לברון ג'יימס מאוד מעריך את בראד סטיבנס, מאמן בוסטון סלטיקס. בפלייאוף האחרון, אחרי שקליבלנד ניצחה את הסלטיקס 0-4 בסיבוב הראשון, ג'יימס כינה את בוסטון "קבוצה מאומנת היטב". ביום שלישי שעבר, לפני המשחק הראשון בין הקבוצות העונה, ג'יימס שוב דיבר על סטיבנס, שלדבריו שם "את השחקנים שלו בעמדה להצליח כל ערב גם התקפית וגם הגנתית". לקראת אותו משחק לסטינבס, בן 39, הייתה הזדמנות להחזיר מחמאות לקולגה מהעבר השני, כשהוא נשאל על ההבדל בין הקאבס של העונה הקודמת לקאבס של העונה. מהדברים שלו אפשר ללמוד הרבה על מעמדו של דייויד בלאט בעונתו השנייה ב-NBA.
"הם נראים כמו קבוצה שונה לגמרי מזו ששיחקנו נגדה בתחילת העונה הקודמת", אמר סטיבנס. "פשוט מפני שהם מכירים זה את זה הרבה יותר טוב. הם משחקים עם תחושת מטרה. מהמשחקים שאני ראיתי, הם יודעים מה הם מנסים לעשות בשני צידי הפרקט. זה משהו שההמשכיות עוזרת בו. מעבר לזה, כמובן, רמת הכישרון שלהם גם עוזרת".
***
סטיבנס הוא לא המאמן היחיד שהחמיא לבלאט בלי להרעיף עליו שבחים מוגזמים. לפני שבועיים טרי סטוטס, מאמן פורטלנד טרייל בלייזרס, נזכר בפגישה הראשונה שלו עם בלאט. זה היה ב-2007; סטוטס, שפוטר באותה שנה ממילווקי באקס, נסע להתרשם מהכדורסל האירופי דרך עצירות אצל שלושת המאמנים הבכירים ביבשת: אטורה מסינה (אז בצסק"א מוסקבה), ז'ליקו אוברדוביץ' (אז בפנאתינייקוס), ובלאט (אז באפס פילזן). בלאט נתן לסטוטס גישה חופשית בימים שלו באיסטנבול: הוא היה בכל אימון, בארוחות ערב קבוצתיות, ישב בפגישות של הצוות המקצועי. "יכולת לראות שהוא מאמן מצוין", אמר סטוטס. "הוא ניהל תכנית טובה. הוא היה מאורגן. הוא ידע מה הפילוסופיה שלו".
זה לא מקרי שהמחמאות של סטוטס באו רק העונה. בלאט כנראה היה צריך להרוויח אותן. המהפך שקליבלנד עשתה בעונה הקודמת - ממאזן שלילי של 20-19 באמצע העונה למאזן 29-53 בסופה - והקמפיין הנהדר שלה בפלייאוף - נתנו לו קרדיט. והקרדיט הזה מורגש העונה: מסביב לליגה יש קונצנזוס שקליבלנד, למרות מאזן 7-18 שמדרג אותה ראשונה במזרח, רחוקה מלהרשים, אפילו כשלוקחים בחשבון שהיא שיחקה רבע עונה בלי הקו האחורי הפותח שלה בגלל פציעות (קיירי אירווינג שיחק לראשונה לפנות בוקר - ב'- נגד פילדלפיה, אימן שמפרט שותף רק בשני משחקים); ועם זאת, השקט התעשייתי נשמר. "אני לא דואג לקאבס", אמר ביל סימונס, עיתונאי הכדורסל הבכיר בארצות הברית. "הם יעשו ריצה בינואר או בפברואר. הקאבס בסדר גמור".
השקט שבלאט זוכה לו העונה נובע גם מהשינוי ביחס שלו כלפי התקשורת. בעונה הקודמת בלאט היה מתעצבן בכל פעם שעיתונאים כינו אותו מאמן רוקי - שילוב של יהירות אמריקאית טיפוסית ומסורת עתיקת יומין בארצות הברית, לפיה כל מי שנמצא בשנה הראשונה שלו בתפקיד/מקום הוא רוקי - ונהג לגלגל את עיניו ולענות בחוסר רצון, מה שכמובן נתפס כהתנשאות בעיני הכתבים. זה הגיע למצב, סיפר כריס היינס, שמסקר את הקאבס בשביל The Plain Dealer, העיתון הגדול בקליבלנד, שכתבים שאלו את בלאט על ההתמודדות שלו כמאמן רוקי רק כדי להרגיז אותו.
לעונה הנוכחית בלאט הגיע עם גישה חדשה, שהתקבלה הרבה יותר טוב בקרב העיתונאים. "הייתי צריך ללמוד הרבה דברים", הוא הודה. "חשבתי שאני יודע מה קורה (בליגה הזו), והבנתי שזה באמת משחק אחר לגמרי. הבנתי את זה רק בדיעבד. אימנתי בהמון מקומות, אבל כולם היו מאוד שונים מהעולם של ה-NBA בכמעט כל מובן. עשיתי לא מעט טעויות. עברתי תלאות. זה היה קשה. לפעמים התמודדתי עם זה יותר טוב, לפעמים התמודדתי עם זה פחות טוב. אבל אני חושב שהחכמתי בזכות זה. אני נכנס לעונה הזו עם ניסיון והרבה יותר ידע".
הידע והניסיון שבלאט צבר שינו גם את הטון של שחקני קליבלנד. ג'יימס, למשל, שבעונה הקודמת נהג כלפיו בגישה שאפשר לכנות אותה לעומתית (הצהיר שהוא החליט לשחק כפוינט גארד על דעת עצמו, הכריז בגאווה שהוא מחק את התרגיל שבלאט שרטט בסוף משחק 4 בחצי גמר המזרח נגד שיקגו בולס, ועוד), אמר העונה שבלאט "עושה את העבודה שלו בצורה הכי טובה שמאמן יכול לעשות בליגה הזו". קווין לאב, שלא אהב את העובדה שהוא סופסל לאורך כל הרבע הרביעי בארבעה משחקים בעונה הקודמת, שיבח את החמישייה שבלאט העלה ברבע הרביעי של משחק בשארלוט בסוף נובמבר, והתנדב להמשיך לשבת על הספסל.
"קואץ' התייצב", אמר הפורוורד הוותיק ג'יימס ג'ונס, החבר הכי קרוב של ג'יימס בקליבלנד. "אני חושב שברגע שהוא מצא את האיזון שלו, הוא הרגיש יותר נוח ואנחנו הבנו איזה מאמן מעולה הוא. הוא התחיל למצוא את הקצב שלו בפלייאוף. היינו חייבים לעשות כמה התאמות תוך כדי תנועה. היינו חבולים. היינו פצועים. איבדנו שחקנים על ימין ועל שמאל, והוא עשה התאמות עדינות. זה אף פעם לא מזיק שיש לך את השחקן הכי טוב בעולם, אבל זה מאוד חשוב שיהיה לך מאמן שיכול לעשות התאמות כאלה תוך כדי תנועה בצורה חלקה, בלי לפגוע בסביבה".
***
זה שבלאט התייצב לא משנה את העובדה שההשפעה שלו על הסביבה עדיין מוגבלת. והדוגמה הכי טובה לכך היא כמות הדקות של ג'יימס. לפני פתיחת העונה, ג'יימס - שיהיה בן 31 בסוף החודש וכבר עבר במספר הדקות המצטבר שלו אגדות כמו מג'יק ג'ונסון ולארי בירד - אמר שהוא "הולך להיות מאוד חכם עם כמות הדקות" כדי להגיע כמה שיותר טרי לפלייאוף. אלא שבינתיים זה לא קורה: הוא משחק 36.8 דקות בממוצע, מקום חמישי ב-NBA, ומתעקש שהמספר הזה לא הולך לרדת, כי "אני לא שחקן של 31-32 דקות למשחק".
הפתרון היחיד הוא להשאיר את ג'יימס מדי פעם מחוץ לסגל, אסטרטגיה שגרג פופוביץ', מאמן סן אנטוניו, מנהיג כבר שנים עם הכוכבים המזדקנים שלו. בלאט ניסה אותה פעם אחת העונה, במשחק במיאמי ב-5 בדצמבר, שנערך יום אחרי שג'יימס שיחק 45 דקות בניו אורלינס. במשחק הבא של קליבלנד, בבית נגד פורטלנד, ג'יימס שיחק 40 דקות. "לא הייתי יכול לגרור אותו החוצה עם מנוף", אמר בלאט. "זה לא היה קל לגרור אותו מהמשחק נגד מיאמי, ושם הוא אפילו לא התלבש. כשזה קורה אתה פשוט חייב לחייך ולסבול את זה".
יותר מדויק יהיה להגיד שמאמן במעמדו של בלאט חייב לסבול את זה. "כל השחקנים היו רוצים לשחק כמה שיותר", אמר פופוביץ', "אבל שחקנים חכמים מבינים שאתה עלול לקצר משמעותית את הקריירה שלך או לשרוף את עצמך בגלל יותר מדי דקות. ראינו את זה קורה המון פעמים בקבוצות מסוימות ועם שחקנים מסוימים, אבל זו לא בעיה כאן (בסן אנטוניו)". מצד שני, קצת קשה לבוא לבלאט בטענות שהוא לא פופוביץ'.
