יום ראשון בבוקר, הקלפי של הליכוד ביד אליהו. זה מתחיל שמח: מזג האוויר מפנק, השמש מלטפת, התורים של המצביעים ארוכים אבל רגועים, והשלטים מתוחים. מהר מאוד הכול נדפק. המחשבים מפסיקים לעבוד, המצביעים נוטשים, והפעילים, חלקם בשכר (בין 25 ל-35 שקלים לשעה) וחלקם בהתנדבות, מתווכחים ביניהם.
יש הטוענים שמדובר בקונספירציה, יש הטוענים שמדובר בהאקרים, יש אומרים שמדובר בקמצנות גרידא. כולם מאוחדים סביב דבר אחד: בחורה חמודה מהליכודניקים החדשים (אלה שהתפקדו אחרי המחאה החברתית) העזה לטעון שלא כל הערבים רעים. הלך עליה. כולם קוראים לה שמאלנית. "מקסימום 20% מהם טובים", אומר פעיל של חיים כץ.
אני עומד עם החבר'ה של אדמסו אללי. "רק אל תגיד לי שאתה שמאלני, אחרת יש בינינו נתק", אומר לי המתנדב. באוהל של אלקין שמים את הקליפ (אלקין סטייל) בלופ אין-סופי. אני ממריד את העובדים שלו שמקבלים 25 לשעה. "אצל קרן ברק מקבלים 35", אני אומר להם. החבר'ה של חוטובלי לומדים משניות, בדוכן של לאה נס מדברים על מוסר ועל תפקיד האדם בעולם, בדוכן של לבנת מדברים קונספירציה, ופעיל של פייגלין, שהפנים יופי את משנת המנהיג, אומר שאסור לסמוך על מחשבים. במקום מתרוצצת תמונה של המועמד סיני קהת לוחץ יד לערפאת. "הוא גמור", אומרים פה.
בכלל, בהיעדר מצביעים, נדמה שאף אחד לא מדבר אידיאולוגיה. כולם מדברים רק דילים ורשימות. אני עושה הפסקה וחוזר בערב. המחשבים כבר מתחילים לעבוד ואני מגיע לגני התערוכה. שקט ודליל. סילבן שלום שם, מבסוט מאחוזי ההצבעה שמטפסים. ג'ודי מחכה בג'יפ, מודאגת מהחיסולים, היא עונדת עגילי ענק שעליהם גולגולות, מוציאה שקית גדולה עם בורקסים חמים שקנתה הרגע ומחלקת לצלמים.
פייגלין גם פה, בחליפת חתן, קר כמו תמיד. "זו שערורייה", הוא אומר על המחדל הממוחשב, "אלה האקרים". צלם דוחף אותי הצידה. גם מיכאל קליינר, גם גיל סמסונוב, גם גלעד ארדן. אני עושה סיבוב בין השלטים. טיפות גשם שמצטברות על הפוסטרים של המועמדים גורמות להם להיראות ספק מזיעים, ספק בוכים.
פעילים של יריב לוין אומרים שהוא אלוף החקיקה. אני אומר שלא נכון, והם מתקנים - אלוף החקיקה הציונית. מה זה אומר? ביטל את הפנסיה לעזמי בשארה ואת הדרכון הדיפלומטי לחנין זועבי. ברדיו מתדיינים אם להוסיף עוד יום להצבעה. פייגלין אומר לא לבטל אם אחוזי ההצבעה גבוהים. החבר'ה של אלקין ממשיכים עם אלקין סטייל. במינונים גבוהים כאלה, הקליפ הזה יכול לגרום נזק מוחי. אני עומד עם פייגלין ואנחנו מדברים קונספירציות. מגיע מרידור, מחייך אליי, אבל מתעלם מפייגלין. אתם כבר יודעים מי צחק אחרון.
אני נכנס לחמ"ל, רדום, שלא לומר מנומנם, אבל אחוזי ההצבעה עולים ועולים. מגיעה יוליה שמאלוב ברקוביץ', מפליטי קדימה. "הנה שמילוביץ'", קופצת עליה פעילה אחת. פעילה אחרת קוראת לה מירי רגב. שמאלוב ברקוביץ' מספרת שהיא מתכננת להגיש עתירה. היא מספר 158 ברשימה, אבל במסך המחשב של הבחירות - והיא מראה לי לפחות עשרה צילומי מסך להוכחה - שמה אינו מופיע. יש 157 ואז 159. המספר שלה מופיע, מעשה שטן, בין 151 ל-152 והיא מוצגת כך: ש. ברקוביץ' יוליה. "אף אחד לא מכיר אותי בשם הזה", היא אומרת.
מגיע אקוניס ומצטלם. "אני מרגיש מעולה", הוא אומר לי, "ממש מעולה". "למה דברים כאלה לא קורים בגמר של תוכניות ריאליטי?", שואלת פעילה בזעם. "כסף, הכול כסף", עונה לה אחרת. בחצות אני הולך משם, מאוכזב מהעייפות ומהנמנום ששרו על הליכוד ביום הזה.
יום שני בבוקר. בגני התערוכה עדיין ישנים. נוסעים לקלפי ברמת גן. כרמל שאמה כבר שם, יושב באוהל ליד יואב קיש ממחנה הפראיירים שאוכל סנדוויץ'. שאמה עושה טלפונים. הוא נראה מרוצה ומודאג בו זמנית: מרוצה כי רמת גן היא בסיס הבית שלו, אוהבים אותו כאן, וגם הוריו ואחותו באו לעזור; ומודאג מהדיל, או "המגה דיל", כמו שהוא מכנה אותו, שעשו עליו חיים כץ ופייגלין, במיוחד כץ. "הוא עושה לי חיסול", אומר שאמה-הכהן, "חיסול אקטיבי. מנצל את כוחו כדי להפוך אותי לפסול חיתון".
שאמה באנרגיות של תמות נפשי עם פלישתים. הוא מלכלך על חיים כץ כאילו אין מחר, "הכוח עלה לו למקומות לא בריאים", הוא אומר, "כל מה שמעניין אותו זה שאנשים יקודו לו קידה. זה עיוות של הדמוקרטיה. מעודי לא ראיתי כזו פעילות נגד הציבור. הוא מתרברב שהוא יכול להכניס תרנגול לכנסת. הוא הבטיח למחוק אותי". ועוד לכלוכים מלוא הטנא. ולא רק על כץ, גם על עובדי התעשייה האווירית. "מצד אחד מפתחים את כיפת ברזל", הוא אומר, "ומצד שני הם סלאח שבתי. הכול בגלל ועדת ששינסקי", הוא אומר, ולא כל-כך מקפיד על העובדות.
"למה אתה עושה את זה?", אני שואל, "הרי יש סיכוי שתצטרכו עוד לשבת יחד". "אנחנו לא הולכים להסתדר", אומר שאמה-הכהן, "זה ברור". "ומה עם הרשימות של פייגלין?", אני שואל, "גם שם אתה לא נמצא". "שם זה משהו אחר, יותר על בסיס אידיאולוגי", אומר שאמה.
גם היום, כמו אתמול, כל הדיבור הוא על דילים ועל רשימות חיסול, האוויר מלא התלחשויות ומאכערים. אף אחד אינו מדבר אידיאולוגיה, למעט החבר'ה של פייגלין ושל חוטובלי. האידיאולוגיה היחידה היא נגד השמאל והערבים. עמוד ענן נעלם מהשיח, על התקציב אין בכלל מה לדבר.
חמש דקות משם, בקלפי בגבעתיים - רדום עד כדי תרדמת. האנרגיות מזכירות שבעה. "בדיוק פספסתם את מרידור", אומרים לי בעייפות. "אנחנו שעתיים פה", אומר לי פעיל של גילה גמליאל "ואף מצביע לא בא". לאה, יו"ר הקלפי, עושה לנו סיבוב, מהשעמום, אבל לאה אחרת מתנגדת שניכנס ונצלם. היא עובדת קבלן וזה הדבר האחרון שחסר לה עכשיו, שיבוא המנהל ויראה שהיא הכניסה צלמים. הנחישות שלה, שנובעת מפחד, מדכאת אותי.
נוסעים לקלפי ביהוד, שממוקם בין מוסכים לאולמות אירועים. גם כאן רגוע עד מאוד. מדי פעם מגיעה מכונית עם כמה עובדי תעשייה אווירית, שנכנסים ומצביעים. אני פוגש שם שני פעילים של פייגלין שמדברים אידיאולוגיה.
מיהוד למתנ"ס דנבר בלוד. סוף-סוף קצת אווירת קרנבל: מוזיקה, אנשים, וג'ינגל הליכוד שמתנגן בלופ אין-סופי. אחלה אנשים, אחלה אנרגיות. אחד שלומי הביא מהבית שולחן קטן, קומקום וכוסות והוא מוכר קפה ותה בשלושה שקלים.
הדי ג'יי שם קצת אייל גולן. אני ניגש אליו, שמו גיל חדד והוא מתכוון להתמודד על ראשות עיריית לוד מטעם הליכוד. אחלה בחור. 1,564 בעלי זכות בחירה יש בסניף הליכוד בלוד, 70% מהם באו להצביע. כל הפעילים פה מתנדבים, מלבד אלה שעובדים בשביל שטייניץ.
אני נכנס לתוך המתנ"ס ותועה אל אחד מחדרי ההצבעה. יושבים שם שמונה עובדים משועממים למדי ומעט ממורמרים: לא הביאו להם שום דבר לאכול מהבוקר. הם צוחקים שמרעיבים אותם והבוס שלהם גוער בהם בחומרה. "הכול יופיע בעיתון", הוא אומר להם, "וכדאי שתלמדו שמי שגר בבית מזכוכית שלא יכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ". כולם אומרים לי "חבל שלא באת אתמול". באמת חבל שלא באתי אתמול. חדד מזמין משלומי עוד ארבע כוסות קפה ("תרשום לי") ושם שוב את הג'ינגל, ושוב אנשים רוקדים. רק הפעיל של פייגלין יושב בצד וקורא בספר התניא. אני מת על לוד, אבל צריך ללכת לגני התערוכה.
ערב בגני התערוכה. עדיין מעט דליל. אני פוגש שוב את גלעד ארדן שישן שעתיים בלילה אבל שומר על אופטימיות כמו על עמימות. הערב מתחמם על אש קטנה. גם סילבן שלום פה, מעודד יותר מאתמול, אבל עדיין מודאג.
אני פוגש את שר האוצר, שעומד בפתח הקלפי ומשכנע אנשים להצביע לו. "מה שלומך מר פויר?", הוא שואל אותי. "מעולה", אני עונה, "ואתה?" שטייניץ מחייך בעגמומיות. תראה, אומרים לי פעילים, כמה זה עצוב ומכמיר לב ששר אוצר צריך להתחנן לבוחרים. מצטער, אבל בעיניי זה לא עצוב ולא מכמיר לב - זוהי דמוקרטיה במיטבה. אני מעדיף פוליטיקה של פוליטיקאים שמשכנעים מצביעים על-פני פוליטיקה של פוליטיקאים שמתחנפים לאיזה בוס, ראה מפלגות כמו יש עתיד או ישראל ביתנו. אני אוהב את זה ששר האוצר - כמו גם השר לענייני הנגב והגליל או השר לאיכות הסביבה - צריכים לעבוד כמו סיני קהת האלמוני על מנת להיבחר, והעובדה שהחיוך של שטייניץ אינו מרוח על פרצופו מעולה בעיניי. אני מעדיף את הפוליטיקאים שלי מודאגים. פתאום, יעזור לי אלוהי כל השמאלנים, אני קצת אוהב אותו.
אני מבקש משטייניץ לענות על כמה שאלות. "רק תן לי קודם להיבחר", אומר שר האוצר, "ואחר כך נדבר". הוא יודע ואני יודע שאחר כך אין שום סיכוי שנדבר.
ההצבעה הוארכה בעוד שעה. פקח גוער בפעילים להתרחק 25 מטרים מהכניסה. אני נכנס למתחם התקשורת, פוגש שם את אילן מרציאנו, יועץ התקשורת של חיים כץ, שמשיב לטענותיו של שאמה-הכהן. "כיועץ תקשורת", הוא אומר, "אני מעריך את העבודה של כרמל, הוא עשה נזק גדול לחיים, לאיך שתופסים אותו". מרציאנו מגן על כץ, שהעביר הרבה יותר חוקים משאמה-הכהן. אני מסכים איתו לגבי טענות הכוח והדילים - פוליטיקה היא עניין של דילים, של תן וקח, של כוח, וכץ משתמש בכוח שלו לדברים טובים. מי שלא רוצה כוח או לא יכול להתמודד עם כוח, שילך לעבוד בגננות. "אנחנו עוברים על רשימת החוקים שהעביר חיים כץ. רשימה מרשימה. אין הרבה מחוקקים כמותו. מרבית החוקים תיקנו עיוותים של שנים רבות, מרביתם מטיבים עם החלשים בחברה הישראלית. הליכוד צריך להתברך באנשים כמו חיים כץ. אבל לא, לא הלילה. הלילה הוא בתפקיד השטן.
אני לא מקנא במרציאנו. קשה להגן על חיים כץ בימים אלה. הקלות, שלא לומר התאווה, שבה אנשים מקבלים את התעמולה נגדו, מדאיגה. ומילא נגד כץ - כולם מדברים על עובדי התעשייה האווירית כאילו הם חבורה של רובוטים חסרי בינה שהולכים לאן שאומרים להם. ההסתה - כן, הסתה - נגד העובדים המאורגנים עובדת מצוין, מצוין מדי. מהבחינה הזו, הייתה לכרמל שאמה-הכהן עבודה קלה. אז בסדר, כץ הוא כוחני, אבל ממתי פוליטיקה היא עניין לאנשים חלשים? אז בסדר, יש לו רשימות. למי אין? אז הוא יו"ר ועד עובדים. נו? להפך, זה דבר טוב, בעיניי. מה גם שהעניין הזה של כפל תפקידים אושר גם בוועדת האתיקה של הכנסת, גם בוועדת הבחירות, וגם בבג"ץ.
הזמן עובר בבטלה. השירותים סגורים, ענייני אבטחה, ולצאת מפה לא בא בחשבון מאחר שצריך לעבור שוב את האבטחה שהולכת ונעשית קפדנית משעה לשעה. אז מתאפקים. מתאפקים ומעשנים. השעה עשר והקלפיות נסגרו. בתוך כמה דקות יתחילו לזרום השמועות.
לאט-לאט מתחיל האולם להתמלא פוליטיקאים. גילה גמליאל, רובי ריבלין, מירי רגב. מפיקים וכתבים רבים עליהם, גוררים אותם בידיים מעמדת שידור אחת לאחרת. זה שלב הריצות הבלתי ברורות. כל רגע שמועה אחרת. הזמן, שעבר כל-כך לאט ביומיים האחרונים, מתחיל פתאום לטוס כמו משוגע. פתאום רבע ל-11, פתאום נעמדת הדוברת של שאמה-הכהן במרכז האולם וצורחת כמו מטורפת: "יש!! כרמל במקום העשרים!". אנשים מתרוצצים עם רשימות, מפריחים עוד ועוד שמועות.
כמה דקות אחר כך מגיעות תוצאות האמת, ויחד איתן מתפרץ סיר הלחץ המטורף והנהדר הזה שקוראים לו הליכוד. כל היומיים הרדומים האלה, הפדיחות הממוחשבות - הכול נשכח והכול משתחרר. הדלתות נפתחות והקהל זורם פנימה. גם הפוליטיקאים. לזה חיכיתי יומיים.
חוטובלי נכנסת, זוהרת, מאושרת. מגיע אלקין, מחובק עם אשתו שבוכה על כתפו, מגיע כרמל שאמה, מאושר כאילו ניצח. "נו", הוא אומר לי. "ניצחת", אני אומר לו, "איך המרגש?", "אני בשמיים", אומר שאמה לפני שמושכים אותו להתראיין לטלוויזיה. יריב לוין בעננים עם יהלומים. "זה שר המשפטים הבא", אומרת לי הדוברת שלו, ואני מצטמרר לי.
אני פוגש את החברים שפגשתי ביומיים האלה, אלה מיד אליהו ומלוד, מיהוד ומרמת גן. מגיע דני דנון, טירוף. מגיע הנגבי. הליכודניקים קיבלו אותו בחזרה, אבל הם עדיין מסויגים משהו כלפיו. הוא לא נישא על כפיים. אני פוגש את אברהם, פעיל ליכוד חרדי: "העפנו את שלישיית השמאלנים", הוא אומר לי (בגין, מרידור, איתן), "והבאנו את השישייה הלאומית" (דנון, אלקין, אדלשטיין, פייגלין, חוטובלי, לוין). מגיע ישראל כץ, מוקף פעילים ששרים "ישראל, ישראל, ישראל בטח בה'".
שמח. אבל שום דבר לא ממש שמח עד שנכנסים צמד הנסיכים החדש - סער וארדן. אנשים מטורפים עליהם פה, מחבקים אותם, מנשקים אותם, מנסים לתלוש להם איברים מרוב אהבה. האמת, זה מראה מדהים. הם עוברים לידי, עטופים בזיעה ובאושר. "פויר", צועק לי ארדן מתוך החבורה שמקיפה אותו, "שתהיה כתבה טובה!". חבורת חרדים רוקדים סביב סער - "הנה בא מלך הכבוד!" - וגם הוא אינו שוכח לעשות כבוד למלך האמיתי של הערב: "מה שלומך פויר?", הוא זועק אליי מההמון.
פייגלין מחייך אליי, מירי רגב מלטפת אותי, חוטובלי אומרת לי שאני מדהים ואיזה כיף לראות אותי. "אני מאושרת", היא אומרת לי, "אני לא יכולה להוריד את החיוך מהפנים". לא קיבלתי כל-כך הרבה אהבה מאז הבר מצווה שלי. ולא רק מהפוליטיקאים, מכולם - מצביעים, פעילים, מי לא. "אנחנו אוהבים אותך למרות שאתה שמאלני", הם אומרים לי, "מתי כבר תצביע ליכוד?", אני לא יודע אם זה יקרה אי-פעם, אבל אין הרבה דברים ברמה הזו. זה פשוט כיף לא נורמלי. אני אוהב את הליכוד. במרצ אני לא מקבל עשירית מהאהבה שאני מקבל פה.
אני מסתכל סביב: יש פה חרדים וכיפות סרוגות וחילונים וערבים ודרוזים ואתיופים ויאפים וערסים וצעירים וזקנים ואשכנזים ומזרחים ונשים וגברים. אני יכול לא להסכים איתם על כלום, אני יכול לכעוס ולהיעלב שהדבר שהכי חשוב להם הוא להכניס לשמאלנים, אבל אני לא יכול שלא להרגיש בבית.
אני פוגש את סיני קהת בהמון. "הפסדתי", הוא אומר בעגמומיות. "איך אתה מרגיש?", אני שואל. "זוועה", הוא אומר. אני טופח על כתפו, מנסה לעודד. שטייניץ מעט קפוא. חיים כץ לא פה. התוצאות מוכיחות אחד משני הדברים: או שכוחו האגדי הוא מיתוס ותו לא, או שהליכודניקים הם לא באמת עדר חסר בינה כמו שמנסים לתאר אותם. או גם וגם. סביר להניח שגם וגם. עוד דבר שסביר להניח הוא שכולנו נפלנו בספין של רשימות החיסול. ואולי לא נפלנו, ורק אחוזי ההצבעה הגבוהים היטו את הכף מהעסקונה לאידיאולוגיה. אתם יכולים לא להסכים עם רשימת הליכוד, אבל זו רשימה אידיאולוגית.
פתאום נהיה אחת בלילה. מזמינים את חברי הכנסת לבמה. כולם מתקבלים בתשואות, במיוחד פייגלין, חוטובלי, אקוניס, רגב ושאמה. שמו של חיים כץ מוזכר ומתקבל בקריאות בוז רמות, וזה מעציב אותי עד מאוד. אם ככה הם מתנהגים, אולי באמת מגיע להם דני דנון. אני שמח בשביל כץ שהחליט לא להגיע. אני פוגש את ג'ודי ניר-מוזס-שלום, רגועה הרבה יותר. היא עורכת לי היכרות עם בנה. "ניצחנו את הדילים", היא אומרת לי. "שמור על השמאל", אומר לי בנה נמרוד.
כשנתניהו עולה לבמה התקרה מאיימת לעוף לשמיים. כולם על הכיסאות. נתניהו נושא נאום, קורא למרידור ולבגין, ומבטיח להם לשמור על ערכי ז'בוטינסקי. הקהל מבסוט עד מאוד מהמחווה. שרים את התקווה. אחר כך ג'ינגל הליכוד בלופ והווליום מתגבר מהשמעה להשמעה. הקהל ממאן להתפזר. עוד רגע שתיים בלילה. שלושה ליכודניקים חסונים תופסים אותי ביציאה. "בבקשה אל תהיה ציני", הם אומרים לי. "חברים", אני עונה להם, "איך אפשר להיות ציני עם אנשים כמוכם?".