אמיר דדון חוזר בימים אלה להיות הכוכב הראשי במחזה של עצמו, אחרי שבשנים האחרונות היה הכוכב הראשי במחזות של אחרים. המחזמר "עלובי החיים" וקברט הרוק של קרן פלס "לילה 1 באפריל", שניהם בהבימה, העצימו את נוכחותו הכריזמטית, אך הסיטו הצידה לכמה שנים את קריירת הזמרה שלו. אז הנה הוא שב באלבום שלישי בשם "לבחור נכון" - כותרת שמעידה על ביטחון עצמי, אם כי המילים בלהיט הנושא דווקא שואלות "מתי אלמד לבחור נכון?". יש בשיר הזה - ובאלבום כולו - סימני שאלה ופקפוק, אבל הם נבלעים בתוך האנרגיות החזקות של הקבלה העצמית. קולו של דדון עקבי בנעימותו הדומיננטית, ומעורר רצון לשמוע אותו שוב ושוב. גם כאשר הוא שר על חוסר שלמות ועל חוסר יציבות, למשל בשיר "כל יום כמו נס" ("בקושי מסוגל לנשום, וחושך מעל פני תהום") דדון נשמע רהוט, בוטח ויציב.
הפרדוקס הזה הופך את האלבום ואותו לחידתיים. פתאום לא ברור של מי האלבום - של היוצר או של השחקן? (שגם הוא, בעצם, יוצר). החידה מתעצמת כשבאמצעות קולו, הוא משחק בחוזק ובחולשה, למשל בשיר "מתוך הכאב", ושוב לא ברור מיהו ומה הוא שואף להיות - שמש ממיסה או שלג נמס? אבל האמת שזה לא משנה, כי השירים, הם אלה שקובעים. והם מצע הולם ויפה לקולו ונועצים אותו אל אמצע הדרך, בשורה אחת עם אמנים כמו שלמה ארצי ועידן רייכל - שניהם שיחקו תפקידים חשובים בקריירה שלו.
יש בשירים (שאת חלקם יצר לבד ואחרים עם שותפים כמו גלעד כהנא ודודו טסה, נתן גושן, קרן פלס ורועי חסן) כמיהה לבית, מטאפיזי לא פחות מאשר פיזי. "אני חולם לבנות לנו בית משירים", הוא שר בשיר "עוד נוסעים (כשאהוד שר"); ובשיר "אם הייתי מוכן" הוא תוהה "ולמה עוד בונים בתים מאבנים, אה?". הבית שלו, על-פי האלבום הזה, נראה כאמור יציב במובן של צפוי וחסר הפתעות. אפילו הדואט היפהפה עם רז שמואלי, "להיות אני שוב", מנציח את פאר הכישרון שלו בלי לחדש.
אלא שאז מופיע השיר האחרון באלבום, "בסוף ימיי", שדדון הלחין למילים של יהונתן גפן. ופתאום, הקול משתנה והכול משתנה. שיר קודר, ודדון שר אותו "נטוש ובלי כוחות". בצניעות שברירית (אמיתית או משוחקת, מה זה משנה) הוא מותיר בסוף השיר ובסיום האלבום שובל של ספקות. ודווקא בנקודה הזו - בשיר הכי טוב, כשנוצר הרגע הכי מרתק ביצירה - האלבום תם ונמוג, או מתחיל מהתחלה. ונותרת סקרנות לשמוע את דדון מעז. שר את כל האלבום מתוך הספק הזה. עובר לגור בצריף מתפורר. ולא בארמון.
