מוצאי שבת האחרון בתל-אביב, ואני נע בין שתי ההפגנות. האחת בכיכר המוזיאון - זו של המחנה המשותף, השוויון בנטל, אגודת הסטודנטים וסתיו שפיר - וזו שמול קריית הממשלה, של המחנה הרדיקלי יותר, חסר המנהיגים. לא הרבה אנשים יצאו לרחובות, משהו כמו 5,000 בשתי ההפגנות יחד, והאכזבה ניכרת בפניהם של המארגנים והמפגינים (בשני המחנות). אבל זו לא רק הכמות שדלילה, אלה גם האנרגיות שנמוכות, והעובדה שמעל הכול מרחפת רוח עכורה של מריבות טיפשיות, פיצול מיותר (גם אם אידיאולוגי) ומאבקי מנהיגות ילדותיים.
אני מלווה את המחאה החברתית מתחילתה, הייתי לדעתי בכל ההפגנות ואני יכול לקבוע שהיה זה המוצ"ש הכי חלש. לא ארחיק לכת עד לקביעה שהמחאה מתה - דיאגנוזה שמלווה את המחאה פחות או יותר מהרגע שנולדה - אבל גם אם היא לא מתה, ואין ספק שלבה עדיין ממשיך לפעום, הרי שלרגעים לא מעטים במוצאי השבת האחרונה היא ממש הריחה ככה. זה היה ערב עצוב.
הצעדה הדי-דלילה מהבימה יצאה בול בזמן, בלי איחור של דקה, וזה כבר אומר חשדני. האלה האנרכיסטים המסוכנים שלך, ישראל? הולכים בשקט ברחוב, שרים בנימוס "איזו מדינה של טייקונים". טוענים שהם הרוב, רק כי זה מתחרז עם המילה רחוב.
פיצול ראשון מתרחש בפינת קפלן. חלק מהאנשים רוצים ללכת לראות מה קורה במוזיאון. האנשים האוחזים במגפונים צועקים כל אחד משהו אחר: חלק קוראים לפנות ימינה, חלק להמשיך ישר, חלק ממליצים להמשיך עוד קצת ולפנות שמאלה בפינה הבאה. הקהל נענה לשלוש האופציות, וכבר ניתן להרגיש נשירה של כמה אחוזים. זו דוגמה קטנה ושולית, אבל מייצגת: אף אחד לא יודע מה הוא רוצה מלבד דבר אחד: הוא לא רוצה את מה שהשני מציע. אני הולך למוזיאון.
בסדר, לך תשרוף משהו, רק עזוב אותי בשקט
על הרצפה במעלה המדרגות המובילות לרחבת המוזיאון מוטלות ערימות של שלטים הקוראים "עד כאן", אבל אף אחד לא לוקח, ושתי בחורות מחלקות חולצות של "יש עתיד" - לפחות אחת מהחולצות האלה תמצא את עצמה מאוחר יותר על גופו של בלש בלבוש אזרחי ובמרכזו של עוד ויכוח מיותר. על הנוכחות החזקה של מפלגתו של לפיד דובר רבות ואין לי דבר חכם להוסיף בנדון.
אני חושב שהטענות נגדו שהוא "מנסה להשתלט" על המחאה, מגוחכות. כולם מנסים להשתלט על המחאה. תראו לי אחד שלא "מנסה להשתלט" על המחאה. כל אחד קורא לשני שקרן, כל אחד מכנה את השני אופורטוניסט, כל אחד חושב שהוא ורק הוא נושא את נס המחאה, את קולה האמיתי. ומצד שני, אף אחד לא מוכן ללכת אחרי מישהו אחר, שלא לדבר על להקשיב. אף אחד לא מוכן לקבל מנהיגות של אף אחד, וכתוצאה מכך גם אף אחד לא מוכן לקחת על עצמו שום מנהיגות. כל אחד יודע שיאכלו לו את הראש כמו שהוא אכל לאחרים. ומה שעשו לסתיו שפיר זו דוגמה מצוינת.
אני עושה סיבוב בקהל הדליל. האנשים טובים, רגועים, מקשיבים לנאומים, מוחאים כפיים איפה שצריך. החבר'ה מההפגנה השנייה אוהבים לתאר את עצמם בתור "ההפגנה של המשרתים" ואת אלה שפה, במוזיאון, כ"ההפגנה של האדונים". עוד שטות מוחלטת. מדובר באותם האנשים, פחות או יותר.
הרגע המעניין מגיע כשקבוצה מההפגנה השנייה מגיעה ומנסה לפוצץ את ההפגנה. למה? ככה. המסרים שלה מבולבלים למדי, כמו "סתיו ואיציק טייקונים", או: "מכרתם את המחאה". חלקם מצליחים לעלות לבמה, אחד מנסה לחטוף את המיקרופון, אחת מהם אפילו מצליחה לנאום. האנשים בקהל לא מפגינים הרבה כבוד כלפי המפריעים, ובצדק. מתישהו אני פורש משם והולך להפגנה השנייה, מול קריית הממשלה.
גם כאן הנוכחות דלילה, אבל ההבדל העיקרי הוא שהאנשים שמול קריית הממשלה מרגישים שהם הרבה יותר צודקים, הרבה יותר יפים, הרבה יותר נחושים והרבה יותר מכל דבר. תראה איזה הבדל עצום בין שתי ההפגנות, הם באים ואומרים לי, שם זה רק כסף, אבל פה אנשים שמחים. שם מקדשים את הסטטוס קוו ואת מדיניות ההפרד ומשול, ואילו כאן הכול אחדות ואהבה. אלה שני עולמות נפרדים, הם אומרים לי בהתרגשות. לא עולמות נפרדים ולא נעליים. אלה אותם האנשים ופחות או יותר אותן האנרגיות.
גם כאן וגם שם אלה שצועקים הכי חזק הם מוכרי המים והארטיקים. זה בערך כמו צפייה באולימפיאדה: אנשים שהאתגר הכי גדול שלהם הוא פיסטוק סגור על הכורסה מול הטלוויזיה יודעים הכי טוב מה המחאה צריכה ולא צריכה. אחד אומר לי שצריך לשרוף בנקים, אחד טוען שחייבים ללכת לפוליטיקה. כולם חכמים. בבקשה, אני אומר לאחד מהם, לך תשרוף משהו, רק עזוב אותי בשקט.
אין מנהיגים, אין מסרים, אין נאומים, אין סדר יום, אין דרישות. הדובר הכי מרכזי הוא איזה אחד לבוש בתחפושת באטמן שאומר ש"ביבי הוא הג'וקר". הניגוד בין מה שקורה לבין איך שאנשים רואים את מה שקורה פשוט מפוצץ לי את הראש.
הדבר היחיד שנותר הוא להתגרות בשוטרים, שמצדם חוסמים את הצומת בנחישות, אבל לא עושים שום דבר אלים. מדי פעם המפגינים מבחינים בשוטר לבוש אזרחי - משום מה הם קוראים לו סמוי, שזה כמו לקרוא לרוקח דוקטור - ומתחילים להקיף אותו ולהציק לו. שוטר בלבוש אזרחי אחד לפחות אכן לבש חולצה של יאיר לפיד. נו, אז מה. ואם היה לובש חולצה של פוקס? או חד"ש? ההתחסדות והצעקנות של המפגינים בנושא הזה פשוט דביליות.
האירוע המרכזי של הערב הוא כמובן תקרית גז הפלפל. ממה שהצלחתי לראות בעיניי ומהעדויות שגביתי, היה זה מפגין שריסס את השוטר בגז אחרי שזה רדף אחריו. לא ברור מי הביא את הגז ושלף אותו ראשון. בכל מקרה, זה היה ריסוס קטן ממכל זעיר, אבל שתי שניות אחר כך כבר רעשו הרשתות החברתיות: גז מדמיע בלב תל אביב! כשהעזתי לטעון שלא נראה לי שזה שוטר, הפכתי בתוך שנייה לפשיסט.
שמונה עצורים בסך הכול, זה היה מחיר הערב העגום הזה, שבו הפכה המחאה לקרקס וקרסה תחת משקל האגו והמריבות הפנימיות שלה. בסביבות אחת וחצי בלילה המפגינים מתכננים לישון על המדרגות. אני הולך הביתה.