זה נראה כמו נצח שעבר, עוד מעט 21 שנה מאז עלתה לאוויר הסדרה "אוז" של HBO. מעבר לכך שבראי הזמן היא נחשבת ליריית הפתיחה בתור הזהב של סדרות הטלוויזיה ולהעברת מרכז הכובד מן הקולנוע אליהן, לא הייתה מדויקת ממנה בשיקוף החברה האמריקאית, עם דגש על המיעוטים שבה. בלי פוליטיקלי-קורקט וללא גבולות. נטו יצרים, סטריאוטיפים ואלימות. מראה שחורה, כשבית הכלא מתפקד כמיקרו-קוסמוס במעגל סגור שבו נחלקת אמריקה לקבוצות. מהדורה מוקדמת לבית "האח הגדול". היו שם האיטלקים, ההיספאנים, האירים, הנאצים, השחורים וגם המוסלמים תחת הנהגתו של האימאם קארים סעיד (השחקן אימון ווקר). אפילו שעל ייצוג של אדם לבן בתוך כיתת המאמינים של האימאם לא היה מה לדבר, האסלאם תחת סעיד הוגש כאי של שפיות בתוך הטירוף שהתחולל ב"אוז". דת מכילה, מפויסת ושלווה, שלפני הכול מבקשת לרסן את הזעם. מקום שבו ניתן לקיים דיאלוג.
זה היה ארבע שנים לפני פיגועי ה-11 בספטמבר. מאז, לא צריך להרחיק אל מעבר לשובר הקופות הקרוב למקום מגוריכם על מנת לקבל מנה גדושה מן הייצוג האסלאמי השולט בהוליווד - של הטרוריסט. זו נקודת המפגש של האמריקאי עם האסלאם, ואפילו ב-2011, כש"הומלנד" המצוינת ביקשה לטלטל במשהו את התמונה המכלילה הזאת, והגישה את דמותו של ניקולס ברודי (השחקן דמיאן לואיס) כחייל מארינס אמריקאי לבן, שקיבל עליו את האסלאם ומקפיד על תפילותיו, הדבר נעשה בקונטקסט קיצוני של נפילה בשבי ולא של בחירה חופשית.
זה גם המקום שבו ההקדמה המעט ארוכה הזאת, מתחברת להצגה שעל הפרק, "על מי ועל מה" מאת המחזאי האמריקאי ממוצא פקיסטני איאד אקטאר, ואל הדמות המרתקת ביותר שהוא מגיש, ככה בדרך אגב ומן הדלת האחורית: דמותו של איליי בגילומו הנפלא ממש של מיכאל מושונוב. נוצרי-אמריקאי-לבן שממיר את דתו לאסלאם והופך לאימאם של קהילה קטנה. אדם רגיש, עדין וטוב לב שמצא באסלאם את התשובות שחסרות היו לו בחיים. אדם מכיל ומפויס ברוח האימאם סעיד מ"אוז", שכמו בה להראות שלא כל אדם מערבי, ודאי לבן, שמתאסלם, עושה זאת על מנת להתגייס לדאעש ולחיסול הקידמה. דמות שמשתקף בה הערך הגדול בדרמה הקומית השגרתית לכאורה הזאת, שחיבר אקטאר ב-2014 ושעולה בימים אלה בתיאטרון חיפה בבימויו הרגיש של משה נאור. הוא אינו נצמד לסיסמאות ואל האוטומט, אלא רואה את המציאות כמו שהיא הלכה למעשה: בגוונים, ופועל יוצא מכך הן דמויות עגולות ופגיעות אחת-אחת.
כמו במחזה הביכורים שלו מ-2013, "כבוד אבוד" ("חרפה" בשמו המקורי, Disgraced) שעלה בקאמרי לפני שנתיים, גם ב"על מי ועל מה", הדמות שמניעה את העלילה היא של מוסלמי שמחזיק בתפיסה ביקורתית כלפי האסלאם. הפוזיציה של אקטאר עצמו מן הסתם. אבל אם ב"כבוד אבוד" הוא הגיש קולאז' שטחי יותר של זהויות (יהודי, נוצרייה לבנה, נוצרייה שחורה ומוסלמי) ועימת ביניהן בעוצמה, ב"על מי ועל מה" הוא מגיש צלילה בשלה ועמוקה יותר אל תוך המשפחה המוסלמית בחברה המודרנית.
שלא כמו אותו עורך דין שאפילו שינה את שמו ב"כבוד אבוד", על מנת שלא להיות מזוהה כמוסלמי, זרינה, בגילומה הבוטח של אלמה דישי ב"על מי ועל מה", לא כופרת באסלאם, אבל כן רוצה למצוא בו מקום מכבד ושוויוני כאישה מודרנית ומשכילה, ולא מאחורי החיג'אב המטאפורי והלא מטאפורי, שהדת ייעדה לה. היא כותבת ספר שחוקר את אחד מסיפורי המקורות על הנביא מוחמד, ופועל יוצא מכך הוא שהיא נכנסת לעימות חזיתי עם הדת ועם אביה אפזל, שתופס את משבצת האסלאם השמרני, אפילו שהוא גר באטלנטה ולא בפקיסטן, ואפילו שהוא חובב אפליקציות בסמארטפון.
האב, בתפקיד נדיר של איציק כהן, שמביא אליו איכויות דרמטיות וקומיות בלתי נגמרות וכובש את הבמה בכל רגע שהוא עליה, מגלם בגופו את העולם הישן, אבל אפילו הוא אינו עשוי מקשה אחת. וגם לא אקטאר, שכמו דמותה של זרינה שהוא כתב, נזהר מלשבור את הכלים. הוא ביקורתי כלפי האסלאם אבל גם מכבד, ועוטף אותה בצלופן, ואת המחזה שלו בהומור ובחום משפחתי ואנושי, בתקווה שאז אנשים מוכנים יהיו גם להקשיב. מחזה אפקטיבי שזוכה לבימוי ולתצוגת משחק משובחים.
