ז'וזה מוריניו / צלם: רויטרס
מועדוני כדורגל תמיד מפטרים מאמנים. אין כאן איזו סנסציה. אבל הפרידה של ז'וזה מוריניו מצ'לסי בשבוע שעבר, ב"בהסכמה הדדית" - מרגישה הרבה יותר מדהימה מכל הפסקות העבודה הדומות שנחרטו בזיכרון. כי מוריניו הרי היה הווינר האולטימטיבי, ו-ווינר זה מונח שהפך כמעט למקודש בז'רגון העסקי המודרני: הפורטוגלי דמה למנכ"ל שלא מתחייב לכלום - למעט להביא תוצאות - ואכן מביא אותן. עד שהעונה הוא פתאום הפסיק להביא. וברגע שבפרזנטציה שלך לעולם אתה מנסה למכור כמה ווינר אתה - מה כבר נשאר לך להציע ברגע שאתה הופך ללוזר?
במשך 15 שנותיו במקצוע, למוריניו היה את מאזן הניצחונות פר-משחק הטוב ביותר בענף - כמעט ללא תחרות. הוא זכה פעמיים בצ'מפיונס ליג, בנוסף לאליפויות מקומיות בארבע מדינות שונות. במשך תשע שנים רצופות הוא לא הפסיד אף משחק ליגה ביתי (!).
הגאונות שלו התפרצה בעיקר באמצעות יכולתו לזהות את נקודות החולשה של היריבות - באמצעות לימודי וידאו של שעות ארוכות - וההבנה כיצד לנצל אותן. ב-2010 אינטר מילאנו שלו הדהימה את ברצלונה, הפייבוריטית הברורה בחצי גמר ליגת האלופות - לאחר שהבין כי לצ'אבי, הפליימייקר האדיר של היריבה - יש נטייה להתעכב שנייה או שתיים מיותרות בחזרה להגנה. במילותיו של מוריניו: "אם לך יש פרארי ולי יש אוטו קטן - אז כדי לנצח את המירוץ אני חייב לשבור לך את ההגה, או לשים לך סוכר בטנק דלק".
כשהוא נדרש ליחסים עם שחקניו, מוריניו ידע להשתמש בקסם האישי חסר התחרות שלו. מראהו המצודד היה נכס חשוב נוסף שהחזיק, דבר שהוא קריטי בתעשיית הכדורגל האובססיבית להצלחות על המגרש ולמבני-גוף חטובים. מוריניו היה נוהג להפציץ את אנשיו בהודעות SMS מחמיאות, וניסה להטמיע בהם מנטליות של מחנה סגור, אנחנו נגד כולם - במובן שהעולם כולו רוקם קונספירציות נגד הקבוצות שלו. האווירה הקדחתנית הזאת שהוא יצר הייתה כנראה ניתנת לתחזוקה רק לטווח הקצר: מוריניו מעולם לא הצליח למעלה משנתיים רצופות, באף מועדון בו עבד.
כשהקבוצות שלו ניצחו - מוריניו תמיד דרש לקבל את הקרדיט לכך. אחד ההסברים לזה: היה לו הרבה מאוד מה להוכיח. המסורת של הכדורגל מתעקשת כי רק שחקני עבר יכולים להפוך למאמנים, בעוד מוריניו מעולם לא שיחק ברמה מקצוענית. הוא בכלל נכנס לכדורגל מעמדת המתורגמן של בובי רובסון המנוח, כשהאנגלי אימן את ברצלונה. בשנת 2000 הוא עוד היה בסך הכל עוזר של לואי ואן חאל בברצלונה - וב-2004 הוא כבר זכה בליגת האלופות עם פורטו הקטנה. לכן, אין פלא שהוא נהג לקרקר כמו עורב.
העבודה הראשונה שלו בצ'לסי, בין 2004 ל-2007, הייתה ברובה עטורת ניצחונות ותהילה. ואז הוא חזר ב-2013 לקדנציה שנייה בסטמפורד ברידג'. השידוך המחודש בינו לבין רומן אברמוביץ' היה דומה לאלו של זוגות נשואים בגיל המעבר, שנפרדים ומתאחדים מחדש לאחר שלמדו בחוץ כמה שיעורים קשים על החיים. הם הגיעו להסכמים חדשים על אופי יחסיהם: מר אברמוביץ' הסכים להיפטר מההרגל שלו לרכוש שחקנים בעצמו, ואז להנחית אותם על המאמן חסר החשק; מוריניו, מצדו, הסכים לחלוק ולהסביר את החלטותיו עם אנשי חצרו של אברמוביץ'.
ההסדר עבד טוב למשך שנתיים. כעת, לא יהיה נכון להטיל על מוריניו את מרבית האשמה בקריסתה של צ'לסי העונה: כמו רוב האנשים המעורבים בכדורגל - גם הוא מעריך יתר על המידה את חשיבותה של עמדת המאמן. איכות סגל השחקנים כמעט תמיד מהווה פאקטור חשוב יותר מזהות המאמן בדרך להצלחות. בדיוק כפי שמוריניו לא יכול לנכס לעצמו את מרבית הקרדיט על שלוש האליפויות שאליהן הוביל את צ'לסי - כך הוא לא צריג לספוג כעת את מרבית האש. לפני כל דבר אחר, הכישלון של צ'לסי העונה התרחש, ככל הנראה - בשל פורמה עלובה של כוכבים מובילים ומותשים פיזית כגון אדן הזארד.
צריך להודות שהבעיות הגופניות של שחקני צ'לסי הן, בחלקן - אשמתו של מוריניו: הוא בקושי נתן לשחקניו הבכירים לנוח. אך זה כנראה נכפה עליו, גם בגלל שצ'לסי רוסנה על-ידי החוקים הפיננסיים החדשים של אופ"א, שמנעו ממועדונים לבזבז יותר ממה שהם מוציאים - כך שמוריניו לא היה מסוגל להשתמש בכסף של אברמוביץ' כדי לממן סגל של 22 שחקנים מהרמה העולמית הגבוהה ביותר. שחקני ההרכב של מוריניו בעונה הזאת היו טובים משמעותית מהמחליפים שלהם.
בנוסף, כיום כשהוא בן 52 וכבר זכה בכל דבר אפשרי - מוריניו כנראה מרוחק יותר משחקניו ביחס לשלבים מוקדמים יותר בקריירה שלו. לאחר שנתיים חצי ביחד, ייתכן ששחקניו בצ'לסי למדו לפרש את קסמיו האישיים קצת אחרת: הם אולי מתייחסים אליהם כסוג של מניפולציות. עם זאת, היחסים הבין-אישיים של עובדי צ'לסי הם כנראה נקודה משנית בסיפור. התוצאות הן אלו שנוטות לעצב את המורל של העובדים בכדורגל, ולא להיפך. כשצ'לסי החלה להפסיד - מוריניו הגיב רע. במשך רוב הקריירה שלו הא נהג להאשים את השופטים בהפסדים שלו - אבל העונה הוא ביקר בפומבי גם את שחקניו - התנהגות חסרת לויאליות שנחשבת לבלתי מקובלת בעולם הכדורגל.
הנטייה שלו להאשים את כל מה שזז בהפסדיו, מתפרשת בדרך כלל כ"משחק מוחות" מתוחכם שהוא מנהל. אך סביר יותר להניח שמוריניו פשוט לא הצליח להודות באשמתו, כיוון שכל תפיסת האני שלו מתבססת על היותו ווינר. יש מאמנים שמבטיחים כדורגל יפה, יש כאלו שמבטיחים לנהוג כג'נטלמנים - אבל מוריניו זה ווינר, או שהוא כלום. וזה ודאי הופך את הכישלון שלו בצ'לסי לכואב בצורה יוצאת דופן עבורו.
מוקדם יותר השנה ניסה מוריניו להפעיל את קסמיו על פ.ס.ז' הצרפתית, כנראה מתוך תקווה לסמן אותה כיעד הבא שלו. אבל כעת, כשהוא כבר חדל מלהיות הווינר הלא נחמד, והפך ללוזר לא נחמד - המועדונים הגדולים עשויים לבחון מועמדים אחרים.