צעדת הגלבוע מציינת השנה יובל שנות פעילות, ועם רזומה של אחת הצעדות הוותיקות בישראל היא ראויה להוסיף לשמה את התואר "המיתולוגית". הצעדה הראשונה יצאה לדרכה בשנת 1966, עם כ-2,600 צועדים נלהבים. עוזי עשת, שהפיק את הצעדה בעשור הראשון, כשהיה רכז תרבות במועצה האזורית, זוכר שהסיבה הראשונה למהלך הייתה ספורטיבית: "הגישה הייתה לעודד ספורט להמונים, ולבנות כושר באמצעות הליכה. לא חשבו אז על צעדה משפחתית. בצעדה הראשונה גמאו המשתתפים שלושים קילומטרים, והיה גם מסלול קצר לילדים שהגיעו עם המשפחות". הצעדה צברה אוהדים רבים במהירות אך גם שינתה פניה כשהפכה לצעדה עממית משפחתית והמונית. מכיוון שהייתה מהראשונות, ובימיה הראשונים גם הייתה מהיחידות, נהרו אליה רבים ששמחו להשתתף באירוע החדשני.
בשיא, נזכר עשת, צעדו בה יותר מעשרים אלף משתתפים. בשנים האחרונות מתייצבים על קו הזינוק כ-15 אלף צועדים. "כשנפתחו הגבולות אחרי מלחמת ששת הימים צעדנו בגלבוע במסלול רוחבי, עד האזור הכפרי סביב ג'נין, שהיה מדהים ויפה, וזו הייתה חוויה יוצאת דופן", הוא נזכר. "אחת הסיבות להצלחה היא השילוב של הנוף והצומח, והצורך של אנשים לצאת לצעוד בטבע. הגלבוע שופע דרכים יפות ומסלולים מגוונים, ועד היום אני מטייל בו עם תחושה שעדיין לא מיציתי הכול".
אני מזדהה עם הקביעה בכל לב. אם יש צעדה שהרגשתי ברגליים יותר מכול, הרי זו צעדת הגלבוע. לפני לא מעט שנים, אחרי שהתנסינו בה פעם אחת, הפכנו אותה למסורת משפחתית, ומדי שנה אנו פוקדים את שבילי הגלבוע, מתענגים על פריחת האירוסים ועל נופי העמק. כך יכולנו לעקוב מקרוב אחרי האבולוציה של הצעדה. בהתחלה היה מספר המשתתפים קטן יחסית, וגם סידורי החניה וההסעות היו פשוטים למדי. התחושה הייתה ביתית ולא המונית, לא היה עומס בשבילים, ולמרות זאת השקיעו המארגנים בתכנון ובביצוע, ואחד הדגשים היה גיוון של המסלולים. בכל שנה מצאנו את עצמנו פוסעים בדרכים אחרות, מגלים פינות חמד לא מוכרות ומתרגשים מחדש. עם השנים התפתחה הצעדה, הרחיבה את שורותיה, קיבלה אופי וצבע משלה, והיא הותאמה לצרכים החדשים מבחינה לוגיסטית וסביבתית. גם שמה הרשמי הוחלף, והוסב לצעדה על-שמו של הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל, רא"ל משה לוי.
