מכל האמוניה בחיפה / צילום: ערן גילווארג
מי שעקב לאורך שנים אחר המתרחש סביב מכל האמוניה בחיפה, גם בלי שמדובר באיש מקצוע הקשור לעניין, יכול היה להבין שמדובר בנושא נפיץ. הנפיצות נובעת בראש ובראשונה מתחושת האיום הביטחוני שהתעצמה אחרי מלחמת לבנון השנייה, וגם בשל ההיבטים הסביבתיים הכוללים של מפרץ חיפה.
אולם מי שהיה נוחת היום במפרץ, היה משתכנע כי העובדות שהמפעל עומד על סף סגירה, שהתעשייה הישראלית צפויה לסבול ממחסור באמוניה, ובעיקר מכך שהעובדים צפויים לאבד את מטה לחמם - הן תוצאה של רשלנות ממשלתית. ולפי המתפרסם בימים האחרונים, אולי אפילו תוצר של שחיתות והעדפת מקורבים. אבל האמת הניהולית מורכבת וכואבת יותר מכך.
בחודשיים האחרונים מסתובבים במסדרונות הכנסת עובדים מסורים של המפעל, המתדפקים על הדלתות ומבקשים את הקשב של חברי הכנסת. זאת, כדי לשכנע אותם על עשיית עוול נורא ובעיקר להבהיר שמדובר במחדל ממשלתי שנובע מאי-קבלת החלטה בדבר החלופה המתאימה ביותר למכל - עד אשר ייבנה המפעל החלופי בדרום.
אבל האמת הכואבת היא שהאחריות האמיתית למחדל הזה, ובעיקר לכך שהעובדים הם עתה בשר התותחים (נלחמים מלחמה אבודה מראש וחסרת תכלית) מול מקבלי ההחלטות, היא של ההנהלה שהתרשלה באופן מוחלט; ואולי הסתמכה יותר מדי על כך שלא יעזו לסגור את המכל. וגרוע מכך, אולי הסתמכה על קשרים ועל ניגודי עניינים של רגולטורים.
התפקיד המהותי ביותר שנועד להנהלה של חברה עסקית הוא ניהול סיכונים - פיננסי ותפעולי.
לאורך שנים היה ברור שחרב השינוי מתהפכת מעל ראשו של המפעל - בצדק מהיבטים רבים, ואולי לא בצדק מהיבטים אחרים. חובתה של הנהלה להיות מוכנה בדיוק ליום כזה - הכרעה משפטית שקובעת כי המכל ירוקן וכתוצאה מכך המפעל ייסגר.
במקום זאת ניתן להבין שההנהלה השתהתה לאורך שנים, אמנם תוך קיום הידברות עם הממשלה, אבל בלי שום תוכניות גיבוי. הרי ממילא היה מדובר פה ברגולטורים שונים - כולל העירייה (שבסופו של דבר עתרה לבית המשפט), שהיו צריכים להיות שותפים למהלך הנרחב של העברת המפעל.
בסופו של דבר, השאלה הקריטית היא - מה עשתה ההנהלה? מדוע היא לא פעלה ונערכה אסטרטגית עם תוכניות מגירה הכוללות חלופות למצבים שונים. התשובה על פניה די ברורה - ההנהלה נתלתה בממשלה וברגולטורים, לא פעלה בעצמה כדי לשנות את המציאות, תוך רתימת הגורמים הממשלתיים, ובסופו של דבר העמידה את עצמה ואת עובדיה מול שוקת שבורה.
השחיתות, ככל שדבקה כזאת בתהליך, רק מחזקת את התחושה שההנהלה מעלה בתפקידה החשוב ביותר - להבטיח את קיימות החברה לאורך שנים לטובת כל מחזיקי העניין.
קשה לדעת כיצד תסתיים הסאגה של "פרשת מכל האמוניה". המפגש עם העובדים המודאגים הוא קשה ביותר. אולם ההנהלה והבעלים היו חייבים לדעת, שגם אם הרגולטור הוא מחזיק עניין משמעותי, שיכול להשפיע על עתיד החברה, הגורם הראשון במעלה שאליו יש להפנות את הטענות, היא ההנהלה.
נראה כי ניהול סיכונים עלוב, זה הסיפור שבגינו כל תעשיית הכימיה של ישראל עלולה לדעוך. עצוב, אבל כדאי לכל חברה להסיק את המסקנות המשמעותיות ממנו.
■ הכותבת היא חברת כנסת מהמחנה הציוני.