בעיני רבים נתפס המיליארדר שלדון אדלסון כמי שאחראי למצבה הקשה של עיתונות הפרינט בישראל. העיתונאי בן כספית, איש "מעריב", ועמיתיו נחום ברנע וסבר פלוצקר, אנשי "ידיעות אחרונות", הם רק חלק ממי שהלמו בבוטות בטייקון ההימורים האמריקני ובעיתונו "ישראל היום", בטענה כי הם אלה שמחסלים את העיתונות המודפסת החופשית.
אלא שהאמת - אם מורידים את האג'נדה המובהקת של העיתון החינמי - היא הפוכה לגמרי. אדלסון, כמה אירוני, הוא היום מושיעם היחיד של עיתוני הנייר.
זה לא שכספית, ברנע ופלוצקר לא צודקים. נוכחותו האגרסיבית של "ישראל היום" אכן פגעה בעיתונים, בעיקר באלה שבהם כותבים כספית, ברנע ופלוצקר. אלא שהדם הוא לא על ידיו.
האשמה בחיסולו ההדרגתי של "מעריב" ובקשיים של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" נופלת על ממשלת ישראל. היא שבמהלך השנים, בהובלתו של משרד המשפטים, לא אפשרה למו"לים הקיימים להתמודד באמת עם השינויים הצפויים במפת התקשורת העולמית והמקומית, ובכלל זה עם כל מודל כלכלי שונה ממה שהיה נהוג בישראל.
מערכת החוקים הישראלית המיושנת הביטה על זירת התקשורת שלנו כאילו אנשיה הם היחידים על הגלובוס, ודאגה לרסן את כוחם מחשש שיכפו דעה אחידה על הציבור. אלא שככל שהיא הגבילה את השחקנים בה, כך היא פתחה את הדלת לאדלסון ולדומיו. היום, כשהעולם נראה אחרת לגמרי, לממשלה הנוכחית אין שום מוטיבציה לשנות את החוק. שהרי השחקן היחיד שפועל ללא מגבלה כלכלית משמעותית, הוא גם זה שמעביר בעיניה את המסר הנכון.
האיסור על בעלויות צולבות של אותו אדם בכלי תקשורת שונים בישראל הוא הסיבה העיקרית למצוקתם של המו"לים הוותיקים היום. עם הביקוש הפוחת לעיתונות המודפסת היומית, לכוחות כמו משפחת שוקן ואפילו משפחת מוזס, יש רשת ביטחון מאוד מצומצמת ליפול עליה.
אדלסון, שמניעיו הם פחות לעשות עיתון טוב, ויותר לעשות שלטון טוב, מרשה לעצמו כלכלית להמשיך ולהשקיע בדפוס. כשרבים לא יודעים מה לעשות עם גלילי הנייר והמכונות המשוכללות, ב"ישראל היום" מתכננים להזרים דם חדש למקצוע הוותיק.
ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", לא צריכים ליידות אבנים באדלסון, הם צריכים לשלוח לו זרי פרחים. אחרת, איש לא היה מעיר את העיתונות הישראלית מהתרדמת שכפתה עליה המדינה. היום כבר ברור, צריך למצוא מודלים חדשים ולהיערך לעידן חדש ודיגיטלי. "ישראל היום" וההשקעה שלו בדפוס, קונה לכולם עוד זמן היערכות לתקופה העומדת בפתח.
אילי ההון הבינלאומיים במלחמת התשה
המציאות האבסורדית הזו, נכונה לא רק לתעשיית הפרינט. ראו מה קורה בטלוויזיה המסחרית. העתיד הערפילי וההווה המתסכל ונטול הפרי של הערוצים המסחריים דחק הן את מי שטלוויזיה היא עניינו ואף את האיתנים שבמשק. גם כאן, הדרך נסללה אל חו"ל. במקרה של ערוץ 10, המושיע הפעם הוא רון לאודר.
אלא שאם אדלסון מצליח לדלג מעל למגבלות החוקיות בישראל באמצעות יכולותיו הכלכליות, בטלוויזיה המסחרית, כל הכסף שבעולם לא יעזור ללאודר. להיפך. גם אותו מתישים באוצר וברשות השנייה במגבלות אחזקה, ובדרישות לערבויות, להתחייבויות ולהצהרות.
זה, אם כן, הגל הרביעי של המשקיעים בתקשורת העברית. ההשקעות הראשונות היו ההתארגנויות הפוליטיות, שקרסו. לצדן פרחו משפחות העיתונות, שהאחרונות בהן מחזיקות את עצמן בכוחות מידלדלים. ואז הגיעו "הטייקונים", שחיפשו שליטה והשפעה, וקיבלו בעיקר שם רע והרבה כאב-ראש, ועכשיו, הגיע תורם של אילי ההון הבינלאומיים לעבור את מלחמת ההתשה.
זה הרגע, לפני הבחירות, שבו המחוקק הישראלי חייב לתפוס את השור בקרניו ולא לפחד משינוי אמיתי בחקיקה. לא מדובר בשינוי של פריסת חובות לזה או לאחר, אלא בשינוי מעמיק בדפוסי החשיבה ובחופש העסקי, שיוביל בהכרח לחופש ערכי ועיתונאי.