בינואר 1988 התרבות הישראלית טולטלה. יהודה פוליקר ויעקב גלעד לחצו על מתג שנוצר מעינוייהם המותכים ואל האוויר פרץ "אפר ואבק" - אלבום שבו כאב זיקק יופי וזעם רקח משמעות. 30 שנה אחרי, ב-1.2.18, נחגג בהיכל התרבות ציון הדרך הזה במופע-מסע. כבר בתחילתו הוכנס הקהל לרכבת - וידיאו ארט עוצמתי שהוקרן על מסך פנורמי. בחושך נשמע שקשוק הקרונות. מהירות הרכבת התגברה לצלילי המוזיקה, וגם המועקה, על רקע נוף אירופי ישן וחורפי. הנסיעה נמשכה לאורך השיר הפותח "אפר ואבק". דחיסות באוויר, שילוב של מוכרות וזרות. "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת?".
לאן נסענו? המופע תעתע. מי שציפה לשמוע מחדש את כל שירי האלבום ההוא, התבדה. לא כולם הושמעו, ונוספו אליהם רבים מהקריירה המפוארת של פוליקר, כולל השמחים ביותר. ובין השירים, ולפעמים ממש בתוכם, הולחמו קטעים מתוך הסרט "בגלל המלחמה ההיא", שביימה אורנה בן דור - יצירה שתיעדה את הפקת האלבום, כולל שיחות טעונות עם נושאי הצלקות (ההורים) ונוצרי הצלקות (הבנים שלהם, פוליקר וגלעד). באמצע ההופעה פוליקר סימן את המוקד כשסיפר על סיוטי ילדותו: "המפלצת הזו, השואה, מה היא? מי היא? ולמה היא מטילה אימה גדולה בבית שלנו? אני לא מבין מה קורה. אני זקוק לחיבוק. אבל בשביל אבא, שום דבר לא קיים. הוא בוכה. אני ילד, אבל לאבא לא אכפת. העולם מת. אבל אבא הוא הכי חשוב לי בעולם. אני מחבק אותו. ובוכה יחד איתו. עד שהוא נרגע". מיד אחר כך הוא דקלם-שר-ניגן את השיר "בגלל" - המניע והמנוע של "אפר ואבק" ונעץ בלבבות הפתוחים את המילים של גלעד: "בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח. בגלל הזיכרונות, בגלל הזיכרונות, גם אנחנו קורבנות".
קורבנות, אבל גם הלומי יופי והמומים - בכל פעם מחדש - מנגינתו הווירטואוזית של פוליקר (למשל בסולו הבוזוקי המפורסם בשיר "עיניים שלי" והסולו החשמלי ב"בכפיים"), לצד עדויות כואבות מתוך הסרט ומחיאות כפיים כמעט פסיכוטיות אחרי "התחנה הקטנה טרבלינקה". פוליקר תמרן את הקהל בתוך שתי שיירות של שירים שנעו במקביל בכיוונים מנוגדים. "אני יוצא מחוץ לשיירה ובוכה כל הדרך חזרה" הוא שר, אבל גם את "שיר השיירה", ביוונית שמחה. "ערבוביה משונה", כמו שניסחה הלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד, בשיר "פרחים ברוח". שירי בנזין העיפו את האנשים מכיסאותיהם לרקוד כשהכמיהה לפיוס עם אפלת הנפש עדיין מהדהדת מהשיר "הצל ואני". וכך, העמיק בהופעה הבלבול המענג על סף חוסר אוריינטציה, שאחד משיאיו היה השיר "אני רוצה" התאוותני.
האם בגלל שהמטען כואב מדי, נדרש ריכוך הקהל באמצעות להיטים מבדרים? התמיהה הזו הגיחה לפעמים במהלך ההופעה, אבל הספקנות התבהרה באמצע השיר "חופשי זה לגמרי לבד", שנקטע לפתע בתום המילים "אין מחיר לחופש, לא יקנו אותי חינם". מהמסך השתקפה אז בירנבאום כשהיא אומרת שהכול למען הילדים. וכולנו היינו ילדים, פגועים ומנוחמים - מתחילת המופע ועד לשיר הסיום, "כשתגדל".
פוליקר שר אותו לראשונה ללא כלי נגינה, וזרועותיו המשוחררות הביעו רגשות עזים בתנועות ידיים רחבות. מוקף בזמרות הליווי שלו ובניקי הכנרת - עוצמה נשית, אימהית, חומלת. "תגדל, אל תתערבב בקהל", הוא שר, אבל דווקא התערבב איתנו, אפוף בחסד ודמעות.
