התייקרות מחירי הדלק משפיעה ישירות כמעט על כל העובדים והמעסיקים במשק. על -י צו הרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, כל עובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסכום של עד 23.70 שקל ליום עבודה, או לתשלום בשווי כרטיס "חופשי חודשי". לפיכך, עובדים שנוסעים בתחבורה ציבורית לעבודה, לא יושפעו מההתייקרות. ניתן גם להניח כי בעת שיועלו תעריפי התחבורה הציבורית, יעודכן צו ההרחבה ויועלה שיעורו השתתפות המעסיק בהוצאות הנסיעה.
גם עובדים שמגיעים לעבודה בהסעות על חשבון המעסיק לא ירגישו, בשלב הראשון, את ההתייקרות. עם זאת, בשלב שני, יש להניח שהעובדה שהמעסיק ספג את התייקרות שירותי ההסעה תשליך על שיעור העלאות השכר העתידיות שיהיה מוכן לתת לעובדיו (אלו יוקטנו בהתאם לשיעור ההתייקרות שהמעביד נשא בה).
לעומתם, עובדים רבים מגיעים למקום העבודה ברכב פרטי או ברכב שהחברה מעמידה לרשותם. עובדים אלה זכאים על-פי רוב מכוח החוזה האישי (או מכוח הסכם משולש שנעשה בינם לבין המעסיק לבין חברת הליסינג), לתשלום בגין "נסיעות" או "אחזקת רכב". תשלום זה אמור לממן, בין היתר, את הוצאות הדלק השוטפות של העובד.
מי, אם כן, אמור לספוג את שיעור התייקרות הדלק, העובד או המעסיק? התשובה אמורה להימצא קודם כל בחוזה עצמו: לעתים, התשלום בגין אחזקת רכב מוגבל בתקרה. למשל, עובד זכאי לאחזקת רכב של עד 400 ק"מ בחודש לפי רכב ממוצע של 1,600 סמ"ק; לעיתים נאמר בהסכם כי המעסיק יישא בכל הוצאות הרכב של העובד; לעתים מעמיד המעסיק רכב לרשותו של העובד, אולם העובד הוא זה שנושא בהוצאות השוטפות והמעסיק נושא רק בתשלומים הקבועים (רישוי, ביטוח וכו').
לכן, במקום בו המעסיק לקח על עצמו את גילום כל הוצאות הנסיעה של העובד, עליו לספוג את התייקרות מחירי הדלק. מאידך, במקום בו המעסיק קצב סכום הוצאות מסוים, ייאלץ העובד להתאים את עצמו לתקרה שנקבעה לו, או שיישא בעצמו בהתייקרות מחירי הדלק.
מאידך, יש לזכור כי כאשר נחתם החוזה, אף אחד מהצדדים לא צפה את התייקרות מחירי הדלק, ולכן גם אם יישא בה צד אחד, ממילא בעת דיון השכר השנתי יעלה הנושא כקלף מיקוח (הצד שספג את ההתיקרות ידרוש פיצוי על כך).
עוד יש לזכור, כי עליה ממשית במחירי הדלק וגלגולה על העובד יכולה להיחשב כהרעת תנאי עבודה. בית הדין לעבודה נדרש בעבר לתביעה של עובד אשר הועסק בעבודות תחזוקה ושיפוצים, והשתמש ברכבו הפרטי לצורך הגעה לאתרי עבודה.
בין העובד למעסיק הוסכם על תוספת לשכר עבור אחזקת רכב, מבלי שנקבע מנגנון לעדכון התוספת. בעקבות עליית מחירי הדלק וגידול בהוצאות אחזקת הרכב, ביקש העובד להגדיל את השתתפות המעסיק בהוצאות אחזקת הרכב, אולם המעסיק סירב לבקשתו.
בית המשפט פסק, כי לאור תכלית ההסכם - השתתפות המעסיק באחזקת רכבו הפרטי של העובד - הרי שעם העלייה במחירי הדלק ובתעריפי הביטוח, היה על המעסיק לעדכן את התמורה ששולמה לעובד בגין אחזקת רכב, ולהגדיל את השתתפותו בהוצאות בהתאם, שעה שהעובד ביקש זאת. סירוב המעסיק להתאים את החוזה למצב החדש, מהווה חוסר תום לב ובכל מקרה יש לראות במצב זה את המעסיק כמי שיזם את סיום יחסי העבודה, ועל כן העובד זכאי בנסיבות אלו לפיצויי פיטורים.
הכותבת היא מומחית בדיני עבודה, שותפה במשרד רובין שמואלביץ ומייצגת מעסיקים גדולים