מה שאתם שומעים כבר חודשים ארוכים במערכת הבחירות הזו אינו ויכוח על דמותה הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל. זהו ניסיון להבעיר אש בציבור הישראלי בטענה שעלינו לבחור בין הכלכלי לבין החברתי. כרגיל בישראל, מישהו צריך לנצח, מישהו צריך להפסיד.
מפלגת השלטון, הליכוד, מייצגת את הגישה הכלכלית. היא מתגאה בעובדה שהחזקנו מעמד בזמן משבר הסאב-פריים ב-2008, וטוענת שהליכוד יציל אותנו גם במהלך משבר היורו שאנחנו בעיצומו.
אך מה שהליכוד מעדיף להסתיר מאיתנו הוא שהליכוד מעכב באופן מלאכותי עד לאחרי הבחירות סדרה קטלנית במיוחד של גזירות ושל העלאות מסים.
עוד עובדה גרועה היא שהליכוד מתנהג כאילו הוא שכח שהמדינה אינה מוסד למטרת רווח. המדינה אינה בנק, יש לה תפקידים אחרים לגמרי, ותחת שלטון הליכוד היא מועלת בתפקידים האלה לא פעם.
הפרטה של שירותי הרווחה היא מעילה באמון; תקצוב של מוסדות חינוך לפי מפתח פוליטי הוא מעילה באמון; העלאת מחירי הדיור ליוצאי צבא דרך מינהל מקרקעי ישראל, היא מעילה באמון.
העלאות מסים מאסיביות
במקביל, מפלגת העבודה, המפלגה הסוציאליסטית של מדינת ישראל, מתיימרת לייצג את הגישה החברתית. אלה מאיתנו שקראו בעיון את התוכנית הכלכלית של העבודה, יכלו להבין שזו לא באמת תוכנית כלכלית - כי המספרים בה אינם מתחברים לכלום - אלא יותר מניפסט פופוליסטי שאומר: בואו ניקח מהעשירים הרעים האלה, וניתן לעניים. ניתן לחינוך, ניתן לרווחה, ניתן לבריאות, ניתן לכולם כל מה שהם רוצים. איזה כיף. רק כמה חבל שזה בלתי אפשרי.
כי הבעיה הקטנה בתוכנית הזו היא, שבכל פעם שאתה מתרגם אותה למספרים אמיתיים היא מובילה רק לדבר אחד: פיטורי עובדים המוניים והעלאות מסים מאסיביות למעמד-הביניים הישראלי.
תפיסה כלכלית-חברתית לא צריכה להתאים לדגל כלשהו או לשלט-חוצות כלשהו, היא צריכה להתאים לדנ"א של המדינה שבה אנחנו חיים.
מי הכי קרוב לצלחת
תפיסה כלכלית-חברתית היא לא או קפיטליסטית או סוציאליסטית, היא לא או השוק הפרטי או המדינה, היא לא או הטייקונים עם המטוס הפרטי והסיגר בפה או עובדת ניקיון רוסייה, היא לא או אנגליה או שבדיה או קליפורניה. לאנגליה אין תקציב ביטחון כמו שלנו; בשבדיה אין חרדים ומתנחלים; ועל קליפורניה לא יורים קסאמים וגראדים.
הדנ"א שלנו עבר מוטציה מסוכנת. הפוליטיקה הישנה הפכה אותנו לערימה של קבוצות אינטרסים, של מגזרים, שרבים ביניהם על השאלה - מי הכי קרוב לצלחת.
שר האוצר, יובל שטייניץ, אמר לא מזמן: "העברנו כספים להתנחלויות מתחת לרדאר". מתחת לרדאר של מי? הרי אתה הרדאר. העברת כספים להתנחלויות מתחת לרדאר של עצמך?
חבר-הכנסת משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, אמר: "כשהקיצוץ בתקציב הישיבות הגיע לשולחן שלי, זרקתי אותו ישר לפח". גפני התראיין כדי לספר לכולנו בגאווה איך הוא, יו"ר הוועדה, מעל בתפקידו, וכמעט כולנו שותקים.
וכל המבנה הזה - כל פירמידת הסקטורים והאינטרסים הזו, יושבת על הגב של סוס-עבודה אחד. סוס-עבודה שהולך ונעשה רזה יותר ויותר, סוס-עבודה שצעדיו איטיים יותר ויותר, שהצלעות שלו בולטות יותר ויותר. כל העסק הזה יושב על סוס-העבודה הקרוי "מעמד-הביניים הישראלי".
בכל פעם שאחד המגזרים (שאינו מעמד-הביניים) משיג לעצמו הישג כלשהו, שמים עוד לבנה על הגב של הסוס. החרדים משיגים לעצמם מיליארד שקל לבנייה בחריש - מחיר הדירה לסוס ולבניו עולה ל-128 משכורות; מאחז מחוץ לגושי היישובים ביהודה ושומרון, מקבל כביש-עוקף משלו - מעלים לסוס את מחיר המים ב-125%; עובדי חברת החשמל מקבלים חשמל חינם - הסוס מגלה שמאז אוגוסט 2012 - מחירי החשמל זינקו ביותר מ-20% והוא משלם מאות שקלים כל חודש; מאות-אלפי אנשים בריאים אינם עובדים וחיים מקצבאות - אין בעיה, נעלה לסוס את מחירי הדלק ב-37%.
מישהו צריך להגן על מעמד-הביניים הישראלי, שתמיד משלם הכול, שיוקר המחיה תמיד נופל על ראשו, שכולם חושבים שהוא ימשיך לסחוב את העגלה ולא משנה כמה אנשים ירכבו על גבו.
הדבר היחיד שכולנו מסכימים עליו הוא שהמדינה זקוקה לעוד הרבה כסף. אבל הכסף הזה לא יכול לבוא מעוד ועוד מסים שמוטלים על אותם אנשים שגם ככה רובם לא גומרים את החודש. הפתרון היחיד, הדרך היחידה לשבור את מעגל-הקסמים הזה, הוא להגדיל את העוגה. העלאת הצמיחה היא הדרך היחידה שבה נוכל גם להשקיע יותר בתשתיות, וגם - בו בזמן - לשמור על ריסון תקציבי, ולא להגדיל את הגירעון.
מנועי-צמיחה חדשים
צורך השעה הוא להיפטר מההרגלים הרעים של הפוליטיקה הישנה, וליצור מנועי-צמיחה חדשים. איך? דרך סיוע לעסקים קטנים ובינוניים בעזרת ערבות מדינה לאשראי מוזל; דרך הכנסת החרדים לשוק העבודה באמצעות צמצום תרבות הקצבאות המשחיתה את חיינו; דרך צמצום הממשלה ל-18 שרים לכל היותר; דרך חיתוך הביורוקרטיה החונקת את האזרח, ועוד.
כי אם לא נעשה זאת, יתברר שהברירה האמיתית אינה בין כלכלי או חברתי, אלא בין העלאת המסים שמתכנן רה"מ בנימין נתניהו אחרי הבחירות, להעלאת המסים הגדולה הרבה יותר שמתכננת יו"רית העבודה שלי יחימוביץ' אחרי הבחירות. כדי למנוע את המשך קריסתו של מעמד-הביניים, אנחנו צריכים לעבוד ביחד, קפיטליסטים וסוציאליסטים, ימין ושמאל, ולדאוג לכך שהפוליטיקה הסקטוריאלית הישנה תפסיק להפריע לכלכלה לצמוח ולגדול.
אנחנו זקוקים לממשלת אחדות כלכלית - ממשלה בהשתתפות הליכוד, העבודה, התנועה ו"יש עתיד", שתציל את ישראל מידי הסקטורים החיים על-חשבוננו, ותאפשר לנו להתמודד יחד - כן, יחד - עם הצונאמי המתגלגל לעבר חופינו.
הכותב הוא יו"ר מפלגת "יש עתיד"