הייתה 1897. בדיוק 50 שנים אחר כך הצביעה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ביאליק, שישב אז כמו הרבה צעירים באודסה התוססת מחיים עבריים ויהודיים, לא האמין שמשהו יזוז. "אכן נבל העם", כתב, "מלא נקלה ורוש, כולו רקב ומסוס מכף רגל ועד ראש... אכן אבד העם, שאף חרפה ורוק... גם בתקוע השופר ובהינשא הנס - היתעורר המת? היזדעזע המת?". ארבע שנים אחר כך הוא כבר תיאר נכוחה את הלכי הנפש הקרועה שלו. העם זז. המת התעורר. "כולם נשא הרוח", כתב ביאליק בעצב מהול בשמחה, "כולם סחף האור. שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה. ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה. בדד, בדד נשארתי, והשכינה אף היא - כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה... חרש בכתה עליי ותתרפק עליי, וכמו שכה בכנפה השבורה בעדי: כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם, ואיוותר לבדי, לבדי". הברון רוטשילד / איור: גיל ג'יבלי הפרידה מהנפש הגלותית הרוח שהעיפה את היהודים מבתי המדרש נשבה בעיקר מערבה, לאמריקה. בשנים הראשונות של המאה ה-20, עד 1924, כל מי שרצה היה יכול לעלות על אונייה, לרדת באליס איילנד, להיבדק בידי רופא שיקבע אם אין לך שחפת או טיפוס, וזהו. אתה אמריקאי. 2 מיליון יהודי אירופה ירדו לנמל אודסה ועלו על האוניות. רק כמה עשרות אלפים בחרו להפליג מזרחה. אל ארץ ישראל. אלה היו הציונים. קשיי הארץ החדשה והכמעט שוממה לא הפריעו לאנשים הצעירים שבטחו בכוחם לשנות את העולם כולו, וקודם כל את העם. בלי שינוי מוחלט של הנפש הגלותית, לא תיווצר כאן אומה, לכל היותר יתקיים כאן גטו יהודי חדש, אז בשביל מה כל הסיפור, עדיף כבר ללכת לאמריקה. הסוציאליסטים הובילו את המהלכים האלה. מדברים עברית, רק עברית, נאחזים בקרקע, אין תקומה בלי השתדכות לאדמה עם זרעי תבואה ושתילי עץ פרי. האדמה תתמסר לך רק אם אתה עובד אותה. הזרם הלא-סוציאליסטי ביישוב התבסס בערים. בטכניון בחיפה, באוניברסיטת ירושלים, ובעיקר בתל אביב. בשנות ה-20 תל אביב הכילה כמעט 40 אלף תושבים. בעשור הבא האוכלוסייה שולשה, והמוני עולים מפולין וגרמניה העניקו לה את הצביון ששורר בה עד היום. תרבות עשירה, חיי פנאי סוערים, הוללות, מסחר, יזמות, בנייה. בנו גם כמה בתי כנסת, ובכלל זה את בית הכנסת הגדול, אבל אלוהים לא היה הכוח המוביל של האומה החדשה. רוב האנשים היו חילונים לגמרי, ששמרו על קשר עם המורשת באמצעות החגים. בשבת החנויות נסגרו, אבל איש לא כפה. זו הייתה התחושה הטבעית. לא נעים. התחתנו אצל הרבנים, גם בקיבוצים, כל נער חילוני למד כמה חודשים את הפרשה שלו לבר המצווה, והמשפחה הגיעה לשם בשבת המתאימה, כשהאחיות הגדולות מכינות מראש סוכריות כדי לפוצץ למסכן את הצורה. היחס אל הנוער בקיבוצי השומר הצעיר שנהנה לערוך כירות עם בשר חזיר דווקא ביום כיפור היה כאל התרסה ילדותית. בשביל מה. לקום ולהתהלך בארץ ילידי הארץ למדו לאהוב אותה באמצעות הטיולים לכל ואדי והר, עמק ומעיין. הם היו הולכים עם מורים נוצצי עיניים שפתחו את ספר התנ"ך, והראו להם. כאן גדעון ערך לאנשים שלו את מבחן הלהיטות, עם המים. כאן יהושע ציווה על השמש לעמוד דום. בדיוק במקום הזה. וכאן בעמק האלה, נער צעיר שאיש לא הכיר עד אז התייצב לקרב ביניים מול גוליית, כיוון את המקלעת, וקלע לו בול בפוני. כן, ילדים, זה המקום. הנוער הריח את אבני הגיר, מולל את אדמת הארץ, והתחבר אליה בריח ובשפה. הם ידעו שאם דוד המלך היה נוחת עכשיו במכונת זמן, הם היו מבינים אותו. בתי הכנסת הושארו לזקנים שהגיעו לאט ובהדרגה בעקבות הצעירים ולאנשי היישוב הישן. איש לא שאל את עצמו באותם ימים רחוקים מה זכותנו על הארץ. הם ראו לבד. הם התיישבו במקומות שקשה מאוד להיאחז בהם, על אדמה שקנו, והפריחו את המקום. כולם ראו את זה. גם הפלאחים הערבים בכפרים הדלים שמסביב. הם התחברו אל הארץ בשתילים, בבניין, בעבודה, במילים, בשירים ובתחושת שייכות ברורה לחלוטין. תל אביב הפכה למטרופולין מודרני שאין דוגמתו מביירות בצפון עד קהיר בדרום. העיר המופלאה הזאת, ציין מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון שלה, בחגיגות שנת ה-25 שלה, קמה כולה על כסף פרטי, ללא השקעה של פרוטה מקופת הציבור. זה היה כמעט נכון, אם מתעלמים מההתחלה שבה אריה וייס וחבורתו קיבלו כסף מהקרן הקיימת כדי לרכוש את 100 המגרשים הראשונים. האנשים הגדירו את עצמם כבני ארץ ישראל, וחשבו את עצמם ליהודים. זו בכלל לא הייתה שאלה, אבל אלה היו יהודים מסוג חדש לגמרי. יהודים שמפנים גב אל מסורת הגלויות, לא פתחו מעולם דף גמרא, והתחברו רק אל התנ"ך, מעלימים כך את אלפיים שנות הגלות. אלוהים לא הוכנס למשחק. המהפכה הציונית הייתה חייבת לבצע רוויזיה בתפיסת היהדות. היא הייתה עבודה של בני אדם שהכירו היטב את המסורת, יוצאי ישיבות שונות, כמו דוד בן-גוריון, שהשאירו את האל ואת עבודתו לחלקה הפרטית של בני האדם. הם לא הסתפקו בהסתפחות אל המודרנה המערבית - הם לא רצו להרגיש זרים, ואפילו בארצות נאורות שלכאורה כבר עקרו מקרבן את האנטישמיות. זה היה רק לכאורה, וגם בארה"ב התקיימה אפליית יהודים ממוסדת. לגויים, הם הבינו היטב, לא אכפת אם אתה הולך או לא הולך לבתי הכנסת. בעיניהם יהודי הוא יהודי, בכל לבוש ותחפושת. המהפכה הציונית, כפי שהרצל ניסח וכל העולם היהודי תפס היטב, גרסה שכדי להירפא משנאת הגוי, היהודים חייבים להצטייד בכלי המרכזי שיש לכל עם. ריבונות עצמאית על אדמה משלו. נס לא קרה לנו ארץ ישראל הייתה בחירה טבעית. שם נולד העם שהתפזר בכל העולם. שם זה גם אפשרי. עם הטורקים זה הלך לאט ובקושי, אבל אחרי כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה העניינים נעו. כדי לבנות אומה חדשה צריך להקים עם חדש. עם שנרפא ממחלות הגלות. עם עובד, יוצר, שעושה הרבה ומדבר מעט, וגם אז, רק בעברית. המהפכה הציונית לא הייתה מימוש הגעגועים לציון ולבית המקדש. זה היה חלק מעולמם של יהודי הגלות. אנחנו רצינו להיות עם ככל העמים. זה הבסיס. המהפכה הייתה לקיחת הגורל במו ידינו, להחליט - ולעשות. הסתמכות על אלוהים הייתה בעיניהם אם כל חטאת, זו שניוונה את העם בגלויות. המורה אהרן זאב כתב בראשית שנות ה-30 את ההמנון הציוני האמיתי. שרו אותו בהתחלה בחנוכה, אבל אחר כך בכל מקום. גם היום, בטקס הדלקת המשואות. "אנו נושאים לפידים בלילות אפלים, זורחים השבילים מתחת רגלינו, ומי אשר לב לו הצמא לאור יישא את עיניו וליבו אלינו - ויבוא". אור הבריאה הוא אנחנו. המעשים שלנו. מילות הפזמון חצבו בלבבות, הרעידו את הנוער והעבירו צמרמורת של זעם בחוגים הדתיים: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם - ויהי אור!". אנחנו מביאים את האור. אנחנו, לא מלאך ולא שרף. אנחנו, במו ידינו. מה לאלוהים ולזה. האורתודוקסיה, ברובה המכריע, שטמה את הציונות. הרבנים הבינו היטב מה טיב המהפכה שהיהודים החדשים האלה עושים. מורדים במהות היהדות. "כי לי כל הארץ", אלוהים מסביר לעבדים שנמלטו ממצרים, "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". זהו. העם שברח מפרעה שועבד לכוח גדול ממנו. התפקיד של העם הוא להילחם את קרבות האל ולברא מהארץ את כל האלים האחרים, יחד עם העובדים להם. זהו. כל הרעות שבאו על העם היו בעיקר בשל זנייה לאלים אחרים. חטא החטאים. אחת משלוש העבירות שמחייבות מיתה. עבודה זרה. הציונים לא העמידו את הפסלים של בעל ואשרה בקיבוצים שלהם. עם זה האורתודוקסיה הייתה יכולה להתמודד. הם לא שמו שום אל אחר. הם אמרו "לך כל הארץ"? הצחקתנו. לך הגלות. לך הגטאות. לך בתי המדרש עם היהודים שממלמלים תפילות עתיקות. לנו הארץ. ליהודים שחתכו את הקשר הזה עם האל הישן מהמדבר. אנחנו לא עם כוהנים. להפך. אנחנו עם ככל העמים. ואנחנו לא חיילים שלך. אנחנו צבא האומה העברית. וכך האומה קמה. אופוריית הניצחון האימה הייתה אמיתית. היא הקיפה את כולם. את הממשלה, את הצבא, את לוחמי מלחמת העצמאות שישבו במטכ"ל. הרמטכ"ל התמוטט אחרי לילות עמוסי סיגריות ונטולי שינה. רק בחיל האוויר, ובאגף המבצעים שנווט בידי בונה החיל, עזר ויצמן, הסתובבו בשחצנות של טייסי קרב והודיעו לכולם שאפשר לגמור את כל הסיפור בשש שעות. יש להם תוכנית, ורק תנו, תנו, תנו כבר אור ירוק להמריא. בממשלה היססו. אשכול גמגם לאומה. רבני תל אביב קידשו את גן העצמאות כדי שיהפוך לבית קברות המוני. יוצאי השואה שהגיעו לארץ בעיקר אחרי קום המדינה, הכינו לעצמם כדורי רעל. הספיק להם. העולם הביט על הצבא המצרי שמילא את סיני והתבשם מכוחו ומהרעיון שעוד מעט אולי המדינה הזעירה הזאת סוף-סוף תימעך - וצקצק. ואז, אחרי שבועות רבים של המתנה, הפקודה ניתנה. סדין אדום. המטוסים המריאו. לישראל היו פחות מ-200 מטוסי קרב; לצבאות מצרים, ירדן וסוריה היו כמעט אלף. עזר ויצמן טעה בהערכת הזמן. השמדת חילות האוויר של האויב ארכה שלוש שעות, לא שש. שמי המזרח התיכון נכבשו לחלוטין. אחר כך, קרבות הקרקע היו קלים יותר. אחרי פחות משבוע מדינת ישראל כבשה את כל סיני, הגדה המערבית ואת הרמה הסורית, כולל הר החרמון. הישראלים לא ידעו את נפשם. התוגה על מאות הנופלים נבלעה לגמרי באופוריית הניצחון. העולם התמוגג. יוסי בן-חנן, קצין שריון צעיר, נתפס על ידי צלם השבועון 'לייף' טובל בתעלת סואץ ומניף קלצ'ניקוב. שער השבועון החשוב הזה סימל את העידן הקרוב. כולם אהבו אותנו. הקיבוצים הוצפו במתנדבים שבאו מכל העולם, גם מאמריקה שכבר הייתה מעורבת עמוק במלחמה הנוראה בווייטנאם. ככה עושים את זה. משה דיין, שר הביטחון הכריזמטי, היה מימוש החלום הציוני ששאף לברוא עם חדש. הכי רחוק מדמות היהודי, חייך מזווית הפה לכל המצלמות. שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, ירושלים 1967 / צילום: אילן ברונר ישראל התאהבה בעצמה. עשינו את זה. הקרקע שנוספה לישראל התסיסה את הדם. קרייני הטלוויזיה שסוף-סוף התחילה לשדר בישראל נהנו למסור את תחזיות מזג האוויר מהחרמון ועד שארם א­-שייח', מבקעת הירדן ועד תעלת סואץ. אנשי מפלגות השלטון הקימו את תנועת ארץ ישראל השלמה. נתן אלתרמן, משורר המאבק של היישוב ערב המדינה, ונעמי שמר שכתבה את 'ירושלים של זהב' דקה לפני שהמלחמה פרצה, היו חלק מהפנים של התנועה. זה כבר לא הדרישה של אנשי הליכוד שגדלו על תורת ז'בוטינסקי עם "שתי גדות לירדן". משה לוינגר, מחניכי הרב קוק, הוביל את המהלך. יחד עם 100 צעירים ערך את ליל הסדר במלון פארק בחברון, ואחר כך סירב להתפנות. חברון הייתה תירוץ טוב. בשנת 1929 אירע שם טבח גדול ביהודי היישוב הישן. חזרנו אלייך שנית. אל חברון, ואל גוש עציון שסופח למעשה מיד, עם כביש לטרון החדש שקיצר את הדרך לירושלים למחצית הזמן כמעט, ועם קיבוצי רמת הגולן הריקה מסורים שנמלטו, פרט לכפרי הדרוזים בצפון. ההתנחלויות קמו עוד לפני שבגין עמד במצודת זאב באותו לילה של מאי 1977, הוציא מהכיס כיפה גדולה והכתיר את עצמו. כאשר נשאל באיזה סגנון הוא מתכוון לנהל את ממשלתו, ענה: בסגנון יהודי. בסגנון יהודי טוב. מאז הכל הואץ. המדינה נסוגה בפני הארץ שקמה עליה לבלוע אותה. ההתיישבות בגדה נעשתה בידי אנשי הכיפות הסרוגות. פעם הם היו לוויין של מפא"י, אבל עכשיו זה הזמן שלהם. הם השתלטו על כל לקסיקון הציונות המיישבת ונתנו לו פרשנות חדשה, עם כיפה ופאות. הם הקימו יישובים חדשים בדיוק מתוך אותו מניע של יישובי חומה ומגדל: עיצוב גבולות העתיד. עכשיו, חמושים במינוחי הציונות הבונה, הם קוראים לנחושים שביניהם מתיישבי נוער הגבעות שיוצאים עם אלות לגרש את הערבים ולתת את הארץ לבעל הבית שלה. אלוהים. מדינת העברים במזנון הישן של מצודת זאב ישבו במשך שנים לוחמי מחתרת לשעבר, וביכו את הקיפוח. הם תמיד חזרו על סיפורי הסזון, הסגרת לוחמי האצ"ל לידי השלטון הבריטי, ביכו שוב ושוב את הטבעת אוניית הנשק אלטלנה מול חופי תל אביב, וסיפרו איך המפא"יניקים ממשיכים לדפוק אותם בממשלה, בצבא, באקדמיה. אבא של נתניהו הנחיל את התחושה הזאת לילדים שלו. לא נתנו לו קביעות באוניברסיטה, והבריחו אותו מהארץ. הדברים היו תערובת של אמת וצדקנות, יללת מקופחים רפי מעש ושיקוף מצב ממשי. המצודה - כך נקרא בית מפלגת החרות - היה המגנט הטבעי לכל מקופחי השלטון הסוציאליסטי. מאירופה ומארצות האסלאם. בגין, ממש כמו בן-גוריון, היה קודם כל פוליטיקאי. איש מהם לא היה באמת מנהיג בעל שאר רוח. בן-גוריון הצליח לשלוט בעליות ההמונים שהגיעו לארץ אחרי מלחמת העצמאות, להכפיף אליו גם את החרדים וגם את הסרוגים, ובגין השכיל לקעקע את הברית הזאת. הדתיים מרגישים נוח יותר עם הליכוד, שמצידו טיפח את הערכים שבהם דגלו, ותקצב היטב את קהלי הבוחרים שלהם. מול הסוציאליסטים שהתגאו בתרומה העיקרית להקמת המדינה, גם ביישוב הארץ וגם במלחמה עליה, הימין הוצב בעמדה מתנצלת. לא נתנו לנו, חסמו אותנו. יהודי האסלאם, שהגיעו ברובם אחרי מלחמת העצמאות, בכלל שתקו. הם לא היו כאן. מול ערכי הציונות הישנים, הם מנופפים עכשיו ביהדות. מהם שירי הפלמ"ח מול תפילות בית אבא. מה זה הקומזיצים בשדה לעומת האוכל של אמא. ככל ששלטון הליכוד נמשך, וככל שמשקל המזרחים באוכלוסייה עלה, גבר הרצון ועלתה ההצדקה הפנימית להיצמד אל היהדות. הסרוגים, ברובם אירופאים ופריווילגים לעילא, נתנו להם את הכלים. מה ההבדל בין תל אביב לתפוח. מה הזכות שלך על הארץ אם לא התורה. ותראו, אפילו בן-גוריון בהכרזת העצמאות אומר את זה. מה זה מדינה יהודית בלי יהדות? סילוף הציונות נמשך כבר עשורים. המהפכה של העם היהודי לא נוצרה כדי להכשיר כאן גטו עצום ממדים. זה בדיוק להפך. הציונות נולדה כדי שהיהודי יוכל לחדול לעסוק בזהות היהודית שלו. זו מארת הגלות שכל יהודי בניכר חש בה. לא לחינם תמיד צעקו כאן בהפגנות נגד המנדט "מדינה עברית, מדינה עברית!". לא במקרה לגימנסיה הראשונה כאן קראו העברית. לא במקרה זו האוניברסיטה העברית, לא היהודית. כך תפסו את עצמם המקימים. כאשר ידעו כבר שעומדים להכריז על המדינה הכינו בולים. סממן הריבונות הראשון שכל העולם יראה. אבל לא ידעו עדיין מה יהיה שם המדינה. אז כתבו דואר עברי. יהודי זה גולה, עברי זה כאן. כל המתנחלים מבינים היטב שבין הים לירדן יש שתי אוכלוסיות שוות גודל. ערבים ויהודים. מי שרוצה לספח את הגדה חייב לבלוע גם את האוכלוסייה הערבית בתוכה. הם מאמינים שהאל יושיע, שנס בדמות מלחמה גדולה יבריח מכאן את הערבים, אבל כולם יודעים עמוק בלב שהסיכוי לכך קטן עד מאוד. הערבים כאן ואנחנו כאן. בסופו של דבר לא נוכל להחזיק אותם כאוכלוסייה סוג ב'. בסופו של דבר הם יהיו כמו ערביי ישראל. חייבים לתקן את הנוסחה. מי קבע שהמדינה חייבת להיות דמוקרטית? זה אפילו לא נאמר בהכרזת העצמאות. וליתר ביטחון, נקים חומה בינינו ובינם. ולא על האדמה, ששייכת לאל ולצבאו. החומה תהיה גם בתוך הראש, וגם עליו. הכיפה תבדל אותנו, עד שייעשה לנו הנס. הדת תהיה החומה שתאפשר לנו לספח את האדמה. ככל שהסיפוח מתמשך, עוד כיפות צומחות על הראשים, עוד ישראלים מגלים את היהדות. ההיאחזות בגדה היא הזרז הגדול של אלוהים. מי שמאמין לא מפחד. על זה המלחמה. זה הקרב הגדול. על זה נקום או ניפול. אם המאמינים ינצחו, אלוהים יחזור יחד עם הגטו והמלאח של הגלויות, והמדינה תתרסק. למרות האמונה שלהם, זו לא הארץ של אלוהים. זו ארצם של בני האדם, שלא רוצים להתחייל לצבא האל. מספיק שהערבים עושים את זה. אם נהיה כמותם, לא נהיה. מלחמת האזרחים נראית בלתי נמנעת, עד שמתבוננים בעובדות. מול 150 אלף תלמידי ישיבות וכוללים, יש כמעט 400 אלף סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. ההיי-טק בישראל, מושא הקנאה של כל שאר הענפים, הוא הקטר שמושך אחריו את כל כלכלת המדינה, ולמעשה מחזיק את כל השאר. בלעדיו, אנחנו כמעט עולם שלישי. הכל כבר נכנס לעולם החדשנות. הרפואה, החקלאות, התעשייה. חידושי התעשייה הביטחונית מספקים לישראל יכולות הגנה ושרידות מול כל איום אפשרי. מנחם בגין ואריאל שרון / צילום: יעקב סער, לע״מ רוב מוחלט של הישראלים דוגל בהפרדת הדת מהמדינה. רוב מוחלט של הישראלים רוצה ביציאת ישראל מהגדה המערבית. נכון שרוב מוחלט של הישראלים גם לא מאמין לערבים, די בצדק, ולפער הזה נכנסים הפוליטיקאים. רוב הישראלים ממשיכים את ערכי הציונות, אבל הם לכודים במבוך של הפוליטיקה הישראלית. אינטרסים אישיים מכתיבים את המציאות. ממש כמו שקורה ברוב המלחמות, המונים מובלים לקרב כדי להיות בשר תותחים ליצר, לאגו ולאידיאולוגיות של עסקני המפלגות השונות. ההמונים מולהטים, מתומרנים, ומוליכים אותם באף. כדי לשלוט, הכל הולך. גם המדינה. זה נראה אבוד, עד שנזכרים בעוצמות של הציונות. אלה שבנו את המקום הזה. הן רוחשות במשרדי ההיי-טק, באקדמיה, בבתי החולים, בכל מקום שבו צומחים כאן דברים. האויב איננו הצד השני שחושב אחרת, אלא הפוליטיקאים שלא מאפשרים ביטוי ממשי של רצון העם. אולי הרוח הציונית חזקה מהם. נראה.

הקורונה הכתה בכל העולם מבחינה נפשית, בריאותית וכלכלית. הנזק הבריאותי נחשף מדי ערב במשך שנתיים בגרפים ובנתונים מבהילים ולבסוף הוכרע - ברובו ולפחות בינתיים - על ידי תקנות ממשלתיות, ריחוק חברתי, מסכות וחיסונים. את הנזק הבריאותי עדיין קשה לאמוד ולהבין את היקפו, בעיקר בקרב ילדים, הורים וקשישים. הנזק הכלכלי הורגש בעוצמות שונות שהבדילו במיוחד בין שכירים לעצמאים. בזמן ששכירים רבים יצאו לחל"ת וקיבלו מהמדינה פיצויים מדי חודש, העצמאים ובעלי עסקים קטנים נאבקו זמן רב כדי לקבל מענקים ולזכות בהכרה, ולבסוף גילו כי ייאלצו להחזיר את המענקים שקיבלו כדי להציל את ההווה והעתיד. מתווה הפיצויים קרס תחת נזקי המגפה, הסגרים ואוזלת היד הממשלתית בחלק מהמקרים, שהובילו במישרין או בעקיפין לסגירת 70 אלף עסקים קטנים ובינוניים בישראל במהלך 2021. אבל בתוך האפלה והבלבול היו גם סיפורים אחרים של נשים וגברים מעוררי השראה ותקווה שהחליטו לקחת את גורלם בידיים - והצליחו להתפתח, להגשים חלום ישן ואפילו להעז ליצור אחד חדש. דייט אלטרנטיבי לימי הסגר ליעד קליין, 37, עבדה כשכירה בתחום התקשורת כאשר הקורונה הוציאה אותה לחופשה ללא תשלום עם רוב שכירי ישראל. בסגר הראשון בן הזוג שלה חגג יום הולדת 40 - וקליין שברה את הראש מה לעשות עבורו. "אנחנו מהזוגות המעצבנים האלה שתמיד משקיעים אחד בשני בצורה מוגזמת בימי הולדת, וכל החברים שלנו שונאים אותנו בגלל זה", היא משחזרת. "שברתי את הראש מה לעשות לו, ובגלל הסגר ההדוק נאלצתי להיות הרבה יותר מקורית מהרגיל". קליין מצאה את עצמה מאלתרת לקובי, בן זוגה, קופסה מלאה בהפתעות, שאותה הגישה לו במסגרת דייט יום הולדת ביתי. "היה לנו כל כך כיף, כל כך מצחיק, כל כך מקרב, עד שברגע אחד הבנתי - אני הולכת להרים מזה עסק", היא מספרת. קליין הודיעה על התפטרותה והתחילה לתכנן קופסאות דייט לזוגות, מלאות בתוכן מקורי, מצחיק ונועז, שמטרתו להחזיר את הניצוץ לזוגיות גם בלי לצאת מהבית. תוך כמה חודשים נולד המותג Oh My Box. "בהתחלה הייתה לי רק קופסה אחת - קופסת יום הולדת. ואז נתקלתי בפוסט בפייסבוק שבו מישהי ביקשה רעיונות למתנה מקורית לבעלה. שלחתי אליה חברה שלי כדי לספר על הקופסה שלנו - ובאותו הרגע זה פשוט קרה. חודש אחרי שהתחלתי כבר לא היה מקום לשבת בסלון ומצאתי את עצמי עוברת למשרד, ומהר מאוד הבנתי שזו לא עבודה לבן אדם אחד. בן זוגי הצטרף אליי כדי לנהל את הצד השיווקי ולסייע לי בפן הקריאייטיבי, ומצאנו שותף מדהים שלקח ממני את הצד הלוגיסטי, שאמלל אותי בתהליך הזה. ופתאום, בבת אחת, הקמתי עסק אמיתי. הייתי צריכה לצבוט את עצמי לפעמים, אני נשבעת". מלבד היצירתיות, השאפתנות והתעוזה, קליין מסמנת את הנקודות המשמעותיות ביותר בהצלחה: מענה לצורך אמיתי של בני אדם בתקופה לא פשוטה וחשיבה מנקודת מבט של לקוחה. וזה נכון, הרי היא עצמה הייתה הלקוחה הראשונה עוד לפני שהקופסה הפכה למותג. "מהרגע הראשון הרגשתי שיש לי משהו טוב ביד", היא מסכמת, "אבל לא יכולתי לדמיין שאהפוך בתוך שנה לחברה בע"מ, שיהיה לי משרד עם עובדים, שאמכור עשרות אלפי קופסאות ושיהיה לי הכי כיף בעולם בעבודה". ליעד קליין, צילום: טל רביב קבוצת אימפרוביזציה בזום השחקנית תמר עמית יוסף ('המורדת') והשחקן עידן מי-רון ('פלאשבק') מצאו את עצמם בימי הקורונה - כמו כל ענף התרבות בישראל - ללא עבודה. בלי הצגות, בלי הופעות, בלי הפקות. "ביום אחד המקצוע שלנו כאילו בוטל", מספרת עמית יוסף. "הרגשתי שאם לא אשחק - אני אשתגע. אז פניתי לעידן, שיש לו ניסיון רב בהנחיית אימפרוביזציה, בהצעה להקים קבוצה בזום כמין שירות לקהילת השחקנים. פעם בשבועיים כינסנו לזום שחקנים למפגשי אלתור - ואיך לומר, זה פתח לנו את הצ'אקרה". בעקבות המפגשים הדו-שבועיים, כשהם רואים במו עיניהם איך התרגול משפיע לטובה על מצב הרוח של המשתתפים, החליטו השניים לקחת את הפרויקט שנקרא אימפרוזום צעד אחד קדימה. "יצאנו מהזום לעולם הפיזי והתחלנו לשבת, לפרק את זה ולפתח שיטה אפקטיבית להדהים שמשתמשת בתרגילי אימפרוביזציה כדי לשפר תקשורת בין-אישית, כישורי ניהול ועבודת צוות. היום אנחנו עובדים עם חברות היי-טק מהגדולות והמגניבות במשק ורואים על בסיס יומיומי איך השיטה שלנו עושה טוב בעולם". השניים מודים כי גם על הקשיים והאתגרים בשותפות ביניהם הם מתגברים באותן השיטות בדיוק. "חוסר הוודאות של תקופת הקורונה הפך להיות משהו שאנחנו מאמצים בהתפתחות העסקית שלנו", מסבירה עמית יוסף. "בהתחלה ישבנו על טבלאות ומספרים, אינספור תכנונים וחלומות - ומהר מאוד הבנו שאין מקום לתוכנית סדורה בתקופה שיש בה כל הזמן שינויים. סגר, קפסולות, סגר נושם? בקיצור, הדבר היחיד שהיה ודאי הוא חוסר הוודאות - וזאת, בעצם, נקודת המוצא של אימפרוביזציה יישומית. ההבנה הזאת עודדה אותנו להתאמן על הגמישות ולהתקדם מצעד לצעד. עם הזמן גילינו שהצעדים מופיעים בגדלים שונים, וזה בסדר. זאת הייתה התוכנית העסקית שלנו והיא הוכיחה את עצמה". בהיעדר משקיעים נעזרו עמית יוסף ומי-רון ב'קרן שמש', חברה לתועלת הציבור שתומכת בעזרת מאות מתנדביה בעסקים קטנים ובעצמאים, נפגשו פעם בשבוע עם המנטור מיקי דותן, ממייסדי 'האוזן השלישית', החלו להעסיק פרילנסרים והטמיעו את השיטה אט-אט בחברות היי-טק בשאיפה להגיע לקהילות נוספות. "השאיפה שלנו היא שאימפרוביזציה יישומית תפגוש כמה שיותר אנשים ותהפוך בסופו של דבר לשפה של עבודה משותפת". השחקנית תמר עמית יוסף והשחקן עידן מי-רון, צילום: הילה תומר מנשא תינוקות שמחמיא לאמהות כמו רבים מההורים השכירים בשנתיים האחרונות, גם שרית אלתר, שעבדה במשרד פרסום, מצאה את עצמה בבית עם תינוק קטן. "החלטתי שאני יוצאת לדרך עצמאית", היא משתפת. "באופן מפתיע, הדבר שהציל אותי באותה תקופה היה מנשא - הבת שלי נרדמה רק בו וזה מה שאִפשר לי שפיות. התחלתי לחקור את התחום וראיתי שיש בחו"ל המון מותגים של מנשאים יפים ומחמיאים שמכבדים את האישה שאנחנו, ולא רק את האמא שהפכנו להיות, אבל בארץ לא מצאתי כאלה. הרגשתי שמתייחסים כאן לאמא ככלי שרת, שהמנשא הוא כלי פונקציונלי בעוד אני ראיתי בו אקססורי לכל דבר שאמור לגרום לי להרגיש טוב ולהיראות טוב בתקופה הכי קשה ומאתגרת, ובעיקר להשיג לי קצת שפיות נחוצה". אלתר החליטה שאם אין פתרון מספק בסביבה - היא תעשה את זה בעצמה. "זה התחיל מתוך רצון להרים לנשים אחרי לידה ולשמח אותן. המוצר נולד כשאני בבית עם תינוק בן כמה חודשים, מנסה לג'נגל בינו לבין אחותו בת הארבע, תחזוקת בית והקמת עסק מאפס, לבד. לפגישות עם ספקים הגעתי עם תינוק במנשא. הקורונה, כמובן, טרפה את הקלפים והשאירה אותי בעלטה: כל הבדים נתקעו בחו"ל, עלויות השילוח התייקרו, המפעלים נסגרו והיו סגרים. בתור עסק קטן הייתי בתחתית סדרי העדיפויות של המפעלים, אז גם לא ידעתי מתי אקבל סחורה. כל התכנון השנתי שבניתי כבר לא היה רלוונטי". הגל השלישי של הקורונה כבר כמעט שבר אותה. חודשיים אחרי השקת Urban Baby Wrap, שהייתה לדבריה מוצלחת, היא נתקעה במשך חמישה חודשים בלי סחורה. כל ההשקעה כמעט ירדה לטמיון. "באותו רגע הבנתי שאני לא יכולה להסתמך על ייצור בחו"ל, ופיתחתי מוצר חדש שמיוצר רק בארץ", מספרת אלתר. "יצא מזה טוב - כך גם יכולתי לתמוך בעסקים מקומיים. במשך חצי שנה קיבלתי דוגמאות של בדים עד שמצאתי את הבד המושלם. בשום שלב לא נשברתי, כי שמתי לעצמי מטרה מול העיניים: לגרום לאמהות להסתובב בגאווה עם התינוק שלהן ולהרגיש טוב עם עצמן". הקונדיטור שלמד את תורת המשלוחים אברהים אבו סייר, יליד הרובע המוסלמי ממשפחה שהגיעה לירושלים משכם, היה השף-קונדיטור של מלון מצודת דוד בירושלים. בזמן שהקורונה חיסלה את ענף התיירות, אבו סייר, שמעיד על עצמו כי בכל חייו הזמין פעם אחת פיצה, הבין שהוא צריך ללמוד לעבוד עם משלוחים. בשיא המגפה הוא החליט לעבוד עבור עצמו ופתח מקום בשם לה פטיסרי אבו סייר בעיר העתיקה בירושלים. לא תמצאו שם בקלאווה או כנאפה, אלא יצירות בעלות שיק פריזאי שמתחלפות מדי יום. אבו סייר זכה לשעות ייעוץ עסקי ממרכז העסקים שהוקם בשיתוף העירייה והממשלה להתמודדות עם משבר הקורונה. ההבנה שהתקופה המאתגרת מונעת מהקהל הרחב להגיע למקום פיזית, גרמה לאבו סייר להיזכר בפעם ההיא שבה הזמין פיצה ולפתוח את האפשרות למשלוחים. במקביל נעשתה פנייה דיגיטלית באמצעות דיוור ישיר ללקוחות פוטנציאליים במקומות עבודה שנחשבו חיוניים במהלך הקורונה - כמו שגרירויות, כנסיות, משרדי ממשלה ועוד - על מנת להודיע להם על עצם קיומו של המקום. בחודשיים הראשונים, כפי שמעיד ביושר אבו סייר, הייתה שממה. אבל בעזרת אשתו ושתי בנותיו, שהגיעו לעבוד לצידו, החל אבו סייר לקושש לקוחות מפה לאוזן - והשוקולד האיכותי, שהיה מצרך מנחם בימים שכאלה, הפך למבוקש במיוחד הן במשלוחים והן במקום עצמו. איברהים אבו סייר, צילום: שרה אבו סייר ההיסטוריון שהקים משתלה אורבנית עופר ריחני הוא סופר והיסטוריון שהוציא שמונה ספרי היסטוריה וספר שירים ועד לפני הקורונה עסק בנדל"ן. בסגר הראשון הוא סגר את העסק וגם מכירת הספרים הצטמצמה משמעותית. לא הזמינו אותו להרצאות ובמשך שמונה חודשים מקורות פרנסתו הלכו ודעכו. ריחני, אב לשלושה וסב לשניים, שידע בחייו עליות ומורדות כלכליות - בחר לא להתייאש. במהלך טיול רנדומלי בתל אביב עם בת זוגו הוא נעצר ליד שלט 'להשכרה' בחנות שעמדה ריקה בפינת הרחובות דיזנגוף ובר כוכבא. ריחני, שגידל ומכר צמחים לפני 30 שנה עד שפרצה מלחמת המפרץ, החליט לקנות את החנות ולהפוך אותה ל דיזיגארדן משתלה עירונית במחיר אחיד - כל עציץ ב-50 שקלים. בשנה האחרונה הוא מנהל את החנות וממשיך לכתוב. "אני אוהב את האנשים שמגיעים ואת הצמחים סביבי", אומר ריחני, "ובסופי השבוע בני המשפחה מגיעים לעזור וכך אני מוקף שמחה, אנשים וצמחים". לטענתו, הרווח ממכירת הצמחים קטן, אבל אין בכוונתו להעלות את המחירים. "אני מרגיש שזה מחיר הוגן לכולם", הוא אומר. "המסר שאני רוצה להעביר", הוא מסכם, "זה שצריך אומץ, אבל לא משנה מה - אסור להתייאש או להתפרק". דיזיגארדן, צילום: עופר ריחני כלים להתמודדות עם שחיקה אמהית עינב אלמלם רחמני עברה מהפך אישי ומקצועי בחייה בעקבות הקורונה. עד הסגר הראשון היא שימשה מנהלת מרכז לנוער בסיכון וניהלה את תחום הנוער הבלתי פורמלי בצפון חולון. כשנעצרו כל הפעילויות בתחום החינוך, היא הוצאה לחופשה ללא תשלום כשהייתה בחודש הרביעי להריונה. אחרי הלידה הבינה אלמלם רחמני שהקורונה שינתה את כללי המשחק ושאין לה משרה לחזור אליה - ויצאה לדרך עצמאית במטרה אחת: לעזור לנשים, ובפרט לאמהות, שמתמודדות עם המציאות הבלתי אפשרית שאליה נקלע העולם כולו בתקופת המגפה. כיום, במסגרת שיטת אִימּוּנִמָּא (Imoonima) שפיתחה, עוזרת אלמלם רחמני לנשים להתמודד עם שחיקה אמהית באמצעות כלים מגוונים מעולמות הפסיכולוגיה החיובית, גרפולוגיה, מיינדפולנס, NLP (Neuro-Linguistic Programming) ועוד. עינב אלמלם רחמני, צילום: happydays האם והבת שרוקחות מוצרי איפור בריאים אילנה בליטי עזבה את עבודתה כמהנדסת אלקטרוניקה על מנת להקדיש זמן לטיפול בבנה האוטיסט. לפני ארבע שנים, כחלק משינוי בריאותי ותזונתי שהחליטה ליישם בחייה, היא החלה לרקוח בתור תחביב מוצרי איפור מרכיבים בריאים ונקיים מרעלים. "חיפשתי ולא מצאתי בשוק האיפור מוצרים שאני יכולה לסמוך עליהם ממש וכך התחלתי לחקור את הנושא בעצמי", היא מספרת. "רקחתי עם הבת שלי במטבח שפתונים, צלליות, סמקים ומייקאפים שעשויים רק מרכיבים שבטוחים לעור הפנים ולבריאות שלי. חילקתי למשפחתי את התוצרים וקיבלתי תגובות נלהבות". אחרי טבילת האש בקרב המשפחה ובעקבות הייאוש והבדידות של ימי הקורונה, הפכה בליטי את התחביב לעסק בשם Rose Tree, תוך שהיא מתגברת על הקשיים בעקבות השבתה חלקית של המפעלים בזמן המגפה. "מוצרי איפור בריאים ומינרליים מתחילים לתפוס מקום חשוב בתיק של כל אישה ונערה", היא טוענת ומבטיחה: "רכיב שיש בו ספק ולו הקטן ביותר שהוא לא תקין מבחינה בריאותית - לא יהיה חלק מהמוצרים שאני רוקחת". אילנה בליטי המכורה לשעבר לסמים שהפכה לבשלנית פופולרית אתי אגיסון, פעילה חברתית שמתגוררת ביפו, עברה חיים לא פשוטים כלל. היא עלתה לארץ מגיאורגיה, עבדה כמורה לפסנתר, נאלצה להתחתן בגיל 17 וסבלה מאלימות. היא מצאה מפלט בסמים ואף נכנסה למאסר. אחרי ניסיונות גמילה היא הצליחה להשתקם, שינתה את חייה ב-180 מעלות ואף הפכה למדריכה שיקומית שמטפלת בהתמכרויות, מלווה נשים חד-הוריות ונפגעות אלימות ומזינה נזקקים. כאשר משכורתה הצנועה לא הספיקה למימון שכר הדירה, החלה למכור תבשילים ביתיים. הקורונה איימה להשבית הכל, אבל אגיסון היא לא אחת שנשברת. "עם תחילת הסגרים וההגבלות ראיתי שיש ביקוש למקומות שמארחים אירועים מצומצמים והתחלתי לארח ערבי גיבוש לנשים באירועים פרטיים שבהם אני מבשלת, מלווה את האירוע במוזיקה וריקודים ולבקשת האורחים גם מספרת את סיפור חיי", לדבריה. עם הזמן האירועים הלכו והשתכללו - מימי נישואים וימי הולדת ועד ערבי חברה - והיא מיתגה אותם בפשטות: האוכל של אתי . "האוכל הגיאורגי הוא הרבה יותר מחצ'פורי וחינקלי", היא אומרת. "הוא מלווה בשפע של צבעים, ריחות, תבלינים וטעמים. אני עושה הכל בעבודת יד, מתאימה את התפריט לטבעונים, צמחונים ומה לא, משלבת בין הסיפור שלי לאהבות שלי ומאמינה שכל ניסיון הוא שיעור ליום הבא". אתי אגיסון, צילום: רעות בריל טיפול באמצעות ריצה מגי לוי, נשואה ואם לארבעה מעוטף עזה, אוהבת לרוץ כבר עשר שנים. אבל קבוצת הריצה הקבועה שלה באופקים נסגרה עם תחילת הקורונה. "הייתי מושבתת וטיפסתי על הקירות", היא מודה. בשלב מסוים היא הבינה שהרצון לרוץ חזק מכל מגפה עולמית - והחלה ללמוד קורס מטפלים באמצעות ריצה במכון וינגייט. "חשבתי על זה שהמגפה והשלכותיה הפכו את כולנו פגיעים יותר לחרדה ולדיכאון. במקום לפנות לטיפול בישיבה על הספה - אפשר לעשות הכל תוך כדי ריצה". אחרי הלימודים החלה לוי לעסוק באימונים פרטיים. "ריצה היא אמצעי לאיזון בין גוף ונפש", היא מסבירה. "מטרת הטיפול בריצה היא לאפשר עיבוד קשיים נפשיים דרך הגוף. השיפור הפיזי שנוצר כתוצאה מפעילות גופנית עוזר בהשגת תחושת ביטחון עצמי, הערכה עצמית ומסייע במניעת מחשבות שליליות. לפי מחקרים, מטופלים בדיכאון, חרדה והתמכרויות שהחלו טיפול בריצה, הצליחו להוריד במינון תרופות ואפילו להפסיק". לוי עצמה התחילה לרוץ רק לפני עשר שנים. לפני כן היא כלל לא עשתה פעילות ספורטיבית. "כשהשלמתי את המרוץ הראשון שלי - עשרה קילומטרים - לא האמנתי, זה נראה לי בלתי אפשרי", היא מודה. "אחרי שעמדתי במשימה הזו, הגעתי לנקודת פריצה בחיים. מאז אני מאמינה שאין דבר שלא אוכל לעשות". מגי לוי. צילום: תומר פדר מדריך הכושר שהקים מתחם נינג'ה בן פלד הוא מדריך כושר שהקים לפני שבע שנים מועדון כושר לאימוני קבוצות. בתחילת הקורונה נסגר המועדון ופלד נאלץ להמציא את עצמו מחדש. בשלב מוקדם מאוד הבין שייאלץ להתחשב בתנאים החדשים שהציבה המגפה. הוא הקים את מתחם הנינג'ה Ninja Fun המשתרע על שטח של 800 מ"ר בקירוב באזור יהוד וכולל מתקנים כמו טרפז, סטפרים, קיר טיפוס בגובה 4.25 מטרים, פירמידה בגובה 4 מטרים, דלתות מתחלפות, אומגה וקיר טיפוס לילדים. "היתרון הגדול היה שהוא נמצא באוויר הפתוח", אומר פלד, "וכך ניתן היה להתאמן במקום גם בתקופת הקורונה". בן פלד במתחם הנינג'ה Ninja Fun / צילום: קרן גארדנר

בסוף, זה הריח. המתיקות המטוגנת של הסופגניות של חנוכה. העשן משריפת החמץ של פסח. האוויר הנקי הנדיר ששוטף את רחובות הערים ביום כיפור. לא צריך לוח שנה. מי שגר פה מספיק זמן יכול לזהות את חגי ישראל באמצעות חוש הריח. ריחות שמזכירים ילדות. ריחות שמזכירים מאכלי חג. ריחות שמזכירים מנהגים מסורתיים. ריחות שמזכירים את סבתא. רק לחג אחד יש ריח שמכריח אותי להישאר בבית ולסגור את החלונות. ריח של מוות. אירוני שדווקא יום העצמאות למדינתנו העדיין-צעירה-יחסית עומד בסימן כמויות בשר בלתי נתפסות. בשר ואשפה. בשר וזיהום. בשר ובזבוז. אירוני שדווקא החג החילוני ביותר בה הפך לחגיגה של הקרבת קורבנות. זה לא תמיד היה ככה. זה היה חג של גאווה. של כחול-לבן. תמיד היו בו פיקניקים בפארקים, אבל נראה שבעשור האחרון הקרב על "המנגל הכי גדול" הפך אותו לחגיגה של ראוותנות ובזבזנות. קשה לי לצאת החוצה ביום העצמאות. הבית שלי מוקף בכמה שטחי בר ירוקים, שהופכים ביום הזה לתלים של אשפה. אנשים שמגיעים מכל קצוות הארץ בחיפוש אחר טיפת ירוק כובשים אותו עם טונות של ציוד, בשר וסלטים - ומתחילים לנופף בגאון. זה מסריח, תרתי משמע. כשהם עוזבים, זה מסריח שבעתיים. שטח יפה ובתולי שמלא בימי שגרה בחיות בר מקסימות ומבוישות, נראה כאילו עבר מלחמה. הירוק הופך לחום, ריח העשן נשאר באוויר, וגם הזבל. המנומסים יותר עוטפים את האשפה שלהם בשקיות ענק, אך משאירים אותן שם למען יראו וייראו. כל זה בתוך כמה שעות. יש בזה משל יפה להשפעה של המין האנושי על כדור הארץ. אם זה מה שישראלים מעטים יכולים לעשות לטבע שלהם ביום אחד, דמיינו מה יכולה לעשות האנושות כולה לכל הפלנטה במשך כמה דורות. זה כמובן לא רק האשפה והזיהום, אלא הבזבוז העצום. אנשים שלא מצליחים לגמור את החודש מגהצים באשראי כמויות של אוכל שהם יודעים שהם לעולם לא יצליחו לחסל, הכל למען "החג". כאילו יש קשר בין הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל לבין האסאדו שקניתם בסופר. וכל זה לפני שדיברנו על השימוש בכלים חד-פעמיים, פחמים ונוזלי הצתה. עדיין צריך בכלל להסביר מה הבעיה עם זה? כמה סרטים של אל גור עוד נצטרך לפני שניגמל מכל המזיקים האלה? כמה עוד תמונות של דובי קוטב מסכנים נצטרך לראות לפני שנפנים? זאת האחריות שלנו, וכולנו מתעלמים ממנה. אלא שבסופו של דבר - "חג הבשר" הבלתי רשמי הוא הטינופת האמיתית בפארקים, וצריך לדבר על זה. מגפת הקורונה, שאילצה אותנו להתרחק אחד מהשני, הביאה לעצירה בגידול המטורף בכמויות הבקר המטורפות שמגיעות לכאן במהלך השנה. בשנה שעברה היה גידול של 300% ברכישת בשר ברשתות השיווק בשבוע העצמאות. אלא שזאת טעות להסתכל רק על החג. בשנת 2015 יובאו 1,550 טון בשר טרי ומצונן מחו"ל. בשנת 2020 כבר הגיעו 15,500 טון (וגם זה אחרי ירידה שנובעת מסגרי הקורונה). זה לא רק הבקר, כמובן. ברמי לוי מוכרים עוף טרי שלם ב-14.90 שקלים. קילו קיווי עולה 16.90 שקלים. מארז ענבים עולה 27 שקלים. המחיר הזול של הבשר עולה לנו ביוקר. אני כבר לא מדבר על המחיר המוסרי של שחיטת מיליארדי בעלי חיים, אלא עלינו. המחיר הזול הזה עולה לנו בבריאות, באיכות חיים - והוא מקריב את העתיד של הילדים שלנו על מזבח הנוחות וההדחקה. נמאס כבר לחזור על זה, אבל אין ברירה: אין שום גורם מזהם יותר לסביבה, ואין שום איום גדול יותר על עתיד כדור הארץ כפי שאנחנו מכירים אותו, מתעשיית המזון מן החי. הילדות שלי לא אוכלות בשר, זה לא חסר להן, בעיקר כי הן לא יודעות מה הן מפסידות. הגדולה, בת שש בלבד, גם מבינה את המשמעות של צריכת בשר. לא קשה להסביר לילדים למה אסור לפגוע בבעלי חיים, ובאותה מידה לא קשה להסביר להם למה לא לאכול בעלי חיים. הקשר די ברור. הילדים היום רגישים מאוד לזיהום ולפגיעה בכדור הארץ, וההבנה הברורה שיש קשר בין הדברים מתבטאת אצלם באופן שלא קיים אצל הרבה מבוגרים. "אני טבעונית כי אכפת לי מהעתיד שלי", היא אמרה לגננת שלה, כאילו בחרה בדרך מוסרית מסיבות אנוכיות. יש בזה משהו אנושי. בסוף, כמו שכתב יהונתן גפן, אנחנו "הכי הרבה" אוהבים את עצמנו. ועכשיו שוב מגיע יום העצמאות, אחד המועדים הכי יפים בלוח השנה העברי. כזה שכולם יכולים לחגוג ביחד. לא חוגגים בו את העובדה שאיזה אויב עתיק ניסה להרוג אותנו ולא הצליח, אלא את היום שבו החלטנו להפסיק לחיות בעבר והחלטנו להקים מדינה למען דור העתיד. לקראת היום, שוב זורמות ההצעות להצטרף למנגלים. בידיעה שאנחנו טבעונים, כולם מסייגים: "אם תרצו שיהיה לכם מה לאכול אולי תביאו לעצמכם משהו". אני מסרב בנימוס. הריח בפארקים מונע ממני ליהנות באמת ביום הזה. המחשבה על הבזבוז, על החיים שנגדעו. חוסר האכפתיות מהעתיד עומד בעיניי ביחס הפוך לסיבה שאנחנו חוגגים פה. ואני יודע שזה קצת לא הוגן, בעיקר כלפי הילדות. אני גוזל מהן חג. חג שאני מאוד אהבתי כילד. לכן אני כל כך שמח שהתחלנו לחגוג אחרת. "גם השנה נעשה מנגל טבעוני על הגג?", שאלה אותי בת השש ועניתי לה בחיוב. היא החלה לצהול בהתלהבות ושאלה: "אני יכולה להזמין את הגננת שלי? אני רוצה להראות לה שלא המצאתי ובאמת יש דבר כזה שיפוד טבעוני". אז נכון, אף אחד לא עבר לטבעונות כי סייטן יותר טעים מפרגיות, אבל גם הקרניבורים הגדולים ביותר חייבים לראות את האירוניה בחגיגת "עצמאות" על חשבון תעשייה שכולה מבוססת על כליאה והרג שיטתי, שעל הדרך גורמת למשבר כלל-עולמי. עצמאות, לפעמים, זה פשוט חיוך של ילדה כשהיא יודעת שהיא עושה את הדבר הנכון.

"חברים, ידעתם ש'אופוריה' מבוססת על סדרה מישראל?", שואל המשתמש smol@ בפורום רדיט של מכורי סדרת הדגל של HBO. ממוצע הצופים של עונתה השנייה של 'אופוריה', שעלתה השנה, עומד על 16.3 מיליון לפרק, מה שהופך את העונה הזו לפַופולרית ביותר של HBO ב-18 השנים האחרונות - חוץ מהעונה האחרונה של 'משחקי הכס'. ישראל? לא, הם לא ידעו. לא בפורום ברדיט ולא בפורומים אחרים שמנתחים בפינצטה את הסדרה הנועזת שעוסקת בחייהם המתוסבכים של בני נוער אמריקאים. 'אופוריה' המקורית, שנכתבה על ידי רון לשם, בוימה על ידי דפנה לוין ושודרה ב-HOT בשנת 2012, לא זכתה לתהילה מיוחדת במדינת האם. "היא מציגה את הנוער באור שלילי וחייבת לרדת מהמסך", זעקה חברת מועצת הכבלים והלוויין אורלי יחזקאל, למרות סיווגה לבני 18 ומעלה ושידורה אחרי 22:00. באותו זמן איש לא שיער כי כעבור עשור תהפוך 'אופוריה' - בזכות אלילות נוער עולות כמו זנדאיה, סידני סוויני והאנטר שפר, צילום ובימוי מופתיים שנראים בכל רגע כמו וידיאו-ארט מסוגנן, תסריט מבריק ותקציבים אמריקאיים - לסנסציה עולמית. אם לומר את האמת, לילת הסדרה האמריקאית אינה חופפת כלל לאחותה הבוגרת והישראלית, ובגזרת המבע האמנותי ההבדלים דרמטיים במיוחד, אבל הטון אחיד וברור: בני נוער פרועים, הורים מרוחקים והרבה מאוד סקס וסמים. סיפור ההצלחה של 'אופוריה' הוא שיא תור הזהב של הדרמה הטלוויזיונית הישראלית בכיבושה את השוק העולמי. ההישגים נמצאים בכל מקום: זכיות בפסטיבלים של שחקנים ושל סדרות, עיבודים בינלאומיים ועסקאות ענק שגורמות לכל בוגר ובוגרת מהחוג לקולנוע לפנטז הכי רחוק שאפשר. זה לא טלוויזיה, זה 'בטיפול' הסמל המובהק של ההצלחה הטלוויזיונית הישראלית מעבר לים הוא הסדרה 'בטיפול', שיצרו חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן עבור HOT, עם דמותו האלמותית של ראובן דגן בגילומו של אסי דיין ועם הופעות חד-פעמיות של שחקנים כמו עלמה זק, איילת זורר, מאיה מרון, ליאור אשכנזי, רמי הויברגר ועוד. מילת הקסם היא פורמט. כולם בתעשיית הטלוויזיה, בכל מקום, כל הזמן, מחפשים נוסחה פשוטה וזולה שתסחף את הצופים למסךשבוע אחרי שבוע. אחת הדוגמאות הטובות ביותר בכל פיץ' היא 'בטיפול'. לוקיישן אחד, שתי דמויות, שיחה ארוכה מלאה בדרמה ורגש, זה הכל. במושגים של פורמט, 'בטיפול' היא הברקה של פעם בחיים. דוגמה חדשה נוספת לכך היא 'קרימינל', סדרה שמתנהלת כולה בחדר חקירות ויש לה גרסה בריטית, צרפתית, גרמנית וספרדית. לפני 15 שנים HBO הגדולה, זו שהביאה לעולם את 'הסופרנוס' ו'הסמויה', החליטה להמר על 'בטיפול' ובכך הייתה חברת הטלוויזיה האמריקאית הראשונה שרכשה סדרה ישראלית. 'In Treatment', העיבוד האמריקאי, זכה לשבחי המבקרים, גרף פסלי אמי וזיכה את גבריאל ברן בגלובוס הזהב. המעגל נסגר ממש השנה עם עונת פינאלה של הגרסה האמריקאית עם השחקנית אוזו אדובה בתפקיד המטפלת. בשנה האחרונה חגי לוי, יוצר 'בטיפול', הגיע בעצמו למעמד הגבוה ביותר שאפשר לשאוף אליו בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית כשיצר עבור HBO את 'תמונות מחיי נישואין', מיני-סדרה משובחת המבוססת על יצירתו של הבמאי השוודי האגדי אינגמר ברגמן, בכיכובם של שני כוכבי קולנוע בשיא תהילתם - ג'סיקה צ'סטיין ואוסקר אייזק. נוכחותם של שני שחקנים מעוטרים ומוערכים כל כך ביצירה של לוי, אחרי שהיה שותף קודם לכן ליצירת הסדרות 'הרומן' ו'הנערים', היא עדות נוספת לחותם הישראלי הכביר על הטלוויזיה העולמית. כשמדברים על 'בטיפול', מתבקש לציין באותה נשימה כאחת הסנוניות הטלוויזיוניות הראשונות שעפו מישראל לחו"ל גם את 'חטופים' שיצר גידי רף עבור קשת. אם 'בטיפול' נחשבת סדרת בוטיק - הרי ש'חטופים' היא כבר מפלצת אקשן ומתח. 'הומלנד', שמבוססת עליה, הייתה להיט כמעט לכל אורך שמונה עונותיה וזכתה בחמישה פרסי גלובוס הזהב ובשמונה פרסי אמי. ויש עוד משהו שאפשר לומר בפה מלא: בלי 'חטופים' ו'הומלנד', סביר להניח שלא היינו מקבלים את 'פאודה'. החיבה לאותנטיות 'פאודה', סדרת אקשן שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף עבור yes, היא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר בשנים האחרונות. השניים כתבו סדרה דוברת עברית וערבית שמבוססת על שירותם הצבאי ביחידת דובדבן וניחנה בסצנות אקשן משובחות, בטח ביחס לתקציבים ישראליים, אבל מה ששבה את הצופים הבינלאומיים הוא דווקא האותנטיות. העובדה ששורשיה נעוצים אך ורק במזרח התיכון היא האליה אבל גם הקוץ: אי אפשר למכור עיבוד לסדרה כל כך ישראלית, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. "ישראל היא טריטוריה סקסית דווקא בזכות החיים המתוחים ומלאי הקונפליקטים", אומרת דגנית אטיאס-גיגי, מנהלת מחלקת הדרמה של yes. "כנראה יוצרים שכותבים וחיים פה הרבה יותר בוגרים. החיים פה מורכבים יותר. מה שהם עברו בצבא - מבחינת הסטרס והחרדות במודע או שלא - מייצר כתיבה טובה יותר ועמוקה יותר לעומת בן גילם שחי בהוליווד. יש עומק בסיפורים. החרדה הקיומית מאפשרת יצירתיות, והיצירות שיוצאות מפה - יחסית לטריטוריה כל כך קטנה - מוכיחות את זה שוב ושוב. "'פאודה' זו דרמת מתח מעולה שיושבת על הקונפליקט המדמם שלנו פה שפתאום הפך לדרמה אנושית בשר ודם משני צידי המתרס", מוסיפה אטיאס. "אבי יששכרוף וליאור רז לא חשבו שזה יהיה להיט - לא בארץ ובטח לא בעולם. השילוב בין כתיבה מצוינת, אותנטיות, עולם סופר-מסקרן שמגיע ממקום 'סקסי' שמוכר 'מהחדשות' כמו ישראל עשה את העבודה" כך החליטו בנטפליקס לקנות אותה כמו שהיא. ההצלחה של הסדרה גם מעבר לים הביאה בעקבותיה הזדמנות נוספת לרז ויששכרוף - הסדרה 'פגע וברח', ששודרה גם היא בנטפליקס. אף ששרדה עונה אחת בלבד וקיבלה ביקורות מעורבות, שתי הסדרות האלו מיתגו את יוצריה כמטילי ביצי זהב - וחברת ההפקה של השניים נמכרה על ידי קנדל מדיה ב-50 מיליון דולר. 'פאודה' הצליחה לייצר אמון בין קברניטי הטלוויזיה האמריקאית לבין סדרות דוברות עברית. בעקבותיה נמכרו לנטפליקס בזו אחר זו סדרות נוספות שקשה "לתרגם לאמריקאית": 'בשבילה גיבורים עפים', 'שטיסל' ועוד. חייהם המרתקים של החרדים הסיפור של 'שטיסל' מזכיר במעט את תחילת ההצלחה המטאורית של הטלוויזיה הדנית מחוץ לגבולותיה לפני כעשור. לכאורה, לא הייתה סיבה לאמריקאים, בריטים וישראלים לחבב סדרות בעלות מנטליות קרירה וקודרת בכיכובן של דמויות שמדברות במבטא קשה לעיכול ומתנהגות בצורה משונה מנקודת מבטו של הצופה הזר. הדברים נכונים גם לגבי סדרות שעוסקות בקהילות סגורות, כמו 'שטיסל', שעוסקת במשפחה חרדית בשכונה ירושלמית; 'המורדת', בכיכובה של הישראלית שירה האס, המבוססת על סיפורה של יהודייה מברוקלין שבורחת לברלין; ולאחרונה גם 'ריקוד האש' שזיכתה את יהודה לוי, שמככב בה, בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל סדרות הטלוויזיה הנחשב סירייס מאניה. כמו שאהבו בחו"ל סדרות שעוסקות בלוחמי דובדבן ('פאודה'), שבויים ישראלים ('חטופים'), הוויי צבאי של חיילות ('המפקדת') וזוועות המלחמות ('שעת נעילה'), כך התברר שהם אוהבים סיפורים על קהילות שאין להם שמץ של מושג איך נראים חיי היום-יום שלהן. היהודים האורתודוקסים מסקרנים את הקהל האמריקאי והאירופאי בדיוק כמו קהילת האמיש, או להבדיל - אנשים שחיים בקופנהגן. אם בעבר היה נהוג לומר על הקהל האמריקאי שהוא לא מסוגל לשאת סדרות עם כתוביות, הגיעו בשנים האחרונות סדרות על מקומות רחוקים ומסקרנים, כמו 'הגשר' הדנית, 'בית הנייר' הספרדית, 'משחק הדיונון' הקוריאני, וכן, גם 'שטיסל'. עלייתו של התאגיד הציבורי עד לפני כמה שנים ההצלחות הבינלאומיות של הדרמה הישראלית היו מנת חלקם של ערוצי השידור המסחריים וחברות הכבלים והלוויין. אבל הרפורמה ברשות השידור שהפכה לתאגיד השידור הציבורי טרפה את הקלפים. מחלקת הדרמה של כאן 11 הביאה למסך פנינים, ביניהם שתי סדרות מושקעות במיוחד - 'שעת נעילה', דרמה מטלטלת על מלחמת יום הכיפורים, ו'טהרן', שמביאה את סיפורה של מרגלת ישראלית במדינת אויב. 'שעת נעילה', סדרה שעבדו עליה במשך קרוב לעשור, נמכרה בקול תרועה במיליוני דולרים לשירות הסטרימינג של HBO עוד לפני ששודרה על המסך הישראלי. ההייפ לבדו עבד באופן חסר תקדים: יותר מרבע מיליון צפו בפרק הבכורה שעלה לאתר האינטרנט של התאגיד - שיא צופים לפרק מאז תחילת השידורים בערוץ המחודש. 'טהרן' נחשבת לסיפור הצלחה גדול אף יותר: הסדרה, שעבדו עליה במשך כחמש שנים, זכתה באמי הבינלאומי ונמכרה בעשרות מיליוני דולרים, לפי הדיווחים, לשירות הסטרימינג של אפל - שהזמינו מיד שתי עונות נוספות - עוד לפני ששודרה בישראל. באפל מאוהבים כבר מזמן ביצירות הישראליות: מלבד 'לאבד את אליס', שעלתה לפני שנה וחצי, ממש לא מזמן הציגה עיבוד לסדרה 'כפולים' בשם 'Suspicion'. אבל רכישת 'טהרן' היא עסקת הטלוויזיה הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם עם סדרה ישראלית. החודש תעלה העונה השנייה של 'טהרן' בהשתתפות הקאסט המקורי, שכולל בין היתר את ניב סולטן בתפקיד הראשי לצד לירז צ'רכי ומנשה נוי, ובתוספת חיזוק משמעותי בדמות כוכבת הקולנוע גלן קלוז. "העלויות הגבוהות הן בהחלט אתגר, על אחת כמה וכמה בדרמת ריגול ואקשן, ועוד כזאת שמתרחשת על אדמת טהרן", אומרת רוני פרי, מנהלת מחלקת הדרמה של התאגיד. "אנחנו לא יוצאים להרפתקה כזאת אם אנחנו לא בטוחים במאת האחוזים שהיא יכולה להיראות אותנטית ולעמוד בסטנדרטים בינלאומיים. במובן הזה, התעשייה הישראלית עושה את הבלתי ייאמן. זה אפשרי בזכות אנשי מקצוע מעולים ויצירתיים שיודעים לחולל את הקסם הזה". ולקינוח, הסדרה 'שעת אפס', שמתכתבת עם הסיפור של המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח שנגמרה בפיטוריו של המורה, זכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל הסדרות של קאן, והשחקנית מיה לנדסמן, כוכבת הסדרה, זכתה בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. "ההצלחה האדירה של תוכן ישראלי בחו"ל מדברת בעד עצמה", אומרת פרי. "סדרות כמו 'פאודה', 'טהרן' ו'שעת אפס' מסקרנות את הקהל הבינלאומי כי הן לא חד-ממדיות וסטריאוטיפיות, אלא מציגות מציאות מורכבת ומתווכות אותה באמצעות גיבורים כנים ונוגעים ללב. זה שובר את התדמית ומזמין פתיחות". שיטת הפינצטה הישראלית "הסיבה להצלחה של סדרות ישראליות בחו"ל היא פשוטה", אומר עידו ישעיהו, מבקר הטלוויזיה של אתר וואלה. "יש דרישה להרבה תכנים, ולא בהכרח דוברי אנגלית. השורה התחתונה היא הרווח". לדבריו, הייחודיות של התעשייה הישראלית מתבלטת דווקא בזכות המגבלות שבהן היא נאלצת להתקיים. "נטפליקס פתחה צוהר לסדרות בשפות זרות, כמו למשל 'בית הנייר'. העובדה שתעשיית הטלוויזיה בישראל פועלת בתקציבים מזעריים, מאלצת אותה לבחור בפינצטה את הפרויקטים ולא להתפשר. בתי ההפקה וגופי השידור בוחרים רעיונות מקוריים, יצירתיים, סיפורים מאוד חזקים - והדרמות האלה מושכות את עיני ואוזני התעשייה הבינלאומית. זה שילוב בין דרישה אינסופית לתוכן בעידן הסטרימינג והתפשטות של שפות נוספות, כמו ספרדית, טורקית, אפילו קוריאנית. "בסוף, השילוב בין תוכן איכותי, קונספט מקורי ומציאות החיים שלנו פה בישראל גורם לכך שענקיות הסטרימינג רוצות לראות אצלן יצירות ישראליות. 'פאודה' מצליחה לא רק בגלל העניין ההולך וגובר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מי היה מאמין ש'שטיסל', שהיא סדרה מצוינת אך נישתית, תצליח כל כך בנטפליקס? היא מצליחה גם בקרב קהל שאין לו שום קשר ליהדות".

הכתבה בשיתוף בנק הפועלים כמה העבּיטו לכם בשבוע האחרון? וכמה יצא לכם להעבּיט? אל דאגה, זו לא שגיאת הקלדה, אלא המילה החדשה שהמציא 'המציל' אלי פיניש, בסרטון החדש של אפליקציית 'ביט'. "חמש שנים אחרי שבִּיט ביססה את עצמה כאפליקציית התשלומים הפופולארית בישראל, המושג 'תעביר בביט' הפך למטבע לשון, אנשים משלמים ומקבלים כספים באמצעות ביט בכל מקום, בעסקים, בקניות און ליין, מקבלים החזרים מחברות הביטוח ומשלמים חשבונות שוטפים (ארנונה ומים). וכששם המותג הוא גם שם גנרי לפעולת התשלום חשבנו שזו הזדמנות להקל על כולם ולקצר את המושג 'תעביר בביט' ל'תעבּיט'", כך מספר עמית דדוש, מנהל יחידת ביט. "הבאנו לשם כך גם את אבשלום קור הידוע וגם את אלי פיניש, ובשילוב מנצח הצלחנו ליצור פה משהו מיוחד". מה סוד ההצלחה של ביט? "אפליקציית ביט הושקה כמענה מדויק לצורך מרכזי מאוד בפתרון טכנולוגי פשוט, מאובטח ומהיר להעברת כספים יום-יומית בין אנשים. בהמשך ביט התפתחה לעולמות נוספים בעולם התשלומים, ולמעשה היום ביט בדרך להיות one stop shop לדרך שבה אנחנו משלמים ומעבירים כספים בחיינו. השילוב של חוויית משתמש מדויקת, פשוטה, מהירה ונטולת חיכוכים, יחד עם טכנולוגיה מאובטחת - זה המתכון שלנו שאנחנו מקפידים עליו בהדיקות בכל מוצר או שירות שאנחנו משיקים. אנחנו מאמינים שכל פעולה פיננסית ניתנת לביצוע בפשטות ובקלות ולכן התפקיד שלנו הוא ליצור פתרונות טכנולוגיים חדשניים ויצירתיים לצד חווית משתמש מדויקת ונטולת חיכוך, כזו שתפשט ותקל על לקוח בכל פעולה פיננסית שהוא רוצה לעשות באמצעות ביט". הפתרון שלכם מתאים לכולם? "בהחלט, אנחנו רואים שהמשתמשים באפליקציה הינם מכל סוגי האוכלוסיות והגילאים, הלקוח הכי מבוגר שלנו למיטב ידיעתי חוגג בתקופה זו 92 . זה אולי נשמע מפליא, אך דווקא הלקוחות המבוגרים הם פעילים למדי, הם אוהבים מאוד את האפליקציה והם נהנים מהשימוש בה. אם הזכרתי את הפתרונות הפשוטים כסוד ההצלחה של ביט אז כאן זה בא לידי ביטוי בצורה יפה ובמגוון המשתמשים שלנו". מהר מאוד התרגלנו לשימוש באפליקציות תשלומים ובארנק דיגיטלי, מה אפשרללמוד מכך על הרגלי התשלום של הישראלים? "ישראלים ידועים כמאמצי טכנולוגיה די מהירים, אנחנו רואים את זה גם אצלנו, כל השירותים שלנו הם 100% דיגיטליים וכמובן שיש לנו גם ארנק דיגיטלי שלקוחותמשלמים דרכו היום בארץ, ומופתעים לגלות שהם יכולים לשלם איתו גם בחו"ל. ישראלים מחפשים יותר ויותר פתרונות תשלום מהירים ונוחים וזה בא לידי ביטוי בצורת התשלום שלהם במקומות השונים. רבים כבר משלמים היום ב'טאפ' (תשלום ללא מגע מהנייד בטכנולוגיית NFC) באמצעות הארנק הדיגיטלי שלנו וגם בקניות האון ליין לקוחות מחפשים תהליכים פשוטים, מנסים להימנע ממילוי פרטי כרטיס אשראי ופרטים מזהים ורוצים לקבל חוויה כמה שיותר מהירה ומדויקת, ומי שנותן להם את זה, הם ילכו איתו. אנחנו למשל מאפשרים תשלום ביותר מ-13 אלף אתרי קניות ברשת בלחיצת כפתור וללא צורך למלא את פרטי האשראי, ולקוחות מאמצים את זה". קליק וסיימנו ביט משמשת את לקוחותיהם גם לתשלומי חשבונות, כמו מים וארנונה, וחוסכת מהם את העיסוק המתיש בשוברים הפיזיים ובכל הכרוך בכך, ואף שולחת תזכורות לקראת כל תשלום. דדוש מציין כי גם האפשרות הזו נוצרה מתוך אותו עקרון בסיסי למתן חווית משתמש מדויקת ונוחות בביצוע פעולה פיננסית. אך מעבר לתשלומים השוטפים, נראה כי השימוש שלנו באפליקציית התשלומים עומדת להתרחב עוד יותר. "בקרוב אנחנו צפויים להשיק אפשרות של קיצור חווית הקניות ברשת בצורה דרמטית, כזו שתאפשר לך לשלם בקליק מבלי לעבור ולמלא אף טופס או פרטים," מספר דדוש, "נדע להציע גם חלוקה לתשלומים לאלו שירצו וניכנס לעולמות נוספים שטרם נכנסנו אליהם וגם שם נפשט פעולות פיננסיות, נעשה שינוי ונמשיך להשפיע על חיי היום יום של כולנו. ביט היא האפליקציה היחידה שיודעת להציע היום את כל אפשרויות התשלום במקום אחד וזה יתרון גדול שמאפשר לנו לספק ללקוח את החוויה השלמה והנוחה ביותר". איך אתם מבטיחים את שמירת המידע של הלקוחות ומניעת הונאות? "אפליקציית ביט היא מבית בנק הפועלים, וזה אחד היתרונות המרכזיים שלנו, הלקוחות שלנו נהנים מאותה רמת אבטחה של לקוחות הבנק. שמירה על המידע של הלקוחות ועל כספם, זו משימה מרכזית עבורנו ואנחנו משקיעים בה המון. בנוסף יש לנו גם צוותים ייעודיים שמאתרים באופן שוטף ומסביב לשעון את פעילות המשתמשים בערוצים השונים במטרה לעצור ולמנוע אירועי הונאה, וזה בסוף מה שמאפשר למיליוני ישראלים להשתמש מדי יום באפליקציה בבטחה ולהנות ממנה".

הכתבה בשיתוף רפאל מולטיטק. זוהי מילת המפתח בקרב החברות והארגונים הטכנולוגיים של ימינו. המולטיטקמבטא את המגמה העולמית הפונה לפיתוח מודלים של מערכות מורכבות העושות שימושבמספר רב של דיסציפלינות כגון פיזיקה, כימיה, מדעי המח, פסיכולוגיה, אלגוריתמיקה, מכניקה, אווירונאוטיקה, תוכנה, תקשורת, בינה מלאכותית, עיבוד תמונה, הנדסת חשמל, אלקטרוניקה ועוד. שילוב הדיסציפלינות במסגרת מערכת כוללת אחת מאפשר להגיע כיום לפתרונות וביצועים שנחשבו בעבר הלא רחוק למדע בדיוני. לאור מורכבותן מכונות כיום מערכות אלו כ-system of systems, כלומר מערכות-על המורכבות מתתי מערכות המבוססות על תחומי ידע שונים.מי שמיישמת ביומיום את גישת המולטיטק וניתן לומר שלקחה אותה לקצה היא חברת רפאל המפתחת פתרונות ומוצרים לעולמות הביטחוניים. רובם של הפיתוחים ה"רפאליים" אסורים לפרסום אך הנה לכם הצצה קלה מעבר לפרגוד ל-5 מערכות מולטיטקיות של החברה הנמצאת כיום בחזית הטכנולוגיה הצבאית. Multi FIRE-FLY ה-FIRE-FLY שלנו הוא חימוש זעיר טקטי משוטט, שילוב בין יכולת ריחוף אנכיות לראש ביות אלקטרואופטי של טילי הנ"ט המתקדמים של רפאל. ה-FIRE-FLY מיועד ללחימה בשטח אורבני, לאיתור זיהוי ופגיעה מדויקת במטרות נסתרות מן העין. Multi SPICE משפחת ה-SPICE הן מערכות חימוש אוויריות בעלות בינה מלאכותית אוטונומית יחידה מסוגה בעולם המבוססת על יכולות השוואת תמונה מתקדמות לאיתור מדויק של מטרות וללא תלות ב-GPS. מערכות ה-SPICE משוגרות מנגד לטווחים של מאות קילומטרים ובחתימה נמוכה. Multi SPIKE  טילי ה-SPIKE של רפאל הם טילים אלקטרואופטיים דור 5 מתקדמים. טילי נ"ט חכמים בעלי טכנולוגיות ניווט וניהוג פורצות דרך המשמשים למגוון רחב של פלטפורמות באוויר בים וביבשה. טילים אלו בעלי יכולת "שגר-ושכח" יכולול למידה עמוקה, ויכולות תקיפת מטרות מוסוות באמצעות טכנולוגיות זיהוי ייחודיות של רפאל. טיל אוויר-אוויר דור 5 בעל יכולת ייחודית לשיגור של 360 מעלות, מה שמאפשר לטייס לתקוף מטוסי אויב הטסים מאחוריו. מדובר ביכולת מהפכנית של ירי לאחור המושגת ע"י שילוב של נעילה לאחר שיגור ויכולות מתקדמות להתבייתות על מטרה. הטיל החדשני משלב בתוכו טכנולוגיות מתקדמות הכוללות, בין היתר, מערכות ניווט, איתור, שיבוש ואלגוריתמיקה חכמה לבקרת טיסה. פיתוחיה הטכנולוגיים פורצי הדרך של רפאל זיכו  אותה במהלך השנין בכ-54 פרסי ביטחון ישראל בגין תרומה עצומה לביטחון המדינה ושמירה על עוצמתה ויתרונה האיכותי בשדה הקרב הן בהיבט הטכנולוגי, והן בהיבט המבצעי. התמקדותה של רפאל בפיתוח גישת המולטיטק מייצרת סביבת עבודה דינמית, מאתגרת מרתקת ובעיקר כזו הנמצאת בפסגת טכנולוגיות העילית בישראל ובעולם.

הכתבה בשיתוף דן תחבורה ציבורית מכרכרות הסוסים שהיו עושות דרכן מיפו לפתח תקווה ובחזרה לפני יותר ממאה שנה,דרך הקמת הקואופרטיב הראשון לתחבורה ציבורית בסמוך לקום המדינה ועד להפיכתה למעצמה הטכנולוגית שהיא היום, חברת דן היא ללא ספק חלק בלתי נפרד מסיפורה של מדינת ישראל. את כרכרות הסוסים החליפו אוטובוסים חשמליים, תשלום דיגיטלי ולאחרונה גם מיניבוסים חדשניים ומרווחים שנוסעים במסלולים גמישים על פי דרישת הנוסעים. "ביום העצמאות ה-74 למדינת ישראל, נמצאת המדינה בתנופת פיתוח אדירה של תשתיות ושל תחבורה ציבורית, ודן מהווה חלק חשוב בכך: בנוסף להפעלת קווי האוטובוסים המוכרים, זכתה דן הן במכרז להקמת והפעלת הנתיבים המהירים בנתיבי אילון ובכביש החוף והן במכרז להקמת הקו הירוק של הרכבת הקלה בתל אביב, ועוד היד נטויה". כך על פי איתי רוגטקה, מנכ"ל מקבוצת דן תחבורה ציבורית, שירות bubble Dan התחבורה הציבורית הראשון בישראל שבו מזמינים את הנסיעה באפליקציה. השירות של bubble הוא ביטוי לאופן שבו דן תופסת את חלקה במשק הישראלי כחברה המקדמת טכנולוגיה וחדשנות, חברה שלדברי רוגטקה החדשנות היא חלק מהדי-אן-אישלה, ולא בכדי. בשנים האחרונות דן הובילה את מהפכת החשמול של התחבורה הציבורית בישראל, הייתה הראשונה להטמיע תשלום בכרטיס חכם ('רב-קו') ולאחרונה אף הקימה קרן להשקעות בסטארטאפים. "הקרן מתמקדת בסטארטאפים טכנולוגיים חדשניים בתחומי התחבורה מוביליטי ועוד", החכמה, אנרגיה, תחבורה שיתופית, מיקרומספר רוגטקה, "כמו כן דן שותפה בסטארטאפים מובילים בתחום התחבורה, כגון 'אלקטריאון', שפיתחה טכנולוגיה חדשנית לטעינה חשמלית של אוטובוסים, 'הופון', שפיתחה ממשק חדשני לתשלומים ולתכנון נסיעות בתחבורה הציבורית ו'שימקוטק', שעוסקת באינטגרציית מערכות בתחום התחבורה הציבורית". חוויית פרמיום ברחובות גוש דן bubble Dan הוא שירות תחבורה ציבורית המשלים את קווי התחבורה הציבורית הקשיחים עבור מצבים שבהם נסיעה בקו קשיח (במסלול קבוע מראש), איננהאפשרית או לא יעילה במידה רבה. "החידוש הגדול בשירות הוא שמסלולי הנסיעה הם גמישים - הם משתנים בזמן אמת בהתאם לביקושים. זאת בשונה מקווי התחבורההקלאסיים שדן מפעילה, שבהם המסלולים הם קשיחים, דהיינו קבועים מראש", מספר רוגטקה. את הנסיעה בשירות bubble Dan הלקוחות מזמינים כאמור באמצעות אפליקציה שפיתחה חברת VIA. האפליקציה מבוססת על אלגוריתם חכם אשר מקצה את הבקשות שמגיעות מהמשתמש לכלי הרכב שנמצאים בשירות, באופן שימקסם את חוויית המשתמש בנסיעה שיתופית ויבטיח נסיעה חלקה במסלול האופטימלי, מנקודת המוצא של כל נוסע ליעד. הנסיעה ברכבי ה-bubble היא חוויית 'פרמיום'; כלי הרכב הם מסוג מרצדס, משודרגים, שבהם עשרה מושבים בלבד (ומקום הנסיעה של הנוסע מובטח), אלא שמחיר הנסיעה נמוך בהרבה מזה שברכב פרטי או במונית ספיישל. כך למשל החל מהשעה שמונה בערב מחיר הנסיעה קבוע ועומד על 10 שקלים בלבד, וגם בשעות היום תעריף הנסיעה אטרקטיבי למדי, החל מ-14.8 ש"ח ועד 19 ש"ח בלבד (בהתאם למרחק הנסיעה). השירות פועל בתל אביב, בגבעתיים וברמת גן ואפשר להזמין בו נסיעה בימי השבוע, ראשון עד חמישי מהשעה שש בבוקר ועד חצות, ובימי חמישי עד אחת בלילה. "לאור הביקוש הרב התחלנו להפעיל את השירות גם בימי שישי, שבהם אפשר להזמיןנסיעות משמונה בבוקר ועד שלוש וחצי", מוסיף רוגטקה. האיסוף וההורדה מתבצעים בתחנות אוטובוס, לרוב במרחק הליכה קצר מאוד. לצד השירות שהיה קיים עד כה, לאחרונה הופיע גם מוצר חדש, 'bubble לעסקים' שמו, שפונה הפעם למעסיקים שמבקשים למצוא פתרונות לאחת מהבעיות הבוערות כיום שמקשות על עובדיהם - התניידות למקום העבודה. "ככל שגודש התנועה מחריף והעובדים והעובדות מבלים יותר זמן מבעבר על הכביש, האפקטיביות שלהם יורדתובוודאי גם איכות החיים שלהם נפגעת. במקביל לעומס בתנועה, גם עלויות מימון רכב וחניות לעובדים ולעובדות הפכו ליקרים מאוד. ברור לכולם שהפתרון לכך הוא מעברלתחבורה ציבורית", טוען רוגטקה. המוצר החדש המוצע לעסקים מאפשר למעסיקים להציע לעובדיהם נסיעות ללא עלות (על חשבון המעסיק) וליהנות ב-bubble Dan מממשק ניהול נסיעות ומשתמשים. "המעסיק יכול להגדיר בקלות את העובדים והעובדות הזכאים, ואפילו את התנאים לנסיעות - למשל רק בשעות מסוימות או ליעדים מסוימים", מוסיף רוגטקה. אין ספק כי הנסיעה ב-bubble הופכת את ההתניידות היום-יומית לפשוטה יותר, אם בנסיעה לעבודה ובחזרה ממנה, במעבר בין הפגישות, בנסיעות לסידורים וגם ביציאות לבילויים. כך שאם מאסתם בנהיגה בפקקים, בחיפוש אחר חנייה או בתשלום הגבוה למוניות ספיישל או לחניונים, הנה לכם פתרון נהדר, חכם וכמובן: כחול-לבן.

הכתבה בשיתוף מקורות הידע, הניסיון והיכולות שצברנו במשך יותר מ-85 שנה בטיפול במשאבי המים השונים, הם נכסים יקרים מפז לקידום אתגרי המים. "על בסיס נכסים אלה ומתוך חדשות מובילות טכנולוגית, אנו חותרים לממש את הפוטנציאל העצום הקיים במשאב החיים, המים, בארבעה תחומים עיקריים: השקעות בסטארטאפים, שיתופי פעולה עסקיים, ביצוע מחקרים יישומיים ופיתוח פטנטים וחדשנות פנימית", אומרים בחברה.מקורות היא חברת המים הלאומית של מדינת ישראל והיא רשומה למסחר בבורסה בתל אביב. החברה מספקת למעלה ממיליארד וחצי מטר קוב מים לבתים, לשדות החקלאייםולמפעלי התעשייה. בראייה אזורית, לחברה כשמונה מיליון צרכנים, המשתמשים במים שמספקת מקורות לרשויות מוניציפליות, לרשויות מקומיות, ליישובים כפריים, למגזרהפרטי וגם לרשות הפלשתינית ולממלכת ירדן, זאת מתוקף הסכמים מדיניים. החברה מתפעלת כ-13 אלף קילומטרים של קווי צנרת, 3,000 מתקני הפקה ואספקה, 1,200 קידוחים, 1,000 מאגרי מים ובריכות, 40 מתקני התפלה ו-13 מתקני טיהור שפכים. מספקים מים עוד לפני שקמה המדינה במקורות מתגאים כי למרות התנאים הקשים ואפילו בתקופות בצורת קשות וממושכות, או מגיפת הקורונה, החברה מספקת את המים באמינות, בזמינות ובאיכות, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. "אנחנו שם, מתמודדים מדי יום מול ההתחממות הגלובלית, הגידול באוכלוסייה והעלייה התלולה בביקוש למים, עם הקמת מערכות ותשתיות המים מהמתקדמות בעולם. מערכות ותשתיות, שבנוסף אנחנו מנהלים, מתפעלים ומתחזקים, בזיקה לצורכי ללקוחותינו ערוצית, המשלבת בין המרחב הפיזי * ועל פי תפיסת שירות רבדיגיטלי", מסבירים בחברה. שמירה על חוסנה הכלכלי של 'מקורות' היא חלק עיקרי באסטרטגיה של החברה, ומאז 2003 היא מדורגת ברציפות בדירוג האיתנות הפיננסית הגבוה ביותר - ilAAA, על ידי חברת המדרוג הבין-לאומית 'מעלות Standard & Poor's' וב-2019 הנפיקה לראשונה אגרות חוב סחירות. אלמנט אסטרטגי נוסף של מקורות הוא דרך אינטגרטיבית לניהולהמים. ל‘מקורות‘ היכולת לספק מעטפת משולבת של פתרונות מים, הודות להתמקצעות החברה במגוון רחב של תחומים, כמו מודלים מתקדמים לניהול ולתפעול הולכת המים,שילוב אופטימלי של סוגי מים שונים, התפלת מי ים ומים מליחים, טיפול בשפכים ובמחזורהמים השוליים לשימושים חקלאיים, השבחת משאבי המים לאיכות הראויה, ביטחון מקורות המים ועוד. זאת ועוד, 'מקורות' בהובלת היושב ראש יצחק אהרונוביץ' והמנכ"ל עמית לנג, רואהאת עצמה כחלק מהמהפכה הדיגיטלית, כשהיא עושה שימוש בטכנולוגיות מתקדמות כמו IT ו-OT, טכנולוגיות המאפשרות טרנספורמציה דיגיטלית כוללת של תהליכים בחברה לטובת זרימה מהירה, יעילה ומאובטחת עסקי, מעבר * של מידע מקצועי לעבודה מקוונת ללא נייר והגנה מפני תקיפות סייבר ואחרות על תשתיות קריטיות, כמו תשתית המידע. וכמובן, כחלק עסקית, בצד הידע העצום בתחומי * מאסטרטגיה טכנולוגית המים, ניצבת החברה בחזית הטמעתן של טכנולוגיות מים חדשניות בעודה פועלת לקידום השקעות פיננסיות חכמות ואיכותיות עם גורמים עסקיים ברחבי העולם במגוון תחומי המים, ובכך מתאפשר לה לממש את הפוטנציאל העסקי העצום הקיים בהשקעות במשאב המים. החדשנות זורמת להם בצינורות בין הזירות שבהן פועלת החברה, נכנסה 'מקורות' גם לעולמות הסטארטאפ. בחברה הוקמה יחידת חדשנות אשר סורקת ומאתרת חברות סטארטאפ שעשויות לתרום לשיפור איכות המים וניהול המערכת הלאומית. "בהקמת יחידת החדשנות הובלנו זה מכבר השקעות בכמה סטארטאפים. זאת ועוד, בהתאם להנחיות המדינה באפשרותנו להיכנס כשותפה בכל מיזם עד לאחזקות של 20%. עד היום התקשרנו עם שמונה חברות בנושאי האנרגיה, סייבר ו-"BIG DATA". השנה ה-74 לקיומה של מדינת ישראל הייתה שנה פעילה במיוחדת ב'מקורות', שבה היא נכנסה לתחומי ייצור החשמל והתקשורת. 'מקורות' היא צרכן החשמל האזרחי הגדולבמדינה, היא אחראית על חמישה אחוז מהביקוש, ולכן היא פועלת לצמצם את עלויות האנרגיה שלה. צמצום זה יוביל להורדת עלויות, יתרום להורדת תעריף המים ויוביל לצמצום טביעת הפחמן של החברה. "שנה שעברה יצאנו במהלך לקירוי מאגרי המים שלנו בפאנלים סולאריים, זאת בתמיכת רשות החברות הממשלתיות ואגף החשב הכללי שבמשרד האוצר. במקביל, החלנו לשבץ בקווי המים סיבים אופטיים. הסיבים הללו מסייעים לנו בניטור שוטף אחר תקלות או פריצות, אבל הם יכולים לשמש גם את השוק הפרטי בהעברת אינטרנט מהיר ברחבי המדינה, בעיקר בפריפריה או ביהודה ושומרון".עוד השנה נחתמו שלושה חוזים להרחבת הפעילות של החברה נכנסה לפעילות גםבשווקים זרים: במרץ 2021 חתמה החברה על הסכם ראשון מסוגו לבנייה ולשדרוג מערכת המים של ממלכת בחריין, זאת כפועל יוצא של חתימת 'הסכמי אברהם' עם מדינות שונות במפרץ ובאפריקה. הסכמים אלו פתחו לחברה אופק עסקי חדש ומרתק. בכוונת החברה למצות את היכולות החדשות עם שלל פתרונות למשקי המים של מדינות שכנותואחרות. בספטמבר הורחבה ההתקשרות עם הכפלת אספקת המים לממלכת ירדן ובמרץ 2022 חתמה החברה על פיתוח משק המים החקלאי של ממשלת אזרביג'אן. החברה מקבלת פניות רבות ממדינות המפרץ ואגן הים התיכון, בבקשות לשיתופי פעולה שונים בתחומי הליבה של סקטור המים. אין ספק שגם אחרי שחגגה כבר יותר מ-80 אביבים, לא רואים עליה את השנים, להפך, היא רק ממשיכה לצעוד בקצב ההתקדמות הטכנולוגית ולהביא עוד ועוד פתרונות מים לכל תושבי ישראל - והעולם.

הכתבה בשיתוף אלדן השנה היא 1967. תחילת הקיץ. מדינת ישראל באופוריה. כולם רוצים לחגוג את הניצחון, לקום ולהתהלך בארץ בתרמיל ובמקל, ואם קצת רחוק מדי - אז למה לא לנסוע. הישראלים לקחו את הסוסיתא המיושנת או הכרמל החדישה מהגראז', סובבו את המפתח,לחצו על הגז, פתחו את החלון, שמעו בפול ווליום "החלונות הגבוהים" ונסעו צפונה או דרומה, לאן שלקחה אותם הרוח. ארבעה ישראלים שלא היה להם רכב פרטי היו זריזים מספיק כדי להגיע לסניף הראשון של אלדן באשקלון, בבעלותו של יוסי דהן, שם חיכו להם ארבע מכוניות מצוחצחות להשכרה. ובדיוק כאן, ברגע הכל כך ישראלי הזה, הסיפור של אלדן התחיל. מאז ועד היום הפכה אלדן לחברה ישראלית מובילה בתחום השכרת הרכב עם לא פחות מ- 12 סניפים מאילת בדרום ועד קרית שמונה בצפון, יותר מ-30,000 כלי רכב ומערך לוגיסטי שפרוש בכל רחבי הארץ ומאפשר ללקוחות לקבל שירות מקצועי ומהיר בכל זמן ובכל מקום. קבוצת אלדן היא סיפור הצלחה כחול-לבן. מה שהתחיל כעסק צנוע להשכרת רכבים לפני 55 שנה הפך לאימפריה שמספקת שירותים לכל אורך הדרך: החל ממכירת רכבים (יד ראשונה, אפס קילומטרים) ליסינג פרטי, ליסינג תפעולי לחברות, השכרת רכב בארץ, השכרת רכב בחו"ל באמצעות ראנטלקארס העולמית, שירותי דרך, שירותים ייחודיים של שינוע מוצרים בקירור או הקפאה, פתרונות מימון לרכישת רכבים, ולקינוח - בית מלון בירושלים ובית מלון בפריז.בנוסף, בנושא של השכרת רכב אלדןהינה הזכיינית הבלעדית בישראל של חברת השכרת הרכב הגדולה בעולם "אנטרפרייז". אחרי שנתיים שבהם ענף התיירות בארץ ובעולם נפגע משמעותית בשל מגפת הקורונה, אפשר לסמן את ישראל כאחד היעדים המועדפים על התיירים שמחפשים יעד אטרקטיבי לקיץ הקרוב. הסטטיסטיקה מספרת כי אחדמתוך שלושה תיירים שישכרו רכב במסגרת הטיול בישראל - יעשו זאת באמצעות אלדן. דוגלים בחדשנות ובקִדמה אלדן היא חברה שלא מפסיקה להתחדש אף פעם - ומניפה בגאווה את דגל הקִדמה. כיום היא מאפשרת ללקוחות לרכוש רכב אונליין באמצעות תשלום מקדמה מבלי לצאת מהבית, בלי להמתין בתור ובלי משא ומתן ארוך ומפרך. ללא צורך לפגוש נציג מכירות עד להשלמת הרכישה וקבלת הרכב. כל מי שמתעניין בקניית רכב חדש יכול פשוט לעיין בקטלוג הדיגיטלי המגוון שנמצא באתר האינטרנט של אלדן, לבחור רכב, דגם, צבע, ריפוד - ולקחת אותו ישר מהניילונים. מי שמעדיף בכל זאת את השיטה הטובה והוותיקה שלקנייה אישית, מול בן אדם, פנים מול פנים, יכול כמובן תמיד לקפוץ לאחת מ-16 נקודות המכירה של אלדן ברחבי הארץ ולפגוש את נציגי ומומחי החברה לשיחת ייעוץ והדרכה על כל הדגמים, התנאים והאפשרויות. אחת מגולות הכותרת של אלדן אחת מגולות הכותרת של אלדן בתחום מכירת הרכביםהוא "אפס ק"מ" - אפשרות לקנות מכונית חדשה שנרכשה ישירות מהיבואנים ומוצעת למכירה בתנאים אטרקטיביים. כלי הרכב במסגרת "אפס ק"מ" נמכרים כרכבי יד ראשונהלכל דבר, כלומר בשדה הרישום המקורי ברישיון הרכב הם לא רשומים כמושכרים או חכורים. בנוסף, אלדן מוכרת מדי שנה כאלפי כלי רכב יד ראשונה שסיימו את משימתם בחברת ההשכרה והליסינג. מכוניות אלו עוברות השבחה והכנה ומוצגות למכירה בסניפיהרשת. החלק הטוב ביותר הוא שאותן מכוניות נמכרות עם אחריות ובמסגרת תכנית ייחודית אלדן מאפשרת ללקוחות לבדוק, לנסוע, להתנסות, לבדוק שוב ואם לא מתאים - מחזירים!היתרון בקניית רכב של אלדן הוא בראש ובראשונה אמינות ושקיפות - לדעת שהוא עמד בבדיקות ובמבחנים מחמירים, לקבל את היסטוריית הטיפולים ולהיות בראש שקט. יש חשמל באוויר בסוף שנת 2020 היו בשימוש כ-10 מיליון רכבים חשמליים ברחבי העולם, 30% מהם נמכרו באותה שנה. למרות התפרצות המגפה העולמית, שהובילה לירידה של 16% מסך הרכישה של כלל הרכבים חדשים, התאפיינה אותה שנה בעלייה של 41% ברכישת רכבים חשמליים חדשים. אם עד לפני חמש שנים הרכב החשמלי נתפש בעיני הציבור הרחב כגימיק או רעיון עתידני, עכשיו ברור לכולם שהוא מוצר שכבר אי אפשר להתעלם מקיומו. על פי איגוד יצרני הרכב האירופי, מכלל הרכבים החדשים שנמכרו באירופה ב-2020 חשמליים. בדיוק כמו המגמה שמתרחשת בכל העולם, גם כאן בישראל אנחנו עומדים בפתחה של מהפכה חשמלית. בשנה שעברה נמכרו בישראל כ-10,000 מכוניות חשמליות חדשות - זינוק של מאות אחוזים לעומת השנה שקדמה לה. למעשה, 7% מכלל הרכבים החדשים שנמסרו בישראל בשנת 2021 היו חשמליים - יותר מכפול בהשוואה לנתוני השנה שלפניה. אלדן היא שחקן מוביל במהפכה החשמלית של עולם הרכב הישראלי. היתרונות הם ברורים: עלויות טעינה משתלמות יותר מעלויות תדלוק, הוצאות התחזוקה נמוכות יותר וכמובן אי אפשר שלא להתייחס לערך הסביבתי העצום ולשאיפה של כולנו ליצור עולם ירוק יותר. הרעיון העיקרי שמוביל את המהלך של אלדן בתחום הליסינג החשמלי מבוסס בעיקר על חיסכון כספי משמעותי בהוצאות הקבועות והמשתנות של אחזקת רכב, מה שאמור להפוך את הרכב החשמלי לפופולרי במיוחד. במילים אחרות: במקום לתת גז, אפשר פשוט להתחבר לחשמל. כיום אלדן מציעה רכבים חשמליים להשכרה לטווח קצרוארוך, לליסינג פרטי ותפעולי, לרבות טסלה. אלדן חברה לחברת E.V. Motors וקימה איתה חברה משותפת שבאמצעותה אלדן משווקת את מותגי - WM ,JAC - יצרני הרכב המובילים בסין. החברה מעניקה ללקוחות את מעטפת השירות, התחזוקה והאחריות. מכיוון שאלדן משתפת פעולה כמעט עם כל יבואני הרכב בישראל, אפשר למצוא בה קשת רחבה מאוד של יצרנים ודגמים, לרבות דגמי מכוניות חשמליות חדשות שיגיעו לארץ וסביר להניח שלא ניתן למצוא במקומות אחרים. מסתמן שאלדן מתהווה כשחקנית משמעותית במהפכת הרכבים החשמליים בישראל.

הכתבה בשיתוף עמותת אנוש כבר למעלה מארבעים שנה שעמותת אנוש פועלת בשיקום וליווי מתמודדי נפשומשפחותיהם. מטרת השיקום היא בראש ובראשונה להחזיר כל מי שעבר משבר נפשי משמעותי לחיק הקהילה והמשפחה. בשנים האחרונות תחום בריאות הנפש עובר שינויים משמעותיים, ובראשם ההבנה כי שיקום הוא התהליך החשוב ביותר, בזכותו, ניתן להעניק למתמודדי הנפש כלים ולעזור להם לחזור לתפקוד מיטבי בחברה. בעמותת אנוש מחלקים את תהליך השיקום לשלושה תחומיים עיקריים: דיור, תעסוקה ופנאי. תעסוקה היא אחד הכלים המשמעותיים בתהליך השיקום, "מה שמוביל אותנו זה קודם כל למצוא עבודה, גם אם זאת לא העבודה החלומית. עבודה מאפשרת לי לקום בבוקר, להשתלב בשגרה, לעבוד מול מנהל. בהמשך אפשר, ואנחנו עוזרים, למצוא את העבודה המדויקת", מסבירה טל רוקח, מנהלת תחום תעסוקה באנוש. תחום התעסוקה באנוש, נותן מענה בכמה מישורים. מרכזי התעסוקה מונגשים ומותאמים לאנשים בתהליכים שיקומיים. מטרתם להעניק לעובדים אפשרות לתרגל שגרת עבודה, להתמיד בהגעה למקום העבודה ולתרגל סיטואציות חברתיות ומקצועיות תוך ליווי שיקומי וטיפולי. מתמודדי נפש אחרים מופנים לתעסוקה, בסיוע העמותה הם משתלבים במקומות עבודה, "הליווי שלנו מתחיל מהשלב של חיפוש העבודה, תהליכי הקבלה, ובהמשך, כשאדם כבר משתלב במקום עבודה לעזור עם התמודדויות שיש", מסכמת רוקח. רועי אפשטיין וטל רוקח, מנהלי תחום תעסוקה של עמותת אנוש / צילום: טל רביב העמותה עובדת בשיתוף פעולה עם חברות שונות ובעיקר מבקשת לקדם שיח של גיוון תעסוקתי וקוראת לחברות ובעלי עסקים להצטרף אליה. "אנחנו מקיימים שיתופי פעולה עם כל מיני חברות, למשל בצפון יש לנו פרויקטים עם טמבור ועם זוגלובק. יש המון שיתופי פעולה עם עסקים קטנים. יחד עם זאת, יש מעסיקים שחוששים - איך העובד יתמודד עם משבר בעבודה? מה אם פתאום הוא ישתולל ויתפרץ? אני לא אוכל לפטר אותו? ובגלל זה מונעים מאנשים מאוד טובים להיכנס למערכת", מספר רועי אפשטיין המנהל את תחום התעסוקה לצד רוקח. הוא ממשיך בסיפור מהשטח, "אדם חיפש עבודה באזור הצפון. וסיפר שהוא בא מאנוש ויש לו רקע בבריאות הנפש. הוא לא זומן לראיון. הרכזת שמלווה אותו לא ויתרה, הגיעה למנהלת ואחרי ראיון הוא התקבל. היום, הוא עובד שם כבר חצי שנה, כולם מאוהבים בו, והמנהלת הישירה שלו מודה שהיא טעתה, ואמרה לי 'פחדתי והנה יש לי את אחד העובדים הטובים ביותר בארגון'". אחרי שמתגברים על הסטיגמה והחשש, מבטיחים אפשטיין ורוקח, המנהלים זוכים לעבוד עם אנשים מצוינים, "אנחנו לא חושבים שאתה עושה חסד כשאתה מקבל מתמודד נפש לעבודה, גם העסק מרוויח מזה. הרבה פעמים זה סיפור של מודעות, כל מנהל נתקל בעובדים שעוברים קושי אישי ויצטרכו את המודעות וההכלה, אנחנו יכולים לתת לו עוד כלי ולעזור לו. התמודדות נפש יכולה להגיע לכל אחד. האנשים שמגיעים אלינו, הרבה פעמים עבדו, אבל חוו משבר גדול, והם רוצים לחזור לעבוד". אבי ברססט הוא הבעלים והמנכ"ל של חברת המזרונים והמיטות הולנדיה. כבר שנים מלווה את עמותת אנוש ובעיקר את מקבלי השירות שמגיעים לעבוד במפעל של החברה בשדרות, "הגעתי לאנוש מהסיבה שחיפשתי לעזור לאנשים בעזרת התחום שלי, ומתמודדי נפש סובלים מאיכות שינה ירודה", כאיש עסקים מצליח, ברססט היה רגיל לתרום, אבל הרגיש שמשהו חסר לו. "לפני שהגעתי לאנוש הייתי תורם כספים, רושם צ'קים כדי לנקות את המצפון, אבל בעצם עם אנוש התרומה היא עם משמעות, אנחנו עוזרים להם לחזור לקהילה, חוגגים חגים, יוצאים לחופשות, וזה מסב אושר עצום לנו וגם לאנשי אנוש". במפעל של החברה הנמצא בשדרות, מועסקים מתמודדי נפש במגוון תפקידים כמו בניה, תפירה ומחסן, "אלה העובדים הטובים ביותר בהיבט של זמינות, הגעה, נכונות, הערכה, השקעה, הם מדהימים. הם מקבלים משכורת מלאה, ללא שום הנחות והקלות, הם לא צריכים את זה ולא רוצים את זה, הם רוצים להיות כמו כולם". מחמיא ברססט ומוסיף, "לדעתי חברה שלא משקיעה בקהילה ולא מראה לעובדים שלה שהיא תומכת ומחבקת את האחר, זאת חברה שאין לה עתיד. העובדים שלי לומדים לגלות הבנה, לעזור ולתמוך, זה הופך אותם לאנשים טובים יותר ואוטומטית לעובדים טובים יותר".

הכתבה בשיתוף BDO משבר האקלים הוא כבר מזמן אינו ביטוי ששמור למומחים ואקטיביסטים, אלא סוגייהבעלת משקל משמעותי בשיח התקשורתי ובתודעה הציבורית. בתחילת החודש פרסם פאנל האקלים של האו"ם (IPCC) את הדו"ח השישי שלו (AR6) בנושא הערכה והיערכות לשינויי אקלים. כחלק ממסקנות הדו"ח, ניכר שהעלייה בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ היא בלתי נמנעת, אך ניתנת לשליטה באמצעות התאגדות של הקהילה המקומית והבינלאומית בנושא. בוועידת האו"ם לשינויי אקלים, שהתקיימה בגלזגו בנובמבר 2021, הצהיר ראש הממשלה, נפתלי בנט, על יעד איפוס פליטות פחמן עד 2050 וממשלת ישראל אימצה יעדים להפחתת פליטות גזי חממה בסקטורים השונים. *ליהיא יוקלה מנהלת יחידת ה-ESG ב-BDO ושירי ביתן יועצת ESG ב-BDO  להביא בחשבון יעדי אקלים גם החברות הגדולות מושפעות מההשלכות הכלכליות של שינויי האקלים, בהן עלייתמפלס הים, עליית הטמפרטורה, אירועי קיצון והשפעות חברתיות, לצד מעבר לכלכלת דלת פחמן ושינויים רגולטוריים. לאותן חברות יש יכולת השפעה על תמונת המצב - למשל, באמצעות פעילות פרו אקטיבית להפחתת פליטה של גזי חממה. לפיכך, יש צורך באדפטציה הכרוכה בהיערכות מוקדמת להשלכות שינויי אקלים. הגופים והחברות נתונים לרגולציה, אך לעתים גם פועלים מעבר לכך (Beyond Compliance) - כחלק ממחויבותם. לשם כך, הם נדרשים לפתח אסטרטגיית ESG (סביבה, חברה וממשל) כחלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה העסקית שלהם, תוך הצבת מטרות ויעדים בנושאים המהותיים של החברה. המשקיעים ומחזיקי העניין לא עוצמים עיניים בשנים האחרונות מחזיקי עניין רואים חשיבות בהיערכות מוקדמת לשינויי אקליםכדי למזער את הסיכונים אליהם חשופה החברה. בשל כך, ארגונים רבים מתייחסים לסיכוני אקלים ומשלבים אותם באסטרטגיה העסקית ובמערך ניהול הסיכונים וההזדמנויות. החברות רואות עצמן כבעלות אחריות בנושאי ESG כלפי מחזיקי העניין שלהן, לרבות משקיעים, לקוחות, עובדים, ספקים, קהילות מקומיות ולאומיות. 95% מהחברות הציבוריות במדד*S&P 500 האמריקאי מדווחות כיום על מדיניות ה-ESG שלהן, ומגמה דומה ניכרת גם בקרב החברות בישראל. בעקבות עלייה בהתעניינות מחזיקי עניין בכלל ומשקיעים בפרט בנושאי שינויי אקלים, ב-2017 פורסמה מסגרת דיווח וולונטרי על ידי ה-TCFD*(Related Task Force on Climate Financial Disclosures). ה-TCFD הוקם מטעם TCFD* ה-Financial Stability Board במטרה להעניק כלי דיווח לארגונים המעוניינים לחשוף את ניהולהשפעות שינויי האקלים תחת ארבעה עקרונות: ממשל - תיאור תפקידי הדירקטוריון וההנהלה בפיקוח על סיכוני אקלים.אסטרטגיה - זיהוי השפעות הסיכונים וההזדמנויות על החברה, ופיתוח אסטרטגיית התמודדות בטווח הקצר, הבינוני והארוך.ניהול סיכונים - זיהוי, הערכה, וניהול סיכוני האקלים לצמצום החשיפה של החברה.מטרות ומדדים - הצבת יעדים ומטרות, ופירוט על פעילות החברה לפי המדדיםשנקבעו. המגמה העולמית מצביעה על כך שמוסדות פיננסים רבים (בהם בנקים, חברות ביטוח וחברות גמל ופנסיה) מגלים אחריות כלפי שינויי אקלים באמצעות ניהול אחראי של תיקי השקעות, תוך בחינת סיכוני האקלים. כיום אף מצופה ממוסדות פיננסיים אלה לדווח על בחינת סיכוני ESG בכלל ואקלים בפרט, כחלק  מהאסטרטגיה העסקית שלהם. המאמצים להפחית ולהסתגל לשינויי האקלים מייצרים גם הזדמנויות לאותם התאגידים, למשל חיסכון בעלויות באמצעות התייעלות במשאבים, אימוץ מקורות אנרגיה דלי פחמן, פיתוח מוצרים ושירותים חדשים, גישה לשווקים חדשים ובניית חוסן לאורך שרשרת האספקה. ניתן לסכם ולומר כי במסע להיערכות לשינויי האקלים הצפויים, על כל חברה להבין באיזה אופן התרחישים השונים צפויים להשפיע על המציאות העסקית ועל ליבת הפעילות שלה; וכן על השינויים שיידרשו במוצר ובשירות שלה. כל זאת במטרה למזער את הסיכונים אליהם חשופה החברה ולנצל את ההזדמנויות הטמונות בשינויים אלה תחת המציאות החדשה.

הכתבה בשיתוף ג'וינט ערב יום העצמאות ה-74, לאזרחי ישראל יש הרבה סיבות להיות מרוצים: הכלכלה הישראלית דוהרת קדימה, עם צמיחה מרשימה של 8.1% ב-2021, שאותה מוביל ענף ההיי טק. הצמיחה הכלכלית מתורגמת לעלייה ברמת החיים, שמתבטאת בין היתר בעלייה של 9.9% בצריכה הפרטית לנפש בשנה החולפת. אבל כגודל ההישגים של מדינת ישראל, כך גם האתגרים שעמם היא מתמודדת, ממציאות גיאו-פוליטית ובטחונית מורכבת ועד קליטת עלייה. כדי שישראל תמשיך לפרוח גם בשנים הבאות, חשוב שפירות הצמיחה יגיעו לכל אזרחי המדינה. את האמת הפשוטה הזו מבינים בג'וינט - הארגון היהודי ההומניטרי הגדול בעולם, שפועלמאז 1914 ב-70 מדינות ומעניק רשת ביטחון ליהודים ברחבי העולם (רק לאחרונה). בישראל, פועל הג'וינט כמרכז הפיתוח החברתי של ישראל, בשיתוף פעולה אסטרטגי עם הממשלה, הרשויות, המגזר השלישי והעסקי ושותפים נוספים, לפתח פתרונות לאתגרים החברתיים-כלכליים הבוערים ביותר ברמה הלאומית. "החברה הישראלית ניצבת בפני אתגרים חברתיים-כלכליים משמעותיים ביותר, המחייבים הירתמות של הרבה גורמים כדי להתמודד איתם, כגון קידום מוביליות חברתית-כלכלית, הגברת הפיריון ותעסוקה איכותית, חיים עצמאיים בקהילה לאנשים עם מוגבלות, הזדקנות מיטיבה בעידן של 100 שנות חיים, והגברת יעילות ומועילות המערכות הציבוריות", אומרת ד"ר סיגל שלח, מנכ"לית ג'וינט ישראל. "עבור כל אחד מהאתגרים הללו, אנו מפתחים יחד עם הממשלה, עם החברה האזרחית וכל מי שפועל בתחום, מפת מדדים לאומית, כדי להבין איזה שינוי חברתי-כלכלי בר-מדידה רוצים לייצר, לאן רוצים להגיע עוד כמה שנים וכיצד נדע שהצלחנו". שלח מציינת כי בשנים האחרונות, המגזר העסקי הופך לחוליה מרכזית יותר ויותר בהתמודדות עם אתגרים אלה. "אנו רואים תפקיד אסטרטגי הולך וגובר למגזר העסקי בקידום שינוי חברתי-כלכלי זה. כל שותף ליצירת שינוי יודע להביא ערכים מוספים ייחודיים לו. המגזר העסקי יודע להביא פרקטיקות ניהול ייחודיות, שותפים אסטרטגיים חדשים, משאבים ותשתיות, ידע טכנולוגי עשיר ועוד". המעורבות ההולכת וגוברת של המגזר העסקי מגיעה גם על רקע הרצון של חברות עסקיות, בארץ ובעולם, לייצר אימפקט חברתי משמעותי. בג'וינט ישראל הבינו שהדרך לרתום את המגזר העסקי היא לפתח מודלים שונים לשותפויות איתו, על מנת לאפשרלתאגידים מגוון של דרכים לקדם השפעה חברתית משמעותית. כוורת של יזמות חברתית אחד המודלים שפיתחו בג'וינט ישראל מאפשר לחברה עסקית להשקיע בפרויקט חברתי מסוים לאורך שנים. דוגמה לכך היא "הכוורת" - בית לעידוד ופיתוח מיזמים חברתיים, מיסודם של הג'וינט וקרנות הביטוח הלאומי. הכוורת מלווה מיזמים חברתיים חדשניים המכוונים ליצירת אימפקט חברתי בקנה מידה רחב. התוכנית נשענת על תמיכה של מומחים מהג'וינט ומקרנות הביטוח הלאומי וכן של חברות עסקיות מובילות ומנטורים עסקיים המעניקים ייעוץ וליווי מקצועי. בקהילת "הכוורת" חברים למעלה מ-5,000 יזמיות ויזמים חברתיים. כך למשל SignNow, אחד המיזמים שהשתתפו בתוכנית ההאצה של  "הכוורת", מאפשר לבצע שיחות טלפון באמצעות שפת סימנים. במהלך המלחמה באוקריאנה, מיזם זה איפשר לג'וינט ליצור קשר עם יהודים כבדי שמיעה שהיו תחת אש. תמר סאפר, מנהלת אגף פיתוח ארגוני והדרכה בבנק מזרחי-טפחות, הממונה על האחריות התאגידית של הבנק, מספרת: "לפני 6 שנים, כשהג'וינט הגיע אלינו עם הבקשה להצטרף ולתמוך בפעילות "הכוורת", נענינו לפניה בשמחה. זה התחבר לאסטרטגיה החברתית של הבנק - תמיכה ביזמות עסקית חברתית, ובנוסף - 'הכוורת' ממוקמת בעיר לוד, בה יושבות רבות מיחידות המטה של הבנק ויש לנו מעורבות חברתית רבה בעיר.מעצם היותנו גוף פיננסי מוביל אנחנו יכולים לתת ערך מוסף משמעותי בפרויקט מסוג זה התומך בעמותות ועסקים חברתיים ומסייע להם להוביל מהלכים משמעותיים לקידום יוזמות כך שיקרמו עור וגידים ויהיו ברות קיימא. העובדים והמנהלים שלנו השותפים ב'כוורת' משתתפים בוועדות שמחליטות על פרויקטים בהם ישקיעו וכן בייעוץ והדרכה ליזמים הצעירים אודות ניהול היוזמה החברתית אותה הם רוצים להוביל". נבחרת הדירקטורים החברתית: להנגיש את עולם העמותות החברתיות למגזר העסקי המודל השני שפיתחו בג'וינט ישראל לתרומה של המגזר העסקי להתמודדות עם האתגרים החברתיים-כלכליים של ישראל הוא "נבחרת הדירקטורים החברתית", שבמסגרתה מגויסים דירקטורים מקצועיים מחברות עסקיות למגזר החברתי, לאחר תהליך מיון והתאמה. עם השותפים המרכזיים לפרויקט מהעולם העסקי, נמנים בין היתר אינטל, HP, מיקרוסופט, שטראוס, קופת חולים מכבי ועוד. מושיק מור, שותף בכיר בקרן aMoon, מספר: "כשהתחלתי,  להיות מעורב, שאלתי את עצמי איך מנגישים לאנשים מהעולם העסקי את עולם העמותות ומאפשרים להם למצוא את העמותה שבה יוכלו לתרום. מזה נולד הרעיון של נבחרת הדירקטורים החברתית. כשנבחרת הדירקטורים הממשלתית עשתה הרבה כותרות, אמרנו: בואו נעשה דבר דומה, ניצור מאגר של אנשים טובים שמוכנים לשבת בדירקטוריונים של עמותות". בלה אברהמס, סמנכ"ל תקשורת, ממשל וחברה באינטל ישראל ואירופה, מוסיפה: פלטפורמה כמו נבחרת הדירקטורים החברתית, מאפשרת לעשות שינוי חברתי משמעותי יותר. כשאני מתנדבת באופן אישי, אני משפיעה במיקרו, כשחברה כמו אינטל תומכת במנהלים מתנדבים דרך הנבחרת, ההשפעה היא במאקרו. זו מסגרת שיכולה לשנות את כל השדה החברתי ולהעצים את הערך לכל השחקנים. לאברהמס ולמור חשוב להדגיש כי התרומה היא דו-כיוונית - למגזר החברתי, אבל לא פחות מכך לארגון ולעובדיו. אברהמס: "המנהל לומד איך מתנהל מגזר נוסף, הוא פוגשאנשים מעולמות אחרים, נחשף לעולם תוכן אחר וגם נתרם ברמה האישית והופך למנהל טוב יותר. הארגון נתרם כי הוא מפתח את המנהלים, העמותה נתרמת כי היא מקבלת אדם שמביא את הידע שלו, ואותו מנהל עסקי גם נתרם בעצמו ברמה האישית". שורת רווח חברתית לצד זו הכלכלית המודל השלישי שפיתחו בג'וינט ישראל הוא רתימת ליבת העסק לשינוי חברתי. דוגמה לכך היא שיתוף הפעולה עם חברת Moovit, מפתחת אפליקציית הניווט בתחבורה ציבורית ושיתופית הפופולרית בעולם, במסגרתו מוסיפים עובדי החברה לאפליקציה יכולות חדשות שיאפשרו שימוש מותאם לאנשים עם מוגבלות. בסוף התהליך ישולבו באפליקציית Moovit פיצ'רים שונים המתאימים אפשרויות נסיעה וחווית משתמש לפרופיל האישי וצרכי האדם עם מוגבלות. יובב מידד, סמנכ"ל שיווק וצמיחה ב-Moovit מספר: "שיתוף הפעולה שלנו עם הג'וינט נוגע בנקודה שמנחה אותנו לאורך השנים: העובדה שניידות היא זכות בסיסית של אזרחים, וב'אזרחים' אנחנו מתכוונים לכולם, ללא קשר למצבם הגופני או המנטלי. אנשים עם מוגבלות נמנעים לא פעם לצאת מהבית, לאור הקושי להתנייד לקופת החולים או לעבודה או לספריה. ברגע שמפתחים פתרונות ניידות טובים, כל אדם עם מוגבלות יכול למקסם את הפוטנציאל האישי ואת ההזדמנות לחיים טובים יותר. שיתוף הפעולה עם הג'וינט מאוד עוזר לנו בפיתוח הפתרונות הללו ובסופו של דבר לקדם התניידות קלה יותר וכפועל יוצא חיים עצמאיים יותר לאנשים עם מוגבלות". "המודלים השונים שלנו לשותפויות אסטרטגיות עם תאגידים עסקיים, ממחישים כיצד ניתן לייצר אימפקט חברתי משמעותי", מסכמת ד"ר שלח. "חשוב להמשיך לעודד עודועוד גורמים עסקיים להסתכל באופן אסטרטגי על ההשפעה החברתית שלהם, במגוון מודלים, שכן בסופו של יום החברה והכלכלה בישראל הן של כולנו, ועל כל אחת ואחד מאיתנו מוטלת החובה לייצר חברה צודקת וחזקה יותר".

הכתבה בשיתוף מקורות הידע, הניסיון והיכולות שצברנו במשך יותר משנה בטיפול במשאבי המים השונים, הם נכסים יקרים מפז לקידום אתגרי המים. "על בסיס נכסים אלה ומתוך חדשות מובילות טכנולוגית, אנו חותרים לממש את הפוטנציאל העצום הקיים במשאב החיים, המים, בארבעה תחומים עיקריים: השקעות בסטארטאפים, שיתופי פעולה עסקיים, ביצוע מחקרים יישומיים ופיתוח פטנטים וחדשנות פנימית", אומרים בחברה. מקורות היא חברת המים הלאומית של מדינת ישראל והיא רשומה למסחר בבורסה בתל אביב. החברה מספקת למעלה ממיליארד וחצי מטר קוב מים לבתים, לשדות החקלאיים ולמפעלי התעשייה. בראייה אזורית, לחברה כשמונה מיליון צרכנים, המשתמשים במים שמספקת מקורות לרשויות מוניציפליות, לרשויות מקומיות, ליישובים כפריים, למגזר הפרטי וגם לרשות הפלשתינית ולממלכת ירדן, זאת מתוקף 13 אלף קילומטרים הסכמים מדיניים. החברה מתפעלת כשל קווי צנרת, 3,000 מתקני הפקה ואספקה, 1,200 קידוחים, 13 מתקני 1,000 מאגרי מים ובריכות, 40 מתקני התפלה וטיהור שפכים. מספקים מים עוד לפני הקמת המדינה במקורות מתגאים כי למרות התנאים הקשים ואפילו בתקופות בצורת קשות וממושכות, או מגיפת הקורונה, החברה מספקת את המים באמינות, בזמינות ובאיכות, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. "אנחנו שם, מתמודדים מדי יום מול ההתחממות הגלובלית, הגידול באוכלוסייה והעלייה התלולה בביקוש למים, עם הקמת מערכות ותשתיות המים מהמתקדמות בעולם. מערכות ותשתיות, שבנוסף אנחנו מנהלים, מתפעלים ומתחזקים, בזיקה לצורכי ללקוחותינו ערוצית, המשלבת בין המרחב הפיזי ועל פי תפיסת שירות רב- ערוצית, המשלבת בין המרחב הטכנולוגי-דיגיטלי", מסבירים בחברה. שמירה על חוסנה הכלכלי של 'מקורות' היא חלק עיקרי באסטרטגיה של החברה, ומאז 2003 היא מדורגת ברציפות על ידי ,ilAAA - בדירוג האיתנות הפיננסית הגבוה ביותר לאומית 'מעלות 'Standard & Poor's' וב-2019 הנפיקה לראשונה אגרות חוב סחירות. אלמנט * ובאסטרטגי נוסף של מקורות הוא דרך אינטגרטיבית לניהול המים. ל‘מקורות‘ היכולת לספק מעטפת משולבת של פתרונות מים, הודות להתמקצעות החברה במגוון רחב של תחומים, כמו מודלים מתקדמים לניהול ולתפעול הולכת המים, שילוב אופטימלי של סוגי מים שונים, התפלת מי ים ומים מליחים, טיפול בשפכים ובמחזור המים השוליים לשימושים חקלאיים, השבחת משאבי המים לאיכות הראויה, ביטחון מקורות המים ועוד. זאת ועוד, 'מקורות' בהובלת היושב ראש יצחק אהרונוביץ' והמנכ"ל עמית לנג, רואה את עצמה כחלק מהמהפכה הדיגיטלית, כשהיא עושה שימוש IT בטכנולוגיות מתקדמות כמו טכנולוגיות המאפשרות ,OT* וטרנספורמציה דיגיטלית כוללת של תהליכים בחברה לטובת זרימה מהירה, יעילה ומאובטחת עסקי, מעבר * של מידע מקצועי לעבודה מקוונת ללא נייר והגנה מפני תקיפות סייבר ואחרות על תשתיות קריטיות, כמו תשתית המידע. וכמובן, כחלק עסקית, בצד הידע העצום בתחומי * מאסטרטגיה טכנולוגית המים, ניצבת החברה בחזית הטמעתן של טכנולוגיות מים חדשניות בעודה פועלת לקידום השקעות פיננסיות חכמות ואיכותיות עם גורמים עסקיים ברחבי העולם במגוון תחומי המים, ובכך מתאפשר לה לממש את הפוטנציאל העסקי העצום הקיים בהשקעות במשאב המים.  החדשנות זורמת להם בצינורות בין הזירות שבהן פועלת החברה, נכנסה 'מקורות' גם לעולמות הסטארטאפ. בחברה הוקמה יחידת חדשנות אשר סורקת ומאתרת חברות סטארטאפ שעשויות לתרום לשיפור איכות המים וניהול המערכת הלאומית. "בהקמת יחידת החדשנות הובלנו זה מכבר השקעות בכמה סטארטאפים. זאת ועוד, בהתאם להנחיות המדינה באפשרותנו להיכנס כשותפה בכל מיזם עד לאחזקות של 20%. עד היום התקשרנו עם שמונה חברות בנושאי האנרגיה, סייבר ו-"BIG DATA".   השנה ה-74 לקיומה של מדינת ישראל הייתה שנה פעילה במיוחד ב'מקורות', שבה היא נכנסה לתחומי ייצור החשמל והתקשורת. 'מקורות' היא צרכן החשמל האזרחי הגדולבמדינה, היא אחראית על חמישה אחוז מהביקוש, ולכן היא פועלת לצמצם את עלויות האנרגיה שלה. צמצום זה יוביל להורדת עלויות, יתרום להורדת תעריף המים ויוביל לצמצום טביעת הפחמן של החברה. "שנה שעברה יצאנו במהלך לקירוי מאגרי המים שלנו בפאנלים סולאריים, זאת בתמיכת רשות החברות הממשלתיות ואגף החשב הכללי שבמשרד האוצר. במקביל, החלנו לשבץ בקווי המים סיבים אופטיים. הסיבים הללו מסייעים לנו בניטור שוטף אחר תקלות או פריצות, אבל הם יכולים לשמש גם את השוק הפרטי בהעברת אינטרנט מהיר ברחבי המדינה, בעיקר בפריפריה או ביהודה ושומרון". עוד השנה נחתמו שלושה חוזים להרחבת הפעילות של החברה נכנסה לפעילות גם בשווקים זרים: במרץ 2021 חתמה החברה על הסכם ראשון מסוגו לבנייה ולשדרוג מערכת המים של ממלכת בחריין, זאת כפועל יוצא של חתימת 'הסכמי אברהם' עם מדינות שונות במפרץ ובאפריקה. הסכמים אלו פתחו לחברה אופק עסקי חדש ומרתק. בכוונת החברה למצות את היכולות החדשות עם שלל פתרונות למשקי המים של מדינות שכנות ואחרות. בספטמבר הורחבה ההתקשרות עם הכפלת אספקת המים לממלכת ירדן ובמרץ 2022 חתמה החברה על פיתוח משק המים החקלאי של ממשלת אזרביג'אן. החברה מקבלת פניות רבות ממדינות המפרץ ואגן הים התיכון, בבקשות לשיתופי פעולה שונים בתחומי הליבה של סקטור המים. 80 אביבים, לא אין ספק שגם אחרי שחגגה כבר יותר מרואים עליה את השנים, להפך, היא רק ממשיכה לצעוד בקצב ההתקדמות הטכנולוגית ולהביא עוד ועוד פתרונות מים לכל תושבי ישראל - והעולם.

כולם רוצים להיות שם. לא כולם יכולים. כולם רוצים להגיע לפסגת הר הכסף, זו שיש בה 36 סוגי קורנפלקס, מכון כושר, אופציה למסאז' ופדיקור וארוחת צהריים של אייל שני. הדרך כרוכה בעבודה קשה, אבל המסלול, פחות או יותר, די ברור: הצבע הנכון, המשפחה הנכונה. אזור השרון. בגרות ריאלית מתוקתקת. 8200. וזהו. מכאן ואילך - החיים מסודרים. בגיל 21 יש רכב חברה, סמארטפון חדש, אופציות ובונוסים. ותן ביס. הכי חשוב תן ביס. מה אנחנו, ילדים? לאחרונה הישראלים עושים לא מעט בושות. זה קורה בפרלמנט, באיי נאפה, בפסגת המוסד וממש לאחרונה אפילו בטינדר. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לפשל גם בתחום שבו היא התהדרה עד היום. לא כשקוראים לך "סטארט-אפ ניישן". ובכל זאת, הבדיחה של 'ארץ נהדרת' דרך סדרת המערכונים הסאטירית שעוסקת בחברת ההיי-טק הדמיונית Webos ומבליטה בין היתר את חוסר השוויון ואת היעדר הגיוון - הצליחה לפגוע בול בפוני של מדינה שנחשבה פעם כור היתוך, קיבוץ גלויות, מקום שבו כולם התערבבו בחולות עם הרבה מלפפון חמוץ והרבה לחם עם חלווה. תשאלו הייטקיסטים. זה קצת מצחיק אותם. אבל בעיקר מעליב. "עולם ההיי-טק לא יכול לצמוח רק מאותו מאגר מצומצם" חברת סקייל-אפ, ובשמה המלא Scale-Up Velocity , היא חברה לתועלת הציבור שעוסקת בקידום תעשיית ההיי-טק באמצעות מתן פתרונות בתחום ההון האנושי. במילים פשוטות יותר: היא מפתחת מודלים שאמורים להגדיל את ההיצע של מפתחים מוכשרים בתחום ההיי-טק ולמצות את הטאלנטים בישראל על בסיס ניתוח צורכי התעשייה ובעזרת שיתוף פעולה הדוק עם חברות ההיי-טק עצמן. ואם זה עדיין נשמע לכם מורכב, זה בגלל שאנחנו בעולם ההיי-טק. ברוכים הבאים לעולם מקביל שבו ג'ובים שנשמעים פשוטים בעולם הרגיל נשמעים כאן כמו סינית. כן, גם את הערווה הזו 'ארץ נהדרת' כבר חשפה. אם סקייל-אפ הייתה חברה בעולם הישן, היינו יכולים לומר עליה שהיא מכשירה להיי-טק בני אדם מהסוג שאין מספיק בהיי-טק. מתי צויג, מנכ"לית סקייל-אפ, שהחזיקה בתפקידים בכירים לפני כן בחברות כמו Ness ו-IBM , חושבת שאחד המפתחות העיקריים הוא זה שאמור לפתוח את המנעול של חיזוק הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות בקרב מועמדים מרקע "אחר". "מה חשבתי על המערכונים? את נוגעת ישר בבטן הרכה", אומרת צויג. "קודם כל צחקתי. כי זה מצחיק. אבל גם מאוד עצוב ולא חדש. במחקר על מחסור בהון אנושי הבנו כבר בעבר את ממדי המחסור וגם את התפקידים שסובלים ממחסור - תפקידי ליבה בהיי-טק. אנו רואים שהמחסור הוא כרוני ועמוק, ופוגע ביכולת הצמיחה של חברות ישראליות. מהצד השני, אנו רואים תת-ייצוג משמעותי של אוכלוסיות גוון בהיי-טק - ערבים, חרדים, נשים. לי ברור שיש המון כישרון באוכלוסיות האלה שלא פורץ לליבת ההיי-טק בשל חסמים שונים. "עולם ההיי-טק הבין שהוא אינו יכול לצמוח מאותו מאגר מצומצם של כישרונות בוגרי יחידות טכנולוגיות. השכר והתנאים המוצעים לאנשים האלה הוא לא תחרותי עבור החברות הבינוניות והקטנות, בטח מול החברות הגלובליות. כל זה, יחד עם חוויות הצלחה בשילוב ג'וניורים מרקע אחר, הבהירו לחברות שעל מנת לצמוח ולגייס עובדים בקצב הנדרש עליהן להתאים את תהליכי המיון ולשנות את דפוסי החשיבה השמרניים שנוגעים לגיוס ג'וניורים". המטרה היא לא רק גיוס, מדגישה צויג, אלא שמירה על סביבה מגוונת ומכילה לאורך זמן. והכי חשוב - לא בתור פילנתרופיה. "זה לא ממקום של 'אנחנו הגיבורים הגדולים שבאים ומצילים אתכם ומראים לכם את האור' - ממש לא. זה ממקום של לדעת שיש כישרון גדול ויתרון במקומות שונים, ולהביא את הכישרון הזה למקום שאליו הוא רוצה להגיע או אולי אפילו יש משהו שמונע ממנו, חסם פסיכולוגי, אישי". אם נעשה זום-אין, למשל, על המחסור בעובדים שמגיעים מהפריפריה לתחום, נגלה כי הבעיה מתחילה כבר במערכת החינוך: רק בכ-40% מבתי הספר בפריפריה אפשר ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב ברמת 5 יחידות לימוד. כ-3,000 מתלמידי 5 יחידות לימוד במתמטיקה לא יכולים ללמוד מדעי המחשב בשל מחסור במורים. רק 6% מהתלמידות בחינוך העברי לומדות מדעי המחשב ברמת 5 יח"ל, לעומת 15% מהבנים. אצל תלמידים ערבים הנתון גרוע יותר - רק 5% (בנים ובנות) לומדים מדעי המחשב ברמת 5 יח"ל. נקפוץ לאקדמיה. לפי נתוני סטארט-אפ ניישן סנטרל ורשות החדשנות בישראל, 60% מכלל הסטודנטים הם נשים. שיעור הנשים במקצועות טכנולוגיים יורד לשליש. ערבים (13%) וחרדים (4%) מיוצגים אפילו פחות. ב-2020 עמד שיעור הנשים שעובדות בהיי-טק על 28%. בתפקידים טכנולוגיים - פחות מרבע. בתפקידים ניהוליים טכניים - פחות מחמישית. שיעור הערבים שעובדים בהיי-טק עמד על 3%, בזמן שהם מהווים 21% מכלל אוכלוסיית ישראל. שיעור החרדים שעובדים בהיי-טק עמד על 3.3%. שיעור הנשים הערביות והחרדיות שעובדות בהיי-טק - פחות מאחוז. "6,000 סטודנטים ובוגרים מלאי פוטנציאל וכישרון מהחברה הערבית מחכים להזדמנות לתפקיד הראשון בהיי-טק", אומרת רביטל דואק, מנכ"לית שותפה של צופן, ארגון שפועל לפיתוח ההיי-טק בחברה הערבית. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש מקום לאופטימיות בנוגע לשילוב ערבים בהיי-טק. שיעור הערבים בקרב כלל הסטודנטים שילש את עצמו בתוך עשור - מ-2.7% ל-8.1%. ואם מבודדים את הערביות - גם שיעורן שולש באותו הזמן. בשנה שעברה הגיע שיעור הנשים הערביות העובדות ל-40.3%. בחברות גדולות וגלובליות מצבם של הערבים טוב יותר ומגיע ל-8% - גבוה יותר מהממוצע בכלל התעשייה - משום שאותן חברות מנהיגות מדיניות ומנגנוני גיוון והכלה. לפי ארגון צופן, הבעיה גדולה יותר כשזה מגיע לחברות קטנות ובינוניות בתחום ההיי-טק או באיוש תפקידים טכנולוגיים בחברות מחוץ לתעשייה. "נשים לא שולחות קו"ח אם הן לא בטוחות שהן מתאימות ב-100%" לדברי צויג, הבעיה היא לא רק נקודת המוצא ותנאי הפתיחה אלא גם החסמים המרכזיים שמאפיינים אוכלוסיות מסוימות. "נתחיל מנשים שמראש מוסללות למקצועות אחרים ונותנים להן הרגשה שהן לא נועדו לעולם הזה", היא אומרת. "בהמשך מגיע כל הסיפור של הילדים והלחץ שיש על אמהות. לפני כן אנחנו כבר מכירים את הסיפור של חוסר הביטחון - נשים לא מגישות מועמדות למשרה אלא אם כן הן מרגישות שהן מתאימות ב-100%, בעוד שגברים כן יגישו. נשים חושבות שהן לא טובות מספיק. בראיונות, למשל, נשים מתכוננות היטב לכל השאלות, וכאשר מפתיעים אותן עם שאלות שהן לא מכירות - הן נלחצות מהמעמד ולעיתים קופאות. "בחברה הערבית יש נטייה לא להתגמש על מיקום גיאוגרפי כאשר מרבית המשרות הן באזור המרכז. יש מחסומי שפה - גם עברית וגם אנגלית. פעמים רבות מועמדים ערבים לא ישלחו קורות חיים לחברה שהם לא מכירים בה מישהו. ויש גם חשש שהם לא יתקבלו - מה שנתפס בסביבתם ככישלון, בעוד האוכלוסייה היהודית מבינה שהדרך לתפקיד הראשון רצופה כישלונות ואכזבות ושזה חלק מהתהליך. "אצל נשים חרדיות יש היסוס בשליחת קורות חיים למקום שאין בו חרדיות אחרות מהקהילה שלהן, מחשש שהחברה לא תיענה לצרכים הדתיים, וזה יכול להעמיד אותה בדילמה מול משפחתה ורב הקהילה. אצל הנשים החרדיות יש התוודעות לאינטרנט רק בזמן הלימודים, הן לא היו בחוגים ואין להן ניסיון. "אצל שתי האוכלוסיות - ערבים וחרדים - לא מקובל לעבוד תוך כדי הלימודים בעבודות סטודנטיאליות, כך שהמועמדים מגיעים לקו הסיום בלי מיומנויות מעשיות בתחום הפיתוח. בשני המקרים יש מטבע הדברים נטוורק מצומצם, והם תמיד יבחרו באופציות הבטוחות יותר ויעדיפו לעבוד היכן שחבריהם עובדים - ולכן מלכתחילה מרחב האפשרויות מצטמצם, ורבים מהם יעבדו בחברות מיקור חוץ ובשכר נמוך מהמקובל בתחום. ויש עוד משהו - ערבים וחרדים נוהגים בכבוד כלפי דמויות סמכותיות, וכך, בריאיון עבודה יכול להיווצר מצב שבו התנהגות צנועה ומכבדת - כמו השפלת מבט, שתיקה או הסכמה - עלולה להתפרש אצל המראיין כחוסר הבנה או אי-התאמה אישיותית". אוכלוסייה נוספת שסובלת מקיפוח בהיי-טק היא חיילים משוחררים שלא מגיעים מיחידות טכנולוגיות. "חיילים כאלה היו מנותקים מתהליכי למידה בשנות השירות, רבים מהם לא למדו מחשבים - ומגדירים את עצמם מראש כלא רלוונטיים לתחום, ולכן הם ילמדו מסלולי לימוד ועבודה אחרים", מסבירה צויג, בעצמה אם לחיילים המשרתים ביחידה קרבית. "נתקלנו בחיילים שהופתעו שפנינו אליהם, למרות שהנתונים שלהם טובים, מכיוון שהם לא הכירו את תעשיית ההיי-טק, אין להם במעגל המשפחתי והחברתי אנשים מהתחום, ולכן היו משוכנעים שזה לא בר-השגה עבורם". חרדים מרוויחים פחות אחת החברות שבולטות בתחום האחריות התאגידית בישראל היא אינטל. היא מגישה דוח אחריות תאגידית זה 13 שנים לארגון מעלה וזוכה בשנים האחרונות לציון המקסימלי פלטינה+. אינטל היא גם המעסיקה הגדולה ביותר בארץ של מהנדסים ערבים - 600 עובדות ועובדי הנדסה. "אנחנו משקיעים מאמצים אסטרטגיים, ניהוליים ותקציביים בפרויקטים שמתמקדים בגיוס, פיתוח ושימור עובדים מהמגזרים השונים, עם דגש על הכלה כערך ליבה תרבותי", מספרת טל שמר, אחראית ההתנדבויות של אינטל ישראל. היא מביאה כדוגמה את תחום הבינה המלאכותית: "מחר כל האנשים יצטרכו את הידע הזה והגמישות הזו - זה הרי לא נושא שיישאר רק בהיי-טק. אנחנו פועלים להנגשת הידע בתיכונים בפריפריה ובמגזרים שונים. גם אם הם לא יהיו עובדי היי-טק, כי זה לא תחום שמדבר אליהם - בכל זאת יהיה להם את הידע הזה שיהיה שימושי בעתיד בוודאות". נושא הגיוון נמצא בתהליכי החשיבה על כל פרט ולו הקטן ביותר. "כל מסמך שאני מוציאה מתורגם לשלל שפות. אם עושים פיילוט בארבעה מקומות, זה הולך להיות בחיפה, פתח תקווה, קריית גת ושדרות, גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית, וברור לי שיהיו נשים ושנשלב בו את כל האוכלוסיות. אמנם זו תעשייה שפולטת אנשים מתוכה עם הגיעם לגיל 40, אבל באינטל אפשר למצוא גם עובדים בני 70". היעד המוצהר של רויטל ביתן, מנהלת האחריות התאגידית של אינטל, הוא להגיע לשנת 2030 כאשר 40% מעובדיה הטכנולוגיים יהיו נשים, ושמספר המנהלות בחברה יוכפל לעומת מספרן כיום. בשנים האחרונות מפעילה אינטל תוכנית להעסקת מאות חרדים. לצורך קליטת העובדים הקימה החברה בירושלים מתחם נפרד לנשים חרדיות, פיתחה תוכנית הכשרה מוקדמת לסטודנטים חרדים וסמינרים לנשים חרדיות. מאות חרדים - גברים ונשים - מועסקים בבדיקות תוכנה ופיתוח תוכנה. כמו כן, מפעל החברה בקריית גת קולט עובדים חרדים שמגיעים מאזור המרכז והדרום. על פי נתוני משרד העבודה והרווחה, שיעור החרדים המשולבים כיום בענף ההיי-טק בישראל עומד על כ-2.9% בלבד. פערי השכר הממוצע בין חרדים למגזר הכללי עומדים על כ-40%. לפי דוחות שהתפרסמו בשנה שעברה, עובד בעל תואר אוניברסיטאי במקצועות הרלוונטיים לתעשיית ההיי-טק ירוויח קצת פחות מ-35 אלף שקל - ואילו חרדי ירוויח 75% מהסכום. עובד שסיים תואר במקצועות ההיי-טק במכללה ירוויח קצת יותר מ-26 אלף שקל - ואילו חרדי שעבר הכשרה זהה ישתכר 65% מהסכום. זה נכון גם לגבי עובדים ללא תואר: בזמן שעובד מהמגזר הכללי ירוויח יותר מ-14 אלף שקל, חרדי ישתכר 68% מהסכום. מודל חבר/ה מביא/ה חבר/ה בהיי-טק אוהבים אותם צעירים. באופן כללי, העולם הוא אייג'יסטי, רומז לכולנו בכל דקה אפשרית ועל כל פרסומת לקרם שזמננו תם ואולי כבר מאוחר מדי. בנוף הזה בולטת חברת vcita שנבחרה לאחד מהסטארטאפים המובילים בישראל במדיניות של גיוון, בדגש על עובדים בגיל מתקדם - 30% מהעובדים עברו את גיל 40. "גייסנו מועמדים ומועמדות בגיל בוגר יחסית שהגיעו לתפקידים האלה בתור קריירה שנייה", מספרת מיה שטיינר, סמנכ"לית התפעול של vcita , "והיינו פתוחים לאפשר להם ולהן להשתלב במשרות ג'וניור - וזאת למרות הנטייה הרווחת בשוק התעסוקה לגייס צעירים וצעירות לתפקידים האלה. זו לא איזו סיסמה, אלא תהליך נכון וכדאי. ראוי שמעסיקים שיש להם את האפשרות ישקיעו מאמצים ומשאבים בשילוב אוכלוסיות שיש להן פחות ייצוג בתמהיל האנושי. זה נכון באופן כללי וזה נכון בשוק ההיי-טק באופן ספציפי - כך נוכל לסייע באופן אקטיבי בקטיעת שרשראות של מידור והפליה". קרוב ל-50% מעובדי vcita הם נשים. כ-40% מהתפקידים הניהוליים מאוישים על ידי נשים. בחברה יש שימת דגש יתרה על גיוון: עובדים ועובדות מכל חלקי הארץ, נשים, חרדים, ערבים, גאים, בעלי מוגבלויות. "אנחנו מעודדים מאוד את מודל 'חבר/ה מביא/ה חבר/ה' - מודל שמהווה כמעט חצי מהגיוס אצלנו ועוזר בשימור השוויון", מסבירה שטיינר. "כמו כן אנחנו מפרסמים משרות בקהילות ייעודיות, למשל נשים, ורותמים את עובדי ועובדות החברה לשתף בקהילות הרלוונטיות". תקופת הקורונה הבליטה במיוחד את הצורך באיזון בין בית ומשפחה לעבודה. "התרבות הארגונית שלנו מכבדת מאוד את האיזון הזה", אומרת שטיינר, "וזה משתלב היטב עם הצרכים המשתנים של העובדים והעובדות הן בהיבט המגדרי והן מבחינת הגיל. כחלק מתפיסת הגיוון, בהחלט קרה וקורה שנשים מגויסות או מקודמות לתפקידים בכירים יותר גם במהלך ההיריון". ל- Salesforce, חברה שעוסקת בטכנולוגיית ענן ושירותי CRM, יש רעיון אחר לגבי המונח "סיוע אקטיבי". במסגרת המאמץ לקידום השוויון החברתי הקימה החברה שבע קבוצות שוויון לאוכלוסיות שונות: Arabforce, שפועלת לקידום החברה הערבית וכוללת בין היתר מרכז פיתוח בנצרת המונה עשרות מפתחים ומפתחות. Abilityforce, שמאגדת אנשים עם מוגבלויות גלויות ובלתי נראות ומנגישה עבורם את הסביבה הפיזית והטכנולוגית. Earthforce, שפועלת לקידום אחריות סביבתית וקיימות תוך גישה של אנרגיה ירוקה באמצעות רתימת העובדים לפעולות התנדבותיות כדוגמת ניקיון חופים, נטיעות וארגון מסעות למידה. Faithforce, קבוצה בין-דתית שמטרתה לקרב, להכיר ולטפח את המגוון האמונתי ולאפשר לעובדים להביא את "האני האותנטי" שלהם לעבודה. Outforce נותנת ביטוי לשוויון בנטייה מינית וזהות מגדרית בקהילת הלהטב"ק ומשתתפת מדי שנה במצעד הגאווה בתל אביב. SWN מחויבת לבניית שוויון מגדרי במקום העבודה ומחוצה לו באמצעות תמיכה, העצמה והשקעה בקהילה עבור נשים. Vetforce פועלת בצורה מתמשכת למען תמיכה בחיילים ובפרט בחיילים בודדים. "התרבות הארגונית והחזון של סיילספורס הם למנף את הכוח של החברה לעשות שינוי ולייצר שוויון מגדרי וגיוון תעסוקתי, תוך מתן תחושת גאווה לעובדים בישראל ואפשרות להביא את עצמם לידי ביטוי כחלק מחברה סובלנית, שוויונית ומכילה", אומר טל שמעוני, דירקטור אסטרטגיה ותפעול של החברה, בעל ניסיון של 18 שנים בתחום הטכנולוגיה, שעומד בראש ועדת קבוצות השוויון. "מערכת התמיכה שאנחנו מטפחים בחברה ניתנת החל מהעובדים, דרך הלקוחות והשותפים ועד לקהילות שלנו. כל העובדים הפעילים בקבוצות השוויון עושים זאת בהתנדבות מלאה, בנוסף על תפקידם הרשמי בחברה. הגיוון התעסוקתי תורם ליצירתיות ולפיתוח מוצרים חדשניים יותר.  "אנחנו פועלים על מנת להשוות את השכר בין עובדות ועובדים שונים המבצעים תפקידים דומים. אנחנו מקפידים בתהליכי הראיונות על תשומת לב למניעת דעות קדומות גם אם הן אינן מודעות. נושא השוויון בא לידי ביטוי גם בהטבות שמקבלים בחברה - אבות, לדוגמה, זכאים אצלנו לחופשת לידה, או המטפל המשני במקרה של זוגות מאותו מגדר. לאחרונה החלטנו על תמיכה כלכלית ורגשית לעובדים טרנסג'נדרים, שתסייע להם במימון תהליך התאמה מגדרית והחזרים על טיפולים רפואיים". חברת הפינטק איטורו, שמעסיקה בישראל כ-1,200 עובדים, החליטה כצעד אסטרטגי לקלוט מגוון רחב של דוברי שפות ועולים חדשים, שמהווים כ-10% ממצבת כוח האדם בישראל. עבור עולים חדשים, מקום העבודה משמש עוגן מרכזי לחייהם בארץ ומקבל משמעות עמוקה יותר מבחינה תעסוקתית, חברתית ותרבותית. באיטורו מקפידים להעניק להם מעטפת תמיכה מקצועית וחברתית בשלבים השונים של קליטתם בישראל. "פיתחנו תרבות של פתיחות והכלה כלפי עולים חדשים, ובאופן אורגני מספרם צמח וממשיך לצמוח עד היום", אומרת מירי קדם, סמנכ"לית משאבי האנוש באיטורו. "במשרדי החברה אפשר לשמוע בליל של שפות רבות ומגוונות. יש אצלנו אנשים שהצטרפו לחברה לפני עשור והתקדמו לתפקידים שונים, חלקם מנהלי מחלקות. העברית לא מהווה מחסום משמעותי. השפה הרשמית השגורה אצלנו בחברה היא אנגלית וכל התקשורת הפנימית הכתובה בחברה מתנהלת באנגלית, כך שעולים חדשים בדרך כלל משתלבים דרך שפה זו". המחסום הביטחוני של המהנדס הערבי מגמת היציאה מאזור המרכז לפריפריה החלה כבר לפני כמה שנים והתעצמה בתקופת הקורונה. הריחוק החברתי, הסגרים והעבודה בשלט רחוק היו קטליזטור לגיוס עובדים שמתגוררים מחוץ לערים הגדולות. אבל זה עדיין לא מספיק. על פי הערכות של הרשות לחדשנות, ישנן 15 אלף משרות פנויות בתחום ההיי-טק - רק 10% מהן מוצעות באזור הדרום. לפי מחקר של ה-OECD, בפריפריה בישראל קיימת "מלכודת כישורים": אין היצע עבודות ראוי לבעלי כישורים בינוניים וגבוהים ולכן קיים קושי לפתח פעילות כלכלית בעלת ערך. הדרך ליציאה מהמלכודת מורכבת, שכן בהיעדר ביקוש אין לאוכלוסייה המקומית תמריץ להשקיע בפיתוח כישורים וברכישת השכלה. מנגד, בהיעדר היצע של עובדים בעלי כישורים גבוהים אין לפירמות תמריץ להשקיע. מלכוד 22 קלאסי. אחד הפרויקטים הגרנדיוזיים בפריפריה הוא פארק ההיי-טק בר-לב בגליל המערבי. מתחם בעלות של מאות מיליוני שקלים שבו יעמדו שמונה בנייני משרדים על פני 87 אלף מ"ר ויכול לאפשר תעסוקה ל-5,000 עובדים. הבניין הראשון מאוכלס באופן מלא. הבניין השני יתחיל להיבנות באוגוסט הקרוב. הפארק, הממוקם באזור תעשייה בגליל המערבי בשטח המשותף למספר רשויות, יאפשר דרכי נגישות יעילות באמצעות תחבורה ציבורית ותחנת רכבת הסמוכה אליו.  מאחורי המיזם עומד מרטין מושל, שהקים בארץ פרויקט פילנתרופי המקדם צעירים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך לקבלת תארים טכנולוגיים והכנסתם לעולם ההיי-טק. "לנוכח העובדה שאין מספיק מעסיקים וחברות היי-טק באזור, כאלו שמציעות תעסוקה איכותית ומתגמלת בכמות מספקת, יוצא שרוב התושבים מכלים את זמנם בנסיעה לחיפה ודרומה ממנה כדי לעסוק במה שלמדו והתנסו בו", מספר רם לוינסון, מנכ"ל הפארק. "ישנם אלפי מהנדסים, מתכנתים וחוקרים מהחברה הערבית, בוגרי מוסדות האקדמיה באזור, שלא מוצאים תעסוקה כי רוב ההיצע היה עד כה בתחום הביטחוני - והוא חסום בפני החברה הערבית. הרעיון הוא להביא חברות אזרחיות שיציעו עבודה למהנדסים ומתכנתים בלי קשר לדתם ומגדרם".  הפרויקט נתקל בקשיים בירוקרטיים, כמו קבלת אישורי והיתרי בנייה, ובקשיים מהותיים, כמו שכנוע הנהלות חברות ההיי-טק מהמרכז לפתוח שלוחה בפריפריה הצפונית בגליל המערבי. "היינו חייבים להוריד את חסמי הכניסה ולהשקיע השקעות עתק", מודה לוינסון, "כדי שנוכל להציע למנהלי החברות פתרון נוח וקל ללא התחייבות ארוכת טווח כדי שייחשפו להון האנושי באזור וכך יתקעו בו יתד עמוק". הדרך להייטקס בחברה החרדית, הערבית והפריפריאלית עדיין ארוכה. אבל כמו שאומר ד"ר סוס, אם יוצאים - מגיעים למקומות נפלאים. תעשו סיבוב בבני ברק, בדיר אל-אסד, בקריית גת, אולי תמצאו את המתכנת הבא או את המתכנתת הבאה.

העיתונים נעלמים. רואים. אבל למה באמת זה קורה? התרגלנו שטכנולוגיות חדשות מטאטאות מהבמה ענפים ומקצועות שלמים. הנפגעים מוחים, אבל איש לא חזק מגלי ההיסטוריה. איפה השענים, הסנדלרים, חייטי התיקונים? איפה חנויות הווידיאו, מצחצחי הנעליים, הקלדניות של מכונות הכתיבה המשוכללות עם הראש המסתובב? הם נותרו רק במוזיאונים, בבתי האגרנים שלא זורקים דבר, בפוסטים הנוסטלגיים. פריט אחר פריט, מקצוע אחר מקצוע, תחום אחר תחום. אפילו נהגי המוניות בדרך אל ערימת הזיכרונות, לא בגלל אובר. בגלל אמנון שעשוע ממובילאיי ואילון מאסק עם הטסלה, שמאפשרים נהיגה בלי נהג. זה עניין של עוד שנה-שנתיים של נסיעות מבחן אוטונומיות עם אפס תאונות, וזהו. בתוך עשור נתנייד אחרת לגמרי. הנהיגה תצטרף אל רתימת הכרכרה והאבסת הסוסים בסוף הנסיעה. משהו מצחיק שעשו פעם. עכשיו העיתונים נעלמים. הם נסגרים בקצב רצחני. רק השנה מתו בארה"ב עוד 1,800 מהם. מ-75 אלף עיתונאים שפעלו שם לפני עשור וחצי נותרו בערך 30 אלף, שמשתכרים רבע ממה שהביאו הביתה בימי הזוהר. זהו. הם הולכים בדרך כל דינוזאור. אבל איפה המטוס של העיתונות? מאז שהתמכרנו למהפכה התעשייתית, החיים שלנו שזורים מאיבוד הישן ואימוץ החדש. זה גדיל הדנ"א של התקופה. אבל לפעמים מגיעה קפיצה חזקה במיוחד. לא כולם מצליחים לדלג מעל התהום. עידן המחשב האישי שהתחיל בשנות ה-80 היה מהפכני לא פחות מאשר הכנסת מכונת הדפוס לעולם. האינטרנט שצמח לידו וחיבר את כולם חיסל מקצועות ברעבתנות של הפרח הטורף במספרה. המייל ייתר למעשה את הדואר הכתוב. הפקס, מכשיר הפלא של אתמול, הפך לגרוטאה שתופסת מקום מיותר ליד מכשיר הווידיאו העתיק. אז למה להתפלא על דעיכת העיתונים. מי צריך את ערימות הנייר האלה? חדשות ישנות חקוקות על נייר זול שמלכלכות את הידיים. אפילו לעטוף דגים כבר אסור, כולם מבינים את הנזק במגע של דיו עם אוכל. הצעירים נטשו מיד. ממילא, זה תמיד היה אבא שקרא המון עיתון. הם אולי עלעלו בו לעיתים כאשר חיכו שאמא תגיש להם את הארוחה, או בימי שיממון השבתות הסגורות בבסיס אחרי ששרו כבר שירי מגל וחרב וקראו, מחוסר מעש, את עיתוני הערב. ואז, הגיעה הרשת. הגיעו הווינדוס, עם הממשק הגרפי וקלות השימוש. לא צריך עיתוני נייר, זה ברור לגמרי. עכשיו המחשב והרשת מתחברים סוף-סוף לישות ענקית. אבל למה זה צריך להרוג את העיתונים? מה מפריע להם לחיות ברשת? איפה המטוס של העיתונות. איפה המכוניות. איפה העיתון של הרשת שבא במקום הנייר הכבד והמיושן וכובש בסערה? צריך עיתון, לא? הנייר, אמרו במערכות, הוא בסך הכל פלטפורמה. נעבוד ברשת. איך אפשר בלעדינו. זה כאילו יוותרו על הדמוקרטיה, לא? ככה ניחמו את עצמם, במידה מסוימת של צדק. באופן היסטורי, לא ניתן לתאר את המציאות ב-200 השנים האחרונות בלי הרשות הרביעית. היא הניעה את התרבות, המדיניות, החברה, הכלכלה. היא הזיזה צבאות, גרמה למלחמות, ליבתה מהפכות וגם דחפה להסכמי שלום. העיתונות הובילה את השינויים בתחום הפוליטיקה, הכלכלה, הזכויות, יחסי העבודה, נשים, מגדר. היא האירה אזורים אפלים וחיטאה וגררה לאור השמש אינספור עיוותי מחשכים. היא הייתה המתווך של המציאות בין האירועים לאזרחים. היא ביארה, היא הסבירה, היא קבעה את סדר היום הציבורי ודירגה את חשיבות הדברים באופן גרפי. הכי חשוב זה הכי בולט, הכי למעלה, בעמודים הקדמיים. מהכותרת הראשית ומטה. ומה שלא נכנס גם לירכתי העמודים הפנימיים לא חדר לתודעת הציבור, וגווע. ומעל הכל - העיתונות הייתה מגדלור הדמוקרטיה. בלעדיה, אמרו זה לזה בבתי הקפה שמתחת למערכות העיתונים, הרי היינו נמצאים במקום אחר. במציאות קיום שונה לגמרי שבה חייתה האנושות רוב ימיה. נתינים בממלכות, קיסרויות, נסיכויות, ח'ליפויות. חיים קשים, נטולי חופש אישי, עניים עבור רובה המוחלט של האנושות, אלימים מאוד לכולם. מחצית האנושות, הנשים, היו בכלל רכוש. איך יחיו בלי עיתונים. יעד החיסול הראשון של הרודנים העיתונות תמיד הייתה על הכוונת. מי אוהב את נושאי הבשורה הרעה. מי אוהב את מראת המכשפה שאומרת לך את האמת? לא אהבו, יראו ממנה, לגלגו עליה כמו שצוחקים על השליט. באיפוק מתבקש, שהיא לא תצא עליך. השלטון תמיד פחד ממנה. לא במקרה היא יעד החיסול הראשון של רודנים, לא סתם מנהיגים מנסים כל הזמן לשחד עורכים ועיתונאים בכיבודים, חלוקת סודות, נסיעות, משרות נחשקות בעוד שנה, שלא יהיה קרוב מדי, ובעוד הרבה דברים אחרים. משהו מזה מתברר עכשיו לכולם בבית המשפט בירושלים. עיתונות מחפשת את הפגמים, את השחיתויות, את השקרים, את האינטריגות, את סיפורי החושך הפרטיים. זה מאוד מעניין, בטח, ולפעמים אפילו חשוב. לא בגלל העבירה המוסרנית. תעלולי המיטה של מנהיג הם אולי רכילות, אבל הדיווח הוא צעקת החדווה של הילד: המלך באמת עירום. תזכרו את זה בפעם הבאה שתראו אותו עם עניבה וחליפה, מדבר אלינו מלמעלה בבריטון עמוק מנופח מחשיבות עצמית. ההמונים בזו לעיתונים. הם נרתעו מעיתוני האיכות שדיברו אליהם בלשון גבוהה ומתנשאת, אבל אהבו לבעוט בעיתוני הסנסציה שנבנו במיוחד עבורם. גם שם מככבים עיתונאים מעצבנים שמשמיצים את כוכב הכדורגל האהוב, גם שם כותבים דברים לא נחמדים על השכונה שלנו, וגם שם, בדיוק כמו בעיתוני מועדוני היוקרה של מעשני הסיגרים, לא הדפיסו את המכתב למערכת עם התלונה על הביטוח הלאומי שתמיד דופק את האנשים החלשים. האינטלקטואלים עיקמו את האף האנין שלהם מול העיתונים. גם הטובים נתפסים כשטחיים מדי עבורם, מלאי שגיאות, מהללים את האנשים הלא-נכונים, מתחנפים לסופרים גרועים ומתעלמים מהטובים באמת, ובעיקר מהם עצמם. מאמרי דעה של אינטלקטואלים החושבים אחרת מוציאים אותם מדעתם. רעיונות מרגיזים במיוחד שחרגו מהראוי בעיניהם הרתיחו אותם. לפעמים אפילו שלחו מכתב זועם למערכת עם הודעה על הפסקת המינוי. אחרי חודש-חודשיים חידשו, איזה טעם נותר לקפה הבוקר בלי העיתונאי המעצבן שאפשר להתרגז עליו. המפרסמים, שהחזיקו את כל התעשייה הזאת, יצאו מדעתם בגלל העיתונים, שתמיד לקחו מהם יותר מדי כסף על כל אינץ' של מודעה. אם רצית לצאת בקמפיין עוצמתי היית חייב את העמודים המלאים, את הכפולות, את העיתונים הגדולים עתירי התפוצה, שתמיד הורידו אותך על הברכיים עם מחירים מהשטן ודיבור חסר סבלנות. תחליט עכשיו, כי המון רוצים את המקום הזה. הם שפכו יותר מדי כסף על יותר מדי אנשים שלא יצרכו את המוצר שלך - מה יעשו מחצית הקוראים הגברים עם המודעות למוצרי ההיגיינה של הנשים - והם נאלצו, במצוות מומחי הפרסום מהמשרד שחתך מהעיתון את עמלות העושר שלו, לחזור על המודעה אינסוף פעמים, כי רק ככה, הסביר להם דון דרייפר משדרות מדיסון, רק ככה המסר נכנס ונתפס. הם קראו לזה קמפיין, והם ראו בזה מסע ציד שבו הם שועלי הכסף הניצודים. והחמור מכל - מחירי האימים שהעיתונים גבו היו המכשול הגדול ביותר ליציאה ממשברים. בזמנים קשים, דבר ראשון חותכים בפרסום, אין ברירה, ואז הביקושים למוצר יורדים עוד יותר. נשק הפלא של שונאי העיתונים כולם לא אהבו את העיתונים. הפוליטיקה, הקוראים, המשכילים, המשק. לא אהבו, אבל התמכרו. לא אהבו, אבל פחדו והתחנפו. אם כותבים עליך בעיתון, החיים שלך משתנים. העיתון הוא המזרק שמכניס אותך למחזור הדם של המקום. הוא מחט המקעקע שחורתת את שמך על העולם. והוא גם הגיליוטינה שמחרבת לך את החיים באבחת ידיעה אחת. עיתון לא מעורר אהבה. מה הפלא שבכל הסקרים, העיתונאים נמצאים בתחתית סולם היוקרה המקצועית, ליד הפוליטיקאים. בשני העשורים האחרונים כל שונאי ונפגעי העיתונות גילו את נשק הפלא שמשחרר אותם ממנה. הם מגיעים מקבוצות שונות, עם אינטרסים שונים, אבל כולם הולכים לאותו צבא האימפריה, לובשים אותם מדים, מדברים באותה שפת הקהילה ויורים את אותם מטחי פוסטים. אפשר לומר, מטעמי נימוס, "הרשתות החברתיות", אבל זה עיוות המציאות. האימפריה שטורפת את העיתונים היא פייסבוק. שם האנשים. 3 מיליארד משתמשים, 4 מיליארד יחד עם אינסטגרם ששייכת לאימפריה. כל השאר לא רלוונטיים (טוויטר - 190 מיליון; טיקטוק - מיליארד). שם הכסף. בארה"ב לבדה הרוויחה פייסבוק בשנה האחרונה יותר מ-60 מיליארד דולר מפרסום. העיתונים אספו לכובע ההפוך שלהם 8 מיליארד בלבד. הכסף מדבר. לפעמים הוא שר, במשרדים של גוגל ושל פייסבוק, ולפעמים הוא מיילל בקינת אבל ליד מערכות העיתונים שנסגרות. כשאפל הציגה לעולם את האייפון העיתונים לא מיהרו להגיב לצמיחה המהירה מאוד של האינטרנט. אימפריות זחוחות קורסות מהר. בשנות האלפיים הראשונות הם עדיין רכבו על פסגת ההצלחה של העשור הקודם. מו"לים היו השליטים האמיתיים. הכסף זרם כמו עכשיו בהיי-טק. עיתונאים מבוקשים קיבלו שכר של כוכבי-על. עיתונים חדשים נולדו. תאגידים התחרו ביניהם על רכישת עיתונים. אלה היו ימים, מספר רופרט מרדוק, שהזהב זרם במערכות. אבל מאז שאפל הציגה לעולם את האייפון, זה התחיל לדעוך. בהתחלה זה לא היה ממש מורגש, כמו מגפה בימי האקספוננציה הראשונים שלה. עכשיו כולם כבר הולכים כל היום עם צוואר מכופף ועיניים שלוחכות את הפוסטים, התגובות, הצילומים. הידיים מתקתקות גם מסרונים וגם תגובות לתגובות על הסטוריז, ובאוזנייה רץ הפלייליסט של ספוטיפיי. העיתונים התרסקו. חלק ניסו בגולמניות ליישר קו עם המגמה והעלו לרשת איזה פורמט מועתק מהמהדורה המודפסת. לא להיט. זה רק הגדיל את ההפסדים. מי שניסה לגבות עבור הכניסה נותר בלי קוראים. מאז ימי הבועה והכלכלה הנכונה, משתמשי הרשת הורגלו לשירותי תוכן חינם. בלי קוראים משלמים נותרה משענת הזהב, הפרסום. אבל המודל השתנה ברשת. כאן משלמים אלפית ממה ששילמו על הנייר. רק מי שמצליח לכנס מיליונים רבים מאוד של משתמשים עובר לשורת הרווח. העולם הוציא בשנה האחרונה 750 מיליארד דולר על פרסום - שזרמו ברובם לאינטרנט. גוגל ופייסבוק לקחו את הנתח העיקרי מהפרסום הדיגיטלי. העיתונים נותרו עירומים מול העולם החדש. הפוליטיקאים לא צריכים אותם. הם מעלים לרשת מה שבא להם, בלי שאלות מציקות, בלי מסיבות עיתונאים, בלי כלום. והטלוויזיה, שתמיד העסיקה עשירית מכוח האדם לעומת מערכות העיתונים, עטה בשמחה על כל חומר שהיא מקבלת חינם. הם תמיד אומרים "הרשת גועשת" כתירוץ לשידור מופעי היחצנות האלה. ההמונים מצאו להם ברשת את המילים שהם רוצים לשמוע, את הפרשנות לחיים שלא קיימת עבורם בעיתון. שם הם מתרפקים על אלה שמדברים אליהם בשפתם. מילה בסלע, הם מגיבים להם בהתרגשות מעריצה, רשמת את המחשבות שלי. האסמכתה בדיון עם חברים היא כבר לא עיתון. תראה מה עלה לרשת, כותבים אחד לשני ומשתפים, זו האמת. בדוק, אחי. המפרסמים הצליחו סוף-סוף למצוא את הגביע הקדוש שלהם. איך לפרסם את המוצר רק לאדם הנכון וברגע הנכון. מנוע החיפוש של גוגל היה הראשון להציע את השירות. אתה מחפש חופשה בספרד - והופ, מודעה על יעד מתאים תופיע ליד תוצאות החיפוש שלך. באתרי התוכן וברשת החברתית טרגטו אותך. אמנות הפילוח לומדת את המשתמשים ויודעת לשלוח לכל אחד רק מה שמתאים לו. בינגו. למה לנו עיתון. החיים סבבה לגמרי בלעדיו. טודו בום. אז כמה עיתונאים בוכים שפיטרו אותם. איפה הם היו כשזרקו אותנו. שתו קפה ליד הלפטופ וחשבו שהעולם בידיים שלהם. איש לא מבכה את העיתונים המתים, חוץ אולי מאשת החירות בכניסה לנמל של ארץ החופשיים והאמיצים. נס בשדרה השמינית המספרים מדכאים. גרף ההכנסות מפרסום נראה כמו מסלול התרסקות של מדרון סקי מסוכן במיוחד. 8 מיליארד - לעומת 70 המיליארד שזרמו אליהם לפני שני עשורים - לא מסוגלים לקיים את הענף. בלי רגל ההכנסות השנייה - קוראים קונים ומשלמים - העיתונים לא יכולים בכלל לנוע בחורף המזומנים שנחת עליהם. גורלם נחרץ. או שלא. עיתון אחד, בשדרה השמינית של מנהטן, מראה את הכיוון, כמו שהוא עושה כבר יותר מ-100 שנים, מאז שאדולף אוקס רכש אותו. אז, ב-1891, ה'ניו יורק טיימס' עמד על סף פשיטת רגל, בלי קוראים וחסר ברק מול עיתוני הדור הסנסציוניים של שני ענקי התקשורת המתחרים, פוליצר והרסט. אוקס טבע סיסמה מתחת ללוגו. זו הייתה הצהרה שמבדלת את ה'ניו יורק טיימס' מעיתוני הצהבת, והוא הפך לתו איכות ותקן לכל העיתונות החשובה בעולם. "כל הידיעות המתאימות לדפוס". רק מתחכמים לא יודעים מה זה מתאים לדפוס. זו לא הייתה סתם סיסמה. איכות היא תוצאה של בחירת הטובים ביותר למקצוע, הקפדה על אמת בדיווח, עריכה מופתית, הגשה מדויקת, סיפורים בלעדיים, מקורות טובים, אחריות והבנת התפקיד, סופרים מעולים, מאיירים, קריקטורות, טורי דעה מנומקים ועמוקים. זה עבד. ה'ניו יורק טיימס' הפך לעיתון החשוב ביותר באמריקה, ואולי בעולם כולו. שכבות הדוחות לבורסה של ה'ניו יורק טיימס' הם המפה הגיאולוגית של הענף כולו. בשנת 2007 העיתון הרוויח 3.2 מיליארד דולר. שש שנים אחר כך ההכנסות נחתכו לפחות מ-1.5 מיליארד. המפולת שטורפת את כולם הגיעה גם אל המבצר הגדול והחשוב ביותר של הענף כולו. הפרסום הידלדל מאוד. קוני העיתון התאדו בשמש העידן החדש של האינטרנט. העיתון שרק לפני כמה שנים מכר 2.5 מיליון גיליונות בסוף השבוע, מדפיס עכשיו בערך רבע מהכמות ההיא. וזה סוף שבוע. באמצע השבוע המספר נחתך למחצית, 350 אלף בלבד. אבל הנה הנתון שגורם לכל עולם העיתונות להרים ראש אל האור הגדול שניצת מעל בניין המערכת בניו יורק. זה זרקור שחודר את ענני הסופה ומראה על דרך היציאה מהסערה. ל'ניו יורק טיימס' יש היום יותר קוראים מאי-פעם, מאז שנוסד - וכולם משלמים. כולם. מה זה יותר קוראים? הרבה יותר. המון. בימי השיא שלו, התפוצה הייתה 2.5 מיליון גיליונות. השנה יש ל'ניו יורק טיימס' יותר מפי שלושה. כמעט 8 מיליון מנויים. רובם, כמובן, ברשת. רק בשנה האחרונה העיתון צירף אליו כמעט 2 מיליון מנויים משלמים חדשים, והקצב גובר. בניגוד לדימוי אפשרי, רק 20% מקוראי העיתון הם מעל גיל 65. אלה מרכיבים את רוב מנויי הנייר. אבל 7 ומשהו מיליון מנויי העיתון ברשת הם בעיקר בני 30 ומשהו, שנמצאים בשלבים הנמוכים של משתכרי מעמד הביניים. החלוקה בין נשים לגברים זהה. אבל כן, רובם, כצפוי, דמוקרטים. 70% מהם בעלי תואר אקדמי. הצעירים המשכילים נוהרים. זה מתבטא היטב בשורת הרווח. ה'ניו יורק טיימס' הכניס השנה כמעט 2 מיליארד דולר. עדיין רחוק מפסגת ה-3.2 מיליארד מלפני כמה שנים, אבל כבר חצי מיליארד יותר מאשר לפני חמש שנים, והקו מטפס. בקצב הגידול הזה - 10 מיליון מנויים בעוד שנתיים - העיתון ישבור את שיאי הרווח של עצמו. שני גרפים פשוטים וברורים מתארים את המצב. קו אחד מראה את צלילת הכנסות כל העיתונים מפרסום, והקו השני מראה את קו עליית ההכנסות ממנויים. לפני שנה הקווים הצטלבו. בשנה האחרונה, לראשונה מאז שנות ה-50, הכנסות העיתונים ממנויים עולות על אלו שמגיעות מהפרסום. 11 מיליארד מהקוראים, רק 8 מיליארד מהמודעות. העיתונות לא מתה. למעשה היא קמה לתחייה. פייסבוק זה לא עיתון הגרפים של הקוראים המשלמים הם ההוכחה הממשית שמפריכה את הפייק הרווח כבר זמן רב מאוד. הפייק כאילו העיתונים מתים. הרשת החברתית לא החליפה את העיתון. מהבחינה הזאת, היא מתפקדת בדיוק כמו נייר העתידות במסטיק בזוקה. נחמד, אבל זה משהו אחר. פייסבוק זה לא עיתון. הוא לא נוסד כתחליף שלו והוא לא הפך להיות כלי התקשורת של העידן החדש. הרשת היא שעשוע ועיסוק ממכר כמו משחק מחשב. מעורבות נפשית גבוהה מאוד. גם עיתונאי שמתפרנס מכתיבת מאמרים לעיתון רב-תפוצה סופר את הלייקים שקיבל בפוסט. 100 זה טוב, 200 שיחוק, ב-1,000 לייקים הוא יוצא לרחוב כאילו כבש את העולם. ברשת מבטאים דעות, אבל עיקר תשומת הלב מוענקת לאישי. הרעיון הכי מדהים שלך לא יקבל תגובות רגשיות ורבות כל כך כמו הדיווח על הרגל ששברת, האבל שנפל עליך, או שמחת הילדה החדשה במשפחה. הרשת החברתית היא באמת, בראש ובראשונה, בדיוק כמו ההגדרה שלה. עניין חברתי. מומחי התעמולה שמשתמשים בפייסבוק כדי להטות דעות לכיוון הרצוי שלהם, מפעילים פרופילים מזויפים כדי להנהיג את ההמונים. העיקרון ידוע מאז ומתמיד. הולכים לאן שכולם הולכים. אם התגובות והפוסטים מביאים אליהם המונים, מצטרפים אליהם. ככה בדיוק נרמסים למוות, וככה התודעה נמחצת. הרשת שולטת, אין ספק, שם האנשים, לשם הולכים המפרסמים. בינתיים. הקמפיינים זולים. מגיעים רק למי שבאמת יכול לרכוש את מה שמפרסמים. ומגיעים אליו בזמן הנכון. מה עוד צריך בגן העדן הזה של הפרסום. אבל מחקר משותף של הרווארד ואוניברסיטת הונג קונג מראה כי אנשים שיודעים או מרגישים שהמודעה טורגטה אליהם, מגלים התנגדות מיידית. הם מרגישים תיעוב ורתיעת פחד, כמו מישהו שמצלמים אותו במצב אינטימי. גם אם הם באמת זקוקים למוצר, הם יקנו מהמתחרה. אף אחד לא אוהב לחוש שעוקבים אחריו. אנחנו מאשרים את הקוקיז האלה בכל אפליקציה שאנחנו מורידים, ולא חושבים על המשמעות, כמו צעירים עם הסיגריות הראשונות. מה כבר יכול לקרות לי. אבל מכונות הענן לומדות אותנו כל הזמן. מודעות הטרגוּט מרגיזות אותנו, אבל משום-מה נדמה לנו שפוסטים שמשוגרים לפיד שלנו לפי אותם אלגוריתמים, באמת יותר נכונים לי. אלה ואלה הם שני קירות של אותו כלא שנועל אותנו בעולם סגור, מפוקח ונשלט. אין אחד מבין סופרי הדיסטופיות הגדולות שהתקרב לזה. פייסבוק היא לא עיתון. זו רשת חברתית עצומה שעונה היטב לצרכים רבים. זו קבוצת תמיכה לאנשים בכל מיני מצבים בחיים, היא מקום פורקן ושיתוף, היא פתרון לבדידות, היא שידכה יותר זוגות מכל טינדר שהוא, דווקא מפני שהקשרים מתפתחים שם באופן טבעי, על בסיס של תחומי עניין משותפים והסכמות נלהבות, הנה, נמצאו נשמות תאומות. פייסבוק היא הפרלמנט השכונתי שמאכלס גם חברים רחוקים, היא היציאה מבית הקולנוע וכולם מיישרים ביניהם את דעתם על מה שראו. הרשת היא גם מוסד רודני שחוסם אותך אם הפרת איזה חוקי קהילה מומצאים שאיש לא מבין. מסע לבירור סיבת פסק הדין הופכת את 'המשפט' ו'הטירה' של קפקא לסיפורי ילדים. הרשת היא הרבה דברים. היא גם פח האשפה הכי גדול בתולדות המין האנושי. באצטלה של פלטפורמה ולא מערכת תוכן, היא מאפשרת לכולם את חופש הדיבור. דמוקרטיה, התיקון הראשון לחוקה. התרגיל הזה הכניס ל'נשיונל אינקוויירר' הון עצום, והפך אותו לשבועון הנפוץ ביותר באמריקה. העמוד הראשון סיפר על חסר הבית שפגש את אלביס ושמע ממנו שיר שמעולם לא שודר או הוקלט. תקראו את המילים. עקרת הבית ילדה בן לחייזר והיא מוכנה ללכת לכל מקום שישלם לה על הבדיקה הגנטית. לא במקרה העיתון הזה התאדה במקביל לעליית הרשת. מי צריך לשלם על מה שיש ברשת בחינם ובכמויות אינסופיות. אלו שמתו ונעלמו. אפילוג במערכות העיתונים תמיד אוהבים לדבר על חומה סינית שבנויה שם בין האגף המסחרי והמערכת. לא מתערבים, לא מערבים תחומים. עיתונים מעטים ניסו לשמור על טוהר המשק, ולעיתים באמת ויתרו על מפרסם שנפגע מכתבה או תחקיר. אבל ברוב המקומות התערבו. איזה חומה ואיזה סין. אם לא באופן ישיר, אז במינוי העורכים שיבינו את רוח המפקד. עליית הרשת ייבשה את כספי הפרסום. למרבה הפלא, זה בדיוק מה שהציל את העיתונות, ומחזיר אותה אל ייעודה המקורי. בשורת התחייה של ה'ניו יורק טיימס' היא תנועת נגד של המטוטלת שמרסקת את תרבות הפייק. אנשים באמת רוצים מידע בדוק, פרשנות חכמה, הנאת קריאה. לפחות האנשים המשכילים, אלה המצויים תמיד בקרון המוביל של רכבת הציוויליזציה. נמאס מעיתונות הדוברות שהשתלטה על שרידי העיתונים. נמאס מהמולת כזבני ותועמלני הסרק שהתלבשו על פייסבוק. ההפך מאמת זה לא האמת של מישהו אחר. ההפך זה סתם שקר. ה'ניו יורק טיימס', כמו תמיד, מראה את הדרך. מי שרוצה לעשות עיתון, או להציל את זה שמת לו בידיים, פשוט חייב להתנהג כמו אפרוחי הברווזה וללכת אחרי העיתון המצליח. אין קסמים. אין מתכון סודי בכספת. רק לעמוד בתווי התקן של המקצוע. זה הכל. וגם, חובה לגבות כסף. ממילא עיתוני החינם של הרשת נתפסים כבר כמין עלוני פרסום. קשה להבחין שם בין ידיעה ופרסום. כל הכותרות אניגמטיות כדי שתקליק ותראה מודעות. השפה נכתבת בסגנון הרשת החברתית. למה להם חיקוי נלעג כשיש פייסבוק. הניוזי'ס, הנערים שרצו וצעקו את כותרות העיתון החדש, כבר אינם. זמנים חדשים. הכל ברשת. אבל הנה, תראו את הרוחות שלהם, שועטות ברחבי מנהטן עם ערימת הנייר מתחת לבית השחי: עוד 20 אלף נרשמו היום ל'ניו יורק טיימס'! מתקרבים ל-10 מיליון! התעלומה נפתרה. זו הייתה שאלה מכשילה, למה העיתונות נעלמה. היא לא. היא צומחת כמו שלא צמחה אי-פעם. קצב גיוס מנויים כזה רק מעיד על כמיהה עצומה לפיכחון, לתרבות, לאיכות, למידע, לעיתון. אלה שמתו ונעלמו לא היו באמת עיתונים. רק אסופות נייר שנמוגו יחד עם הגרסה המקוונת שלהם. רק פלטפורמות שהתחפשו לעיתון כדי לשרת מטרות אחרות. אינטרסים פוליטיים, כסף מודעות, שירות לבעלי כוח, תמיכה בעסקים אחרים של תאגיד השליטה. אלה נעלמו. היה גם נזק היקפי, אבל ככה זה. רעידת האדמה ניקתה את השטח. רק עכשיו העיתונים יכולים סוף-סוף לצמוח. הגיע הזמן.

תמי וייס , 33, מעצבת מוצר ב-JoyTunes מתגוררת בטלמון תמי, בת לרב ולפסיכולוגית, נולדה בקרני שומרון. היא תמיד בלטה כיצירתית מאוד ותמיד ניסתה לשלב את כישרונותיה עם אורח החיים הדתי. כתלמידת אולפנה היא למדה מחשבת ישראל, פעלה בתנועת בני עקיבא ואף השתתפה בהקמת מאחזים בשומרון, אך גם למדה פיתוח קול ותיאטרון. "הרקע הדתי שלי הוא חלק משמעותי בזהות שלי ובבחירות שלי בחיים. כילדה מאוד אהבתי לשיר ולשחק ולנגן, אבל ידעתי שיגיע הרגע שבו אפגוש את תקרת הזכוכית ההלכתית ולא אוכל לעבוד בזה ולנהל אורח חיים דתי במקביל. כשהתחלתי ללמוד, חלמתי בעיקר לעבוד במקום עבודה שמשלב את האהבות הגדולות שלי, מוזיקה ואמנות". אחרי שירות לאומי כקומונרית בבני עקיבא, בחרה ללמוד תקשורת חזותית במכללה הדתית לנשים 'אמונה' בירושלים. "בשלב בחירת הכיוון שלי בחיים החלטתי לבחור בעיצוב, התשוקה האחרת שלי, ורציתי לשבור כל תקרת זכוכית. חוץ מהשאיפה הטבעית למצוינות - והשקעתי מאמץ עצום בדרך - היה לי חשוב להוכיח לעצמי ולסביבה שאפשר להיות גם וגם. גם אישה דתייה, גם אמא וגם להצליח". תהליך הגיוס לעבודה לווה אצל תמי בחששות גדולים. "ידעתי שיש לי את הניסיון, הכישורים וסט הכלים הנדרש, אבל מנגד היו לי לא מעט דעות קדומות על עולם ההיי-טק ולא הייתי בטוחה שאצליח לשכנע שאני מספיק טובה. מכיוון שהייתי מאוד פעילה בקהילות של מעצבים ידעתי כמה אני זרה וחריגה בנוף, חששתי שמגייסים ירצו לגייס את הטייפקאסט התל-אביבי ולא יראו מבעד למטפחת ולתגית ה'מתנחלת עם ארבעת הילדים'". אבל אז הגיעה הד-האנטרית שראתה בתמי משהו מעבר. "מכיוון שתהליך הגיוס התבצע בעיקר בזום, בתקופת סגר הקורונה הראשון, הצלחתי להסיט את השיח לפן המקצועי ואפילו את מצלמת המחשב כיוונתי כך שהמטפחת לא תהיה האלמנט הבולט ביותר בשיחה. בסוף בחרתי בעבודה שהרגשתי בה שאני הולכת בעקבות החלומות שלי וגם יכולה לעשות אימפקט חיובי בעולם". כשהיא מדברת על אימפקט חיובי היא מדברת על עבודתה ב-JoyTunes, היוניקורן הישראלי שהקימו היוצרים של סימפלי גיטאר וסימפלי פיאנו. "ב-JoyTunes אני עושה את זה כל יום מחדש. בשנתיים האחרונות הייתי שותפה בהתאמת חוויית המשתמש של אפליקציית הלמידה בפסנתר שלנו, סימפלי פיאנו לילדים. לעזור לילדים לנגן בתקופה של מגפה עולמית ולהכניס מוזיקה לחיים שלהם - זה הדלק שלי". את עובדות ההיי-טק ביישוב שבו היא גרה היא יכולה לספור על כף יד אחת. "להגיע למקום שהגעתי אליו דרש ממני הרבה שנים של מאמץ ובעיקר הליכה נגד הזרם. זה לא מתאים לכל אחת. עד היום אני מנסה למצוא את האיזון הנכון עבורי". כיום היא מתנדבת בפרויקט מנטורינג במטרה לסייע לנשים חרדיות להיכנס לתחום ההיי-טק. "זו כמובן טיפה בים, אבל אני מקווה שנראה עוד ועוד נשים דתיות וחרדיות מצטרפות לתחום בשנים הקרובות". אלון כהן, 30, מפתח תוכנה בחברת Redis כבר בגיל עשר ידע אלון שהוא יעבוד במחשבים - הוא התחיל לתכנת עצמאית מתוך אהבה אדירה לתחום והבנה שיש לו את הכישרון הנדרש. הוא נולד עם מחלה בשם קולובומה, המעכבת את התפתחות העין, שהתפרצה אצלו כשהיה בן 16. במשך שנתיים עבר אלון סדרת ניתוחים בניסיון לעצור את הידרדרות הראייה, אך בסופו של דבר העיוורון היה בלתי נמנע. "גם אחרי שהתעוורתי לחלוטין, אף פעם לא עצרתי", הוא מספר. "הרגשתי שאם אעצור - אני אשקע ואכנס לדיכאון. קיבלתי המון כוחות מהבית ומהמשפחה, שסיפקו לי רשת ביטחון והמשיכו לדרבן אותי ללכת בעקבות החלומות שלי. הרגשתי שאני צריך להמשיך לעשות את מה שאני אוהב". בנחישות ובהתמדה, אלון התקבל ללימודי תואר ראשון בהנדסת תוכנה - והוא העיוור הראשון בישראל שסיים תואר במסלול הזה. האתגר הגדול היה למצוא עבודה. "התלבטתי מאוד אם לציין בקורות החיים את העיוורון. כשאתה סטודנט ללא ניסיון קשה למצוא עבודה, בלי קשר לעיוורון, ולא רציתי שזה יהווה חסם נוסף בדרך למשרה". בסופו של דבר חברה טובה של אלון שכנעה אותו להוסיף את המידע. "היא טענה שבעיוורון טמון הכוח שלי, שמבטא רצון, התמדה והישגיות. ידעתי שזה יהיה מאתגר, אבל לא חשבתי לוותר - אני אדם שאוהב אתגרים. אני מאמין שבחיים צריך להציב לעצמנו אתגרים ולצלוח אותם". כיום אלון משמש מפתח תוכנה בחברת Redis, יוניקורן ישראלי שעוסק במסד נתונים בזמן אמת להאצת אפליקציות. חשוב לאלון להודות לחברה שקיבלה את המוגבלות מההתחלה ודאגה להתאים את תהליכי הקליטה והעבודה כדי שירגיש הכי נוח שאפשר. "אני עובד באמצעות תוכנת קורא מסך. העבודה מתבצעת עם המקלדת, באמצעותה אני מסמן והתוכנה קוראת את כל מה שקורה על המסך. השליטה שלי היא דרך המקלדת, ולפי הסמן במסך אני יודע איפה אני נמצא. זה תחום שהניסיון והיצירתיות קריטיים בו. אז גם אם התהליך לוקח לי מעט יותר זמן, עדיין הידע והחשיבה מחוץ לקופסה הם היתרון שלי". גזל מאלק, 20, מפתחת תוכנה בחברת Incredibuild, מתגוררת בעוספיה גזל, בת העדה הדרוזית, מנהלת אורח חיים דתי. היא מצאה עצמה לומדת פיתוח דרך עמותת לוטוס, כולל קורס במכללת האקריו, מרחב נשי להכשרה והעסקה בהיי-טק. "לוטוס היא התחלה מעולה עבור נשים דרוזיות", אומרת גזל. "לרוב, נשים במגזר שלנו עובדות מהבית בעבודות שרירותיות כמו תפירה, מלאכת יד ועבודות בית, עבודה במכולת וכו'. לוטוס מביאה הזדמנות משמעותית וממשית לנשים הדרוזיות כי העמותה ממוקמת בכפר וזה מאפשר נגישות. צריך לזכור שנשים דתיות במגזר הדרוזי אינן נוהגות, כך שצריך לאפשר להן הגעה למשרדים שלא מצריכה נהיגה". היא לא שוכחת לרגע למי היא חייבת תודה יותר מכולם. "המשפחה שלי הייתה היחידה שלאורך כל הדרך תמכה והאמינה בי ולא הייתי מצליחה בלעדיה, כי זה לא דבר רגיל בחברה שלנו. אפילו מבחינה לוגיסטית, אבא שלי הוא זה שמסיע אותי מדי יום למשרדים בכפר כדי לאפשר לזה לקרות". גזל התקבלה לחברת אינקרדיבילד עם בוגרת נוספת של הקורס. "יש רגעים שבהם אני רואה איפה אני עובדת ולאן הגעתי, ואני פשוט לא מאמינה ומודה על כך לאלוהים. כשאני מנסה להצביע על המכשולים העיקריים שעמדו בפניי אני חושבת שזה עניין הגיל וחוסר הניסיון שלי. הייתי בין הצעירות בקורס. היו לי לא מעט חששות רגשיים - איך עובדים בחברת היי-טק, איך עובדים בצוות, איך אשתלב בחברה מודרנית חילונית. הריאיון התקיים בדליית אל-כרמל - שזה כבר אומר המון על החברה ועובדיה, שהגיעו במיוחד לכפר ליום ראיונות. והיום, חצי שנה אחרי שאני חלק מהחברה, אני יכולה להעיד שאני באמת נמצאת בסביבה תומכת, מפתחת ומלמדת". נזאם בדר, 47, מהנדס ענן ב-Glassbox, מתגורר בבאקה אל-גרבייה כבר בגיל תשע התחיל נזאם להאמין שיצליח להגיע יום אחד לעבודה רצינית. "התחלתי ללמוד מחשבים בכיתה ד', כבר באמצע שנות ה-80, כשעדיין לא היה לכולם מחשבים כמו היום אבל בדיוק נכנס התחום הזה בבית הספר. לנו היה מחשב בבית, אולי היחידים בכל הכפר". המחשבים הפכו להיות כמעט כל עולמו. הוא נרשם למגמת מחשבים בתיכון ומאוחר יותר התקבל ללימודי מחשב באקדמיה. "היו הרבה מכשולים בדרך - פערי שפה, הלם תרבות. עד גיל 19 לא הכרתי כלל את הצד היהודי בחברה הישראלית". הדרך שלו לדלג על המכשולים הייתה אהדתו למכבי חיפה. "דרך ספורט קל יותר להתחבר, בעיקר דרך כדורגל. זו הייתה התקופה של שיא התחרות בין מכבי חיפה ומכבי תל אביב - ובלימודים עמדנו הירוקים מול כל המכביסטים". אבל המכשול העיקרי היה כלכלי. "אבי ז"ל היה מפרנס יחיד במשפחה בת שש נפשות. הוא מימן את הלימודים של אחי בגרמניה ואת חתונת אחותי, מה שאילץ אותי לעבוד במשרה מלאה בסלקום כדי לממן את לימודיי ולעזור למשפחה מבחינה כלכלית". כשסיים את הלימודים, במשך תקופה ארוכה לא הצליח להתקבל לעבודה בתחום. "אמרו לי שזה בגלל חוסר ניסיון", הוא נזכר. "בסוף, מרוב ייאוש על כל השנים שבזבזתי על הלימודים, שרפתי את התעודות והקלסרים". אבל סוף טוב, הכל טוב: הוא התקבל לאמדוקס, עבד שם כמעט 18 שנים - למעט גיחה לקומברס בעקבות מנהלו לשעבר - ולבסוף מצא עצמו בגלאסבוקס. "כשנמצאים הרבה שנים באותו מקום, אפשר בסופו של דבר להתקדם, ללמוד טכנולוגיות חדשות ולפתח את המשך הקריירה. בזכות ההשקעה, האמונה והסקרנות בשנים האלה הגעתי למקום שבו אני נמצא היום". בשל בעיה רפואית, לפני כשלוש שנים עבר נזאם ניתוח מעקף קיבה והשיל 70 ק"ג ממשקלו. הוא החל לחיות בריא יותר ולעשות פעילות גופנית, כולל השתתפות במרוצים בטבריה, בתל אביב ובבאקה אל-גרבייה. כמו כן, הוא מעביר הרצאות בהתנדבות בבית ספר במקום מגוריו בנושא עולם האינטרנט על יתרונותיו וסכנותיו. "חשוב לי מאוד לתרום מהניסיון שלי ולעודד את בני העדה לפתח את עצמם ולהשתלב בתעשיית ההיי-טק. גלאסבוקס, בשיתוף עם ארגון 'צופן' שמסייע לצעירים מהחברה הערבית להיכנס לעולם ההיי-טק, ארגנה והובילה אירועי התרמה וימי הכשרה. זה מעניק לי סיפוק גדול, הופך אותי לאדם טוב יותר - ובמיוחד מעניק תקווה לצעירים שהם יכולים להגשים את כל החלומות שלהם". הילה פוקס, 32, ארכיטקטית תוכנה בחברת Augury הילה היא לא המקרה הקלאסי של חנונית מחשבים שידעה מגיל צעיר שהיא הולכת לכבוש את עולם ההיי-טק. אצלה הכל היה קשה יותר. היא לא סיימה תיכון, ורק אחרי השירות הצבאי היא החליטה להשלים בגרויות. באותה תקופה מת אביה ולבה נשבר. אמה נשארה לטפל באחיה שמתמודד עם אספרגר. אבל כמו שידעה להתמודד עם היציאה מהארון, גם כאן היא הרימה ראש ולא עשתה לעצמה הנחות. "מכיוון שלא סיימתי תיכון ולקח לי הרבה זמן להשלים בגרויות לבד, בחרתי להפסיק לשפר ציוני בגרות במטרה להיכנס לאחת האוניברסיטאות המובילות - והחלטתי ללמוד במכללה. השקעתי ועבדתי קשה כדי 'להשוות' את עצמי ליוצאי האוניברסיטאות. וכל זה בזמן שאני תומכת בעצמי כלכלית - זה היה אתגר מאוד גדול". התכונה הבולטת ביותר אצל הילה היא אמביציה מטורפת. וזה מה שעזר לה למצוא את העבודה הראשונה שלה. "את העבודה הראשונה שלי מצאתי ביריד תעסוקה בטכניון. החלטתי להיות גיבורה והלכתי לשם עם ערימה של קורות חיים שלי ודיברתי עם כל מי שהיה מוכן לשמוע - עד שהגעתי לדוכן של אינטל". ומכאן והלאה השאר היסטוריה - אינטל, פייבר ועכשיו אוגורי. בחייה האישיים היא פעילה חברתית למען קידום נשים בכלל וקהילת הלהטב"ק בפרט. והפעילות הזו מתערבבת גם עם החיים המקצועיים. "אני מאוד מאמינה בקידום גיוון בהיי-טק בכלל, ואני כמובן מתמקדת במה שקרוב לליבי - נשים ולהט"ב. בתקופה שלי באינטל הובלתי תוכנית לקידום נערות למקצועות מדעיים; בתקופה שלי בפייבר הובלתי את התא הגאה, קבוצה שפועלת לקידום האינטרסים של הלהט"ב בתוך החברה וגם בנתינה מחוץ לחברה. היום אני באוגורי מקדמת בתוך החברה פעילויות שונות של קידום נשים או להט"ב. אוגורי מעודדת אותי ומאפשרת לי לקדם את כל מה שנראה לי חשוב בתחום, שזה מדהים". אנטוניו בנדטו, 26, מפתח בחברת Ex Libris, מתגורר במזרח ירושלים אנטוניו הוא חלק משלישיית אחים שנולדו ביחד. אחותו למדה הנדסה גנטית באוניברסיטה העברית ואחיו נהג אוטובוס. כשסיים תיכון אנטוניו לא ידע לדבר עברית, אך החליט ללמוד את השפה באופן עצמאי. הוא למד במכללת הדסה וסיים תואר ראשון בהנדסת תוכנה במכללת עזריאלי. בשל קשיים כלכליים, המשפחה לא הצליחה לממן את לימודיהם של כל האחים - וכך אחיו עזב את הלימודים לטובת עבודה כנהג אוטובוס, ואנטוניו נשאר ללמוד. אנטוניו לא חשב כלל על עבודה בהיי-טק. "רציתי להיות טייס", הוא מחייך. "השתתפתי בתוכנית של חברת סקייל-אפ, שמסייעת בהתאמה של בוגרי תואר ראשון במחשבים להיי-טק, למדתי שם ארבעה חודשים וזו הייתה נקודת המפנה שלי. אם לא הייתי עושה את הקורס, כנראה הייתי עדיין גר בבית ועובד בשיפוצים". כיום הוא עובד כמפתח בחברת אקס ליבריס בירושלים. "זו חברה נפלאה, היא דואגת להרבה אנשים ויש לה ערכים חשובים כמו גיוון. אפשר למצוא אצלנו אנשים מאוכלוסיות שונות, לאומים, דתות ושפות". בתור תושב מזרח ירושלים, הוא חווה לא מעט קשיים. "הלימודים במכללה היו קשים גם בגלל מחסום השפה העברית וגם בגלל רמת הלימודים. וכששלחתי קורות חיים בתור סטודנט לכל מיני משרות, אף פעם לא חזרו אליי. אבל למזלי הכרתי כמה חברים שעזרו לי לשפר את היכולות והכישורים שלי". מה השאיפה שלך בקריירה? "אני מתכוון לעבוד קשה כדי להתקדם ולהשיג תפקידים בכירים יותר בתחום התוכנה".

זה נשמע כמעט כמו מדע בדיוני: מדוזה רובוטית שמנקה את קרקעית הים, גרוטאות רוח שמצילות כפר שלם ממוות ברעב, קולרים שמונעים הכחדת פילים ועיר לא-סתם-חכמה-אלא-גאונית שתסייע לתושבים בתקופת הקורונה או במגפה הבאה. תיקון עולם שמציעים יזמים וארגונים ירוקים וחברות מסחריות עולה בקנה אחד עם מדיניות 17 היעדים לפיתוח בר-קיימא שקבע האו"ם: המאבק בעוני, קידום השוויון בחינוך, שוויון מגדרי, השכנת שלום, אספקת מים נקיים, תנאי העסקה הוגנים ועוד. מדובר במשימות קשות, לפעמים בלתי אפשריות, אבל התגייסות של המגזר הפרטי בעזרת מוחות של יזמים מבריקים יכולים להציל את העולם ולהפוך אותו לבר-קיימא, אנושי וחומל בשלל דרכים יצירתיות, צבעוניות, מקוריות, לפעמים גם מרגשות. כדי לגדל ילד צריך כפר שלם, ולפעמים, כדי להציל כפר שלם צריך ילד. כפרים שצריכים להציל אותם - יש בשפע. ילדים וילדות שרוצים לשנות את העולם - יש בכל דור ודור. כל מה שצריך זה סיפור השראה גדול מהחיים והרבה רוח. הסיפור הקלאסי הוא זה של וויליאם קמקוומבה, נער מלאווי שהציל את הכפר שלו, בזכות הרוח, כמה גרוטאות והאופניים של משפחתו הענייה. וויליאם, שסיפורו המופלא הונצח בסרט 'הנער שרתם את הרוח', נהג לחטט בערימת הגרוטאות בפאתי הכפר שלו ולהרכיב מקלטי רדיו מהאביזרים האלקטרוניים שליקט שם. למרות שסולק מבית הספר, בעקבות הקושי של הוריו לשלם את שכר הלימוד, התגנב וויליאם לספריית בית הספר ועיין בסתר בחוברות הנדסה וייצור אנרגיה חשמלית. באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים סבלה מלאווי מבצורת ותושביה הגיעו לחרפת רעב. וויליאם השובב והיצירתי פירק את זוג האופניים של המשפחה, למגינת ליבו של אביו, והשתמש בחלקים ובשלל גרוטאות כדי לבנות תחנת רוח מאולתרת שאפשרה לכפריים לשאוב במהירות מים מהבאר המקומית ולתעל אותם להשקיית שדותיהם. רובוט-מדוזה שמציל אלמוגים המים הם משאב חיוני לא רק לבני האדם, כמובן, אלא גם לשימור סביבתם ומחייתם של יצורי הים הסובלים בעשורים האחרונים מזיהום קשה, מדיג נרחב וחסר רחמים, מתעבורה ימית אינטנסיבית, מחיפושי גז ונפט בלב ים וממשברים אקלימיים קשים. לאוקיינוסים עצמם יש תפקיד מרכזי במניעת ההתחממות העולמית מאחר שהם סופחים אליהם 30% מהפחמן הדו-חמצני המשתחרר לאטמוספירה. כמה מאזורי הטבע הבתולי האחרונים שנותרו על פני כדור הארץ מצויים בקרקעית הים. מפתחי רובוטיקה ומהנדסים מאוניברסיטאות סאות'המפטון ואדינבורו השיקו ב-2021 רובוטים בצורת מדוזות במטרה להציל שוניות אלמוגים. רובוטים אלה מסייעים במשימות תצפית, גילוי ושימור הנחשבות עדינות מדי עבור צוללנים אנושיים. המדוזות המלאכותיות המתוחכמות מיוצרות במדפסות תלת-ממד ועשויות מגומי רך וגמיש בשילוב מנועים קטנים אך רבי-עוצמה המאפשרים להן לשחות באופן המדמה את ההתקדמות ודרכי התמרון של מדוזות אמיתיות. דאון סינגפורי שמפקח על דגי מנטה ריי הדאגה לבעלי החיים התת-ימיים מתבטאת לא רק בהחדרת אמצעים לאוקיינוסים אלא גם בניטור אווירי. במרחב האווירי של פפואה המערבית שבאינדונזיה משייטים דאונים שעוקבים אחר מסלולם של חתולי ים, אותם דגי מנטה ריי שטוחים ענקיים הנמנים עם המינים האינטליגנטיים ביותר של יצורים ימיים ונמצאים בסכנת הכחדה חמורה. המדענים מהאוניברסיטה הלאומית של סינגפור שבנו את הדאונים האלה אף היו מועמדים לפרס בתחרות החדשנות של חברת אריקסון. בזכות המכשור האופטי המשוכלל המותקן עליהם, הדאונים הסינגפוריים בצורת חתולי ים מפקחים ביעילות על המתרחש תחת המים ומסוגלים להתחקות אחר מצבו של המגוון הביולוגי התת-ימי, לאסוף נתונים הידרוגרפיים ולבצע משימות מחקר. קולר שמאפשר מעקב אחר פילים פעולה ראויה לציון שנועדה להצלת חיות הבר מידיה הקטלניות של החיה האנושית, נעשית בשנים האחרונות בפארק הלאומי גראמבה ברפובליקה של קונגו, שם הצטמצמה אוכלוסיית הפילים ב-93% תוך פחות מארבעה עשורים: מ-22 אלף בשנות ה-70 ל-1,200 בלבד ב-2017. על מנת להציל את הנותרים ואף לאפשר את התרבותם, הוצמדו לצווארם של הפילים קולרים דיגיטליים שמאפשרים מעקב אחריהם במשך 24 שעות ביממה, אוספים נתונים על התנהגותם ומאפשרים לגורמים אנושיים לדייק את הפעולה הכירורגית הדרושה לחיה שנמצא בסכנת הכחדה בכל הנוגע לתנאים אופטימליים של מחסה, מזון ותחלואה. בינה מלאכותית שסופרת פינגווינים אתגר מסובך הרבה יותר בניטור מינים של בעלי חיים המצויים בסכנת הכחדה הוא המעקב אחר הפינגווינים ההולכים ומתמעטים. משבר האקלים גורם להתמוססות מהירה של הקרחונים שעליהם הפינגווינים חיים, ניזונים ומתרבים, בעוד הדיג המסחרי ומפגעים סביבתיים כמו כתמי שמן צפים מחבלים קשות באספקת מזונם. לפי מחקר של הקרן העולמית למען חיי הבר, משמעותה של עליית הטמפרטורה הממוצעת בשתי מעלות היא הכחדתם של כ-50% מהפינגווינים הקיסריים ושל כ-75% מהפינגווינים מסוג אׇדֵלי. מצלמות שהציבה אוניברסיטת אוקספורד במושבות הפינגווינים כדי לעקוב אחר גורלם מתעדות אותם באופן אוטומטי בכל פרק זמן קבוע בניסיון לסייע למדענים להתחקות אחר הסכנות הנשקפות להם ולנסות למנוע או להפחית חלק מהן, אך גודש הפריטים שנראים בכל תצלום אוטומטי הפך את הניסיון של הפעילים לספור אותם לבלתי אפשרי כמעט. הפתרון שהתגלה באחרונה הוא שימוש בבינה מלאכותית. נבחרת מדענים במעבדות המחקר של גראמנר (Gramener), חברת ייעוץ בתחום מדעי הנתונים, יצרה לשם כך שותפות עם מיקרוסופט. הם הצליחו לפתח תוכנה המסוגלת לזהות צורה של פינגווין בודד אף שהוא חלק מלהקה גדולה. המכשולים העיקריים שניצבו בפני היזמים היו בעיות תאורה וערפיליות ב-70% מהתצלומים שהופקו בפרויקט של אוניברסיטת אוקספורד והפינגווינים שהסתירו או כיסו זה את זה, והקשו מאוד על פעילותו היעילה של האלגוריתם שחסר את הפרגמטיות של העין האנושית. עקב הכמות העצומה של הנתונים שעמה נאלצו להתמודד, המדענים של גראמנר השתמשו בפלטפורמת 'מיקרוסופט אׇזוּר' (Microsoft Azure) - אחד משירותי הענן הגדולים בעולם - והתבססו על מודל של מערכת נוירונים מפותלת, המאפשר לזהות ולספור פינגווינים בדיוק רב. כעת שוקדים מדעני החברה על המיון, הזיהוי והספירה של מינים נוספים של בעלי חיים תוך שימוש בטכניקות למידה מעמיקות דומות. מזלג שמיועד למאכל השימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים, המזהמים והעמוסים בחומרים רעילים ומסרטנים, עלה לכותרות לאחרונה בישראל בעקבות זינוק דרמטי במחירם. לצד טענות פוליטיות שהעלו את עניין רדיפתו של שר האוצר אביגדור ליברמן את הציבור החרדי שמרבה לצרוך כלים חד-פעמיים, נשמע הטיעון הנגדי שלפיו ראוי להעלות את המחירים של המוצרים הללו מתוך דאגה לסביבה. בזמן שצרכנים בעלי מודעות סביבתית עברו לצרוך כלים מתכלים, לחוקר ההודי נרניה פיספטי היה פתרון אחר לגמרי: סכו"ם אכיל. בסטארט-אפ Bakey's שאיתו הוא משתף פעולה ניתן למצוא מזלגות, כפיות ואף צ'ופסטיקס בשלושה טעמים - מתוק, מלוח וטעם שטוח וניטרלי. אגב, אם הם לא טעימים - לא חייבים לאכול עד הסוף. הם מתכלים. רשת שהופכת ערפל למי שתייה קלאודפישר, פיתוח של מפעל טיהור המים הגרמני אקוולוניס, מאפשר לתושבי ערי חוף ואזורים הרריים - שסובלים מתקופות ארוכות של עלטה ערפילית - להפוך את הערפל למי שתייה בטוחים. המוצר עצמו עשוי מרשת תלת-ממדית שמסוגלת לעמוד הן בפני רוחות בעוצמה של עד 120 קמ"ש והן בפני פרצי מים. הוא מגיע בגדלים שונים כדי שיוכל להתאים במידת הצורך לבית פרטי או לכפר שלם. בשיא תפוקתו, הוא יכול להמיר ערפל לכמות של 600 ליטרים של מים מדי יום. פנצ'ר שהופך לדלק מה יותר מבאס מפנצ'ר בגלגל? פנצ'ר בשני גלגלים. מה יותר מבאס מפנצ'ר בשני גלגלים? הידיעה שהדרכים המסורתיות להעלמת צמיגים הן רעילות לאדם ולסביבה. אם מניחים זה לצד זה את כל 1.5 מיליארדי הצמיגים המשומשים ברחבי העולם, אפשר להקיף את קו המשווה 38 פעמים, ואם מניחים אותם זה על זה אפשר אפילו להגיע לירח. חברת הצמיגים הטורקית לאסקה פיתחה שיטה ידידותית לסביבה שהופכת את הצמיגים המפונצ'רים או השחוקים לאנרגיה ולחומרי גלם. בכל שנה היא ממחזרת כמיליון צמיגי מכוניות לפחמן ולדלק ביולוגי על חשבון נפט ושאר מזיקים סביבתיים. זכוכית סולארית שעוטפת את הבית לגור בבית מזכוכית זה חיסרון אם אתם זורקים אבנים. אבל זה יתרון במקרה שחשובה לכם הסביבה. זכוכית סולארית יכולה לשנות את האופן שבו אנחנו בונים את הבתים הפרטיים ואת בנייני המשרדים. חוקרים באוניברסיטת מישיגן פיתחו זכוכית סולארית בת-קיימא - שתהיה מסוגלת ללכוד ולאחסן בתוכה אנרגיה מהשמש - במסגרת טרנד שהחל לייצר באזז בשנים האחרונות. להערכתם, 5-7 מיליארד מ"ר של חלונות יאפשרו להפעיל 40% מצורכי האנרגיה של כל ארה"ב על בסיס זכוכית סולארית. קני סוכר שיחליפו את בקבוק הפלסטיק חברת Lyspackaging יצרה בקבוק טבעוני שעשוי מביופלסטיק טבעי לחלוטין ועשוי להחליף את בקבוקי הפלסטיק הידועים לשמצה. כל המרכיבים, דרך הפקק ועד העטיפה, עשויים ב-100% מחומרים מתכלים. הבקבוק עצמו עשוי מתמציות קני סוכר, שדורשים באופן משמעותי פחות מים מגידולים אחרים, ואילו הבקבוק עצמו גוזל פחות אנרגיה לעומת ייצור בקבוקים קונבנציונליים. מגדל ששואב אבק אחיו המרושע של הערפל, הכפרי והחביב, הוא כמובן הערפיח, העירוני והמחוספס. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם ערפיח היא להסתגר בתוך הבית עד יעבור זעם. דרך נוספת היא כמובן שואב אבק. כשהפתרון אמור לשמור על עיר שלמה או על שכונת מגורים של גורדי שחקים, לא מספיק רומבה - צריך שואב אבק ענקי. במקרה הזה, שואב האבק הוא מגדל בגובה שבעה מטרים שנוצר במוחו המבריק של דאאן רוזחרד, אמן ויזם הולנדי שנוהג לחקור את מערכת היחסים בין אנשים, טכנולוגיה והמרחב הציבורי. המגדל של רוזחרד מסוגל לשאוב 30 אלף מ"ק אוויר בשעה לפני שהוא מנקה אותו ומשחרר אותו בחזרה אל העולם. הפרויקט הזה קיבל תשומת לב עולמית מאז הקמתו, ומגדלים דומים הושקו בסין, בדרום קוריאה, במקסיקו ובפולין. עיר עתידנית שתילחם במגפות הצורך בחדשנות, ביזמות נמרצת, בחשיבה מחוץ לקופסה וביצירתיות מהפכנית התחדד במיוחד בימי מגפת הקורונה. ההתמודדות עם ההידבקות ההמונית והשלכותיה החברתיות, הכלכליות, התרבותיות והפוליטיות הקיצוניות הובילה יזמים להגות פרויקטים של קיימות שיקלו על אוכלוסיית העולם לשרוד את הקשיים. משרד האדריכלים הספרדי 'גוּאָיָארט' (Guallart) תכנן עיר חכמה במיוחד שתסייע לתושבים לעבור את המגפות הבאות בצורה קלה יותר. מודל העיר הדואגת לצרכיה אף זכה באחרונה בתחרות בינלאומית מטעם ממשלת מחוז שיונגאן בפלך הֶבֵּיי בסין. המודל שמציעה חברת גואיארט מתבסס על מצב חירום שבו כמעט כל המשק ייאלץ לעבור לעבודה מהבית לתקופה ממושכת. כדי להתמודד טוב יותר עם מצב כזה, התושבים יבנו על גגות הבניינים חממות שבהן הם יגדלו מזון החיוני להישרדותם. בכל בניין אף יוקמו מפעלים דיגיטליים שיתופיים קטנטנים שבהם ייצרו חלקי חילוף או ישלימו פריטים חסרים באמצעות מדפסות תלת-ממד וזאת במקרה שתיקטע שרשרת האספקה. כאשר יורשו התושבים לחזור להשתמש בתחבורה הציבורית, הם ייהנו מנסיעות בחשמלית אוטונומית המופעלת ללא נהג, פרי תכנונו של הסטודיו לעיצוב פונטי הפועל בהונג קונג. סילוק תא הנהג יאפשר להגדיל את שטח הקרון וכך להקטין את הצפיפות ולסייע בשמירת הריחוק החברתי החיוני למניעת הידבקות. מרבית הדפנות והגגות של החשמלית האוטונומית יהיו עשויים זכוכית וזאת על מנת להגדיל את התאורה הטבעית ולחסוך באנרגיה. על מנת להתמודד עם זיהום האוויר, קשיי התעבורה, הפקקים הבלתי נסבלים ותאונות הדרכים התכופות בסביבות עירוניות, חברת טויוטה מתכננת להקים אבטיפוס של עיר ירוקה הידרוגנית, שהאנרגיה שלה מיוצרת בכוח המים, למרגלות הר פוג'י ביפן. מדובר בעיר מרקמית שתוקם במסגרת פרויקט Woven City. בעיר הניסויית הזאת ניתן לבחון ולפתח בשטח עירוני אמיתי טכנולוגיות כמו רכבים אוטונומיים משוכללים, רובוטיקה מתקדמת, דור חדש של בתים חכמים והתקדמות משמעותית בפיתוח בינה מלאכותית. עיר חכמה שעוקפת פקקים כל מי שמתעצבן כשהתנועה בכביש מתעכבת בשל נהג אופניים המדווש באיטיות, מכונית שנתקעה באמצע הדרך או אופנועים שעוקפים אותו מכל עבר, ישמח במיוחד לנהוג בעיר החכמה של טויוטה. מעל כל כביש כמעט ייבנו שתי קומות נוספות. בקומה אחת ינועו רכבים מהירים, בקומה השנייה ייסעו רכבים רגילים ואילו בקומה נפרדת יתנהלו הרכבים האיטיים, כדוגמת אופניים, קורקינטים ורולרבליידס. רק רכבים אוטונומיים לחלוטין שרמת זיהום האוויר שלהם היא אפס יורשו להסיע נוסעים ברחבי העיר העתידנית. מתחת לפני השטח של העיר המרקמית, ברשת מחילות משוכללת ומסועפת, ינועו במהירות רובוטים קטנים ויעילים. הם יעלו במעליות מהירות לקומת הרחוב בנקודה הסמוכה ביותר לביתו של הלקוח ויביאו עד פתח ביתו את החבילה שהזמין באינטרנט. זה כנראה הולך להיות הדבר הבא, עוד לפני שהאנושות סיימה להתפעל מהדאונים שמביאים חבילות ללקוחות דרך האוויר ברמות שונות של יעילות.

הכתבה בשיתוף שופרסל לאחר תהליך מעמיק, משתף ומתמשך, פרסמה קבוצת שופרסל את דוח האחריות התאגידית שלה לשנים 2019-2020 , והינה הרשת הקמעונאית היחידה שמפרסמתדוחות בישראל. הדוח גובש בעיצומו של משבר הקורונה, שהציב בפני הקבוצה אתגרים והזדמנויות חדשים בכל הנוגע לפעילות העסקית וההתנהלות מול מחזיקי העניין (עובדים,לקוחות, ספקים, בעלי המניות ועוד). הדוח מציג את העשייה המשמעותית של החברה בשנים הללו בהשקעה בהון האנושי של הקבוצה, תוך מתן דגש על תהליכי חדשנות בלוגיסטיקה, בטכנולוגיה ובשירות, ומתן מענה לצרכים המשתנים בחירום כבשגרה. שילוב עובדים עם מוגבלות אחד הנושאים החשובים ביותר בתחום האחריות התאגידית הוא גיוון והכללה. בחצי מסניפי שופרסל משולבים אנשים עם מוגבלויות. הנתונים האלה מעידים על גיוון, אבל לצד המילה "גיוון" ישנה מילה נוספת, צנועה יותר, שלא תמיד ברור לכולם מה היא בעצם אומרת - "הכללה". ובכן, המשמעות האמיתית של הכללה היא לאפשר לעובדים מאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, להרגיש בנוח, להתאים את מקום העבודה אליהם הן בסביבה הפיזית, הן בסביבה המקצועית והן בסביבה התרבותית, לראות אותם באמת,לגרום להם לא להרגיש שקופים, לשלב אותם בעבודה באופן כן ואמיתי. בסופו של דבר, ההכללה הזו באה לידי ביטוי ביכולת השימור המרשימה של עובדים עם מוגבלויותבשופרסל - 11 שנים בממוצע. אחד המיזמים המבורכים הוא "מלקטים שווים" - תוכניתבשיתוף עמותת שווים שבמסגרתה שולבו נפגעי נפש בסניפי שופרסל ושובצו לתפקיד מלקטים במערך האונליין. המטרה הייתה להכשיר אותם ולתת להם כלים על מנת שיוכלו להיות עצמאים בשוק החופשי גם בעתיד. מצילים מזון - ומסייעים למשפחות נזקקות שתי אבני היסוד המרכזיות של תחום האחריות התאגידית הן דאגה לסביבה ותמיכה בקהילה. כאשר שני היסודות הללו מתערבבים, הרי זה משובח. מוצרי חלב קצרי מועד, ירקות ופירות בעלי פגם אסתטי אך ראויים למאכל, מאפים שלא נקנו עד סוף היום במאפיות ולחמים שתוקפם יפוג בקרוב מועברים למשפחות החיות באי בטחון תזונתי.שופרסל וארגון "לתת" החלו בשנת 2016 במיזם "הצלת מזון" הגדול ביותר בישראל, שכולל שיתוף פעולה בין סניפי הרשת לעמותות השותפות של ארגון לתת המחלקות מדי יום את המוצרים למשפחות נזקקות ברחבי הארץ. בשנת 2021 נטלו חלק במיזם 120 סניפים ו־ 60 עמותות - ובסך הכל נתרמו כ־ 1600 טונות מזון בשווי 12.8 מיליון שקלים,שהועברו לאלפי משפחות על בסיס יומי. קונים כחול-לבן כל ישראלי וישראלית ישלפו תשובה אחרת אם ישאלו אותם "מה הכי ישראלי". אבל בסופו של דבר, הדבר הכי ישראלי זה ערבות הדדית. שופרסל חרטה על דגלה את ערך הישראליות - לתמוך בתוצרת המקומית ולחזק ספקים מקומיים ובמיוחד עסקים קטנים. 94% מהתוצרת החקלאית המשווקת בשופרסל היא ישראלית. אחריות תאגידית שלחברה כחול-לבן היא גם אחריות מוסרית לסייע לצמיחת המשק הישראלי. הקשר העמוק שנבנה בין שופרסל לספקים מקומיים - ובעיקר קטנים ובינוניים - מהווה עבורם חלקמרכזי בפעילותם העסקית ומאפשר להם לגדול ולהתפתח. ב־ 2019 התקשרה שופרסל עם ספק ההמבורגרים הטבעוניים 'פיס אוף בין' שפועל בצפון הארץ. שיתוף הפעולהגרם לחברה להתרחב ואף לספק מקומות תעסוקה נוספים לתושבי הצפון. רותמים את הספקים ליוזמות סביבתיות לבחירה בספקים ישראלים יש כמובן גם סיבה סביבתית: קיצור שרשרת האספקה, ייעול תהליכים ויכולת מעקב ובקרה על תהליכי הייצור והשינוע. כחלק מתפישת השותפות עם הספקים, שופרסל שואפת להעלות את המודעות בקרבם לסוגיות סביבתיות ולפעול בשיתוף פעולה להפחתת ההשפעות השליליות לסביבה וליצירת שרשרת אספקה אחראית, מערבת, שקופה וסביבתית יותר. שופרסל רותמת את ספקיה ליוזמות סביבתיות וכך ב־ 2019 יזמה הרשת פרויקט ייחודי בתחום הפסולת יחד עם ספקי המותג הפרטי המהווים 80% מהפסולת שנוצרת בתהליכי הייצור. החברה ליוותה באופן צמוד ומקצועי את הספקים לטובת הטמעת נוהלי דיווח סביבתי, הצבת יעדים וגיבוש יוזמות בתחום. מלבד כך, זה עשור ששופרסל משתמשת בארגזים רב פעמיים לשינוע המוצרים בין הספק, המרכז הלוגיסטי והסניפים. הדבר יוצר תהליך עבודה מעגלי המונע שימוש בארגזים חד פעמיים שמייצרים פסולת, ובכך תומך במגמות העולמיות של הגברת שימוש חוזר וכלכלה מעגלית. שופרסל אף יצאה בשנה שעברה לדרך עם תאגיד המיחזור 'תמיר' כשסימנה סמלי מיחזור על גבי אריזות של 342 מוצרים מהמותג הפרטי, במטרה לעודד את הלקוחות להשליך את האריזות לפח המיחזור הנכון.

יום אבל מוזר במיוחד הוכרז בבית משפחתנו לאחרונה, עת גילתה בתי הבכורה חדשות איוב בנות 55 שנה: וולט דיסני הלך לעולמו. העובדה שזה קרה 50 שנה לפני שנולדה לא עזרה להרגיע אותה. בדיעבד, זו הייתה אשמתי. איך לא. כמו אצל כל ילד, השם "דיסני" התכתב אצל בת החמש שלי עם סרטים מצוירים, דמויות נצחיות וממלכות קסם. ככה זה היה בערך מאז שנולדה. כשהייתה בת שנתיים התחפשה בפורים לסינדרלה. בגיל שלוש התחפשה לאלזה. בגיל ארבע למואנה. דיסני ליוו אותה במסע ההתבגרות הראשוני שלה, מנסיכה שתקנית לַמנהיגה בוחנת הגבולות שהיא. יום אחד, בזמן שלבשה את פיג'מת המיקי מאוס - שאולי יש לי סט תואם שלה, ואולי לא - סיפרתי לה על האיש שמאחורי הקסם. אגדה אמריקאית על ילד עני בשם וולטר דיסני. לא הייתה לו תעודת לידה, ומסיבות שונות ומשונות הוא האמין במשך רוב חייו שהוא מאומץ. הקשר הבעייתי עם הוריו יכביד עליו כל ימי חייו ויהפוך אותו לילד נצחי. הגאולה חיכתה לו מעבר לפינה, כשהשכן ביקש ממנו לצייר את הסוס בחווה שלו. היה שם קצת קסם והרבה מזל, ואולי להפך, אבל הכישרון של וולט הקטן היה בולט כבר בניסיון הראשון שלו בציור. השאר היסטוריה. החלטנו לקחת על עצמנו פרויקט ולצפות יחד בכל סרטי האנימציה של דיסני. מ'שלגיה ושבעת הגמדים' ועד 'אנקאנטו'. גם זמן איכות של אבא ובת, גם הזדמנות לתיווך הורי למסרים הפשטניים שפחות עומדים במבחן הזמן של סרטי הנסיכות - ובעיקר, הזדמנות לחוות את הקסם של דיסני מחדש דרך עיניים תמימות וטהורות. הבעיה, כאמור, צצה כשהגענו לסרט 'ספר הג'ונגל' (עם הדיבוב המושלם של חיים טופול ודני ליטני) וזרקתי לה את עובדת הטריוויה החשובה אך מיותרת לחלוטין: "זה הסרט האחרון שוולט דיסני עבד עליו לפני שהוא מת". במשפט אחד הפלתי על הילדה התמימה כמה עובדות שהיו זרות לה לחלוטין: הראשונה, כמובן, הייתה הגילוי שהאדם שהביא לה כל כך הרבה אושר לחיים כבר לא איתנו. השנייה, והחשובה לא פחות, היא שכל הסרטים של דיסני שהיא גדלה עליהם - כמו 'פרוזן', 'מואנה' או 'צעצוע של סיפור' - בכלל לא הגיעו ממוחו הקודח של דיסני. הניסיונות להסביר לילדה בת חמש מושגים כמו "קניין רוחני" או "אחריות תאגידית" הם מיותרים לחלוטין, אבל לבסוף היא לפחות הצליחה להבין דבר אחד: השם שלך ממשיך גם אחרי שאתה מת. ההשפעה שלך על העולם, ועל האנשים בו, לא מפסיקה עם הנשימה האחרונה שלך. מוות מסקרן ילדים בגיל הזה. הם שואלים שאלות שאף אחד לא יכול לענות עליהן, כמו "מה קורה אחרי שאנחנו מתים?". הם מחפשים באופן טבעי מפלט באלוהים, בסיפורים על גן עדן וגיהינום. זה מנחם, זה קל. להבדיל מהמבוגרים, הם לא מתייחסים לנושא כאל טאבו. כשהלכתי עם בת החמש להופעה של יהונתן גפן, היא לחשה לי באוזן בלי טיפה של ציניות או רוע: "הוא מאוד מבוגר, אני חושבת שהוא ימות בקרוב". ילדים רואים במוות מין תחנה אחרונה במסע, שלפחות מנקודת מבטם נראה עוד מאוד ארוך וברור. גן ילדים, בית ספר, תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה, ילדים, בית אבות, מוות. המשפט "כל החיים לפניך" הוא לא נחמה בשבילם, אלא ההתנסות הראשונה ב-Fomo. הקרבה או המרחק מהמוות עוזרים לילדים להסביר לעצמם דברים. כך למשל, בת החמש הסבירה לי שזה בסדר שסבא שלה נוסע בג'יפ מזהם וסבתא שלה לא ממחזרת אשפה. "הם ימותו עוד מעט, אז לא אכפת להם מהעתיד של כדור הארץ", היא אמרה לי, ואז הבטיחה שתנסה לשכנע אותם לשנות את דרכיהם, כי לה כן אכפת מהעתיד של כדור הארץ, כי היא תחיה בו בעתיד. נראה שהדור שלה הבין את המסר, לפחות במובן השטחי. במו עיניי ראיתי חבורה של ילדים בני ארבע-חמש מסתובבים בגינת שעשועים אחרי הצהריים ומשחקים ב"שמירה על איכות הסביבה". המשחק פשוט: לוקחים "שקי-קקי" לאיסוף גללי כלבים ומנקים את אזור הגינה מפסולת מזהמת. הילד או הילדה שאספו הכי הרבה אשפה מוכרזים כמנצחים. זה חמוד, וזה תמים, וזה מעיד על תודעה מסוימת של הצייטגייסט. כשאני הייתי בגיל הזה נהגתי לבקש מאבא שלי שייתן לי לכבות עם הנעל את הבדלים הבוערים של הסיגריות שלו. ברחוב. מי בכלל חשב בשנות ה-80 שלנקות משהו יכול להיחשב כמשחק? באופן קצת מפתיע, הבת שלי היא הילדה הטבעונית היחידה בגן. ככל הידוע לי אנחנו גם ההורים היחידים הטבעונים בגן, ולמרות שמדובר בגן עירייה תל אביבי מתקדם - המודעות לנושא שואפת לאפס. הילדה עצמה מתגאה שהיא בוחרת בטבעונות (וזו אכן בחירה שלה, כאשר בכל ארוחה אני מזכיר לה מחדש שהיא יכולה לאכול גם דברים לא טבעוניים) ומסבירה שהיא עושה את זה למען בעלי החיים ולמען הסביבה. הקישור בין טבעונות לבעלי החיים מובן לה לחלוטין. כשהיא רואה מישהו אוכל בשר היא מיד מכריזה: "איזו מסכנה הפרה". אלא שדווקא הקשר לסביבה פחות מובן לה, והיא מסתפקת בהכרזה ש"לאכול אוכל לא טבעוני זה מזהם". המספרים ברורים, בהנחה שאתם לא ילדה בת חמש בגן חובה: תעשיית המזון מן החי פוגעת בסביבה יותר מכל פעילות אנושית אחרת. היא אחראית ל-20% מפליטות הפחמן הדו-חמצני, ומשתלטת על 30% משטח היבשה של כדור הארץ (תעצרו רגע ותחשבו כמה זה מטורף). רובנו לא יכולים להפסיק בבת אחת את השימוש בדלק, בפלסטיק ובשאר מוצרים מזהמים - אבל שום דבר לא עוצר אותנו מלבחור בחומוס במקום בפרגיות. דווקא בימים אלה, כשהמידע זמין והסכנה ברורה, ישראל טיפסה למקום הראשון בעולם בצריכת עוף ולמקום הרביעי בעולם בצריכת בקר לנפש. שמתי לב שבת החמש, שמעריצה את סבא וסבתא שלה, לעולם לא אומרת שהם "אוכלים בעלי חיים". במקום, היא תגיד ש"הם אוכלים דברים לא טבעוניים". חשבתי שמדובר באיזה מנגנון הדחקה נוח, אבל כששאלתי אותה למה היא עושה את זה נדהמתי מהתשובה שלה. "גם אריות ונמרים אוכלים בעלי חיים, אבל הם לא מזהמים", היא הסבירה לי. "בני אדם שאוכלים דברים לא טבעוניים מאוד מזהמים, והם יתחרטו על זה בעתיד". החלום של הילדה היה ונשאר לבקר בדיסנילנד. הסברתי לה שאת הפארק המקורי בלוס אנג'לס וולט דיסני הקים בעצמו, ואפילו היה לו בית קטן ברחוב הראשי. אחרי שהוא מת, נפתח הפארק השני בפלורידה, שנקרא על שמו "וולט דיסני וורלד". העולם של וולט דיסני. מדובר באתר התיירות עם הכי הרבה מבקרים בעולם. לפני התפרצות מגפת הקורונה ביקרו בפארק כ-58 מיליון בני אדם מדי שנה. סיפרתי לה שחוץ מהפארקים יש לחברת דיסני אתרי נופש, קווי ספנות יוקרתיים, תיאטראות מצליחים, אולם קונצרטים יוקרתי והיא אפילו הבעלים של חברת החשמל המקומית באורלנדו. עם כל כך הרבה כסף, עובדים ומשאבים - יש לדיסני גם צדדים אפלים יותר. חסכתי אותם בשלב הזה מהילדה, בעיקר כי גם אם מביאים הכל בחשבון, הנכס האמיתי של החברה נותר המורשת של וולט. הילד שידע לצייר חיות. אפשר לאמוד את המחיר של יצירת סרט, ואפשר לחשב את הרווחים ממכירת כרטיסים - אבל אי אפשר להציב תג מחיר על השראה של ילדה קטנה.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אדם עצמאי. לא רוצה ולא צריכה שיעשו בשבילי או ש יעזרו לי . ככה חינכו אותי וככה גדלתי להיות. ואז התיישבתי בכיסא גלגלים. לקח הרבה זמן עד שנפל האסימון שזה מגיע עם אדם שאני לא מכירה , שאני צריכה לחיות איתו בבית, בדמות מטפלת, שצריכה להיות לי לידיים ורגליים אבל תודה לאל לא לראש, שצריכה להיות אבל לא להיות - בלתי נראית, במילים אחרות. ההימצאות שלה בחיים שלי מנכיחה בכל פעם שהיא נכנסת לשדה הראייה - את הנכות שלי. זו התחושה מהרגע שנפצעתי, מהרגע שהפכתי לשני אנשים . זו מערכת יחסים מורכבת - ולי חשוב להגדיר ולתחום אותה בכל הזדמנות. אנחנו לא חברות . זה הקשר הכי קרוב - אבל הכי רחוק שקיים . חיים משותפים, מגורים בתוך דירה תל אביבית 42 מ"ר, אל תיכנסי לי לחיים, אל תשאלי אותי שאלות, לא לאן אני הולכת ולא עם מי אני שוכבת, אבל תהיי שם תמיד כשאצטרך. קשר מבוסס טלפתיה, אם רק היה אפשר. ואפשר. עשר שנים של בניית קשר כזה עם בחורה שהגיעה אליי מהודו כשהייתה רק בת 23 וביום אחד עזבה, הובילו לבחורה אחרת, נפאלית, או שאולי כמעט 13 שנים בארץ כבר הופכות אותה לישראלית. החלפתם פעם רגליים? ידיים? או אולי גוף? איך בכלל עושים חפיפה על העדפות של בן אדם? החל בלא לפנות אליי בבוקר לפחות שעה עד שאני מתאפסת, עבור בדרך הנכונה לתפוס לי את הרגל וכלה בקצב המדויק לחפוף לי את השיער. כל הסצנה הזו מגיעה עם החרדה שהבחורה יכולה פשוט יום אחד להיעלם כי קשה לה או כואב לה או סתם כי בא לה זקן שהיא תוכל להחליט עליו - ללא התראה מוקדמת ועם אפס אכפתיות לאיך אקום לעבודה בבוקר. וכן , גם זה כבר קרה. הדברים מתחילים להסתדר, אני מתחילה להתרגל והיא מבינה את מקומה בחיים שלי. החיוך מתחיל לחזור לי לפנים, אבל למדינה יש חוקים והחוק אומר שהיא לא יכולה להישאר בארץ יותר. ולא, זה לא מעניין אף שר או אדם שיושב בוועדות האלו וקובע באופן כל כך חסר התחשבות שכרגע, אם היא עוזבת את הארץ - אני נשארת במיטה. אנחנו, האנשים שתלויים בעובדים הזרים, הפכנו שקופים בדיוק בגלל היעדר האחריות התאגידית של הגופים הממשלתיים, כי בבירוקרטיה אנחנו רק מספר. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אדם עצמאי. גם היום אני אדם עצמאי, אם רק יאפשרו לי את התנאים לכך.

הכתבה בשיתוף מקורות בשיא תקופת הקורונה, כשהוטלו הסגרים על אזרחי ישראל, גדלה צריכת המים באופן טבעי בעד 5% בממוצע. כולם שתו יותר, התקלחו יותר, כיבסו יותר, השקו יותר. בזמן ש"עובד חיוני" הפך שם נרדף למעבר חופשי ברחובות, בחברת מקורות המושג הזה קיבל משנה תוקף מיוחד. "בניגוד לחברות בתעשיית האופנה או התיירות שהיו יכולות להוציא את העובדים לחופשה ללא תשלום, כשזה נוגע למצרך בסיסי כמו מים - אף אחד מאזרחי ישראל לא אמור להפסיק לשתות מים בין אם יש או אין קורונה, בין אם יש או אין סגר", אומרת ריקי מור, מנהלת יחידת קשרי לקוחות ו-ESG של מקורות, ומי שאחראית להוצאת דוח האחריות התאגידית של מקורות על פעילותה בשנתיים האחרונות. "מצאנו את עצמנו עובדים בקצבים של 120-150% וממש מתחנו את גבולות היכולת". לאורך כל תקופת המגפה, מקורות לא הוציאה אף עובד לחל"ת ושמרה על פעילות שוטפת בתפוקה מלאה תוך כדי מעבר לעבודה מרחוק. בנוסף, כחלק מהתמיכה של החברה במשק הישראלי, הגבירו במקורות את הרכש מספקים מקומיים. לאספקת המים הייתה גם חשיבות גיאופוליטית לאור העובדה שמקורות מספקת מים גם לרצועת עזה, לרשות הפלסטינית ולירדן. "בתחילת הקורונה הגיעו אלינו חששות רבים מצד אזרחים רבים, אבלאספקת המים לא נעצרה לרגע", מסכמת מור. תמיכה בסטארט-אפים בשנים האחרונות, בעקבות החלטת הממשלה לאפשר לחברות ממשלתיות לתמוך בחברות הזנק, פיתחה מקורות תוכנית להשקעה בסטארט־אפים. מקורות הינה פורצת דרך מבין החברות הממשלתיות, ומספקת לחברות בהן היא משקיעה מעטפת לבצע את הפיילוטים באתרי החברה ולהשתמש במשאבים שלה. בשנתיים האחרונות השקיעה מקורות בשני סטארט־אפים ישראליים: CQM Water: חברה שפיתחה מנגנון לחיטוי מערכות אספקת מים - טכנולוגיה שמייתרת את השימוש בחומרים כימיים ומפחיתה משמעותית את פליטות הפחמן.IXDEN: חברה שמספקת מערכת זיהוי למתקפות סייבר ואבטחת אספקת המים לאזרחי ישראל בעזרת מודלים של אינטליגנציה מלאכותית שחוזה בעיות תפעול או תחזוקה.במסגרת פעילותה השוטפת, פועלת מקורות באופן מתמיד למציאת פתרונות לצורכי העתיד על ידי שיפור ואיכות המים ואספקתם, ודאגה לאיכות ובריאות המים באמצעים חדשניים ומתקדמים. אחד הפרויקטים הגדולים של מקורות כיום הוא הטמעת סיבים אופטיים בתוך צנרת המים במטרה לנטר פיצוצים ופגיעות. "כל חברות התקשורת רוצות להשתמש בזה", מספרת מור. השימוש בסיבים אופטיים מהווה יתרון סביבתי בכך שהוא מתבסס על משאבים קיימים שנמצאים מתחת לאדמה - ומצמצם קרינה. ייצור אנרגיה מתחדשת בהיותה צרכן החשמל הגדול בישראל (5% מסך צריכת החשמל הארצית) פועלת החברה לייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים - אנרגיה הידרואלקטרית שמספקות טורבינות ואנרגיה סולארית. גולת הכותרת של האחריות הסביבתית של מקורות היא פרויקט קירוי פאנלים סולאריים לצריכה עצמית, כולל במוביל עצמו. המעבר של מקורות לאנרגיה מתחדשת חסך בשנתיים האחרונות מחברת החשמל צריכת אנרגיה המוערכת ב-16.3 קילו וואט, שווה ערך ל-8.9 טונות פחמן דו־חמצני. 

נושא איכות הסביבה תופס בשנים האחרונות מקום משמעותי בסדר היום הלאומי, העסקי והאישי. בישראל ובעולם כבר קיים קונצנזוס נרחב לגבי מצבו ההולך ומידרדר של כדור הארץ, ולגבי תפקידו של האדם וחלקן של חברות עסקיות בצמצום פליטת גזי חממה. בהקשר זה כנס האקלים האחרון, שנערך בנובמבר בגלזגו שבסקוטלנד בהשתתפות כ-200 מדינות ומנהיגים, נתן דחיפה נוספת להעלאת הנושא לסדר היום. גם ישראל התחייבה על הפחתה הדרגתית של פליטות גזי החממה עד 2030 ו-2050, אבל מעבר לנושאים הגדולים כמו תחבורה, תעשייה ובנייה - גם לעצם הפעולות היומיומיות שלנו בבית ובמשרד יכולה להיות השפעה מצרפית משמעותית. מרבית העובדים בישראל נמצאים בסביבה משרדית שגרתית וביכולתם להשיא את תרומתם להקטנת ההשפעה על הסביבה. בחרנו עבורכם מספר צעדים קלים ליישום במשרד, שאם יתבצעו לאורך זמן - יסייעו בשמירה על הסביבה למעננו ולמען ילדינו. חשמל: הקפידו לכבות מכשירי חשמל שאינם בשימוש, כולל תאורה, מחשבים ומזגן, בדגש על סוף יום העבודה ולקראת סוף השבוע. כוונו מיזוג לטמפרטורה הנכונה (בדרך כלל 24 מעלות) וסגרו דלתות וחלונות בעת הפעלתו. השתמשו בווילונות ובאמצעי הצללה כדי למנוע חימום מקרינת שמש ישירה. נתקו מטענים של טלפונים ניידים כשאינם בשימוש. מים: התקינו חסכמים. ודאו שהברזים סגורים כשאינם בשימוש ודווחו על נזילות. השקו את העציצים והגינה במידה ובתבונה. השתמשו במי המרזב להשקייה. השתמשו בלחצן ההדחה המתאים בניאגרה. פסולת: השתמשו בכלים רב-פעמיים. הימנעו מעטיפות, כלים, שקיות וקשים בהזמנת משלוח אוכל. השתמשו במטליות רב-פעמיות. הפרידו סוגי אשפה לפחים שונים. הכינו קומפוסט מהפסולת האורגנית. מחזרו סוללות ופסולת אלקטרונית. נייר ומדפסות: הימנעו מהדפסות ככל האפשר. הקפידו לבצע הדפסים דו-צדדיים ועל דפי טיוטה. השתמשו במדפסות רשת במקום במדפסות אישיות. עשו שימוש חוזר במעטפות לדואר פנימי בין מחלקות המשרד. הפרידו נייר ושלחו למחזור. תחבורה: השתמשו בתחבורה ציבורית. הרבו בהליכה וברכיבה על אופניים. השתתפו בקארפול. בדקו לחץ אוויר ורוקנו את תא המטען ברכב מחפצים לא חיוניים. סגרו חלונות בנסיעה. ניהול: מנו צוות ירוק עם נציגים מכל מחלקות המשרד. הדריכו את העובדים על חשיבות הפעולות ועל ההישגים אחרי חודש/רבעון/שנה. השתמשו בערוצי תקשורת מגוונים כדי להניע לפעולה. תגמלו והעריכו עובדים ומחלקות מצטיינים. רתמו את מנהל הרכש לפעולה על פי קריטריונים ירוקים, העדפת ספקים ירוקים, הכנסת סעיפים ירוקים במכרזים וכדומה. *הכותב הוא מנכ"ל Good Vision אחריות תאגידית מקבוצת פאהן קנה.

82 סנט זה הסכום שהרוויחה אישה על כל דולר שהרוויח גבר בשנה שעברה. בתקופת חיים, כולל קופות הפנסיה והגמל, ההפרש הזה עשוי להצטבר לסכום של עד 2 מיליון דולר. במילים בוטות: חיים של נשים שווים 2 מיליון דולר פחות מחיים של גברים. זה לא רק עניין כלכלי, אלא תפיסה חברתית שלמה שיכולה להסביר הרבה דברים רעים שקורים בעיקר לנשים. כשאת מרוויחה פחות - את לכאורה שווה פחות. כשאת שווה פחות - החיים שלך לכאורה שווים פחות. כשהחיים שלך שווים פחות - זה המבוא לסטטיסטיקה המחרידה שאפשר לקרוא כמעט מדי יום בעמודי החדשות. יום אחד זה ישתנה. הכלכלנים מסמנים את שנת 2059 כשנת היעד שבה פערי השכר יצטמצמו לכדי שוויון מוחלט. בהחלט יש למה לצפות. מזל טוב לתינוקת שנולדה היום ותזכה להרוויח כמו גבר כשתגיע לגיל 37. עם תחזית כל כך מייאשת, הרבה יותר מעודד להביט לאחור, לרגעים ההיסטוריים שהובילו את הנשים העובדות עד עצם היום הזה. בכל זאת, לפני 50 שנה אישה הרוויחה רק 56.6 סנט על כל דולר שהרוויח גבר. התקדמנו מאז, אין מה לומר. בתחילת המאה ה-20 רק 20% מהנשים האמריקאיות עבדו. רובן המוחלט - רווקות. הנשים הנשואות היו עסוקות באותם הימים בעבודות משק הבית ובגידול הילדים, ורק 5% מהן סווגו על ידי הלשכה למפקד האוכלוסין כנשים בעלות הכנסה מעבודה מחוץ לבית. האפשרויות התעסוקתיות עבור נשים היו מוגבלות גם בשל העובדה כי מעטות מהן נרשמו ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה. 2% מכלל האמריקאים בין הגילים 18-24 למדו באותם המוסדות באותה התקופה, רק שליש מהם היו נשים. רוחות השינוי החלו להופיע עשור אחרי התיקון ה-19 שאִפשר סוף-סוף לנשים האמריקאיות להצביע בבחירות, בזכות הלוחמות הסופרג'יסטיות של הגל הפמיניסטי הראשון. 50% מהנשים הרווקות היו חלק משוק העבודה בשנות ה-30, וכך גם כשמינית מכלל הנשים הנשואות. עד שנות ה-70 שיעור הנשים הרווקות נשאר פחות או יותר אותו הדבר. השינוי האמיתי חל בשיעור הנשים הנשואות העובדות - 40%, כלומר פי חמישה לעומת שיעורן בשנות ה-30. "המגמה החלה כבר בזמן מלחמת העולם השנייה", אומר ד"ר ליעד אורתר, לשעבר ראש המכון לאחריות תאגידית וכיום מנהל שבלת ESG. "נשים רבות נכנסו לשוק העבודה כדי לעזור לחפות על המחסור הגדול של עובדים בעקבות היעדרם של הגברים - שגויסו לצבא". ברגע שנפרץ הסכר, שום בעל ושום דעה קדומה לא יכלו יותר לעצור את הזרימה הטבעית. ככל שעבר הזמן ונשים רבות יותר החלו ללמוד באוניברסיטאות, נשחקה התפיסה המיושנת שלפיה נשים הן מפרנסות משניות ופתאום כולם התחילו לדבר על אפשרות שהייתה דמיונית עד אז - משפחה אחת, שתי משכורות. שנות ה-60 הביאו איתן מרד נעורים, זעם ציבורי על מלחמת וייטנאם, התחזקות התנועה לזכויות האזרח ואת הגל השני של הפמיניזם שדגל בשוויון זכויות מלא בין גברים ונשים. לראשונה עלו למרכז הבמה נושאים כמו שוויון שכר ואיסור על אפליה מינית במקום העבודה. ב-1974 התקבל חוק שמאפשר לנשים להגיש בקשה לסיום היריון ללא חתימת האב. ארבע שנים לאחר מכן נתקבל חוק אפליה בהיריון, כמו גם חוק שהכיר בהטרדה מינית במקום העבודה. החוקים האלו אפשרו לנשים לשלוט בחייהן, להחליט על התזמון הנכון של הלימודים, הקריירה והאמהות, ולמעשה - להיות הרבה יותר עצמאיות. בתחילת שנות ה-90 הגיע שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה (בקבוצת גיל העבודה העיקרי - 25-54) לקצת יותר מ-74%, לעומת כ-93% בקרב גברים באותו טווח גילים. חלקן של הנשים שנכנסו לתחומים ה"מסורתיים" של הוראה, סיעוד, פקידות ועבודה סוציאלית ירד - ויותר נשים נעשו רופאות, עורכות דין, מנהלות ומדעניות. ככל שנשים הרחיבו את השכלתן והצטרפו לתעשיות ולעיסוקים שנשלטו בעבר על ידי גברים, כך פער השכר בין נשים לגברים החל להצטמצם. בסוף שנות ה-90 הפער המשיך להצטמצם: שיעור הנשים העובדות (בקבוצת גיל העבודה העיקרי) עמד על 76% לעומת 89% בקרב גברים. אבל למרות החתירה לשוויון בכל העולם המערבי, הפערים עדיין גדולים - הן בשכר והן באיוש תפקידי ניהול. "הדיון על גיוון כזכות אנושית הוא ותיק", אומרת ד"ר גלית דשא, המנהלת המקצועית של יוזמת Power in Diversity לקידום DEI בהיי-טק. "השיח העסקי החל כבר בשנות ה-90, אבל רק בעשור וחצי האחרונים הוא הפך לפרקטיקה ארגונית עם שאלות כמו מתי יש לזה ערך בארגון ואיך זה קריטי למוצר. יש הבדל בין להיאבק על משהו לבין לעשות ממנו מתודולוגיה בשפה מקצועית. גם פמיניזם, למשל, היה קודם רעיון ואז פרקטיקה. תמיד יש פער בין מה שאומרים למה שעושים". בתחילת שנות האלפיים שיעור השתתפותן של נשים בכוח העבודה בארה"ב הגיע לשיא כל הזמנים - 60%. "זה נשאר עקבי יחסית בשני העשורים שחלפו מאז", מציין ד"ר אורתר. "הדבר נובע ברובו מהיישום של יוזמות גיוון מגדרי במהלך שנות ה-80 וה-90. למרבה הפלא, היוזמות הללו שעודדה התנועה הפמיניסטית של שנות ה-70 גרמו לנשים בארה"ב לקחת את חלק הארי של תפקידי ניהול שנוצרו בין 1980 ל-2010. באותה תקופה נוצרו על ידי המעסיקים בארה"ב 4.5 מיליון תפקידי ניהול - ונשים מילאו 2.6 מיליון מהם". מהפכת 'מי טו', שקמה כבר לפני 15 שנה והתפוצצה במדיה החברתית לפני ארבע שנים עם חשיפת פרשת האונס וההטרדות המיניות של המפיק ההוליוודי הארווי וויינסטין, הובילה למהלכים אקטיביים של בעלי המניות לקידום שוויון בין המינים, למניעת הטרדות מיניות במקום העבודה ולעידוד תרבות ארגונית שוויונית. בעולם התרבות והבידור, שנחשף במלוא ערוותו באותה הפרשה, החלו בהפקות הסרטים והסדרות להקפיד על הימצאותם של מתאמי אינטימיות - תפקיד חדש בעסקי השעשועים - במטרה להגן ככל האפשר על השחקניות והשחקנים. כוכבות הוליוודיות, כמו ג'סיקה צ'סטיין, רובין רייט וג'ניפר לורנס דרשו לקבל שכר זהה לשכר שמרוויחים הגברים שמשחקים לצידן. והיו גם צדיקים בסדום, כמו צ'דוויק בוזמן המנוח ('פנתר שחור'), שתרם חלק משכרו כדי להשוות את המשכורת של הקולגה שלו, סיינה מילר. ובזמן שהוליווד מנסה למרק את מצפונה, אנחנו נשארות עם 82 סנט ביד במקום דולר. לפי מחקרים, כשמשווים בין השכר של נשים לשכר של גברים באותם התפקידים בדיוק - הפער עומד על 10% בממוצע. חלק מהבעיה משתקף בלימודי הכלכלה ומינהל העסקים באוניברסיטאות: רק שליש מהנרשמים לדוקטורט בתחומים האלו הם נשים. כדי להגיע לתפקידי הניהול הבכירים צריך לכבוש את ספסלי הלימודים הרלוונטיים. העובדה שעל כל שני גברים ששואפים להגיע לדרגות הניהול הגבוהות יש רק אישה אחת, היא עוד עדות להסללה, לתקרת זכוכית, להנצחת הפטריארכליות. אומרים שעד 2059 זה יעבור. אילו היה לנו סנט על כל הבטחה כזו, כבר מזמן היינו משיגות את הדולר.

הכתבה בשיתוף בנק הפועלים במסגרת ציון שנת ה-100 להיווסדו של בנק הפועלים, נולד פרויקט "100 חדים לטובה", יוזמה של המרכז לבנקאות חברתית בסיוע קרן "פועלים בקהילה" שנועדה לאפשר לעובדים לממש את האג'נדות החברתיות הקרובות לליבם ובכך להגדיל את האימפקט ולהשפיע לטובה על הקהילה. 1,600 עובדות ועובדי הבנק נרתמו לפרויקט, שלחו הצעותלמיזמים מתוך רצון לסייע בצמצום פערים חברתיים ובשינוי המציאות היומיומית בקרב קהילות מוחלשות ואוכלוסיות בסיכון, או חברו לרעיונות שהציעו אחרים. בסופו של דברהוקמו קבוצות של עובדים ומנהלים - חלקם ללא היכרות מוקדמת - שחברו לעבודת צוות משותפת על בסיס הרעיונות שנבחרו. המפגשים המגוונים הובילו לפתיחות והיכרות בלתיאמצעית, להכלת האחר, להתנסות במגרש חדש ויצרו את האימפקט המשמעותי ביותר: תרומה של העובדים לקהילה. "העשייה החברתית חשובה מאוד לעובדים ואף מהווהשיקול בבחירת מקום עבודה ובנכונות להישאר בו", אומרת נעמה הלוי פאר, מנהלת המרכז לבנקאות חברתית. "רצינו לתת ביטוי לאג'נדות החברתיות המגוונות של העובדים שמשקפים את האתגרים הקיימים בחברה הישראלית, כמו למשל תמיכה בנשים שחוו מאלימות, סיוע לאנשים עם מוגבלויות, קירוב לבבות בין יהודים וערבים, עזרה לאנשים עם מוגבלויות, מינוף תעסוקתי לקהילת יוצאי אתיופיה, הסברה דיגיטלית לבני הגיל השלישי, שינוע תרופות לחולים ועוד". כלים דיגיטליים לעולים חדשים- המיזם של פטריק ברנס פטריק ברנס, 60, מהנדס מחשבים שעובד בבנק זה 15 שנים, עלה עם משפחתו מצרפת ב-1995. הבדלי השפה והמנטליות הקשו עליו ועל משפחתו בתחילת הדרך, והוא החליט להקדיש מדי שנה את זמנו למען עולים מצרפת כדי לשפר את קליטתם. "הדבר הכי חשוב זה להרגיש עצמאי, לדעת איך הולכים לבנק, לקופת חולים, לשלם חשבונות, דברים בסיסיים שנראים פשוטים למי שנולד כאן אבל מורכבים כאשר אתה עולה חדש". במסגרת "100 חדים כוחות לטובה" הציע ברנס לקחת כמה צעדים קדימה את ההתנדבות הפרטית שלו. הוא חשב בעיקר על העולים המבוגרים בטווח הגילים 80-65 דרך חיבור בין שני נושאים - שפה וטכנולוגיה, "כי הם מדברים בעיקר צרפתית ונמנים עם הדור שסובל מקשיי טכנולוגיה". ברנס החליט להעניק להם את הכלים להתמודד עם האתגרים הדיגיטליים היומיומיים. הוא עבד בשיתוף פעולה עם האחראית על העלייה בעיריית נתניה, ובתמיכת הבנקאות החברתית תורגמו כל מערכי השיעור לצרפתית, וביחד הם הקימו קורס דיגיטלי שבו השתתפו 15 עולים מבוגרים מצרפת. התלמידים למדו אפליקציות, כמו גוגל טרנסלייט, זמני הגעת אוטובוסים וקביעת תור בדואר כדי שיוכלו לנהל את חייהם באופן עצמאי. החזון של ברנס הלך והתממש - הוא החזיר לתלמידיו המבוגרים את השליטה על החיים. מאז לומדים בכיתות של פטריק עשרות עולים מצרפת מרחבי הארץ. סיוע לנשים שסבלו מאלימות - המיזם של חביבית מיור חביבית מיור, 46, עובדת בבנק זה 26 שנים. היא התחילה את הדרך מתפקיד זוטר וכיום היא מנהלת סניף בחיפה. לפני כשלוש שנים וחצי התהפך עולמה של חביבית. עליזה שפק, בת דודתה, נרצחה בידי בעלה בדקירות סכין אחרי 34 שנים קשות של אלימות.בעקבות הרצח, החליטה מיור להקדיש את מרצה למען נשים שחוו אלימות בבית. "העניין שלא מדברים עליו מספיק בהקשר של נשים מוכות הוא העובדה שהאישה מתנתקתמחייה הקודמים", מסבירה מיור. "היא לא באה במגע עם משפחתה, מחליפה מספרי טלפון, יוצאת החוצה רק עם ליווי. במקום שהגבר האלים יהיה אסיר היא עצמה הופכת לאסירה". במסגרת "100 חדים כוחות לטובה" יזמה מיור את פרויקט "מחבקים נשים וילדים שחוו אלימות", במסגרתו התנדבו עשרות עובדי הבנק בשני פרויקטים. האחד, מעון לנשים מוכות שבו הם תומכים בנשים, תורמים ציוד ומפעילים את ילדיהן. והשני, פרויקט של ויצ"ו שממשיך ללוות נשים שעזבו את המקלט ובו הם מסייעים בהדרכה פיננסית והדרכה הורית. בחנוכה האחרון נרתמו עובדי הבנק כדי לגייס תרומותבמטרה לקנות לילדים נעליים חדשות. "בכל פעם שאנחנו שואלים את הילדים מה הם רוצים להיות כשיגדלו, הם עונים: שוטר, עובד סוציאלי, עורך דין ומטפל, כי 'אני רוצה לעזור לאמא שלי'. המפגשים האלה ממלאים אותי ונותנים לי את הכוח להמשיך". דו-קיום על גלגלים - המיזם של חיה זינו חיה זינו, 53, עובדת בבנק הפועלים מאז 1989, וכיום מנהלת את מחלקת בנקאות אישית פרטית בסניף כפר תבור. לפני 14 שנים, בערב יום כיפור, נהרגה בתה, טל, בת תשע בלבד. רוכב טרקטורון מכפר שיבלי נהג בפראות בזמן תפילת "כל נדרי" לתוך קהל המתפללים ברחבת בית הכנסת. "כולם לבשו לבן, גם טל, שעמדה ליד חברות עם האופניים", מספרת זינו. "היא קלטה אותו מרחוק, אמרה לכולם לעלות על המדרכה אבל לא הספיקה, ונהרגה במקום". בצל מותה של טל, יזמה אמה במסגרת "מהלך 100 חדים כוחות לטובה" מסע אופניים משותף של יהודים תושבי כפר תבור וערבים תושבי כפר שיבלי שכל מהותו היא דו-קיום. "רציתי שהמסע יעביר מסר אחד - כולנו חיים ביחד", מסבירה זינו, "אין דבר חשוב יותר מהחיים המשותפים". מסע האופניים בחסות הבנק ובנוכחות חברי הנהלה וראשי המועצות המקומיות יתקיים ב- 13 במאי ויעבור בין כפר תבור וכפר שיבלי, ובו ישתתפו ללא עלות רוכבים מכל הארץ ותלמידים מבתי הספר המקומיים באזור. "אני גאה בעובדי הבנק ובכך שאנחנו משפיעים לטובה כחלק מהליבה העסקית והשליחות החברתית של הבנק כבר שנים רבות", מסכמת הלוי פאר, "וגאה גם על כך שאנחנו מקבלים הכרה מקומית ובינלאומית כמובילים. נמשיך להיות מחויבים לפעול לשוויון הזדמנויות ולהיטיב עם החברה בישראל".

הכתבה בשיתוף טויוטה כבר לפני 25 שנה טויוטה התחילה לשווק את הרכב ההיברידי הראשון בעולם - הפריוס. במשך שנים הייתה טויוטה לבד במערכה כמפתחת ומשווקת רכבים היברידיים המשלבים מנוע חשמלי שמזהם משמעותית פחות, לפני שהצטרפו אליה יצרניות רכב נוספות. כיום מציעה טויוטה ברחבי העולם מגוון הנעות חלופיות: היברידית-חשמלית, פלאג-אין, חשמלית ואפילו הנעת מימן - שלא רק שאינה מזהמת אלא אף מנקה את האוויר. טויוטה מתקדמת בנושא הזיהום - היא לא שואפת לאפס פליטות פחמן אלא אל מעבר לאפס תחת הקריאה: "!LET'S GO BEYOND ZERO". יוניון מוטורס, נציגת טויוטה בישראל, משקיעה רבות אף היא באיכות הסביבה והחברה למען עולם טוב יותר. מחזירים אהבה לקהילה 1. תרומה נכבדת למטרת שוויון דיגיטלי בישראל עמותת "תפוח" פועלת לשוויון דיגיטלי בישראל, באמצעות פיתוח והפעלת תכניות בסיסיות ומתקדמות בתחומי הטכנולוגיה, התעסוקה ופיתוח כישורי חיים. בין יתר פעילותיה הקימה העמותה את "נטע" - ארגון נוער טכנולוגי הפועל לעידוד מצוינות טכנולוגית ומנהיגות חברתית לילדים ובני נוער בכיתות ה'-י״ב. במהלך תקופת הלימודים רוכשים החניכים ידע עיוני ומעשי בתכנות, קוד, עיצוב גרפי, דיגיטל, טכנאות מחשבים, רשתות, בניית אתרי אינטרנט, פיתוח אפליקציות ועוד. בזכות תרומתה של יוניון מוטורס, הוקם הסניף הווירטואלי של נטע, המאפשר לבני הנוער להצטרף לפעילות מכל יישוב בארץ. 2. תמיכה כספית ומקצועית בלימודי מקצועות הרכב חברת יוניון מוטורס מנהלת מספר שיתופי פעולה שמטרתם לקדם את התעסוקה ואת לימודי תחום הרכב בישראל. בשנת 2014 חברה יוניון מוטורס לרשת "אורט" ומאז מאמצת החברה את מגמות הרכב בשלושה תיכונים של הרשת - בית הערבה בירושלים, אדיבי באשקלון וכרמל בחיפה. במסגרת שיתוף הפעולה מעבירה החברה מדי שנה כספי תרומה, שמשמשים לטובת מימוש תוכנית שנתית שמטרתה להדק את הקשר בין הנעשה בכיתות הלימוד ובין הצרכים בשטח ולחזק את תדמית המקצוע בעיני התלמידים. בנוסף, חברה יוניון מוטורס ב"מומנטום - מנוע הצמיחה של מקצועות הרכב", חברה לתועלת הציבור שהוקמה ביוזמת קרן ״ביחד״ ובשותפות חברות יבוא הרכב ואיגוד היבואנים, ובה חברים מרבית מיבואני הרכב בישראל. החזון של "מומנטום" הוא להפוך את מקצועות הרכב לתחום השכלה והכשרה מבוקש, המאפשר לצעירים וצעירות בישראל מימוש עצמי ותעסוקה איכותית, המבוססת על פרופסיה מובחנת, עם אפשרויות לקידום ולתגמול הולם, מתוך רצון לחזק את ענף הרכב והכלכלה הישראלית. לצורך הגשמת החזון פועלת "מומנטום" במספר ערוצים במקביל - טיוב מערך ההשכלה וההכשרה למקצועות הרכב, הגדלת היצע כוח האדם הנדרש ושיפור תדמית מקצועות הרכב. 3. שיפור איכות החיים של ילדים ונוער בשכונות מאותגרות עמותת "לב אוהב" מחברת בין ארגונים עסקיים לפעילות חברתית משמעותית, תוך יצירת שיתוף פעולה רב-ממדי בין העמותה, הארגון והרשות המקומית. הארגונים בוחרים להתמקד בשכונה ספציפית על מנת לשפר את איכות חייהם של ילדים ונוער בשכונות מאותגרות בישראל באמצעות עבודה מקיפה מרמת הפרט ועד רמת השכונה. יוניון מוטורס בחרה לאמץ את שכונת רמת אליהו בראשון לציון. במסגרת שיתוף הפעולה הוקמה תוכנית "נתיב להצלחה" שמטרתה לסייע לקידום ילדים ונערים בסיכון באמצעות ספורט. הנגשת הספורט לילדי השכונה, תסייע לילדים לפתח את תחושת המסוגלות העצמית, החוסן הנפשי והיכולת להתמודדות עם אתגרים וקשיים. התוכנית, שמקדמת בשלב זה שלוש קבוצות של ילדים ונערים בגילי 10-16, כוללת אימוני כושר וחשיפה לתחומי ספורט שונים, כמו גם סדנאות הקשורות לאורח חיים בריא. לתוכנית נרתמו גם עובדי יוניון מוטורס, שיקיימו פעילויות משותפות לאורך השנה, הראשונה שבהן היא יצירת ציורי קיר שיקשטו את מתנ"ס השכונה. 4. אימוץ קבוצת ספיישל אולימפיקס ישראל יוניון מוטורס בשם טויוטה, מאמצת את קבוצת הספיישל אולימפיקס, קבוצת ספורטאים וספורטאיות על הרצף האוטיסטי שהספורט מהווה עבורם אמצעי תקשורת וטיפול דרך אינטראקציה עם אנשים אחרים. עובדי יוניון מקיימים פעילויות משותפות עם חברי הספיישל אולימפיקס, כמו למשל טורנירי כדורגל, אימונים משותפים במיגוון ענפי ספורט וקשר גם באמצעות מעורבות בפעילויות אחרות. 5. מעורבות העובדים בחלוקת תקציב התרומות בנוסף לשיתופי פעולה משמעותיים וארוכי טווח, מנהלת החברה גם תקציב תרומות המיועד לעמותות שפונות לחברה בבקשה לתרומה כספית. חלוקת התרומות של חברת יוניון מוטורס היא לא החלטה ניהולית, אלא החלטה שבה מעורבים עובדי החברה. אחת לרבעון מתכנסת נציגות מתחלפת של עובדי החברה כדי לבחון עשרות פניות של עמותות - והעובדים הם אלו שבוחרים אלו עמותות יזכו לתרומת החברה. מחזירים אהבה לסביבה 6. אנרגיה מתחדשת על גג מבנה המשרדים של קמפוס יוניון מוטורס מותקנים קולטים סולאריים המייצרים אנרגיה מתחדשת. למעשה, ביוניון מוטורס כל צריכת החשמל מופקת מאנרגיה מתחדשת בלבד. 7. סוף לפלסטיק במשרדי החברה הפסיקו להשתמש לחלוטין בכלים חד-פעמיים מפלסטיק - ועברו להשתמש בכלים רב-פעמיים. 8. כאן ממחזרים באתרי יוניון מוטורס/טויוטה בישראל מקפידים על מחזור נייר, קרטון, ברזל, משטחי עץ ופסולת אלקטרונית. 9. חודש ירוק פעם בשנה מכריזים ביוניון מוטורס על "חודש ירוק" שבמהלכו נערכות פעילויות מגוונות להעלאת המודעות לתחום הקיימות דרך הרצאות, תקשורים לעובדים ופעולות שונות בנושא. 10. גינה קהילתית בין עובדי החברה התגבשה קבוצת מתנדבים שהקימה, בסיוע החברה, גינה קהילתית אורגנית בשטח של כ-600 מ"ר בקמפוס טויוטה והם ממשיכים לטפח ולתחזק אותה. הן העובדים והן הנהלת יוניון מוטורס נציגת טויוטה בישראל, מעורבים ומפתחים עוד ועוד יוזמות למען עתיד טוב יותר לחברה כולה, ולעולם בטוח יותר, נגיש ונקי יותר לכולנו.

הכתבה בשיתוף אנרג'יאן האי היווני תאסוס ממוקם בצפון הים האגאי, קרוב לבולגריה ומקדוניה הצפונית, ונחשב לאי הגדול ביותר באזור. כלכלת תאסוס מבוססת בעיקר על עצים - מדובר באחד האיים המיוערים ביותר - כמו גם על דבש ושמן זית. ויש עוד משהו שקורה בתאסוס - פרויקט "גרין פרינוס" של חברת הפקת הגז אנרג'יאן. זהו פרויקט ייחודי באגן הים התיכון. למעשה, מדובר בפעולה ההפוכה לכל מה שאנו מכירים בנוגע לפחמן דו-חמצני: במקום פעולת הפליטה הטבעית, מתבצעת בשדה הנפט פעולת הזרקה: מזריקים את הפחמן הדו-חמצני למאגרים ישנים וריקים. זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זה מה שמתכננת אנרג'יאן לעשות בשנים הקרובות כדי להתקדם צעד משמעותי בדרך לצמצום טביעת האצבע הפחמנית של החברה, זאת כחלק מהדרך ליעד השאפתני שהציבה לעצמה: אפס פליטות נטו עד 2050. במספרים, מדובר בצמצום מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני מדי שנה. העולם שלנו - האחריות שלנו אנרג'יאן הופכת בשנים האחרונות לשחקנית משמעותית בשוק הגז הישראלי. החברה פועלת בשורת מדינות באגן הים התיכון, כולל: יוון, איטליה, מצרים, קרואטיה, מונטנגרו, קפריסין וכמובן ישראל, כאשר מטה החברה יושב בלונדון. הפקת הגז הטבעי ממאגר כריש תבוצע על ידי אנרג'יאן באמצעות מתקן צף (FPSO) - כלי שייט המשמש את תעשיית הגז והנפט לשם הפקה ועיבוד גז ונוזלים הידרוקרבוניים ממאגרים ימיים. לאחר תהליך העיבוד, הגז יוזרם באמצעות צינורות למערכת ההובלה הארצית, והנוזלים ההידרוקרבוניים יאוחסנו במתקן ה-FPSO, שימוקם במרחק 90 ק"מ מן החוף, עד לפריקתו באמצעות ספינות ייעודיות. כלומר: הנוזלים ההידרוקרבוניים אינם מגיעים לחוף - מה שמקטין משמעותית סיכונים למפגע סביבתי. כשמסתובבים בין אנשי החברה - מהעובדים ועד למנהלים הבכירים ביותר - אפשר לשמוע אותם מהדהדים את האתוס: "העולם שלנו - האחריות שלנו", מוטו שמתכתב עם תחום ה-ESG ומתחבר בראש ובראשונה לגישה של החברה כלפי הסביבה, ואין מה לומר - בסוף זה מדבק. רק לאחרונה דיווחה החברה על 2021 כעל שנת שיא בהכנסותיה וברווח התפעולי שלה, ולרגע אינה זונחת את האחריות התאגידית והמחויבות לסביבה. מתיוס ריגס, מנכ"ל אנרג'יאן, הדגיש למשקיעים: "כתמיד, אנו ממשיכים להיות ממוקדים בהפחתה אינטנסיבית של פליטות, ומאיצים את ההתקדמות לעבר היעד שלנו של אפס פליטות נטו ב-2050. בהתאם, אנו בוחנים את השימוש במספר לוכדי ומאחסני פחמן, ומספר פרוייקטי מימן ידידותיים לסביבה". הדרך לאפס פליטות נטו ההגעה ליעד של Net Zero, מאזן אפס פליטות נטו פחמן, עד שנת 2050, נמצאת בליבת עיסוקיה של החברה, שבודקת ומחפשת כל העת אחר פתרונות שיסייעו להשגת המטרה הזו. מדובר במהלכים משולבים למזעור פליטת גזי חממה, במקביל לחיזוק נכסים דלי פחמן, כאשר השאיפה היא למעשה לייצר שינוי במערכת האנרגיה בים התיכון. הגישה הזו מתבססת על ההבנה כי אין ספק שהעולם זקוק לגז טבעי כמקור מהותי לאנרגיה בעשרות השנים הקרובות, וכי הוא מזהם הרבה פחות ממקורות האנרגיה הישנים. אפשר בהחלט למזער נזקים ולהיטיב ככל שניתן עם כדור הארץ, מתוך מודעות ועשייה אמיתית המשולבים בכל פעילות שבה נוקטת החברה. הדרך לאפס פליטות נטו מתחילה בפעולות קצרות טווח וממשיכה במטרות ארוכות טווח ואנרג'יאן ממשיכה לחפש כל העת אחר דרכים שיסייעו לה לעמוד במטרה שהציבה לעצמה. ואכן, עד שנת 2025 תרשום אנרג'יאן ירידה של 89% בפליטות הפחמן שלה לכל שווה ערך חבית נפט. כבר ב-2021 עמדה פליטת הפחמן על 17.9 ק"ג פחמן דו חמצני לשווה ערך חבית נפט (kgCO2e/boe) בלבד, נתון נמוך משמעותית בהשוואה לממוצע העולמי העומד על כ-20 ק"ג פחמן דו חמצני לשווה ערך חבית נפט. בשנת 2024 צופה החברה ירידה דרמטית נוספת לכמות פליטות של 7.7 ק"ג פחמן דו חמצני לשווה ערך חבית נפט, מה שיהווה פריצת דרך משמעותית ביחס למתרחש בעולם. ההישג הזה נובע וימשיך לנבוע משורה של צעדים מתמשכים, ביניהם: הגדלה מתמשכת של רכיב הגז הטבעי לעומת הנפט בהפקה, ייעול תהליכי התפעול, רכישת חשמל ירוק וכמובן - אותו פרויקט של אחסון פחמן דו חמצני במעמקי הים. שנת שיא פיננסית "אנרג'יאן הביאה את בשורת התחרות לישראל", מוסיף שלומי לוי, מנהל הכספים באנרג'יאן ישראל. "בעולם אנחנו שומעים לאחרונה על חברות המספקות חשמל שפושטות רגל, אפילו במדינות מערביות חזקות כמו בריטניה, ואנחנו רואים את מחירי החשמל והגז ברחבי אירופה מזנקים בעשרות אחוזים. וכאן בישראל, למרות העלייה הקלה במחירים, מרגישים יציבות - הרבה בזכות חוזים ארוכי טווח שנותנים ביטחון לתעשייה שלמה. ברמה הפיננסית, 2021 הייתה שנת שיא מבחינת מימון באנרג'יאן: 3 מיליארד דולר גוייסו באג"ח, מתוכם כ-80% עבור הפעילות בישראל, מה שמראה על אמון השוק והמשקיעים בחזון של אנרג'יאן". המוטו "העולם שלנו - האחריות שלנו" מקבל עוד ביטויים רבים בהתנהלותה של החברה, והוא מחייב את מנהלי ועובדי אנרג'יאן כאחד לתמיכה בעוד שורה של נושאים בתחומי האחריות הסביבתית והתרומה לקהילה. בין היתר ישנה התמקדות בחיבור לקהילות בקרבן פועלת החברה ברחבי העולם, התנדבויות יזומות מצד העובדים, שקיפות של דירקטוריון החברה כלפי כלל העובדים ואימוץ אחריות תאגידית כגישה ניהולית. עכשיו רק נותר לחכות לתחילת הפקת הגז על ידי אנרג'יאן במהלך השנה הנוכחית, באופן שיחזק את מעמדה של ישראל כמעצמת גז אזורית, אך גם ככזו שפועלות בה חברות המחויבות באופן העמוק ביותר לעולם ולסביבה. 

פרק א: והימים ימי קורונה כמעט שנתיים חלפו מאז הניע משק כנפי העטלף בעיר הסינית ווהאן את תחילתה של המגפה הקטלנית ביותר ב-100 השנים האחרונות. כמעט שנתיים שבהן הקורונה היא הדבר הקבוע והמשתנה ביותר בחיי אזרחי העולם הגלובלי. האינדיווידואל נדרש להתאים את עצמו ואת משפחתו לסדר יום חדש: בהתחלה מסכות, ריחוק חברתי, הקפדה על היגיינה, חקירה אפידמיולוגית ושמירה על חיי הזקנים, לאחר מכן חיסונים, בידודים ושגרת בדיקות, בסוף הוא יתרגל. ככה זה בני אדם. הם מסתגלים. הדברים נכונים גם לגבי המגזר העסקי. "בתקופת הקורונה המודעות לתלות בין חברה לכלכלה הלכה והתחזקה", אומרת הילה אופיר, רכזת פרויקט עסקים וקהילה בעמותת 'ציונות 2000'. "המשבר גרם למנהלים לגלות אחריות לגורל העובדים, ולארגונים - לראות את מצוקתן של אוכלוסיות שלא זוהו קודם לכן כבעלות פוטנציאל צרכני, כמו הקשישים, למשל, ולסייע להן בכל מיני אמצעים". "השילוש הקדוש: מחויבות הנהלה, מינוי אחראי וקביעת מדיניות. ברגע שההנהלה מחויבת לתהליך, יש לאסוף מידע על הציפיות של מחזיקי עניין, צרכנים ולקוחות. בשלב הבא מגדירים בחברה אדם שזה תפקידו ומייצרים מדיניות ויעדים"הילה אופיר, רכזת פרויקט עסקים וקהילה בעמותת 'ציונות 2000' "זו תקופה שהשפיעה מהותית על סדרי עדיפויות בכל מיני תחומים", מוסיף מומו מהדב, מנכ"ל ארגון 'מעלה' הפועל לקידום נושאים בתחום האחריות התאגידית, "ושגרמה בין היתר לגידול משמעותי במספר החברות החדשות שמדווחות בתחום האחריות התאגידית". צילום: שרון עמית "צריך להיות מינון זהיר בין המוחצנות לבין העשייה. מנהלים חייבים לבחון את עצמם כל הזמן. למשל, מנהל בארגון שנמצא במשבר אתי - עדיף שלא יספר על הישגים בתחום החברתי אלא יתייחס למה שנעשה כדי להתמודד עם המשבר האתי"מומו מהדב, מנכ"ל ארגון 'מעלה' במהלך תקופת הקורונה הגדילו כ-30% מהחברות בישראל את תרומתן לעניים, לקשישים, לחולים ולצוותי הרפואה, אבל אתגרי האחריות התאגידית הופיעו במלוא עוצמתם גם בתוך הבית. "בתקופה הזו לא הוצאנו עובדים לחל"ת, לא הורדנו בשכר וגם לא פיטרנו ספקים", משתפת דניאלה פרוסקי שיאון, סמנכ"לית תקשורת וקיימות בלוריאל ישראל. "ניצלנו את הזמן שהתפנה לטובת הכשרות מקצועיות של כל הדרגים בארגון ולטובת רווחתו האישית של העובד - איך להתנהל בתקופה לחוצה, איך לשמור על תזונה בריאה, איך לנהל צוותים מרחוק - כי פתאום נוצר מצב שמנהלים לא רואים את העובדים על בסיס יומי. גם תרמנו למאמץ הקהילתי והנגשנו מוצרים שלנו לאוכלוסיות שזקוקות להם, כמו אלכוג'ל לצוותי רפואה. אם היינו תורמים לקהילה שבחוץ בזמן שבתוך הבית היינו מפטרים או מקצצים בשכר, זו לא הייתה אחריות תאגידית". צילום: תומאס סולינסקי ״אחריות תאגידית היא גישה ניהולית שצריכה להגיע מהדירקטוריון ובעלי המניות ועד לאחרון העובדים בחברה. במקביל, חשוב שהציבור, הצרכנים, העיתונות וארגונים חברתיים יהיו כל הזמן על המשמר - זה מה שעוזר לחברות להשתפר"דניאלה פרוסקי שיאון, סמנכ"לית תקשורת וקיימות של לוריאל ישראל "אפשר לומר שהמצאנו את עצמנו מחדש בתחום התרומה לקהילה בזמן הקורונה", אומרת רויטל ביתן, מנהלת האחריות התאגידית של אינטל ישראל. "אנחנו מתרכזים במינוף היכולות הטכנולוגיות שלנו ובמקומות שיש לנו בהם ערך מוסף. העובדים שלנו התנדבו בפרויקטים לחיזוי הידרדרות של חולי קורונה הזקוקים להנשמה ולזיהוי מתאם בין אקלים להתפשטות הקורונה באמצעות שימוש במודלים של בינה מלאכותית". "אני בעד לערב כמה שיותר עובדים בתהליך. כאשר מנהל מתַקשר לעובדיו מהם היעדים, מה כבר עשינו ומה נעשה בעשור הקרוב, ונותן פתח להצעות שלהם בתחום ה־ ESG - זו שליחות שיש בה מנהיגות"רויטל ביתן, מנהלת האחריות התאגידית של אינטל ישראל "עבור חברה שמשווקת תרופות ל-200 מיליון חולים ביום, האתגרים המיידיים היו אספקה והגנה על בריאות העובדים שלנו", אומרת עמליה אדלר וקסמן, מנהלת ה-ESG הגלובלי של טבע, שסייעה למשרד הבריאות בקליטת והפצת מיליוני חיסוני הקורונה. עמליה אדלר וקסמן, מנהלת האחריות התאגידית של טבע. צילום: סיון פרג' טבע, אינטל ולוריאל הן שלוש מתוך 147 החברות שמשתתפות בדירוג האחריות התאגידית של ארגון 'מעלה'. הדירוג, שהושק לפני 15 שנים, מקנה לארגונים כלים לניהול והטמעה של תחומי האחריות התאגידית ומאפשר מיפוי פערים והגדרת יעדים לשיפור ביחס לנורמות ולסטנדרטים בישראל. הקריטריונים נקבעים על ידי ועדה ציבורית עצמאית המורכבת מאקדמאים, ראשי ארגונים חברתיים וסביבתיים ונציגי המגזר העסקי, וכוללים נושאים כמו גיוון תעסוקתי, איכות הסביבה, רווחת העובד ותרומה לקהילה. השאיפה הגדולה היא לקבל את הדירוג המקסימלי - פלטינה פלוס, מדליית הזהב של עולם האחריות התאגידית. המיזם הבא של מהדב הוא דירוג חדש ועצמאי של גיוון והכלה בשיתוף נציבות שוויון הזדמנויות של משרד הכלכלה וסיוע לגורמי ממשל בהשתלבות בדירוג כחלק מתהליכי פיתוח רגולטוריים. פרק ב: עולם חדש מופלא לאורך ההיסטוריה היו הקשרים בין תאגידים לחברה ולסביבה אקראיים ולא מחייבים, השתנו בין מקום למקום ובין ארגון לארגון, נקשרו בעיקר לפילנתרופיה ונקראו בשם גנרי: אחריות חברתית תאגידית (Corporate Social Responsibility), ובקיצור - CSR. בשני העשורים האחרונים קבע האו"ם קריטריונים מדידים שהתעדכנו מדי פעם אך הכתיבו את סדרי העדיפויות של האנושות בנושאי סביבה (Environment), חברה (Society) וממשל תאגידי (Governance), ובקיצור - ESG. תחום האחריות התאגידית צבר תאוצה בעיקר מאז שיצא ב-2016 מסמך 17 היעדים לפיתוח בר־קיימא של האו"ם עד שנת 2030, שכולל בין היתר מיגור עוני ורעב, צמצום פערים ואי־שוויון, מעבר לאנרגיה נקייה, מים נקיים ועוד, והביא לכך שבשנה האחרונה הוציאו 90% מ-500 החברות הגדולות בעולם דוח ESG, לעומת 20% בלבד לפני עשור. תרמו לכך גם תהליכים חברתיים וסביבתיים גלובליים, כמו משבר האקלים, מחאת 'מי טו' ומחאת 'חיי שחורים נחשבים', שמאתגרים מעת לעת את התאגידים לבחור בין שורת רווח מיידית לבין הצד הנכון של ההיסטוריה. "תהליכים כאלה יוצרים דרישות לדיווחים ופעילויות ESG בקרב לקוחות", אומרת אופיר. "אנו עדים למגמה העולמית שהולכת ומתחזקת כבר שנים, של עסקים שבוחרים להיות כלכליים וחברתיים בעת ובעונה אחת, ויותר מזה - אנחנו רואים היום שפעילות חברתית יכולה לשפר את שורת הרווח העסקית". בישראל עדיין מתקשים ליישר קו עם ההירתמות הכלל־עולמית בתחום ה-ESG. "מבחינת דיווח, ישראל עדיין נמצאת מאחור, וגם מבחינת גיוון והכלה יש לאן לשאוף", מודה אופיר. "למגזר העסקי יש תפקיד בצמצום הפערים ובשל כך הוא צריך להיות פרו־אקטיבי, לבצע התאמות בתהליכי ניהול ההון האישי, בתהליכי רכש ובהליכי פיתוח המוצרים". "אחת החולשות הגדולות היא נושא השקיפות והמידע", מוסיף מהדב. "בדרך כלל המשק הישראלי פחות מאמין במילה הכתובה וכתוצאה מכך חברות ישראליות לא נמצאות בכל האמנות העולמיות". אבל ישראל היא חלק מהעולם הגלובלי. ומה שלא תמיד מצליח לקרות מכוח הרצון הטוב, יכול לקרות מהר יותר מתוך צורך. לפעמים תהליכים חיוביים מתבצעים מעצמם, פשוט כי אין ברירה אחרת. חברות ישראליות שרוצות להמשיך להיות חלק משרשרת האספקה של אירופה וארה"ב מתחייבות לעבוד על פי חוקים ונהלים שמוכתבים מלמעלה וחלים גם על לקוחות וספקים. "אל על, למשל, התחילו לדווח על פליטות חמצן לפני שזה היה מקובל, רק כי הם רצו לטוס מעל אירופה", מספר עברי ורבין, מנכ"ל Good Vision אחריות תאגידית מקבוצת פאהן קנה. "בתחום שמירת מאגרי הנתונים, למשל, כל חברה ישראלית שעובדת עם אירופה מחויבת ליישר קו עם הרגולציה האירופית". צילום: יח"צ פאהן קנה  "צריכה להיות הלימה בין החברתי והעסקי: חברת בנייה שבונה ירוק, חברת ביטוח שמוצאת פתרונות לבעלי מוגבלויות, חברת בגדים שמספקת תנאי עבודה ראויים במתפרות במזרח הרחוק. האימפקט על האקוסיסטם גדול יותר מתרומה כספית"עברי ורבין, מנכ"ל Good Vision אחריות תאגידית מקבוצת פאהן קנה פרק ג: צעירים חסרי מנוח אנחנו נחשפים לא פעם לכותרות סנסציוניות על אודות הישראלי המכוער, אבל שוכחים שיש המון צדדים יפים לישראלי; אחד היפים בהם הוא יצר ההתנדבות. "אצל הישראלים יש סולידריות, הישראלים רוצים להיות אזרחים טובים", טוענת אופיר. "יש דאגה ומחויבות חזקה יותר לקהילה שאתה סובב בה, כי כולם מכירים כאן את כולם, לטוב ולרע". לפי נתוני ארגון 'מעלה', הסקטור המצטיין בהתנדבות קבועה הוא ההיי־טק, ואחריו בפער גדול נמצאים הבנקים, המזון והתעשייה. בהתנדבות חד־פעמית מובילים הבנקים והמזון. אפשר להסביר זאת בכך שעובדי היי־טק הם צעירים יחסית ויש להם יותר פנאי להתחייב להתנדבות קבועה. בבנקים, לעומת זאת, יש מחויבות גדולה יותר למסורת ותיקה של ימי התנדבות קבוצתיים תקופתיים. "משמעות היא הכסף החדש", חורצת ביתן. "העובדים, במיוחד מדור ה־Y, רואים בכך כרטיס כניסה לחברות. סטודנטים בארה"ב מחפשים קודם כל חברות אקטיביסטיות. הפעילות שלנו באינטל היא גם דרך למשוך עובדים ערכיים". "72% מכוח העבודה בשנת 2029 יהיו בני דורות Y ו-Z", מוסיפה אדלר וקסמן. "אנחנו יודעים שחשוב להם ליצוק משמעות לעשייה והם מושפעים מתהליכים חברתיים. הם בעצמם מראיינים בשנים האחרונות חברות על פעילותן בתחומי ESG". בשנים האחרונות קל לזהות ברשתות החברתיות ואפילו על מסכי הטלוויזיה ניסיונות אינטנסיביים של חברות היי־טק לגייס עובדים צעירים בעזרת פיתיונות חברתיים וסביבתיים. "מצד העובדים יש כיום מיתוג מעסיק", מסכם ורבין. "הרי הכסף הוא אותו כסף והתנאים הם אותם תנאים, אז הערך המוסף הוא גאוות יחידה, הידיעה שאתה עובד בשביל הטוב. אין ספק שזה גם עניין של השפעה דורית. הילדים שלנו לומדים על גרטה טונברי, קומפוסט, אחריות חברתית וקיימות. בתקופתנו לא היה דבר כזה". פרק ד: מי שמשקיע - משפיע מה שיפה בצעירים של היום זה שהם מצליחים למשוך אליהם במהירות מדהימה את המבוגרים. הנה נתון מעניין: 75% מהמשקיעים בגילאי 25-44 מתעניינים בהשקעות ESG - נתון ששומר על יציבות בשנתיים האחרונות. לעומת זאת, שיעור המשקיעים בני 65 ומעלה שהתעניינו בהשקעות חברתיות עומד עכשיו על 56% אחרי זינוק מדהים של 16% תוך שנתיים. העולם אולי שייך לצעירים, אבל המבוגרים מושפעים מהם לטובה ומדביקים את הקצב באופן מעורר כבוד. על פי הערכות, שליש מכלל ההשקעות בעולם - כ-53 טריליון דולר - הולך להשקעות ESG. מדובר בהשקעות שמכוונות לפתור בעיות בתחום הסביבה, החברה והממשל התאגידי בהתאם לתוכנית 17 היעדים של האו"ם. "בסופו של דבר, המהפכה הגדולה האמיתית של ה-ESG היא המשקיעים", טוען ורבין. "המשקיע רוצה שקיפות, הוא הולך אחורה בשרשרת האספקה כדי לדעת שהשקית ממוחזרת, שזו ביצת חופש, ששום דבר רע לא קרה לעובדים בזמן האריזה. המשקיע מדבר במונחים של מוניטין, שביעות רצון של עובדים וניהול סיכונים. הוא רוצה רישיון חברתי ותרבותי לעבוד. הוא רוצה חברה שתשגשג ולא לחיות בין עימותים. הוא לא ישקיע בחברות גז ונפט אם חברות כאלה סופגות אש כל הזמן". פרק ה: הקרב נגד האקלים הזדוני העולם הוא מגרש משחקים. יש בו טובים ויש בו רעים. ככל שגולש השיח סביב אחריות תאגידית למחוזות טהורים שמבליטים מושגים כמו "צדק חברתי" ומציגים לראווה את גיבורי השעה, כך אנחנו מצפים לכניסתו הגרנדיוזית של הנבל המושלם. בשנות ה־70 הגו שני חוקרים, הורסט ריטל ומלווין ובר, את המושג "Wicked Problem" ("בעיה זדונית" או "בעיה נבזית"), סוג של בעיות שמאופיינות בכך שאין להן פתרון יחיד ועצם הגדרתן נובע גם מהשקפות פוליטיות. בעיות מסוג זה משתנות כל הזמן, וכל ניסיון לפתרון שלהן יוצר בעצמו תוצאות בלתי מכוונות ולמעשה מוליד סוג חדש של בעיות. משבר האקלים הוא הדוגמה האולטימטיבית לבעיה נבזית, הוא למעשה הנבל המושלם. וכאן בדיוק נכנסת לתמונה החדשנות החברתית. "מטרת החדשנות החברתית היא לפתור את הבעיות הגדולות של האנושות - אקלים, עוני, פערים חברתיים - לפי הגדרת האו"ם", אומרות ד"ר מעיין אגמון וסתיו בר שני, שהקימו ביחד את 'קיימא', מרכז הכשרה לחדשנות חברתית ויזמות אימפקט באוניברסיטת חיפה. "אנחנו חיים בעולם מורכב, שבו אף גוף ואף סקטור לא יכולים לפתור הכל לבד", אומרת אגמון. "שיתוף של ידע, משאבים ופרקטיקות הוא עניין חיוני לשם כך. אנחנו מדברים על חדשנות לאו דווקא במובן של משהו שטרם נראה כמותו אלא במובן של התבוננות רחבה והוליסטית בבעיה ואימוץ פתרון, לעיתים משדה אחד על מנת לפתור בעיה בשדה אחר". "דרושים שיח ביקורתי והכרת יחסי הכוח. איך הארגון שלי תורם למערכת שיוצרת את הבעיה הנבזית, איפה אפשר להתערב ולמזער נזקים ואיך לראות את התמונה הגדולה -קשרים בין כלכלה, מדיניות והחלטות פוליטיות, שאנחנו נוטים להתעלם מהם"ד"ר מעיין אגמון, שותפה מייסדת של מרכז 'קיימא' "התפקיד של האקדמיה: הכשרה ולימוד - לחנך את דור המנהלים והמנהיגים הבא; מחקר, איסוף מידע וניתוח מודלים; ולבסוף, לשנות את השיח וליצור מרחב שמאפשר את השיח הבין־מגזרי"סתיו בר שני, דירקטורית שותפה ומרצה במרכז 'קיימא' אגמון מאמינה כי החיבור בין כל המגזרים יאפשר לכל אחד מהם להבליט את האיכויות והחוזקות שלו ולהתמודד טוב יותר עם חולשותיו. "אנחנו מנסות לפרק את הדיכוטומיה - של ההנחה הסמויה שהמגזר העסקי מתמקד ברווח כלכלי והמגזר הממשלתי והחברתי מתמקד בעשיית טוב - ולאתר הן את המוטיבציות והן את מתודות העבודה של כל אחד מהמגזרים ולבחון כיצד שילוב ביניהם יכול לקדם השגת מטרות חברתיות". כדי להמחיש את הדברים מביאה אגמון דוגמה מתחום הזקנה, המומחיות המחקרית שלה. בתחילת ימי הקורונה נרשמו התארגנויות פיראטיות של קבוצות פרטיות של סטודנטים בשאיפה לסייע לאזרחים ותיקים. במקרים שבהם היו מעורבים אנשי אוניברסיטת חיפה הם התעקשו לעבוד בשיתוף עם מחלקת הרווחה של העירייה. ואמנם, בבדיקה מול הרשויות עלה מדי פעם כי חלק מהפונים משתמשים בתרומה לקניית סמים ועדיף לעזור להם בדרך אחרת על ידי חלוקת מזון, שיקום ועוד. "לפעמים אנחנו נוטים לזלזל במערכות הממשלתיות, אבל נצבר שם הרבה מאוד ידע", מסבירה אגמון. "לצד הידע הקיים באמת צריך לרענן את הכלים ולהביא לשולחן משאבים ויכולות חדשות - וכאן בדיוק המגזר העסקי עשוי לתרום. האנשים ברווחה מכירים לעומק את הבעיה ויש להם אסטרטגיה לטיפול תוך יישום סדרי עדיפויות, והמגזר העסקי יודע לעשות דברים מהר ובצורה אחרת, בתחומים כמו איסוף נתונים שיטתי ויישום פתרונות מהירים יותר". כדי להתמודד עם בעיה נבזית יש למפות אותה בעזרת שיח עם בעלי עניין והכרת השותפים ליצירת הבעיה. "אנחנו, בעיקר כישראלים, רצים אחרי פתרונות יצירתיים שעל הנייר נשמעים מדהים, אבל כל עוד אין לנו ידע על הבעיה, אפשר לזרוק הרבה כסף ואנרגיה על כוונות טובות ולא לקדם את הפתרון", אומרת בר שני. "בשיח של אחריות תאגידית זה סופר־קריטי, כי חברות הן מומחיות בתחום העסקי אבל לא בתחום החברתי. הן לא תמיד מבינות שצריך להשקיע משאבים בהשגת ידע על המעורבות עם הקהילה. יוזמות שלא התחילו בחקירה מעמיקה המשלבת את המוטבים - הן לא מועילות, ובמקרה הגרוע עלולות להזיק. "שני אנשים שלמדו בקורס שלנו בשנה שעברה, מהנדס ביו-רפואי ומנהל שיווק באמדוקס, זיהו בעיה: מדינות עולם מתפתחות לא משתמשות בציוד רפואי. והם רצו להקים מיזם ולשלוח סטודנטים ישראלים כדי שיתקנו את המוצרים. ביקשתי מהם לנסות להבין את הבעיה לעומק - למה הם לא משתמשים? האם אין להם את הידע? במשך שלושה חודשים ראיינו המון ארגונים וגילינו עובדות מרתקות: הבנו שמגיע לשם לא מעט ציוד רפואי שאין בו צורך, מצאנו הבניות תרבותיות שונות לגמרי בין רפואה מקומית לרפואה מערבית, וגילינו שבמקרים רבים היו חסרים חלקים בציוד עצמו". בין עולם ההייטק לעולם הארגונים החברתיים יש הבדל גדול. "לעומת יזם טכנולוגי שצריך לתת תשובות מאוד מנומקות למשקיעים, ארגונים חברתיים לא תמיד עוצרים לשאול שאלות ולבחון את המטרות שלהם באופן נוקב", מסבירה אגמון. "תחום הזקנה, לדוגמה, רווי בעמותות שיושבות בחלקן על אותה נישה ועושות דברים דומים. האם הן משרתות את האזרחים הוותיקים בצורה מיטבית? האם הן מצמצמות את הגילנות? האם יש מקום לכל כך הרבה עמותות שמטרותיהן לא מובחנות? "אחריות תאגידית היא עוד דרך להפוך את העולם למקום צודק ושוויוני יותר", מוסיפה אגמון. "לכן, בעינינו, הדרך לשם צריכה לכלול דיון משמעותי בצדק חברתי, ביחסי כוח, בגיוון, בבעלי עניין עם אינטרסים מנוגדים ואג'נדות סמויות וגלויות. כל ארגון שלוקח על עצמו אחריות חברתית תאגידית צריך לחשוב מה הערך המוסף שלו. האם אני בתור מהנדס צריך לחלק אוכל בבתי אבות או ללכת לבית ספר של ילדים משכבות סוציו־אקונומיות חלשות וללמד אותם תכנות מתוך אמונה שכך אני פותח להם צוהר לחיים טובים ומשמעותיים יותר". "הדור הבא של CSR הוא תאגידים שיש להם את היכולת לשתף פעולה עם הגורמים שמבינים את הבעיות וליצור אסטרטגיות של שינוי ואימפקט חברתי", מסכמת בר שני. "לא רק התנדבויות - שזה דבר נחמד ואנחנו לא נגדו, כי זה טוב למרקטינג ולמורל של העובדים. אבל העולם רותח, הבית נשרף, ואנחנו נזרוק כוס מים? אנחנו מתמודדים עם מיליון בעיות נבזיות, ולתאגידים יש כוח מימוני, שיווקי ואת כוח העובדים. איך עושים משהו משמעותי כדי לקדם בעיות נבזיות ברמה אסטרטגית - זה העתיד. מהתאגידים נדרשת כיום השקעה ביצירת תהליך אסטרטגי - לא פחות מהתהליך העסקי - כדי להבין את המקום שלהם בבעיות האלה".

1. מטרופוליס (1927)  בעוד רפובליקת ויימאר מתמודדת עם ההיפר-אינפלציה בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, מוסוליני מתחזק בפרלמנט האיטלקי, קבוצות צרפתיות סוציאליסטיות עוברות הסבה לפשיזם והאמונה בדמוקרטיה דועכת, הגיעה לקולנוע יצירת מופת שמתארת עולם תעשייתי מנוכר ונצלני. באמצעות העיר הדיסטופית מטרופוליס - המתארת את הבדלי המעמדות בין האדונים שחיים מעל פני האדמה ונהנים מאור השמש ובין הפועלים שחיים בתנאים קשים מתחת לפני האדמה - מנסה הבמאי פריץ לנג לנבא את העתיד ב-2026. למרות סופו האופטימי של הסרט, זכורה במיוחד העובדה שהעובדים האומללים נאלצים להקריב את עצמם למען שימור המפעל השייך לאליטה. 2. זמנים מודרניים (1936) תגובתו המרירה-מתוקה של צ'רלי צ'פלין לתקופת השפל הכלכלי הגדול היא סאטירה אנטי-קפיטליסטית על חברה שמעדיפה את צרכיה הכלכליים על פני צרכיו האישיים של הפרט בעולם שבו הומניות, סולידריות ואחריות תאגידית הן מילים גסות. בשיא הסרט, שמביע געגוע לישן ולמוכר ומפגין סלידה מהמודרניזציה, מנסה המכונה התאגידית חסרת הפנים להאכיל את העובד במהלך עבודתו כדי למקסם את תפוקתו מבלי שיתבזבז זמן יקר. 3. אחת, שתיים, שלוש (1961) הצמיחה הכלכלית בארה"ב העלתה את כוחם של התאגידים הבינלאומיים, שהפכו את העולם למגרש המשחקים הפרטי שלהם בדרכים פולשניות, כוחניות ולא אלגנטיות. בקומדיה המבריקה והנשכנית של בילי ויילדר מתואר הניסיון המערבי לעבור את החומות ומסכי הברזל בעזרת פקיד בחברת קוקה קולה שמנסה להחדיר את המשקה לשוק המזרח אירופי אך מסתבך בפרשיית ריגול - מה שכמובן עולה בקנה אחד עם הקונספירציות סביב תאגידים, ממשלות וגופי ביון. 4. שמש ירוקה (1973) משבר הנפט והמחאה נגד מלחמת וייטנאם הביאו לגל קולנועי שכלל סרטים כמו 'רשת שידור' ו'הנוסע השמיני' שתיארו תאגידים שיעשו הכל למען האינטרס הפוליטי והכלכלי הצר. הביקורת הקיצונית ביותר הפציעה בסרט הדיסטופי 'שמש ירוקה', שבו מתברר למרבה הזוועה כי המוצר הפופולרי ביותר של החברה שעומדת במרכז העלילה עשוי מבשר בני אדם שמתנגדים למשטר. 5. בלייד ראנר (1982) התאגיד טיירל הוא הנבל הגדול בסרט המדע הבדיוני של רידלי סקוט שעוסק בשאלות האם תאגידים יכולים לחרוץ את גורל האנושות והאם יש להם אחריות כלפי יצירי כפיהם. השאלות האלו מגיעות בסופו של דבר מצד האנדרואידים, אותם יצורים רובוטיים פונקציונליים שלא אמורים להפגין רגשות ולשאול שאלות, אך מהווים תמרור אזהרה כלפי האדם בכל פעם שהוא מנסה לגלם את אלוהים. 6. סוד ההצלחה שלי (1987) פריחת הקפיטליזם של עידן רייגן ניכרת בקומדיה הקלילה בכיכובו של מייקל ג'יי פוקס על פקיד דואר שמטפס את דרכו לצמרת הניהולית בעזרת יוזמה, נמרצות ורוח גבית מצד הבת של הבוס הגדול. כיסא המנהלים במשרד הפינתי של התאגיד היוקרתי מוצג פה ללא נימה של ציניות כהתגשמות החלום האמריקאי. 7. ארין ברוקוביץ' (2000) בסרט המבוסס על מקרה אמיתי מגלמת ג'וליה רוברטס אם חד-הורית שבמסגרת עבודתה המסורה והבלתי נלאית כפקידה משפטית מצליחה להוכיח קשר בין המחלות שפוקדות את תושבי הינקלי שבקליפורניה לבין חברת האנרגיה PG&E שגורמת לזיהום מי השתייה - בדרך להסכם הפשרה שאילץ את החברה לשלם פיצויים בסך 333 מיליון דולר. הסרט, שזיכה את רוברטס בפרסי אוסקר, באפט"א וגלובוס הזהב וגרף יותר מרבע מיליארד דולר בקופות, נחשב לאחד הסרטים שהצליחו לתמצת באופן מושלם את הצד האפל של האחריות התאגידית כלפי הקהילה. 8. האביר האפל (2008) כמו העולם כולו שסבל ממשבר כלכלי בתקופת הפקת הסרט השני בטרילוגיה של כריסטופר נולאן, כך גם העיר גות'האם הלכה מדחי אל דחי. מצד אחד עומד הג'וקר, שמציע להחריב את הסדר הקיים, ומצד שני ניצבת חברת תעשיות ויין ששולטת בעיר. אבל הקונפליקט העיקרי הוא בעצם פנימי - ברוס ויין הוא גם מנכ"ל התאגיד שניצב כמעט מעל החוק והוא גם האיש שמאחורי באטמן שמתיימר לסייע לשלטון החוק - מה שמאלץ את נולאן להפגין תחכום רב בבואו לטפל באישיותו החמקמקה והמורכבת של הגיבור. 9. הרשת החברתית (2010) התפתחותו המואצת של האינטרנט הולידה חברות טכנולוגיה שהפכו לתאגידי ענק עוצמתיים, לאימפריות מודרניות. רק בשנים האחרונות, מאוחר מדי, הבינו השלטונות ברחבי העולם כי היכולת של חברות כמו פייסבוק וגוגל לעצב את תודעת הציבור היא סכנה קיומית. סרטו של דיוויד פינצ'ר מגולל את סיפורו של מארק צוקרברג מימיו בקולג' ועד הפיכתו לאחד האנשים המשפיעים בעולם - אך כיום ברור כי התיאור הלא מחמיא בסרט הוא רק קצה הקרחון שמאיים להטביע את הטיטניק. 10. מכונת הכסף (2015) המשבר הכלכלי הגדול של 2008 הוביל לאובדן האמון של אזרחי העולם בממסד ובתאגידים הגדולים. סרטו של אדם מקיי מצליח להנגיש נושא לא פופולרי בעזרת מפורסמים שמסבירים לצופים מונחים בסיסיים בכלכלה. מרגו רובי, למשל, מסבירה על משכנתאות בזמן שהיא טובלת באמבטיית קצף. אבל לצד הפן המבדר שלו, הוא תוקף ללא רחם את הגורמים הפיננסיים המדושנים והמושחתים שהונו את הציבור ומכרו לו חלומות באספמיה.

שרי אריסון טוענת שכולנו מחוברים. ולכן, אם אתה עושה טוב - זה מטייב את האורגן הקוסמי הגדול שכולנו חלק ממנו. אין טוב קטן, היא מסבירה, כי הכל משפיע. אפשר ללגלג על נביאי הטוב שמטיפים להמוני העניים ופשוטי העם מחצר ארמונות הזהב שלהם במקום פשוט לחלק את מה שיש להם, אבל שרי שונה מכל גורו אחר עם ארמון ומכוניות פאר. היא לא מבקשת כסף ממאמיניה. היא התורמת הגדולה ביותר בארץ. היא באמת ובתמים רוצה טוב. היא באמת מאמינה במה שהיא מטיפה לו. איכשהו, את הטוב הזה לא הצליחה להנחיל לתאגידים שלה. לאט-לאט היא נפטרת מהאחזקות שלה. בבנק הפועלים היא כבר לא בעלת הבית. אולי הבינה שיש סתירה מבנית בין טובת העולם ועולם התאגידים. אולי לא האמינה ביכולת של הפנמת עקרונות האחריות התאגידית. היא בחוץ. המרדף אחר גביע הגלידה הקדוש כאשר הגברת אנורדה מיטל, יושבת ראש הדירקטוריון של בן אנד ג'ריס בחברת יוניליוור, הלהיטה את הרשתות ואת התקשורת בהחלטה על איסור מכירת הגביעים האלה בשטחי הגדה, היא מימשה גם את מה שהחברות אוהבות לכנות "הפילוסופיה שלנו". היא מימשה בהצלפת שוט החרם את הערכים השולטים היום בשיח של התאגידים הגדולים. בן אנד ג'ריס לא יכולה לשלוח צבא כדי "לשחרר את עזה ולסיים את האפרטהייד במקומות הכבושים". כל מה שיש לה זה גלידה, ויושבת ראש תומכת פלסטין שלוחמת בישראל. לפני כמה שנים הוציאה מיטל גלידה בשם 'פקאן רזיסט' לכבוד החברה הטובה שלה, לינדה סרסור, פעילת זכויות ופמיניסטית עוטת חיג'אב, פלסטינית במקורה. היא טוענת כי פמיניזם אמיתי מוכרח להכיל נשים שבוחרות להצהיר על נאמנות לדת שבאופן אינהרנטי מציבה את האישה מתחת לגבר, ולהקיא מתוכו יהודיות שתומכות בישראל. כמו בסרט 'הלהקה', בן אנד ג'ריס מטיחה על הפנים של הרעים גביעים של חלב מעובד. באוסטרליה, למשל, היא הפסיקה למכור בחנויות שלה גביעים עם כמה כדורי גלידה בעלי טעם זהה. אם אתם רוצים שני וניל על קונוס, הודיעה בן אנד ג'ריס לאוסטרלים, תנו להומואים להתחתן. טרלולי הפוליטיקלי קורקט גלשו מזמן מלהט הסטודנטים בקפה טאטה בכיכר הרווארד אל העולם האמיתי, אל מרחבי הבורסה, אל הקרנות הגדולות, אל שפת המשקיעים, אל הדוחות הרבעוניים של החברות. לתאגידים אין צבא. הם לא זקוקים לו. 56% מהעסקים באמריקה כבר שייכים לתאגידים. הכיבוש מתפשט, משנה לשנה. התאגידים גדלים ומתנפחים כל הזמן. התקשורת מבוהלת ומבהילה. הדור הצעיר של הליברלים במערב מסמן אותם כאויבים. הם מפחידים בעצם גודלם. מערכת ההגנה שלהם היא הפנמת מדיניות חדשה. אל תפחדו ממני, הענק בגן אומר לילדי המילניום שרועדים מעבר לחומה, בואו נשחק יחד. משחק נפלא. יותר מפורטנייט. קוראים לו "אחריות תאגידית". מודדים מערך שלם של פעולות, לא רק הצהרות. זה מתוגמל. אין היום שום תאגיד גדול שיכול לוותר על מיקום טוב באינדקס ה-ESG (Environmental, Social, and Corporate Governance), כולם מחפשים את סמנכ"ל ה-CSR (אחריות חברתית תאגידית) שגם יקדם אותם באינדקס ועל הדרך יציג את התאגיד באור חיובי. בחברות הגדולות, בעיקר בחברות ההיי-טק, זה לא סתם עניין של יחסי ציבור. עובדים טובים - והיום זה השוק שלהם, לא של המעבידים - יושפעו פחות משולחן ביליארד בקפטריית החינם ויותר מהדרך שבה מקום העבודה שלהם משתלב עם המגמות הנכונות. גוגל מדווחת על גבי מסך הבית שלה שהיא משתמשת ב-100% אנרגיה מתחדשת ומתחייבת על אפס פליטת פחמן עד סוף העשור. יפה מאוד. מצד שני היא לא מספרת כי חסמה איזשהו גורם מזהם. חברות נפט, כריית מטבעות הקריפטו שצורכת אנרגיה כמו מדינה גדולה, מפעלים וחנויות שמשלמים הרבה מתחת לשכר מינימום, תעשיית הפורנו וההימורים, חנויות נשק - כל מה שיעלה בדעתך. השוק העולמי פתוח לכולם. גוגל גם לא אומרת מה בדעתה לעשות כדי לא להרוס עד הסוף את כל עולם התקשורת אחרי ששדדה ממנו את כל הפרסומות וריסקה אותו לחתיכות. גוגל לבדה בלעה בשנה האחרונה 150 מיליארד דולר, 30% מעוגת הפרסום העולמית. יחד עם פייסבוק (24%) זה יותר ממחצית השוק, ובתוספת אמזון ועוד חברה או שתיים נותרו רק אחוזים בודדים לתקשורת הגוועת של העולם. גוגל, בדיוק כמו פייסבוק או אמזון, גם לא מספרת על תכנוני המס המופלאים שלה. איך כמעט כל הרווח נותר אצלה בקופה. מה זה חשוב. עכשיו יש משבר אקלים. עכשיו מדברים פחמן. להעיף את פייסבוק - ואז מה? חברת הדירוג העוצמתית S&P מפרסמת מדי שנה את רשימת החברות המומלצות שעונות על דרישות הסביבה-חברה-אחריות. האינדקס נבנה בעזרת תשובות ל-45 שאלות מפורטות שהחברות מחזירות לאנליסטים של חברת הדירוג. יש קריטריונים שמודדים יחס לעובדים, גיוון המועסקים, ניצול אנרגיות מתחלפות וחלופיות, מעורבות בקהילה, מפעלים וולונטריים בעלי ערך ממשי, ועוד, ועוד, ועוד. זה שוק מתפתח וחשוב. יש קרנות וחברות השקעה שמתמחות בחברות המקיימות אחריות חברתית ברמה גבוהה. כולם רוצים להיות בצמרת של רשימת האינדקס היוקרתית. לפני שנתיים בעטו משם את פייסבוק. בגלל חוסר שקיפות, הטיות, פייק, ועוד כל מיני דברים שהם כבר ממש לא-לא בעידן ה-CC - Corporately Correct, תקינות תאגידית. כשהעיפו את פייסבוק, שווי השוק שלה היה כ-500 מיליארד דולר. היום, אחרי המכה, השווי שלה כבר הוכפל וחצה את הטריליון. אז מה, זה לא באמת חשוב? תלוי למי. אם לפייסבוק הייתה מתחרה ממשית בשוק, קרוב לוודאי שהיינו רואים נדידת משתמשים גדולה והתרסקות המניה. אבל פייסבוק היא כמו הגורילה העצום מהבדיחה. איפה הוא ישן בלילה? איפה שבא לו. חברות פחות דומיננטיות בוודאי רגישות לדימוי. בתקשורת אולי לא מפרגנים לתאגידים שמגלים אכפתיות ורגישות - פרגון זה לא העסק שלנו - אבל היא מתנפלת על אלה שמועדים. וחברה מותקפת זו חברה שחוטפת בבורסה. מהיום למחר. מועצות המנהלים של התאגידים מביטות על המשקיעים הגדולים, הקרנות, והם יודעים היטב מהו החתך החברתי שם. כל שנה בוגרים נוספים של הפקולטות לכלכלה וניהול מצטרפים לצמרות, טעונים בכל הקורסים שלקחו בנושא. כבר בשליש הראשון של השנה הראשונה בלימודי המינהל בהרווארד הסטודנטים נדרשים ללמוד על הנהגה נכונה ואנושית בתוך ארגון. בסמסטר השני הם כבר טוחנים את המבוא לאחריות תאגידית. זה הסילבוס. קורסי חובה. אנחנו יכולים לגחך על הליברלים האמריקאים. על המרחב המוגן שהמיעוטים שם דורשים ומקבלים בקמפוסים - שזו בעצם דרך לסתימת פיות. על השפה החדשה שמוחקת ביטויים ומילים מהמילון. אנחנו יכולים להתפלא על המחלוקת העצומה שתמיד מסעירה את בתי הספר, מה זכותו של החקרן מקהילת LGBTQIA להחליף את חדרי השירותים בין הבנים לבנות לפי התחושה שלו/שלה באותו יום . אפשר לגחך על ביטול ייחוס ההיריון לנשים בלבד כי מי קבע שרק נקבה יולדת. גם לטרנסג'נדר הגברי מותר להפעיל את הרחם שנותר לו בגוף בלי שזה משנה את המגדר שבנפש. אנחנו יכולים לתפוס את הראש בגלל ההחלטה של משרד החינוך באורגון לבטל את לימודי המתמטיקה במתכונת הנוכחית. זו מתמטיקה גזענית, טוען המנשר, היא מנציחה את העליונות הלבנה. מי אמר שלמשוואה יש רק פתרון אחד? המורים הונחו לאפשר לתלמידים להציג כל פתרון שנראה להם. כל אחד והאמת שלו. כל תרבות וסולם הערכים שלה, ואין תרבות אחת נעלה על חברתה. מורשת תיפוף הטמטם ליד מדורת הגריל האנושי שעשו מהמיסיונר האומלל לא נחותה במאומה מסימפוניות של מוצרט, שייקספיר, ניוטון ואיינשטיין. תגחכו עליהם - כמו שביל מאהר, הליברל השפוי האחרון באמריקה, עושה מדי שבוע - אבל הם צבא התאגידים החדש. הם אמורים לשמר את אורח החיים שבנינו לעצמנו מאז המהפכה התעשייתית, ולשמור עליו. המילה החשובה ביותר במונח "אחריות תאגידית" היא "תאגיד". עכשיו הוא נלחם ככה על המשך חייו בעולם. עם נשק האחריות התאגידית. אנחנו צורכים והפלנטה צורחת משוואת הקיימות פשוטה מאוד. מספר האנשים כפול החתימה האקולוגית של כל פרט. ככל שצורכים יותר, החתימה עמוקה יותר ונצרבת בבשר הפלנטה. פליטות הפחמן הדו-חמצני, התמעטות היערות, זיהום האוקיינוסים, האדמה והאוויר, הכחדת מינים, בירוא יערות הגשם, ומעל הכל - התחממות כדור הארץ שגורמת לו להזיע מרוב מאמץ להמשיך לחיות. זה מדיד. כמו בבדיקות של קופת חולים, כאשר הכוכבית הקטנה בתוך הטווחים - זה מצוין. אם היא מעט חורגת למעלה, מקווים להתגבר בעזרת שינוי קל באורח החיים. קצת ספורט, תזונה נכונה, מרגוע לנפש. כאשר היא ממש רחוקה מהטווח חייבים אמצעי חירום. זה מצב חירום. רוב מוחלט של אנשי המדע בעולם אומרים שזו התוצאה. המערכת האקולוגית של הפלנטה מתמוטטת, ואנחנו, בני האדם, אחראים. הצריכה הגוברת שלנו מוציאה מהכדור את האוויר, ותכף נהיה כמו בלון יום הולדת מת. מה עושים? אחת משתיים. צורכים כמו קודם, אבל הרבה פחות אנשים משתתפים במשחק. מקטינים באופן מיידי את האוכלוסייה. זה, אומרים בצבאות הקונספירציה ברשת, בדיוק מה שעושים עם החיסונים האלה. לשם כך יוצרו. הבעיה עם הטיעון הזה היא כשל לוגי בסיסי. תאגידי הרשע שזוממים לחסל מחצית מהאנושות נתקפו במחלת האלטרואיזם הטוטאלי? למי ימכרו אם הקונים מתו? הדרך השנייה לטפל במשוואה שהתפרעה ולהחזיר את הכוכבית לתוך הסוגריים היא בהפחתת עוצמת החתימה הדיגיטלית על הפלנטה. בהפחתת צריכה, שינוי המוצרים הנרכשים, או גם וגם. זו דרך הגיונית. אבל הימין השמרן מבטל את החתימה הזאת כעוד קשקוש של הליברלים המחורבנים האלה. הם מכניסים אלינו מהגרים, אומרים שאסור כבר לתת מחמאה קטנה לאישה בעבודה, ועכשיו מבלבלים את המוח עם האקלים שלהם. הוגה הדעות המוביל של המחנה, שהמליץ על טיפול באין-מגפת-הקורונה באמצעות שתיית אקונומיקה, רטן בערב חורפי במיוחד עם סופת שלג עצומה. איפה התחממות כדור הארץ שהבטיחו לנו. אבל לא רק הם חושבים שצעקות השבר של גרטה טונברי הן הגזמה ילדותית. כן, יש שינוי מגמה, אבל מתקנים. הנה, כבר שמים פאנלים סולריים על הגגות, פורשים טורבינות, ואני אפילו שוקל לקנות טסלה, אם תבטיחו לי שאוכל לנסוע לאילת וחזרה בלי לטעון את הסוללה. שום דבר לא קורה בן-לילה. הבורות תמיד הייתה שמיכת פוך נעימה להתעטף בה ולהירגע בלילות סופה. אסונות ענק קורים מהר מאוד. לעיתים רבות כהרף עין. מה עושים? אם נשנה את תרבות הצריכה שלנו, נרסק את הכלכלה. היא כל כך מהותית לנו, הצריכה, עד שבשנות הקורונה הממשלות הזרימו טריליונים להמונים פשוט כדי שימשיכו לחיות כמו קודם. שהתאגידים לא ימותו. הצריכה שלך היא האוכל שלהם. אם ננכה קצת נזירים, קומץ חברי כתות דתיות נוסח האמיש וכמה מתחזים מפרדס חנה וכליל שממחזרים קומפוסט וקונים יד שנייה, עולם התאגידים לא רק רוצה שתצרוך. זה לא מספיק לו. הוא חייב שתצרוך עוד. התאגיד חייב לגדול. תאגיד שלא צומח נועד לכיליון. התאגידים, ברובם המכריע, נסחרים בבורסות שמודדות אותם על סמך הערכות הגידול שלהם בעתיד הקרוב. תאגיד יודע לגדול בכמה דרכים. הרחבת מגוון המוצרים שהוא מציע, הגברת הביקושים למוצרים קיימים ובליעת חברות אחרות. העיקר שתצרוך עוד. הפועלים שלהם הם אנחנו. כורי הפחם של המאה שעברה קיבלו את השכר בתלושי קנייה בחנות החברה. היום זה קצת יותר מתוחכם, אבל העיקרון נותר. מה שהשתנה הוא כמות התלושים. היום מקבלים הרבה יותר, כדי שנוכל לצרוך יותר. מעמדות הפועלים הפכו למעמד ביניים. כולם צורכים הרבה מעבר לקיום הבסיסי. כולם משפרים כל הזמן. כולם מצייתים לפרסומות שאומרות להם "להתקדם" למקרר החדש, למזגן, למכונית. כולם אוכלים נהדר. כולם מתלבטים בין 100 סוגי אטריות, סליחה, פסטה, על המדף. אנחנו צורכים והפלנטה צורחת. קללת הערפד התאגידי התאגידים מנוהלים בידי אנשים נבונים מאוד. הם חשים היטב בכיוון הצייטגייסט, רוח התקופה. התעשרות, כשלעצמה, עדיין נערצת מאוד, אבל היא מוכרחה להגיע באריזה שונה. אז הם מחבקים את מטורללי הרווארד. הם יודעים שלוחמי האקלים מברקלי או פרינסטון לא חולמים לנסוע בכרכרות או להגיע לעבודה ברגל. את 10,000 הצעדים היומיים שלהם הם עושים בבגדים ממותגים במכון הכושר או בפארק. הם רוצים עולם טוב יותר. שבילי אופניים במתחם העבודה, גגות של פאנלים שמספקים שם אנרגיה ירוקה. קירות של גידולים שהולכים אל המסעדה הטבעונית והאורגנית. המון פרצופים מגוונים במסדרונות. חדרי שירותים נטולי שלט. כמו בבית. הם אוהבים לדעת שהתאגיד שלהם לא משתף פעולה עם משטרים דכאניים. ואף אחת שם לא שמעה מעולם שהיא נראית טוב, כי מי מעז להפר את חוקי החיזור החדשים: שומרים על הפה במשרד, ושולחים תמונות של איברי מין וטינופי לשון רק אחרי אישור של מאץ' בטינדר. הם הדור המעורב. האכפתי. שומרי הפלנטה וזכויות האדם שידאגו לשים במקום המיחזור המתאים את האייפון מהשנה שעברה אחרי שעמדו כל הלילה בתור כדי לקבל את הדגם החדש. האחריות התאגידית מייצרת שפה שונה. בעולם הפוליטיקלי קורקט השפה היא המכשיר העיקרי שבעזרתו משנים את המחשבה, ואיתה את הפעולה. גם אם אינך מאמין, שינון המילים והמושגים כבר יכניס אותך למוד פעולה מסוים, כמו שכל הדתות עושות בהצלחה כבר 2,000 שנה. אם תתרגל לחשוב על טביעת הרגל האקולוגית שלך, וממש תרגיש איך אתה דורך ומועך בגסות את הפלנטה, בסוף תפסיק. אבל שום תאגיד לא ייתפס במסע פרסום שימליץ לאנשים שכבר רכשו את המוצר לא להתנפל על הדגם החדש, כי הישן מספיק טוב. שום תאגיד לא יֵצא בהכרזה שהגיע למסקנה כי למעשה בכלל אין שום צורך בדגם חדש, הקיים טוב מספיק לתמיד. האחרון שדיבר ככה, הנרי פורד, כמעט ופשט את הרגל בגלל מתחרים שגיוונו, עד שנאלץ להפסיק לשווק את המודל טי בשנת 1927. תאגידים הם תוצר של החברה הקפיטליסטית, שאיננה רק הדרך המועדפת על החברות והמדינות, מסין ועד ארצות הברית, אלא גם זו ההולמת ביותר את טבע האדם. מונח האחריות התאגידית מאומץ בחדווה על ידי חברות הענק, עובדיהן, הצרכנים והמשקיעים. עושים טוב. אבל "אחריות תאגידית" הוא מונח מזויף כמו ש"משפחת העובדים של התאגיד" הוא שקר. התאגיד הוא הערפד המאוהב של סטינג שמשוטט בליל הירח ברחוב בורבון מתחת לחלון של הנערה היפה ומתייסר על גורלו. אני מוכרח לאהוב את מה שאני משמיד ולהשמיד את מי שאני אוהב. הערפד התאגידי אוהב את הפלנטה כמו כולם, אבל הוא זקוק לדם שלה כדי לחיות. סיפורו של קיוסקאי בעולם תאגידי | אפילוג מונחים חדשים הוזרקו לעולם הכלכלה התאגידית. "השורה התחתונה" הוחלפה ב"שלוש שורות תחתונות" (TBL). גם רווח רגיל, גם סביבה, גם חברה. הרכיבים האלה מכומתים ומוכנסים לפעמים להערכות השווי של החברה, אבל גם זה, כמובן, לא מייתר את הצורך בגידול המתמיד. זה רק מטשטש אותו. התאגיד חזק מהאנשים שמנהלים אותו או עובדים בו. טובת התאגיד קודמת לטובתו של כל גורם אחר. שום תאגיד, בצדק, לא מוכן להתאבד למען טובת הכלל. התאגיד לא אמור לשמור על הציבור, ואפילו לא על הפלנטה. זה לא התפקיד שלו. לשם כך, בדיוק, יש מבנה-על, כולל, שנועד לעבוד למען האינטרס הכללי. גם בניגוד לרצון של כל פרט ופרט. אם המיסים היו עניין וולונטרי וכל אדם היה נותן לקופה הציבורית כמה שמתחשק לו, לא היה כביש אחד, מחלף, צבא, חינוך, משטרה, בריאות, ביטוח לאומי. הגנת הציבור היא עניין של נציגיו בפרלמנט ובממשלה. הכישלון הוא שלהם, לא של התאגידים. טובת הציבור, למשל, דורשת פירוק מונופולים, וגם שינוי ההגדרה של מהות המונופול. למה לא לפרק כאשר מגיעים ל-5% מהשוק? הציבור רוצה וצריך הפחתה מיידית של זיהום הסביבה, הפסקת פליטת פחמן דו-חמצני ועוד ועוד. אבל החמצן של השלטון הוא עולם הכלכלה התאגידית - מעיינות המס, מקומות התעסוקה של חלק עצום מכוח האדם במשק. בלעדיו - המדינה קורסת. התאגידים הם גם התורמים הגדולים של הפוליטיקאים וגם התורמים להמון נושאים בחברה שהמדינה לא מצליחה לגעת בהם. התאגידים הם הכלכלה, הם המשק והם הפוליטיקה. אבל הם יודעים, בתאגידים, שהזמנים משתנים. שהזרמים האולטרה-ליברליים מתגברים. שעולם חדש.ה ואמיצ.ה של צעירי העידן מתדפק על השער כמו צבא המתים ב'משחקי הכס'. כדי להמשיך לגדול. אז המציאו את שפת האחריות התאגידית. מוט שיחזיק עוד קצת את השער. זה כל מה שהם צריכים, קצת; ממילא חושבים שם ברבעונים, לא בעשורים. זה די מצחיק, מפני שעצם קידום המונח והכנסתו אל לב הכלכלה והאקדמיה הוא ההוכחה לעיוות. למה לתאגיד יש אחריות מיוחדת? למה אין אחריות קיוסקאית? הקיוסקאי סתם חייב לציית לחוק. לשלם את מלוא המיסים, לא לשפוך זוהמה למרחב הציבורי, לא לרמות את הלקוחות, לא להתעמר בעובדת. הקיוסקאי וחבריו העצמאים הקטנים עדיין מחזיקים כמעט ממחצית הכלכלה, והשלטון יודע לטפל בהם מצוין. אם שימור הפלנטה, למשל, היה תלוי בחקיקה לקיוסקאים, הבעיה הייתה נפתרת עם הצו הבא של שר הכלכלה. הבעיות שהאחריות התאגידית מתיימרת לפתור מצביעות על בעיה חמורה בהרבה. הדמוקרטיות לא מעיזות להתמודד עם תאגידי הענק שהשתלטו עליהן. אלה תאגידים בינלאומיים, שכוחם מול כל ממשלה מחציפת פנים הוא במשיכת כתף. סבבה. נצא מהארץ שלך. זה עולם גדול עם המון מדינות שרוצות בנו. תראו מה עשו ערי ארצות הברית כאשר תאגיד ענק חיפש מקום חדש למטה שלו. חוץ מהבטחה שכל עובדי העירייה יתייצבו כל יום לצחצוח נעלי העובדים, הבטיחו את השמיים ואת הארץ. המדינה הדמוקרטית הרימה דגל לבן. מלאכת ההגנה על זכויות העובד, ההגינות המסחרית ושימור כדור הארץ עוברת, באופן רשמי, לידי התאגידים. בשם חופש הכלכלה, המדינה הדמוקרטית הפקירה את הציבור. התחממות כדור הארץ המסה את השיטה הדמוקרטית והפכה אותה לשלולית של בוץ עכור. התאגידים ימשיכו לפרוח. זו רק המדינה שפשטה את הרגל. תעשו מה שאתם יכולים, היא אומרת להם, רק תשתדלו בבקשה לנהוג באחריות. אחריות תאגידית.

המורה הכי טובה שהייתה לך. "המחנכת שלי בכיתה ו' - תמי אייזיקסון. אנחנו בקשר עד היום. היו עוד מורים שנכנסו לי ללב, אבל מה שמיוחד בתמי זה שלעומת הרבה מבוגרים שראו בי ילדה - היא ראתה אותי גם כאדם ונתנה לי מקום". המילה שאת הכי אוהבת. "המילה הראשונה שעולה לי בראש ומלווה אותי ב-15 השנים האחרונות היא מְסֻגָּלוּת". ספורטאים שהשפיעו עלייך. "כשהייתי ילדה מייקל ג'ורדן עיטר את כל החדר שלי. בשנים האחרונות מי שבאמת מעוררות בי השראה הן ספורטאיות שחזרו להתחרות אחרי היריון ולידה, למשל סרינה ויליאמס. כשסיימתי את ריו ידעתי שהכי חשוב לי להיכנס להיריון ושאם אצליח גם לעשות עוד אולימפיאדה אחרי - מעולה. רציתי להצליח בשניהם, אבל היה לי סדר עדיפויות. כשנכנסתי להיריון ב-2017 לא ידעתי שאצליח להגיע לרגע הזה ולעבור שנתיים של אליפויות עולם בהנקה". סרט שאת אוהבת ויכולה לראות שוב ושוב? "ראיתי את 'נוטינג היל' מיליון פעם, ואף פעם לא שבעתי ממנו. קודם כל, ג'וליה רוברטס. בפעם הראשונה שראיתי אותה, כשהייתי צעירה מאוד, התאהבתי בה. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שהתאהבתי באישה - בלי לדעת שאני לסבית. הטקסטים, העריכה, הפסקול וכמובן הסצנה עם העונות המתחלפות - הכל פשוט נכון שם. זה סרט שיוצר הזדהות מושלמת עם השחקן הראשי שכנגד כל הסיכויים גורם לשחקנית מפורסמת להתאהב בו. סרט שמאפשר לאישה המבוגרת שבי ליהנות שוב מאגדה". דמות היסטורית שהותירה עלייך חותם. "אני בוחרת שתיים. יצחק רבין השפיע עליי מאוד בדרך שלו, במסע לשלום. כשהוא נרצח, הייתי בחטיבת הביניים וחוויתי טראומה. את כל אותה השנה הקדשתי לזיכרון המורשת שלו, ולאורך השנים כתבתי טקסטים לטקסים שנערכו לזכרו. ורות ביידר גינסבורג מילאה אותי בהשראה כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי שמתאר את הפעילות שלה למען זכויות נשים, המאבקים שניהלה והדרכים שסללה. אני רק חושבת על האומץ, התעוזה וההתמדה שנדרשו כדי להיאבק לאורך זמן בתקופה כזו - ומתמלאת הערכה. היא פורצת דרך, פשוט מדהימה". זמרת שאת אוהבת במיוחד. "הזמרת שמלווה אותי מילדות ועד היום היא ריטה. בתור ילדה שמעתי בריפיט ושרתי מול המראה את 'ואני רק רציתי לשיר' ('רגע פרטי', מ"פ). כשאני שומעת מוזיקה אני מתחברת גם לטקסט, כי אני בעצמי כותבת, ואצל ריטה יש חיבור מושלם בין טקסט ללחן. בשירים שלה תמיד מעורב רגש. החלום שלי הוא שריטה תיקח טקסט שלי ותשיר אותו. אף פעם לא יצא לי לומר לריטה את הדברים האלה, לצערי. הלוואי שהיא תקרא את זה!". בעל חיים אהוב. "אני בנאדם של אנשים. מעדיפה תינוקות וילדים". הדבר שהכי מרגיע אותך. "ספורט". השעה שאת הכי אוהבת ביום. "חמש-שש בבוקר. אני בנאדם של בוקר". למה את מכורה? "קפה, חד-משמעית. אני מגבילה את עצמי לשלוש כוסות ביום. אם הייתי יכולה זה היה הרבה יותר". עם מי היית יושבת לקפה? "עם הסבים והסבתות שלי שנפטרו כשהייתי צעירה מדי. אני רואה איך הילדים שלי נהנים מסבא וסבתא, והייתי ממש רוצה לקבל עוד הזדמנות לדבר איתם, להכיר ולשאול שאלות. לא חייבים קפה, כל מה שהם ירצו לשתות". הרגל מגונה שהיית שמחה להיפרד ממנו. "כשאני מבשלת, אני משתמשת ביותר מדי כלים בשביל משימה אחת. בת הזוג שלי אומרת שאני משתמשת בכפול כלים מבנאדם ממוצע". על מה את מוכנה לריב אפילו שעה ברציפות בלי לוותר? "על חוסר צדק שמתגלה מולי. אני לא רבה בדרך סטנדרטית. אבל אני וכחנית מעולה, בלי צעקות, עם הדרך שלי להתעקש". בזכות מי את מדליסטית פראלימפית? "אמא ואבא שלי תמיד היו מעורבים אבל אף פעם לא התערבו. תמיד הייתה לי רשת תמיכה ומקום לגדול, ללמוד ולהתפתח בלי שיפוטיות. המאמנים והמאמנות שלי לדורותיהם - מכל אחד ואחת לקחתי משהו שהפך אותי לספורטאית שאני. חשוב לי לציין את דימה מרגולין, שתמך ונתן מוטיבציה כשהיה קשה ולא פשוט בתקופת הקורונה, עשה הכל כדי שאמשיך והיה שם כדי שאוכל להביא את עצמי למקסימום גם בתנאים בלתי אפשריים. הספונסרים שלי - אלטשולר שחם שתומכים בי כלכלית שבע שנים, Man ו-Skai. ארגון נכי צה"ל, שהאמין ביכולות הספורטיביות שלי. מרכז דניאל לחתירה, שהוא הבית שלי גם מבחינת ערכים ולא רק מבחינה ספורטיבית. הוועד הפראלימפי שאִפשר לי למצות את הפוטנציאל שלי. ושמרתי לסוף - לימור, בת הזוג שלי. היא פחות או יותר זו שבעטה אותי לסירה, היא הרוח מתחת לכנפיים שלי מעל עשור. בלעדיה לא הייתי מדליסטית ולא הייתי אמא, ובלעדיה לא הייתי יכולה לטפס על האוורסט הפרטי שלי. אני לא רק אוהבת אותה, אני מעריצה אותה". רגע בלתי נשכח מהמדליה שלך בטוקיו. "אחרי הגמר דיברתי בווידיאו עם הילדים שלי, ניתקתי את השיחה ופרצתי בבכי. כל הרגשות הציפו אותי. חבר אמר שזה יפה לראות את הניגודיות הזאת - הספורטאית החזקה שלא מוותרת, עם כל מה שעברתי בתחרות, מסיימת שיחה עם הבית והופכת לשלולית". כמה מדליות פראלימפיות יהיו לישראל בפריז 2024? "חזרנו מהמשחקים עכשיו בטוקיו עם תשע מדליות, מתוכן שמונה בבריכת השחייה. אז אני מאחלת לנו בפריז שוב שמונה לפחות בבריכה ועוד שלוש מדליות מחוצה לה ובסך הכל 11 מדליות". קחי מיליון דולר. מה את עושה איתם? "יש לי הכל, באמת. הייתי משקיעה את זה בעתיד של הילדים שלי, בטח, או שמה בצד כדי שאוכל לבלות איתם יותר בלי לדאוג לכסף. אז אם יהיה לי מלא כסף אני חושבת שפשוט אעבוד פחות כדי להיות איתם כמה שיותר, עד שהם יהיו גדולים ויגידו לי: 'אמא, די, שחררי'". מורן סמואל בעוד עשר שנים. "בתחום החברתי-אקטיביסטי שאני חלק ממנו גם היום. קריירה ואמהות מעוררות בי השראה. אני רוצה להיות בתפקיד שאני משפיעה חברתית על שני דברים שחשובים לי: ילדים עם מוגבלות והיכולת שלהם לעסוק בספורט, וזכויות נשים ובעיקר זכות הבחירה שלהן".

1889 // הפילנתרופיה של איש הפלדה שורשי האחריות החברתית מצויים כבר במהפכה התעשייתית השנייה שהתרחשה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 בואכה מלחמת העולם הראשונה. המפעלים הגדולים שייצרו בדים, פלדה ומזון שינו לעד את תרבות הצריכה, הזניקו את היכולות הטכנולוגיות של עולם התעשייה והעמיקו את הפער בין מי שיש לו למי שאין לו. אנדרו קרנגי, שעשה את הונו בתעשיית הפלדה, פרסם ביוני 1889 מאמר בכתב העת הספרותי 'נורת' אמריקן ריוויו' תחת הכותרת 'בשורת העושר' ובו כתב בהתלהבות על עקרון מתן הצדקה ועקרון ההנהגה, שהיוו מבחינתו נקודת פתיחה לדיון ביחסים בין בעלי החברות לבין העובדים, הלקוחות והקהילה. קרנגי לא התבייש להשוות זאת, בהתנשאות מסוימת, ליחסים בין הורים לילדים שלא מסוגלים לדאוג לרווחתם בעצמם. לדבריו, על הנובורישים מוטלת החובה למלא תפקיד תרבותי וחברתי גדול יותר במטרה לשפר את העולם. לקרנגי הייתה מימרה: השליש הראשון של החיים מיועד לרכישת השכלה, השליש השני של החיים מיועד להשגת כסף והשליש השלישי של החיים נועד לחלוקת ההון למען מטרות ראויות. הוא תרם בחייו מאות מיליוני דולרים, בעיקר לתחומים כמו מדע, תרבות וחינוך. בין השאר הקים אוניברסיטת מחקר וארבעה מוזיאונים בפנסילבניה, בתי חולים, בתי יתומים, את אולם המופעים קרנגי הול בניו יורק ואלפי ספריות ציבוריות ברחבי ארצות הברית, שם התגורר רוב חייו, ובסקוטלנד, שם נולד והתבגר. פעילים חברתיים ואיגודי עובדים בפנסילבניה האשימו את קרנגי בצביעות וטענו בין היתר כי המבנים שהקים "נבנו בדם, יזע ודמעות של אלפי פועלים". 1905 // אנשי הבשר מנוצלים ואנשי השוקולד מתוגמלים במקביל לשגשוג התעשייתי, אותה תקופה נודעה לשמצה בשל תנאי העסקה פוגעניים ונצלניים ותנאי עבודה לא בטיחותיים שניתן להגדירם כחוסר אחריות חברתי תאגידי. מדי פעם צצו תעשיינים שביטאו בקול דאגה מסוימת בנוגע לרווחתם של הפועלים, אך בדרך כלל זה לא נבע מתוך חרטה אמיתית על שעבוד בני אדם או מתוך נדיבות ספונטנית, אלא מחשש שמא המצוקה הנפשית, הפציעות, המחלות והמוות המוקדם יפגעו בתפוקת העובדים ובהכנסות המפעלים. הסנטימנט הזה עובר היטב בסרט 'זמנים מודרניים' של צ'רלי צ'פלין, שאמנם יצא שלושה עשורים מאוחר יותר, בתקופת השפל הכלכלי הגדול, אך משקף נאמנה את היחס הנצלני של התאגיד כלפי העובד הזוטר שנאלץ לאכול תוך כדי המשך העבודה. מי שהצליח לזקק את התופעה המטרידה כבר בזמן אמת היה אפטון סינקלייר, שגולל בספרו 'הג'ונגל' (1905) את קורותיו של מהגר ממוצא ליטאי שעובד במפעל לאריזת בשר. התיאורים המזוויעים של סינקלייר על ריקבון הבשר, מחלות העור של העובדים, החדרים הלוהטים והלא מאווררים, שלוליות הדם וגופות של חולדות על רצפת בית המטבחיים, האצבעות שנחתכות תחת להבי הסכינים, שעות העבודה הבלתי נגמרות והשכר הזעום שמקבלים מהגרים חסרי ניסיון - הפכו את הספר לרב-מכר שהופץ ב-17 שפות. סינקלייר התאכזב לגלות כי הציבור זועם בגלל הבשר המזוהם ומתעלם ממצוקת הפועלים: "כיוונתי ללב הציבור, ובטעות פגעתי לו בבטן", הוא אמר. אך בסופו של דבר הספר עשה את שלו: הנשיא תיאודור רוזוולט הזמין את סינקלייר לשיחה בבית הלבן כדי לדון בנושא, דרש לחקור ביסודיות את בתי המטבחיים הגדולים של שיקגו, העביר חוק שכולל פיקוח ובדיקת בשר ולבסוף הוביל להקמת מינהל המזון והתרופות האמריקאי. בניגוד גמור למתרחש בבתי המטבחיים, היו חברות גדולות ומצליחות שהבינו מהר מאוד כי עובדים מאושרים ובריאים עשויים לשפר את התוצר ולסייע לרווחים, או החליטו להחזיר לקהילה מתוך צורך רוחני. חברת השוקולד הרשי'ז, למשל, הקימה בפנסילבניה עיר עובדים ופארק ואף אפשרה לעובדים להיות בעלי בתים בזכות תנאי אשראי זולים במיוחד. 1941 // חוק הספאם של מלחמת העולם השנייה במסגרת תוכנית הסיוע הממשלתית שאפשרה לנשיא רוזוולט להזרים במהלך מלחמת העולם השנייה נשק ומזון לבעלות הברית מבלי לקחת חלק פעיל במערכה, הצטופפו תחת האלונקה לא מעט חברות גדולות. הורמל, חלוצת תחום שימורי הבשר, שלחה לאירופה מיליוני קופסאות שימורים של המותג ספאם. פילסברי וג'נרל מילס סייעו למשקי בית לשרוד על בסיס מנות קרב. חברת המזון קרגיל עשתה הסבה זמנית כשבנתה 18 ספינות עבור הצי האמריקאי. חברת הפחם M3 פיתחה נייר זכוכית חצי דביק, חצי יבש, שבזכותו הצליחו טייסים ואנשי רפואה לעמוד על כנפי המטוס ובאמבולנסים מבלי להחליק. תרומתו של המגזר העסקי למאמץ המלחמתי חיזקה את הרעיון שלפיו לא רק לממשלות אלא גם לגופים פרטיים יש חובה מוסרית כלפי האזרחים. 1953 // אבי האחריות החברתית התאגידית ב-1953 פרסם הכלכלן האמריקאי הווארד ר' בוואן את הספר 'האחריות החברתית של איש העסקים' ובכך סימן את תחילתו של עידן האחריות החברתית התאגידית המודרנית. בוואן הגדיר את האחריות התאגידית כנקיטת מדיניות וקבלת החלטות של עסק באופן שיקדם את מטרותיה וערכיה של החברה האזרחית. לפי 'פורבס', יותר מ-90% מאנשי העסקים האמריקאים באותה תקופה תמכו בהשקפתו של בוואן. הם הבינו כי בזכות גילויי אחריות חברתית תאגידית הם יצליחו לשמר את האהדה הציבורית כלפי השיטה הקפיטליסטית ובכך ישמרו על עוצמתם. ככל שרמת החיים של הלקוחות תגדל, כך הם ימשיכו לרכוש את המוצרים גם בעתיד. זה המקום לציין כי ארבע שנים לפני כן טבע ברנרד דמפסי את המונח "אחריות עסקית" במאמר שהתפרסם במגזין 'הרווארד ביזנס ריוויו' ב-1949. דמפסי פירט את ארבע שכבות הצדק: צדק כללי (שמירה על חוקי האתיקה והמשפט), צדק מסחרי (אמון והגינות הדדיים בשוק החופשי), צדק חלוקתי (בין הממשל לעם) וצדק חברתי (החובה לתרום לאינדיווידואל ולקהילה). דמפסי מזכיר כי האדם הוא לא אי, וכך גם העסק, וכי כולנו אמורים להיות חלק מחברה אזרחית, חלק מקהילה. לדבריו, על מנהיגי העולם העסקי מוטלת החובה והאחריות ליצור חברה צודקת יותר. האופוזיציונר הגדול ביותר שעמד מול תומכי האחריות התאגידית באותה עת היה פרופ' תיאודור לויט, כלכלן מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד, שטען ב-1958 כי עסקים צריכים לפעול כדי להשיג רווח חומרי ותו לא. הוא ציין במיוחד את הסכנה הטמונה בהתמקדות של עסקים באחריות החברתית התאגידית, שעלולה לפגוע ביכולת של העסק להצליח ולהביא לקריסתו. לדבריו, רק שגשוג של עסקים יוכל לסייע לשיפור הרווחה של החברה האנושית. 1965 // האיומים של קוקה קולה שנות ה-60, שעמדו בסימן המאבקים על זכויות האזרח, אתגרו את העסקים לקבל החלטות סביב סוגיות חברתיות. בתאגיד ענק כמו קוקה קולה הבינו כבר אז כי הפגנת רגישות חברתית עשויה להועיל מאוד לעסקים. הסיפור הזה מתחיל בשמרנים לבנים שסירבו לממן ארוחת ערב באטלנטה לכבוד זוכה פרס נובל ד"ר מרטין לותר קינג. רגע לפני שנרשמה מבוכה חסרת תקדים, הגיעה עזרה ממקור לא צפוי. מנכ"ל קוקה קולה ג' פול אוסטין, שראה מקרוב במו עיניו את הנזק שגרם האפרטהייד לכלכלת דרום אפריקה, איים להוציא את בסיס האם של התאגיד מאטלנטה אם העילית של העיר לא תואיל לכבד את קינג. תוך זמן קצר נרשמו יותר מ-1,500 משתתפים לאירוע. 1971 // החוזה החברתי בשנות ה-70 החלה המחויבות החברתית התאגידית לבסס באופן משמעותי את מעמדה באמריקה. הוועדה לפיתוח כלכלי הציגה ב-1971 את "החוזה החברתי" בין אנשי העסקים והחברה האזרחית. אותו חוזה קידם את הרעיון שהחברות המסחריות מתקיימות ומתפקדות בזכות קונצנזוס ציבורי, ולכן הן מחויבות לתרום לצורכי החברה. הכלל התחיל להיות ברור: אחריות תאגידית מתחילה במקום שבו החוק נגמר. בסקר שפורסם באותו זמן הצביעו האמריקאים על הדברים שנמצאים באחריות התאגידים: סביבה נקייה ולא מזוהמת (60%); גיוון תעסוקתי ושכירת עובדים שחורים (38%); תמיכה בחינוך ובריאות (36%); ניקוי ובנייה מחדש של הגטאות בערים הגדולות (29%). 1987 // קיימות או נמות זה קרה בעשור של רייגן: החומות קרסו, הגבולות היטשטשו, התאגידים גדלו לממדים מפלצתיים וכולם קנו הרבה יותר ממה שהיו מסוגלים. דווקא בעשור האנוכי והמשונה הזה, עם המוזיקה הרובוטית והקוצים בשיער, זינק לתודעה הקולקטיבית מושג שנשמע לכולם חדש וארכאי בו-בזמן. "פיתוח בר-קיימא הוא כזה שעונה על צורכי ההווה בלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים לספק את צורכיהם הם", נאמר בדוח ברונטלנד באו"ם בוועדה שנערכה תחת הכותרת "העתיד המשותף שלנו". בעשור הזה בלטו שרירנים כמו ז'אן קלוד ואן דאם, ארנולד שוורצנגר וסטיבן סיגל, במכשירי הווידיאו נצפו שוב ושוב קלטות כושר, ורק העולם הביט בעצמו במראה ולא ממש אהב את מה שנגלה לעיניו. למעשה, הקיימות הפכה את העולם לעסק בעל מחויבות ואחריות חברתית למה שהיה ובעיקר למה שהולך להיות. בדירקטוריון הזה יושבים יחדיו סב ונכד, אם ובתה, ויחד אמורה להתקבל החלטה שגם תהיה מקובלת על הנינים שיגיעו ביום מן הימים. אם זו לא אחריות חברתית תאגידית מולטי-דורית, קשה להגדיר מה כן. ובינתיים, ברקע, נשמעו מחיאות כפיים סוערות לשחקן הקולנוע פול ניומן על שהקים קו ייצור של מוצרי מזון שכל רווחיו, לאחר ניכוי מס, נתרמו לארגוני צדקה ולגופים חינוכיים. באופן כזה, ניומן הציע לצרכנים אפשרות להשתתף באופן ממשי בפעילותה הפילנתרופית של החברה שבבעלותו. זה יהיה להם הרבה יותר קל מאשר להגיע להסכמות עם הסבא רבא או עם הנין שלהם בנושא קיימות. 1991 // הפירמידה של קרול בשנות ה-90 חדרה האחריות התאגידית באופן רשמי לבתי הספר למינהל עסקים ולמדף היזמות בספרות הפופולרית. בזירה התיאורטית בלט מאמרו של ד"ר ארצ'י ב' קרול מאוניברסיטת ג'ורג'יה 'הפירמידה של אחריות חברתית תאגידית'. הרמה הראשונה והחיונית ביותר בפירמידה של קרול היא הכלכלה. רווחיות היא התנאי הבסיסי לקיומה ולהישרדותה של כל פירמה פרטית בלתי מסובסדת. מעליה נמצאת הרמה הלגאלית, הקשורה למחויבות של חברות מסחריות להימנע מפעילות עסקית הסותרת את החוק ולציית לדיני העבודה, לכללי התחרות ההוגנת ולשמירת הבריאות והבטיחות של העובדים. הרמה השלישית היא האתית, שמתייחסת למחויבות המוסרית של הפירמה, כמו למשל רשת בתי קפה שמעניקה הנחה ללקוחות שצורכים קפה בכוס או בתרמוס שהביאו מהבית ולא בכוסות חד-פעמיות. בשפיץ של הפירמידה נמצאת הרמה הפילנתרופית - הפירמה נעה אל מעבר למחויבויות האתיות שלה ומחזירה מכספה לחברה האזרחית שבתוכה ובזכותה היא התעשרה. רעיון הפירמידה מתחבר היטב למודל השורה התחתונה המשולשת שפרסם ג'ון אלקינגטון ב-1994, שמתייחס למידת ההשפעה החברתית, הסביבתית והכלכלית, ומתיימר להחליף את מודל השורה התחתונה שבה הרווח הכלכלי הוא היחיד שחשוב. לפי אלקינגטון, לא די בכך שפירמות משתוקקות להיות הכי טובות בעולם, עליהן לשאוף להיות הכי טובות עבור העולם. 2008 // שתפו בכל הכוח והצילו את העולם עכשיו כולם יכולים לעזור לכולם או להרוס לכולם. הכל חשוף, הכל ויראלי, הכל מועצם פי מיליארד. לא חייבים מלחמת עולם כדי לשנות את המציאות מן הקצה אל הקצה. בעשור הראשון של שנות האלפיים למדה האנושות על בשרה שאפשר לנענע את הסירה בכל מיני אופנים: באג 2000 שאיים לאפס את החיים באופן בינארי, טראומת פיגועי 11 בספטמבר שאיימה לשתק את השקפת העולם המערבית, ומשבר כלכלי עולמי שאיים באובדן אמון סופי בכל המערכות. בסוף החברה האנושית הגלובלית התגברה. לייק קטן וזה עובר. החברות המסחריות יודעות את זה. הסיפור הגדול של היום הוא ההיסטוריה של מחר. בכל יום מחדש יש להן הזדמנות חד-פעמית לשנות, לתקן, להמציא את הגלגל מחדש. תקראו לזה CSR ביום ראשון, ESG ביום שני, ועד יום שלישי תמצאו קיצור שנשמע הרבה יותר מגניב, עדכני וחדשני. תתפלאו, אבל אמרו את זה קודם, לפניכם, זה לא משנה. ב-1920 טענו אואן ד' יאנג וג'רארד סוופ, מנכ"ל ונשיא ג'נרל אלקטריק בהתאמה, כי בעלי המניות הם רק חלק מהמחויבות של אנשי העסקים, ופעלו כדי לייצר שיתופי פעולה בין העסק, העובדים, הממשלה והקהילה. ב-1951 הצהיר פרנק אברמס, יו"ר חברת הנפט סטנדרד אויל, בנימה פטריוטית כי "אין אחריות וחובה גדולות יותר עבור הנהלת חברה מאשר להרוויח כבוד מצד הציבור באמצעות השתתפות והתחשבות בשאלות לאומיות, גם אם הן לא קשורות ישירות לעסק שלהם". ב-2004 סיפר דיוויד קוך, מנכ"ל גרקו, שהחל לשאול את תלמידיו לתואר שני במינהל עסקים אם הם יודעים מהי מטרתו של עסק. בעוד התלמידים טענו שהמטרה העיקרית היא להרוויח, קוך שינן באוזניהם שמטרתו של עסק היא "לשרת את האזרחים, האנשים, כולנו". קוך הסביר שהאבות המייסדים ידעו שאנו זקוקים לשירותים, לסחורות, למזון וללבוש, והחליטו ליצור מערכת שבה אנשים נוטלים סיכונים, משקיעים כסף ומתחרים בסיפוק הצרכים האלה. "אך המייסדים לא רצו שרק אנשים מעטים יצליחו לשגשג", הוסיף קוך. "החזון שלהם היה שהמערכת תשרת את כולם, לא רק את בעלי המניות וחברי ההנהלה". לטענתו, מייסדי האומות ידעו שממשלות זקוקות להכנסות ממיסים, ושחברות ויחידים חייבים להיות מסוגלים לשלם אותם. "ההיסטוריה מוכיחה ששיטה עסקית זו היא הכי יצרנית בעולם, מניבה את הסטנדרטים הגבוהים ביותר של רמת חיים", הוא הסביר. כל המנהלים הטובים האלה נשכחו, כי אף אחד מהחברים שלנו לא שיתף אותם בכל הכוח, כי אף אחד לא עשה להם לייק, כי עדיין לא היה לנו פיד. 2021 // העם דורש צדק חברתי תאגידי ב-100 השנים האחרונות תאגידים עשו מאמצים לשווק תוכניות גיוון תעסוקתי, הכלה, התנדבות עובדים, פילנתרופיה ודאגה לאקלים. הכל כדי לבנות את המותגים ולספק את העובדים והלקוחות ובעלי המניות וגם הקהילה כולה. השנים האחרונות העלו את הרף. המוטיבציה כיום הרבה יותר גדולה בקרב העובדים והצרכנים. מחאות כמו 'חיי שחורים נחשבים' ו'מי טו' ותנועות שעוסקות במשבר האקלים וההתחממות הגלובלית גרמו לקהלים רחבים להתגבש ולהחליט שהם רוצים שינוי אמיתי - ועכשיו. באווירה ציבורית גועשת כזו, שמקבלת רוח גבית מהרשתות החברתיות, אי-אפשר לדבר יותר במונחים קרים וסתמיים כמו אחריות חברתית תאגידית. צריך למצוא לזה שם בעל צליל וארומה רכים ונעימים יותר. הנה, נסו את זה: צדק חברתי תאגידי. צדק חברתי תאגידי הוא מאמץ מרוכז להיטיב עם קהילות שנפגעו או הוחלשו על ידי החברה האנושית. בניגוד לאחריות חברתית תאגידית, שיכולה להיראות צינית ולפעול מכוח האינרציה, צדק הוא רעיון נשגב במהותו שמזהה את הטלאים ומגלה את הכזב. חברת התקשורת AT&T, שהגיעה ב-2017 למקום הראשון בשוויון תאגידי, תרמה באותה שנה 2.5 מיליון דולר לפוליטיקאים בעלי דעות הומופוביות. אמזון, למשל, צייצה בסולידריות למען הקהילה השחורה אחרי רצח ג'ורג' פלויד, אבל זכתה לביקורת בעקבות הידיעה על כוונותיה למכור תוכנה לזיהוי פנים לרשויות אכיפת החוק. העתיד כבר כאן. תנועות המחאה מנסות לתקן את העולם ולהוביל אותנו למקום שוויוני, הגון וטוב יותר. הדורות הצעירים מפגינים אכפתיות מעוררת הערצה כלפי הכדור שבו אנחנו חיים. עכשיו מצופה מהתאגידים לבחור צד, לנקוט עמדה, להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, לעשות צדק.

"מה זה קיימות? קיימות זה... כל ה'הוז אנד הוז' שם - מישל אובמה, שרי אריסון, קייט מידלטון, ועכשיו, מסתבר, גם דליה אבוטבול". שוני סטרטינר, 'קופה ראשית', עונה 3. בדיחה טובה היא כזו שלא צריך להסביר אותה. אבל בכל זאת כדאי לפרק את השורה הזו מתוך הסדרה הקומית 'קופה ראשית', משום שיש פה עבודת תסריטאות חדה ואינטליגנטית ששופכת אור על המושג האפרורי והמרוחק הזה, "קיימות". שוני סטרטינר היא קריקטורה של הטיפוס העילאי והמתנשא. כששואלים אותה "מה זה קיימות?" היא מתחילה לענות בביטחון: "קיימות זה" - כי ברור שהיא יודעת, הכל היא יודעת, משוכנעת על אוטומט ואז משכנעת את עצמה ואחרים מכוח האינרציה. אלא שאז היא נתקעת, מהרהרת, "..." , מהרהרת, מנסה להרוויח זמן כדי לא לצאת בורה חס ושלום. שוני לא יודעת להסביר מה זה קיימות, כי היא לא עוסקת במהות אלא באריזה, במעטפת, בנראות. אל תסתכלו בקנקן, כי שוני כבר העבירה אותו ללוקיישן אחר, לא בגלל מה שיש בו, אלא בגלל מה שהוא מייצג, בגלל הקשר האקראי שנוצר בין צורתו, מיקומו ומי שעשוי לראותו. מבחינתה, קיימות היא בסך הכל הטרנד של הרגע, הדבר שמאגד לתוכו בנקודת הזמן הספציפית הנוכחית את כל מי שחשוב. "כל ה'הוז אנד הוז' שם" , ולכן זה מעניין אותה. עבור שוני, קיימות היא הדבר הכי משמעותי עכשיו כי זה מה שמאפשר לה לדור בכפיפה אחת עם ספק נשים, ספק אלילות, שהיא מעריצה - "מישל אובמה, שרי אריסון, קייט מידלטון" . קיימות היא פוטנציאל לניימדרופינג של הוז אנד הוז. המיליארדרית הישראלית הרוחנית שרי אריסון, הגברת הראשונה השחורה של הנשיא האמריקאי השחור הראשון מישל אובמה, הדוכסית האופנתית הצעירה והמגניבה ממשפחת האצולה הבריטית קייט מידלטון. אחווה נשית של כל מה שטוב בישראל, ארצות הברית ובריטניה. זו בחירה מדויקת של שוני בנשים מדויקות ממקומות מדויקים של כסף, כוח וכבוד. כל אחת מהן היא עולם ומלואו, כל אחת מהן מייצגת שאיפה כמוסה שנמצאת בשוני - הון, שלטון ומידלטון. ובן־רגע, היא, שוני, מרגישה חלק ממועדון הקיימות הנשי והסודי והאקסקלוסיבי הזה. וזה, למעשה, הסיפור המתומצת של קיימות ואחריות חברתית בעולם התאגידי. לא משנה מה זה קיימות ולמה ואיך, כרגע חשוב רק מי נמצא שם. אם פייסבוק, גוגל, אמזון וכל ההוז אנד הוז שם - "ועכשיו, מסתבר, גם דליה אבוטבול" - זה אומר שגם העסק שלך צריך להיות שם. דליה היא הצ'ילבה של שוני - היא אישה בעלת שם משפחה מזרחי, הכי לא סטרטינרי שיש, שאמורה להיות כמה דרגות מתחתיה בהיררכיה של החיים, אבל משום־מה עושה הכל הרבה יותר נכון, הרבה יותר טוב ואפילו הרבה יותר עילאי ומתנשא. דליה אבוטבול תמיד תקדים את שוני סטרטינר במהלך אחד או שניים. שוני סטרטינר תמיד תרצה לנסות להדביק את דליה אבוטבול, גם אם היא לא מבינה עד הסוף מה זה אומר, גם אם היא לא בטוחה שזה אכן מועיל לעצמה, לחברה או לסביבה. את שוני לא מעניין עכשיו אם קיימות היא שם של חיה באות ק', מילה שהמציאו בני דור הטיקטוק או מבוא לדיון של ועדת האיתור לבחירת מילת השנה של אוקספורד. היא רק רוצה לדעת שהיא נמצאת במקום הנכון, שדליה לא נוצצת יותר ממנה. אם דליה אבוטבול שם והיא עצמה לא - היא לא קיימת. אם התאגידים שם ואתה לא שם - אתה לא קיים. ואם אתה לא קיים - גם הקיימות שלך לא קיימת. ואם רק הייתם מבינים את המשמעות של המילה הזאת, קיימות, כבר הייתם יודעים שזה דבר רע, רע מאוד.

1. אחת הנשים שהשפיעו עליי במיוחד היא חברתי הטובה אבישג, מעצבת אופנה לשעבר שחיה כיום חיים מינימליסטיים בטבע ובין השאר מגדלת דבורים. בזכותה גיליתי את חשיבות הדבורים בעולם, התוודעתי לסכנת ההכחדה שלהן והפנמתי שלעזור לדבורה אחת קטנה יכול להיות עולם ומלואו. יום אחד נתקלתי בדבורה תשושה. במקום לפחד העדפתי להניח שבמצבה, הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות עכשיו זה לעקוץ אותי. אז נתתי לה טיפת דבש ועזרתי לה להתאושש ולהמשיך בעבודת הקודש שלה. והילדים שלי, והאמת שגם אני, התרגשנו מאוד לראות אותה מחלימה וחוזרת לעוף. 2. כמו כולם, גם אני השתניתי קצת אחרי מה שעבר ועדיין עובר עלינו בתקופת הקורונה. אני משתדלת לראות, באמת לראות, את מה שפעם עבר לידי מבלי שאבחין בו. שבירה של אור , למשל, זה משהו שעושה לי נעים בגוף, שלמדתי ליהנות ממנו ולבהות בו במשך זמן ארוך. אני משתדלת לא לקחת אף פעם את האור - או דברים אחרים - כמובן מאליו. 3. אני אדם של מילים, של שפה. אני אוהבת את השפה העברית ומאמינה שיש למילים כוח, ובכל זאת אף פעם לא ממש קראתי שירה. בשנים האחרונות זה השתנה - התחלתי ממיקה בן־שאול, צללתי עד יונה וולך וגיליתי שאני מתחברת מאוד לשירה. אני אוהבת את הטקסט הזה על רוחניות כי זה חלק מתהליך שעברתי בשנתיים האחרונות. יש לפעמים נטייה לקחת את המושג "רוחניות" למקומות סטריאוטיפיים, אבל כאן נמצא ההסבר המדויק למהות הרוחניות - להתחבר לעצמך וליהנות מהדברים הפשוטים והקטנים. 4. אני והפילאטיס זה סיפור אהבה. הגוף שלי הוא מכונה שהבנתי שאני חייבת לדאוג לה, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורי. אחרי כל לידה קשה להתאושש ולחזור לשגרת אימונים. כשילדתי בפעם השלישית היה בדיוק סגר, ומכיוון שבבית קשה יותר להתאמן ולשמור - זה גרם לי לרצות לעשות שינוי. בשנה האחרונה ירדתי 14 קילו בזכות המון ספורט ותזונה מאוזנת, אבל בעיקר התגעגעתי לתחושת התזוזה של הגוף. ועכשיו אני אוהבת את עצמי יותר. 5. השמירה על הטבע חשובה לי מאוד. גם אם זה אומר לעצור ולאסוף ג'אנק שאחרים השאירו. אנחנו משפחה שמטיילת הרבה. אני מטיילת גם עם חברות. ואהבתי את זה כבר בילדות, כי אבא שלי נעשה מדריך טיולים וטיילנו המון ביחד. לא מזמן הייתי בצפון, כל המשפחה נשארה בצימר, יצאתי לטייל לבד, ראיתי את הקוצים האלה ופשוט נהניתי מהם. להתפעל מהטבע, ממה שיש לנו כאן בארץ, זה מבחינתי דרך להחזיר לטבע על כל מה שהוא נותן לנו. גם קוצים הם דבר יפהפה, כל עוד אין עליהם אריזות של חטיפים. 6. יש לי ארבעה עצי פיטנה בחצר. יש להם ריח משגע שמזכיר לי את תאילנד. אני מחזיקה בטלפון מגדיר צמחים וקשה להתקיל אותי בתחום. לאחרונה רצו בווטסאפ כל מיני אזהרות מפני הפיטנה. נכון, הפרח עלול להיות רעיל אם אוכלים אותו, אבל זה נכון גם להרבה דברים אחרים. אני חושבת שהשמועות וההפחדות עשו לא מעט עוול לעץ היפהפה הזה. 7. יש לי עבר ברישום, אבל לא עסקתי בזה מאז שסיימתי ללמוד בשנקר. לא מזמן חברה טובה חגגה יום הולדת, הביאה מודליסטית עירום וכולנו ציירנו יחד. זו הייתה חוויה כיפית שפגשה אותי אחרי המון שנים וגרמה לי להתגעגע ולרצות לשמר את זה - מפגש חברות, רישום ויין. 8. הגורם המזהם מספר אחת בעולם זה טקסטיל. אני קונה לילדים יד שנייה ושואלת מחברות - אין סיבה שלא. יש לי המון בגדים בארון שהם בני למעלה מעשור. אני לא קונה בגדים, לא יוצאת למסעות שופינג והחלטתי למחזר את הבגדים כדי לתרום לסביבה. 9. כשהייתי ילדה, אמא שלי נהגה לכתוב ולשים לי פתק קטן עם הכריך , מה שזכור לי כחוויה מאוד נעימה ללכת איתה לבית הספר. המשכתי את המסורת עם הילדים שלי ואני מקפידה על מסרים קטנים, מחכימים ומעצימים כל הזמן. יש אפילו כמה הורים אחרים שראו ואימצו את המנהג. 10. לולי שלי, אהבת חיי, מבחינתי הילדה הבכורה שלי. מהילדה הגדולה והמרדנית היא הפכה להיות אחות לילדיי. אני אוהבת לסיים איתה את היום - היא ישנה איתי במיטה בלילה - וגם להתחיל אותו איתה. היא בת תשע עם אנרגיות של גורה, מכניסה אור ורגישות לחיי. יותר רגישה מהרבה מאוד בני אדם שאני מכירה.

הכתבה בשיתוף נספרסו הילדים של כריסטן, חקלאי קפה ברזילאי, לומדים בבית ספר במינאס ז'ראיס, מדינת מחוז שגובלת מצפון בריו דה ז'נרו. מינאס ז'ראיס נחשבת לאחד המוקדים הפופולריים ביותר שחיפשו בהם זהב לפני 300 שנים. כיום היא מבורכת בחבלי ארץ שונים זה מזה - בצפון צחיח, במרכז סלעי, במזרח מיוער ובדרום ירוק וגבעי. את הקפה מכינים בחבל הדרומי, הקריר, שבו יורדת הטמפרטורה לא פעם אל מתחת לאפס. עילי שוורצמן, מומחה הקפה הראשי של נספרסו ישראל, נסע למינאס ז'ראיס כדי לחזות במו עיניו בתהליך. באחד הימים נכנס שוורצמן לבית הספר המקומי, שהוקם בעזרת שיתוף פעולה בין נספרסו לרשויות בברזיל, והופתע לגלות את נושא השיעור. "ממש במקרה, ביום שבו הגעתי לביקור, הילדים למדו על השואה", מספר שוורצמן בהתרגשות. "אני, עילי מישראל, פוגש חקלאי ברזילאי שמשתף פעולה עם אגרונום שוויצרי, ונחשף לשיעור בנושא השואה בבית ספר במינאס ז'ראיס". מפגש התרבויות שמתאר שוורצמן כחוויה אישית מרגשת הוא עדות לשילוב זרועות בין אנשים ממקומות רחוקים על גבי כדור הארץ שחולמים בשפות שונות אך עובדים באותה שפה כדי שנפתח את הבוקר שלנו בחיפה, ראשון לציון, נהריה, באר שבע ויפו עם קפה משובח. שוורצמן, 34, תושב יפו, עובד בנספרסו כבר עשר שנים. הוא התחיל כמומחה קפה בבוטיק, התקדם לתפקיד ניהולי בירושלים וקפץ על ההזדמנות לשמש מומחה קפה ראשי. "הקפה הוא צמח רגיש והעולם שלו מורכב", הוא אומר, "יש מאות ואולי אפילו אלפי זנים של קפה. חשוב לדעת איפה הקפה גדל, איך הוא גדל, סוג האדמה, גובה הצמח, החשיפה לשמש, האופן שבו מוציאים את הפולים - כל משתנה יכול להשפיע על הטעם של הקפה. זה מקביל ליין. אני תמיד אומר שגם אם קנית את חומר הגלם הכי טוב בעולם הוא לא יהיה שווה כלום אם לא יודעים מה לעשות איתו. קפה טוב הוא שילוב בין חומר גלם מצוין לידע משובח". קשר ישיר שמשפיע על טעם ואיכות הקפה. צילום: איתי וקסמן שוורצמן מדגיש את הקשר הישיר של נספרסו עם החקלאים כחלק משמעותי בתהליך ייצור הקפה. "האגרונום של החברה מכיר את החקלאי בשם הפרטי ובשם המשפחה. העבודה המשותפת מאפשרת להם לא רק לזהות פגיעה בצמח, אלא לשדרג את הייצור משמעותית; השיח ביניהם על הפרטים הקטנים אך החשובים - כמה יבול מניבה חלקה מסוימת בהתאם לכמות הדשן, למרווחים בין הצמחים, לשעות האור והצל, איך יוצרים זנים חדשים בעזרת הכלאות אורגניות; כל הדברים האלה הם הפריה הדדית של ידע חדש שלא היה בעבר - והם יכולים להתקיים ולייצר איכות, פרודוקטיביות ובסופו של דבר, כמובן, טעמים טובים ומגוונים יותר רק כאשר האגרונום והחקלאי עובדים ישירות זה מול זה". כל הדיבור הזה על ברזיל עשה לנו חשק לקפה. סאמי זכריא, מנהל בוטיק נספרסו קריון, מסדר את הקפסולות כמו פלס ופורש את משנתו הניהולית. "כמנהל, אני רואה אנשים כאינדיבידואלים, מסתכל קודם כל על מה שיש בפנים ורק אז על מה שרואים בחוץ. בבוטיק אצלי כולם מדברים בגובה העיניים - חוויתי את זה מלמעלה בהתנהלות כלפיי ואני משדר לעובדים שלי בדיוק את אותו הדבר". זכריא, 32, בעל ניסיון ניהולי בתחום הציוד המשרדי והסלולר, נכנס לתפקידו בשלהי השנה שעברה, בעיצומו של הגל השלישי של הקורונה. "לא חשבתי בכלל על תחום הקפה", הוא מודה, "חיפשתי חברה רצינית, לטווח ארוך, שתעניק לי יציבות". ההתחלה הייתה לא פשוטה. תהליך הגיוס, בהתאם למגבלות, כלל ראיון טלפוני ושני ראיונות וידאו, שבסופם הוא התקבל. "התחלתי ללמוד את העבודה מהבית, הכשרה מרחוק של שלושה שבועות שנדרש במהלכה המון עזרה וסבלנות. כשנגמר הסגר - נכנסתי סופסוף לבוטיק". צילום: נספרסו הקריון, המרכז המסחרי הגדול ביותר באזור הקריות, מושך אליו מדי יום עשרות אלפי מבקרים מכל הכפרים בסביבה, מחיפה והקריות וכמובן נופשים מכל רחבי הארץ שעוצרים למנוחה בדרך. הם נכנסים לבוטיק כדי להצטייד בקפסולות או לרכוש מכונת קפה, ועל הדרך הם זוכים לטעימות קפה וטיפים מהמומחים. זכריא מנהל ביד רמה 13 עובדים ומתכוון לגייס בשבועות הקרובים עוד שלושה. "אני לא קשוח מדי ולא עדין מדי", הוא מעיד על עצמו, "אני משתדל להיות הוגן וענייני. כדי להיות מנהל טוב צריך לדעת להתגמש ולא להיות חדגוני". זכריא, שמגיע ממשפחה נוצרית חילונית מנצרת, מרגיש שווה בין שווים. "מאז שנכנסתי לחברה לא הרגשתי אפילו פעם אחת שונה, לא היו הבדלי שפה ותרבות ומהר מאוד הרגשתי חלק ממשפחה". בזמן שהוא שואף להוביל את הבוטיק להצלחה והישגים, זכריא משפר את האנגלית בזכות קורס שקיבל במתנה מטעם העבודה בדרך לכבוש יעדים נוספים. "בתור מי שיש לו תואר בשיווק ופרסום, באופן טבעי אני יכול להגיד שאני רוצה להתקדם לתפקיד בכיר בתחום השיווק והמכירות בנספרסו. סמנכ"ל שיווק ומכירות? כן, למה לא. אבל אני לא אוהב לשים לעצמי גבולות, אני פתוח, זורם ושואף למעלה". הוא מפסיק לרגע את דיבורו השוטף וצוחק: "גם מנכ"ל זה משהו שאפשר לכוון אליו ולחלום עליו. השמים הם הגבול בשבילי, אבל יש זמן, לאט לאט". "כדי לעשות שינוי צריך לשדך בין כל הגורמים הרלוונטיים - ממשלה, עמותות ומגזר עסקי - לכדי גוף מתכלל שבו כל אחד תורם בגזרתו", אומר עזמי אנדריא , מנהל תיק לקוח במיזם Co Impact, שמלווה את נספרסו בפרויקט גיוון תעסוקתי. "המטרה הגדולה שלנו היא להביא לתעסוקה שוויונית ומגוונת בחברות המובילות במשק יחד עם השותפים שלנו ובכך להשפיע על המשק כולו: רותמים את ההנהלות לנושא הגיוון מתוך תועלת עסקית, פוגשים כ־30 עובדים בממוצע כדי להכיר את הארגון מבפנים ומייצרים תוכנית עבודה תלת־שנתית שבה אנחנו מעניקים לארגון את הכלים לבצע את התהליך באופן עצמאי אחרי היציאה שלנו. הפעילות שלנו נוגעת בכל אורך חיי העובד החל מהאיתור, המיון והגיוס ועד השימור והקידום לצד עבודת עומק בנושא של יצירת תרבות ארגונית מגוונת ומכילה ומיצוב מעסיק בחברה הערבית: גיוס עובדים, רווחה, שיח משותף והתאמות תרבותיות. לפי מחקר שערכנו במאי האחרון באמצעות חברת תאסק, שילוב נכון ואיכותי של עובדים מהחברה הערבית עשוי להתבטא בתוספת של 1%-5% לרווחי הארגון בכל שנה". "נספרסו היא אחת החברות שלקחה על עצמה את נושא הגיוון בצורה אופטימלית", מספר אנדריא. "הנהלת הארגון מעורבת מאוד בתהליך ומקדמת את הגיוון וההכלה בכל התחומים הרלוונטיים לארגון. נעשית עבודה רבה בנושא מיצוב המעסיק בחברה הערבית: מחלקת הגיוס, למשל, יודעת באיזה אופן לפנות למועמדים, באיזו קבוצת פייסבוק לפרסם, איך לשלב כיתוב בערבית למודעות דרושים. וזה ממשיך לתוך התרבות הארגונית. בתקופה של חגים יהודים, מוסלמים ונוצרים שמצוינים באותו זמן - כמו פסח, רמדאן ופסחא - מברכים את כל העובדים בעברית ובערבית. בדיוק לשם אנחנו חותרים - גיוון תעסוקתי שמתבטא לא רק בהצהרות אלא במעשים. זה מגיע מלמעלה, עם מסר של המנכ"ל לעובדים על גיוון והכלה - שומעים את זה בכל אירוע ארגוני, בכל ערב חג ובכל סיכום שנה". אחרי ששתינו קפה בבוטיק נספרסו בקניון קריון, אנחנו זורקים את הקפסולה המשומשת בשקית האטומה המיועדת למיחזור. נספרסו מפעילה זה שבע שנים תוכנית שהופכת את עניין המיחזור למשחק ילדים. כל לקוח יכול לקבל את השקית האטומה, לשמור בה את הקפסולות המשומשות ולמסור אותה כשהיא מתמלאת לאחד הבוטיקים של נספרסו או לשליח שמגיע עד הבית. השליח לוקח את השקית ומעביר אותה למפעל המיחזור אמניר. באמניר דואגים להפריד בין האלומיניום שעובר תהליך של דחיסה, התכה ועיבוד בדרך לגלגול חיים נוסף בתור כלי בית, מוצר אלקטרוני או אפילו אופניים, לבין משקעי הקפה שהופכים לדשן כרמים. מיכה ועדיה , האגרונום והיינן של יקב הרי הגליל, היקב בר קיימא הראשון בישראל, מספר על השינוי המהותי שחל במקום בזכות הקפה והמרשם שרקח בעזרת פרופ' מיכה רביב ויורם אסרף מחברת קומפוסט גרין. למרות החשש הראשוני לחבור לפרויקט מחייב בשותפות עם ארגון בין־לאומי גדול, הבין ועדיה כי נקרתה בדרכו הזדמנות יוצאת דופן לצאת עם רווח משולש - להכין יין איכותי יותר, להיות פורץ דרך ולעשות טוב לעולם. "עברנו מדישון כימי לדישון אורגני, הפחתנו בריסוס, אפשרנו למיקרוביולוגיה לעשות את שלה על הקרקע, נתנו לטבע לדבר וכך הצלחנו להאריך את חיי הכרם ולחזק את הגפנים. העובדה ששאריות הקפה, שהוא פרי עשיר במינרלים, מסייעות לגידול היין זו סגירת מעגל שעושה טוב לעולם, לטבע, לחי ולצומח". סגירת מעגל שעושה טוב לעולם. צילום: בטן מלאה. ועדיה, 54, לא מוכן לחשוף את הסוד הגדול של הנוסחה שהניבה סוביניון בלאן משובח וכוללת טמפרטורה מדויקת, שאריות קפה, כמה קסמים מעולמות הפיזיקה והכימיה, ואולי הכי חשוב - מאפשרת לביולוגיה להשתתף ביצירה. בשלב הזה עובר ועדיה משפת האגרונומיה לשפת הרומנטיקה. "המהות של היין היא מפגש בין אדם, טבע ומקום. אתה רוצה לספר סיפור ולצייר פורטרט של מקום דרך היין". לדבריו, בדיוק כמו בני האדם שצורכים כיום אוכל הרבה יותר איכותי, מגוון ובריא כחלק ממגמה עולמית, כך נחוצה קרקע בריאה ומזינה כדי לאפשר לגפן להיות בריאה וחזקה יותר. "דרך בריאותו של הצמח, נפתח לנו צוהר של הזדמנות גדולה במקום הזה". ועדיה הוא דור שלישי למשפחת אוהבי אדמה. לסבא שלו, חקלאי ובעל משתלה, הייתה משימה לוקלית - לסדר שתילים ואוכל לקהילה. להורים שלו, חוקרים במקצועם, הייתה משימה אחרת - לגדל אוכל במסה גדולה, להאכיל את אוכלוסיית העולם כולו ההולכת וגדלה ולהמציא את המהפכה הירוקה. אבל לבת הקטנה והחמודה שלו, אלה , יש את המשימה החשובה ביותר - היא זו שאחראית על גידול גינת הירקות הביתית. הקומפוסט של אלה, אגב, הוא בדיוק אותו הקומפוסט של היקב. הקפה שעושה טוב ליין - עושה טוב גם לירקות של אלה.

"זה היה הקיץ של 1963, כשכולם קראו לי בייבי, ולא עלה בדעתי להיות מוטרדת מזה", הוא המשפט הראשון של 'ריקוד מושחת', ותכף ומיד ניכרת העובדה יוצאת הדופן שאת הסרט הזה, שחרך אקרנים ב-1987, כתבה אישה, אלינור ברגשטיין. "בייבי", שם החיבה השמנוני הזה, שנע לאורך כל הסרט באופן לוליטאי בין התינוקת של המשפחה לנערה הסקסית שמתחככת בגשרי עץ, לא מפסיק לגרד בצפייה של 2021. וכמו בייבי עצמה, גם בדעתנו לא בדיוק עלה להיות מוטרדים מזה, אי־אז כשצפינו בו בגיל מוקדם (מדי, כנראה). כמו ברבות מהקלאסיקות שוברות הקופות של האייטיז, שמרצפות את עולם הרפרנסים והמושגים של דור האיקס, אם לא צפינו בהן בגילים המוקדמים מדי - באיזו צפיית זקפות לא רצוניות וברזלים על השיניים - אז אלו הגילים המאוחרים מדי, כשמשלימים פתאום איזו קלאסיקה אבודה. משהו שנועד להשלים את רצף הרביעיות התרבותי של העת הזו וכבר לא מצליח לייצר עד הסוף את האפקט המטלטל שהיה לזה בנערוּת המוקדמת. כך או כך - וואו. איזה סרט שזה היה. 'ריקוד מושחת' נתן לנו להאמין שגם בחורונת יהודייה, סבבה למראה אבל לא יפהפיית הנשף, יכולה לזכות בבחור החתיך עם בעיות הזעם. מי שאגב לא האמינה בזה בעצמה היא ג'ניפר גריי, השחקנית שפרצה כ"בייבי". אחרי הצלחת הסרט המטאורית היא הלכה וניתחה לעצמה את האף היהודי, סמל ההיכר שלה, וגרמה במו ידיה שאיש לא יזהה אותה אחרי כן באודישנים או בכלל. וכך, כפי שבערה לרגע קט כחנוכייה, היא דעכה בחזרה אל תוך חשכת השכחה. אם זו לא מעשיית מוסר יהודית, אני לא יודעת מה כן. "אני נשאתי אבטיח", אומרת בייבי, במשפט הראשון אי־פעם שהיא אומרת לג'וני, כשהוא שואל - לא אותה, כמובן, כי הוא חתיך ודוחה, והיא אטרקטיבית כבופה בת מצווה - "מה היא עושה כאן?". ובאמת, מי מאיתנו לא נשא פעם איזה אבטיח - שזה גם שם קוד למשפטי פתיחה איומים, ויש אלפים כאלו, שלי היה "אני הבת של חורחה". זו אמת, הלוואי שזה היה שקר. כמטבע לשון תרבותי, "אני נשאתי אבטיח" יכול לתפקד כרפרנס לכל כניסה שרירותית ומגושמת לתוך סיטואציה משמעותית לעתיד. רגע אחד לא היית שום דבר, תינוקת שכולם רואים לה את תינוקיותה, ועכשיו את חלק מהסוד החדש הזה. בייבי נושאת אבטיח ואת עצמה אל תוך עולם מקביל, מטונף ומושך, שכבר יש בו סקס. "איפה הם למדו לעשות את זה?", היא שואלת בפליאה על הריקוד המושחת שהיא רואה לראשונה, ונענית בקריפטיות: "במרתפים". בטח במרתפים, כפרה. הרי בקומה מעל - איפה שהיהודים העשירים עם הבנות הבתולות - ישימו אותם בכלא על זה. זהו רק אזכורון לאווירת ה"הם" ו"אנחנו" ב'ריקוד מושחת', אבל למעשה לכל אורך הסרט מתקיים המתח שמאפשר מלונות פאר, אתרי נופש ובריטניה, בין הלמעלה והלמטה, המצוחצח והמושחת, המעושה והאותנטי. בייבי מתחילה את המסע הפמינוצנטרי שלה כשהיא כולה ראש, מתקיימת רק מהצוואר ומעלה - יש לה דעות! מחשבות! שאיפות! עבור סביבתה מדובר בניג'וס גדול מאוד ואף אחד לא טורח להסתיר את זה ממנה. מאוחר יותר נגלה ששמה האמיתי הוא פרנסס, על שם פרנסס פרקינס, האישה הראשונה בקבינט האמריקאי, כך שברור שהיא מיועדת לגדולות בכל מה שנוגע לראש שלה; אבל המפגש הראשון־אולי של בייבי עם הגוף שלה עצמה מתחיל במבט מתקנא על גוף נשי אחר - הגוף של פני, הרקדנית המחוננת שרוקדת עם ג'וני. והנה, מעשה גורל ותסריט, גופה של פני נתפס באותה מלכודת שאורבת פוטנציאלית לכל מי שמגלה את עצמה - היריון לא רצוי. מתודלקת הורמונים וזעם קדוש, פוצחת בייבי באקטיביזם ופונה לרובי, הטמבל שהכניס את פני להיריון, כדי שיעזור לממן את ההפלה (עוגייה פמיניסטית אחת לבייבי). "יש אנשים ששווים יותר מאחרים", מסרב רובי ומציע לה, לשם השלמת החוויה שהיא המפגש איתו, לקרוא בעותק המהוה של 'כמעיין המתגבר', ספרה של איין ראנד, שמאז ומעולם שימש אליבי אינטלקטואלי עבור סוציופתים. בייבי משנוררת כסף מאביה עבור ההפלה של פני, וכמי שנשאה את האבטיח הנכון בזמן הנכון, מתנדבת ללמוד את הממבו ולהחליף את הפרטנרית של ג'וני בהופעה. כן, כמובן, היא עושה את זה גם כי היא חמה על הגוי בעל העיניים השקועות, אבל (!) היא עוזרת לפני בשעת צרה ובשום שלב לא דורכת על הראש של אישה אחרת בשביל להשיג יתרון לא הוגן או את הבחור (עוגייה פמיניסטית שנייה לבייבי). בחזרה למונטאז' הריקודים - כמה נזיפות, טיפופים על גזע עץ לא בטיחותי וחולצות רטובות אחרי כן, ובייבי, הגפילטע פיש המדבר, הופכת לאנה ארונוב. עוד קצת פאסט פורוורד - והסרט מסתיים בריקוד ובהנפה המפורסמת בעולם, זו שסיימה כהתרסקות בכל כך הרבה סרטוני פספוסים של חתונות. אם להתעכב רגע על האיקוניות של ריקוד הסיום, הוא־הוא ניצחון הסרט הזה: קתרזיס אורגזמטי שמצומד באופן מושלם לחגיגת המיניות של בייבי - אשר כמו כל טקס חניכה, היא מביכה לצפייה ופומבית מדי מול האינטימיות שבמשמעות שלה. יוצרים יותר קלישאתיים מאלינור ברגשטיין היו נותנים לאמא של בייבי להתעלף למראה בתה המבצעת על במה את סובלימציית הסקס שלה, אבל לא - אמה של בייבי חיה מחדש את המיניות והנעורים שלה ואומרת בשובבות: "אני חושבת שהיא קיבלה את זה ממני", ולמען האמת, זה לא פחות מבריק מ"אני אקח מה שהיא הזמינה" ב'כשהארי פגש את סאלי'. ככלל, זו תהיה טעות להתייהר ולהתיימר לחשוב שאנחנו מסוגלים להערים על ההיסטוריה ולשפוט אותה בכלים עדכניים. כך, למשל, סביר שגם הסבא המתוק שלכם החזיק בדעות חשוכות ובגזענות ברמות משתנות, כי בסוף אנחנו, כולנו, אנשי ותוצרי תקופתנו. כדאי לנתח, להביט אל תוך מה שמובלע מתחת למה שגלוי ומוצהר. לשפוט זה מעניין פחות. גם בניכוי הערך הקאלטי המבדר מאוד, 'ריקוד מושחת' הוא סרט צָפי להפתיע, וזה לא מעט בכלל. במפגש עם 2021 הוא עובד בשני מישורים סותרים לגמרי - באחד, מדובר בסרט מקְרִינְג' וקומי במקומות שלא התכוון להצחיק. ובשני, הוא פיסת פמיניזם לא צפויה, בעל גיבורה לא אופיינית, שהקדים את זמנו ומצליח לייצר קסם וכימיה שלא מוכתמים בציניות. לחיי יצירות שלא מכורסמות ציניות.

"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" - תלמוד בבלי, סנהדרין קה, ב כדי להצדיק את קיומו על פני כדור הארץ, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו חזה בפלא יחיד ומיוחד במינו, כזה שאביו מעולם לא ראה ובנו לעולם לא יראה. לפלא הזה קוראים פלה, מראדונה ומסי, תלוי באיזו שנה נולדת. הוויכוחים סביב השאלה מיהו הכדורגלן הכי גדול בהיסטוריה תמיד יהיו חסרי תכלית כי אי-אפשר להשוות. אז זה אז, היום זה היום. הרי הכל השתנה - האצטדיון, הדשא, הכדור; החוקים, הקצב, התזונה; הכלכלה, האקלים, הערכים; האושר, הפחד, התשוקה. העולם הוא לא אותו עולם, אז מה כל כך דחוף להשוות בין אנשים שגדלו בתקופות שונות, בתנאים אחרים. אבל יש ענף ספורט אחד שבו יש קונצנזוס מקיר לקיר על הדבר הכי גדול, הכי משפיע, הכי נקי, הכי שלם, הכי שמימי, הכי אגדי, הכי אלוהי. לדבר הזה, כמובן, קוראים לברון ג'יימס. סתם, קוראים לו מייקל ג'ורדן. נקודה. אין טעם להתווכח. ה-NBA, ליגת הכדורסל הטובה בעולם, לא הייתה מגיעה לפסגות של היום אלמלא מייקל ג'ורדן הדביק את הכדור הכתום לכף ידו הימנית, הוציא לשון, המריא אל מעבר לעננים, העביר כמה שנות אור בין חורים שחורים בגלקסיה רחוקה-רחוקה, העביר את הכדור לכף ידו השמאלית, ורק אז הטביע באלגנטיות אופיינית את הכדור הכתום עמוק בתוך הרשת. ובכל זאת, אפילו ג'ורדן הגדול לא יכול היה לדמיין את מה שקרה ב-19 בנובמבר 2004, היום שבעקבותיו ליגת ה-NBA השתנתה לנצח. זה לא קרה בזכות ספורטאים בעלי אישיות יוצאת דופן כג'ורדן עצמו, התעלות על-אנושית חסרת תקדים כמו משחק 81 הנקודות של קובי בריאנט, פטנט מקצועי כמו סמול-בול, שינוי טכני כמו הרחקת קשת השלוש או תהליך פוליטי וכלכלי כמו הגדלת מספר הקבוצות בליגה. זה קרה בגלל אירוע בודד, בלתי צפוי ומפתיע בעוצמתו, אגרוף קטן שהותיר צלקת בפניה של האומה האמריקאית כולה. האשמה באירוע נפלה על השחקנים שקיבלו מסר חד וברור: אתם לא בוגרי כנופיות, לא שחקני כדורסל, אפילו לא אנשי עסקים - אתם זה העסק. אינדיאנה פייסרס התייצבה למשחק מול דטרויט פיסטונס בשחזור של גמר המזרח שנערך שנה קודם לכן ובסופו עלתה דטרויט לקרב מול הלייקרס שהעניק לה בסופו של דבר אליפות. המשחק שודר לכל המדינה והתפאורה הייתה מושלמת. האולם היה מלא עד אפס מקום, עשרות צוותי תקשורת התמקמו, השופטים הכי בכירים הוזמנו, השיר 'דה פיינל קאונטדאון' התנגן ברקע ובאוויר היה חשמל. והנה עוד עובדה: המשחק התקיים ביום שישי בערב, כלומר לא עובדים למחרת ואפשר לשתות אלכוהול כאילו אין מחר. ואכן, הרבה אוהדים שתו בלי לדפוק חשבון. המשחק, למרבה האכזבה, לא מימש את הפוטנציאל, והקרב הוכרע מהר מאוד לטובת אינדיאנה. והנה אנחנו מגיעים לרגע הזה, 15 נקודות הפרש, 45.9 שניות לסיום, פער בלתי מחיק, הפרשנים התחילו לסכם את המשחק ואת סיכויי שתי הקבוצות להגיע רחוק בהמשך העונה. בינתיים האוהדים המבוגרים, האמידים והמדושנים - שיושבים במקומות היקרים שקרובים לפרקט - מיהרו לחמוק החוצה אל החניונים במטרה להימנע מפקקים. את מקומם תפסו עכשיו האוהדים הצעירים, השרופים, המפוצצים באלכוהול, שמסוגלים לשלם רק על מושבים ביציעים העליונים ופה ושם מזדמן להם בסופי משחקים להתקרב קצת, לראות את הלבן בעיני אליליהם, להריח מקרוב את הזיעה, ללחוש מילות תמיכה או לצעוק קריאות גנאי כמעט בגובה העיניים. ואז זה קרה. למרות ההפרש הגבוה שהיה אמור לאפשר לדקה האחרונה של המשחק להתנהל על מי מנוחות, רון ארטסט מהפייסרס ביצע עבירה מכוונת ומכוערת כלפי בן וולאס מהפיסטונס ונתן את האות למהומת אלוהים. וולאס החזיר חבטה, ארטסט נשכב בהתרסה על שולחן המזכירות, אוהד השליך כוס משקה מהיציע ופגע בארטסט, ארטסט איבד את עשתונותיו ועלה לסגור חשבון עם האוהד ביציע, אוהד אחר עלה לפרקט כדי לפרוק את עצביו - ופתאום יש תגרה המונית בין שחקנים, אוהדים ומאבטחים, כפי שמתואר בדקדקנות מרשימה בסרט 'הסיפור שלא סופר: קטטת פייסרס-פיסטונס' שעלה הקיץ בנטפליקס. דיוויד סטרן, הנציב הכל-יכול של הליגה באותן שנים, לקח לעצמו 48 שעות כדי לעכל את התמונות, להעמיד על כף המאזניים את כל המשתנים ולערוך התייעצויות. במשך יומיים הוא ראה את התקשורת שוחטת את השחקנים, עוסקת בהשפעה השלילית של תרבות ההיפ הופ עליהם, מכנה אותם בשמות גנאי כמו "בריונים" ו"גנגסטרים" שגרמו לאוהדים לחשוב כי בסופו של דבר הם נולדו, גדלו וחונכו בשכונות עוני כפראי אדם חסרי תרבות לפני שהפכו לכוכבי כדורסל, ומעניקה כותרות בסגנון "הלילה הכי קשה בתולדות ה-NBA". כשסטרן הבין לאן נושבת הרוח הוא הפנה אצבע מאשימה לעבר השחקנים - שספגו עונשים כבדים של השעיות ארוכות וקנסות גדולים - וכמעט לא התייחס להתנהגות הברברית של האוהדים. סטרן ידע היטב כי בהחלטה זו הוא מפקיר את השחקנים, שהיו במובן מאוד מסוים מעין עובדים בארגון שלו, לטובת הצרכנים. המהלך שלו היה חנפני ופחדני, רקוב מבחינה מוסרית, אבל הוא היה הנכון ביותר בתור סתימת חורים עסקית. בדיעבד, זה המהלך שישנה את ה-NBA ברמה היסטורית. השחקנים קיבלו מסר חד וברור: אתם לא בוגרי כנופיות, לא שחקני כדורסל, אפילו לא אנשי עסקים - אתם זה העסק. לברון ג'יימס מתייחס לגוף שלו כאל מקדש, סטף קרי ממציא שפת גוף לכל מהלך מנצח, לוקה דונצ'יץ' מחייך גם כשבא לו למות - זו פסגה אבולוציונית של חשיבה עדכנית שנולדה ביום שבו נקפצו אגרופיהם של וולאס וארטסט. כיום השחקנים כבר מבינים מצוין את מעמדם - הם הכי חשובים, אבל רק אחרי האוהדים; הם גדולים, אבל לא יותר גדולים מהמערכת; הם חופשיים, אבל עדיף לא לעורר קונפליקט ולא לאתגר, להקשות או לחתור תחת ערכים קונצנזואליים. "גם רפובליקנים קונים נעליים", אמר פעם ג'ורדן בתגובה לציפייה ממנו להיות מעורב פוליטית - והקדים כרגיל את זמנו. אבל ככה זה עובד עכשיו: הכוכבים מפנימים שהכישרון הוא העסק שלהם, מעסיקים על חשבונם עובדים שמסייעים להם להיות הכי טובים שיש ומשתדלים להתקוטט פחות. סטרן בסך הכל ביצע בזמן אמת מהלך קלאסי של ניהול משברים כשניסה להנמיך להבות, לשמור על הצרכן ולמנוע פגיעה אנושה במותג. המהלך החד הזה הוא שסייע לסטרן לבנות בהמשך תוכנית שתגונן על השחקנים מפני האוהדים - הגבלת צריכת אלכוהול בזמן משחק, הקמת מתחם סטרילי בין שחקנים ואוהדים, ענישה קשה על פעולות אלימות של אוהדים כלפי שחקנים ועוד. על הדרך, כמעט בטעות, העביר סטרן מסר שהפך בדיעבד את הכוכבים של הארגון שלו לדמויות בעלות השפעה חיובית שתורמות לקהילה ומהוות מודל לחיקוי. אחריות תאגידית היא לפעמים מעשה שנולד בטעות ומשנה את העולם. לפעמים, מתוך שלא בא לשמה - בא לשמה. לברון ג'יימס, ההוא שלעולם לא יהיה מייקל ג'ורדן, מצליח להשתוות אליו רק באותו פורמט: הוא ישמש סמל לעבודה קשה, מעין שיקוף של מעמד הפועלים, כפי שמתבטא באחד הקמפיינים הישנים שלו לנייקי, אבל יפגין מעורבות פוליטית רק במקרים שיש בהם קונצנזוס מקיר לקיר. הכי חשוב: לא לפגוע במותג, לא לפגוע בפרנצ'ייז, לא לפגוע בתאגיד, לא להרגיז את דיוויד סטרן. בניגוד לתאגידים אחרים, ה-NBA הוא אמריקה, הוא העולם עצמו, הוא הדבר הכי גדול והכי חשוב שיש לשמור עליו. האו"ם, אם תשאלו באוב את סטרן ז"ל, בכלל היה צריך להקדיש את 17 היעדים לפיתוח בר קיימא למען עתיד היקום שהוא הליגה הטובה בעולם. מבחינתו, שימות העולם כל עוד יחיה ה-NBA.

הזמן היה חודש אוגוסט. המקום היה סין. התזמון היה שנה לפני שהתפרצה שם המגפה הגדולה של המאה ה-21, אבל נסו לשכוח ממנה לרגע. דמיינו את פיסת הזמן הזאת. אני מזיע רק מלהיזכר בזה. מי שלא חווה את הקיץ המזרח-אסייתי על בשרו יצטרך להעלות בדמיונו את החום של אילת, בשילוב הלחות של תל אביב, מעורבבים יחד בכמות בלתי נגמרת של אנשים. דמיינו את הגיהינום, רק קצת יותר לוהט וקצת פחות צפוף. המארחת המקומית, ספק אם מלאו לה 18, הציעה לי כוס מים קרים. כך לפחות חשבתי; אני לא דובר את שפת המקום, אבל נראה לי הגיוני שנציגה של חברה ששווה מיליארדים תציע במזג האוויר הזה מים קרים לאורחים. היא אמרה משהו בסינית מחויכת, ואני שמעתי: "אדוני הנכבד, אני רואה שאתה מטפטף זיעה על הדשא הסינתטי, האם תרצה שארווה את צימאונך במעט מים קרים?". הנהנתי לחיוב, אך מה שהיא בעצם הציעה לי היה מרק. מרק רותח. בעמידה. ב-40 מעלות ו-­90% לחות. עמדנו בחוץ, בגינה מלאכותית, והחזקתי ביד צלוחית מרק. כשמשהו במרק זז, החזרתי אותו למארחת ואמרתי לה את המילים היחידות ששיננתי לפני הנסיעה: "לא בשר, לא עוף, לא חזיר ולא דג". יש משהו מהנה בלהיות טבעוני בחו"ל. איזו תחושת הרפתקנות מרגשת. לחפש איפה יש מסעדות טבעוניות, חטיפים מעניינים, משקאות חלב על בסיס צמחי שטרם טעמת. במקום כמו סין, שבו שליש מהאוכלוסייה בודהיסטית וממילא מקפידה על תזונה טבעונית, זו משימה קלה במיוחד - שגם מחדדת כמה פריווילגי כל העסק הזה של טבעונות בעולם הראשון, או בעולם הנפרד המכונה "ישראל". ישראל היא גן עדן לטבעונים. מקום שבו כל בעל דוכן פלאפל הוא מלך, ואין שום בושה לשאול במסעדה אם הפירה חלבי, כי זה חלק ממנהגי המקום הקדומים. המוצרים בסופרמרקט ממילא מסומנים בתווי כשרות ואלרגנים, "שניצל טבעול" הוא מאכל ילדות נוסטלגי, והמושג "שווארמה צמחונית" כבר מזמן לא נשמע כמו עונג פרוורטי של מחבקי עצים בלבד. טבעונים ישראלים לא יודעים כמה קל להם. לא-טבעונים ישראלים לא מבינים כנראה כמה קל להיות טבעוני בארץ הקודש. אבל זה לא יהיה טור מהסוג הזה. לא אנסה לשכנע אתכם להפוך לטבעונים, יש אנשים שעושים את זה טוב ממני בהרבה. מיותר לציין שאף אחד לא בוחר להיות טבעוני כי פיצה מגבינת קשיו טעימה יותר מגבינת מוצרלה. בדיוק כפי שאף אחד לא בוחר להביא ילדים לעולם כי נמאס לו לישון לילות שלמים. מילת המפתח פה היא "בחירה". בצעירותי לא תמיד קיבלתי את ההחלטות הנכונות ובטח שלא עשיתי את הבחירות החכמות. בפרפראזה על דבריה של המלכה הלבנה של ארץ הפלאות, היו ימים שבהם עשיתי שש בחירות לא נכונות עוד לפני ארוחת הבוקר. החלטות אישיות לכאורה, אבל מכיוון שאף אדם אינו אי, כל החלטה כזאת השפיעה על הסביבה שלי בצורה מסוימת. בעשור האחרון עשיתי שלוש בחירות ששינו את חיי: הפכתי לטבעוני, אימצתי כלב והבאתי לעולם שתי בנות. הבחירה הראשונה הייתה מתוכננת, הבחירה השנייה הייתה אימפולסיבית והבחירה השלישית הייתה זוגית. אז למה אני כותב את הטור הזה? קודם כל, כי ביקשו ממני, ואין לי מספיק B12 כדי להתווכח עם אנשים חזקים ומאיימים כמו עורך המגזין הזה. ושנית, בגלל שכפי שכבר ציינתי, באופן קצת אירוני, הבחירה הכל כך טבעית לעשות ילדים והבחירה הכל כך מוסרית להיות טבעוני הן בסופו של דבר בחירות פריווילגיות. בעולם המתועש והנצלני, עם עתיד קודר של משבר אקלים קשוח, יש דבר יותר אנוכי מלהביא ילדים בכלל? ייתכן. בעולם שישנם ילדים רעבים בכפרי דייגים שבהם התרוקנה הדגה המקומית, האם יש משהו יותר מנותק מלהתנזר מאכילת דגים? ואולי בעצם זה הפוך? הרי הסיבה שהילדים האלה רעבים היא בגלל כל קופסאות הטונה שנמצאות על המדף במכולת המקומית. אז זאת הסיבה שאני כותב את הטור הזה, כי זה חשוב, וזה מורכב, וצריך לדבר על זה. בסופו של דבר, אחרי שנים של טבעונות מתבססת ההבנה שלמרות שזו ההחלטה הנכונה - מוסרית, סביבתית ובריאותית - מגוחך לקשור אליה איזו תחושת עליונות. בטח כאשר בכיס של כל אחד מאיתנו יש טלפון שיוצר על ידי פועלים בתנאי עבדות (וגם הכיס עצמו, אגב, סביר להניח שנתפר על ידי ילדים באיזה מחסן בבנגלדש). יש דבר אחד שהוא קל יותר מלהיות טבעוני ישראלי, וזה להיות טבעוני ישראלי ורווק. ההורות מביאה איתה מין "אחריות תאגידית" שלא נופלת מההחלטות של המנכ"לים הגדולים בשוק. החלטת להתרבות, הבאת לעולם שרק מנסה לצמצם את פליטות הפחמן הדו-חמצני שלו עוד יצור שפולט הרבה יותר מדי גזים. וצריך לשנע אותו ממקום למקום. ולהאכיל אותו. לקחתי את האחריות הזאת ברצינות. הבנות שלי נולדו לעולם של טבע. הן לא זוכרות בוקר שכלב לא ליקק את הפנים שלהן. הן גם לא זכו לטעום טעם של סטייק. זו הבחירה שלי בשבילן. כמו שלא הייתי רוצה שהבנות שלי יהיו אלימוֹת, אני לא רוצה שהן ייקחו חלק בתעשייה שמבוססת על אלימוּת. כמו שאני דואג לעתיד שלהן, כך אני רוצה שהן ידאגו לעתיד של הכוכב היפה שעליו כולנו חיים. וזה קשה. זה קשה כי העולם שאנחנו חיים בו נמצא בהדחקה ובהכחשה. זה קשה כי להיות הילדה היחידה במסיבה שלא אוכלת מעוגת יום ההולדת של יהלי זה מבאס. זה קשה כי ילדות קטנות לא באמת מבינות את הסיבה, ועלולות להיות אכזריות. מאחורי הגב שלי הבנות כמובן "חוטאות" בלי כוונה. אין דרך באמת לשלוט בזה. במסיבת פיג'מות אחת הילדה הגדולה אכלה כריך עם חביתה. בגן של הקטנה נתנו לה פעם טונה. זו לא אשמתו של אף אחד (בטח לא של הילדות התמימות), אבל האחריות היא עליי. בדיוק כפי שהאחריות על העתיד שלנו היא על כולנו.

כמעט אף פעם לא הרגשתי צורך להיות חלק מקבוצה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מוקפת אנשים שאני אוהבת ובעיקר כאלה שאוהבים אותי. בילדותי, אחרי שנפצעתי ועברתי מהליכה לישיבה בכיסא גלגלים, הבטחתי לעצמי שלהיות חלק מהחיים שלי זה מתנה - ולא לכולם מגיע לקבל אותה, אלא רק למי שממש רוצה וראוי. הייתי ילדה בת 12 שלא מפחדת שיצחקו עליה ולא מפחדת שלא יהיו לה חברים, אבל מסכן האדם שהיא תרגיש שנמצא לידה רק מתוך רחמים, מעשה צדקה או רוח התנדבותית. יש חוק שמחייב מקום עבודה ציבורי גדול (שיש בו 100 עובדים ומעלה) שלפחות 5% מעובדיו יהיו אנשים עם מוגבלות. יופי, נהדר, מחיאות כפיים. לא בצחוק. באמת. זה גם פותח דלתות להרבה אנשים עם מוגבלות וגם פותח את הראש למעסיקים על כך שסוגים שונים של אנשים יכולים להביא ערך ותועלת מעבר לעצם היותם עם מוגבלות. השאלה היא אם החוק יכול לייצר שינוי ברמה העמוקה יותר, או שכל אותם מועסקים ירגישו את אותן תחושות שאני התרחקתי מהן כל כך. ככל שעוברות השנים אני מבינה יותר ויותר שלייצר אווירה טבעית, נוחה ואמיתית בין אנשים עם מוגבלות לבין אנשים ללא מוגבלות - זו אשכרה עבודה קשה. זה תהליך שנשמע לי תמיד מאולץ. איך מייצרים "אווירה"? איך מייצרים "משהו טבעי"? הרי טבע, במהותו, זה משהו שקורה מעצמו. ואולי אצא קצת "לא פוליטיקלי קורקט", אבל אני מודה שבהתחלה גם לי היה קשה עד כדי לא־רוצה־לשמוע־על־זה־בכלל להיות באותו חלל עם אדם נוסף שיש לו מגבלה. בעבר הייתי מרגישה בסיטואציה כזאת כאילו מעמידים מולי מראה שקופה להחריד, ומה לעשות, לא תמיד בא לי לראות איך אני נראית. אבל בשנים האחרונות קצת נפתחתי ו - שלא נדע - אפילו הסכמתי לפתח שיח ולצאת לרחוב עם ה"מראה" שלפעמים מתגלגלת ולפעמים מדדה לידי. המוטיבציה העיקרית של אנשים עם מוגבלות, במקום עבודה ובכלל, היא הרצון להרגיש שייך. אבל שייך באמת. בתפקיד מוביל, חיובי, שווה, או במילה אחת פשוטה: רגיל. אמנם יש לא מעט חברות, עמותות ותאגידים ש"משלבים" - מילה בלתי נסבלת - אנשים עם מוגבלות לצד אנשים ללא מוגבלות, אבל אני אמביוולנטית בעניין. מצד אחד, יש בי הערכה עצומה לרצון ולפעולות של אותם גופים, כי בלעדיהם המון אנשים היו קורסים. מצד שני, יש כאן הרגשה מלאכותית של חניכה, של יחסי מטפל־מטופל, מה שלא מאפשר ל"אחר" לפרוץ את גבולות הגזרה של המשבצת שבה הוא נמצא. ואז התחלתי לגלוש גלים במסגרת עמותה שעושה בדיוק את מה שלא האמנתי שניתן לייצר. לצד עשרה גולשים עם מוגבלות יש 30 מתנדבים ללא מוגבלות, אבל הם לא באים בשביל להתנדב, אלא בגלל שהם אוהבים ים ואנשים. ושם הבנתי - ככה עושים את זה. מה שקורה בים צריך לקרות בבתי ספר, במקומות עבודה, בכל מקום בעולם. בסוף אפילו אפשר להרוויח אנשים מדהימים שיהיו יום אחד החברים הכי טובים שלכם. רוצים שאשלח לכם את המתכון? אז מצטערת, אין לי מתכון מסודר. אבל דבר אחד אפשר לומר בוודאות: לא צריך להשתדל ולהתאמץ, בטח לא לרחם, אלא לפתוח את הראש ממקום של סקרנות, מכנה משותף ואהבת אדם. וכל השאר - הטבע כבר יעשה את שלו.

הכתבה בשיתוף לוריאל המושג 'אחריות תאגידית' הפך בשנים האחרונות, למרבה השמחה, לגישה ניהולית רווחת יותר ויתר ברחבי העולם. חברות גדולות מבינות שהן לא כאן רק בשביל למכור מוצרים או שירותים - אלא כדי לפעול לטובה, לשנות, להפוך את העולם למקום הוגן יותר. במציאות הנוכחית זו לא בחירה: זו חובה, לאור הציפיות מצרכנים בכל העולם מהמותגים והתאגידים שהם צורכים מהם מוצרים, בטח ובטח כשמדובר בחברות ענק הפועלות בכל רחבי הגלובוס, מייצרות מוצרים בכמויות עצומות ובעלות השפעות סביבתיות וחברתיות מרחיקות לכת. לצד אלו שמגלות את התחום עכשיו ישנן חברות - תאגידים בינלאומיים עצומים - שהחלו ליישם גישה של ניהול ההשפעות החברתיות, הסביבתיות והכלכליות שלהן כבר לפני שנים רבות. כך למשל לוריאל, חברת הביוטי הגדולה ביותר בעולם, הפועלת בתחומי האחריות התאגידית למעשה כבר כארבעה עשורים. הרבה לפני שהנושא הפך טרנדי ושגור בחדרי הדירקטוריונים. "לוריאל היא חברה חובקת עולם עם מכירות בהיקף של כ-30 מיליארד אירו בשנה החולפת", מספרת דניאלה פרוסקי-שיאון, סמנכ"לית תקשורת וקיימות בלוריאל ישראל. "יש לה כמעט 90,000 עובדים ב-150 מדינות, בפורטפוליו שלה ישנם 36 מותגים מובילים, והיא מוכרת כשבעה מיליארד מוצרים בשנה. המותגים המוכרים ביותר בעולם פועלים תחתיה: לוריאל פריז, גרנייה, מייבלין ניו יורק, לנקום, ארמני, איב סן לורן, וישי ועוד. לחברות גלובליות כמו לוריאל יש, באופן טבעי, הרבה מאוד אימפקט על העולם, ובלוריאל הבינו את זה כבר מזמן: החברה התחילה את המסע כבר בשנות ה-70, כשב-1979 החליטה להשקיע בפיתוח טכנולוגיות לאבטחת איכות של מוצרים מבלי לעשות ניסויים על בעלי חיים. החברה למעשה הובילה את המגמה עוד לפני שהרגולציה חייבה זאת, והרבה לפני שהמתחרים יישמו את זה, וב-1989 הפסיקה באופן מוחלט את הניסויים בבעלי חיים". הצעד הראשון הזה הוא אחד מיני רבים שביצעה החברה מאז ועד היום. לאורך השנים פיתחה לוריאל שלל פרקטיקות כחלק מצורת החשיבה הזו, במטרה לקדם אחריות תאגידית וקיימות לאורך כל שרשרת הערך של החברה, כלומר - לאורך כל שלבי הייצור שלה. ב-2013 אף יצאה לראשונה עם תוכנית ממוסדת ומגובה ביעדים, כחלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה העסקית שלה. בשנת 2020, עוד לפני מגפת הקורונה, הבינו ראשי החברה כי יש לפעול ביתר שאת בתחום, והשיקו תוכנית חדשה: 'LOREAL FOR THE FUTURE - לוריאל למען העתיד', אשר מגדירה יעדים חברתיים וסביבתיים ברורים ושאפתניים שעל החברה לעמוד בהם עד 2030, כולל טרנספורמציה פנימית עמוקה בכל התהליכים העסקיים שלה, מאל"ף ועד תי"ו. 26 יעדים בתחומים סביבתיים וחברתיים - ומענה לאתגרים דחופים LOREAL FOR THE FUTURE היא התוכנית גלובלית, שכל המדינות שהחברה פועלת בהן שותפות לה, כך לדברי פרוסקי-שיאון. במסגרת התוכנית הוגדרו 26 יעדים בתחומים סביבתיים וחברתיים, והיא מושתתת על שלוש רגליים: אחת - טרנספורמציה פנימית עמוקה בחברה עצמה, במטרה לשנות את צורת הפעילות כך שתיעשה תוך כיבוד גבולות כדור הארץ; השנייה - העצמת הסביבה העסקית ורתימת כל השותפים של החברה, לקוחות, צרכנים, ספקים ועוד, למסע אל הגשמת היעדים; השלישית - מתן מענה לאתגרים עולמיים, סביבתיים וחברתיים, שנתפסים כדחופים בעיני החברה. "לצורך התוכנית הוקמו שלוש קרנות, שתוקצבו יחד ב-150 מיליון אירו. שתיים הן קרנות סביבתיות: אחת שמטרתה קידום כלכלה מעגלית לאיתור פתרונות לטיפול בפסולת פלסטיק, שהרי אחד האתגרים הגדולים של לוריאל בנושא הוא ייצור של אריזות מקיימות יותר; ושנייה שמטרתה שיקום בתי גידול ימיים או יבשתיים וחידוש מערכות אקולוגיות והקהילות שסביבן. מטרת הקרן השלישית היא מתן מענה לנשים הפגיעות ביותר בחברה, כאלו שאף נפגעו עוד יותר במהלך משבר הקורונה: פליטוֹת, שורדות זנות, נשים שסבלו מאלימות מינית או מאלימות בתוך הבית, נשים עם מוגבלויות ועוד. הקרן מזמינה ארגונים אשר תומכים בנשים כאלו להגיש בקשות לתמיכה כספית, ולוריאל עצמה מקיימת שיתופי פעולה עם ארגונים כאלו בכל רחבי העולם. גם בישראל קיבלו תמיכה כעשרה ארגונים חברתיים מובילים התומכים בנשים הפגיעות ביותר בחברה הישראלית". העצמה נשית: אג'נדה שקיימת בלוריאל כבר שנים במסגרת אותה פעילות מבורכת למען נשים פועל ביתר שאת המותג 'לוריאל פריז', שאותו מגדירה פרוסקי-שיאון כמותג הדגל של החברה. "המותג לוריאל פריז דגל תמיד בהעצמה נשית, בביטוי הביטחון העצמי והערך העצמי דרך הטיפוח. ממש השנה חוגג הסלוגן של המותג, 'כי מגיע לך הטוב ביותר' ('Because you're worth it'), 50 שנה. על בסיס זה הוחלט בלוריאל פריז כי הסוגיה החברתית החשובה ביותר שיש לטפל בה במסגרת האג'נדה החברתית הגלובלית של המותג היא ההטרדה המינית. אחד הדברים שפוגעים יותר מכול בביטחון העצמי ובערך העצמי הוא הטרדה מינית - בין אם באופן כללי ובין אם במרחב הציבורי. כשמוסיפים לכך את העובדה שאחת מכל שתי נשים חוותה הטרדה מינית בחייה, מבינים שיש כאן צורך דחוף". כל אלו, מסבירה פרוסקי-שיאון, הביאו את מותג לוריאל פריז להחלטה כי עליהם להתמקד בטיפול בסוגיה הזאת ספציפית, ויצאו עם תוכנית דגל אסטרטגית לפני שנה וחצי, תחת הכותרת 'Stand Up - די לעמוד מנגד'. בניגוד לרוב התוכניות מסוגה, תוכנית זו מתמקדת דווקא בציבור הרחב, בעומדים מהצד, העדים להטרדות המיניות, ומעניקה להם כלים פרקטיים למניעת הטרדה מינית. "בעזרת עמותה גלובלית בשם Hollaback פותחה לומדה מקוונת שמלמדת חמישה צעדים, כלים פרקטיים פשוטים מאוד, כיצד למנוע הטרדה מינית: להסיח את המטריד, לקרוא לבעל סמכות, לתעד את המקרה, לפנות למטריד ולדבר איתו וכדומה", היא מסבירה. "אלו אולי צעדים שנשמעים טריוויאליים, אבל הענקת הכלים הללו לעוברי האורח - במכון הכושר, בפאב, בתור לרופא, בכל מקום - יאפשרו להם לנקוט צעד באופן מיידי ובביטחון, ולבצע פעולה שתמנע או תפסיק את המעשה. כל המדינות שבהן לוריאל פועלת התבקשו לקחת חלק בעשייה הזאת, ואנחנו, כלוריאל ישראל, החלטנו במסגרת זו לחבור ל'איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית'. בתהליך שנמשך כשנה התאמנו את הלומדה לישראל - לא רק מבחינת השפה אלא מבחינת האופי והתרבות של הקהל הישראלי, הסביבה הישראלית ועוד. עשינו זאת בשיתוף איגוד מרכזי הסיוע, ויצאנו לדרך לפני חצי שנה. היום, בכל נקודת מכירה של לוריאל פריז, בכל סטנד ובכל מדף, מופיע QR שאפשר לסרוק, וכך להוריד את הלומדה למכשיר החכם. אפשר לעבור אותה באופן עצמאי, בתהליך שאורך כחמש דקות ולא יותר. לצד זה מעביר האיגוד, באמצעות מחלקת החינוך שלו, הדרכה לקבוצות, לארגונים, למקומות עבודה ועוד. עם היום עברו אותה 10,000 איש, ועד סוף השנה צפויים לעבור אותה בישראל 30,000 איש, באופן מקוון או פרונטלי. השאיפה היא שכל אזרח ואזרחית בישראל יהיו מודעים להדרכה הזו, וברמה העולמית - שתגיע למיליונים ברחבי העולם". "אלו אומנם פעולות פשוטות, אך הן יכולות לסייע לעובר האורח להבין מה עליו לעשות בסיטואציה לא צפויה כזו ולהניע שינוי אמיתי בחברה", מסכמת פרוסקי-שיאון. "לצערנו אין מישהו שלא מכיר מישהו שהוטרד, ולא משנה איפה או איך, כך שזה נוגע לכולנו, לא רק לקורבנות ולנפגעים. היוזמה הזו לבדה לא תעשה את ההבדל הגדול, אבל שיתוף פעולה עם הארגונים האלה, בכל רחבי העולם, מתוך אסטרטגיה ברורה של אחריות חברתית ורצון אמיתי לשנות, בטח ובטח כמותג גדול כל כך ומשפיע כל כך, היא אחת הדרכים להשיג את השינוי ואת האימפקט הרצוי, אימפקט כלל עולמי".

הכתבה בשיתוף אנרג'יאן כמה שבועות אחרי הגאווה הלאומית שנבעה מזכייה בשתי מדליות זהב בענף ההתעמלות באולימפיאדת טוקיו, נפתח בבירה היפנית אירוע מרגש לא פחות - המשחקים הפראלימפיים. שמות שהיו אנונימיים עד אז, כמו עמי דדאון, מארק מליאר ויוליה גורודיצ'ק, כבשו את בריכת השחייה והפכו לכוכבים הגדולים והחדשים של הספורט הישראלי. השניים הראשונים הם אלופים פראלימפים ושיאני עולם טריים שזכו בשלל מדליות בטוקיו, השלישית העפילה לגמר, שברה שיא ישראלי ואפשרה לנו לפנטז על הישגים נוספים שלה לקראת אולימפיאדת פריז. הקשר בין חברת האנרגיה אנרג'יאן לבין השחיינים החל לפני שלוש שנים, ממש במקרה, כאשר אנשי החברה נחשפו לכותרות על החרם של מלזיה כנגד הספורטאים הישראלים, והחליטו בו ביום ליצור קשר עם הדרג המקצועי במטרה לתמוך בהם. בחברה מספרים כי כאשר פנו לראשונה למאמן נבחרת השחייה הוא הופתע וציין בהתרגשות כי נדיר שחברות פונות מיוזמתן. הרבה מעבר לשורת רווח סיפור האהבה עם הספורטאים הפראלימפיים משקף רק חלק מתפישת האחריות התאגידית של אנרג'יאן המבוססת על ערכי ה-ESG - ראשי התיבות של סביבה, קהילה וממשל תאגידי. גולת הכותרת של האג'נדה הזו היא חתירה להשגת מאזן אפס פליטות (" Net Zero Emissions")  עד שנת 2050, שכוללת תוכנית פעולה למזעור גזי חממה במקביל לחיזוק נכסים דלי פחמן, בשאיפה להוביל את שינוי מערכת האנרגיה בים התיכון. למעשה, אנרג'יאן היא החברה הראשונה בסקטור הגז והנפט שהתחייבה לאפס פליטות עד אמצע המאה הנוכחית. "אנו פועלים בתקופה שבה מתחוללת תפנית חדה בתפישה הגלובלית ביחס לחברות המסחריות ולאחריות שלהן כלפי החברה והסביבה - וזוהי התפתחות מבורכת ונכונה", מדגיש מתיוס ריגס, מנכ"ל קבוצת אנרג'יאן. "כיום קיימת ציפייה מהסקטור הפרטי לתרום את חלקו ולפעול מעבר לאינטרס העסקי הקלאסי. גם בעלי המניות של אנרג'יאן מצפים לראות כיצד החברה תורמת לקהילה וכיצד היא מאמצת את הפרקטיקות הטובות ביותר עבור הסביבה והקהילה שבקרבה היא פועלת". חולקים רווחים עם הציבור, משתפים פעולה עם הממשלה. מנכ"ל אנרג'יאן מתיוס ריגס. צילום: חן גלילי אנרג'יאן, שנסחרת בבורסות בלונדון ובתל אביב בשווי שוק של כ-1.6 מיליארד פאונד ומפתחת בישראל את מאגר הגז הטבעי כריש, הפכה בשנים האחרונות מחברה יוונית מקומית לחברה בריטית מהמובילות בתחומה באגן המזרחי של הים התיכון, מיזגה לתוכה לאחרונה את חברת אדיסון האיטלקית ומפתחת כיום פרויקטים גם באיטליה, מצרים וקרואטיה. אנרג'יאן נתפשת בקרב תעשיית האנרגיה המקומית כ"חברה לא סטנדרטית": עם כניסתה לשוק המקומי, שברה את השוק ומכרה את הגז במחירים נמוכים משמעותית ביחס למה שהיה מקובל באותה עת במשק האנרגיה הישראלי. בעבר הכריז המנכ"ל ריגס בגאווה כי הוא אינו חושש ממס ששינסקי, וכי הוא כאן כדי לחלוק את הרווחים עם הציבור הישראלי ולעבוד בשיתוף פעולה עם הממשלה. החברה נחשבת ל"רזה" במונחים של חברות גז ותשתיות קריטיות ומפגינה יכולת תנועה מהירה ויכולת לאמץ דפוסי התנהלות עדכניים גם כאשר מדובר בתחום האחריות התאגידית והקיימות ברמה המקומית והגלובלית. אנרג'יאן מאמינה אדוקה בכל הנוגע לאחריותה כלפי הקהילות המקומיות בכל מדינה בה היא פועלת וחשוב לה לייצר אימפקט חיובי. דירקטוריון החברה החליט על אימוץ אחריות תאגידית כגישה ניהולית - והחברה כולה דואגת להטמיע אותה, בראש ובראשונה, בקרב מנהלי ועובדי החברה. בנוסף, אנרג'יאן מפרסמת דו"ח אחריות תאגידית, המבוקר על ידי פירמה חיצונית, זו השנה השלישית. להיות חלק מהפתרון על פי נתוני המחצית הראשונה של שנת 2021, מעדכנת אנרג'יאן על פליטות של kg/boe 18 - נתון שמהווה צעד משמעותי לקראת מטרת החברה לאיפוס פליטות עד שנת 2050. מדובר בהפחתה של 19% בפליטות הפחמן בהשוואה ל-2020, והפחתה של 73% בפליטות הפחמן בהשוואה ל-2019. כיום בוחנת החברה פרויקטים לכליאת פחמן דו חמצני וכן יוזמות בתחום המימן. "אנרג'יאן רואה עצמה חלק מהפתרון: אנחנו תורמים להפחתת השימוש בפחם, הנחשב למזהם כבד, ומייצרים בטחון אנרגטי באזור", טוען ריגס. "בימים אלה של עליות מחירים חדות במחירי הגז הטבעי בעולם, של חשש מפני מחסור אנרגיה של ממש ברמה הגלובלית - ברור לנו שהגז הטבעי הינו עוגן משמעותי להמשכיות התפקודית שלנו בתור כלכלות וחברות. לקחנו על עצמנו תפקיד הובלה כחברה אחראית שמודעת לסביבה ולהשלכות ושמציבה גבוה בסולם העדיפויות את הקשר עם מחזיקי העניין בכל מקום שבו היא פעילה". אנרג'יאן משקיעה משאבים רבים גם בפרויקטים בקהילה בישראל ובמדינות השונות שבהן היא פועלת. כך, למשל, בשנה החולפת תמכה החברה, בשיתוף עם ארגון 'מעלה' לאחריות תאגידית, בהפקת תמצית מנהלים בשפה העברית לספר "All In" העוסק בבסיס האחריות התאגידית ובתפקידן של חברות ושל המגזר הפרטי בכל הקשור בפיתוח בר קיימא. תחום האחריות התאגידית בקבוצה מנוהל על ידי איליה ריגס. בסניף הישראלי של אנרג'יאן ישנה מחלקת קיימות ואחריות תאגידית, בניהולה של חגית גניש גיל, שמקיימת דיאלוג תמידי, אישי ורציף ודואגת לייצר קו מחבר בין האסטרטגיה של החברה לבין הצרכים ברמה המקומית. בחברה מבינים כי לא כל מה שמתאים ביוון או באיטליה בהכרח יתאים גם בישראל - ולהפך. בתחילת ימי הקורונה יצאה החברה באתגר ספורט לכל בעלי העניין שלה, שבמסגרתו נתרמו כספים לצוותי ההצלה והרפואה המקומיים, כמו גם ערכת ציוד לצוות קורונה של מד"א בצפון הארץ. מאוחר יותר מינפה החברה את הריחוק החברתי של עידן הקורונה כדי לייצר מפגשים תרבותיים וערכיים דרך הפלטפורמות הדיגיטליות - ביניהם אפשר לציין מפגש וירטואלי של כלל עובדי אנרג'יאן עם ניצולת שואה בשיתוף עם עמותת "זיכרון בסלון". במהלך כל שנת הקורונה שקדמה למשחקים הפראלימפיים המשיכה אנרג'יאן לתמוך בשלושת השחיינים דדאון, מליאר וגורודיצ'ק, בזמן ששאר החברות חישבו מסלול מחדש וצמצמו הוצאות מסיבות מובנות. "קיבלנו החלטה אסטרטגית שממשיכים לתמוך בכל השותפים גם בשנה הזאת ואנחנו מאוד שמחים על כך", מסביר ריגס. "אחריות כלפי החברה, הקהילה והסביבה היא לא חובה - זו זכות". שומרים על האתוס המוטו של אנרג'יאן הוא "אתוס: העולם שלנו, האחריות שלנו". המילה "אתוס" ביוונית פירושה מערך האמונות, הרעיונות והתפישות לגבי ההתנהגות החברתית ויחסי הגומלין של אדם או קבוצה. המוטו מלווה את עובדי החברה בכל מה שהם עושים במסגרת עבודתם היומיומית בחברה. ההלימה בין המוטו לגישה הניהולית של אחריות תאגידית שבמרכזה הרצון ליצור ערך לחברה האנושית כולה - היא זו שמאפשרת מחויבות ארגונית של מנהלים ועובדים כאחד לתמיכה בנושאים כמו איכות הסביבה, תרומה לקהילה ורווחת הפרט.

הכתבה בשיתוף הקרן לשמירת הטבע והמורשת מצילים צבי ים בפרפרזה על המשפט הידוע, לפעמים דרוש כפר שלם כדי להציל צב. אסון הנפט שאירע בפברואר 2021 הביא למותם של בעלי חיים ימיים, פגע בסביבה הימית וסיכן את בריאות המתרחצים. עם כל הכבוד - ויש המון כבוד - לעבודה הסיזיפית של אלפי המתנדבים שניקו את החופים מבוקר ועד ליל, במצבי חירום יש צורך במשאבים כלכליים אדירים. כאן בדיוק נכנסת לפעולה הקרן לשמירת הטבע והמורשת, ארגון עצמאי שמסייע לרשות הטבע והגנים. הקרן, בראשותו של אלוף במיל' מתן וילנאי, היא הגוף שאחראי על גיוס כספים, בעיקר מהמגזר העסקי, לפעילויות שקשורות לקהילה ולסביבה בימי שגרה ובשעות חירום. באירוע הנפט, למשל, גייסה הקרן מעשרות חברות בכירות במשק יותר מ-560 אלף שקלים (בין השאר באמצעות שלוחת הקרן בארה"ב), שכללו ציוד ניקוי ואמצעי מיגון למתנדבים וציוד רפואי לטיפול בצבי הים (מכונת הרדמה ומוניטור של אסותא, ציוד וטרינרי, בריכת טיפול, מיכל חמצן ועוד). חלק מהחברות שתרמו אף הוציאו לחופים מאות עובדים שהתנדבו מטעמן. הקשר הבלתי אמצעי של הקרן עם המגזר הפרטי הבליט את יתרונותיו היחסיים - יכולת קבלת החלטות מהירה והקצאת משאבים מיידית. את נזקי האסון האקולוגי עדיין קשה לאמוד, אבל ברור לכל כי יעברו שנים, אם בכלל, עד לשיקומה המלא של הסביבה הימית. לשם כך, גייסה הקרן את חברות ההתפלה לשותפות ארוכת טווח בת ארבע שנים שעיקרה אימוץ המרכז להצלת צבי ים ושבמסגרתה נתרמות משאבות וציוד רפואי וטכני למרפאה הווטרינרית במרכז. "עם ישראל מתגלה באירועים כאלה במלוא תפארתו", מתפעל מנכ"ל הקרן לשמירת הטבע והמורשת עוזי ברזלי. "ההתגייסות של מתנדבים פרטיים לצד חברות מובילות במשק היא יוצאת דופן ואני כל כך שמח לגלות את הפנים היפות של הישראלים והישראליות שמתגייסים לטובת הטבע והמורשת. גופים עסקיים נרתמים למשימה איכותית רחבה וארוכת טווח תוך שמירת קשר רציף בעבודה שוטפת. התגייסות של חברה למהלך כזה מכפילה את הכוח הן עבור החברה עצמה והן עבורנו. ובסוף, כמובן, הציבור הישראלי הוא המרוויח האמיתי". משקמים את נזקי השריפה כשמריצים את הזמן לאחור, הציבור הישראלי הוא כמובן לא רק המרוויח אלא גם המפסיד הגדול, כפי שבא לידי ביטוי באסון סביבתי נוסף שאירע השנה - השריפה שהשתוללה בהרי ירושלים באוגוסט האחרון וכילתה יותר מ-12,000 דונמים של חורש נטוע. אמנם התמונות מהוות עדות לנזקי השריפה המיידיים, אבל הפגיעה המשמעותית היא זו הסמויה מן העין. "רוב בעלי החיים המוכרים לנו - זאבים, שועלים, תנים וחזירי בר - יודעים לברוח מהשריפה", מסביר הראל בן שחר, סגן מנהל מחוז מרכז של רשות הטבע והגנים. "הבעיה מתחילה כשבית הגידול שלהם נהרס. כשמתים בעלי חיים קטנים שמשמעותיים במערך המזון האקולוגי, או כשנשרף חורש ים תיכוני שמהווה מחסה לבעלי חיים מפני בני אדם וטורפים ומאלץ אותם לחפש מקור מים ומסתור רחוקים יותר - כמו במקרה של היחמורים במעיין עין הטייסים - זו פגיעה קשה". הקרן לשמירת הטבע והמורשת יזמה בשיתוף בן אנד ג'ריס ישראל את מבצע "ביחד מחזירים את הצבע לטבע" שבמסגרתו תרמה חברת הגלידות 1% ממכירות הפיינטים לטובת שיקום נזקי השריפה בהרי ירושלים. "כחברה שפעילה לאורך כל השנים בפעילות קהילתית", אמר אבי זינגר, מנכ"ל בן & ג'ריס ישראל, "אנחנו רואים חובה לסייע בשיקום נזקי השריפה והחזרת הטבע משחור לירוק". בתמונה מימין לשמאל : אבי זינגר מנכ"ל בן & ג'ריס ישראל, עוזי ברזילי מנכ"ל הקרן לשמירת הטבע והמורשת בישראל, מתן וילנאי נשיא הקרן. צילום: מורג ביטן מגשרים בין ילדים יהודים וערבים הדבר הכי גדול למען הסביבה מתחיל בחינוך לשמירת הטבע. במובן זה חשוב לזכור כי הקרן לשמירת הטבע והמורשת פועלת בהתאם ליעדים של האו"ם לפיתוח בר קיימא - בעיקר בנושא שמירת הטבע והמגוון הביולוגי. האהבה לטבע ולסביבה היא גם מכנה משותף ערכי וחינוכי שבזכותו אפשר לטשטש פערי תרבות ושפה ולחבר בין אוכלוסיות. הקרן פועלת זה חמש שנים בשיתוף פעולה אסטרטגי עם חברת אדמה, שמייצרת ומפתחת חומרים להגנת הצומח, במסגרת התוכנית החינוכית "חוזרים לאדמה ביחד" . התוכנית מפגישה בין בני נוער ערבים מתל שבע ובני נוער יהודים מבאר שבע, מתרכזת בערכים משותפים כמו שמירה על הטבע ועבודת צוות וכוללת מפגש היכרות בגן הלאומי בתל באר שבע, חתימה על אמנה משותפת, סיור מודרך, לימודי שפה, ביקורים הדדיים ונטיעת עצי זית בכל אחד מבתי הספר. הקורונה, שגרמה באופן זמני להפסקת המפגשים, העמיקה את הגעגוע בקרב התלמידים, אך הם גברו על הריחוק הכפוי ושמרו על קשר בעזרת שליחת מסרים וברכות לחגים. "המפגשים קירבו בין התלמידים וחשפו אותם למסורת ולערכים של כל אחד מהמגזרים - היהודי והערבי", מוסיפה יסמין מחנכת כיתה ה' בבית הספר אלאמל בתל שבע. מאמצים כיתות בפריפריה הקשר בין ילדים לטבע מתבטא היטב גם בפעילויות של "הפורום הציבורי", חוג אזרחי התנדבותי של הקרן, שמתהדר בין היתר בפרויקט "אמץ כיתה". "למשרד החינוך יש מערכי של"ח שעושים עבודה מופלאה בחיבור הילדים לשטח ולימוד ידיעת הארץ במובן הפשוט והיפה של המילה", אומר יו"ר הפורום הציבורי ונשיא הקרן אלוף במיל' מתן וילנאי, "אבל הם צריכים תמיכה בשיעורים, בהסעות, באבטחה, זהו פרויקט יקר. פרויקט 'אמץ כיתה' מאפשר לבעלי אמצעים כמו חברות או גופים לקחת על עצמם אימוץ של בית ספר או כיתה, כך שיותר ויותר ילדים נחשפים לטבע הישראלי. לאחרונה ביקרתי בצפון בעין אפק ליד קרית ביאליק, וראיתי בעיניי את הילדים העירוניים באים ומכירים את השמורה ומתחברים לשטח. זו דוגמה קלאסית לאחריות תאגידית ותרומתה לחברה הלכה למעשה". הפורום הציבורי, שהוקם במטרה לתמוך בשמירת הטבע ואתרי המורשת, מהווה מעין עורף ציבורי באמצעות הרחבת מעגלי השיח, יצירת שותפויות וגיוס משאבים. "שום דבר היום הוא לא מובן מאליו - כל פיסת טבע או אתר מורשת, וצריך להשקיע משאבים וזמן ואנרגיה בלשמר אותם עבורנו ועבור הדורות הבאים", אומר וילנאי. "הפורום הציבורי מייצג בדיוק את זה - את החיבור בין הרצון לתרום זמן ומשאבים ובין הצורך המובהק של אנשים בתקופת הקורונה לצאת ולחוות את הארץ. אני שמח לראות מחדש בכל מפגש מי הם האנשים המצטרפים לפורום והופכים לפעילים בו - מלח הארץ, מבכירי המשק, בכירי זרועות הבטחון לשעבר, מגיעים בנעלי הליכה עם בקבוק מים לכל מפגש ומסייעים לשמירה על הטבע והמורשת הכה חשובים". "נושא שמירת הטבע והמורשת היה אמור לקבל משנה חשיבות בסדרי הקדימויות של מדינת ישראל לאור ההתחממות הגלובלית והעלייה בצפיפות האוכלוסייה", מדגישה ורדית קפלן, יו"ר הקרן לשמירת הטבע והמורשת. "אבל לצערנו זה לא קורה. בהינתן וזה המצב, מעורבותם ותרומתם של תאגידים, חברות ויחידים הינה חשובה על אחת כמה וכמה". מחזקים את המורשת באופן גורף, קל יותר להסביר את תרומת המגזר העסקי לטבע באירוע דרמטי כמו אסון הנפט או בשיקום שמורת בארי ונחל שקמה שנשרפו בעקבות טרור הבלונים והעפיפונים בעוטף עזה. אבל חשיבותו של הטבע - הגשמי והמוחשי - אינה אמורה להמעיט בערכה של המורשת, התחום שבו נושבת הרוח של הקרן. במסגרת חיזוק ושמירת המורשת אפשר לציין את תרומתה של חברת תעבורה לפיתוח מתחם חאן שער הגיא שיהפוך לפארק שבו ניתן ללמוד על ההיסטוריה של מבקיעי הדרך לירושלים במלחמת העצמאות במסגרת תוכנית "אמץ אתר" ; את השותפות עם חברת דליה אנרגיה למשך 5-3 שנים לטובת שימור תל צפית במסגרת אותו פרויקט; את שימור תל גזר על ידי חברת המלט נשר; ואת חברת מנהרות הכרמל שאימצה את שמורת הטבע עין אפק במסגרת פרויקט "שימור מול פיתוח" שממחיש את השילוב בין עבודות הפיתוח לשמירת הטבע ומייצר זיקה בין הקהילה לסביבה. הפרויקטים לשימור האתרים משלבים בין תרומה כספית והתנדבות העובדים, מתבססים במידה רבה על תרומה מקצועית שמתבטאת לעיתים במוצר עצמו או בהעברת ידע, זולגים מהנהלת החברה אל אנשי העשייה בשטח ופועלים לשיפור חזותי של האתרים, שדרוג חוויית הביקור, הסדרת נגישות ותחזוקה שוטפת. תורמים וגם מרוויחים השותפות עם הקרן סוללת עבור חברות במגזר העסקי ערוץ חדשני ומרענן של אחריות תאגידית בת קיימא שמתבטא בהגברת המודעות, המעורבות ואחריות החברה ועובדיה לקהילה ולסביבה, חיזוק הזיקה לטבע ולמורשת בישראל, שדרוג תדמיתי ומתן תוקף "ירוק" לחברה, ולבסוף, מהווה מנוף להשגת אימפקט מדיד, כמותי ושקוף על ידי תרומה והתנדבות. ברובד העמוק יותר, הקרן מסייעת לתפור פרויקטים ייחודיים עבור השותפים לדרך באמצעות חיבור אסטרטגי הן בהיבט הגאוגרפי, כמו במקרה של אדמה בתל שבע, והן סביב ערכי החברה, כמו חברת הידרומודול שהקימה מסתור לציפורים סביב האגם בפארק אפק, חברת ג'יפ שהשמישה דרך עפר ברמת הגולן וחברת תעבורה שסייעה בשיקום חאן שער הגיא. וזו, למעשה, התגשמותו האולטימטיבית של חזון הקיימות. שותפים יקרים לדרך, רצינו לומר לכם תודה JFROG, הידרומודול, תעבורה, גדות, בזק, IBC, מלונות דן, אלביט, P&G, שופרסל, ד"ר פישר, ויסוצקי, טבע, פלסאון, הפניקס, שברון, טבע, בן&ג'ריס, זמיר בקל, מנהרות הכרמל, ICL Group, נשר, בנק לאומי, SC Johnson, ביטוח ישיר, ViaMaris, SDL, VID, H2ID, דליה אנרגיה, SIEMENS, הראל ביטוח ופיננסים, טמבור, IDE, VID, Rocheאדמה, דיסקונט, קבוצת חילן, מזרחי טפחות, סנו, טמפו, blackrock, אסותא, ACTIVE FENCE ליצירת קשר הקרן לשמירת הטבע והמורשת ותרומות או במייל

הכתבה בשיתוף נאלא ברוכים הבאים לחלום הילדות הכי גדול של כל ילדה וילד בישראל, אפריקה, אירופה או אמריקה - להיות רופאה, לוחם אש, גיבור או גיבורה כמו סופרמן, וונדרוומן והפנתר השחור, ובמילים פשוטות: להציל את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר, או לכל הפחות לסייע לזקנה לעבור את הכביש או לעזור לילד להחלים. בדרך כלל החלומות האלה נשכחים ככל שמתבגרים, אבל לפעמים הם מתגשמים. כדי לראות את הקסם הזה לא חייבים לעטות גלימה אדומה, להניף שרביט או להתהדר בכוחות על, מספיק ללבוש משהו נוח כי אנחנו קופצים לבנץ' מאג'י, מקום קטן בדרום מערב אתיופיה שמשתרע על פני כ-20 אלף קילומטרים (פחות או יותר גודלה של מדינת ישראל) וחיים בו כמיליון בני אדם. לפי סקר של משרד הבריאות האתיופי בשנת 2018, 82% מהילדים בבירת בנץ' מאג'י לקו בבילהרציה, מחלה הנגרמת על ידי תולעים ויש לה השלכות חמורות על יכולות התפקוד היומיומי הפיזי והקוגניטיבי. תוך שלוש שנים בלבד הצליח ארגון נאלא (NALA), בשיתוף עם חברת התרופות הגרמנית מרק, להוריד את שיעור הילדים שלקו בבילהרציה ל-12.9% (ר' מסגרת). זו רק דוגמה אחת. בעשור הקודם הצליחה נאלא לסייע בהקטנת שיעור התחלואה בבילהרציה בקרב אוכלוסיית בתי הספר בעיר מֶקֶלֶה בצפון אתיופיה - מכ-40% לפחות מ-2% בתוך שש שנים. מה שמדהים עוד יותר זו העובדה שגם חמש שנים לאחר הפרויקט נשמרו ההישגים כמעט במלואם. לפעמים חלומות מתגשמים. לסלק את מחלות העוני כדי להבין איך ארגון צנוע כמו נאלא, שיש לו תקציב שנתי של פחות ממיליון דולר, מצליח לעשות שינוי כל כך מהותי - בכך שהוא מונע תחלואה קשה בקרב מיליוני ילדים - צריך לחזור לתחילת שנות ה-90. פרופ' צבי בנטואיץ', הרופא הישראלי הראשון שעסק באיידס, ערך תצפית על נשאי HIV יוצאי אתיופיה ומצא כי לרובם יש גם תולעי מעיים בנוסף לנגיף האיידס ובהמשך הראה כי הזיהום הזה פוגע מאוד במערכת החיסון שלהם. ההיפותזה של בנטואיץ' הייתה כי תולעי המעיים ובילהרציה, הנפוצות במדינות המתפתחות, הופכות את האוכלוסיות שם לפגיעות יותר לאיידס, ולכן, כחלק מהמאבק באיידס, צריך לסלק אותן. אמנם המחקר זכה לתהודה, אך בשל חסמים בירוקרטיים שונים שנבעו בין השאר מכך שפעל מתוך אוניברסיטת בן גוריון שלא הייתה ערוכה לגיוס כספים ולעבודה באתיופיה, החליט בנטואיץ' להקים חברה לתועלת הציבור (חל"צ) שתעסוק בנושא באופן ייעודי. כך נולדה נאלא. בשנות הפעילות הראשונות באפריקה הבין בנטואיץ' כמה דברים:1. המחלות המוזנחות צריכות להסתלק גם ללא קשר לאיידס, משום שהן גורמות לעוני ופוגעות בהתפתחות המדינות שסובלות מהן. 2. המחלות המוזנחות לא נמצאו אז בראש סדר העדיפויות של משרד הבריאות האתיופי ביחס למגפות הממיתות של אפריקה (איידס, שחפת ומלריה). העובדה שסבלו מהן 50-60% מהתושבים יצרה את הרושם שמדובר במעין גזרת גורל. 3. המדיניות שהונהגה אז - בעיקר מתן תרופות לילדים כל שנה - נועדה לכישלון. "החיים בסביבה צפופה עם מים מזוהמים גורמים לכך שברגע שיפסיקו לחלק תרופות - הילדים יידבקו בשנית", מסביר בנטואיץ'. "זה כמו לשים פלסטר על פצע פתוח". להפוך את הקהילה לבעלת הבית בנטואיץ' והמנכ"לית מיכל ברוק, שהצטרפה ב-2014, הביאו לנאלא גישה הוליסטית חדשה - דגש על קשרי קהילה וממשל, עבודה מקומית, שיתופי פעולה וחדשנות. "המשימה שלנו", מסבירה ברוק, "היא לשבור את מעגל העוני על ידי מיגור מחלות טרופיות מוזנחות ומחלות עוני אחרות. הגישה ההוליסטית של נאלא כוללת חיבור לקהילה ולממשל המקומי שמאפשר לנו להבין את הסיבות שעומדות בבסיס התחלואה, לגייס פעילים מקומיים, את המנהיגות המקומית ואנשי מקצוע בתחומים שונים - בריאות, חינוך, הנדסה ומים - שמייצרים ידע חדש ומסייעים למצוא פתרונות קיימים וחדשים. למעשה, האוכלוסייה היא האחראית, השותפה ובעלת הבית שמבינה כי הפעילות הזו היא קודם כל לטובתה ובשבילה". "בעבר, כל הסקטורים עבדו בנפרד זה מזה, וכל אחד מהם בחן את התחום שלו מתוך נקודת מבט צרה", מודה סמאין קובלה, ראש משרד הבריאות בנפת וודלה שבמחוז אמהרה באתיופיה. "אבל עכשיו אנחנו מאוחדים. אנחנו מאמצים מבט הוליסטי יותר על צרכי הקהילה - וכך מתאפשר לנו לשפר את חיי ורווחת התושבים". ברוק מונה את המפתחות העיקריים לסילוק הסיבות לשורש המחלות הטרופיות המוזנחות:- סיוע במעורבות קהילתית וחינוך לבריאות באמצעות עזרים טכנולוגיים ומשחקים אינטראקטיביים במטרה להוביל בסופו של דבר לשינוי התנהגותי.- מחקר, פיתוח ובדיקת שיטות וכלים חדשים של בקרת מחלות טרופיות מוזנחות.- תמיכה במודלים האלה מצד בעלי עניין ומקבלי החלטות באופן שיקדם שינוי התנהגותי גם במעטפת הסביבתית, כמו שיפורי מים ותברואה שמבוצעים על ידי הקהילה בתמיכת נאלא. לספק פתרונות חדשניים לדברי ברוק, החזון של נאלא הוא להנחיל את מודל מניעת התחלואה בכל העולם, להפחית את התלות בתרופות ולאפשר השגת פתרונות ארוכי טווח לרווחת הקהילות המקומיות. ב-2019 הגתה נאלא ביחד עם משרד הבריאות האתיופי וארגון הבריאות העולמי את המדיניות הלאומית למניעת תחלואה במחלות טרופיות מוזנחות. לאחר מכן ייסדה נאלא תוכנית לימודים אונליין לעובדי בריאות והשתתפה בהכשרות למשרדי בריאות בכל מזרח אפריקה. מאז ועד היום פועלת נאלא ללא הרף ליצירת פלטפורמות לעבודה משותפת בין סקטורים מתחומי הבריאות, החינוך, הכלכלה והמים באתיופיה ברמה המחוזית וברמה הלאומית באמצעות תהליך עבודה שכולל מיפוי צרכים, תיעדוף, קבלת החלטות והעברת משאבים. יכולות המחקר והפיתוח החדשניות של נאלא הביאו לתובנות והישגים משמעותיים. רוב המאמצים בתחום הטרכומה (מחלה שעלולה לגרום לעיוורון), לדוגמה, התמקדו בעבר בגילאי בית ספר בעוד התחלואה בפועל היא בקרב ילדים בני 9-1 - "הגילוי הזה הוביל אותנו לבנות תוכנית בשיתוף מומחי בריאות וחינוך למניעת תחלואה בגיל הרך", אומרת ברוק. בתחום תשתיות המים גילו אנשי נאלא כי ב-80% מבתי הספר שבהם הם עובדים אין מים, אבל יש תשתיות שבורות שנבנו בעבר על ידי גורמים אחרים. "הבנו שההשקעה בתיקון תשתיות, בהכשרה ובעבודה משותפת עם הממשל המקומי תהיה קטנה משמעותית מבניית תשתיות חדשות - וכך יצרנו ניידת לתיקון תשתיות מים". שיתופי הפעולה הם מנוע משמעותי להצלחה - ונאלא מחפשת ויוצרת שותפויות כל הזמן. "השותפות עם מֶרְק, שמייצרת את התרופה לבילהרציה, היא סיפור הצלחה לא רק משום שהיא מאפשרת לנו להגיע ולמנוע תחלואה בבנץ' מאג'י, אלא מכיוון שהיא גם פתחה עבורנו גישה למומחים הטובים בעולם בתחום הבילהרציה ונתנה לנו חופש פעולה אדיר בבחינת מודלים חדשים", מדגישה ברוק. "אנחנו צמאים לשיתופי פעולה עם חברות וארגונים ישראליים שיצמיחו תחומי ידע ופתרונות חדשים". לייצר שינוי בר קיימא "כשאתה ארגון קטן, אולי אין לך משאבים אבל יש לך יכולת לחשוב מחוץ לקופסה ולהזיז דברים בצורה יעילה יותר", מוסיף רו"ח אמיר סבהט, חבר בוועד המנהל של נאלא מאז 2019. "נאלא הוא ארגון שמשחק במגרש של הגדולים והשאיפה היא להרחיב את הפעילות כדי להשיג תוצאות בקנה מידה גדול יותר ולגייס השקעות. השקעה תפעולית זניחה ביחס לתועלת ההשפעה היא משהו שמעניין מאוד ארגונים בין-לאומיים כמו האו"ם וחברות תרופות גדולות כמו מֶרְק. על כל דולר של השקעה חברתית מניבים רווחים עד פי 25 במונחי תועלת כלכלית-חברתית. הכדאיות ברורה". "אנחנו לא מחפשים פתרונות נקודתיים וכיבוי שריפות אלא מייצרים שינוי בר קיימא", מסכם סבהט. כדוגמה הוא מספר כי הנהלת ודירקטוריון החברה מורכבים גם מישראלים יוצאי אתיופיה ומאתיופים מקומיים כחלק מהאסטרטגיה. "רק כך יש לך יכולת מובנית לדבר בגובה העיניים, להכיר לעומק את אורח החיים ולא להתנהל בקולוניאליות. הקורונה כבר הוכיחה לעולם בשנתיים האחרונות שאף חברה, Company, לא יכולה לשרוד בלי החברה, Society".