טים רובינס והולי האנטר ב"כאן ועכשיו" / צילום: Ali Paige Goldstein, באדיבות yes
יש הרבה דברים מעצבנים ב"כאן ועכשיו", הדרמה המדוברת החדשה של HBO, אבל היה רק דבר אחד, פרט קטן מאוד, ששבר אותי סופית: כרבע שעה אל תוך הפרק הראשון יושבות שלוש דמויות בדיינר מפונפן בפורטלנד, בירת ההיפסטרים האמידים, ומדברות במשך כחמש דקות, אולי יותר, כשעל השולחן מונחת קערת צ'יפס זהובים, עבים, אולי הטוגנים המושלמים ביותר שנראו על המסך. אבל לאורך כל השיחה לא נשלחת שום יד לעבר הקערה, אפילו לא כמחווה של התכוונות. היא עמדה שם, מלאה, כאילו הייתה עציץ. נכון, למעט מקרים מיוחדים, דמויות בקולנוע ובטלוויזיה לא ששות לבלוס בסצנות עם אוכל, אבל רמה כזאת של ניתוק מהטובין שמונח על השולחן מזקקת לטעמי את הדבר הכי גרוע בסדרה שממילא סובלת מבעיות רבות - חוסר אותנטיות. אבל חכו, יש עוד.
כדי להסביר עד כמה "כאן ועכשיו" נוראית, צריך לשים דברים בהקשר: השנים האחרונות היו פורצות דרך מבחינת העיסוק ברב-תרבותיות בהוליווד. בדומה למה שעשה מאור זגורי על המסך בארץ, היוצרים השחורים מעבר לים ניכסו לעצמם בחזרה את התרבות שלהם וזכו סוף-סוף לקול אותנטי. די רק לראות את זוכי האוסקר הגדולים מהשנים האחרונות: "12 שנים של עבדות" ב-2013 של סטיב מקווין הבריטי נוגעת בעבדות מזווית מקורית (סיפורו האמיתי של אפרו-אמריקאי חופשי שנחטף לדרום); "אור ירח" מהשנה שעברה עוסק, בליבה שלו, במאבק של הגיבור לא לאפשר לאף אחד להגדיר את הזהות שלו; ו"תברח", מהסרטים החשובים של השנה, הוא סאטירת אימה שנונה שחושפת, בדרך ערמומית וגרוטסקית במיוחד, את הפנים האמיתיות של הליברלים בארצות הברית, מה שאפשר לכנות "גזענות מיטיבה".
"כאן ועכשיו" התכוונה, כמו "תברח", להיות דרמה קומית עם הרבה הומור שחור, שמציב מראה עכורה מול האליטה האמריקאית, אבל התוצאה הפעם היא נטולת קצב, משעממת, מרוכזת בעצמה וחסרת כנות באופן קיצוני. בליבה של הסדרה ניצבת משפחה: האב הוא פרופסור לפילוסופיה (טים רובינס) והאם היא פסיכולוגית בכירה (הולי האנטר). יש להם ארבעה ילדים: בת אחת ביולוגית ושלושה שאומצו כשהיו תינוקות - מליבריה, מווייטנאם ומקולומביה. הקאץ' הוא הדבר הכי צפוי שיש: משפחה שנראית כלפי חוץ כמו פוסטר של יונייטד קולורס אוף בנטון מתמודדת עם ריקבון פנימי. ההורים, אידיאליסטים בעיני עצמם, חיים בצלם של ניאוף, דיכאון, ניכור ואשמה; והילדים נלחמים בשדים המודחקים של מדינות מוצאם, תוך תמרוני בריחה מהרעות החולות של המערב: גזענות, הומופוביה, מיזוגניה, צדקנות.
כדי לספר את הסיפור הזה - שהוא בעצם הרבה יותר "מצב" מאשר "סיפור" - מגיעה רכבת אווירית מלאה בדימויים הכי שחוקים: בעיות עיניים כדי לסמל עיוורון; דוקו-טבע בטלוויזיה ברקע עם אריות שטורפים זברות; צומת דרכים כביטוי להתלבטות; ואדם שהולך לאיבוד ביער ומגלה לנגד עיניו אייל אצילי. אפילו הדרך שבה "כאן ועכשיו" מבקשת לבעוט בקלישאת האייל היא ילדותית ועצלנית - האייל מביט באיש, ואז... ובכן... מחרבן.
"כאן ועכשיו" הייתה אמורה להיות סאטירה, אבל מצפייה בארבעת הפרקים ששוחררו לביקורת לא נותרה אלא טרגדיה, בעיקר כי חתום עליה אחד היוצרים המשמעותיים בטלוויזיה - אלן בול. הוא יצר יחד עם סם מנדז את "אמריקן ביוטי", ומיד לאחר מכן שינה את פני הטלוויזיה עם "עמוק באדמה", והוא אחראי גם לסדרות שנוגעות בתוך העומק של אמריקה: "דם אמיתי" ו"באנשי".
אבל יותר מזה, בול חתום (כתיבה ובימוי) על סרט נשכח בשם "ערבושית" (Towelhead), סאטירה עוכרת שלווה שעוסקת ביחסי הכוחות שבין אמריקה למזרח התיכון, דרך סיפורה של נערה אמריקאית ממוצא לבנוני שמגלה את מיניותה (כן, זה פסיכי ומבריק בדיוק כמו שזה נשמע). בול אפילו "ייבא" ל"כאן ועכשיו" את אחד משחקני הסרט, פיטר מאקדיסי, כפסיכולוג ממוצא איראני עם הרבה שדים מודחקים המאיימים להתפרץ. מאקדיסי (שהוא גם אחד ממפיקי הסדרה ובן-זוגו של בול) הוא הסיבה היחידה לצפות ב"כאן ועכשיו", והוא מהווה גם שביב של תקווה לכך שבחצי השני שלה היא תפתיע ותמשש את הפוטנציאל הטמון בה.
ימי שני, yes Oh (כולל שירותי ה-VOD), סלקום TV וב-HOT VOD