אהבה חסרה / צילום: באדיבות בתי קולנוע לב
הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב הגיע למעמד שבו כל סרט חדש שלו הוא אירוע קולנועי מדובר. סרט הביכורים שלו "השיבה" סימן אותו כאחד הקולות המרתקים שפועלים כיום, והשיא הגיע ב-2014 עם יצירת המופת "לווייתן", שהעניקה לו את פרס התסריט בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר. השנה הוא חוזר עם "אהבה חסרה", גם הוא יצא מנצח מפסטיבל הקולנוע הצרפתי, וגם הוא אחד מחמשת המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של האוסקר הקרוב.
בשונה מ"לווייתן" האפי, הפעם זוויאגינצב מבקש לספר סיפור קטן ואינטימי, העוסק בזוג הנמצא בהליך גירושין מכוער (מריאנה ספיבק ו-ולאדימיר וודוביצ'נקוב), כאשר הקורבן המרכזי שלהם הוא בנם היחיד. יום אחד הילד לא חוזר מבית הספר, ורק כעבור שעות ארוכות מבינים ההורים שיש פה משהו לא בסדר. אם היה זה סרט הוליוודי, היינו רואים איך שני ההורים לומדים להתחבר ולאהוב אחד את השני מחדש על רקע הפחד מגורלו של בנם, אבל לא אצל זוויאגינצב. כיוצר קולנוע בעל מצפון חברתי ובטן מלאה על מולדתו, הוא לא חוסך בביקורת, ומציג לנו תמונה מאוד לא מחמיאה של רוסיה המודרנית, זו שעל אף הבניינים הגבוהים ובגדי המעצבים, נותרה במנטליות של אומה קשה, חשדנית וחסרת סובלנות.
מעטים במאי הקולנוע ששולטים במדיום כמו זוויאגינצב. הצילום הקר של "אהבה חסרה" הוא מהמרשימים של השנה, והמשחק מעולה. גם האמירה של התסריט חזקה וחשובה, אבל פה נעוץ הפגם המרכזי של הסרט. נדמה כי זוויאגינצב נפל קורבן למסרים שאותם ניסה להעביר - לסטירת הלחי שביקש להעניק לחברה שלו - ושלל את הסרט מכל אנושיות. זוג ההורים שניהם, ביחד ולחוד, אנשים כל-כך איומים, שלעיתים ישנה תחושה שעדיף שלעולם לא ימצאו את בנם, כי לא משנה היכן הוא - זה כנראה טוב יותר מאשר איתם.
השעתיים במחיצתם הן משימה מאתגרת במיוחד גם לבעלי סבלנות מברזל. ומכיוון שקשה לפתח אליהם איזשהו סוג של אמפתיה, חוויית הצפייה היא כמעט בלתי נסבלת. העניין הוא שזה לא במקרה ולא בטעות. זוויאגינצב יודע בדיוק איך לנצל את הכלים הקולנועיים שברשותו כדי לנגן על צופיו, כדרכם של במאים גדולים, וכל מה שעובר על הקהל הוא בכוונה תחילה.
זה מעורר התפעלות והערכה, אין ספק, אבל היה אפשר לקוות למינימום של חיבור רגשי, להסתכלות רבת ממדים על הדמויות, שיהפכו להיות גם אנשים ולא רק כלי קיבול של מסרים ורעיונות. עם זאת, אי אפשר שלא להסיר את הכובע מול האומץ של הבמאי, ויכולתו לרתום את הקולנוע לנקודת המבט שלו, המגולם כל-כך טוב באימג' מבריק לקראת סופו: האמא הצעירה בביתה החדש והמפואר, לבושה בבגדי אימון של מדינתה, מתאמנת על הליכון במרפסת. אולי יש לה הכול, אבל בסופו של דבר היא, ממש כמו רוסיה, רצה לשום מקום.