אביחי מנדלבליט / צילום: מרק ישראל סלם - ג'רוזלם פוסט
ביסוד הדרישה לקביעת "תקופת צינון" בין כהונתו של מזכיר ממשלה לבין מינויו האפשרי ליועץ משפטי לממשלה נעוצה אי-הבנה באשר לתכליות של חובת הצינון. לרוב, חובת הצינון לא מיועדת למנוע מינוי ממלא תפקיד שדעתו משוחדת, או שיש חשש שיקדם אינטרסים זרים. הצורך הזה מטופל במסגרות אחרות לגמרי - של כללי פסלות והסדרי ניגוד עניינים. תקופת צינון מיועדת למנוע קושי אחר: החשש שמא עובד ציבור יטה את שיקול-דעתו טרם קבלת התפקיד כדי להכשיר את עצמו למועמד לתפקיד.
ההגבלות שבחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר הפרישה), למשל, נומקו בעיקר ברצון למנוע מעובד ציבור לנצל בתקופת עבודתו את מעמדו לקידום מקום עבודה שאליו הוא מעוניין לעבור לאחר פרישתו; תקופת הצינון ליוצאי צבא נומקה בחשש לפוליטיזציה של צה"ל, וכן הלאה.
המתנגדים למינוי אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי אינם מעלים, אם כן, טענה ל"תקופת צינון" במשמעות המקובלת, כי אם טענת פסלות: הם טוענים כי דין מזכיר ממשלה לשעבר כדין מורשע בעבירות שיש עימן קלון, או כדין מי שחשוד כבעל עניין בתחומי התפקיד החדש.
טענת פסלות כזאת, שאין לה רמז בחקיקה הקיימת, לא הועלתה מעולם בנוגע לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בשנת 2010 היה ברור כי סנגורו (עו"ד יהודה וינשטיין) של ראש ממשלה קודם, שהתפטר רק שנה קודם לכן, ושעדיין התנהל בעניינו משפט פלילי, איננו מנוע מלשמש יועץ משפטי לממשלה, שהחליפה את ממשלת הלקוח לשעבר (אהוד אולמרט).
בדומה לזה, איש לא סבר בשנת 2007 כי יועץ משפטי ויו"ר ועדת חוקה של מפלגת העבודה פסול מלהתמנות לשופט (מלצר), ומעשה של יום ביומו הוא שתובעים מתחילים בכהונה כשופטים מיד עם סיום תפקידם.
נסיבות העלאתה של דרישת "הצינון" משונות. לא זו בלבד שהיא לא הועלתה מעולם כלפי מועמדים אחרים למשרה זאת, היא גם לא הועלתה לגבי מנדלבליט, אלא בשלב מאוחר, לאחר שנראה היה כי טענות אחרות שנטענו נגד מינויו התבררו כקלושות. במקביל, פורסמה רשימת הפגישות של שרת המשפטים איילת שקד עם חלק מחברי הוועדה לאיתור יועמ"ש, אך לא פורסמה רשימת השיחות שהיו בנושא זה ליו"ר ועדת האיתור עם שופטים בעבר ובהווה.
השיח הציבורי על דרישת הצינון נסמך על תיאור שגוי של שני התפקידים כאחד: היועץ המשפטי לממשלה ומזכיר הממשלה. אין אח ורע במדינות העולם למשרה דומה לזאת של היועץ המשפטי לממשלה בישראל. במרבית המדינות סמכויותיו מצומצמות יותר, ובאלה שהן דומות לסמכויותיו של היועץ הישראלי - מדובר בתפקיד פוליטי מובהק, אשר המינוי לו נעשה במישרין על-ידי ראש הרשות המבצעת, מתוך שאיפה למצוא אדם שישרת את הציבור באמצעות נציגיו.
אצלנו, חרף ההיקף הרחב של הסמכויות, ישנה מעורבות ציבורית חיצונית בהליכי המינוי, ומצב משפטי ייחודי זה הכשיר את הקרקע לטענה שאדם נפסל מלכהן כיועץ משפטי לממשלה, מחמת עצם קרבתו לממשלה. טענה כזאת מניחה בטעות כי אין מדובר ביועץ משפטי לממשלה, כי אם במשגיח הכשרות שלה ו/או במבקר חיצוני של עבודתה.
בניגוד לנטען, מזכיר הממשלה אינו מתמנה כמשרת אמון, הוא אינו גורם פוליטי, והוא חב נאמנות לממשלה כולה. היועץ והמזכיר נפגשים לעתים קרובות סביב שולחן הממשלה, שאותה הם משרתים, שניהם נושאים בחובת אמון כלפי הציבור ועומדים בקשר הדוק זה עם זה, וכל אחד מהם עם השרים.
בשוליה של דרישת הצינון מועלה החשש שמא היועץ המשפטי הנכנס ייקלע למבוכה אם ייאלץ להחליט בדבר העמדה לדין של שר או של ראש ממשלה. החשש הזה מביא את טענת הצינון לידי אבסורד גמור. אין בוחרים יועץ משפטי לממשלה מתוך הנחה שחלק מרכזי בתפקידו יהיה בחינה ביקורתית של הליכי החלפת נורות החשמל בבית ראש הממשלה. החשש שראש הממשלה או אחד מהשרים יסתבך בפלילים איננו גדול, אפריורית, מן החשש שאחד מראשי האוניברסיטה יסתבך בפלילים, ואף על-פי כן אין פוסלים פרופסורים מלכהן במשרה זאת.
חשש כזה - שמא ליועץ המשפטי תהיה בעיה במקרים שייאלץ להחליט על העמדה לדין של בכיר בממשלה - קיים לגבי כל אדם שיש לו קשרי עבר במדינת ישראל. ואם וכאשר הוא מתממש, הקושי הזה מטופל במסגרות החוקיות הרגילות לטיפול בנושאים של ניגוד עניינים.
■ הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי פרס.