בני ברק - עיר בלי הפסקה / צילום: רפי קוץ
אמצע אלול עד אחרי החגים - בין התפילות והסליחות, ההתוועדויות החגיגיות וההמוניות של האדמו"רים שמברכים בשנה טובה, ההכנות, השיפוצים הנערכים בכל בתי הכנסת הגדולים והישיבות החשובות והקניות הנערכות לחג - עוברת בני ברק למצב לילה שמח וחגיגי. אחרי הכול, דואגים להזכיר פה, אלה הימים האחרונים לפני המשפט הגדול. לפי מצב הרוח, נראה שכולם בבני ברק בטוחים שהם ייצאו זכאים. רחוב רבי עקיבא, רחובה הראשי של העיר הזו, שנדמה שהיא תמיד מסתירה יותר משמגלה, הומה מזקן עד טף. כנראה שכולם ישנים בצהריים. עכשיו קונים, אוכלים, מרכלים ועוסקים בספורט העירוני שעליו גאוותם: חציית כביש בעיניים עצומות. אני מעריץ את הטכניקה.
זול בבני ברק, אם אתם רעבים. אחת עשרה וחצי בלילה, אבל התחושה: צהריים. אנשים מאוד חברותיים, שואלים, מתעניינים, אבל לא ממש רוצים להצטלם. הם דואגים לדימוי העיר ולדימוי החרדים. יכול מאוד להיות שעוד מעט זה ייפסק, כל הכיף הזה. העירייה, כלומר הרבנים (בהובלת האדמו"ר מגור, הקנאי לצניעות), לא ממש נדלקו על הקונספט של עיר ללא הפסקה וחודש וחצי של לילות לבנים, דבר העלול להוביל לביטול תורה ואף להתערבבות לא רצויה בין בנים לבנות ועד לפריצות לא עלינו, ולפני כשנה החליטו שכל החנויות ייסגרו באחת עשרה - גם בקצות העיר, כמו רחוב ז'בוטינסקי.
את האקשן הם מתכננים להעביר למתחמים מגודרים, כמו בתל אביב. יכול מאוד להיות שזה סוף הלילה הבני ברקי כמו שאנחנו מכירים אותו. "מנסים לחנוק את בני ברק", אומרים לי לא מעט אנשים, "מחזירים אותנו להיות גטו חרדי". בעירייה אומרים שהם בסך הכול מיישמים חוק עזר עירוני בעקבות תלונות של תושבים, אבל בהחלט לא מכחישים שהפריצות חמורה לא פחות מהרעש. חבל. מצד שני, אין ואקום ואנשים תמיד מוצאים להם איך להסתדר. בעיר יש לא מעט חנויות מחתרתיות וזולות נסתרות.
סבי וסבתי ז"ל גרו לא רחוק מכאן, ברחוב הרב קוק. אני אולי לא יכול לומר שאני מכיר את בני ברק טוב, אבל היא בהחלט חלק מנוף ילדותי. שמחתי לגלות שאופיו של רחוב רבי עקיבא, על קסמו וטראשיותו, נשאר שוקק חיים כשזכרתי. בין חנות החלוקים "חד וחלוק" לחנות השמלות "אלגנצה", אני פוגש את חברי ועמיתי ישראל כהן, כתב האתר "כיכר השבת", מאתרי החדשות האהובים עליי. דרך כהן וחבריו אני עוקב מרותק אחר המתרחש בעיר הזו, הסיפורים הכי טובים שאינם מסופרים. בכלל, האתרים החרדים הם הכי מעניינים. התקשורת הכללית היא "ראש 1" לידם.
אנחנו פוסעים ברחוב ההומה עד לרחוב חזון איש 5, נקודה שכל בני ברקי מכיר: פה, בבית רכבת עלוב למראה על רחוב רועש ומעושן, מול תחנות אוטובוס, מתגורר בסגפנות הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן בן המאה, מנהיג הליטאים. אחר כך אנחנו נכנסים לאוטו של כהן, שלוקח את הספורט העירוני צעד אחד קדימה: הוא לא מסתכל על הכביש כשהוא נוהג. כולו בווטסאפ, וזה תוך כדי שהוא מסביר לי על העיר.
יש בני ברק של מעלה ובני ברק של מטה, הוא אומר ומצטט הודעה שהגיעה מהנייעס (החדשות הלא רשמיות הכי רשמיות של העולם החרדי): גוי ניסה לפתות ילד יהודי בברוקלין, והכול בלי לשים לב שכמעט נכנסנו באוטובוס. הטכניקה שלו עילאית - ודאי כשמביאים בחשבון את הרחובות הצרים העמוסים הולכי רגל, ילדים דוהרים על אופניים, זקנים שמדדים לאיטם או סתם בני ברקים אחרים, שגם הם שקועים בטלפון שלהם ונכנסו באין כניסה. אנחנו מצליחים להגיע לישיבת פונוביץ' בלי פגע. עד עכשיו זו ההוכחה הקבילה היחידה שיש אלוהים שהוצגה בפניי. יכול להיות שהגזמתי, ועוד אגזים, בתיאורי הנסיעה באוטו של כהן. הדבר נעשה לצרכים דרמטיים בלבד ואין להם כמעט שום קשר למציאות.
השוינים נגד המחבלים
ישיבת פוניבז' (מבטאים פונוביץ'), "אם הישיבות", האוקספורד של הליטאים, שוכנת על הגבעה הכי גבוהה בבני ברק עם נוף נהדר של קו השמיים של תל אביב. מהמרפסת של הישיבה רבת ההוד וההדר, בין עשרות הבחורים שיצאו להינפש רגע מתלמודם או לעשן סיגריה, הקירבה והמרחק נראים פתאום אותו דבר: עשר דקות מפה, עולם אחר, מה ההבדל בעצם. מן הידועות היא שהאור בפונוביץ' אף פעם לא כבה, מלבד בשעה שלפני יציאת שבת, ונדלק שוב ביציאתה. בפונוביץ' מתייחסים לאחריות הזו בכובד ראש. מבחינתם הם מוציאים את השבת בשביל כולנו. זו גם אחת הישיבות היחידות בבני ברק, אולי היחידה, שביום העצמאות מניפה את דגל ישראל.
אני נכנס להיכל המרכזי. מאות בחורים ואברכים שוקדים על לימודם ולא מופרעים מעוד מבקר המסתכל בהתפעלות בארון הקודש המפואר, עץ מצופה זהב, שנבנה לפני 380 שנה באיטליה. ההיכל בשיפוצים. יציעי ישיבה נבנים בצידי האולם כדי לארח את מתפללי החגים. לחש רחש עובר לפתע באולם, סוג ספציפי של אנרגיה האומר שמישהו חשוב מגיע. ואכן, ראש הישיבה הרב מרקוביץ', נכנס. כולם קמים והרב מעביר שיעור מיוחד לזכר סבו, מייסד הישיבה. אני יוצא החוצה.
כל הגבעה היא בעצם הקמפוס של פונוביץ'. מישיבה לצעירים ועד לכולל אברכים, פנימיות ומגורים. על המדרגות לפנימייה אני פוגש עוד קולגה חביב, העיתונאי החרדי ישראל אדלר מ"הפלס", שלומד כאן. מהר מאוד מתאסף סביבנו מיני פרלמנט. מהר מאוד מסתבר לי שראיתי רק חצי ישיבה וסופסוף יש לי הזדמנות לנסות ולרדת לשורש אחד הסיפורים הבני ברקים היותר מרתקים, הנפרס בפניי כמניפה.
פונוביץ' סוערת, מה זה סוערת. בוערת. ולא רק באש הקודש. לצד היוקרה והלימוד הבלתי פוסק נטושה פה מלחמה בין שני פלגים: השונאים נגד המחבלים. בבני ברקית מבטאים שוינים, כשהמהדרין מאריכים את השין לקבלת צליל של לחישת נחש. המילה מחבלים נהגית במלרע עם שווא במם, והמהדרין מאריכים ומדגישים את החית לקבלת אפקט של כחכוח מזלזל.
ואל תבינו לא נכון, לא מדובר באיזה כינוי מחתרתי או קללה הנאמרת מאחורי הגב, אלא בכינוים מוכרים שנושאם מתנאה בהם. אני שוינא, אומר אלמוני. אני מחבל, עונה פלמוני. בהתחלה זה מוזר, אבל אחרי כמה זמן זה די כיף. כמה כבר יוצא לך לבוא לבן אדם ולשאול אותו: מה אתה, שוינא או מחבל?
כמה ימים לפני שבאתי, פרצו שוטרים לישיבה ועצרו שני בחורים מפלג המחבלים בחשד למעורבות בהרס ספריית הישיבה, גניבה והשחתת ספרי קודש, חלקם נדירים. המחבלים טוענים שהשוינים (שעברו לפנימייה נפרדת) הציפו את מגורי המחבלים במים וגרמו נזק רב.
זה הקרב האחרון, נכון לעכשיו, במלחמת הליטאים הגדולה בין פלג הרב שטיינמן (שוינים) לפלג הרב אוירבך (מחבלים), שישיבת פונוביץ' עומדת במרכזה. בגלל יוקרתה, כמובן, וגם בשל העובדה שלומדים בה תלמידי שני הצדדים. המאבק החל לפני שנים, אבל מאז מות מנהיגם הרב יוסף שלום אלישיב לפני שנתיים, מצויים הליטאים בסחרחרה שסופה מי ישורנו. הגלים העכורים היוצאים מפונוביץ' משפיעים על החברה החרדית כולה, וממילא על החברה הישראלית.
זה סיפור סבוך ונהדר. יש בו הכול כמעט. משפחה, כבוד, המון כסף, שליטה, כוח וג'ובים, אבל גם ויכוח מרתק בין שתי פילוסופיות או אידיאולוגיות חינוכיות. המלחמה התחילה במאבק שליטה בין שני גיסים: הרב כהנמן (שוינים), בנו של ראש הישיבה הקודם (הרב אברהם כהנמן פרש בסוף שנות ה-90 והלך לעולמו לפני חמש שנים), והרב שמואל מרקוביץ' (מחבלים), חתנו של ראש הישיבה. זו לא רק יוקרה תורנית, זה גם קרב ירושה: נכסי המשפחה (בעיקר קרקעות בעיר) מוערכים במיליוני דולרים.
שני הגיסים נפגשו בבית המשפט, הלכו לבוררות אצל הרב חיים צימבליסט, שקבע כי הבעלות הממונית על נכסי הישיבה תהיה של הרב כהנמן וראשות הישיבה לצד השני. הבוררות לא כובדה. בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר אותה במעמד צד אחד, ושנה לאחר מכן ביטל אותה בית המשפט העליון והחזיר אותה למחוזי, שאישר אותה שוב. הצדדים ערערו. העניין עדיין תקוע. "בעלי הדין גדולים בתורה", כתבה השופטת יהודית שבח מבית המשפט המחוזי ביולי האחרון, "אך אינם נוהגים זה בזה בכבוד ולא נתברכו במידותיו של אהרון הכהן שאהב שלום ורדף שלום".
בית שמאי ובית הלל
האש לא התפשטה לכל הליטאים כשהרב אלישיב היה בחיים, אבל מאז מותו, הכול הידרדר במהירות. הסכסוך המשפטי גלש לאלימות בין תלמידי שני הצדדים ותלונות במשטרה והגיע עד לפיצול הישיבה בפועל לשתי ישיבות נפרדות. באותו יום שבאתי, נערכו שני שיעורים שונים לזכר מייסד הישיבה, אחד לשוינים ואחד למחבלים. זו מלחמה מלוכלכת, עסיסית, נוטפת.
כאמור, זה לא רק על כסף. זה גם מאבק בין בני ברק לירושלים על יוקרה ועל הנהגה. הירושלמים תמכו במרקוביץ, הבני ברקים בכהנמן. אבל בעיניי הכי מעניין הוא הפן הפילוסופי והאידיאולוגי בין הצדדים, ויכוח שהולך עמוק יותר מכסף. זו אולי קצת הפשטה, או לכל הפחות טעות של חילוני שמתיימר שהצצה אחת תבהיר לו הכול, אבל אני אוהב לראות בזה עוד הד למאבק הנצחי בין בית שמאי ובית הלל. שתי תפיסות עולם שנועדו להתנגשות בלתי פוסקת. מה בא קודם, המקל או הגזר, להקל או להחמיר - זו כל התורה כולה על רגל אחת.
בתפקיד בית שמאי, המחבלים. טיפוסים רציניים, תובעניים. זה הצד הירושלמי של החיים. יותר מדי שנים בהר. בכל דבר הם מחמירים. לימוד התורה אצלם הוא תחרות, דחיפה בלתי פוסקת להצטיין, לפרסם, להעמיק. הם מעדיפים את העיון על הבקיאות, את הבדלנות על ההשתלבות (בחברה הישראלית, בצבא, באקדמיה, בכל מקום - אבל גם בלימוד התורה עצמו: אין אצלם למידה בצוותא), ואת הנוקשות על הרכות - ההפגנות שלהם תמיד סוערות. השוינים, בית הלל, תושבי בני ברק, לוקחים הכול קצת יותר רגוע.
אולי זו הקרבה הפיזית לים או לתל אביב, אבל הם טיפה יותר זורמים. עבורם, לימוד התורה אינו תחרות, הם מעדיפים את הבקיאות על העיון - עדיף להכיר מאה סוגיות ברמה סבירה מאשר להקדיש חיים שלמים כדי להכיר אחת לעומק. המדינה רוצה גיוס? בואו נשב ונדבר על מכסות. בבני ברק יש יותר מוכנות לגיוס של בחורי ישיבה שלא הורגים עצמם באוהלה של תורה למסגרות מיוחדות - דבר שלא יעלה על הדעת אצל המחבלים מההר.
התהום הולכת ומעמיקה, הפער הולך ומתרחב. יהיה מעניין להמשיך לעקוב אחר המלחמה הזו, שגורמת למאבקי החילונים להיראות קצת כמו חוג בלט. מדי פעם גולשת האלימות ומתלקחת גם בין המחבלים לחסידי גור - חבר'ה שיודעים ללכת מכות. אבל בגדול, רוב החסידים שפגשתי פשוט נתנו לי מבט של "הליטאים האלה". ואולי הם פשוט יודעים לכבד את הגבולות.
אנחנו חוזרים לרכבת ההרים של האוטו של ישראל כהן ואוספים את איתי גדסי, כתב הרשת "קו עיתונות חרדית", שמתיישב מאחורה ואומר: ישראל, עזוב ת'טלפון. כהן אפילו לא מרים מבט אל הכביש לפני שהוא עושה פרסה על קו הפרדה לבן. זוג זקנים שהרגע ניצל ממוות אפילו לא מתרגש. גדסי ממלא את האוטו בפטריוטיות בני ברקית ובסיפורים. הם מצלמים אותי ומעלים לקבוצות הווטסאפ שלהם כחידון. אף אחד לא מזהה אותי.
כיף איתם. גדסי ים סוער, כהן נהר רוגע. כהן לבן, גדסי שחור. עבורי כל הסיפורים שלהם על החצרות והרבנים זה קצת כמו סדרות הספרים המוקדמות של אסימוב, או כל אופרת סבון: קצת קשה לי לעקוב מרוב פרטים, שמות ותככים, אבל זה מעביר טוב את הזמן. אהבתם לעיר ורוחב הלב שבו הם חולקים את סודותיה ונותנים את אמונם, מרגיעים אותי.
אנחנו נוסעים לאיצקוביץ'.
קונים כאילו אין מחר
איצקוביץ', מהמוסדות הידועים ביותר בבני ברק, זה בית כנסת בפינת רבי עקיבא והרב שך (שקודם נקרא רחוב הרצל וחלק מהדיירים עדיין שומרים על השם הישן). זה ככל הנראה בית הכנסת הפעיל בעולם. בפעם האחרונה שמדדו, עברו בו כ-17 אלף מתפללים ביממה. זה מקום קטן, חבוט, חסר כל הוד והדר, אבל רב קסם עם היגיינה מפוקפקת (לא הייתם רוצים להתנגב במגבת שלהם), המורכב משבעה בתי כנסת קטנים, שטיבלאך (שטיבל: חדר) הפעילים מסביב לשעון. אומרים שהאחרונים שבאים להתפלל ערבית, כבר משלימים מניין לשחרית הראשונה.
נכון שמתפללים שם, אבל זה בעצם פאב במובן המקורי של המילה. מקום ציבורי. פתוח לכולם: חסיד יתפלל עם ליטאי, כיפה סרוגה עם סאטמר ותימני עם יקה ירבוץ. הכלל הוא: החזן קובע את הנוסח. כבר שנים שחופרים מתחת לאיצקוביץ' עוד איצקוביץ' - איצקוביץ' של מטה, עם שבעה חדרים נוספים. מלבד מתפללים, מלא המקום קבצנים, קיביצערים, מאכערים ושנוררים. מישהו צריך לעשות על זה סרט.
המקום נקרא על שם גר הצדק צבי איצקוביץ', שרק רצה שקט וניצל חוק מנדטורי שקבע כי אסור לנסוע בשבת ברחוב שבו יש בית כנסת. הקים איצקוביץ' בית כנסת. השם המקורי הוא תפארת צבי, אבל אף אחד לא מכיר את השם. עוד משל בני ברקי. מול איצקוביץ' יש קיוסקים, חנויות ומקומות אוכל, וגם מכונות אוטומטיות שהוצבו שם כדי להערים על חוקי העירייה, שנלחמה במכונות עד שהתייאשה.
חוזרים לאוטו. בהיכל וויז'ניץ, של החסידות עם אותו השם, שיפוצים מסיביים. בונים אוהלי ענק לחגים. באזור האולמות אנשים קונים כאילו אין מחר. חצות עבר, אבל העיר עדיין עירנית. קבוצות הווטסאפ מגלות לנו שראש העיר הגיע אל בית הכנסת של חסידות צאנז, כדי לקבל ברכה מהאדמו"ר שבא כל הדרך מנתניה ברכב של להקת רוקנרול.
עד שאנחנו מגיעים, ראש העיר הלך, אבל סגנו הטרי מנחם שפירא, 36, נמצא שם. שפירא, בני ברקי טרי שהוצנח הנה בבחירות האחרונות ממודיעין עילית. בחור נחמד ומתברר שמדובר בירוק. שפירא רוצה לדבר רק על מיחזור. אבל מה, יש לו רעיון גדול: כידוע, השנה הקרובה היא שנת שמיטה. אולי פחות ידוע, אבל יש מושג ושמו "קדושת השמיטה": אסור לזרוק סתם לפח פרי שמיטה אלא לתת לו להרקיב.
אז שפירא הולך לשים משהו כמו 150 קומפוסטים ברחבי בני ברק ולפתור את הבעיה. "אתה לא יודע איזה מסריח זה ששומרים ירקות ופירות רקובים בבית", הוא אומר ומוסיף שמבחינתו זה רק פתח למהלך כולל של הפרדת פסולת במקור. "אני כמו הבוס שלי, משה גפני", הוא אומר, "הוא הכי ירוק בכנסת. גם אני ירוק".
אנחנו עוצרים לאכול בלינצ'ס, בורקס, מרק עוף ואיזה קנישס בקורניק, חמארה ידועה ברחוב חזון איש. זול וטעים. אחת וחצי בלילה. העיר מתחילה להתרוקן ואנחנו נפרדים. וואו, אומרים פתאום כהן וגדסי ומצביעים על זוג יהודים קשישים שמטייל לאט ברחוב: זה הרב שמואל יעקב בורנשטיין, ראש ישיבת קריית מלך, ורעייתו. אלה נישואים שניים לשניהם. בעלה הראשון, הרב גפן, נהרג בתאונת רכבת.
זה הרבה יותר מדי מידע בשבילי, אני אומר להם. אנחנו נכנסים לאוטו של כהן. מישהו רוצה לשבת במקומי מקדימה, אני שואל. אף אחד לא עונה. ישראל כהן מתיישב מאחורי ההגה, מסתכל בטלפון וסוחט את דוושת הגז.